מדרש בלשון לא מדרשית

סיכום מהלכי השוט והעגלה עד להכאת המות, נחתם במצע הטקסטואלי של איכה (א): 'צדיק
הוא ה' כי פיהו מריתי' (יח) … כל אויבי שמעו רעתי ששו (כא) … תבא כל רעתם לפניך ועולל
למו כאשר עוללת לי' (כב). ואצלנו: 'רבונו של עולם ודאי אתה צדק ומשפטך צדק, אך כאשר
עוללת פה כה יהיה מזלם של כל שונאי ישראל'.

כשמחזירים את המבט לאחור ניתן לזהות בפרק את התעלה המדרשית המחברת בין יצה"ר
והחורבן, במסגרתה מתפתח הטקסט העגנוני ברבדיו השונים. הן בהיפתחות הטקסטואלית
המסתעפת ממנו, והן בעיצוב הדמויות, והמוטיבים. אין עוד בכוחו של הסגנון היראי המפורר,
והבלתי מדרשי, לקבור את המהלכים האונטולוגיים הללו.

בראשית הקטע המסיים (המצוטט לעיל), נאמר: 'ומנשה חיים פרש לקרן זוית … ישפוך שיחו
ודמעתו על לחיו' ( .)22לכאורה לפנינו צרוף כאחד הצרופים האקראיים המורכב גם מאיכה
(א ב): 'בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה', ואף המשך דברי מנשה חיים: 'משוך חסדך'
לא נראה, כאומר יותר מאשר: עזור לי. אולם, הקטע הקודם לו המצייר את טקס הדבקת כתב
ידמ דחא טוח דחא טוח הזה גראה גראה תא יאיצות יכ' ונממ טוחה תכישמו ³⁵ גראל הצילמה
יום ביומו, ומי יתן והיה עם כל חוט שאת מושכת למטה יהא נמשך שפע חסד מלמעלה, ואף
אני מתקרב ונמשך אליך', מחזירינו אל הפסוק בישעיהו ה': 'הוי מושכי העון' במדרש עגנוני,
המחבר אותו אל הוויית החורבן. קריאתה של קריינדל טשארני: 'מנשה חיים מנשה חיים אימתי
אתה חוזר אלי' ותשובתו: 'והיה עוד טרם יכלו החוטים בבד, ואבוא אליך ופקדתיך', מעביר את
המעמד לחורבן הלאומי, לזמן היפרדותו של הקב"ה מכנסת ישראל. גלות הפרידה, התניית
הגאולה, ופקידתו של האיש את האשה, היא במשיכת החוטים מחבלי השוא של העני, ההלך,
הקבצן הוא יצר הרע. יציאתו של מנשה חיים לגלות כשדמעתו על לחיו, מעבירה אותו למעמד
של כנסת ישראל הבוכה על בעל נעוריה ומבקשת: 'משוך חסדך'.

אך לא חסד נמשך מלמעלה, כי אם דין ומשפט למושכי העוון בשעטות הסוסים ובשוט העגלה
המושכהו אל השאול. בתמונה זו אנו מגיעים אל סיום הפרק בישעיהו שם:

במישור של הדמויות- התנועה המדרשית מונעת אליגוריזציה שלהם. על מנשה חיים נאמר:
³⁶ 'ודמעתו על לחיו', ואולם כבר קודם לכן נאמר על קריינדיל טשארני: 'ודמעתה על לחייה' (.)17
שם קריינדיל טשארני מתלפפת בחבלי שווא 'ומסכסכת עצתו של מנשה חיים ומבלבלת עצתו'.
על אף שהארוע מעוגן גם הוא במצע החורבן של איכה: 'וקריינדיל טשארני זכרה ימים מקדם,
הנמלאכ' התיהש התוא לש היחל לע העמדה ,'תונידמב יתרש תודיגנה תחאכ הבשי רשאכ
השנמ דמע העש התואב' :שיאה לש ותקעזמ ,אקווד ,תאצוי ,(א א) 'תונידמב יתרש יתבר ריעה
חיים, הוי, לא עליכם כל עוברי דרך' (יב). אנו עדים כאן לפרספקטיבות שונות של החורבן. מצדו
המשפטי – החטא והאשמה: 'צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי' (יח), ומצד השלכותיו – 'אך כאשר
אם כי הנזילות ההווייתית של התמונות³⁷ עוללת פה – כה יהא מזלם של כל שונאי ישראל'.
בין האיש והאשה מוקפת בחומות הסגנון הבלתי מדרשי: 'ומנשה חיים מה יענה אחריה'.

