אגדה

עירובין פרק 1

אַשְׁכְּחָן 'מִקְדָּשׁ' דְּאִיקְרִי 'מִשְׁכָּן', וּ'מִשְׁכָּן' דְּאִיקְרִי 'מִקְדָּשׁ'. בִּשְׁלָמָא 'מִקְדָּשׁ' דְּאִיקְרִי 'מִשְׁכָּן', דִּכְתִיב: (ויקרא כו) "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְתוֹכְכֶם". אֶלָּא 'מִשְׁכָּן' דְּאִיקְרִי 'מִקְדָּשׁ', מְנָא לָן? אִילֵימָא מֵהָא דִּכְתִיב: (במדבר י) "וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נוֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בּוֹאָם". הַהוּא, בָּאָרוֹן כְּתִיב! אֶלָּא מֵהָכָא: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם". (שמות כה)

אַמְרֵי אִינְשֵׁי: קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי לָא קְרִירָא וְלָא חֲמִימָא. [תַּנְיָא: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, עוֹשֶׂה, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵל, עוֹשֶׂה. מִקּוּלֵי בֵּית שַׁמַּאי וּמִקּוּלֵי בֵּית הִלֵּל, רָשָׁע. מֵחוּמְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (קהלת ב) "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ". אֶלָּא אִי כְּבֵית שַׁמַּאי, כְּקוּלֵיהוֹן וּכְחוּמְרֵיהוֹן. אִי כְּבֵית הִלֵּל, כְּקוּלֵיהוֹן וּכְחוּמְרֵיהוֹן. הָא גּוּפָא קַשְׁיָא, אָמַרְתְּ: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וַהֲדַר אָמַרְתְּ: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, עוֹשֶׂה? לָא קַשְׁיָא, כָּאן קֹדֶם בַּת־קוֹל. כָּאן לְאַחַר בַּת־קוֹל, וְאִי בָּעִית אֵימָא: הָא וְהָא לְאַחַר בַּת־קוֹל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּלָא מַשְׁגַּח בְּבַת־קוֹל. וְאִבָּעִית אֵימָא: הָכִי קָאָמַר: כָּל הֵיכָא דְּמַשְׁכַּחַת תְּרֵי תַּנָּאֵי וּתְרֵי אֲמוֹרָאֵי דִּפְלִיגֵי אַהֲדַדֵי, כְּעֵין מַחְלֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, לָא לִיעָבִיד כִּי קוּלֵיהּ דְּמַר וְכִי קוּלֵיהּ דְּמַר, וְלָא כְּחוּמְרֵיהּ דְּמַר וְכִי חוּמְרֵיהּ דְּמַר. אֶלָּא, אִי כְּקוּלֵיהּ דְּמַר וּכְחוּמְרֵיהּ, עָבִיד. אוֹ כְּקוּלֵיהּ דְּמַר וּכְחוּמְרֵיהּ, עָבִיד].

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כְּשֶׁהָיִיתִי לוֹמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, הָיִיתִי מַטִּיל קַנְקַנְתּוֹםלְתוֹךְ הַדְּיוֹ, וְלֹא אָמַר לִי דָּבָר. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לִי: בְּנִי, מַה מְּלַאכְתְּךָ? אָמַרְתִּי לוֹ: לַבְלָראֲנִי. אָמַר לִי: בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בִּמְלַאכְתְּךָ, שֶׁמְּלַאכְתְּךָ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא. שֶׁמָּא אַתָּה מְחַסֵּר אוֹת אַחַת, אוֹ מְיַתֵּר אוֹת אַחַת, נִמְצָא (אתה) מַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי, וְ'קַנְקַנְתּוֹם' שְׁמוֹ, שֶׁאֲנִי מַטִּיל לְתוֹךְ הַדְּיוֹ. אָמַר לִי: וְכִי מַטִּילִין קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ? וַהֲלֹא אָמְרָה תּוֹרָה: (במדבר ה) 'וְכָתַב', 'וּמָחָה', כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לִמְחוֹת. מַאי קָאָמַר לֵיהּ? וּמַאי קָא מְהַדַּר לֵיהּ? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לָא מִיבַּעְיָא בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת, דְּלָא טָעִינָא [דְּבָקִי אֲנָא], אֶלָּא אֲפִלּוּ מֵיחַשׁ לִזְבוּב, נַמִּי, דִּלְמָא אַתִּי וְיָתִיב אַתַּגֵּיהּדְּדָלֶ"ת וּמָחִיק לֵיהּ, וּמַשְׁוִי לֵיהּ רֵי"שׁ, דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי וְ'קַנְקַנְתּוֹם' שְׁמוֹ, שֶׁאֲנִי מַטִּיל לְתוֹךְ הַדְּיוֹ.

אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מַה לֹּא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא (עמדו) [יָכְלוּ] חֲבֵרָיו [לַעֲמֹד] עַל סוֹף דַּעְתּוֹ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל טָמֵא, טָהוֹר, וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים. וְעַל טָהוֹר, טָמֵא, וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים. תָּנָא, לֹא רַבִּי מֵאִיר שְׁמוֹ, אֶלָּא רַבִּי *)) מִיאֲשָׁה שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רַבִּי מֵאִיר? שֶׁהָיָה מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה. וְלֹא רַבִּי נְהוֹרַאי שְׁמוֹ, אֶלָּא רַבִּי נְחֶמְיָה שְׁמוֹ, וְאַמְרִי לָהּ: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי? שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה. אָמַר (רב) [רַבִּי]: הַאי דִּמְחַדַּדְנָא מֵחַבְרָאי, דַּחֲזִתֵּיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ, וְאִלְמָלֵא חֲזִתֵּיהּ מִקַּמֵּיהּ, הֲוַאִי מְחַדַּדְנָא טְפֵי, דִּכְתִיב: (ישעיה ל) "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ".

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר וְ'סוּמְכוֹס' שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל טֻמְאָה, אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה טַעֲמֵי טֻמְאָה. וְעַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל טָהֳרָה, אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה טַעֲמֵי טָהֳרָה. תָּנָא: תַּלְמִיד וָתִיק הָיָה בְּיַבְנֶה, שֶׁהָיָה מְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים טְעָמִים. אָמַר (רבא) [רַבִינָא]: אֲנִי אָדוּן וַאֲטַהַרֶנּוּ: וּמַה נָּחָשׁ שֶׁמֵּמִית [וּמַרְבֶּה טֻמְאָה, טָהוֹר, שֶׁרֶץ, שֶׁאֵין מֵמִית וּמַרְבֶּה טֻמְאָה, לֹא כָּל־שֶׁכֵּן? וְלֹא הִיא, מַעֲשֶׂה קוֹץ בְּעָלְמָא קָעָבִיד]. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית־שַׁמַּאי וּבֵית־הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵּית־הִלֵּל. וְכִי מֵאַחַר דְּאֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, מִפְּנֵי מַה זָּכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבֹּעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִיןוַעֲלוּבִין (הן) [הָיוּ], וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶם וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶם, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָׁנִינוּ: מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַּסֻּכָּה, וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת; בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵּית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵּית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרוֹנִית, וּמְצָאוּהוּ (שהיה) יוֹשֵׁב רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַּסֻּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת (ולא אמרו לו דבר)?! אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: מִשָּׁם רְאָיָה? אַף הֵם אָמְרוּ לוֹ: אִם כָּךְ הָיִיתָ נוֹהֵג, לֹא קִיַּמְתָּ מִצְוַת סֻכָּה מִיָּמֶיךָ. לְלַמְּדְךָ, שֶׁכָּל הַמַּשְׁפִּיל (את) עַצְמוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, וְכָל הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ. וְכָל הַמַּחֲזִיר אַחַר הַגְּדֻלָּה, גְּדֻלָּה בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, וְכָל הַבּוֹרֵחַ מִן הַגְּדֻלָּה, גְּדֻלָּה מְחַזֶּרֶת (עליו) [אַחֲרָיו]. וְכָל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה, שָׁעָה דוֹחַקְתּוֹ. וְכָל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי הַשָּׁעָה, שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ. תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְעַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא, יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו! וְאַמְרִי לָהּ: יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו!

