מה נעשה לך

שוב לא הלכתי לבית הספר. כבר יומיים שסבתי מומה מבטיחה לקחת אותי לבית ספר. כולם
יאמרו לך שצריך לקיים הבטחות ובעצמם לא עושים שום דבר. גם אמא. אמרה שלא תעזוב
אותי אם אלך לישון בזמן, ולא אפריע לאבא, ותשב ליד מיטתי. הבובה נשארה על הכר. מומה
כל הזמן עם הטלפון. כל היום בוכה ומדברת בטלפון. כל הזמן מצלצלים כאן. יש לה עיניים
ירוקות כים. ראיתי זאת כמה פעמים כשאמא לקחה אותי לים. עכשיו לא רואים שירוק בגלל
החורף, אבל זה דווקא לא נכון כי בחורף הירוק שחור יותר. גם הבית של מומה ירוק. צבוע
ירוק ויש הרבה שיחים שאפשר לשחק ביניהם מחבואים ושלהבת לעולם אינה מוצאת אותי
ובוכה בלי סוף. תינוקת אחת. כשהחורף יעבור נוכל לשחק בחוץ. אולי באביב. גם נוכל לשחות
בים כמו בקיץ כשהלכתי עם אמא, לבד. אמא אומרת שמים נותנים הרגשה מטהרת, נקיה.
אבל החול נדבק לרגליים ומדגדג כל כך. עכשיו אני פוחדת מהים, עם אמא לא פחדתי אפילו
מהגלים שהגיעו לי עד לצואר. הייתי קופצת ואוחזת אותה חזק חזק בכתפיים. אמא עוד לא
שבה. אבא שב מהנסיעות שלו ובוכה. גם פופה. תמיד הוא נוסע ואמא בוכה. עכשיו כולם
בוכים כאן. וגם שלהבת כי אני לא משחקת בקוביות וכל מה שהיא בונה מתמוטט לה מיד.
דווקא בחול מתחשק לי לשחק כעת, רק לא במים. מומה מרשה לי לטפס על הספה שלה
ושכחה שזה אסור, אבל כבר לא מתחשק לי. אין לי עם מי לשחק כאן ואני רוצה את איה ואת
הגננת. יש לה קול מצחיק כל כך אבל היא טובה אלי. יש לה שיער צהוב שגדל תמיד שחור
למטה. גם לאמא שיער צהוב אבל לא פסים. תמיד ארוך וחלק וצהוב, והיא תמיד מחייכת
כששואלים אותה אם שלהבת ואני אחיות שלה. רק חבל שהיא אף פעם לא מחייכת לאבא. הם
לא יודעים לשחק יפה. המבוגרים רציניים מדי. נמאס לי שהם מחבקים אותי ומלטפים אותי
ובוכים בלי סוף. גם הדודה שבאה אתמול ולקחה אותי לנדנדות בכתה קצת. אבל על הנדנדה
צרחתי מפחד כי פחדתי לעוף באויר אפילו שהחזקתי חזק בכל כוחי. אני לא רוצה בכלל להיות
מלאך. אמא אמרה שרק מלאכים עפים כי הם טהורים. זאת אומרת לא מתלכלכים אף פעם.
הכל כאן עצוב שמתחשק לי לבכות.

סוף סוף בא אבא ולקח אותנו הביתה במכונית החדשה. הוא אמר שהמכונית שלנו אצל אמא.
אבל לא אמר איפה. אולי בגלל שהוא לא יודע ואינו אומר כי המבוגרים מתבלבלים אם הם לא
יודעים משהו. חושבים שהם צריכים לדעת הכל. אבל אמא אמרה שרק האל בשמיים יודע
הכל ורואה הכל. אם אתפלל יפה אולי הוא יענה לי. לפעמים אני חושבת שהוא עסוק מדי כמו
אבא. אבל הוא עסוק יותר במבוגרים. אני שוכחת לדבר אתו. הערב כבר לא אשכח ואז אדע
היכן אמא ומתי תשוב. הוא גם יכול לומר לה מה שאני אמרתי כמו דואר, כי הוא בכל מקום.
כך גם אומרת מומה. אחרי שתטפל עם פופה בכמה דברים, הם יבואו במכונית שלהם. הם
יתקשרו. אבא אומר שאמא עוד לא התקשרה, שמעתי קודם. הוא לא התגלח והעיניים שלו
ונתוא בזעש וליפא ,העתפה ול היהת .ללכב ילש תינכתה לע ול יתרפיס אל .תוחופנו תומודא
בלילה ונסע עם החברים שלו שאני לא מכירה במכונית. הוא גם לא יודע להלביש אותי
וכשסירק את שערי הבוקר – סחב לי השערות, והתעצבן קצת, ורק אמר לי שלא בכוונה. אבל
ראיתי שהוא רוצה לגמור מהר. הוא עסוק כל כך ואני מפריעה לו, אז לא בכיתי. רק איה
אוהבת אותי ושמרה לי מקום ליד החלון בהסעה לגן. כמו תמיד. נתתי לה את הסוכריה
אל דוע תבהלש וליפא .דוס הז לבא .הריד רובענ ילואש הל יתיליגו ילש קיתב המש המומש
יודעת, רק אני שמעתי. איה חיבקה אותי ונשקה לי ושרה כל הדרך. היא תמיד עליזה כל כך.
היא לא יודעת שאני אלך לגן אחר, חדש, על יד הבית של מומה. גם הגננת חיבקה אותי אבל
ראיתי שהיא עצובה ומשונה, כל הזמן שואלת מה אני רוצה ומציעה לי צעצועים בלי סוף.
אמא של ליאורה באה לגן לכמה רגעים וחיבקה את ליאורה שלה ואני מתגעגעת לאמא שלי כל
כך. לאיה יש שערות שחורות כמו בצבעי המים בגן ומסולסלות ועיניים כל כך גדולות והיא אף
פעם לא בוכה. אני אוהבת לשבת לידה גם בגן. אבא יושב על קופסת קרטון גדולה שהביא
איתו, בלי נעליים. מומה ופופה יושבים על השטיח. הם לא מדברים עם אבא. או ביניהם. המון
אנשים באו אלינו, כולם הביטו בי ודיברו בלחש. אני יודעת שהם מדברים על אמא. ועל כמה
שאני דומה לה. רק שלהבת מתפנקת והרעישה בצעצועים שלה כאילו לא קרה כלום. אחר כך
כבר הפסיקו עם הבכי שלהם ואבא אפילו חייך לאשה אחת. הוא כל כך יפה. הדלת פתוחה
ונכנסים בלי לדפוק. ישבתי רוב הזמן בחדרי והיבטתי בתמונות. יש לי המון תמונות כי אמא
אהבה לצלם. היא אפילו רצתה לעבוד בצילום רק שאהבה יותר להיות אתנו בבית. בתמונות
הכל נראה כל כך יפה ואמיתי. שקט כזה. אמא רוצה שאזכור אותה כמו בתמונות. אבא
הבטיח שניקח אותן לבית של מומה וגם שלא ישכחו את יום ההולדת שלי. בעוד שבועיים
אהיה בת חמש. אולי יזמינו גם את איה. אבל אמא לא תשוב יותר. אבא ודאי מצטער שכעס
עלי כל כך. אבל למה היא עזבה אותי. עכשיו אני בוכה.

