|
ז'נר זה דומה לרישום, ליצירה מינימליסטית, לציור תמונה באמצעות כמה משיחות מכחול
המביעות את עיקרי הדברים, ועל הקורא להפעיל את דמיונו, הרגש שלו, התבונה והידע כדי
לממש ולהבין את הקווים המובלעים. זה בעצם יצירה משותפת של היוצר והקורא, כאשר לעתים
הקורא "משקיע" לא פחות מהיוצר. דומה הדבר לתמצית, שיש להחזירה בתהליך הקריאה
לממדים הנכונים. ריכוז התמצית שונה מסיפור למשנהו. בחירת המילים ומקומן בסיפור חשובים
.רתויב
להלן המאפיינים הבולטים בסיפורים אלה:
השלמת פערים .א
הסיפור "מקמץ" בפרטים רבים ומוסר רק את האינפורמציה ההכרחית. לעתים נשאר הקורא
כשהוא צמא לאינפורמציה נוספת. עובדה זו מביאה אותו להשלים את הפערים על פי דרכו
.(חמצ הבש הרבחהו ינחורה ונעטמ ,ותלכשה)
כיווץ מופלג של הזמן .ב
בגלל הטכניקה של בחירה מדוקדקת של פרטים, נאלץ היוצר לכווץ זמן בצורה קיצונית – מה
שמאפשר לו להבליט את המאורעות המסופרים על קשריהם ההדדיים, ולהסב תשומת-הלב
.רסמל ,תועמשמל
, המוסיפים לנופך הדרמטי של הסיפור.גולונומה וא חיש-ודלו הלילעל תובישח שי.ג
ברבים מן הסיפורים המיניאטוריים נמצא יסוד על-טבעי, המשתלב בריאליה הסיפורית. .ד
התערבות יסודות על-טבעיים בסיפור היא טבעית הן למספר והן לשומעיו בני זמנו, ולעתים
תלחלחמה תועמשמהו יתורפסה הבוציע חוכל תודוה – תאז לכ ."חכופמ"ה ונרודב וליפא
מתוכה לתוך מציאות הסיפור ומציאות חיינו.
רסמ .ה
כל סיפור עוסק במקרה ספציפי, פרטי – אך הוא טומן בחובו מסר כללי, המשמש מופת לקהל
המאזינים או לקורא. המסר הוא תמיד מוסרי וצומח מתוך מרקם חיים רווי ערכים.
רופיסה תומלש .ו
כל סיפור מיניאטורי הוא יחידה שלמה בפני עצמה, המהווה שלמות, סגירת מעגל באמצעים
ספרותיים שונים (כגון: מילים חוזרות, מוטיב זהה וכו').
הדימ דגנכ הדימ .ז
בסיפורים רבים מופיע יסוד של "מידה כנגד מידה", שאף הוא – גורמים נוספים – מחזק את
המסר שאליו כיוון המספר.
המילים הפותחות את הסיפור מציגות את שם הגיבור ומקום לימודו. "ר' רחומי היה מצוי לפני רב
במחוזא". "רחומי" בארמית פירושו "אוהב". השם יוצר ציפיות הקשורות לתחום האהבה והרגש.
רבודמש דחא לכל רורב היה רופיסה רבוח הבש הפוקתב .אזוחמב בר לצא דמל אוהש ונל רסמנ
במורה ובבית-המדרש הטובים ביותר. לפנינו, אם כן, אדם הרוצה למלא את ייעודו כבן-תורה
בצורה המושלמת; אך מיד, במשפט השני, מופיע הערך המתחרה – ערך הבית, המשפחה,
העומד בקונפליקט עם הערך הראשון. "היה רגיל שהיה בא לביתו בכל ערב יום-הכיפורים".
בעולמו של המספר ערך המשפחה הוא ערך חשוב לא פחות מערך לימוד התורה.
כבר במשפט הראשון מופיעים שני האלמנטים: אהבה (השם רחומי) ולימוד התורה (רב מחוזא).
נוצר רושם של איזון בין שני הערכים, והוא מתגבר על-ידי התבנית הלשונית "היה מצוי", "היה
רגיל". כך נוקטת האקספוזיציה זמני פועל מתמשכים לשון שגרה.