תָּנִי רַבִּי חִיָּא: יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה, הָיָה מַחֲזִיק מֵאָה וַחֲמִשִּׁים מִקְוֵה־טָהֳרָה. מִכְּדִי, מִקְוֶה כַּמָּה הֲוֵי? [אַרְבָּעִים סְאָה], כִּדְתַנְיָא: (ויקרא טו) "וְרָחַץ (את בשרו) בַּמַּיִם"; בְּמֵי מִקְוֶה. "כָּל בְּשָׂרוֹ"; מַיִם שֶׁכָּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶן, וְכַמָּה הֵן? אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת. וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים מֵי מִקְוֶה, אַרְבָּעִים סְאָה. תָּנִי רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל: יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה, שָׁלֹשׁ אַמּוֹת תַּחְתּוֹנוֹת מְרֻבָּעוֹת, וּשְׁתֵּי אַמּוֹת עֶלְיוֹנוֹת עֲגוּלוֹת. נְהִי דְּאִיפְּכָא לָא מָצִית אָמַרְתְּ, דִּ"שְׂפָתוֹ עָגוֹל" כְּתִיב, אֵימָא חֲדָא! לָא סַלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: (מלכים־א ז) "אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל". 'בַּת', כַּמָּה הַוְיָא? שָׁלֹשׁ סְאִין, דִּכְתִיב: (יחזקאל מה) "מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר", דַּהֲוָה לֵיהּ שִׁיתָּא אַלְפֵי גְּרִיוֵי. וְהָכְּתִיב: (ד"ה־ב ד) "[מַחֲזִיק בָּתִּים] שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים (בת) יָכִיל"! הַהוּא לְגוּדְשָׁא. אָמַר אַבַּיֵי: שְׁמָע מִינָהּ: הַאי גּוּדְשָׁא, תִּלְתָּא הֲוָה וְכוּ'.

תָּנוּ רַבָּנָן: מַחֲנֶה הַיּוֹצֵאת לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, מֻתָּרִים בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵשִׁים. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: אַף חוֹנִים בְּכָל מָקוֹם, וּבְמָקוֹם שֶׁנֶּהֱרָגִין, שָׁם נִקְבָּרִים.

תָּנִי רַבִּי חִיָּא: לוֹקִין עַל עֵרוּבֵי תְּחוּמִין דְּבַר תּוֹרָה. מַתְקִיף לֵיהּ רַבִּי יוֹנָתָן: וְכִי לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבְּ'אַל'? מַתְקִיף לָהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: (ויקרא יט) "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאוֹבוֹת", הָכִי נַמִּי דְּלָא לָקִי?! רַבִּי יוֹנָתָן, הָכִי קַשְׁיָא לֵיהּ: (וכי לוקין על לאו [של] שביתה?!) לָאו שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת [מִיתַת] בֵּית־דִּין הוּא! וְכָל לָאו שֶׁנִתָּן לְאַזְהָרַת [מִיתַת] בֵּית־דִּין, אֵין לוֹקִין עָלָיו! אָמַר רַב אַשִׁי: מִי כְּתִיב: "אַל יוֹצִיא"? "אַל יֵצֵא" כְּתִיב! (שמות טו)

גנזי המלך

דף ב
מקדש אקרי משכן – רבנו בחיי, שמות כה, ח

דף ג
קדרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא – [כי כל אחד מהם סומך על חברו לתקן] – מהרש"א

דף יג
רבי מאיר: כשלמדתי תורה אצל ר' ישמעאל – תפארת ישראל, 151 (מט)

שמלאכתך מלאכת שמים, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו – [כי התורה היא כולה שמותיו של הקב"ה, והיא צד הנסתר של התורה, ובה הקב"ה ברא את כל העולם. והמשנה בה מחריב חלק מהעולם] – מהרש"א

גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם – [למה לא נאמר "גלוי לפני חכמי הדור"?] – פתח עינים

ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חבריו לעמוד עד סוף דעתו – [צ"ע משום מה היה ר' מאיר מציע גם סברא שאינה נכונה להלכה? וגם מה רמזו בלשון "סוף דעתו"? אלא מנהג מחברי שו"ת בזמננו שמקודם מראים פנים להוה אמינא שאח"כ תידחה, ואח"כ מגיעים למסקנא שלהם. כך ר' מאיר הציע קודם את הדיעה שאינה נכונה, להוכיח שלקח גם אותה בחשבון ושלא יחשבו שנעלמה ממנו, ואח"כ הסיק. לכן הציע קודם את ה"לא נכון". אבל כל כך השתכנעו שומעיו מהדיעה הראשונה שהציע, ששוב לא הסכימו לדיעה אחרונה שאמר, שהיא עומק ההלכה. לכן טעו בדבריו] – עיני יצחק, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

(רבי מאיר) שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה – [צ"ע הרי אין הלכה כרבי מאיר כי לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, ומה פירוש "מאיר עיניהם"? אלא בכל זאת היה מגלה להם טעמים לשני צדדי הספק ובזה מאיר עיניהם] – מהרש"א

לא רבי מאיר שמו אלא ר' נהוראי שמו וכו' אלא ר' נחמיה שמו – [שמו האמתי היה "נחמיה". רק האיר עיני החכמים ולכן נקרא "מאיר". וכאשר היה מביטים בפניו זכו לשפע רוחני, לכן נקרא "נהוראי"] – זהב שיבה

ר' נהוראי שמו – [לשון "נהור" בארמית היא לשון זכירה (בבא בתרא צא ע"ב, "נהירנא") כי תלמיד ששמע הלכה מפי ר' מאיר היה זוכרה תמיד, כמ"ש "צורבא מרבנן דאמר מילתא, לימא בה טעמא דכי מדכרו ליה מדכר" (נדה כד ע"ב)] – לקוטי בתר לקוטי, בשם ה"ערוך"

חזיתיה לר"מ מאחוריה – כלי יקר (שמות לג, סוף י"ח)

חזיתיה לר"מ מאחוריה – ר"ח שמואלביץ (ח"ג, ב)

ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי – שו"ת רדב"ז ח"ג תתק"י (תעב)

ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי – [כי יש להבין יותר ע"י קריצת עיניים וקריצת שפתיים (הערת המלקט: כי חלק מהתלמידים ישבו לפניו, והצעירים יותר עמדו מאחרי רבי, כדי לשמוע דבריו)] – מהרש"א

מפני מה לא קבעו הלכה כר' מאיר – דברי שאול

ר' מאיר, נהוראי שמו – ר' צדוק, דובר צדק 9

ר' מאיר, נהוראי שמו – [הם שני בני אדם שונים, וגם ר' מאיר איננו ר' נחמיה] – מרגליות הים, סנהדרין דף פו ע"א פסקא ג; ודף צט ע"א פסקא כז

מטהר שרץ – מהר"ל, דרשה על התורה 42

תלמיד אחד וכו' יודע לטהר את השרץ בק"ן טעמים – [ידועה קושיית התוספות מה יועיל פלפול של הבל? אלא כשיש רשע גמור וכל הבית דין מחליטים להרשיע אותו ולהענישו מיתה, והרי דינו שפוטרים אותו (סנהדרין יז.). ולכן יש חכם אחד שיכול להפוך בזכותו באיזה אופן שהוא, וכך ירבו המחייבים ויוכלו בכל זאת להענישו] – יערות דבש, דרוש ט' אדר, ח"ב דף קלב

מטהר שרץ – ר' צדוק, דובר צדק 9 ,6

אלו ואלו דברי אלהים חיים – [צ"ע כיצד אפשר ששתי הדיעות יהיו נכונות? אלא כאשר הקב"ה מסר תורה לעולם הכליל בכל הלכה שתי הבנות שונות, ומסר את ההכרעה לחכמי ישראל] – ריטב"א

אלו ואלו דברי אלהים חיים – ["כל העולם משתבש בביאור ענין זה ומוציא אותו מפשוטו, כי קשה איך אפשר ששני דברים הסותרים זה את זה יהיו אמתיים? והאמת הברור הוא שהענין כפשוטו. כי כן אמרו חז"ל 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים' (אבות, ה). אלא שאם עכשיו אמת חלק אחד, סופה שלזמן אחר יתקיים החלק השני. ואולם בפירוש אמרה תורה להטות ההלכה למעשה אחרי רבים (שמות כג, ב) ואין לנואלא אותה דיעה שרוב החכמים מסכימים עליה. ומכל מקום גם הדיעה השניה אמיתית גם למעשה, והיינו לזמן אחר, כשיסכימו החכמים בה"] – רמ"ע מפאני, י' מאמרות, חקור דין, ח"ב פרק יז (ועיי"ש שהביא כמה דוגמאות שנשתנתה ההלכה, לפי שינוי הזמן)