לילה אפל ומעיק. אין כוכבים בחוץ ואין אור, דומה שהגיע קץ למשהו בלתי מוגדר ובכלל
לא מובן שאיני מסוגלת לפענח בשום אופן. אני חוזרת על כל מה שאירע ושוקלת כל שניה
וחלקיק שניה אולי אבין מה חלקי בעניין. עוד במקווה לא היה הערב הכל כשורה. הבנין שוכן
ליד תחנת רכבת ולא פעם, במקלחת, ההרגשה היא של נסיעה: כל הבנין משקשק ומתנועע
ומשתתף בנסיעה. לעיתים, כדי להיכנס בלי לעורר תשומת לב מיותרת ברחוב – יש לעבור
בין זאטוטים וסתם פרחחים שהתמקמו כאילו בכוונה במקום, ומבטם הסקרני לגלגני חודר
לגוף כסכין. המקווה צנוע למדי בפנים. קטן מדי. לפעמים יש ואני מבלה כמה שעות בתור
מחוסר מקום, עדין רבות הנשים הטובלות, אף שזה נעשה בצנעה, לא רק משום הצניעות.
בפנים הקירות לא סויידו מזמן ומכוסים עובש בעיקר בזוויות התקרה, מהרטיבות המתמדת.
המקום ישן. המרחצאות עצמם נקיים מאד והנשים – בסדר, אך יש שאני חשה במין קנוניה
חשאית בינינו, שלא להודות עד כמה לא נעים. עתה חייכה הממונה על המקום באורח
המתנצל-כאילו הרגיל שלה, אך העוזרת בעלת השיניים הבולטות והפיאה הנוכרית הבהירה
מדי, שכוסתה ברישול בצעיף צבעוני מדהים, לא נהגה הפעם באורח המשונה הרגיל אצלה:
תלונות על שכר זעום ונשים רשלניות הגורמות לה עבודה מיותרת – תפקידה לנקות את חדרי
המרחץ לאחר כל שימוש – והגב כואב והידיים נפוחות וכו' וכו'. הפעם הייתה רצינית מתמיד
ולא נטתה חסד ליחסניות המשחדות אותה בכמה מטבעות כדי להיכנס לפני תורן – בתואנה
.תרחא וא וז

למרות כל המכשולים הצלחתי להביא לעצמי הרגשת סיפוק, טהרה – דבר שאינו קל ומובן
מאליו עם כל הרצון הטוב. סוף סוף היה ראשי חבוש בכובע המייבש החשמלי כשנכנסה
למקום אשה שמנה והחלו לחשושים עם העוזרת לבלנית. לא שמעתי מלה בגלל המייבש אבל
קראתי את שפתי השתים שישבו במקרה מולי: בדרכה למקווה ביום חמישי שעבר, נחטפה
אשה ממכוניתה (?!) והערב נמשתה הגופה בחוף העירוני. המכונית נעלמה. הזעזוע – מוזר
איך משתמשים באותן מלים שוב ושוב לתאר התרשמויות שונות בתכלית – הזעזוע היה חזק,
ובפרט שכל אחת נוטה לחוש שהנה דווקא לה מצפה אותו חוטף ליד הכניסה, בדיוק הרגע. מן
המקווה הולכת האשה אל ביתה, אל בעלה, נזהרת מאיש או מכלב או מדבר טומאה… תוך
שהרגשתי הטובה פגה מיד, נדמה היה לי אף שלא קלטתי שמות, שאני יודעת במי מדובר,
שאני מכירה אותה, ואף זה היה מזעזע למדי. בעיר של מליונים. כאילו בכוונה סופר הסיפור
בנוכחותי, כמה דקות קודם או אחר כך – לא הייתי שומעת אותו לעולם.