עלינו להשלים פערים רבים, כגון: לא נמסר כמה זמן שהה בביתו; האם בא רק בערב יום
הכיפורים או אולי כמה פעמים נוספות למשך השנה? מה חשבה אשתו על אופן חיים זה? האם
עודדה אותו או היתה ממורמרת? וכו'. אך דבר אחד ברור: הביקור בערב היה מיוחל מאוד, חשוב
.השאה ייחב יזכרמו
נשאלת השאלה: מדוע נבחר דווקא ערב יום הכיפורים במוקד הסיפור? ביום זה מתכנסת
המשפחה כולה לסעודה מפסקת ומתכוננת בהתרגשות ליום הקדוש, יום-הדין. זה חג משפחתי,
המזכיר מעט את ליל ה"סדר". לא פלא שאוהב לא משאיר את אשתו לבדה ביום אשר כזה – מה
.ואובל הליגר התויהב ול תלחיימ איהש דוע
מהפתיחה, המתארת את השגרה, עובר הסיפור לאירוע חד-פעמי הפותחת במילים "יום אחד",
ובכך שובר את השגרה. אנו מבינים ש"יום אחד" מתייחס לאותו יום – ערב יום הכיפורים; אך
הביטוי משקף את עמדתו או התייחסותו של ר' רחומי לאותו יום: עבורו זה היה "סתם עוד יום
רגיל". הוא נסחף בלימודו ושכח שזהו יום מיוחד במינו – יום החזרה לביתו. "משכו תלמודו" –
התלמוד פעיל, ואילו ר' רחומי סביל. התלמוד, המפתה את ר' רחומי, מזכיר אולי את פיתוין של
טקילפנוקה קזחתמ ימראה רוקמב …ותיבל בושל סואסידואמ וענמ רשאכ ,הדאיליאב תונריסה
לולצמה ."איכסמ" רמאנ השאה לע וליאו – "היתכשמ"בין התלמוד והאשה. על התלמוד כתוב
דומה ומדגיש את הקשר בין שני הפעלים.
מול האידיאל רב-העוצמה – התלמוד, מציג המספר את דמות האשה בהצגה ישירה. ניתן מונולוג
ישיר שלה, ולמרות הצמצום הרב בסיפור יש חזרה על מילותיה. אנו חודרים לנפש האשה, מצפים
עמה, מזדהים עם כאבה. בניגוד לטכניקת הכיווץ שננקטה בפתיחה, לפנינו עתה "הרחבה" על-ידי
תמייתסמ הייפיצה .טעומ בצקה ."אב אוה וישכע ,אב אוה וישכע" :הנומתה "בוריק"ו הרזח
בוודאות גמורה: "לא בא". הביטוי "חלשה דעתה" הוא ביטוי רב-משמעות בסיפורים רבים. הוא
מתאר מצב של דיכאון חמור, הנובע מפגיעה חמורה באדם והיכול אף לגרום למותו. בכמה
מקרים, שבהם מתרומם הסיפור למצב מטפיזי, יכול המצב לגרום לתופעות לא שגרתיות, כמו
ירידת הגשמים או אפילו מותו של האדם הפוגע.
בשלב זה של הסיפור אנו מבינים כי יום הכיפורים כבר בפתח (האשה מבינה שהוא לא בא); אך
לא מבחינת לוח הזמנים הפורמלי נכנס יום הכיפורים לסיפור, אלא במלוא משמעותו: זהו יום-
הדין שבו נגזר גורלו של אדם. בכוחו של יום זה לכפר על עבירות שבין אדם למקום, אולם לא על
עבירות שבין אדם לחברו. רחומי הלומד תורה פגע קשות באשתו דווקא עם כניסת יום הכיפורים,
ואין כבר זמן לפיוס.
