גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלוש עשרה (תשי"ד)
פרשת מטות
פרק ל
א.
שאלה כללית:
ש.ר.
הירש (בראשית כ"ח כ'):
הנודר מעתיק עצמו מהויתו בזמנו ההוה אל עתידו, אל פרק זמן שלא בא עוד ומחייב עצמו במה שיהיה עליו לעשותו בבוא הזמן. והנה בדבר זה,
בהעתיקו עצמו במחשבתו לעתיד שהוא בלתי ידוע לנו (-כי מי ידע מה ילד יום ומה תלד השעה הבאה)- בזה טמון החטא שבנדר. דיו לאדם שידע לכלכל דרכיו בכל רגע מרגעי ההוה,
ולחיותו כראוי וכנדרש,
– מה שהיא חובה עלינו ברגע הבא, מה שידר מאתנו לעשותו בעתיד,
שמוה עלינו לעשותו גם מבלי שנקבלנו עלינו בנדר. ומה שאסור עלינו לעשותו, לא נוכל לקימו גם אם נקבלנו בנדר.
נותר איפוא לנודר לנדור בדברים שאינם מעלים ואינם מורידים;
ויהא בזה מן האולת הגמורה אם נרים לדרגת חובה קדושה דברים שאינם מעלים ואינם מורידים ועוד לגבי זמנים עתידים – הבלתי ידועים לנו בהחלט.
היכן מצינו בפרקנו,
בתורה ובכתובים יחס שלילי זה לנודר נדר?
ב.
ל ג':
ואיש כי ידור נדר לה'…
לא יחל דברו.
רש"י:
ד"ה
לא יחל
דברו: כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דברו חולין.
רמב"ן:
וטעם וידבר משה אל ראשי המטות, כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים,
אבל לחכמי ישראל ראשי שפטיהם למד המשפט;
וירמוז עוד למדרש רבותינו, כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם,
שיחיד מומחה מתיר בנדר. – והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה, אבל הוא הלכה למשה מסיני ותלאו הכתוב בחוט השערה,
כמו שאמרו: "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו"
אלא שרמז לו הכתוב "לא יחל דברו"
– כלומר שלא אמר "לא יעבור על דברו" – אבל צוה של יחלל דברו,
שלא יעשה בנדר חילול, כי בבואו לבית דין וימצאו לו פתח ונחם עליו והם ימחלו לו, איננו מחלל אותו.
ספר
החינוך: (פ'
יתרו על לא תשא את שם ה'…):
… וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פירוש "נשבע"
הוא לפי דעתי,
שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד…
ובענין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור וכאלו יאמר: דבר פלוני שהוא מותר יהא אסור עליו כקרבן שאסר ה' ית'…
וזה הענין שיש בנו כח לאסור המותר,
לפי שהתורה למדתנו בכך, מדכתיב (ג)
"לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו…".
ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שענינה הוא שאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלוקי,
היה לנו ללמוד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי האל עלינו בדעתו חולשת בנין גופנו ומעוט דעותינו והתמדת שנוי רצוננו לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה, בהתחדש עלינו הרצון בכל עת שאפשר לנו לטעון בענין השבועה טענת אונס או שגגה… ואולם לא הרשינו לצאת ממנו בשאט נפש – רק בתחבולה ובעצת חכם, שיבוא הנשבע לפני איש חכם ונבון בדרכי התורה ויתוודה אליו, כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אח"כ,
הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו, וכי הוא מכיר,
כי הבטול –
מעוט דעתו וחסרונו גורם אותו,
לא דבר אחר ומחשבה חיצונית שיהיה בלבו חלילה.
ואחר הודאת פיו על זה ויכיר החכם ויראה, כי יש ממש בדבריו, שנתחדש אליו דבר,
שאלו הסכים עליו בשעה שנשבע,
לא היה נשבע,
ועל כן הוא מתחרט, יקבל וידויו ויתירנו משבועתו.
וזהו אמרם (ברכות ל"ב):
"הוא אינו מיחל,
אבל אחרים מוחלין לו". על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה כי אם בסבת שום חידוש לנשבע,
כגון שיאמר: "אלו הייתי יודע דבר פלוני,
לא הייתי נשבע לעולם", שזה כענין אונס הוא. אבל אם יאמר:
"התירוני משבועתי" – בלא טענה, אין כח באדם להתירו.
הירש:
… ואולם התרת נדרים תלויה בכמה תנאים חוקיים וצריכים עיון ודיוק מרובה,
והתר שהושג ע"י העלמת דברים (מן החכם המתיר הנדר) הוא הונאה עצמית שאין בה מועיל. לא ניתן בידי חכם מחכמי ישראל יפוי כח להתיר או לאסור ("nicht die kraft zu loesen und zu
binden") כי אם רק הכושר והחיוב לבדיקה מעולה ועיון מדויק לשם הכרת הדין.
1.
הסבר את דברי הרמב"ן (והם ביטויים לקוחים מדברי חז"ל):
(א)
"אין להן (להתרי נדרים) על מה שיסמוכו".
(ב)
"וימצאו לו פתח".