שערי היה יבש והייתי מוכנה לצאת, אבל התעכבתי. אמרו לי שהיא אם לשתי ילדות קטנות.
האפשרויות מצטמצמות אבל המועמדת הלא מזוהה והמוכרת כל כך – לא נפסלה, להיפך.
שמה לא היה ידוע לבלנית או לעוזרת, ואף לא לאותה אשה שהחרידה אותנו בסיפור. אך הן
ידעו את כתובתה בקירוב. ללא צל של ספק – זוהי. ביררתי את שמה בפנקס הכתובות. ביום
שני בשבוע שעבר שוחחתי עם היפהפיה הזו. איזה גורל. יתומות קטנות.

נכנסת אשה נוספת, גבוהה. מנסים לדובב אותה והיא זוקפת זוג גבות מרוט מדי וקוראת
בתרעומת אמיתית: בשבת הרי הייתי בבית הכנסת, איך זה שלא שמעתי?

השמנה מספרת שבעלה השתתף בחיפושים אחר הנעדרת כמה ימים.

כאילו גם לי יש קשר בלתי ברור להתרחשות – קשה לומר שאני מכירה אישית את המנוחה.
אם כן, מדוע איני ממהרת לשוב הביתה, הרי אין סיכוי אמיתי שאותו פושע אורב בחוץ גם לי.

הממונה סיפרה שביום ששי בבוקר, הופיעו במקווה שני שוטרים וגבר צעיר והראו לה תמונת
אשה ושאלו אם הייתה כאן בערב הקודם. היא לא הייתה. הבעל שב והסביר לשוטרים
בנוכחותה שאשתו התכוננה ללכת למקווה כמו בכל חודש, וביקשה שישים עין על הילדות
הנמות, הוא נרדם מרוב עייפות כיוון ששב מדרך רחוקה – ונתעורר בחצות במיטה ריקה.
.הרזח אל ותשא

מדוע שלח את אשתו לכאן אם כל כך רצה לישון? מעניין אם השוטרים יודעים מה זה מקווה.
ומי בימינו אינו מחכה לאשתו שיצאה לבד בלילה. כולם חושבות אותן מחשבות ואינן פוצות
פה. אולי היה עייף אך לא רצה לסרב לה – ונרדם.

וזהו. אני שבה במועקה ומתביישת בפחדי החריף כל כך. כל צל מצטייר בדמיוני כמסוכן. אני
כועסת על בעלי, על כולם, שאינם יושבים למטה וממתינים לנו. לו לפחות נהרגה בתאונת
דרכים. איזה מוות מהיר, ברור, בגלל טעות בשיפוט, ללא רשעות. אבל בחוף האוקיינוס
בחורף, ומי יודע מה נעשה לה. מוחי לא נצטנן או נצטלל באויר הליל הקפוא ואיני יכולה
לעבור לסדר היום כתמיד. גם כשאני שומעת על דליקה בה נספו אם וילדיה, על מחלה
מדבקת שפגעה קשות באזור נידח, שיטפון, סופה, רעידת אדמה קטלנית. ככה זה משיכת
כתף מצטערת, מנוסה. מה אכין לארוחת ערב. המחירים עלו.

מה קורה לי אני מרגישה כמעט אשמה. משונה. משונה לחיות. אין בטחון שתשוב נשמתך
בחמלה רבה אליך או תתעופף לה כציפור דרור אל מרחבי שמיים אינסופיים.

חזרתי ובדקתי את הכתובת, השם, הפרטים, זוהי. ליל חרדות כזה, ללא חלום חוקי. רק
תמונות חולפות לנגד עיני, נעצרות לרקע אינסופי להקפיא בעורקי את הדם ונעלמות על מנת
לשוב. דמיוני משתולל. אני מתחילה להרהר. במה חטאה? האם נאבקה? איך הצליחו
לתפשה עם המכונית? מתי מתה לפני הטביעה או במים.

הטוחס רקובב יתמק

מי תקף אותה, כמה. לבן או שחור. בלילה כשהלכה להיטהר. והרי שליחי מצווה. מה ראתה?
סיפרו לי שבעיירות אירופה היה זקן כפוף יושב ולומד ליד המקווה שהנשים היוצאות תראינה
.הנושארל אקווד ותוא

יש האומרות לי שקשה לעמוד בטבילה אחר צאת הכוכבים, כדאי להקדים את השעה, מפני
הסכנה. כולם כבר שמעו. בתה בגן עם איה שלי. יוכבד רמזה לי בעדינות שלא היה שם שלום
ודונת לא רמא ימ .ידמ תמלשומ תיארנ איה .אל .תאז לכבו .תרחא אל ?היפהפיל ,הל .תיב
?תמל

רק בחנוכה ביקרתי בגן של איה בתי ופגשתי את הגננת, הגברת סילבר – שער צהוב ויבש מרוב
צביעה, גוצה ושמנה, מנסה למצוא חן – הילדות נראו משעממות ומשועממות מלבד איה שלי
ועוד שתים חמודות. הדקלומים היו מאולצים, רק איה – שוב אני מתגאה – נראה היה הבינה
.תמלקדמ איה המ

תינוקת שמנמונת וחביבה צוהלת לקראתה ואיה מתחככת בלחיה כגור. מישהי מצלמת אותן
בחיבוק צוהל זה. שחור ולבן, בצבעים טבעיים. שחור וזהב. בתוך גוש ההורים שהצטופף ליד
הקיר בגן, נראתה זו עם המצלמה זוהרת, שיער בהיר עשיר מציץ מתחת כובע צמר שעיר שעל
תקלודש הארנ .התע תוסנל הזעמ יתייה אלש גוסמ גירס תלמש ,געלנ הארנ היה רחא שאר לכ
בה אש תמיד והיא גילתה לי בצחוק שבתה מאוהבת באיה שלי, ומתי תבוא איה לשחק בביתם.
לא קבענו פגישה. כעת אני מתחרטת. התירוצים דוחים. החמצתי משהו, אולי היה.

