סיפור של ר' נחמן מברסלב ופישרו
זהות ג', קיץ תשמ"ג
גרבנזיא הדוהי
גרבנזיא הדוהי
|
תוכן המאמר: אובמ יחסו של ר' נחמן למחקר
המאמר מפרש את הסיפור מעשה בחכם ובתם, ומראה כי הדמויות שבסיפור הן :ריצקת מעשה בחכם ובתם, סיפורי ר' נחמן מברסלב, יחס לפילוסופיה אצל ר' נחמן :חתפמ תולימ |
|
אובמ סיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב הנם סיפורי משל, שהקורא בהם צריך לחשוף את הנמשל בניתוח זה נעמוד על המקורות הפילוסופיים של הסיפור "מעשה בחכם ובתם". סיפור זה, שהוא
יחסו של ר' נחמן למחקר ר' נחמן מברסלב התנגד התנגדות נמרצת לכל חקירה פילוסופית. סיפור זה כמו בא להדגים את מעבר לרמוז בסיפור, דיבר ר' נחמן דברים מפורשים בגנות המחקר הפילוסופי. הנה דוגמאות |
|
"אצל העולם, אמונה הוא דבר קטן. ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאוד, ועיקר האמונה |
|
וכן עוד: |
|
"וכבר מבואר בספרים ובדברינו בכמה מקומות, להרחיק עצמו מאוד מאוד לבל לעיין |
| :ןכו |
|
"צריך אדם לחזק עצמו באמונה, לבלי כנוס בחקירות כלל, ולבלי לעיין כלל בספרים של |
|
ר' נחמן מברסלב אף מנה את הספרים שאין ללמוד אותם. |
|
"מספרי החקירות, סיפר הרבה מאוד כמה פעמים, ואסר עלינו מאוד מאוד לבלי לעיין בהם |
|
דוגמה לדרך התייחסותו של ר' נחמן מברסלב לספרי חקירה תבהיר את עמדתו. אחד הפסוקים המרכזיים עליהם בונה בעל חובות הלבבות את שיטתו הוא הפסוק "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ, מתחת, אין עוד" (דברים ד לט). פסוק זה מצוטט בחוה"ל חמש פעמים (והוא מהפסוקים המצוטטים ביותר בספר!). הפסוק מצוטט פעמיים בהקדמה לחוה"ל, שם כותב ר' בחיי: |
|
"והענין הזה [היכולת להבין עניין האחד-האמת לעומת האחד-העובר]; אין המאמין רשאי |
|
ובהמשך ההקדמה כותב ר' בחיי: |
|
…אבל אמר, שתשוב אל דעת ותשמש בשכלך במה שדומה לזה, אחר שתעמוד עליו מצד |
|
פעמיים נוספות מובא הפסוק בשער היחוד, זה השער שר' נחמן אסר לקראו. בפרק ג נאמר: |
|
"והמתעלם מחקור [באמונת היחוד] הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה |
|
:'י קרפב קוספה רזוח בושו |
|
"…אתה צריך להטריח נפשך, עד שתדע את אמיתת בוראך, יתעלה, מצד סימני מעשיו, |
|
ושוב חוזר הפסוק בשער חשבון הנפש. בפרק א' של שער זה מגדיר ר' בחיי מהו חשבון האדם עם נפשו: |
|
"הוא השתדלות האדם בעניני תורתו ועולמו בינו ובין שכלו, כדי שידע בזה מה שיש לו |
|
כיצד מגיב ר"נ מברסלב לפסוק המובא חמש פעמים כראיה לכך שחובה על האדם לחקור בשכלו, ולהגיע באמצעותו להכרת האלוהים? הנה דברי מוהר"נ: |
|
"אמר, שאיתא ספר אחד, שמה שמובא בספרי המחקרים ראיה שצריך לחקור, מפסוק |
|
הנה, גם החלקים שר' נחמן התיר ללומדים לא ניקו מביקורתו. היסוד עליו בנוי הספר חובות הלבבות הוא העיקרון כי אדם חייב להבין בשכלו את מה שהוא מקבל במסורת אבות. ר' נחמן מוכן רק לחלק השני של הדברים: שאדם יקבל את אמונתו במסורת אבות, והוא מתנגד לכך שאדם יבחן מסורת זו ויאמתה. למרות ההתנגדות שהתנגד ר' נחמן מברסלב ללימוד ספרי מחקר, הוא עצמו למד לעתים ספרים |
|