2. מהו הרמז בפרקנו בלשון הכתוב להתר נדרים לפי דעת הגמרא (המובאת בס' החינוך)
ומהו הרמז בפרקנו לפי דעת הרמב"ן?
3.
מדוע יש לראות ברשות זו שניתנה לחכמי ישראל להתיר נדרים חסד מחסדי הבורא עלינו?
4. למה לא נאמר ענין התרת נדרים במפורש בתורה?
5. למה נאמר בתורה "לא יחל דברו"
ולא נאמר בלשון רגילה "לא יעבור על דברו"?
**6.
עיין שמואל א'
פרק י"ד.
רש"י לפ' מ"ה:
ד"ה
ויפדו
העם: התירו לו לשאול שבועתו.
התוכל להסביר דברי רש"י אלה על פי הנאמר כאן מספר החינוך?
7. נגד מי פונה הירש בדבריו הפולמוסיים האחרונים "לא ניתן ביד חכם מחכמי ישראל…"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת עשרים וחמש (תשכ"ו)
פרשת מטות
פרק ל
א.
שאלה כללית:
מסכת
יבמות
דף
קט
ע"ב
(גטין
מו
ע"ב):
רבי נתן אומר:
הנודר – כאילו בנה במה
(רש"י:
בשעת איסור במות…)
והמקיימו – כאילו הקריב עליה קרבן.
(רש"י:
שעבר על שתי עברות, אלא ילך אצל חכם ויתירנו,
כדי שלא יהא רגיל בכך)
.
בעל
עקדת
יצחק
(שער
שבעים
ואחד, עמ'
קנז,
לפרשת
בחקותי) לדברי
הגמרא
דלעיל:
והתימה,
כי אם רצה לקיים נדרו למה ילך לחכם להתירו ? … ואפשר כי מה שכתב רש"י שחייב לשאול על נדרו הוא כדי שישוב לחופשיותו וכשיעשה –
יעשה מחמת המצווה ולא מחמת הנדר.
*1.
הסבר למה השווה ר' נתן את הנודר ומשלם למקריב בבמה, מהו הצד השווה שבשניהם ?
2.
הסבר את דברי בעל העקדה המסומנים– המודגשים.
ב.
ל,
ב:
וידבר
משה
אל
ראשי
המטות
לבני
ישראל
…
רש"י:
ל,
ב
:
ראשי
המטות: חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואחר כך לכל בני ישראל. ומניין שאף שאר הדברות כן ? ת"ל (שמות לד, לא):
"וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל".
ומה ראה לאומרה כאן ?
לימד,
שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה –
מפר בשלושה הדיוטות (ב"ב קכ).
רמב"ן
ל, ב
:
… וראשי
המטות
לבני
ישראל, הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו; ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ" (להלן לד, יז);
או שהיו אחרים,
כי שם ידבר הכתוב על העתיד, כי בעת חלוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם.
וטעם "וידבר משה אל ראשי המטות":
כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים,
אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט.
1.* מה ההבדל בין רש"י ורמב"ן בפירוש הלמ"ד של "לבני ישראל" ?
2. לפי איזה משני הפירושים דומה הלמ"ד שלנו ללמ"ד בפסוקים:
במדבר
לג, ב:
"ויכתוב
משה
את
מוצאיהם
למסעיהם"
ואת הלמ"ד של נחמיה
ז, מג:
"הלויים
בני
ישוע
לקדמיאל"?
3.
מצינו בכמה מקומות שמפרש רש"י "אמר ל" = עליו ולצרכו.
(רש"י
שמות
יד, ג:
"ואמר
פרעה
לבני
ישראל"
– על בני ישראל;
וכן
בראשית
כ, יג:
"אמרי
לי
אחי
הוא" –
אמרי עלי.
הסבר,
למה לא פירש רש"י גם במקומנו כך ?
4. פרש את דברי רש"י "ומה ראה לאומרה כאן" – למי מוסב הכינוי של "לאמרה"
?
5. מהו הקושי שמיישבו הרמב"ן בתחילת דבריו עד "ויעמדו עליהם". ?
ג.
ל,
ב:
… זה
הדבר
אשר
ציווה
ה'
רש"י
ל, ב
:
זה
הדבר: (ספרי)
משה נתנבא (שמות יא) ב"כה אמר ה'
כחצות הלילה". והנביאים נתנבאו ב"כה אמר ה'
"; מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון "זה הדבר"
ד"א:
"זה הדבר" – מיעוט הוא, לומר שהחכם בלשון התרה ובעל (ואב)
בלשון הפרה, כלשון הכתוב כאן,
ואם חלפו –
אין מותר ואין מופר.
הרא"ם
מפרש
דברי
רש"י
הראשונים
(שהם
דברי
הספרי):
מילת "כה"
מורה על המכוון בעניין ומילת "זה"
מורה על העניין בעינו ,
ומפני שכל הנביאים לא נתנבאו רק (=אלא)
באספקלריה שאינה מאירה ואין בה יכולת לקבל רק המכוון מן העניין,
שהוא הראוי להם,
הוכרחו להזכיר בלשונם "כה אמר ה'
"; שפירושו המכוון מדבריו,
לא הדברים בעינם;
ומשה רבנו ע"ה בעבור שנבואתו היתה באספקלריה המאירה והיה בו כח לקבל מה שהראו לו בעינו, כפי מה שהוא,
הזכיר בלשונו "זה הדבר" מבלתי שום שינוי כלל.
