איתורו של מחנה מדין בשולי בקעת כסולות למרגלות רמת גבעת-המורה, שממנה

הפתיע גדעון את האויב, הולם את דברי הכתוב: "ומחנה מדין היה לו מתחת

בעמק" (שופ' ז, ח). המשקיף על פני המישור מקצה הרמה, שמדרונה תלול מאוד

בסביבת עין-דאר, דומה עליו כאילו משתרע מחנה השוכן בעמק ממש "מתחת

לרגליו". על מיקומו של גדעון וגדודו לעומת מחנה האויב מעידה גם הלשון

החוזרת ונשנית בכתוב: "קום רד במחנה… ואם ירא אתה לרדת רד אתה ופרה

נערך אל המחנה" (שם שם, ט-י). אפשר שאף חלומו של המדייני מרמז על המצב

הטופוגרפי-טקטי המיוחד של מחנה המדיינים. העוקץ שבדימוי כוחות ישראל

ל"צליל לחם שעורים", המתהפך במחנה מדין והמפיל את האהל (שם שם, יג),

מיוסד אל נכון על העובדה שכוחות אלה ניצבו על רכס הגבעה והיו נכונים

לגלוש ממנו אל תוך מחנה מדין.

אל קצה השלוחה הצפונית-מזרחית של גבעת-המורה הגיעו כוחות ישראל ממקום

היערכותם ליד עין-חרוד (שם שם, א), הוא עין ג'אלוד של ימינו, בודאי כשפסגת

גבעת-המורה משמאלם, מרחק של 13ק"מ בקירוב. קביעת המחנה הישראלי

ליד עין-חרוד, המפכה לרגלי מורדותיו הצפוניים-מערביים של הר הגלבוע,

הייתה נוחה מבחינה צבאית. כאן אפשר היה לרכז כוחות ניכרים בהסתר מעין

האויב שישב מעבר לגבעת-המורה. יתר על כן, לוחמי ישראל נתקבצו לא במעין

ממש כי אם ברכס ההר שמעליו, כפי שמסתבר מהמשך הכתוב: "הורד אותם אל

המים" (שם שם, ד). מקום התפקדותו של העם, הנשען על צלע ההר, נבחר בודאי כדי

למנוע כל תקלה במקרה של התקפת-פתע מצד האויב. בחירת מקום ריכוז הכוחות

תוך ניצול מרבי של הנתונים הטופוגרפיים כבר מעידה על כשרונו הצבאי המעולה

של גדעון, אולם תכנון הפעולה נגד האויב, מן הבחינה הטקטית, מעמידנו על כך

.דחוימב

א. מספרם הרב של המדיינים הפושטים, כנגד מספר הלוחמים שבני ישראל היו

יכולים להעמיד.

ב. השימוש בנמל לצורכי לחימה ע"י המדיינים חייב נקיטת שיטות טקטיות, שבני

ישראל לא היו אמונים עליהן.

הכתוב מעלה את שתי הנקודות הללו בהדגשה יתירה: "ומדין ועמלק וכל בני-

קדם נופלים בעמק כארבה לרב, ולגמליהם אין מספר כחול שעל שפת הים לרב"

(שם ז, יב; והשוה שם ו, ה). מראה ההמון העצום, על גמליו, החונה במישור,

היה בו כדי להלך אימים אף על אנשים למודי מלחמה. אולי יסתבר מכאן מדוע

נענו כה רבים מן הנאספים (יותר משני שלישים מכלל המתנדבים; שם ז, ג)

לפנייתו של גדעון אל "הירא והחרד" ונטשו את המחנה הישראלי. אך כנגד

יתרונותיהם של המדיינים, מצא גדעון את הפתרון הטקטי בעריכת התקפת-לילה,

שבה ניטל עוקצו של הגורם המספרי ונמנע קרב-מגע עם הגמלים.


הלקח הצבאי הקלאסי של מערכת גדעון מוכיח, שהאמצעי היעיל ביותר להתגבר

על כוח גדול וחזק בכוחות קטנים ודלים לערך הוא לוחמת-לילה וניצול נכון של

גורם האפתעה. ביצועה המוצלח של פעולת גדעון הוא אחת הדוגמאות המזהירות

בהיסטוריה הצבאית. כאן באו לידי ביטוי כל אותם הכללים והעקרונות שאף המדע

והרי העיקריים שבהם: (9)הצבאי החדיש מחייבם בלוחמת-לילה

שמשמ ויטרפל יארקמה רופיסה – הלועפה תינכת לש תקדקודמו תינדפק הנכה .א

עדות נאמנה לקיום הכלל הזה.