"וזה שהוא ז"ל בעצמו היה מעיין לפעמים באלו הספרים, הוא בחינת סוד שהלכו ישראל |
|
על תפקידו של הצדיק בקניית התמימות לאחרים, שעה שהצדיק עצמו "משליך את עצמו לתוך כל מיני רפש וטיט" עומדים תלמידי ר' נחמן. בחוברת "תמים תהיה" מסבירים תלמידיו כי את |
|
"עיקר שלימות התמימות מקבלין רק על ידי הצדיק הגדול במעלה נפלאה מאוד. כי הצדיק |
|
הנה כי כן, שקיעתו של הצדיק ב"רפש וטיט", שהוא הניגוד של "אמונה פשוטה", מסייעת בידו להוציא משם את הנפשות הנפולות בתהומות תחתיות. |
|
|
|
ניתוח הסיפור "מעשה בחכם ובתם" על פי מקורותיו הפילוסופיים מראה את היסודות שר' נחמן קיבל מספרות המחקר, וחושף את הדרך בה העביר ר' נחמן לתלמידיו רעיונות פילוסופיים :הז רופיסב זומרה לע ודמע ן"רהומ ידימלת .תוישעמ ירופיס תועצמאב |
|
"במעשה הזאת מבינים רוב העולם כמה דברים הנוגעים לעבודת השם יתברך, שצריכין |
|
בניתוחנו נראה ביתר פירוט את הדרך בה שוקעו רעיונות מחקריים בסיפור המעשה.
|
|
בסיפור אנו פוגשים שתי דמויות: החכם מול התם. מהי דמותו של החכם הפילוסוף? תכונתו העיקרית: חקירת הסובב אותו. כאשר החכם רואה עגלה "שהיא רצה והולכת", הוא שואל את הנוסעים: "מאין אתם"; "לאן אתם הולכים".
החכם חוקר החכם מתחיל כאן את דרך חקירתו. השאלות שהוא שואל הן עדיין שאלות לגיטימיות, הוא שואל השאלות בדבר מקורו של העולם ותכליתו הן שאלות יסוד של כל חקירה פילוסופית. הפילוסוף |
|
"הא-לוה הוא אמנם עילת העילות בהתהוות כל נברא, אך הנברא לא בכוונה מאת הא-לוה |
| :ןכו |
|
"מדרגה זו [דבקות בשכל הפועל] היא תכלית מה שהאדם השלם מקווה להגיע אליו אחרי |
|
החכם הולך ומשכיר עצמו "אצל בעל בית אחד", ובעל בית זה |
|
"עושה עמו מלאכות כבדות, והיה שולחו לאדונים לשאת סחורה… לפעמים היה צריך |
|
בעל הבית שולח את האדם לבצע עבודות קשות. עובד האלוהים צריך לצאת בשליחות לאחרים, ועליו לשאת משא כבד. עליו לעלות לעליות גבוהות. דא עקא: הפילוסוף אינו מעונין לשאת משא: |
|
"אל תחוש באיזה מין ממיני העבודה אתה עובד לאלו-ה, או איך תתפלל ואיך תשבח, |
|
המאמץ הדתי זר לפילוסוף. אין הוא מכיר בציווי המחייב מעשה, ואין הוא מוכן למאמץ שבעקבותיו עולים לעליות גבוהות. אין הוא מסכים כי יש קשר בין המעשה הדתי, לבין ההישגים הרוחניים. הפילוסוף גם רואה את התכלית כעיקר, והוא סבור כי יוכל לדלג על השלבים המובילים אל התכלית. החכם טוען: "הלא העיקר הוא רק בשביל התכלית… עדיין איני צריך להסתכל על זה". המאבק נגד העיסוק בפילוסופיה התבסס על הטענה כי הפילוסופים רואים עצמם פטורים מן המצוות המעשיות, משום שחושבים הם כי יוכלו להגיע לתכלית בלא מצוות מסייעות: |
|
"כי גם ערב רב ואספסוף כל אחד בעיניו פילוסוף, גם הצאן והבקר פשטו ידיהם בעיקר, |
|
בדידותו של החכם החכם משתלם בלימודים, "ונעשה דאקטור גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות, אחר כך התחיל |
|
אלו ,הלועמ דחאל תואישב אלא תמאה דמלל הלובחת אצמי אלשכ …רשא שיאה ינא" |
|
הפילוסוף עוסק באחד המיוחד, ואילו העולם כאילו אינו קיים לגביו. העולם נחשב אצלו כ-"לא".