אלו ואלו דברי אלהים חיים – ["בעלי אסופות וכו' אי אפשר שיהיה דעת החכמים על דרך אחד. ואי אפשר שלא יהיה חילוק ביניהם כפי מה שהם מחולקים בשכלם. כי כל דבר ודבר אי אפשר שלא יהא בחינה יותר מאחת לדבר אחד. שאף אם הדבר טמא, אי אפשר שלא יהיה לו בחינה [מסוימת] אל טהרה של מה. וכן אם הדבר טהור, אי אפשר שלא יהיה לו בחינה מה של טומאה. ובני אדם מחולקים בשכלם, ואי אפשרשיהיו כל שכלי בני אדם על דרך אחד. וקראם בעלי אסופות, כאשר הם מתאספים יש בהם כל הדיעות המחולקות"] – באר הגולה 19-20 (באר א)

אלו ואלו דברי אלהים חיים – [לא ששניהם אמת, אלא שמתוך הבנת דברי הניגוד הוא מבין מה הנכון] – פתח עינים

אלו ואלו דברי אלהים חיים – אמת ליעקב

אלו ואלו דברי אלהים חיים – ר' צדוק, סוף ס' תקנת השבין 160-161 ד"ה וחכמתו; רסיסי לילה, טז; דובר צדק 151; פרי צדיק (ח"א 151 חנוכה, ח)

אלו ואלו דברי אלהים חיים – [בקש הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין. ראה שאין העולם יכול להתקיים ולכן שיתף עמה מדת הרחמים. וידוע כי שמא לפי מדת הדין, והלל לפי מדת הרחמים (אדמו"ר ר' אלעזר ממונקץ', דרכי חיים ושלום, עמ' כ בהערה לפסקא יד). ולעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי. ולכן שתי הדיעות אמת, זה ברחמים וזה בדין] – אשי משה, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

זכו בית הלל – [מי שהוא נוח ברוחו, אינו יוצא מדרך היושר. כי הקפדן יוצא מדרך השיווי ונוטה לימין או לשמאל מן הדרך האמיתית, והוא שייך לכת "המנצחים" (האוהבים לנצח בויכוח)] – מהר"ל, נתיב ב' 236 (כעס, א); באר 87 (תחילת באר ה')

זכו בית הלל – דרכי נועם דף צד (ע"פ סוד)

זכו בית הלל – בני יששכר (סיון, ו, א)

זכו בית הלל – רסיסי לילה, טז

בית הלל נוחין ועלובין הם – [מי שהיא עניו איננו בטוח בעצמו שכיוון לאמת, ולכן הוא חוזר ומעיין שוב ושוב בסברתו ובסברת החולקים עליו. ע"י כך הוא זוכה להגיע לאמת] – פתח עינים; ע"ע מראית העין

בית הלל נוחין ועלובין הם – [יש שלוש סיבות מדוע אין האדם מגיע לאמת התורנית, מי משני הצדדים צודק. [א] או מפני שהוא גאותן ומחזק ביותר סברת עצמו, ואינו מוכן לראות בה פגם [ב] או מפני שמזלזל בדעת זה שכנגדו ואינו חוקר להבין מה היא סברתו [ג] או מפני שהוא מושפע מהדיעה הראשונה ("צדיק הראשון בריבו" – משלי יח,יז) וכבר אינו נסוג ממנה גם כשישמע דיעה חדשה. ובית הלל היו מתוקנים בשלשת הענינים האלו. [א] היו ענווים ולא החזיקו שהם עצמם צודקים בהחלט, אלא מוכנים הם להודות בטעות [ב] היו מוכנים לעיין שוב ושוב (לשון "שונים") במה שאמר מי שמתנגד להם, ומעיינים בסברתו [ג] כדי להנצל מהקלקול השלישי היו דוקא מקדימים לעיין בסברא של הצד שכנגד,שהוא יהיה הראשון הבא לשכנע מה הוא הנכון] – איי הים