ב. האפשרות לשתף מספר מצומצם של לוחמים במבצע לילי – זהו אל נכון הרקע

הצבאי לבחירת שלוש-מאות אנשים בלבד מתוך עשרת-האלפים שהיו נכונים להלחם.

מגמת המקרא בדבר "נס השלוש-מאות", שלפיה פוטרו רוב הלוחמים: בצו אלהי:

"פן יתפאר עלי ישראל לאמר, ידי הושיעה לי" (שם ז, ב), מופרכת מבחינה

(10)צבאית. שכן, הצלחת מבצע מיוחד כזה של גדעון מחייבת חיל זעיר דוקא.

ג. בחירת החיילים מנקודת-ראות איכותית – עניין זה משתקף, כנראה, בפרשה

התמוהה בדבר בחירת האנשים לפי אופן שתית המים (שם שם, ד-ח). פירושים רבים

נתלו במבחן המים. אך כולם אין בהם ממש אלא אם כן הונחה ביסודם ההכרה

שבחירת הלוחמים באה מתוך שיקולים צבאיים גרידא; ונעמוד על עניין זה להלן.

ד. ריכוז הפיקוד – אין כגדעון הממלא אחרי תביעה זו, החל בתכנון הפעולה

ועד למילוי הפרטים האחרונים בביצוע התכנית: הוא חילק את גדודו ל"שלושה

ראשים", היינו לפלוגות של מאה איש כל אחת, נטל בעצמו את הפיקוד על אחת

מהן, והשתים האחרות נצטוו לתאם את פעולותיהם עם הראש המרכזי (שם שם,

טז-יח). בהוראות האחרונות לחייליו חוזר גדעון ומדגיש: "ממני תראו וכן

תעשו!". בפיקודו הישיר ובסיסמת זעקת הקרב "(חרב) לה' ולגדעון", נטע גדעון

בלב חייליו משמעת והרגשת בטחון, שהיא תנאי הכרחי להצלחת פעולה הנערכת

.הכשחב

ה. טקטיקה המותאמת לתנאי החשיכה – גדעון ידע לבסס את תכניתו על ניצול

יעיל של תנאי החשיכה, ולהעמידה יחד עם זה על תחבולה פשוטה מעיקרה, כיאה

לפעולה לילית. מכל מקום, ביצוע המשימה היה מבוסס על אפקט פסיכולוגי,

כלומר על יצירת מבוכה במחנה האויב. להשגת דבר זה ניסה גדעון להגיע תוך

שימוש בעקרון האפתעה על ידי ביום כוח עצום שעמד כביכול לרשותו.



ו. פשטות דרכי הביצוע – תכנון הטקטיקה של הקרב היה המשך הגיוני למלחמת

העצבים כנגד האויב. החיילים הקיפו את מחנה מדין משלושה צדדים בפעולת

איגוף ("סביבות כל המחנה"), כשהם מצוידים בשופרות ובלפידים שהיו מוסתרים

אמצעים אלה (11)בכדים, לבל יתגלה אורם לפני שעת האפס (שם ז, טז ואילך)

הוכיחו, במידה מפתיעה, את ערכם הטקטי הגדול בשעת ההתקפה, בהטילם בהלה בין

שורות האויב. השופר והלפיד שימשו גם כאמצעי הקשר היעיל היחידי בתנאי

החשיכה, למסירת פקודות ההסתערות ללוחמים הישראליים, הרובצים בחשכה

והמפוצלים לשלושה ראשים נפרדים. וכן היה זה אמצעי להזדהות הדדית של

התוקפים – גורם ראשון במעלה לביטחונם הם בהתכתשות.

ז. הכרת הסביבה והתמצאות בשטח – בניגוד לאויב הפולש היו בני ישראל בקיאים

בתנאי השטח – עובדה שהייתה להם לעזרה רבה בשעת מסע-הלילה וההיערכות לקרב.

ח. סיור השטח ערב הפעולה – מחוסר אפשרות לתצפית רצופה בחשכה, מן הצורך

הוא לסייר את השטח סמוך לזמן ההתקפה, כדי לקבל אינפורמציה אחרונה על מערך

האויב. מה גדול היה רגש האחריות של גדעון ניכר מן העובדה, שערך בעצמו,

יחד עם פורה (שהיה כנראה שלישו), את פעולת הסיור (שבוצע כמובן ע"י

התגנבות מקרוב) בקצה מחנה-האויב (שם ז, ט-יא).