המעמר
(ע"י
מאיר
וואלף, על
אונקלוס
ורש"י
ושאר
מפרשים, נדפס
בחומשים
"נתיבות
שלום" עם
פירוש
הביאור
משנת
תקצ"ו
1836 פראג)
לדברי
מזרחי
דלעיל:
"ותוכן דבריו (של המזרחי) הוא כי שאר הנביאים בבוא עליהם הרוח השיגו אך השגה כוללת תכלית ועצמות העניין אשר הראם ה'
והדבר אשר הבינו הלבישו במליצות וציורים כל איש ואיש כפי מתת צחות לשונו,
ולכן נאמר בהם אך כה שהוראתו כמו הכ"ף שנאמר על הדמיון ואומד;
אך משה אשר "פה אל פה"
דיבר ה' עמו,
…. כן הבנתי דברי הרב (ר'
אליהו מזרחי) ודבר גדול דבר.
ועל פי הדברים האלה אם גם מצינו אף בדברי הנביאים לפעמים "זה הדבר" אין מזה סתירה,
כי שם לא בא "זה הדבר" על דבור הנבואה,
אך יורה על ההפוך וההתנגדות אל מה שקדם או אל מה שלאחריו (אנטהי–טעזע),
כמו (ישעיהו לז, כב):
"זה הדבר אשר דבר ה'
עליו"
– מוסב אל מה שלאחריו (שם פסוק כד):
"ותאמר (=אתה,
סנחריב):
ברב רכבי אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון …",
אולם לא כן יהיה אך (כב):
"זה הדבר אשר דבר ה'
עליו:
בזה לך לעגה לך …"
ובירמיהו לח, כא:
"זה הדבר אשר הראני ה'
" נמשך על שלפניו (לח,
כ):
"שמע בקול ה'
לאשר אני דובר אליך וייטיב לך ותחי נפשך ואם מאן אתה לצאת –
זה הדבר אשר הראני ה'
"; ומה שנמצא (ירמיהו כו, א;
כז,א)
"היה הדבר הזה מאת ה'
", יש הבדל בין "זה הדבר" ל"הדבר הזה", גם נלווה אליו מילת "מאת"
שהוא מורה על הרחוק. ועוד כי שם הם דברי כותב הספר ולא אמרי הנביא".
ועיין עוד בעלון ההדרכה !
1.
התוכל להסביר לפי דבריהם למה מצינו בפרשיות וארא–בא תמיד "כה אמר ה'
", ולא "זה הדבר …"
?
2.
איך יש להסביר את "היוצא מן הכלל"
של ישעיהו טז,
יג:
"זה
הדבר
אשר
דבר
ה'
אל
מואב
מאז
"?
* 3.
התוכל לתת עוד טעם לסגנון הדברים בירמיהו כו, א;
כז,
א,
שאין הם סותרים את הכלל הנאמר בספרי ?
** 4.
למה אין רש"י מסתפק בפירושו הראשון ומה ראה להוסיף עליו עוד את פירושו השני (ד"א – מיעוט הוא) ?
** 5.
מה הסיבה שלגבי החכם יש "התרת נדרים" ואילו לגבי הבעל אומרת התורה "הפרת נדרים", מה ההבדל בין זה לזה ?
ד.
ל,
ו:
ואם
הניא
אביה
אותה
ביום
שמעו
כל
נדריה
ואסריה
אשר
אסרה
על
נפשה
לא
יקום
רש"י
ל, ו
:
ואם
הניא
אביה
אותה: אם מנע אותה מן הנדר כלומר שהפר לה.
הנאה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר (פסוק ט) "ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה",
הוי אומר: הנאה זו הפרה.
ופשוטו:
לשון מניעה והסרה וכן (במדבר לב, ז)
"ולמה תניאון" וכן (תהלים קמא, ה):
"שמן ראש אל יניא ראשי",
וכן (במדבר יד, לד):
"וידעתם את תנואתי"
– את אשר סרתם מעלי.
* 1.
לשם מה מוסיף רש"י אחר פירושו מילת "הניא"
– "מנע"
עוד את דבריו "כלומר שהפר לה"
?
*
* * 2. הרא"ם
מקשה
לדברי
רש"י
אלה:
המאמר הזה נבוך מאוד, כי תחילה פירש "אם הניא" אם מנע אותה מן הנדר,
כלומר שהפר לה,
ואחר כך חזר ואמר "הנאה זו איני יודע מה היא" ?
ועוד:
למה לא ידע מה היא והלא יש לה חברים רבים במקרא,
שכולם לשון מניעה והסרה הם,
כמו שאמר אחרי זה "ופשוטו לשון מניעה והסרה וכן למה תניאון"
וכו'
– ואין ידיעה גדולה מזו ?
ועוד:
מאי "הנאה זו" דקאמר ? "הנאה איני יודע מה היא"
מבעי ליה ?
נסה ליישב קושיות הרא"ם ולהסביר דברי רש"י דלעיל ?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
מטות
פרק ל
על יחסם השלילי של חז"ל לנודרי נדרים עמדנו כבר השנה בגליון בהר–בחקותי שאלות ג,
ד,
וביחוד בעלון ההדרכה.