יום אחד שבה איה שלי מהגן ופתק מחובר לשרוול – אין הסעה ביום ב' בגלל שביתה.

שכנה ביקשה שאסיע את שתי בנותיה לגן, עם איה. אחר ביקשה גם אמה של עפרה הגרה
רחוק ממני, אבל איך תסתדר עם התינוקת וכו', הסכמתי. היא התנצלה על שלא הזמינה את
איה, וזכרתי מיד מי היא, וסיפרה שבעלה נסע במכונית אל מחוץ לעיר. מסרה לי את כתובתה.
כששאלתי לשם המשפחה, נדמה היה שאיזו טינה מבצבצת בדבריה. השם היה אמנם בלתי
רגיל שאולי חששה מפני השאלה הצפויה על מקורו, פירושו, או סתם הערה על היותו יוצא
דופן. ואולי שרויה היא בכעס, על מישהו, משהו, שמא אמרתי דבר מה בלתי ראוי – חזרתי
במוחי על המלים הספורות: טוב, בסדר, הכתובת, השם. הייתי עניינית מדי, קרה? חרה לי
.הל יתועירה אל – תנבצעתמ איהש טעמ

למחרת, באותו יום שני, הייתה מכוניתי הזעירה מלאה ילדות קטנות וכמעט נתבלבלתי
.הפייע .הטונק יתייה .הנואת הענמנו ירטס דח בוחרב יתעסנ ילזמל .הב ומיקהש המוהמהמ

היא חיכתה לנו על מדרגות הכניסה לביתם עם עוד תינוקת. בית רגיל, ולפניו דשא וכמה
שיחים שמצבם ירוד, אולי בגלל החורף.

.היא תא החכש טעמכו תוטיהלב הרפע הארק !תבהלש הנה –

היא לבשה מכנסיים ונראתה כנערה עירונית רגילה, לא עוד הדמות הזוהרת שנחקקה בדמיוני,
מפניה קרן עצב. אף לא הבחנתי ביופי המתוק שהטביע חותם בעפרה. נראתה עייפה. אחר
ביקשה שאיה תישאר לשחק מעט כיוון שהיא כבר כאן, אך מיהרתי וסירבתי. ארוחת ערב,
קניות, סידורים, מתי אשוב לקחתה הביתה. בפעם אחרת.

הייתי עסוקה מכדי לשבת על מדרגות ולצפות בילדות המשחקות בין הערביים בגינה. אולי
קנאתי בה שאינה עובדת. קשה לי לנתח זאת עתה. עוד במכונית התחרטתי שכן הודתה לי
.המינפ הסנכנו

.שמאו .המלענ עובש ותוא

בבוקר, הלכתי לנחם האבלים, כשאיה בתי עוד בגן.

הסב והסבה של עפרה ישבו שם, זוג מבוגר יפה ושבור. אבי הנפטרת כסוף שער, ישב על
הרוחש דוע תפס לעמ תשעור תינועבצ הנומת .הרות רפס חנומ היה הדישה לע רוחאמו חיטשה
ועמוקה. מכל עבר הצבעים חמימים ומתמזגים כסימפוניה חיה. הסבתה יצאה לרגע, חזרה
וקרסה ליד הספה, ראשה נתמך בה. את שערה כרכה במטפחת אפורה, עיניה ירוקות ופניה
קמוטות מעט. וכל כך חמימות.

האלמן ישב ברגליים משוכלות באופן שרק מעטים היו יכולים, ושוחח בשלווה עם נשים
צעירות שבאו לנחמו בשעה מוקדמת, כשהילדים בבית ספר, חוג ידידים.

שלהבת בתו הקטנה התלבטה בין הרגליים וכולם ליטפו אותה ונאנחו.

התירו לי לקחת את עפרה אלי ישר מן הגן ולחסוך ממנה את ההמולה המביכה של ערב ראשון
.העבשל

כל מה שלמדתי על המנוחה היה רשימת בתי הספר בהם התחנכה – הטובים ביותר. הייתה
מוכשרת וחביבה. עפרה תעבור לגור בבית הסב. אף שלא חשתי במתיחות בין ההורים לבעל –
הם גם לא החליפו ביניהם מלה או מבט. ובכל זאת לא היית כאן התעלמות, כאילו זה מקרה.

הקטנה הייתה נבוכה כשחזרה במכונית עם איה. הגברת סילבר, הגננת שנתלוותה אליהן
אמרה לי בעברית שהיא נוסעת עתה לניחום האבלים. הקטנה אינה יודעת. אין לה מושג על
.ןיינעה

לא התרצתה לשחק בכל המשחקים שאיה ערמה לפניה, ומיאנה לטעום דבר. היא הביטה
בעיניים כאלה ולא חייכה אף פעם. הסכימה להקשיב לסיפור לא מחייב באדישות בולטת. איה
הייתה אומללה. כל אותה עת חבשה עפרה כובע שאמה סרגה לה ובבית היה חם. הסקה.

בכיתי בחדר הסמוך. היא תשקע בניחושים, הם ישקרו לה – להגן עליה. היא כל כך ענוגה.
ואולי תשכח. תינוקות שוכחים. טבע. מים קרים ושחורים. מוות אלמוני כל כך, מכוער כל כך.
היא הייתה צריכה להיסחף בנהר עטורה בפרחים.

עפרה לא באה לגן, נשארה עם מומה ופופה, הסב והסבה. איה עגמומית ודורשת שאקח אותה
לבקר את עפרה. היא גרה בבית ירוק. ניסע לשם והיא תראה לי בדיוק את הבית הירוק. רק
לעפרה יש סבתא עם בית ירוק, יתר הבתים לבנים.