ט. לוח הזמנים של ההתקפה – גדעון תכנן את השלבים השונים של המבצע תוך

ניצול מרבי של שעות החשיכה; ולוח-זמנים זה תואם אף את כללי-הטקטיקה

לשם כך ניצל גדעון למסע גדודו את שעות האפלה הראשונות (12)הנהוגים כיום

והגיע למטרתו עם "ראש האשמורת התיכונה", היינו קרוב לחצות-הלילה. "שעת

האפס" של ההתקפה עצמה כוונה, כנראה, לשעת חילוף המשמרות ("אך הקם הקימו

את השומרים", שם שם, יט), שהוא רגע התורפה במערכת השמירה. הייתה, אפוא,

שהות מספקת להצלחת התחבולה והקרב עצמו, במחסה החשיכה, ועם הנץ החמה יכול

היה גדעון לרדוף אחרי האויב המובס.

י. ביצוע הפעולה בהתאם לתכנית – התמרון בוצע בדייקנות לפי התכנית; ותודות

לניצול מרבי של עקרון האפתעה הושגו תוצאות אופטימליות. האויב, שלא אומן

כנראה לקרב-לילה וככל בני המדבר חש רגש פחד טמיר מפני החושך, נתפס עד

מהרה לדמורליזציה גמורה. לפתע ראה עצמו מוקף, ובגלל החשיכה לא היה יכול

ירוחאמ השעמל דמע המ תולגלו ילארשיה חוכה לש תיתימאה ותמצע לע דומעל

תחבולת "השופר והלפיד". במהומה האיומה שהשתררה לא הייתה אפשרות להבחין

בין ידיד לאויב, ועל כך מעיד הכתוב על פי דרכו: "וישם ה' את חרב איש

ברעהו ובכל המחנה" (שם שם, כב).

תכנונו של גדעון מעיד על תעוזה רבה, תוך ויתור על עקרון ה"בטיחות" או

ה"אבטחה" (כגון, בעניין פיצול צבאו ליחידות משנה של מאה איש בלבד), בנקטו

תודוה קר הרשפאתנ תזעונה הלועפה תחלצה ."תחטבאמה איה – הכישחה" :ללכב

לתיאום המדוקדק בין היחידות ולביצוע היעיל של המשימות. אולם בראש וראשונה

הייתה תלויה ההצלחה ברוח הלחימה המפעמת בלב החייל ובנכונותו להסתכן;

ודומה שאמת-המידה לתכונות אלה שימש "מבחן השתייה" בעין-חרוד, שלבירורו

.התע שגינ

:הלופכ הלאש תררועתמ

א) על איזה מסוגי השותים נמנן 300החיילים שנבחרו?

ב) מדוע הוטלה המשימה הצבאית דווקא על חיילים אלה?

התשובה המקובלת על השאלה הראשונה היא, שנבחרו אותם לוחמים אשר שתו מן

המים "כאשר ילק הכלב", שהם זהים כביכול עם "המלקקים בידם אל פיהם"

המוזכרים לאחר מכן, ואילו הכורעים על ברכיהם לשתות פוטרו. בנוגע לשאלה

השניה העלו כבר הקדמונים הצעות מהצעות שונות. לפי פרוש חז"ל, נפסלו

הכורעים על ברכיהם משום שהיו רגילים להשתחוות לעבודה זרה, פרוש שאינו

הולם משום בחינה את רוח הכתובים. כך אין לקבל גם את דעת יוסף בן-מתתיהו

(קדמ' ה, ו, ג), שאנשים נפסלו בגלל היותם אמיצים (!), כאילו רצה אלהים

להנחיל את הניצחון דווקא ע"י אנשים פחדנים ומוגי לב. הנחה מעין זו אינה

מתיישבת עם המסופר על גדעון שפטר מלכתחילה את "הירא והחרד" (שופ' ז,ג).