הפעם עמדנו בעיקר על פירושיו של רש"י למספר פסוקים בפרשתנו, פירושים שרבות הקשו עליהם פרשני רש"י,
והשאירו גם כמה דברים בצריך עיון.
עניין התרת נדרים על ידי חכם המוזכר בדברי רש"י בשאלה ב אינו מוזכר במפורש בפרקנו ולמדוהו חכמינו מכמה רמזים בפרקנו.
ברכות
לב
(על
פי
פסוק
ג:
"לא
יחל
דברו"
–הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו.
(ועיין לזה גליון מטות תשי"ד ודברי בעל ספר החינוך ו–ש.
ר.
הירש המובאים שם).
לשאלה ג להבדל שבין "כה אמר ה'
" ובין "זה הדבר אשר צוה ה'
"שבו רואים חז"ל לא הבדל בסגנון אלא הבדל בדרגות הנבואה בין משה רבנו ובין שאר הנביאים, עיין בדברי המדקדק האפודי המפרש הבדל זה פירוש כפול:
ר'
יצחק
בן
משה, המכונה
פריפוט
דוראן
הלוי: מעשה
אפוד, פרק
ל:
ודע כי עם שהניח בעל הלשון הכ"ף להורות על הדמיון וכמו שהתבאר משימושה,
הניח גם כן מילות מה ישמשו השימוש הזה, ר"ל,
לתת דמיון בין שני דברים והם "כה",
"ככה",
"כמו",
"כן".
"כה עשו אבותיכם"
(במדבר לב, ח);
"כה תאמרו לאדוני לעשו" (בראשית לב, ה);
ירצה:
כדומה לאלה הדברים,
כי לא הקפיד על הדברים,
רק שישמרו על הכוונה. וכן אחשוב שיהיה כל "כה אמר ה'
" הנזכר דברי הנביאים,
כי יכוונו בו אל המכוון מדברי ה'
להם והעולה מדבריו,
ולא יקפידו בו,
אם יהיה בו שינוי מילות מה, אחר שמירת הכוונה ולא לשנות ממנו דבר.
ולזה יהיה פירוש "כה אמר ה'
": כדומה לאלה הדברים אמר ה'.
ולזה אמרו החכמים (ספרי מטות): "כל הנביאים התנבאו ב"כה אמר ה'
", מוסיף עליהם משה,
שנתנבא ב"זה הדבר אשר …", ירצו:
כי מה שיגיד משה מדבור ה' הוא דיבור שאמרו ה' בעצמו מזולת שינוי במילות מה,
ולא היה מספיק לו (=למשה)
בהגדת זה (עם)
שמירת הכוונה והעניין,
כמו בשאר הנביאים.
וזה אפשר לפרש מצד כח המילות, אבל היותר נכון,
שנאמר מצד העניין בעצמו: כי לפי שהיו שאר הנביאים מגידי העתידות לבד ולא שלוחי מצווה,
אבל מייסרים ומוכיחים על שמירת התורה, ומשה ע"ה הוא לבדו היה שלוח המצווה והתורה,
לזה אמר שכל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר", וירצה בזה הגדת העתיד והתוכחות,
אבל משה ע"ה – עם שהגיד העתידות גם כן,
הנה מוסיף עליהם כשהיה נותן התורה והמצווה והוא אמרו "זה הדבר אשר ציווה ה'
".
ואולם פירוש אחר מעמיק לדברי רש"י אלה –
ובזה להבדל בין נבואות כל הנביאים לנבואת משה –
נותן לנו מהר"ל
מפראג
בפירושו
גור
אריה
לרש"י.
ויש לקרוא את דבריו בעיון:
ספר
גור
אריה
במדבר
–
פרק
ל פסוק
ב :
[ו]
מוסיף עליהם משה וכו'. כתב הרא"ם,
שטעם הדבר כי "זה הדבר" משמע על דבר הרמוז לגמרי – זה הוא הדבר,
ולפי שמשה רבינו עליו השלום היה מתנבא באספקלריא המאירה (יבמות מט ע"ב),
היה מתנבא ב"זה הדבר". ו"כה"
אינו משמע על דבר הרמוז,
והוא בא על המכוון מן הענין, לא "זה הדבר" בפירוש.
ולפי ששאר הנביאים היו מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה (שם),
מתנבאים בלשון "כה".
ואינו מספיק, דלפי זה לא היה על משה כלל להתנבאות בלשון "כה",
שהוא מעוט ממדרגתו,
ולמה היה מתנבא ב"כה",
שהיא על נבואה שאינה באספקלריא המאירה.
ונראה,
כי ענין זה הוא תולה בנבואת משה רבינו עליו השלום ומדרגתו,
כי הנבואות הם שתים; האחת הוא שנתנבאו בה כל הנביאים על מעשה ה'
והנהגתו בעולם, לכל אשר
נעשה בעולם. והמדריגה של משה היה כולל זה, וכולל גם כן להתנבאות על המצות והתורה שצוה לו השם יתברך מפיו. וזאת המדריגה היא אינו דומה לראשונה, כי המדריגה הראשונה בדברים אשר יחדש ויעשה בעולם, והמדריגה של משה רבינו עליו השלום היא התורה, מה שהשם יתברך רוצה שיהיה נוהג תמיד בעולם מבלי שינוי, והוא סדר מציאות כללי בעולם.