הפילוסוף הורס את ביתו הכוח ההרסני של הפילוסוף אינו בא לידי ביטוי רק ביחסו אל העולם הסובב אותו. התם היה |
|
"ואל תשיאך חכמת יונית, |
|
הפילוסופיה אינה מציבה פתרונות, ואינה בונה. כוחה בהרס. לאחר שהפילוסוף בז לסובבים אותו, הוא מתחיל לפגוע בגופו הוא. בהמשך הסיפור הולך החכם וחברו לשוטט בעולם. השנים הסכימו שאין בעולם מלך כלל, והם הולכים לאמת את הנחתם זו." וכך היו הולכים ונוסעים עד שכלה מה שבידם, והתחילו למכור סוס אחד, ואחר כך השני, עד שמכרו כולם, עד שהכרחו לילך ברגל". הפילוסוף, שתחילה בז לעולם, סופו שהוא מכלה את עצמו. |
|
|
|
ערעור הקשר שבין האדם לבורא הקשר שבין האדם לבורא הוא היסוד לכל אמונה. אם קשר זה אינו קיים, או אינו יכול להיות קיים |
|
"נתחכם החכם בחכמתו ופילוסופיה שלו, וענה ואמר: מה זאת שמלך כזה ישלח אחרי, |
|
המלך שולח לחכם מכתב, והחכם אינו מאמין שמלך אמנם יפנה אליו. ובדברי הפילוסוף: |
|
"הא-לוה אין לפניו לא רצון ולא שנאה, כי הוא יתברך מרומם מעל כל רצון וכוונה. נמצא |
|
החכם אינו מוכן להאמין כי המלך אמנם פנה אליו. אבל: מולו עומד השליח, וזה טוען כי המכתב שבידו, מן המלך הוא. החכם טוען: "תדע מה שאני אומר דעתי, שבהכרח הדבר מובן ומבורר שאין מלך בעולם כלל, וכל העולם טועים בשטות הזה שסוברים שיש מלך". והשליח זועק לעומתו: "הלא אני הבאתי לך אגרת מהמלך!" שאל אותו החכם: "האתה בעצמך קבלת האיגרת מיד המלך ?"שממ ומצעב
האם הנביא יכול לייצג את המלך הויכוח על יכולת הנביא "לייצג" את המלך מלאה את הספרות הפילוסופית. מלך כוזר נשאל: |
|
"אילו אמרו לך כי מלך הודו איש חסד הוא, ועליך להעריצו ולהגדיל שמו ולספר מעשי |
| :ירזוכה תבושתו |
|
"מדוע אראה צורך כזה לנפשי?… אף יתכן כי אין להם מלך כלל…" |
| ועל כך מוסיף החבר: |
|
"אולם אילו באו אליך מלאכי המלך ההוא בתשורות אשר אין להטיל ספק בדבר כי נמצאות |
|
החכם אינו רואה את המלך. הוא רואה את שליחיו, והוא צריך לקבוע עמדה כלפי המלך על פי דברי שליחיו. מלך כוזר אינו רואה את מלך הודו, והוא צריך להחליט אם אמנם קיים מלך כזה, על פי המתנות ששליחי מלך הודו מביאים. |
|
"ההישרה למציאות הדבר תהיה אפילו במקריו, ואפילו בפעולותיו, ואפילו ביחסים רחוקים |
|
את המלך אין רואים, אבל רואים את שליחיו, את תוצאות מעשיו. החכם אובד עצות: הוא רוצה הוכחות יותר נמרצות כי המלך אמנם שלח את המכתב.
