להלן נסקור את המקורות ההלכתיים הנוגעים למניעת הריון.

המצוה הראשונה בתורה, מצוה שהיא בעצם ברכה שמברך אלוקים את האדם, .א

היא "ויאמר להם אלוקים פרו ורבו". המצוה חזרה ונשנתה לנח אחר צאתו מהתיבה,
"ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה". עיקרה הוא להוליד בן ובת הראויים בעצמם
להוליד, וכך להמשיך את יישוב העולם "שהקב"ה חפץ ביישובו", כדברי בעל ספר
החינוך במצוה הראשונה.

הגמרא (יבמות סב ע"ב) מביאה ברייתא המזהירה את האדם להוסיף ולהוליד ילדים
גם לאחר קיום החובה מדאורייתא, על פי הפסוק (קהלת יא ו): "בבוקר זרע את זרעך
ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים".
על-פי פסוק זה כונתה התוספת הזו מדרבנן על המצוה דאורייתא בשם: מצות 'לערב',
.(ח א ע"הא ע"וש) הכלהל הקספנ איהו

כבר ראשוני הפוסקים נחלקו אם לברייתא זו יש תוקף ככל המצוות דרבנן, שאפשר
לעבור עליהן רק על פי כללים מאוד מסויימים, או שזו הדרכה והנהגה שאינה
בעלת תוקף הלכתי חיובי מלא (עיין למשל במחלוקת הרז"ה בספר המאור עם
הרמב"ן במלחמת ה', בהערותיהם על הרי"ף ביבמות, יט ע"ב-כ ע"א, בדפי האלפס).
האחרונים נטו לדעת הראשונה, שזו מצוה גמורה, אך הגבילו את עוצמת החיוב
במקרים מסויימים. כך החיד"א (בספר ברכי יוסף על אה"ע סי' א ס"ק ב) מתיר
לבעל להימנע באופן פאסיבי מגרימת הריון, על ידי פרישה חלקית וזמנית מאשתו
[כמובן, רק בהסכמתה], ולדעתו הבעל אינו עובר על מצות 'לערב' כל עוד הוא
משמש עם אשתו 'בעת מן העתים', למרות שאינו מקפיד על כל 'עונה'. האפשרות
להקל נובעת מהעובדה שהאשה עצמה אינה מצווה במצות פריה ורביה וגם לא
בתוספת 'לערב'. אולם על פי רוב הפוסקים מוטלת עליה מצוה אחרת הנלמדת
מהפסוק "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיה מה יח), המצווה עליה לתרום את
חלקה ביישובו של עולם על ידי הולדת צאצא אחד לפחות (עיין בבית- שמואל
על אה"ע סי' א ס"ק ב). נוסף לזה חייבת היא לאפשר לבעלה לקיים את שהוא
מצווה עליו, כולל החלק שמדרבנן, אלא אם כן יש הצדקה הלכתית לדחיה במצוה
(ועיין בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' כב).

בעניין זה צעד החתם סופר צעד נוסף ופסק (אה"ע כ) שאין לאישה חובה לצער את
עצמה צער גדול כדי להרשות לבעלה לקיים את מצות 'לערב' ויכולה במקרה כזה
לשתות 'כוס של עקרין', ואפילו אם אין הבעל מרשה לה לשתות – אין היא חייבת
להסכים להתגרש ממנו, ובזמן הזה גם הוא אינו יכול לגרש אותה בעל כורחה (ועי'
באוצר הפוסקים ח"א דף קכה-ו).

גם רוב הפוסקים בזמננו, בהתייחסותם לאפשרות להקל ולדחות הריון במקרים
שאינם פיקוח נפש, מחלקים בין זוגות שכבר קיימו את מצות פו"ר מדאורייתא, לאלו
שעדיין לא הולידו בן ובת. ראה למשל את תשובת ר' יעקב ברייש מציריך (שו"ת
חלקת יעקב ח"ג סי' סב), בה הוא פוסק שכאשר הדיין רואה שיש שעת דחק המגיעה
אוה לוכי ,שממ שפנ חוקיפ הניאש תורמל ,'הנכס תופעתסה ששח לש קוחר דצ'ל
להתיר הרחקת הריון באמצעים המותרים כאשר קוימה המצוה דאורייתא. וראה
בספר נשמת אברהם (חאה"ע סי' ה ע' ס), שהגרש"ז אויערבאך שליט"א מדגיש
שההיתר לדחות הריון במקרים כאלו הוא רק לזמן מוגבל, למרות שההגבלה אינה
מוגדרת כדבעי, וזה מתאים לעיקרון שהובא לעיל בשם החיד"א, שמצות 'לערב'
.המצע ר"ופ תוצמכ הרומח הניא

איסור הוצאת זרע לבטלה, עם כל חומרתו (ראה נדה יג, ועוד), אינו משמעותי .ב

כל כך ברוב המקרים, שכן כל הפוסקים הסכימו שבתשמיש הנעשה באופן רגיל אין
בעיה של הוצאת זרע לבטלה, כמו שמצוות עונה קיימת גם באישה הרה וכד' (עי'
שו"ת יביע אומר לגר"ע יוסף שליט"א, ח"ג סי' ד). אולם ברור שאיסור זה מונע את
האפשרות להשתמש, למניעת ההריון, באמצעים מסויימים שעליהם ידובר בהמשך.