כי בתורה אשר נתן השם יתברך על ידי משה,
סידר את ישראל בסדר כללי,
לא בענינים המתחדשים בפרטים מן הסבה הראשונה,
שזה אין המדריגה כל כך.
ובשביל זה תבין למה היה משה רבינו עליו השלום מתנבא באספקלריא המאירה, יותר מכל שאר נביאים, כי הענינים הכוללים הם מופשטים מן החומר,
ומושכלים ביותר. ומדריגת שאר הנביאים היה למטה מזה, בענין אשר הוא ( ה'
יתברך)
יחדש בעולם ויעשה,
לא בענינים הכוללים.
וזה תמצא מבואר בכל הנביאים,
שלא היו מתנבאים רק בענינים אשר הוא יתברך פועל ועושה ומשנה.
אבל משה רבינו עליו השלום נתן תורה כללית ונצחית,
לא ישתנה דבר,
וזה נקרא הויה כוללת:
ובשביל זה היה מתנבא ב"זה הדבר", המורה על הנבואה באספקלריא המאירה,
השייך
למצוה אשר נתן השם יתברך לישראל. כי מצות התורה הם בענינים כוללים, לכך הם יותר מושכלים. אבל במקום אשר רוצה להתנבאות על מעשה ה' והנהגתו,
כמו שאמר משה "כה אמר ה'
כחצות הלילה" (שמות יא, ד).
וכן "כה אמר ה'
עברו ושובו" ( שמות לב, כז)
, כי זאת המצוה אינה מן המצות הנצחיות,
רק לזמן נמצא מן רצון השם יתברך למעשה שהיה,
בזה שייך לשון "כה".
כי מה שלא היה מתנבא משה רבינו עליו השלום תמיד באספקלריא המאירה, לא בשביל שלא היה מדרגתו שוה תמיד חס ושלום,
אלא שאין כל הדברים שוים,
ודבר שהוא באספקלריא המאירה היה מתנבא ב"זה הדבר", ודבר שלא שייך – היה מתנבא ב"כה אמר".
וביטא בזה את היחס שבין התורה לנבואה כיחס שבין כללים על זמניים, נצחיים לישומם של כללים אלה למצבים הסטורים מתחדשים וחולפים.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת עשרים ושש (תשכ"ז)
פרשת מטות מסעי
פרק ל'
גליון זה המשכו של גליון מטות תשכ"ו ועיין גם גליון מטות תשי"ד!
א.
שאלה כללית
ספר
החנוך
(פרשת
יתרו) למצות
לא תשא
את שם
ה'…
וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת,
כי פירוש "נשבע"
הוא לפי דעתי,
שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא שנהו לעולם,
כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד…
ובענין הנדר דרך אחרת יש בו,
שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור וכאילו יאמר:
דבר פלוני שהוא מותר,
יהא אסור עלי כקרבן שאסר ה'
ית'…
וזה הענין שיש בנו כח לאסור המותר,
לפי שהתורה למדתנו בכך מדכתיב "לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו"…
ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שענינה הוא,
שאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלקי,
היה לנו ללמוד שלא תתבטל שבועה בשום צו,
אלא שהיה מחסדי האל עלינו בדעתו חולשת בנין גופנו ומעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה,
בהתחדש עלינו הרצון בכל עת שאפשר לנו לטעון בענין השבועה טענת אונס או שגגה…
ואולם לא הרשינו לצאת ממנו בשאט נפש –
רק בתחבולה ובעצת חכם,
שיבוא הנשבע לפני איש חכם ונבון בדרכי ההוראה ויתודה אליו,
כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אח"כ,
הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו,
וכי הוא מכיר כי הבטול –
מעוט דעתו וחסרונו גורם אותו,
לא דבר אחר ומחשבה חיצונית שיהיה בלבו חלילה.
ואחר הודאת פיו על זה ויכיר החכם ויראה,
כי יש ממש בדבריו,
שנתחדש אליו דבר,
שאלו הסכים עליו בשעה שנשבע,
לא היה נשבע,
ועל כן הוא מתחרט,
– יקבל וידויו ותירנו משבועתו.
וזהו אמרם (ברכות ל"ב):
"הוא הוא אינו מוחל,
אבל אחרים מוחלין לו".
על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה כי אם בסבת שום חדוש לנשבע,
כגון שיאמר:
"אלו הייתי יודע דבר פלוני לא הייתי נשבע לעולם",
שזה כעין אונס הוא.
אבל אם יאמר:
"התירוני משבועתי"
– בלא טענה,
אין כח באדם להתירו.
1.
מדוע יש לדעתו לראות ברשות זו שנתנה תורה לחכמי ישראל להתיר נדרים,
חסר מחסדי הבורא?
2.
הסבר את המשפטים המסומנים בקו.
3.
מדוע אמרה תורה "לא יחל דברו"
– ולא בלשון רגילה –
לא יעבור על דברו?
ב.
