הזיקנה מוזכרת במקרא כנקודת שיא בהתפתחותו של אדם. הזקן הוא המכובד, הוא מנהיג

העדה, הוא בעל הסמכות. הזקנים מופיעים לעתים כחלשים, והם מתפללים: "אל תשליכני

לעת זיקנה, ככלות כחי אל תעזבני" (תהילים ע"א ט'). ועוד באותו מזמור בתהילים: "עד זיקנה

ושיבה אלוקים, אל תעזבני". (ט"ו). הזקנים עטורי שער שיבה. ושיבתם היא הדרתם: "הדר

זקנים – שיבה" אומר שלמה במשלי כ', כ"ט. הזקנים מבטאים את השלווה. את השלום

והביטחון. העיר שלווה כאשר "ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. ואיש משענתו בידו

מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח' ד').

התיאור המרשים ביותר, ואפשר לומר גם המזעזע ביותר של הזיקנה המצוי במקרא, נמצא

בספר קוהלת. התיאור מרובה דימויים, והוא נותן חופש לדמיון לראות את התדרדרותו של

האדם, ואת תהליך איבוד כוחו.

זכור את בוראך כל עוד כחך עמך. ימי הזיקנה הם ימים אשר "אין בהם חפץ" למי אין בהם

חפץ? הזקן אינו חפץ בימיו אלה? או שמא אין הוא חפץ בכלום, והוא מאבד עניין בסובב

אותו? קוהלת משאיר את המשפט סתום. אנו נבין אותו כפי רצוננו.

:רואיתה לש ופוסו

יש כאן ארבעה מקורות אור: השמש, האור, הירח והכוכבים, והם מחשיכים אחד לאחד:

השמש חשכה, לאחר חשכה נותר עוד אור: אפלולית של בין ערבים. גם אור זה נעלם.

מקורות האור האחרים נעלמים זה אחר זה: הירח אינו מאיר, וגם הכוכבים אספו נוגהם.

חשכה מוחלטת. אוירה זו של קדרות דומה להרגשה הכבדה של יום חורף אפל וסגרירי:

"שבו העבים אחר הגשם": יום סגריר, הגשם פסק, עננים כבדים מכסים את השמים, והיום

.לפאו רדוק

הנה, תאר קוהלת את האוירה הכללית של הזקן – ואבן עזרא מוסיף לו עוד צרה: הזקן

והחולה בעת מותו. ומכאן הוא עובר לתיאור התדרדרותו הגופנית.

תאור זה וניתוחו יופיע בהמשך. אך נשמע שני תיאורים מקבילים, תיאורים של חכמי

התלמוד המתארים את הרגשתם הם לעת זיקנה. תיאורים אלה מצויים במסכת שבת דף

קנ"ב, במקום בו מבאר התלמוד את פרקנו זה שבקוהלת.

ובתרגום לשפה שאינה משל: ראשי לבן, שפמי וזקני לבנים. קולי שוב אינו חזק כשהיה,

שיני נשרו. בקיצור: איני בעל יכולת להשתתף בויכוחים כאלה.

ותיאור שני ואחרון:

וכוונתו: כל עליה קלה בדרך נעשתה גבוהה כסלע, כל דרך קרובה נראית רחוקה. במקום

ללכת על שתי רגלים אני נעזר במקל: משתים נעשה שלוש. אין בכוחי לבוא לבקרך. גם יצר

המין בטל.

לאחר דברי הקדמה בהם מתאר קוהלת בפרק י"ב את האוירה הכללית שהזקן נתון בה, ואת

תחושת החושך ויום הסגריר, עובר קוהלת לתאר את גופו של הזקן, את הגוף המתפורר

:ודיקפת תא אלמל קיספמו

יש כאן ארבע פונקציות גופניות: שומרי הבית, אנשי החיל, טוחנות ורואות. קל לזהות את

השנים האחרונים: "הטוחנות" – הן השיניים. הזקן ששיניו נושרות, "בטלו הטוחנות כי

מעטו". "הרואות" הן העיניים, והזקן המתואר כאן הוא קשה ראיה שעיניו חשכות

.ןהיתובוראב

אך מיהם שומרי הבית ומיהם אנשי החיל? ניתן להבינם באופן פיזי: אברי ההגנה הראשיים

של האדם הם הידיים, העוצרות את המתקיף אותו. הידיים שומרות על הבית, שומרות על

האדם. לעת זיקנה "יזועו שומרי הבית". אולי נתקף מחלת פרקינסון, אולי סתם רעדה של

זיקנה מתוארת כאן. ומיהם "אנשי החיל"? האיברים שהגוף נשען עליהם הם הרגלים –

וקוהלת מתאר את אנשי החיל – את השוקיים שהגוף נסמך עליהם, כאילו הם מעוותים,

בלתי יציבים.