איסור סירוס אינו משמעותי כמעט לעניננו, כי חוץ מאשר במניעת הריון על .ג

ידי ניתוח, כקשירת חצוצרות וכד', הרי בצורות ה"רגילות" של מניעת הריון, שהן
זמניות והפיכות, הסכימו הפוסקים שאין כלל בעיה של איסור סירוס (ראה למשל
.(בס 'יס ג"ח ,ל"נה בקעי תקלח ת"ושב

אולם נראה שאין הדברים כן. בכל הפוסקים מובא במפורש האיסור החד-משמעי לדחות
דחיה כלשהי את מצות פו"ר, וז"ל של הרמב"ם (אישות פרק טו ה"א): "…לא קיים [פו"ר]
– חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצוות עשה של תורה". לא קשה
למצוא טעמים אחרים לדחית המצוה אצל נערים, ואין להוכיח מכאן דבר לעניין היתר
כללי להשהות את קיום המצוה.

למרות האמור, מקובל לצטט בשם החזו"א (ראה ספר 'אסיא' כרך ד' ע' )175שאחרי לידה
מותר להשתמש בכל אמצעי המניעה המותרים כדי להרחיק את ההריון הבא לתשעה
חודשים (ב"נשמת אדם" אה"ע ע' ס מצוטט בטעות ששה במקום תשעה!) עד שנה, גם בלי
שום בעיות רפואיות גופניות או רוחניות, מפני שתכיפות הלידות עצמה נחשבת גם כן
לספק סכנה. וכן מובא בשם הגרא"ד אויערבאך שליט"א מטבריה שכאשר קיימת סיבה
חשובה מותר להשהות את הלידה הבאה גם לפני קיום פו"ר, כגון כאשר 'יש קשיים
רציניים בתכיפות הלידות' (ספר 'אסיא' שם ע' .)169-170אמנם אביו הגרש"ז אויערבאך
שליט"א (בנשמת אברהם, שם, הערה )89מסתפק אם החזו"א מקל כ"כ גם אחרי לידה
ראשונה, אך למעשה הוא עצמו מקל לזמן מוגבל ע"פ שיקול דעתו של הפוסק בכל מקרה
לגופו, כאשר יש קושי רב מבחינה פיזית ונפשית גם לפני קיום מצות פו"ר (נשמת אברהם,
שם). ובעל פה נשמע מפוסקים חשובים בירושלים שהמנהג להקל גם יותר מזה, ואפשר
לגרום לכתחילה שהמרוח בין ילד לילד לא יפחת משנה וחצי עד שנתיים, גם בלידות
.תונושארה

בכל אופן, מודים כל הפוסקים שסיבות אחרות, כגון פרנסה וסיום לימודים ואפילו לימוד
תורה, כשלעצמן, אין בהן שום היתר לדחות את ההריון לפני קיום המצוה דאורייתא
לפחות, וגם אחריה רק בהנחיית פוסק בכל מקרה לגופו.

על-מנת לאפשר לרופא להעריך את מצב חזרת אברי ההולדה לתיקנם..1

בנוסף, במקרים מסוימים יש צורך לברר מהו הממצא הפתולוגי של החומר שהוצא
בגרידה, או נפלט באופן עצמוני, במקרים בהם קיים ספק לגבי טיב הפרוצדורה
.האצוה וא הטלפנש המקירה רוקמ יבגל וא העצובש

קיימת הנחה, המקובלת על רוב הרופאים, שרירית הרחם זקוקה לתקופת התחדשות.2

ע"מ לאפשר השרשה טובה של הריון נוסף. אמנם אין סימוכין בספרות לגבי התקופה
המדוייקת הדרושה לשם כך, אך תקופה של חודשיים-שלושה מקובלת על הרוב.
במקרים של הפלה חוזרת [רצופה] יש צורך לברר גם את סיבת ההפלות החוזרות, ולכן
דרוש פסק-זמן כדי לבצע את כל הבדיקות הדרושות ולהציע טיפול מתאים למניעת
.העפותה תרזח

מבחינה הלכתית אין ספק שדין הפלה כדין כל בעיה גופנית אחרת, וכל עוד יש הצדקה
רפואית לדחית ההריון יש גם צורך הלכתי לכך [ראה להלן]. אולי יש להקל יותר
ולהתייחס להפלה כמו אל לידה, שהרי מבחינה גופנית אין הבדל גדול ביניהן, ואם
מצאו החזו"א ופוסקים אחרים מקום להקל שם, מפני שעצם תכיפות הלידות יש בה
חשש סכנה – יתכן שמותר על פי דעתם לדחות את ההריון הבא גם אחרי הפלה, כמו
אחרי לידה, וכנראה שזה תלוי גם בגיל ההריון שבו התרחשה ההפלה, וצ"ע.