. הישיבה על הגג מסמלת ריחוק, התנתקות מחיי היומיום, מחבריו "גגה לע בשוי היה"
ללימודים, אולי תחושה של התנשאות; עיסוק בספירות עליונות, כאשר התורה והלימוד נתפסים
רחבנ ידכב אלו ,גגהמ לפנ אוהש רמאנ אל .סרק גגהש היה ושנוע .המצע ינפב תילכתכ ויניעב
עונש זה. וחולשת הבית גרמה למותו. ר' רחומי זלזל בערך הבית ובערך המשפחה על-ידי
השקעת כל מרצו ואונו בלימוד. הוא זלזל בערך הבית, ועל-כן נענש בהרס בית. זו מידה כנגד
מידה. יסוד ה"מידה כנגד מידה" מתחזק גם בקשר בין "נפילת" הדמעה מעין האשה ונפילתו של
ר' רחומי מהגג. קשר זה בולט יותר בנוסח הארמי, כאשר הצלילים של שתי המילים דומים מאוד:
…"החתותמ הרגא תיחפא" תמועל "הניעמ התעמד תיחיא"
דרך סיפור פרטי זה עולה השקפת עולם ברורה. שני ערכים חשובים ביהדות: ערך הבית וערך
לימוד התורה. יש לדעת לשלב בין השניים, ואין להעדיף ערך אחד על פני חברו. סיפורנו יהיה
"התלמידים יוצאים ללמוד תורה שלא ברשותמובן יותר בהקשר המשנה (כתובות סא ב):
על זה אומר רב אדא בר אהבה בשם רב (בגמרא שם, סב ב): [האשה] – שלושים יום".
לע .זו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: התלמידים יוצאים ללמוד תורה ב' וג' שנים שלא ברשות"
."סומכין הרבנן על מאמרו של ר' אדא בר אהבה ועושים מעשה – שהוא בנפשם"כך מעיר רבא:
.תושפנ תנכס הב שיש הפדעה :הרהזא וב שיש "השעמ"כ דומלתב עיפומ ונרופיס :רמולכ
ראינו אם כך כי הרבה ממאפייני הסיפור המיניאטורי באים לידי ביטוי בסיפור קטנטן זה. :םוכיסל
הקורא נאלץ להשלים פערים רבים במהלך הסיפור. לשם כך הוא יכול להיעזר בידע שלו על
התקופה שבה הסיפור חובר. ראינו את יסוד ה"מידה כנגד מידה" הפועל כאן, התייחסנו גם
לכיווצי זמן ניכרים. גם המונולוג הפנימי של האשה מגביר את המתח והדרמטיות ביצירה. ולבסוף,
לסיפור מסר כללי "ברור", המובלע בעקיפין ולא נאמר במפורש.
יש להניח שהמספר שלנו הכיר את הסיפורים שהילכו בעם בעניין "תחילתו של ר' עקיבא", ולכן
אינו מוסר אינפורמציה מוקדמת על בת כלבא שבוע העשיר ועל ר' עקיבא העני ועם-הארץ. הוא
פותח את סיפורו באירוסיה של רחל לר' עקיבא – מעשה מדהים ואמיץ, המעיד על אהבתה של
האשה לאדם שבו קשרה את חייה. כפי שנראה בהמשך, אהבה זו היא עיקר ה"בשורה" שהסיפור
"מים רבים לא יוכלו לכבות אתמביא עמו – בשורת האהבה הגדולה שבין איש ואשה, בבחינת
(שיר השירים האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו"
ח .)7פסוק זה נלקח משיר השירים – ספר שר' עקיבא קשר לו כתר של "קודש-קודשים".
כאשר כלבא שבוע מגרש את בתו מהבית – אין היא נרתעת; להפך, היא משלימה את צעדה
הראשון ונישאת לר' עקיבא. ראשית אפיונה של רחל ניתן לנו כבר בפתיחת הסיפור. המשך
אפיונה וראשית אפיונו של ר' עקיבא ניתנים בתמונה זעירה, המצוירת בכשרון רב. אנו רואים את
זוג האוהבים ישנים בחורף בבית תבן, באין להם מחסה אחר. אנו רואים את הבעל האוהב,
יתייה ידיב היה וליא"העדין, מלקט את התבן משערותיה ואומר לה תוך כדי תנועה עדינה זו:
(קישוט ראש יקר). במילים אלו באים לידי ביטוי רגשי הצער של ר' נותן לך ירושלים של זהב"
עקיבא על שאין בידו עתה לקשט את ראש אהובתו – שבעבר היתה רגילה לשפע חומרי
ולקישוטים למכביר. אך מדבריו משתמעת גם תקווה והבטחה לעתיד: לכשיהיה לי, אתן לך עיר
'ר לש הלודגה הבהאה תודוא לע רישי דגיהמ רפסמה תא תרטופ וז הריעז הנומת …בהז לש
עקיבא לאשתו. הקורא מסיק זאת בעצמו. התמונה תופסת את מקום התיאור המילולי.