כך גם תמונת היציאה מן החנות ובהיפוך. מנשה חיים הכהן מלפף פצעו בחוטי העכביש כשהוא
פוסח על שני הסעיפים, ואילו קריינדיל טשארני: 'פשטה … את ידיה הפצועות והמלוכלכות אשר
דבק בהן מן האבק והחלודה, ותמחה את עיניה, ותשלך את מפתחות החנות לרגלי הסוחר הזה',
אלא שהם החזירום מעלה לשמים, והיא ³⁸ כדרך שזרקו הכהנים את מפתחות ההיכל בחורבנו.
³⁹ השליכה אותם כלפי מטה לרגלי 'הסוחר הלזה'.

התוואי המדרשי נתן אותותיו גם בסיפור המסגרת על העגונה. על אף שכבר הצביעו החוקרים
על מקורו החסידי ועל שינויו המתבטא בסופו המודרני 'האנטי-הלכתי', כבר ראינו שעגנון מעבד
יסודות חסידיים על הקרקע המדרשית, ובמקרה זה היא אף מסייעת לנסיון לכתוב מדרש בלשון
אנטי מדרשית. כאשר בא עגנון, וקורא קינה על העגונה עליה:

כאשר מעורר המחבר את הקורא לשאת קינה על העגון, כמו קודם על העגונה, אנו מוחזרים
אל התוואי המדרשי של החורבן והגאולה המדומה, כקשורים במלאך המות, הוא השטן הוא
:⁴⁵ '.ערה רצי

הכרכותו של יצר הרע, בעקבה של הגאולה מתבהרת בתמונת חזרתו של אותו בן מלך לעירו.

אף דרכו של בן המלך בטקסט העגנוני נדמה כי נמשכת במסילות הגאולה בישעיהו בפרושם
המדרשי, אולם במשמעותם האירונית. קודם כל ננטעת חזרתו לעיר, במסגרת התשוקה לחטא
,רופיסה לש ויכתחמ דחאב השגרוה ותוחכונש תישארבמ קוספה .ריעה לש החתפב תצבורה
טסקטב שרדנ ⁴⁷ זה המדבר על יחסי האדם והחטא: 'לפתח חטאת רובץ ואליך תשקתו' ( ד ז),
העגנוני בהיפוך: 'ואל העיר אשר אליה תשוקתו'. גם המשפט הישר מבראשית, דהיינו תשוקתו
של החטא- יצר הרע, אל האדם, מקדים ובא מיד אחר כך לקראתו של מנשה חיים בדמות ההלך,
העני. אולם לעת עתה, עד שהלה מופיע מהלך מנשה חיים במסילות הישועה של ישעיהו: 'כי יום
לה' צבאות על כל גאה ורם … ועל ההרים הרמים ועל הגבעות הנשאות' (ב יד) 'קול קורא במדבר
פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו' (מ ג) 'כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב
למישור והרכסים לבקעה' (ד). השילוב בטקסט העגנוני בין פרק ב' לפרק מ' בישעיהו יוצר תעלה
פרשנית האומרת כי המישור באחרית הימים כרוך בנקמה בהרים הגבוהים ובגבעות הנשאות,
אם במשמעות העולה מן המקרא כעבודה זרה, ואם כזו העולה מן הסוגיא בסוכה שם:

הנה התברר כי אותו מנוול לא מת ולא נקבר, ונזדרז ובא לקדם פניו בבשורת עגינותו:

' .35ובדבק טוב' ישעיהו מא ז בהקשר לדבוק ע"ז, ואף אצלנו הוא מעורר חשד של פולחן המעקב את חוט
.דסחה
.36מצוי גם בסוף היצירה, עמ' .57
.(במ ג ,הכיא) 'תחלס אל התא ונירמו ונעשפ ונחנ' :ול המודב .37
.38על הכהנים שהשליכו מפתחותיהן ראה אבות דרבי נתן, נו"ב, פרק ז, עמ' .21-22
.39כבר ראינו כי הסוחר הינו האורח- יצה"ר. בנוסחים הבאים משתנה הכיוון, וקורי העכביש של מנשה
חיים מקבלים מהוויית השיממון והיגון של החורבן. שם נוספו נשוקי אליוני הידים ונתינתם לתוך פיו, כמו
הלוים שקצצו אליוני אצבעותיהם, ונתנום לתוך פיהם כשישבו על נהרות בבל (פסק"ר, לא, עמ' קמד). ואילו,
זריקת המפתחות של אשתו מנותקת מאפשרות קישורה למעשה הכהנים. זאת, על ידי העברתה ממסגרת
של השבר ומחיית הדמעה אל חרון האף: 'ותמח בחמת אפה את עיניה'.
.40רע- אחד משמות של יצר הרע, סוכה שם.
.41הוא אותו 'קבצן שהסיתו לדבר עברה' עמ' ,64ופעמים שנקרא איש, ראה שם, עמ' .57
.42בנוסח תשי"ג נעלמת מובאה זו. נראה, כי בגלל שהרבה טעו בדבר אגדה זה, העדיף עגנון להשאירו
סתום וכסוי בחרוזי הלשון היראית, והמבין יבין מתוך עיצוב הטקסט שבא לאחריו.
.43ההמשך שם: 'על הגאולה ועל הפדות' וכעין מה שנאמר ברות, ז ד. החריגות מאיכה אל פרקי הגאולה
משאר ספרים נובעות מן המסגרת האירונית של הגאולה המדומה, וכדוגמת: 'לשוש עליה משוש' הפונה גם
.י וס 'עשיב המחנה תאובנל
.44וההמשך: 'ותתאבל על בעלה מאד' המזכיר את לשון אבלם של ישראל לאחר שנודע להם עונשם על
חטא המרגלים, ואפשר שיש כאן מן המדרש העגנוני הצובע בכי זה על אי כניסתם לארץ, בהדי החורבן
העתידי של הארץ.
.45ראה בב"ב, טז ע"א: 'אמר ר"ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות'.
.46על המושג: 'אחר' בהקשר ע"ז, מינות, וזנות ראה מאמרי: 'אלישע בן אבויה עקיפה והתגלמות
האבסורד בתורת רבי עקיבא' (טרם נדפס). בהקשר ישיר ליצר המיני ראה: 'דבר אחר' שבת, יז ע"ב,
כתובות, עב ע"א, ועוד. כאן עגנון שותל את הקונוטציות השליליות במאמר ממ"ק (יח ע"ב): 'אמר שמואל
מותר לארס אשה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר', כלומר על פי עגנון אל תקרא: איש אחר, אלא 'אחר'
.ערה רצי ונמדקי אמש ערה רצי אוה
.47ראה בר"ר שם, שקישרו פסוק זה בבר' ומדרש היצר הרע ההולך ומתעבה מחוט העכביש לקלע של
.'וכו חרואל יינסכאמ הנתשמו ,הניפס
.48ראה כתובות, ח ע"א, ברכת הנישואין: 'שוש תשיש ותגל העקרה', ואילו עגנון שוזר זאת גם בישע' סא
י: 'שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה
כליה', וכן ראה: 'שם א�ו��ה למושב לו' עפ"י תה', קלב יג: 'כי בחר ה' בציון אוה למושב לו', ועוד.
.א"ע אכ ,אמוי ,י"שר .49
.50ונראה גם מתגובת מנשה חיים: 'אך לבו כקדוח אש המסים', שהטקסט ממשיך לפתח את דברי
התלמוד שם, המציע למשוך את המנוול לבית המדרש ושם: 'אם ברזל הוא – מתפוצץ, דכתיב (ירמיהו כג)
הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע.', אלא שעגנון מפתח זאת על קרקע מקראית אחרת.
.51משיכת העגינות מכנסת ישראל לקב"ה ולמשיח מצויה אף בסיפורו הראשון של ש"י עגנון מאותה
תקופה 'עגונות' אם כי לא מן ההדגש ההלכתי, ועל כך ראה מאמרי: 'עגונות'- מדרש גן עדן לשיר השירים,
111-134 'מע ,ט"נשת ,גל ,עובמ
.52על הגדרה זו לאגדה שלא כמקובל (במסורת או במחקר) ראה ד' חשן, סמל האש בפרשנות תלמודית
אגדית, דיסרטציה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשמ"ט, עמ' ,89-94 ,13-16ועוד, ובנדבך, ביחס
.ינימש קרפ 'מע תריציב הימושייבו ,126-147 'מע ,ל"זחל