בית הלל נוחין ועלובין הם – [מדוע כפל הלשון? אלא יש מי שהוא "נח" לאחרים בלשונו אבל לבו בוער בקרבו, ולכן אמר גם "עלובים"] – בן יהוידע

בית הלל נוחין ועלובין הם – הנצי"ב, שאלתות, פתח העמק, ג, ב

בית הלל נוחין ועלובין הם – ר"ח שמואלביץ (ח"ב, כא)

הקדימו דברי בית שמאי לדברי עצמם – ר"ח שמואלביץ (ח"ב, לג)

המשפיל עצמו, הקב"ה מגביהו – גור אריה, ויקרא ב, יג

כל המחזר על גדולה, גדולה בורחת ממנו – נתיב ב' 13 (ענוה, ו)

שכל המשפיל עצמו וכו'; כל המחזר על הגדולה וכו'; וכל הדוחק את השעה – [יש כאן ג' חלוקות: יחס להקב"ה, יחס לבריות; יחס לעצמו] – מהרש"א

כל המחזר על גדולה, גדולה בורחת ממנו – [טעם שחז"ל הכפילו דבריהם "המגביה א"ע, המחזר אחר הגדולה" כי אפשר שיהיה אדם הבוחר בהשפלה כדי שע"י כן ה' יגביהו ויזכה לכבוד, והרי הוא בזה עצמו מחזר אחר הגדולה. אותו האיש לא יזכה לברכה זו, כי תברח ממנו] – פתח עינים, בשם הריטב"א

בורחת "ממנו" – [מפני מה הוסיפו מלה זו? הרי היה די לומר "הגדולה בורחת"? אלא אמרו "כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנים לו ומה שבידו נוטלים ממנו" (סוטה ט ע"א) ולכן גם מה שכבר זכה אליו אותו האיש, תברח "ממנו"] – פתח עינים

כל המחזר על גדולה, גדולה בורחת ממנו –

כל המחזר על גדולה, גדולה בורחת ממנו – [מי שאוהב כבוד, למרות כל מה שה' ישפיע לו כבוד הוא דורש כבוד נוסף. זהו כאילו "בורחת ממנו". מולו מי שהוא ענו כמה שמכבדים אותו הוא חושב שאינו ראוי לכבוד, ובעיניו כאילו הכבוד "רודף" אחריו] – דברי שאול

נוח לו לאדם שלא נברא – עיקרים ד, כט

נוח לו לאדם שלא נברא – של"ה דף כא (בית דוד)

נוח לו לאדם שלא נברא – [זה נאמר על הפרט, אבל על הכלל נאמר "והנה טוב מאד"] – אגדות ד' 30

נוח לו לאדם שלא נברא – [כי האדם קרוב להפסד מחמת ריבוי הלאוין שיש בתורה] – מהרש"א על מכות כג ע"ב ד"ה תרי"ג מצוות נאמרו

נוח לו לאדם שלא נברא – יערות דבש (ח"א עמ' שטז, סוף דרש ט"ז)

נוח לו לאדם שלא נברא – [מדובר על גלגול שני. יותר נוח לאדם אם היה זוכה לקיים את המוטל עליו כבר בגלגול הראשון] – גר"א (יונה ד, ג)

נוח לו לאדם שלא נברא – [מדוע הדגישו מלת "אדם"? אלא לפי דברי מהרש"א (בבא בתרא קסד סוף ע"ב) שסתם "אדם" אינו ניצול מהרהור עבירה, אבל אדם צדיק ניצול. גם כאן לא נוח ל"אדם" מהציבור הכללי, אבל לצדיקים ודאי כן נוח. וזה קרוב לדברי התוספות כאן] – פתח עינים

נוח לו לאדם שלא נברא – [צ"ע והרי כתוב בתורה "והנה טוב מאד"? אלא אמנם הבריאה 'טובה מאד' לנשמה, אבל לא לגוף האדם שמא לא יזכה לתחיית המתים] – אמת ליעקב