הקרע בין החכם והתם שראה את המלך מאוחר יותר נפגש החכם עם התם, ושוב עולה השאלה אם המלך אמנם קיים. התם נזעק: "הלא את האימות הסופי יקבל החכם בסוף הסיפור. אבל גם שם לא יפגש עם המלך. הוא יאמין |
|
|
|
תומימתה דמותו של התם מעוצבת בדמות המופת של ריה"ל: המאמין בתמימות, בלא חקירה. |
|
"בעבודת הא-לוה אין מקום לא להשערה ולא להיקש שכלי, ולא לשיקול דעת". |
| :בושו |
|
"אין כל יחס בין שכלנו לענין הא-להי, וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצוא סיבה לנשגבות |
| :ןכו |
|
"המעשים הא-להיים … אינם ידועים כי אם בבואם מאת הא-לוה, מפורשים ומפורטים". |
|
התם בסיפורו של ר' נחמן מברסלב שלם באמונתו, ואינו חוקר. "והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד, ואצל העולם היה ללעג. יותר לא היה רוצה להעמיק לחשוב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות. כי היה איש תם". יתירה מזו: גם כאשר התם זוכה "לקצת הבנה", אין הוא משתמש בה: "[והתם], שנתרומם מזלו – ומזל מחכים – ובא לו קצת הבנה, אף על פי כן לא השתמש כלל בחכמתו, רק נהג בתמימותו כבראשונה, והנהיג המדינה בתמימות באמת וביושר". ובהמשך; "אף על פי שכבר היה יודע חכמות, לא היה משתמש עם החכמות כלל, רק נהג הכל בתמימותו הראשונה". והמלך, הרואה את תמימותו של התם, אומר: "רואה אני שהוא חכם כזה, ואף על פי כן הוא מתנהג בתמימות כזה. וייטב בעיני המלך מאוד מאוד". התם מגיע לדרגת שר המדינה. וגם בדרגתו זו, הוא אינו חוקר. נראה כיצד מתאר ריה"ל את |
|
"החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חקם ומספק להם כל |
| ומיד לאחר מכן מופיע הנמשל: |
|
"החסיד הוא המושל, שהרי כל חושיו וכחותיו, הנפשיים והגופניים, סרים אל משמעתו, |
|
החסיד הוא המושל האידיאלי, שכן הוא יודע כיצד לחלק את האוצרות במידה נכונה. למדרגה זו, של ידיעה כיצד להשתמש באוצרות ולא לבזבז, מגיע התם. החכם אינו יודע לשלוט באוצרות, גם אינו יודע לשלוט בעצמו: "כי החכם אינם רוצים לעשות ממונה על האוצרות, פן על ידי חכמתו ."תורצואה זבזבל לכוי ולכשו כוחו ההרסני של החכם מסוכן לו עצמו, ומסוכן כאשר החכם מקבל שלטון על אחרים. רק התמים |
|
|
|
החכם מתדרדר והתם עולה לגדולה החכם משוטט ברחבי המדינה ומחפש את המלך. מועטים האנשים שראו את המלך, והחכם אינו |
|
תא :בישה ?דבוע התא ימל :ותוא ולאשו ותוא וספתו ,דחא ליח שיא וארו ,קושב וכלהו" |
|
ככל שהחכם מתדרדר, כן מצליח התם. והחכם שהחל כאיש מצליח, מבקש את עזרתו של התם, שהפך להיות מניסטר. בפגישה מתחלפים התפקידים: החכם אינו מכיר את התם, ואילו התם מכיר את החכם. וכשהם משוחחים ביניהם, אומר התם לחכם: |
|
"עדיין אתה אוחז בחכמות שלך? ראה, אתה אמרת שאתה יכול לבוא על שלי בקל, ואני |
| כך בדיוק טוען מלך כוזר: |
|
"מתוך שחסרתי את המדרגה העליונה, והיא האמונה הטהורה הבאה לא בדרך החקירה… |
| :ןכו |
|
"תורת האלקים היא, ומי שקבלה, בתמימות, בלי התפלפלות ובלי התחכמות, מעולה הוא |
|