יוכבד מוסיפה לפרטים הידועים כבר את אלה הבאים: לנפטרת היו שתי הפלות, לפני הולדת
עפרה. בעלה היה טרוד בנסיעות, לביסוס חברה שהקים בכוחות עצמו. קשיים כספיים. הייתה
לה התמוטטות עצבים אחת ולפני כמה חודשים חלתה שוב. עדיין לא האמנתי. הכל ייתכן, אך
מותה היה בגלל פשע. מקרה. מישהו מוסיף שבגדיה נמצאו על החוף – מקופלים. איש לא נגע
בהם או בארנק הכסף. אני סהרורית. הרהורים מטריפים אותי. כיצד מגיעים ליאוש כזה כשסביבך
משפחה כה מקסימה וחיים לא רעים? כמו לכולם לפחות. היא קצה בהם.

מישהו שם לה קץ. רכילות ורוע לב. המשפחה שקטה מדי, משלימה עם הגורל במין הכנעה. מה
ידוע להם? כל כך מיהרתי לחשוב על פשע. כולם כמוני, זה המובן מאליו. מאמינים באכזריות
אדם לחברו וכופרים בשנאתו לעצמו. מה חוששים? מה אנו קוברים בתוכנו שלא יפרוץ ויכלה
את חיינו? האומנם כשישבה אותו יום וצפתה בתינוקות המשחקים כבר חשבה, וזה הפשר
לקולה המפתיע בטלפון. ומתי הפסיקה לחשוב. קשה לשער שהיא כעסה עליו וזו נקמתה בו.
.ותוא יתיאר .הזכ רשופ רוצי הל השע המ

כל כך איכפת לי אם הייתה חולה או עשתה זאת בקור רוח.

כל כך איכפת לי. כשאני שוקעת ביאוש מיד אני מגרשת ממחשבתי כל הרהורים על מוות. מי
יחזיר את הספרים לספריה, ומי יזכור להכין לאיה ביציה כפי שהיא אוהבת ובה פתיתי לחם,
ואיך יתנהל הבית בלעדי. בלעדי. אסור שיתנחמו באשה אחרת. כשהוא למעלה יחליט שהגיעה
העת להשיב לו את פקדונו – ברצון. ללא מערבולת המבוכה והספיקות. נכון, אני פשטנית מדי.
זו חולשתי. זה כוחי. מכל יאוש אני יוצאת כמי שעמד בנסיון ושמחה כפליים על החיים עד
ליאוש הבלתי נמנע הבא. חיים של קפיצות למעלה למטה, אך בזהירות. לא גבוה מדי ולא נמוך
מדי. תמיד נשמר הקשר עם המציאות, עם מה יאמרו ואיך יסתדרו ומה יעשו, עם חבל, אסור.

כל כך איכפת לי שאינני חיה, במובן מסויים, למען עצמי, וכבר השלמתי עם זאת. ואני יודעת,
האמינו לי. אלא שאחרי צלילה דמיונית במי אוקיינוס קרים, אחרי טבילה בקור גהינומי זה,
מקבלים חיי גוון כהה יותר. רציני יותר. האומנם קדושים הם אלה הנותרים לשאת בעול, כך
אומרים כולם. אך היא חשבה אחרת. אך היא. ואולי שוב לא היה איכפת לה. אף לא מבתה.
.הרפע

מה נעשה לך.

הוריה מביטים בי בכאב נואש, מוכיחים אותי בשתיקתם המנומסת. לא אני גרמתי למותה
ואין לי חלק באשמתה. אני נשבע לך בחיי, בעפרה בתי, בתנו. האמן לי, בי, אל תאמין.

אני מוכרח לדבר אפילו בפניך המפקפקות, לא רק משום שעליך לדובב אותי. אולי משום
שלעולם לא אשוב לראותך, אולי משום שלא הכרת אותי ואתה פתוח כלפי יותר מהם, יותר
ממנה, יש לי סיכוי אף אם לא יקל לי.

עשיתי הכל ובלבד שירווח לה, אפילו ביום האחרון. אותו יום חזרתי מנסיעה ארוכה והייתי
עייף, הייתי הרוג לאחר נהיגה רצופה במשך עשר שעות. התכנית הייתה שאשאר שם עוד
שלשה ימים ובוטלה בגללה ברגע האחרון. כל הישיבות החשובות, הפגישות עם לקוחות
מבטיחים, הכל נדחה, ומיהרתי אליה, שלא תהיה לבד כשאינה רוצה. נסיעה מטורפת רצחנית.
צנחתי למטה, איני זוכר ששמעתי מה טענה נגד. נרדמתי. מאז איני ישן. אין פלא שרועדות
אצלי הידיים. כבר שאלו אותי מאות פעמים, מה אמרה. אינני בטוח, שהיא הולכת, צריכה
ללכת למקווה. אולי כעסה שלא התקשרתי יומיים קודם, הייתי עסוק. לא, היא לא חשדה,
.תועיסנב לק אל .סופיטה ינניא

הייתי כל כך עייף, אפילו לא רציתי שתלך לשם אותו ערב אך לא היעזתי לומר לה, שלא
תיעלב. שתקתי. אולי הכל היה אחרת. כמה פשוט נראה הכל כשחושבים מה היה לו. כל
הקושיות מתיישבות בקלות מסחררת. ובכן, היא פתרה את בעיותיה – שלנו הולכות ומתרבות
.תורבגתמו

אהבתי את אשתי. הבט בתמונה. מסתכל אתה בעיון כמו מנתח גוויות ומזהה פרטים לפי
הוראות: תווי פנים בולטים, סימני היכר, יחוד. ראה את הדמות כשלימות, במלואה, את
האור, הקרינה. אתם לעולם לא תרשמו בדוחות המפורטים שלכם הנ"ל היה בעל אישיות
קורנת, מקסימה. אף אם תכתבו, לא תהיה לכך משמעות, צליל של זיוף והצטעצעות מיותר.
לגביכם קיימת רק המציאות הניתנת לבדיקה, היתר מפחיד, משעמם, מיותר. הקרינה היא
אשלייה אופטית, תופעה סובייקטיבית שמקורה במתבונן, לא בעצם הנבחן. היפנוזה עצמית.
אולי. אתה רואה, אני מבין את עמדתך.