אחרי תמונה זו משתררת שתיקה. מה אמרה רחל? מה חשבה? האם הרגישה מבוכה מהפער
שהיה קיים בין התקווה לבין המציאות האפורה? והנה מופיע אליהו הנביא – יסוד נסי, על-טבעי,
בדמותו של איש עני. יש בסיטואציה זו משהו כדי להפיג את המבוכה שנוצרה. גם ההווה אינו
גרוע בתכלית. יש "אדם שאפילו תבן אין לו…"
רחל מפירה סוף סוף את שתיקתה ושולחת את בעלה מבית-התבן לבית-המדרש. מבית בתבן,
שעיקרו קרבה גופנית עזה של זוג אוהבים, אנו עוברים לבית-המדרש, אל ריחוק גופני המותיר
את התורה כזירה עיקרית של יחס האהבה. לכאורה אין כל קשר בין משאלת האשה "לך והיה
בבית-המדרש" לבין דברי ר' עקיבא קודם לכן. אך רק לכאורה; כי במשאלתה של האשה טמון
ה"מענה" הן לרגשי אהבתו אליה והן למילות נחמתו על דבר עוניים. אין עניותם מדאיגה אותה;
הרי כשנישאה לו ויתרה מראש על חיי עושר. אין לה צורך ב"לקח" שמפיק ר' עקיבא מאותו עני.
ר' עקיבא מנחם במה שניטל ממנה – עושר ונכסים, והוא עושה זאת מתוך אהבתו אליה. היא
מדברת מתוך אהבתה אליו – במה שניטל ממנו, במה שמעולם לא זכה לו – כתר של תורה. אם
היא ויתרה על "ירושלים של זהב", כתר העשירות – אין היא רוצה לוותר על "כתר התורה"
שיקשט את ראשו. ר' עקיבא יבטא את אהבתו, אם ילך ללמוד תורה בבית-המדרש על אף גילו
המבוגר ולמרות הכאב הכרוך בפרידה ארוכת שנים.
תגובת ר' עקיבא נמסרת לנו במעשה: "הלך והיה", והלשון זהה למשאלתה: "לך והיה". המילים
הזהות מביעות הזדהות עם משאלה זו. הליכה זו לבית-המדרש בגיל מבוגר כרוכה היתה
באומץ-לב בלתי-רגיל, אך לא פחות אמיצה היתה החלטתה של אשתו להינשא לו והחלטתה
"הלכה ונישאה לו" ו"הלךעכשיו להיפרד ממנו. שוב זהות המילים רומזת לקשר בין המעשים:
.והיה שתים-עשרה שנה"
בקטע זה נפערים פערים עצומים בסיפור: מה הרגיש ר' עקיבא בהיכנסו לבית-המדרש? כיצד
התקבל על-ידי התלמידים? כיצד התמודדה רחל עם חיי הבדידות? מה עבר עליה? מה עבר על
ר' עקיבא? שתים-עשרה שנה מכווצות לשורה אחת!