נוח לו לאדם שלא נברא – דברי שאול

נוח לו לאדם שלא נברא – [בפסוק כתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". בריאה היא חומר גלם. יצירה היא להכין צורה. עשיה היא תיקון הדבר על שלימותו. ה' ברא את האדם ועליו להביא את עצמו לדרגת יצירה, ולהוציא את עצמו ממדריגה נמוכה של נברא. ואם אינו עושה כן "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא"] – הכתב והקבלה, בסידור תפילה "עיון תפילה", ברכת אשר יצר, עמ' 37-38

יפשפש במעשיו, ימשמש במעשיו – מסילת ישרים, פרק ג'

ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו – [צ"ע אילו היה נכון שלא נוח לו לאדם שנברא, משום מה בכל זאת ה' ברא אותו? אלא בהכרח שיש אופן תיקון ע"י תשובה, ובסופו של דבר יהיה ראוי וטוב. לכן "עכשיו" שנברא מזה גופא ראיה שעליו לשוב בתשובה] – דברי שאול

יפשפש במעשיו, ימשמש במעשיו – [ב' הדיעות הם לפי חילוקי הדיעות אם מצוות צריכות כוונה או אפשר לקיימן גם בלי כוונה (ראש השנה כח ע"ב). אם אין צריכות לכוונה, די בפשפוש שמא עשה האדם עבירות, כי הרי המצוות קיים גם בלי כוונה. אבל אם מצוות צריכותכוונה, אפשר שגם מצוות עשה שעשה לא קיים בהן המצוה] – עין אליהו

יפשפש במעשיו, ימשמש במעשיו – ר' צדוק, לקוטי מאמרים 140, קטע י"ג

דף יד
ים שעשה שלמה – צדקת הצדיק, רח

דף יז
היוצאת למלחמת הרשות – ע"ע רמב"ם הל' מלכים ו, יב, כתב הרדב"ז שם "אפילו מתו מיתת עצמם, כיון שהם טרודים"

וכי לוקין על לאו שב'אל'? – ביטוי 'אל' הוא חלש מן 'לא' – "הכתב והקבלה" ויקרא יט, ד ע"ע שמו"א כ, כג ולכן נענש עלי הכהן, ע"ע ספר חסידים, כת"י פרמא, אלף תת"מ

וכי לוקין על לאו שב'אל'? – משך חכמה, שמות יב, ט

וכי לוקין על לאו שב'אל'? – מרגליות הים, לסנהדרין ס"ה ע"א פסקא ד'

בן יהוידע

ג' שנים נחלקו ב"ש וב"ה, הללו או' הלכה כמותנו. יצאה ב"ק וא' אלו ואלו דברי אלהים חיים, והלכה כב"ה. (יג.)}

כלומר כיון שכולם כיוונו לשם שמים בדין, א"כ כלפי שמים לא משנה מהי מהות המעשה, חיוב או פטור, כי רק הכוונה ועבודת ה' האמיתית היא העיקר הדרוש לפני ה', ואמת אחת כזו היתה לכולם. וזהו סודה של תורה שגילתה לנו ב"ק. ואולם למעשה כדי שלא תהיה תורה כשתי תורות נקבעה ההלכה כב"ה, כדי שלא יתגודדו ויתפוררו ועי"ז תרבה האחדות האחוה והשלום, וכך כתב הריטב"א: ששאלו רבני צרפת היאך אפשר שיהיו שניהם דברי אלהים חיים כשזה אוסר וזה מתיר? ותירץ, כי כשעלה משה למרום, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר, שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור, ויהא ההכרעה כמותם, (ורמז לסוד הנ"ל ואמר, ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר. ונראה גם שכיון בסוד לדברי הר"מ במו"נ בטעם המצות.