בתיאור זה, אנשי החיל ושומרי הבית הם הגפים, הידיים והרגלים, שהגוף תלוי בהם, והם

מפסיקים להיות חזקים ויציבים.

ניתן להבין את המונחים "שומרי הבית" ו"אנשי החיל" גם במשמעות סמלית, כסמל

למערכות ביולוגיות, ולא לאברי הגוף. במקרה כזה נקבל תמונה קצת שונה: מי הם השומרים

על האדם? מהן התכונות השומרות על הבית, על גוף האדם? הווה אומר: המערכת הביולוגית

המחזיקה את הגוף ואת מערכותיו.

הנה, אם פרשנו את "שומרי הבית" ו"אנשי החיל" כמושגים מופשטים, הרי שלפנינו תיאור

של התדרדרות מערכות הגוף לעת זיקנה. אם תארנו אותם כמושגים מוחשיים, הרי שהם

מתארים את הגפיים: הידיים והרגלים הממאנים למלא תפקידם.

נשוב ונקרא את הפסוק שאנו עוסקים בו:

"ביום שיזועו שומרי הבית

,ליחה ישנא ותוועתהו

וטעמ יכ תונחוטה ולטבו

".תובוראב תואורה וכשחו

יש כאן תיאור של התמוטטות המסגרת הגופנית של האדם: או חולשה כללית שאינה

מאפשרת לאדם לשלוט בסביבתו, או התערערות מערכות פנימיות, ההופכות את האדם

לחלש ולתלוי. מה משמעות התדרדרות זו, לאן היא מובילה, ומה מסקנותיה?

לאחר תאור המצב הגופני, עובר קוהלת לתאר את ההתנהגות הנפשית של הזקן בערוב ימיו:

יש כאן טחנה שאינה טוחנת עוד, ודלתות נסגרות. בעברית הסלנג של ימינו אנו מכנים

"טוחן" אדם המדבר בלי הרף: "מה אתה טוחן כל הזמן". אם נלך בעקבות סלנג זה (שאגב,

פירוש דומה לו נמצא אצל אבן עזרא), הרי שיהיה ברור לנו מהם הדלתיים: הפה, על שתי

דלתותיו – השיניים והשפתיים. הדלתות נסגרות, והטחנה שובתת. האיש אינו משמיע את

קולו כפי שהשמיעו קודם לכן.

ועוד צרה באה עליו: "יקום לקול הצפור" – האיש אינו יכול לישון. כל רעש מעיר אותו. ציוץ

של צפור מעורר אותו משנתו. ומול רגישות גדולה זו לכל רעש וצליל, למרבה האירוניה אין

הוא מסוגל עוד ליהנות מצלילים: הוא אמנם בעל שמיעה רגישה לכל רעש, אבל כל צליל

מפריע לו: "וישחו כל בנות השיר". אין הוא נהנה מזמרה, אין הוא נהנה ממוסיקה. אנחנו

זוכרים את ברזילי הגלעדי, שטען כי זקן הוא ולא ייהנה משרים ושרות.

"גם מגבוה ייראו, וחתחתים בדרך

וינאץ השקד, ויסתבל החגב, ותפר האביונה

כי הולך האדם לבית עולמו,

וסבבו בשוק הסופדים."

כל דבר הופך להיות מכשול לו: האיש אינו מעז לצאת לדרך, כי כל עליה קטנה היא מאמץ.

כל תלולית היא חתחתים בדרך. האיש מסתגר בביתו, ושם: "ינאץ השקד" – הזיקנה קופצת

תוואת" תרפומ ,שלחנ ינימה רציה – "הנויבאה רפתו בגחה לבתסיו" .אובל תרהממ ,וילע

המאכל והמשגל וזולתו" (ספורנו). וכל זה למה? כי הולך האדם לבית עולמו, וסבבו בשוק

.םידפוסה

האדם מגיע לאחרית ימיו. הספדנים כבר מספידים אותו. עוד לא מת, וכבר מוכן הכל לטקס

.היוולהה

"עד אשר לא ירתק חבל הכסף

ותרוץ גולת הזהב

עובמה לע דכ רבשתו

ונרוץ הגלגל אל הבור."