כעבור שתים-עשרה שנה שעליהן הוסכם כנראה בין ר' עקיבא לאשתו, הוא "בא לביתו". מתוך
מהלך העלילה נראה שהאשה לא ידעה על בואו, אף כי בוודאי ציפתה לו, ר' עקיבא לא נכנס
ונת"ישירות לביתו, אלא תר שעה קלה סביב הבית כדי לא להיכנס פתאום, כפי שמקובל היה:
רבנן שבעה דברים ציווה ר' עקיבא את ר' יהושע בנו: בני […] ואל תיכנס לביתך פתאום"
(פסחים קיב א). אותה שעה קלט דו-שיח שהתנהל בין "אחד רשע" ובין אשתו. תשובתה של רחל
לדברים הבוטים של הרשע מעידה על גבורה. היא מחזיקה באהבתה הנאמנה לבעלה, ועל אף
הסבל והבדידות היא מוכנה להמשיך ולסבול – ובלבד שבעלה יגדיל תורה ויאדיר. אך אולי
במישור הסמוי של הטקסט אפשר לראות בשיחה זו מעין השלכה של מאבק, שהתרחש בנפש
האשה ברגעי משבר מסוימים בתקופת ההמתנה הארוכה של לבטים ופחדים: האם תחזיק מעמד
בשנים אלה של אלמנות חיה? האם יעמדו לה כוחותיה הגופניים והנפשיים? ממאבק זה יוצאת
.תחצנמ השאה לש הזעה התבהא
אפיזודה זו מעלה את דמויות ר' עקיבא ואשתו כגיבורי-רוח. הם מסוגלים לדחות את סיפוק יצרם
לזמן מאוחר, ובזאת מתעלים באהבתם אל קיום אנושי נעלה.
שיבתו השנייה של ר' עקיבא שונה בהרבה משיבתו הראשונה. אז בא בגפו, והפגישה עם אשתו
היתה "רוחנית" בלבד. היתה החלטה מקובלת על שניהם לדחות את פגישתם השלמה לתקופה
ארוכה נוספת. עתה בא ר' עקיבא בראש 24אלף זוגות תלמידים – מספר אגדי מוגזם כנגד 24
שנות שהותו בבית-המדרש. בשיבתו הראשונה לא ידע איש על בואו, אך עתה "כל העולם" יוצא
– התע ;תימינפה ותלודג תא הכירעה תחא שפנ קר ,שרדמה-תיב לא אצישכ ,רבעב .וינפ לבקל
כל העולם מעריכו ומעריצו.
, יכולות להתפרש בשני מישורים, גלוי וסמוי. ברובד הגלוי הוא "ואת לאן"? ,עשרה לש ויתולימ
אומר לה: את כמות שהנך, מנוולת בעניותך – מה לך ולחכם זה שבוודאי שכחך? אך ייתכן לראות
איה הילע רשאו ,השאה בלב עגרל התלעש תונקפסה לש היצקיורפכ רחאה רושימב וז החיש
."ותמהב שפנ קידצ עדוי" .הילא הלעב לש ותבהאב התנומא חוכבו התבהא חוכב תרבגתמ
יודע בשני מובנים: כפשוטו – יודע ר' עקיבא את נפשה המסורה לו; ו"יודע" לשון אהבה – עדיין
מסורה לה אהבתו. לכן היא באה "להיראות לפניו". כאשר נדחים מאמציה "להיראות" על-ידי
,הל וחינה" :רתויב ההובגה הלעמב הדימעמ דימש ,רבד רמואו אביקע 'ר הב שיגרמ ,וידימלת
. זהו רגע השילומים. האהוב חזר לאשתו מעוטר בכתר התורה. הוא שלי ושלכם – שלה הוא"
יכול לומר לה כי נתמלאה משאלת לבה. "ירושלים של זהב" עדיין לא הביא לה, אך את "כתר
.איבה "הרותה
לכאורה הסתיים הסיפור בטוב; אך המספר אינו מסתפק בכך. הסיפור חייב להסתיים בסוף שכולו
טוב. הבת עדיין מנודה מבית אביה ואושרה אינו שלם, ולכן מוסיף מספרנו את הקטע של התרת
הנדר. עתה נסגר המעגל; סוף הסיפור נעוץ בתחילתו. אז "שמע והדירה מכל נכסיו" – ואילו עתה
"שמע ונשאל על נדרו והותר לו". החזרה על המילה "שמע" ועל עניין הנדר מקשרים בין תחילת
הסיפור לבין סופו. עתה הושב לב האב על הבת. האהבה מנצחת. כוחה של האהבה הוא עיקר
בשורת הסיפור, אך הסיפור מעלה על נס גם את הרעיון, כי כתר התורה גדול מכתר כהונה
ומכתר מלכות; כי בעוד שהשניים הראשונים ניתנו בירושה לבני אהרון ולבית דוד – כתר התורה
ירושה הוא לכל אדם.
