מחצית היובל להופעת "ירושלים של מטה"

הוא בא לארץ לא על פי התעמולה הציונית. היה צו אחר, צו אלקי, שהוא נשמע לו. ואיזו דרך
סמויה מן העין הובילה עמוקות מביתו – בתוך בית ישראל שעמד "בדמדומי הקץ", ובו מבליחים
באור אחרית סמלי מלכותו, וירושלים של מעלה שורה בו ועליו – אל ירושלים של מטה בהרי
.הדוהי

הארץ היתה שממה. מסוגרת בלבוש סלעיה, אפופה מדבריות. רק שמיה מעליה כבימי המלך
.דוד

חלוצים מעטים עמדו ב"נקודות" וראו את עצמם בודדים ועזובים לנפשם. הם באו לתת את ימי
עלומיהם לארץ הזאת בכדי להחיותה. הם סקלו את חלקות השדה באהבה שבלב וידים; ונשאו
את עיניהם לשמים בגעגועי גשם חמים. קדחו בכל מיני הקדחת הממאירים, שרו, רקדו, נאנחו
…ומלחו

על מה חלמו החלוצים?
עם חבת ציון בלבם הם גם המשיכו לחלום חלומות על "חיים חדשים", על "עולם יותר טוב" לפי
התורות שהביאו אתם מן הגולה או שקראו עליהם בספרים בכל השפות, ולפי כל זרמי המחשבה
בעולם; וגם את התורות השונות האלה שאפו להגשים כאן על אדמת האבות.

בתוך ערבוביה רעיונית ורגשית עשו החלוצים את העבודה המצווה עליהם מפי שר האומה:
.לאוגה אוב ינפל לארשי ירה תא קירוהל

הם מלאו שליחות מבלי שידעו מהי – על פי המטרה הסופית.

אורי צבי גרינברג הלך לצדם לנחמם בקשי יומם, לחזקם בסבלותם, שר את תפארת שליחותם:
"לעורר את חוש הצומח שנרדם בשדותיו של אבינו מלכנו דוד", מבלי ששעה לתורות השונות
שלא עלו בד בבד עם "חזונו הירושלמי" ו"תפישת המושגים" הממלכתיים שלו. את החלוציות
."תידמעמ תשורי"כ אלו ,דועיכ ,תוחילשכ האר

הוא הלך בארץ והארץ היתה לו מדבר. הוא המדבר הקדמון בו הלכו הנביאים וראו את המראות
ושמעו את קול אלקים המדבר אליהם.

וכאן קרה הדבר:
וכך הבקע מלגו חלל הנפשיות הסגורה ויכה בה החזון הירושלמי ודבר הנס בי נפל כמו אבן
תורהדזהו החיתר היוה תישירח יב תיוז לכב .תטהולה

"החזון הירושלמי" הוא חזון "המלכות העולה" שאותה בישר אורי צבי גרינברג בשורות הראשונות
של "ירושלים של מטה":

ובאשר המשורר נתן את הנראה-לו בכלי שירו, ראשוני ונועז, הרי הוא נתן לעצמו ערכי מלכות,
שהעם בהכרח יקיימם בגופיו בכלים הארציים בשעה היעודה.

גבולות "המלכות העולה" מסוכנים וחתומים בשיר בחותמת כפולה: "מאל עריש ועד דמשק"
."דוד שובכ"ו

ומהותה של המלכות – ירושלים.

ירושלים מתגלית למשורר בגילוי חדש: "ירושלים המנותחת".

באמרו בראשית השיר מהי ירושלים בתפיסות השונות בנפש האדם, מציין המשורר את המיוחד
:ול הלגתהש הארמב

ראשך אין, ראשך התז. אל צוארך חבר מסגד בית תפארת למושלמים, כמו גולל על גו יקר והדם
.גפסנ תחתמ

:בושו

לפני עשרים וחמש שנים נתפרסמו (ב"הפועל הצעיר", תרפ"ד, ניסן-תמוז) שירי "ירושלים של
מטה". מחזור שירים הבורקים במפולש לתוך בית ישראל שהיה בפיזורו: "מלכות ישראל בגולה";
ולתוך אדמת המלכות הכאובה, היא ירושלים.

הכיסופים הגדולים לגאולה ירושלמית בתוך אימת הימים והלילות תחת צלבים; זריחת הנפש
הגדולה של נושאי המלכות בדמם בדרכים בגולה; ההתרוננות בדם אצל אלה שזכו לעלות על
הספינה ולנסוע ו"תוקעים כשפודים את ראשיהם הבולטים בחמה"; הנכונות החמה של שורפי
עלומיהם באהבת הארץ הזאת; וירושלים המקפלת בתוכה את גורל כל העם על חלקיו גווניו וכל
הארץ כולה:

כאן ראה המשורר מה שלא ראו מנהיגי ישראל בגולה שעסקו והעסיקו את העם המפוזר ומפוקר
בריב מפלגות ומעמדות; ואף לא מנהיגי הציונות השאננים שאף הם על אדמת הארץ היעודה
למלכות הגואלת עסקו בענינים דומים: פועליות, אחות עמים וכדומה… שלא ממין החזון המלכותי
.לארשי תיב לכ לש

כאן הביט המשורר:
– – לחמה העומדה לשקוע, חלילה, כי יצא חרון אלהים על ישראל בגויים.

כאן ראה את בתינו העומדים בגולה:

והמשורר הצעיר אינו נבוך ואינו מהומם מחריפות הכאבים ומעצמת המראות, שהם כולם חלקים
של חזון אחד, הוא "החזון הירושלמי".

כמו הנער שמואל הוא מוכן – "דבר כי שומע עבדך" – ומקדש את עצמו, מעלה בטכס הגבהה את
השליחות הירושלמית על חייו הרוננים:

אחרי עשרים וחמש שנים אנו רואים את שולי החזון מתכסים והולכים לבושים ארציים: צבא
ישראל עומד על נשקו, מתמודד עם אויביו; והלבבות עורגים לשקלי הזהב של חרות.

תאמ שרד ומואנבו .לודגה יטילופה ומואנ תא גרבנירג יבצ ירוא אשנ לארשיל הנושארה תסנכב
הכנסת וממשלת ישראל להגשים את אותה "המלכות העולה" שאת דמותה ומהותה ראה בחזונו
במדבר ובישרה לעמו בשירו. הוא דרש את גבולותיה הנכונים ואת מהותה הנכונה הירושלמית.

ואורי צבי גרינברג זועק בפני נבחרי העם, והעם כולו, את זעקת ירושלים, ש"אצל שר האומה –
היא הכל, כל ארץ-ישראל ממש". ("דברי הכנסת", ב)

אך כבר אז, באחד השירים של "ירושלים של מטה", נתן אורי צבי גרינברג את התשובה ואת
הפתרון ל"ירושלמים המנותחת":