ובאמרם שלש שנים ומחצה נחלקו ב"ה וב"ש, רמזו לנו חז"ל את מהות הב"ק כאן. שבעקבות החרבן ופיזור חכמי ישראל והסנהדרין, אי אפשר היה לחכמי ישראל להכריע במחלוקת שביניהם במנין, כמקדם שלא נשארה מחלוקת תלויה אלא הוכרעה בסנהדרין. ובמשך ג' שנים נסו להכריע בדבר כמו מי ההלכה, עד דאיסתיעא מילתא מן שמיא, שהסכימו כאחד כל החכמים בבואם ליבנה לקבוע הלכה כב"ה, אם כי ב"ש חריפי טפי. ואין ענין יצאה ב"ק בכל המקומות שוה, שמה שאמרו "בקש קהלת להיות כמשה, יצאה ב"ק וא' ולא קם, בקש לדון דינין שבלב יצאה ב"ק ואמ' ע"פ שנים עדים" שם, ענינו ההגיון המוסכם והמוחלט בדעתה של תורה והד קולה המפורסם, שלא קם ולא יקום כמשה, כי אחרת, יושמט היסוד של תורה נצחית, אם יתכן שיקום גדול כמשה, וכן תקועקע ותתבטל מצות ה' "ע"פ שנים עדים" אם למישהו יותר לבטלו. ואמרם אלו ואלו דברי אלקים חיים, ודאי שאין זה אמור על שני ענינים הפכיים שנתבררו במופת, שע"ז לא יחלקו, ואין זה מחלוקת. וכל שכן שלא יאמר על שני דברים הפכיים, ששניהם אמת. אלא רק על דברים התלויים בסברות והנלמדים מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, שעל כל אופן שיוכרע ויוסכם עליו, בכך הוא רצון וכוונת התורה, שאין בזה אמת ושקר. אשר על כן, ב"ה שהיו נוחין, הוכרעה הלכה כמותן.

{שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים נוח לו שלא נברא וה"א שנברא. נמנו וגמרו כב"ש נוח שלא נברא, ועכשו שנברא, יפשפש במעשיו. (יג.)}

ח"ו שיחלקו רז"ל על עצם בריאת האדם מצדו יתברך אם טובה מהעדרו, כי זה היפך התורה והאמונה, שכל מעשי ה' טוב, כאמור "וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ואין דבר רע נברא מהש"י בכוונה תחלה, אלא נחלקו מצד בחינת בנ"א עצמם על ערך חיי האדם ואם אפשר לו לאדם שלא יחטיא כוונת היצירה ותכליתה ולהגיע לשלמותו העיקרית, ב"ש דקפדי סברי, אין צדיק בארץ שיוכל לעמוד בזה, כי האדם מטבעו נמשך אחרי חמרו. וב"ה סברי שהפסוק הזה ידבר על רוב בנ"א. ונמנו וגמרו שנראין דברי ב"ש, שרחוק שימצא מי שלא יחטא, וע"כ יפשפש במעשיו, כלומר הרי יש לו תקנה אם נכשל וחטא, שיבדוק ויבקר מעשיו וישוב, ויהיו חטאיו כלא היו, ומעשיו הטובים יזהירו ויהיה נוח לו שנברא. ובעבור זה שלא תהיה בריאת האדם לבטלה אמרו, שהתשובה הוא מן הדברים שקדמו לבריאת העולם.

{גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר' מאיר כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו מפני שלא יכלו חבירו לעמוד על סוף דעתו, שהיה או' על טמא טהור ומראה פנים לו וכו' (י"ג.)}

כלומר מרוב עומק דעתו היה מראה פנים בהלכה לכאן ולכאן, והיתה כוונתו במחלוקתו להראות שיש עוד פנים אחרים לצורך בירור הדין וליבונו. וחבריו לא יכלו לירד לעומק דעתו ולידע מהי סוף סוף עיקר דעתו ומסקנתו, כי שיטתו היתה שצריכים להגיע למסקנת ההלכה כל או"א מכח בינתו, ולא מהסתמכות והכרע הדעת של חבירו.

{תלמיד היה לו לר"מ שהיה או' על כל דבר טומאה מ"ח שערי טו' ועל טהרה מ"ח שערי טהרה. (יג.)}

סכום זה, לקחוהו חז"ל לפיהם, מכיון שמצינו שנזכרו בתורה מ"ח פעמים מלת ברית, כמאמרם שנכרתו עליה מ"ח בריתות. ולפ"ז אמרו, תורה נקנית במ"ח דברים, ובמ"ח מדות. וכן המספר ק"ן טעמים לטהר השרץ, נשען ונסמך על מדת ים שעשה שלמה שהיה מחזיק ק"ן מקואות טהרה, שהם ק"ן מ' סאה.