כפי שכבר הובא לעיל, מקובל כמעט על כל הפוסקים שאיסור סירוס קיים רק כאשר
הפגיעה בכושר ההולדה של האשה הוא בלתי הפיך, או שאינו הפיך ללא התערבות
כירורגית. לדוגמא: גם אם ישנה אפשרות לחבר מחדש חצוצרות מנותקות, ברור שקשירת
חצוצרות תיחשב סירוס גמור, כמו שהאפשרות להשתיל מחדש אשכים מנותקים לא
תבטל את איסור הסירוס במקרה זה (שו"ת אג"מ אה"ע ד ל"ב,א; ועי' בנשמת אברהם
ח"ג ע' סד-ה). לעומת-זאת איסור הסירוס לא חל, עקרונית, במקרים בהם קיימת מניעה
.דילוהל תורשפאה לש דבלב תינמז

לגבי איסור הוצאת זרע לבטלה נחלקו הפוסקים בהסבר דין המשמשת במוך המוזכר
בגמרא (יבמות יב,א, ועי' בנש"א שם ע' סא-ב). על פי הדעות המקילות במחלוקת זו
ישנם פוסקים המתירים להשתמש בדיאפרגמה [טבעת גומי, המוכנסת על ידי האישה
לפני כל תשמיש לתוך הנרתיק, כך שהיא מכסה את צוואר הרחם]. לדעתם אישה
המשתמשת בדיאפרגמה אינה שונה בהרבה מאשה הרה, שצוואר הרחם שלה סתום
(עי' שו"ת מהרש"ם א,נח). יש להדגיש שגם לדעת אותם פוסקים ההיתר קיים רק
כאשר הדיאפרגמה מונחת כך שאינה מורגשת בזמן התשמיש, אולם לעומתם רבו
הפוסקים האוסרים דיאפרגמה לחלוטין. כמו-כן, לדעת רוב הפוסקים המתירים להשתמש
בדיאפרגמה אין שום איסור להשתמש במשחה או בקצף, קוטלי הזרע, המגבירים את
.(גס 'ע ש"ע) התוליעי

השימוש בקצף לבדו מותר, מפני שהקצף אינו סותם לגמרי את מעבר הזרע לרחם. מבחינה
רפואית השימוש באמצעים המכניים שהזכרנו [דיאפרגמה וקצף] הוא בטוח ביותר לאשה,
וכמעט שאינו קשור בסיבוכים כלשהם.

השימוש בהתקן תוך רחמי [=הת"ר, )IUDעדיף לכאורה מרוב הבחינות, שהרי אינו נמצא
בנרתיק אלא עמוק בתוך הרחם עצמו, כך שהתשמיש הוא לגמרי כדרכו. אולם יש שתי
בעיות רציניות בשימוש בו: האחת – יתכן שפעולתו גורמת להפלת העוברון מיד לאחר
היווצרותו, ולא רק מונעת את היצירה. ואם כן הוא, הרי שנכנסים כאן לאיסור של הפלת
עובר, אם כי לפני היום הארבעים ליצירתו ודאי שאין בהפלתו משום איסור מדאורייתא.
וכן יש מקום לחלק ולומר, שהיות והימצאות ההתקן בתוך הרחם קדמה להיווצרות
העוברון – חוזר המצב להיות דומה יותר למניעה מאשר להפלה, כי ההריון נוצר בתנאים
שאינם מאפשרים את התפתחותו, ואין זו הפלה אסורה. הבעיה השנייה – הדימומים
שנשים רבות סובלות מהם בעת הימצאות ההתקן ברחמן. מבחינה הלכתית יתכן בעצם
שזהו דימום שנחשב 'פצע' ולא דם נדה, מפני שכנראה הוא נובע מפגיעת ההתקן ברירית
הרחם, אך בכל זאת קשה להקל בזה (עי' אגרות משה חאה"ע ח"ג סי' כא, וח"ד סי' סט).
יש לציין שבעיית הדימומים אינה קיימת בכל הנשים, ואפשר ברוב המקרים להימנע ממנה
בהתאמה נכונה של ההתקן לאשה.