,הלק התייה אל איה לבא .הבהאל אלש היה רשפא יא .התוא יתבהא .הבוהא התייה יל
האמן לי. משונה קצת, מוזרה אפשר לומר. הרופא טען שהיא מתלבטת במבוך חסום, תועה
בלאבירינט ומטיחה גולגלתה בדפנות, באופן ציורי כמובן. אך יש תקווה לעתיד, כך אמר
בפירוש. אני הייתי רואה אותה תועה בגן בו השבילים מובילים סחור סחור ומצטלבים
ונקטעים, כגני השעשועים בימי הביניים, עצים ושיחים עמוסי פרחים מסתירים את הדרך
אל המרכז, אל המזרקה הנפלאה שסביבה מעקה עליו ניתן לנוח. היא הייתה אצילית וענוגה.

איש עובד, כמוך, מתקשה אולי להבין, סלח לי שאני מניח הנחות שאלי אינך מזדהה עמן כל
שכן שש לקראתן, אבל מנסיוני אני מודע לכך שאדם רגיל, שוב, איני מתכוון חלילה לפגוע בך,
אני קצת מסתבך. אני מנסה לנסח כאן כלל בו נתקלת אף אתה, שאדם רגיל מתקשה להבין
בעיות שמקורן בחלל, בעודף פנאי וביכולת לחשוב על המופשט, הבלתי נתפש, תכלית הבלתי
תכליתי. גם לאדם השבע יש תסיסה, והיא גולשת. קל אולי לבוז לו משום כך, אך לבטיו
חוקיים והגיוניים. אף הרופא הודה בכך. אינני מתפלסף, אני מבין אותה. יתכן שהרופא לא
הבין כל זאת שהרי לא הצליח לגונן עליה מפניה, ולהרגיע אותה או לפחות להביאה למצב של
מין שביתת נשק פנימית. לא, הוא לא הבין זאת, לא ראה את האשה החיה במין הכללה, את
כל העבר עם כל ההווה והעתיד בבת אחת, בלי לוותר.

מה אעשה עם הבנות? אינני כועס עליה, והאמן לי שאינני חש כל אשמה. מתלחשים אחרי גבי:
יש חולי סרטן, יש חולי לב, לה היה חולי הנפש. הנורא מכולם.

רגישה וענוגה היתה נפשה, נוטה להפשטה, לא מציאותית וכל כך אנינה. לעולם לא אשוב
לחוש באותה עוצמה בה חיינו. אז. הייתי מטורף. ממבט עיניך נראה שאתה חומל עלי, אין
צורך. אני שרוף אך לא הייתי מוותר עליה לו הייתה אפשרות לשוב ולחיות מחדש, הכל. בשום
פנים. כן, הם חושדים בי, פעם איימתי עליה מכעס ומעייפות שאסתלק. ביקשתי לחיות
.ןויגהב

לחיות בהגיון היא לא הייתה מסוגלת, ומי יאשים אותה אם יום אחד התעוררה בתוך חלום
שלא היא חלמה? והרי היא אוהבת את ילדיה. תינוקות משחקים באבא אמא היינו כשהיא
חדלה. אני ממשיך אלא שאין זה משחק, לא. לא אשמה תגלה אצלי, רק כאב. זה הווידוי. אדם
פשוט, צעיר, חסר נסיון שלא הספיק לנסח את תחושותיו בצורה מסודרת. אני ישוב ברכבת
נוסעת, בהרחבה מסויימת, בכל זאת אין הנסיעה שליווה, יש סיכון, יש תקלות. אף מחוז חפצי
לא נתברר לי, ואינני יורד. אין רכבת אחרת ואני סקרני לגבי המסלול. מדוע לא? תשלום?
כרטיס שמחירו נפרע בדרך בלתי ברורה. אסור להחמיץ כל כך הרבה צבעים וקולות ונשימות.
הזמינו אותי לכאן ואני נשאר, כמו אתה שמעולם לא חשבת על זה כך.

מגוחך אולי שאתה מנסה לגלות מניע בדברי. האמן לי, היא עשתה זאת. הרופא יעיד
מרשימותיו הצפופות (הוא מתייסר שלא התייחס אליה ברצינות), שלא פעם ניסתה למות.
האשימו אותו. כמה פעמים אמרה די. כבר לא היגבתי. מה היית עושה אתה במקרה כזה,
הרופא הסביר שהיא סוחטת תשומת לב. פעם המשכתי להקשיב לסימפוניה זו או אחרת
בנסיון להירגע וראיתי דמעות זולגות מעיניה. שלהבת זחלה אז בין הרגלים וביקשה משהו,
והיא לא ענתה. היא לא הגיבה. כשגערתי בה אמרה פתאום, "חשוב שאני מתה, מה תעשה
אז?" ושתקה. שמרתי לה טינה שהחלה לדבר כך ליד הבנות. אף שמיעטה מאז בהכרזות
כאלה, עפרה סיפרה לגננת שאמא תקפוץ מהגג…

לא אנו הבאנו אותה לכך, נתנו לה טיפול, ניסינו.