לעופ לכה דוע לכ .דכהו לגלגהו ראבה תנומת איה הנומתה .רורב וניא הז קוספב יומידה

כשורה, החבל מחזיק את הכד, והכד יורד לבאר ועולה ממנו מלא מים חיים. אבל הציר

נשבר, החבל אינו מגיע עוד אל הבאר כדי למשוך את הכד, במקום לרדת לאט לאט אל

הבאר – נופל הוא כאחת לתוך הבור ונשבר. ואחריו מתרסק הגלגל ונופל אל הבור.

מה משמעות הציור של הבאר המתפוררת? מהו חבל הכסף? מהי גולת הזהב? מהו הכד

הנשבר? אפשר להמשיל את אלה לחלקי גוף שונים ומשונים. המעיין בפרשנים השונים

ימצא בהם את תאור כל המחלות הגריאטריות הקיימות: את חוט השדרה הניתק, את

גולגולת הראש הנשבר, את שלפוחית השתן ובעיות המין והאביונה לעת זיקנה. התרגום

המדויק של משל הבאר אינו חשוב כל כך. מה שחשוב הוא התמונה הכוללת:

האדם מתפרק, חוזר לעפרו. הרוח חוזרת למקורה.

:הרצקה ,הריהמה הנקסמה :רואיתל תונקסמ יתשו

אין משמעות לחיים ואין משמעות למוות. הכל הבל. ומסקנה אחרת, הרואה במוות השלמת

המעגל. הגוף חוזר אל הארץ, כשהיה. הנפש חוזרת אל מקורה האלהי, כפי שבאה משם.

ושם, בהתלכדה עם האלהים, שם נדרשת היא לתת דין וחשבון על הישגיה ועל כישלונותיה.

"כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט,

על כל נעלם, אם טוב ואם רע."

השינויים במפרקים, ובעיקר במפרקי הידיים, מעוותים את צורת המפרקים ואת התפקוד.

כל פעולה בידים נעשית יותר קשה.

קשישים רבים סובלים משבץ במוח, ובעקבות זאת משיתוק פלג גוף כל שהוא, ימין או

.דחא דצב לגרו די :לאמש

בעלות הגיל יש שינוים בעצמות, הגורמות לכך שהעצמות פריכות יותר, נשברות בקלות,

וצורת הגוף הולכת ומתעוותת, לעומת הצורה בגיל צעיר: הגב כפוף, עמוד השדרה מצטמק.

"ויסתבל החגב" – צורת הגוף מעוותת.

יוויש דבאל תולקב הטונ שישקה .תינססהו הביצי תוחפ ,רתוי תיטיא תישענ הכילהה תרוצ

משקל וליפול. מערכת הלב והנשימה נעשית כושלת יותר, כל מאמץ קטן, כמו גבנון בדרך,

.לבסנ יתלב השענ

הטחנה מתפרשת כאן כמערכת העיכול, הטוחנת את האוכל, והדלתיים – מערכת ההפרשה

של הגוף. כמעט לכל הזקנים יש בעיות עיכול ועצירות כרונית, הנגרמות בגלל שינויים

אנטומיים הגורמים שינוי בפעולת המעיים. אצל הגבר קשיים בהטלת שתן – המוכרים כבעיות

.רתוי תיטיא תיגולויזפ תוליעפ – הנחטה לוק לפש .הטטסורפה

ניתן לפרש את הפסוק בדרך אחרת, המתייחסת לתפקוד מנטלי: סוגרו דלתיים, האיש

שותק, זהו אחד מסימני הדיכאון. ויקום לקול הציפור, חוסר שינה, שגם היא אחד מסימני

הדיכאון. ככל שמתבגרים חוזרים לתנאי השינה של התינוק, בו ערנות ושינה מעורבים. אצל

האדם הזקן אין שעות שינה מסודרות, והוא ישן ביום וער בלילה. גם כדורי שינה אינם

מועילים במקרה זה.

לעתים הדיכאון הוא מוסווה, אבל ניכר בתכונות אחרות: חוסר תאבון (סוגרו דלתיים)

חוסר שינה (ויקום לקול הציפור), חוסר התעניינות בסובב אותו: וישחו כל בנות השיר. אינו

מתעניין בשירה. ובסובב.

שקד- מהירות. וינאץ השקד- הזיקנה קופצת על האדם באופן פתאומי. יש מקרים בהם אדם

מתפקד לאורך שנים רבות, ופתאום, בבת אחת, זיקנה קופצת עליו.

.הוואתה תושלחה .תינימה תוליעפה תושלחה

הוא מתלכד עם הנצח, עם האלקים.