ל,
ב
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר אשר צוה ה'
ראב"ע
ב':
ד"ה
ראשי
המטות: לפי דעתי שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין על כן היא אחריה. כמו (במ'
י"ב,
א')
"ותדבר מרים ואהרן במשה" אחר (י"א ל"ב)
"ויהיו בחצרות" כאשר פירשתי.*
והכתוב אמר, שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודברו דבריהם ואחרי כן כתוב (במ'
ל"ב כ"ח)
"ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות" – הם נשיאי העדה הנזכרים.
ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן (ל"ב כ"ד)
"והיוצא מפיכם תעשו"
על כן כתוב (ל'
ב')
"וידבר משה אל ראשי המטות…"
ושם כתוב (ל'
ג')
"ככל היוצא מפיו יעשה".
רמב"ן:
ד"ה
וידבר
משה אל
ראשי
המטות –
ובאה הפרשה הזאת בכאן, מפני שהזכיר נדרי גבוה (במ'
כ"ט ל"ט)
"לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם", אמר עוד: מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט, וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו,
ובכולן לא יחל דברו, אבל אחרים מוחלין לו.
אברבנאל:
אין ספק שכל המצוות כללותיהם ודקדוקיהם נאמרו למשה מסיני;
האמנם משה לא אמרם מיד כששמעם אלא כפי הזמן והמקום שהיה ראוי אליו כמנהיג טוב ומסדר משובח.
והנה הפרת נדרים – בהיות משה חי לא מסר אותו לשום אדם כי היה כל איש הנודר נדר ומתחרט מנדרו בא לפניו עליו השלום להתירו.
והוא בהיותו היחיד מומחה שבדור,
היה מפר הנדרים והשבועות ומבאר אליהם כל ספק שהיה בדבר. אבל משאמר לו ה' (במ'
כ"ז י"ב)
"עלה אל הר העברים… ונאספת על עמך"
וצוה אל הקרבנות אשר יעשו אחרי מותו.
כיון שקרוב יום אידו, ראה ללמד אל ראשי המטות מצוות הפרת הנדרים, שהוא בחייו היה עושה בעצמו להכשרת העם.
ולזה נכתבה הפרשה הזאת במקום הזה.
1.
מהי השאלה שעליה עונים הפרשנים הנ"ל?
2.
מה ההבדל בין תשובותיהם?
3.
מהי חולשת פירוש הראב"ע?
**4.
הסבר מהו הדמיון בין י"א ל"ה לבין פסוקנו לפי דעת הראב"ע?
ג.
ל,
ג
או כי ידר נדר לה'
או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו
לא יחל דברו
חגיגה
י' ע"א
(משנה)
היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו
(רש"י:
התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר, מעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה).
גמרא:
תניא ר' אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמכו…
ר'
יהושע אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר (תהלים ל"ה)
"אשר נשבעתי באפי אם יבואו אל מנוחתי".
(רש"י:
מדקאמר "באפי"
משמע יכול אני לשאול עליו,
לפי שמחמת אפי ולא מדעת מיושבת נשבעתי,
יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לאמר:
"לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה הבא לי ע"י נדרי" – מתירין לו).
…חנניה בן אחי רבי יהושע אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר (תהלים קי"ט)
"נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך".
(רש"י:
מדקאמר "ואקיימה",
מכלל דאם רצה שלא לקיים – מתירין לו).
אמר רב יהודה אמר שמואל:
אי הואי התם אמרי להו:
דידי עדיפא מדידכו (=ראיה שלי עדיפה מראיות שלכם),
שנאמר (במדבר ל' ד')
"לא יחל דברו"
– הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו.
אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא…
היינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי (=טוב גרעין אחד של פלפל ממלא הסל קישואים).
הכתב
והקבלה:
היו"ד פתוחה ולא אמר יחל ביו"ד צרויה כמו (ישע'
מ"ח)
"כי איך יחל"
כמו הרבה לאוין שנאמרו בלשון נפעל, דאם כן –
היה משמעותו דלא משכחת ליה כלל לחלל נדרו אפילו כשהוא נפעל לכך ע"י הכרח. לכן אסר קרא בלשון פועל,
להורות שהוא מצד עצמותו אין לו רשות לחלל, אבל להיות נפעל ע"י אחרים רשאי לחלל, והיינו בהתרת אחרים,
וזהו שאמרו חז"ל:
"הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו".
1.
רבים מקשים:
מדוע לא נאמרו דיני התרת נדרים במפורש בתורה עד שנצטרכו חכמינו לחפש לו רמז במקרא?
2.
מהי ההוכחה מתהילים קי"ט פסוק ק"ו להתרת נדרים?
3.
מהו הבסוס הלשוני לראות בפסוקנו (במ'
ל'
ד')
רמז להתרת נדרים?
ד.
ל,
ו'
ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא ייקום
וה'
יסלח לה כי הניא אביה אותה
רש"י:
ד"ה
וה' יסלח
לה =
במה הכתוב מדבר?
באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין…
זו היא שצריכה סליחה, ואע"פ שהוא מופר,
ואם המופרים צריכים סליחה קו"ח לשאינן מופרים.