הנה ניירות, הבט במה שכתבה. הכל עצב. לילה. יאוש שחור. פעם כתבה שיר נפלא, לפני כל
הערפל שאפף אותה. פעם התעניינתי בשירה. הייתה לי הבנה מסויימת. ביקשתי ממנה העתק,
רציתי לשלוח לעיתון, להפתיעה – היו מדפיסים. מעולם לא נתנה לי. אחרי ההפלה מצאתי
קרעי דפים זעירים ביותר בפח. לקטתי וצירפתי, זה היה השיר. כן, הייתה לה הפלה. שירתה
המסק אל בוש .אפרמ תכושח תירותסימ הלחמב העוגנ התייה וליאכ ,יל התארנ אל השדחה
לי כבעבר, לא הבחנתי ביופיה, ראיתי בו פרטים שהיו בו כל הזמן שלפתע בלטו במיוחד, בלתי
רגילים. עדיין קינאו בי, נהניתי מהמבטים שנשלחו לעברנו. אך הם נשרו מעליה, לפחות כך
נראה לי, שוב איני בטוח כלל. החגיגה נסתיימה אך השחקנים לא החליפו תלבושות והמשיכו
לאחז עיניים כאילו אין קץ להצגה.

התקפות האושר והיגון שלה לא הדהימוני יותר, ביקשתי את השגרה. הנסיעות התכופות היו
החלק היציב ביותר בחיי לאחרונה. אך היא בחלה ביציבות. לא פגענו בה והיא בעטה בכולנו.

אתה נראה עייף ואיני מוסיף לך פרטים שתרשום. אין שאלות?

.יל הרסח איה

יש לי בת. שתיים. יפות. עד מאד. האומנם חיצוני הוא היופי? כולם מביטים בי בהערצה,
לעיתים מזכים אותי ביחס מיוחד, השמור לנבחרים, כמובן מאליו, ואיש אינו מערער או חפץ
לדעת מי אני באמת. בתוכי. האמנם יפה נשמתי וזוהרת כשערי החפוף הבוהק כזהב.
האומנם עדין לבי כמו אפי. לא זכיתי. לבי בוער וכבר אוכל בחלומות.

הם ציפו ממני ללמוד כהלכה, הצטיינתי בכל אותם דברים שלא עניינו אותי כלל. הייתי חביבת
כולם, מין כלב שעשועים. מלוטפת מכל עבר. מכל צד. ודאי השתגעתי ואולי אני בכף הקלע:
בין אש הגיהנום לקרחוני הקוטב. המוזר הוא שרבים היו ששים להיות במקומי, אפילו עפרה
ושלהבת המתוקות – מעריצות אותי. לא בגללי, בזכות הדמות בה אני מסתתרת, הנוטה להן
חסד פעם כפעם. לא זכיתי. אף לא באהבה גדולה חד פעמית, מסחררת, מכלה. ואולי אין
כזאת, רק התחלה שהודגשה יותר מן האמצע והסוף.

ינאו ,הבהא תפקומ ינא ירה לבוקמה חרואב .רבד ינממ שרדנ אל רבכ ,עקשאש יתמלח אל
מוחלת עליה. לעולם לא אצא ממעגל קסמים זה, אני אחראית מדי. שלגיה נולדה והדם עודנו
שותת והעורב קורע קרעים. אני עייפה ממציאות נוראה זו. דעתי נטרפת. ודאי נטרפה. הוא
מצער אותי בלי כוונה. זה המכאיב מכל, חוסר הכוונה. אילו נתכוון להכאיב הייתי יודעת
שהוא מתייחס אלי. מכיר בקיומי. אין מנוס, הכל לשווא, מותר. האומנם יקום יום אחד איזה
אלקטרון פעוט במערכת ויחציף פנים ויאמר די, נמאס לי להסתחרר, אני פורש. איך לצאת
.הזמ

השלג עוד יורד. רומז ברכות על השלווה. הקרירות המתפוררת המרגיעה כל כך. עפרה
מתקוטטת עם שלהבת, כבר בגילן והן לא בחרו זו בזו, אף אני לא בחרתי בהן. לא בשלתי
לקראתן בדרך הראויה. אינני יודעת איך אצא מהן, וממנו, ומהכל. כבר רטובות אצלי הלחיים,
הגשם יורד ממני. לכל השפעה עלי. לכל. אמא. לו לפחות לא היית נוהגת כאילו לא הבחנת
אלש ,יתוא תיעבהל אלש רוחס רוחס יכלת לא .ללכ העגי ינניא .יתילח תופייעמ אל .יונישב
.המירצ ררחשל בצעה לע טורפל

הוא מרבה לנסוע, בורח ממני, כולם מביטים בי ככה. משונה. זה שלושה ימים שלא החלפתי
כתונת, טוב ונעים לי בזו שעלי, ריח מוכר לה האופף אותי כרע נושן. איך אשא חן בעיניו ואת
עצמי כה שנאתי. מי אני הנכריה לי, המשיחה עם עצמי כאל אדם זר, בזהירות בעקיפין. ועמו.