החכם אינו יכול להגיע למדרגתו של התם. הוא איבד את תמימותו, ועכשיו עליו לעשות את הדרך הארוכה והקשה. עליו להגיע לאמונה בדרך החקירה, עליו למצוא דרכים לאמת את הדברים שהתם מגיע אליהם בלא קושי ובלא סיבוך. התם גוער בחכם: "הלא אני בעצמי ראיתי את המלך", ואילו החכם שהחל לחקור, אינו זוכה לראות את המלך, הוא רואה את שליחיו, הוא צריך להיווכח במציאותו של המלך בדרך החקירה והעיון. המלך מכוסה מן החכם. והחכם מגיע לאמונה, אך מה ירודה דרגתו של החכם! לאחר שהחכם מסרב להאמין בקיומו של |
|
|
|
הוויכוח על מציאות שדים הויכוח אם יש "טייוויל" – שדים – אם לא, מעסיק את החכמים שעה שהם שקועים בבוץ. השדים |
|
"רשעים! על מה אתם מיסרים אותנו, ויש טייוויל בעולם? אתם רשעים מיסרים אותנו |
|
הויכוח על קיומם של שדים היה אחד הפרטים בויכוח נגד הפילוסופיה. מהר"ן עצמו כותב בגנות החוקרים המאמינים ב- |
|
"דעות זרות שאינם מסכימים כלל לדעת תורתנו הקדושה, גם אינם מאמינים בשדים אשר |
|
ברקע דברים אלה מצויים דבריו החריפים של הגאון מוילנה נגד הרמב"ם: |
|
"והוא [הרמב"ם] נמשך אחר הפילוסופיה, ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים |
|
החכמים שקועים בבוץ, ומוכים על ידי הטייוויל, ובאותה שעה עצמה הם מתווכחים אם יש בו או אין שדים. בדרך זו שם מהר"ן ללעג את המחקר הפילוסופי, השקוע בבוץ ואינו מסוגל להבין את .לבוס אוהש לבסל תוביסה
החכמים השקועים בבוץ הייסורים והשקיעה בבוץ שני פנים להם. הם יכולים להיות ביטוי של צער וייסורים, כמו מצבם |
|
"ונסלק ונשליך כל שכלנו וכל חכמותנו מאתנו, ונעבוד אותך תמיד באמת, בתמימות |
|
הטראגי במצבם של החכמים הוא בכך שהמצב בו הם נמצאים יכול היה להיות מנוף לקשר שבין האדם ואלוהיו. עובד ה' באמת אמנם משליך עצמו ברפש וטיט, ועל ידי כך מגיע להתעלות רוחנית. החכמים היושבים בבוץ, יכלו לנצל את מצבם ולהתקשר אל האלוהים. מה הופך את ישיבתם בבוץ לעונש? שכלם! לו רק יכלו לוותר על החקרנות שלהם; על השאלות המיותרות שהם שואלים; על הספקות שהם מעוררים בלי הרף – או אז הייתה ישיבתם בבוץ פתח למסירות נפש, להתעלות, לקשר בינם לבין האלוהים. |
|
|
|
התם הוא המוציא את החכם מן הבוץ. החכם הרואה את התם, זועק: "ראה, שהם מכים ומענים אותי כל כך הרשעים הללו בחינם". והתם גוער בו "עדיין אתה אוחז בחכמות שלך, ואינך מאמין בשום דבר!" התם מבקש מ"בעל שם" שיוציא את החכם מן הבוץ, ויראה לו כי ה"טייוויל" הוא זה שתפס אותו, והוא הוא המענה אותו. רק לאחר שה"בעל שם" מציל את החכם, "אז ראה החכם והוכרח בעל כרחו להודות על הכל, שיש מלך וכו'". |
|
"והנה, הדברים האלה, אשר לא יושגו בדרך ההיקש ההגיוני, כפרו בהם הפילוסופים |
|
:נ"רהומ ירבדב ,ליבקמבו |
|
"כשאדם משליך שכלו וחכמתו… ומתהלך בתמימות ובפשיטות גדול, ובא אליו מתברך |
|
הדרך אל האמונה היא דרכו של התם. הוא זה הזוכה לראות את המלך. הוא המתקרב לנבואה.
ומשום כך אין הוא צריך הוכחה לקיומה. החכם מצליח "להוכיח" כי איש לא ראה את המלך, וכל מה שהוא פוגש פגישה בלתי אמצעית הוא ה"טיוויל", השד, המושך את החכם אחריו ומענה אותו כמה שנים. מן הבוץ שהחכם שוקע בו יכול להצילו רק אחד: "בעל שם", העושה ניסים. והחכם, שכפר בקיומם של המלך, של ה"בעל שם" ושל ה"טייוויל" גם יחד, רואה רק את השניים האחרונים. את הזכות לראות את המלך – איבד עולמית. את המלך רואים רק התמימים. |
   
|