באור:
ד"ה
וה' יסלח
לה: ומבאר הטעם: "כי הניא אביה אותה"; ומובן מכללו: אם עברה על נדרה קודם לכן אף אם הפר אביה אח"כ את נדרה,
לא יסלח לה ה' ועונה תשא
1.
מה קשה להם בפסוקנו?
2.
מה ההבדל בין שתי תשובותיהם?
3.
לשם מה מוסיף רש"י בסוף דבריו "ואם המופרים צריכים סליחה…"
וכי דרושים דבריו אלה לפרוש פסוקנו?
השבוע לא יופיע עלון הדרכה
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת עשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת מטות מסעי
פרק ל
גיליון זה הוא המשכו של גיליון מטות תשכ"ו ועיין גם גיליון מטות תשי"ד !
א.
שאלה כללית:
ספר
החינוך
– מצווה
ל (פרשת
יתרו
על
"לא
תשא
את
שם
ה' "):
… וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו, הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת. כי פירוש "נשבע"
הוא לפי דעתי,
שגומר האדם בלבו ואומר בפיו,
להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם,
כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד.
…
וזה העניין שיש בנו כח לאסור המותר,
לפי שהתורה לימדתנו בכך, מדכתיב (פסוק ג) "לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו".
ועניין זה הוא דומה להקדש,
שמצאנו בתורה שיש כח באדם להקדיש את שלו בדברי פיו. …
ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שעניינה הוא שהאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלוקי,
היה לנו ללמוד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי הא–ל עלינו, בדעתו חולשת בנין גופנו ומיעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו,
לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה בהתחדש עלינו הרצון,
בכל עת שאפשר לנו לתלות בעניין השבועה טענת אונס או שגגה,
כמו שמפורש במקומו בשבועות (דף כו ע"א)
ונדרים (דף כ ע"ב).
ואולם לא הרשנו לצאת ממנו בשאט נפש רק בתחבולה ובעצת חכם,
שיבוא הנשבע לפני איש חכם ונבון בדרכי התורה, ויתוודה אליו כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אחר כך, הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו, וכי הוא מכיר כי הביטול מיעוט דעתו וחסרונו גורם אותו, לא דבר אחר ומחשבה חיצונית שיהיה בלבו חלילה.
ואחר הודאת פיו על זה,
ויכיר החכם ויראה כי יש ממש בדבריו,
שנתחדש אליו דבר שאילו הסכים עליו בשעה שנשבע, לא היה נשבע,
ועל כן הוא מתחרט, – יקבל וידויו ויתירנו משבועתו.
וזהו אמרם זכרונם לברכה (ברכות דף ל"ב ע"א)
"הוא אינו מיחל,
אבל אחרים מוחלין לו". על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה כי אם בסיבת שום חידוש לנשבע,
כגון שיאמר "אילו הייתי יודע דבר פלוני לא הייתי נשבע מעולם",
שזה כעין אונס הוא. אבל אם יאמר:
"התירוני משבועתי" –בלא טענה, אין כח באדם להתירו.
1.
מדוע יש לדעתו לראות ברשות זו שנתנה התורה לחכמי ישראל להתיר נדרים, חסד מחסדי הבורא ?
2.
הסבר את המשפטים המסומנים –
המודגשים !
3.
מדוע אמרה תורה "לא יחל דברו"
ולא – בלשון רגילה –
לא יעבור על דברו ?
ב.
ל,
ב:
וידבר
משה
אל
ראשי
המטות
לבני
ישראל
לאמר
זה
הדבר
אשר
צוה
ה':
אבן
עזרא ל,
ב:
ראשי
המטות: לפי דעתי שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין, על כן היא אחריה. כמו "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במדבר יב, א)
אחר "ויהיו בחצרות" ( שם יא, לה)
כאשר פירשתי (יא,
לה:
ויהיו בחצרות: דבק עם ותדבר מרים, כי בעבורה ישבו שם כי כן כתוב.).
והכתוב אמר, שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודברו דבריהם (לב,
ב)
ואחרי כן כתוב:
ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות –(לב,
כח)
הם נשיאי העדה הנזכרים.
ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן "והיוצא מפיכם תעשו"
(לב,
כד)
על כן כתוב "וידבר משה אל ראשי המטות"
ושם כתוב "ככל היוצא מפיו יעשה".
רמב"ן
ל,
ב
:
ובאה הפרשה הזאת בכאן,
מפני שהזכיר נדרי גבוה (במדבר כט,
לט):
"לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם",
אמר עוד,
מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט,
וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו,
ובכולן לא יחל דברו,
אבל אחרים מוחלין לו.
אברבנאל:
(עמ'
קנ)
פרק
ל:
וידבר
משה
אל
ראשי
המטות: אין ספק שכל המצוות כללותיהם ודקדוקיהם נאמרו למשה מסיני;
האמנם משה לא אמרם מיד כששמעם אלא כפי הזמן והמקום שהיה ראוי אליו כמנהיג טוב ומסדר משובח.