פעם הייתי נערה נפלאה. יפה. טובה. טהורה. אהבתי את עצמי ואת העולם המעריץ אותי.
זרמה כלפי אהבה, אהדה, ללא לחצים. היום אני אדם זר. הכיהה שבי פרץ החוצה ודחק את
.תושממ יא ,העורג האווסה ,הפילקכ הקד התויה תא חיכוה ,הריהבה יתוינוציח
?ינא ימ

.רבע הליל

מה נורא הלילה הזה מכל הלילות כשהחושך סוגר עלי. קראתי לו מתוך הרגל. הוא יבוא. אני
בתוך חלל האפס, עגול עגול ואין בו פתח. אני כבר דו ממדית ואיני מסוגלת להשחיל עצמי
.אמא .ונממ רענתהל ,הצוחה

מוכרחה לישון. עפעפי בוערות. מושכת בשמיכה ומתגלה. כבר חזרתי על 'שמע' כמה פעמים
והתבלבלתי. ניסיתי הכל. הרכבת נוסעת לתוך האפילה אחורנית, צ'יק צ'ק, צ'יק צ'ק. צ'יק
צ'ק. צ'יק צ'ק. אני יודעת שבתחנה הראשונה יש אור. שם תמיד היה אור, בקצה המנהרה שם
קצה הליל. מוכרח להיות אור בקץ או בראשית, אך הרכבת ממשיכה לנסוע, ללא שינוי בקצב,
אחורה אחורה אחורה אל התחנה הראשונה אל ההתחלה. מה היה לפני כן, מתי התחיל הכל,
מדוע? אני נעה. סחור סחור. אלקטרון טעון שלילי סביב גרעין חיובי – בלי לקרב לעולם. אף
פעם. הרכבת תגיע לשם בנסיעה ארוכה הפוכה, אחורנית. אחרת אקפוץ ממנה אל התוהו. אני
יחידה ברכבת ואין איש. אינני יושבת אני עומדת. אני בדרך, עיני דבוקות לשמשות ואני מונה
עמודי חשמל ומאבדת את החשבון. יש חשיבות עצומה למספר, ושוב טעיתי. זו נקודת המוצא
האובדת. עתה עלי להמתין לסוף או להתחלה.

יום נאה ובהיר כל כך. השמש זורחת ברכות והציפורים מצייצות כמעט בהבנה. מעולם לא
נראה הטבע עתיר צבע וצליל כשכל פרח ברור ומושלם כעולה בקו מדויק אל מקומו בחלל,
רחוץ בטללים. כמו בסיפורים הנעימים ובתמונות המספרים על התחלות בלי אמצע וללא סוף.
התמכרות בכל. פריחת נפשות. מה נאה אילן. העלים זוהרים מחייכים לעברנו. הוא צועד לצדי
ומרעיף בי מבטים חולמים, כן, כך זה היה אז, ספור אהבה מרתק ומתקתק מסוג הנסבל רק
על ידי בודדים, שנכספו אליו ועל ידי אלה שחוו אותו.

פסעתי על הארץ בסנדלי ורגבים נתפוררו מאליהם. רגלי מתוחות ורפות עם קיפולי הקרקע
ואני חשה וקשובה. זרימה. הכל שואף קדימה ולמעלה. קרקע ואוויר ואנוכי. אני קרקע ואני
אוויר. אני הגוף ואני הנפש. אני והוא שלצידי. פורחת כציפור על אילן וכפרח בדשאים. הכל.
אני לא אני, אני הכל. הוא. העלים היבשים מרפדים את הארץ ככסות לגוף האדם, רשרושם
מנגן באזני לחן. סגולה. הודיה לשלימות העתידה. ציפורים שרות ועלים מנגנים, רוח פורט
בנבלי אילנות, הוא עימי, עולמי. עורי מתוח ומרטט, עוד מעט. לא קר. חם, איש, כל כך טוב.

צריחת עורב נשמעת והעוף טס מעל ראשינו אל אגם המים. חרד. לא נעים. מישהו עוקב
.רופיצה תא ונחרבה ונא .אל ,ונירחא

התיישבנו, היה פנאי. אז שוחחנו בקלות, על כל דבר. על הקיץ והמחנה והעתיד.

– נקרא לילדים ששון ושמחה.
– מוטב חן וחסד.
– ואם יהיו יותר, אולי חיים, ברכה, ושלום.
– הייתי רוצה עשרה, דם צפרדע כינים… דם מוכרח להיות בן, אך צפרדע תהיה בת.
כינים יהיו תאומים…

היה זמן. חלוקים צונחים לאגם, מעגלים מתערבלים מתמזגים ירקרקים מעט, אפורים מעט,
ואור מרצד בהם. מעגל בולע אחיו ונבלע בתוכו והכל בחשאי, בשלווה. הנה נוצרו שנים זה בצד
זה והם מתפשטים ודוחים זה את זה, מעוותים זה את זה, מאבדים את צורתם. העלים נעשו
למיקשה אפלולית אחת המכבידה כתקרה, הענפים סוככים עלי ואני כסופה. לרגע הייתי
ספקנית ומיד התנערתי. העשב הירוק לצד האגם מתקפל בעדינות תחת בהונותי היחפות
ומדגדגן. אין חציצה ביני לבין העולם, ביני לבין המים.

בסתיו אמר הרופא חודש שני. שמי השמיים.

יום אחד נתסיים הכל.

הוא עסוק כל כך. הספה השחורה אפפה כקבר. סיוט. הייתי נתקפת בצמרמורת כשעפרה
קיפצה לתוכה. אף היא תגדל. האומללה.

כבר הכינותי בגדי, מקופלים היטב. היכן החניתי את המכונית, שכחתי המפתחות והוא שוב
יכעס שאני מפוזרת. קר בחוץ ואין איש. הכל יעבור מהר, אצא ואסתפג. טהורה. כשיעור
משנתו אהיה בבית והכל ישוב להיות כשהיה. מתי. מה נורא הדבר. המים קרים וחושך על פני
המים ורוח. אני פוחדת. גוש קרח. מי שם? שרק לא יבואו לכאן, יחשבו שאני מטורפת. ומה
אני עושה כאן בלילה, באוקיינוס. לא, הוא לא יאמין שהגעתי לכאן, אף לא אספר לו. שרק לא
.לקשמה יוויש תא דבאא

.תקנחנ ינא

.ינא