באחרית הימים

במקרא קיים ביטוי של זמן העתיד לבוא הנקרא: "באחרית הימים". הוא נמצא במקומות
שונים, אך תמיד בכוונה לאיזה זמן נפלא, שישים קץ לעבר הקשה ויתחיל תקופה חדשה,
.אובל דיתעל ערה לע רבדמ אוהש שיו אובל דיתעה בוטה לע רבדמ אוהו שי .האלפנו הבוט
ותמיד מתעורר בנו הרצון לתפשו במשמעותו המקורית, אך אחר עיון שוב אנו עומדים לפני
הספק. לפי עניינו אין מלות הצירוף שלו יוצאות מידי פשוטן, אך ביחד ודאי הן מתכוונות
לבטא זמן מסוים. חוקרים רבים התקשו בהגדרתו המדויקת. באופן כללי ודאי קלעו לעניין,
אך במפורט עוד נשאר מקום לעיון.

:וינבל רמוא ותומ ינפל בקעי

בתורה מדובר גם על צרות ורעות באחרית הימים:

לחז"ל (סנהדרין צז, א-ב) הייתה עוד מסורת לימות העולם:

כן חוזים הנביאים עתיד מזהיר לישראל באחרית הימים, שבו יהיה לשם ולתפארת בעולם
כשבראשו מלך מבית דוד:

מובן, שלחוזים את האירועים הגדולים באחרית הימים היו בשעתם גורמים לכך, ובמושג
אחרית הימים נתכוונו לאחרית המצב שהיה קיים בימיהם, ושאחריה יקום דבר חדש, שונה
לגמרי ממה שהיה בימים ההם. כן יעקב אבינו וכן ישעיהו בן אמוץ.

ודאי, שאחרית הימים בכל מקום באה לציין את אחרית ימי ה' – משפטי ה' בעולם, ואחריהם
תתחיל תקופה חדשה. והרי במקרא ידוע יום ה' כדין ה'. כלומר, יום ועת הושאלו לדין
ומשפט. מעין זה: 'ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים' (אסתר א, יג); 'שומר מצווה לא ידע
דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם. כי לכל חפץ יש עת ומשפט כי רעת האדם רבה עליו' (קהלת
ח, ה-ו); 'מבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל' (דהי"א יב, לג). ודאי 'יום'
במובן זה התפתח דרך קיצור להבעת הזמן שבו ייעשה הדין. כך בשירת ימי הביניים נרדף יום
.הרצו טפשמ ,לרוגל

המושג של 'יום ה' במובן של דין ה' שכיח בנביאים להבעת זמן שבו יקום ה' לדון ולשים קץ
למצב הרע הקיים.

עמוס (ה, יח) אומר: 'הוי המתאווים את יום ה'! למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור';
ישעיהו (ב, יב) אומר: 'כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל'; יואל (ב, יא)
אומר: 'כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו'; צפניה (א, יד-יח) אומר: 'קרוב יום ה' הגדול
קרוב ומהר מאד קול יום ה' מר צרח שם גיבור. יום עברה היום ההוא יום צרה ומצוקה יום
שאה ומשואה יום חשך ואפלה יום ענן וערפל… גם כספם גם זהבם לא יוכל להצילם ביום
עברת ה"; 'זכר ה' לבני אדום את יום ירושלים האמרים ערו ערו עד היסוד בה' (תהילים קלז,
.(ז

יש ויצוין יום ה' כגבול המעבר מן הרע לטוב:

באנציקלופדיה העברית נתן רק המובן האסכטולוגי:

יותר בהיר הוא הסברו של פרופ' מ"צ סגל במאמרו: חזון אחרית הימים בספרי הנביאים
(תרביץ כרך כז, חוברת א, תשרי תשי"ח). לדעתו אחרית הימים היא "התקופה האחרונה
בתולדות העולם שתימשך עד אין קץ… התקופה תפתח ב'יום ה', הוא יום הדין הגדול שיבער
את הרשעים ואת הרשעה מן העולם. אז תבוא גאולת ישראל, התכוננות מדינת ישראל תחת
שלטון של מלך שופט צדיק וגיבור מבית דויד. לישראל ולעולם כולו תבוא הצלחה חומרית
ורוחנית כאחת". סגל מתנגד לדעה שהרעיון לקוח מעמים אחרים. הוא כותב:

בראשונה נמצא הביטוי אחרית הימים בברכתו של יעקב (בראשית מט, א), הוא מת במצרים
בגעגועים לארץ כנען, שמשום מה לא יכלו לחזור אליה אחר שנות הרעב, לא יעקב ולא יוסף
ולא שאר השבטים. אך אם חי אינו יכול לחזור לארץ אבותיו, לכל הפחות הוא מבקש שישואו
מת ויקברוהו בקברי אבותיו. בברכת הפרידה מבניו הוא מחלק להם את ארץ כנען שה'
הבטיח לו ולזרעו, והוא חוזה עתידו של כל אחד מהם בנחלתו.

אך מתי יוכלו בניו להתנחל בארץ כנען ולהגיע בה לידי מנוחה? את הזמן הזה הוא מציין
בתאריך של 'אחרית הימים'. הסבל התחיל עם צמיחת האומה, עם בואו של אברהם לארץ
כנען. בברית בין הבתרים הובטח לו 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע
מאות שנה'. ורק 'בדור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עון האמרי עד הנה' (שם טו, יג-טז).
נבואה זו ודאי הייתה ידועה ליעקב; וודאי ראה בירידה למצרים התחלת הגרות 'בארץ לא
להם', ומן הסתם יבואו אחריה העבדות והעינויים. גם אחר כך יימשכו הדברים עד שהאמורי
ייעלם מן הארץ בעוונו, ובניו יגיעו לידי מנוחה שלימה. כלומר, בביטוי 'באחרית הימים' רצה
יעקב לציין הקורות שתקרינה לבניו לאחר שיעברו ימות העינויים וההתנחלות וההתגבשות
של בניו בארצם ויגיעו לידי מנוחה כעם בארצו, כפי שחזה אברהם בשעה שהובטחה לו הארץ.
שהרי מה ליעקב בשעת מותו להתרחק עד הקץ הרחוק של סוף ימי העולם, או לאחרית ימי
הגלות שעתידה לבוא על בניו לאחר שינחלו את ארץ כנען? הרי הם נמצאים רק על סף הגלות
הראשונה, שבה עליהם להתעצם כעם.

גם בלעם שהוזמן על ידי בלק לקלל את ישראל ולהתגר בהם מלחמה, מרגיע את בלק, כפי
שתפש יפה הרשב"ם, לא כעת יעשה ישראל מלחמה במואב, אלא באחרית הימים. רק לאחר
שיתנחל בארצו ויגיע לידי מנוחה, רק אז יעשה חשבון עם שכניו הרעים, ביניהם מואב ואדום.
כלומר, ימי הסבל של ישראל עוד יימשכו, ורק באחריתם יתאוששו ויכבשו את מואב.

ביציאת מצרים עומד משה על טיבו של עמו. בלבו קססו פקפוקים, אם ישראל יתחשל
בהכרתו הדתית-הלאומית עד שלא יגלה עוד מארצו. ובדברי הברית בסיני הוא רואה חורבן
וגלות, אם ישראל לא ישמע לה' ולא יעשה את מצוותיו. אמנם, תוך דברי אזהרה הוא מבטיח
להם, שיהיה מה שלא יהיה, הקשר בין ה' וישראל לא ייפסק:

:תללפתמ הנח

דוד תפש את חשיבותה של ירושלים על קדושתה כבירת ישראל, וחשיבותם של בית מקדש
וסידור עבודת הקודש. הוא סידר את בתי המשפט בארץ: 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל
עמו' (ש"ב ח, טו). הוא ידע להעריך את המנוחה והשלום, מה שלא ניתן לו ברוב ימיו, ולפיכך
קרא לבנו אחד: אבשלום, ולבנו המוצלח מבת שבע: שלמה. הנביא ניבא לו: 'הנה בן נולד לך
הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן
על ישראל בימיו' (דהי"א כב, ט). הברכה הייתה בכול. גם בחטאו היה גדול כבשר ודם. בש"ב
(יב, יג) מבאת החרטה בקיצור 'חטאתי לה". אך כנראה, שזה נאמר בלב כה שבור עד שבו
במקום נאמר לו: 'גם ה' העביר חטאתך לא תמות'. החרטה על חטאו, הגדולה ביותר שאדם
יכול לכתוב, נמצאת בתהילים נא. אחרית ימיו הא מקדיש לארגון עניני פנים ולהכנת בנין בית
.שדקמה

השלום והברכה המלאה היו בימי שלמה: 'יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב,
אכלים ושתים ושמחים… וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד
באר שבע, כל ימי שלמה' (מל"א ד, כ-ה, ה). ארץ ישראל הפכה להיות אוצר התוצרת
החקלאית הגדול בעולם. חירם מלך צור מקבל משלמה, 'מאה ועשרים ככר זהב' – ודאי בעד
המשך הספקת התוצרת החקלאית. בתוצרת חקלאית ודאי שולם כל דברי יבוא, שעליהם
מסופר בספר מלכים. שמו של ישראל גדל בעולם וכולם באו 'לשמוע את חכמתו אשר נתן
אלוהים בלבו' (שם י, כד).

ימי דוד ושלמה היו מעין פקידה שפקד ה' את עמו, ושימשו למופת לברכת ה' לעמו בשעת
רצון. כלומר, ימיהם של דוד ושלמה היו אחרית הימים הקשים שהתחילו בימי אברהם.
כנראה, שהספרים ההיסטוריים, שמואל, מלכים ודה"י מקצרים בשבחם ובמעלותיהם של
דוד ושלמה, כדברים שנכתבו בזמנם, ושלא הייתה עדיין הערכה מספיקה עליהם. לדמותם,
שמתוארת בספרים אלה יש להוסיף ממה שמובא עליהם בנביאים ובכתובים. דברי התורה,
שחזו עבודת אלילים בארץ, נתקיימו אחר דוד ושלמה, ושוב התחילו ימים קשים, ימי ה'.
וכנגדם התחילו לצפות לאחריתם של ימים אלה. כלומר, לאחרית הימים בדמותו של דוד אבי
בית המלוכה, שה' כרת אתו ברית לעולמים, כשם שכרת ברית עם בני ישראל והובטחה להם
זכירת הברית בימים קשים.

אמנם, בימים הקשים נזכר העם גם במשה, אך ורק כימים של נעורים, של אהבה וחסד בין ה'
וישראל, וכימים של מופתים ונסים: 'ויזכור ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רעה
צאנו, איה השם בקרבו את רוח קדשו. מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם
לעשות לו שם עולם' (ישעיה סג, יא-יב); 'וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלתה מארץ מצרים'
(הושע ב, יז); 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'
(ירמיה ב, ב). אך דוד בלבד היה לסמל של אחרית הימים. ואין צפיה לישועה לאומית מן
המיצר שלא יובעו בה געגועים לתקופת דוד. המלך המושיע באחרית הימים צויר בדמותו של
.דוד

בימים קטנים של שקט עולמי לא קמו נביאים. הם קמו בימים של תנועות עולמיות קשות,
שמהם הייתה צפויה סכנה לקיומו של העם בארצו. הם הוכיחו על העוונות ועל החטאים,
שמונעים את הטוב מן העם ומסכנים את עצמאותו, וניחמו את העם היגע בחידוש ימי דוד
המאושרים בקץ ימי הדין. כך בפולמוס האשורי וכך בפולמוס הבבלי. כך חוזה הנביא הושע
:השקה הדיריה רחאל תוממורתהה ימי תא

כן מחיים נביאי הפולמוס הבבלי את דמותו של דוד:

רוזח