גם בסיפור זה עקבנו אחרי המאפיינים של הסיפור המיניאטורי. ראינו את הטכניקה של :םוכיסל
כיווץ והרחבה, כאשר עשרים וארבע שנים חולפות להן חיש ביעף – בעוד רגעים אחדים של אושר
בבית-התבן מתוארים בפירוט יחסי. היסוד העל-טבעי הופיע כאן בדמותו של אליהו הנביא
המחופש לאיש עני. דו-שיח תפס בספר מקום נכבד. הוא מתנהל בין ר' עקיבא לרחל, בין העני
לזוג, בין הרשע לרחל, בין ר' עקיבא לתלמידיו. השיחות המרובות תורמות לאופי הדרמטי של
הסיפור, כמו גם הפעלים הרבים. במהלך הסיפור אנו נאלצים להשלים פערים רבים בכוחות
עצמנו. שאלות רבות נשארות ללא מענה: כיצד התפרנסה רחל במשך השנים? מה הרגישה?
כיצד התייחסה אליה הסביבה? האם נשברה? ומה הרגיש ר' עקיבא כל אותן שנים? האם חש
בושה בהגיעו לבית-המדרש? הסיפור שלפנינו מצטיין בשלמות. המעגל נסגר. הסוף הטוב
מתבטא גם בחזרה על תבנית, שהוצגה בתחילת הסיפור, והמסר, שאי אפשר בלעדיו בסיפור
המיניאטורי, עולה בבהירות רבה, והוא הולך ומתעצם לאורך הסיפור. צאו וראו מה גדול כוחה של
אהבה המתגברת על כל הקשיים! וכאשר הזוג משכיל לגשר בין שני הערכים החשובים – תורה
.תומלש ללכל עיגמ אוה – החפשמו
בחנו שני סיפורים מיניאטוריים, העוסקים בנושא משותף: היחס בין זוגיות ואהבה לבין לימוד
התורה. תוך כדי עיסוק בסיפורי גילינו, כי על אף השתייכותם לז'נר אחד מבחינה תוכנית ואף
צורנית, רב השונה על המשותף. לדוגמה:
דואמ ,הניתממ ,העונכ ,הבואכ ,תיביספכ השאה תרייטצמ ימוחר 'ר לש רופיסב .השאה תומד
אנושית, וקל לקורא להזדהות עם דמעתה. לעומת זאת רחל, אשתו של ר' עקיבא, היא דמות
התונוכנבו הלש לבסה חוכב תישונא-יתלבכ טעמכ תרייטצמו ,הלעמו המכשמ ,תמזוי ,הליעפ
להקריב כל-כך הרבה.
על ר' רחומי יודעים מעט מאוד. אין כל רמז ליחסו לאשתו, הוא מופיע הגברים שבסיפורים.
כשקוע בתלמודו, נסחף על-ידי לימודו. לעומתו מביע ר' עקיבא את אהבתו לאשתו בדיבור ובמגע.
ר' עקיבא שולט במצב: מופיע כמוסכם אחרי 12שנה ואחרי 24שנה, נוזף בתלמידיו ומחזיר
.דובאה הדובכ תא ותשאל
יסוד זה מופיע במהופך בשני הסיפורים. בראשון – כעונש: נפילת הדמעה .הדימ דגנכ הדימ
גוררת את נפילת הבית ומות הבעל; ואילו בסיפור השני מופיע אלמנט זה כשכר: תלמידים, כבוד,
.ףסכ
הסיפור הראשון רוצה להזהיר בפני התמקדות בלבדיות בלימוד התורה על חשבון חיי .רסמה
משפחה תקינים; בסיפור השני מועלה על נס השילוב המתאים בין יסוד לימוד התורה לבין
.הברקההו הבהאה
הוצאת כתר, ירושלים.אגדות ותולדותיהן,.1 היינמן, יוסף ( ,)1974
הוצאת הקיבוץ המאוחד. עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, .(א"משת) 'י ,לקנרפ .2
, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ שמונה סיפורי אהבה מן התלמוד והמדרש.3 צימרמן, דוד.
.ריעצה רמושה יצראה
|