והנה הפרת נדרים – בהיות משה חי לא מסר אותו לשום אדם, כי היה כל איש הנודר נדר ומתחרט מנדרו בא לפניו ע"ה והתירו. והוא בהיותו היחיד מומחה שבדור,
היה מפר הנדרים והשבועות ומבאר אליהם כל ספק שהיה בדבר. אבל כשאמר לו ה' (במדבר כז, יב):
"עלה אל הר העברים …
ונאספת אל עמך"
וציווה אל הקרבנות אשר יעשו אחרי מותו,
כיוון שקרוב יום אידו, ראה ללמד אל ראשי המטות מצוות הפרת הנדרים, שהוא בחייו היה עושה בעצמו להכשרת עם.
ולזה נכתבה הפרשה הזאת במקום הזה.
1. מהי השאלה שעליה עונים הפרשנים הנ"ל ?
2. מה ההבדל בין תשובותיהם ?
3. מהי חולשת פירוש הראב"ע ?
** 4.
הסבר מהו הדמיון בין פרק יא, פסוק לה –
לבין פסוקנו לפי דעת הראב"ע ?
ג.
ל,
ג:
איש
כי
ידר
נדר
לה'
או
השבע
שבעה
לאסר
אסר
על
נפשו
לא
יחל
דברו
…
מסכת
חגיגה
דף
י ע"א
:
משנה:
היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו…
רש"י
חגיגה
דף
י ע"א:
היתר נדרים פורחים באויר: התרת נדרים שאמרו חכמים, שהחכם מתיר את הנדר, מעט רמז יש במקרא, ואין על מה לסמוך, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה.
חגיגה
דף
י ע"א:
תניא,
רבי אליעזר אומר:
יש להם על מה שיסמוכו שנאמר: כי יפליא כי יפליא שתי פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר.
רבי יהושע אומר:
יש להם על מה שיסמכו שנאמר: "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי"
(תהלים צה, יא).
רש"י
חגיגה
דף
י ע"א:
נשבעתי באפי: מדקאמר "באפי"
משמע יכול אני לישאל עליו,
לפי שמחמת אפי ולא מדעת מיושבת נשבעתי,
יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו, לאמר:
"לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה,
שאני רואה, הבא לי על ידי נדרי"
– מתירין לו.
חגיגה
דף
י ע"א:
חנניה בן אחי רבי יהושע אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר: "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך"
(תהלים קי"ט,
קו).
רש"י
חגיגה
דף
י ע"א:
נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך:
מדקאמר "ואקיימה"
מכלל דאם רצה שלא לקיים מתירין לו.
חגיגה
דף
י ע"א:
אמר רב יהודה אמר שמואל:
אי הואי התם אמרי להו:
דידי עדיפא מדידכו (=ראיה שלי עדיפה מראיות שלכם)
שנאמר🙁במדבר ל, ג):
"לא יחל דברו"
–
הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו.
אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא …
אמר רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק היינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי.
(טוב גרעין אחד של פלפל ממלוא הסל קישואים).
הכתב
והקבלה: פסוק
ו:
לא
יַחל: היו"ד פתוחה, ולא אמר יֵחָל ביו"ד צרויה כמו (ישעיהו מח, יא)
"כי איך יֵחָל"
כמו הרבה לאוין שנאמרו בלשון נפעל, דאם–כן היה משמעותו דלא משכחת לה כלל לחלל נדרו אפילו כשהוא נפעל לכך ע"י התרה. לכן אמר קרא בלשון פועֵל,
להורות שהוא מצד עצמותו אין לו רשות לחלל, אבל להיות נפעל ע"י אחרים רשאי לחלל, והיינו בהתרת אחרים,
וזהו שאמרו חז"ל:
"הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו".
1.
רבים מקשים: מדוע לא נאמרו דיני התרת נדרים במפורש בתורה עד שנצטרכו חכמינו לחפש לו רמז במקרא ?
2. מהי ההוכחה מתהלים צה פסוק יא להתרת נדרים ?
3. מהו הביסוס הלשוני לראות בפסוקנו (במדבר ל, ג)
רמז להתרת נדרים ?
ד.
ל,
ו:
ואם
הניא
אביה
אתה
ביום
שמעו
כל
נדריה
ואסריה
אשר
אסרה
על
נפשה
לא
יקום
וה'
יסלח
לה
כי
הניא
אביה
אותה:
רש"י
ל, ו:
וה'
יסלח
לה: במה הכתוב מדבר ? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים זו היא שצריכה סליחה,
ואע"פ שהוא מופר,
ואם המופרים צריכים סליחה ק"ו לשאינן מופרים (ספרי).
באור:
פסוק
ו:
וה'
יסלח
לה: ומבאר הטעם: "כי הניא אביה אותה"; ומובן מכללו: אם עברה על נדרה קודם לכן אף אם הפר אביה אח"כ את נדרה,
לא יסלח לה ה', ועוונה תשא.
1. מה קשה להם בפסוקנו ?
2. מה ההבדל בין שתי תשובותיהם ?
3. לשם מה מוסיף רש"י בסוף דבריו "ואם המופרים צריכים סליחה …"
וכי דרושים דבריו אלה לפירוש פסוקנו ?
השבוע לא הופיע עלון הדרכה !
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
*
ד"ה ויהיו בחצרות דבק עם "ותדבר מרים" כי בעבורה ישבו שם, כי כן כתוב.