ברגעים הראשונים של הבדיקה פרפר מעט לבי: פניו של הרב מינצברג היו רציניים,
ובשלבים מסוימים של מדידותיו לא היה בטוח אם אמנם בנוי המקווה כהלכה. אולם,
משסיים את כל בדיקותיו, פסק לשמחת כולנו, שהמקווה "מקווה טהרה" הוא, "משופרא
דשופרא שבע פעמים".

תויחל לוכי אל וידעלבש – הרהטה הווקמ בייח הכלהה יפל ?הרהט הווקמ יונב דציכ
שום יהודי שומר מצוות, בפרט בימים ההם – להיות בעיקרו מקווה של מים לא שאובים,
המשוכים ישירות אל הבריכה. דבר זה אינו ניתן, כמובן, לביצוע ברוב חודשי השנה
בארץ-ישראל, וההלכה קובעת, כי די אם חלק מן המים יהיה כנ"ל, ואילו את המים
הנוספים אפשר להכשיר לפי הצורך על ידי השקתם, כלומר על ידי הבאתם במגע אם
מים טהורים אלה. לשם כך נוצרו שתי הברכות. באחת – במקרה הנדון זו הקרובה לפתח
– נאצרו המים הטהורים, הלא שאובים, בשעת הגשם, ואילו השנייה שימשה כברכת
הטבילה. לפני השימוש היו פותחים את הנקב – ה"אביק" בלשון המשנה – המחבר את
שתי הברכות, ובגעת קצת מן המים הטהורים במי ברכת הטבילה הוכשרו מימיה של זו.
הציחרל הדעונ ,תורחאה תוכרבה יתש לא תרבוחמ הניאש ,הנטקה ,תישילשה הכירבה
ממש, רחיצת ידיים ורגליים, לפני הטבילה במקווה. כי מקווה זה לא היה יחיד במצדה,
וכי ההלכות שלפיהן נבנה היו הלכות של קבע, יכולנו להיווכח, לאחר זמן, בסוף עונת
החפירה ובקצה השני של מצדה, כשגילינו מקווה שני, בפינה הצפונית מזרחית של הבניין
המינהלי הגדול שממערב למחסנים. כזכור, היה בניין זה בשימוש גם בתקופת הקנאים
וגם לאחר מכן, בזמן חיל המצב הרומאי. והנה בחצרו מצאנו מקווה דומה כמעט לחלוטין
למקווה שבתחומה הדרומית. אף כאן ניתן לראות יפה את העמל הרב שהושקע בבניית
האביק להשקה. תגלית זאת זורעת אור על כמה עניינים סתומים בהלכות שבמשנה,
ובדומה לכתובות העוסקות בענייני תרומות ומעשרות מעידה אף היא על דבקותם הדתית
של מגני מצדה, שאפילו כאן, במצדה הצחיחה, טרחו כל כך בבניין המקוואות לפי חוקי
.הכלהה