הנחנו לעיל שמבחן המים אינו אלא חוליה בשרשרת הפרטים הצבאיים המשתקפים

בפרשת גדעון וכי מטרתו הייתה לברור גייס מצומצם, המצטיין ביכולתו הקרבית,

מכלל המתייצבים. מבין ההסברים הצבאיים שהוצעו לחידת השתייה נראים באופן

כללי דבריו של וייול: "מרבית אנשיו (של גדעון), שחיכם יבש מצמא בגבעות

החשופות והסלעיות, משהגיע תורם לשתות, השתטחו מלוא קומתם בצד המעין והרוו

את צימאונם ללא סייג ושליטה עצמית. רק הלוחם הותיק, שעמד בניסיון צליפות

ומארבים, החזיק נשקו בידו האחת ואת עיניו כיון מול אויביו, בשעה שטבל את

(14)כף ידו האחרת במים ולקק מתוכה, מוכן לפעולה עם כל סימן של סכנה"

בניגוד להסבר זה הציע יגאל ידין לראות דווקא באנשים שהשתטחו על הקרקע

לדעתו, הטעם הצבאי הוא שהללו התקרבו (15)מלוא קומתם את החיילים המובחרים

אל המעיין בזחילה, ונשמרו בדרך זו מתצפית האויב – בניגוד לאנשים שכרעו על

ברכיהם, ולא יכלו להימנע מהרגליהם המפונקים בחיי יום-יום. אם גם נימוק

צבאי זה מתקבל על הדעת כשלעצמו נשאלת השאלה אם הוא מתאים במקרה של קרב

גדעון. שהרי עין-חרוד היה במרחק קילומטרים רבים ממחנה האויב, ששכן מעבר

לגבעת-המורה. נוסף על כך, מקומו של המעיין בתחתית הר הגלבוע, והצמחייה,

אשר ללא ספק הקיפה אותו, מנעו בודאי מצופים מדיינים לגלות את הכורעים על

.םהיכרב

הקושי במציאת פתרון הוא שהכתוב סתם ולא פירש כיצד עלינו להבין את

דימוי שתיית האדם ללקיקת הכלב. האם כיון לדמיון בתנוחת הגוף או באופן

גמיעת המים, או שמא כיון להעלאת הרעש בשעת השתייה, או לטעם אחר? הקושי

האחר הוא טכסטואלי: לפי הפירוש המקובל משולים ללקיקת הכלב 300האנשים

"המלקקים בידם אל פיהם"; ודווקא דימוי מעין זה תמוה כאן ביותר. לפיכך

הניחו רוב המפרשים שהמלים "בידם אל פיהם" נשתרבבו בטעות, והציעו להשמיטן

או להעתיקן לסוף פסוק ו ולהסב אותן על אלה הכורעים על ברכיהם.


נעלה כאן, לשיקול דעתו של הקורא, הצעה חדשה ל הבנת הפיסקה, שאפילו אינה

לדעתנו, אין (16)נקיה מקשיים, הרי יש בידה לקיים את הכתוב מבלי לסרסו

לראות את ברירת האנשים בין הלוחם "אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב"

לבין הלוחם "אשר יכרע על ברכיו לשתות" – כפירוש המקובל, המשאיר את פסוק ה

מקוטע בסופו. מבחינת התחביר אין המשפט השני מעלה ניגוד לעומת המשפט

הראשון אלא משלים אותו. כלומר, השותה ככלב איננו בחינת ניגוד לכורע על

הברך כי אם להפך – הוא סוג אחד בכלל כל אלה אשר יכרעו ("וכל אשר יכרע")

על ברכיהם לשתות. שניהם יחד "הוצגו לבד" ונפסלו – מפני ששתייתם לא הלמה

את כללי הזהירות. לעומתם מוזכרים הלוחמים המובחרים רק בפסוק ו. הם

המלקקים "בידם אל פיהם", כלומר הלוחמים שהעלו את המים אל פיהם באחת מכפות

ידיהם תוך זהירות רבה, בעודם קורסים על רגליהם (ואינם כורעים ברך).

עד כאן להבנת הנוסח. אם נעז להעלות טעם צבאי למבחן המים, הרי דומה כי

עליו להלום את מטרת קרב גדעון ואת הנסיבות הצבאיות המיוחדות שלו, כלומר

עריכתו כמבצע לילי. אחד העיקרים היסודיים בקרב לילי הוא השמירה הקפדנים

וניא בלכה תייתשל יומידהש אופא הארנ .ביואל תולגתהל אלש ידכ ,הקיתשה לע

בא אלא כנגד הרעש שמעלה הכלב בשעת הלקיקה והנשמע למרחקים, ובמיוחד באלם

הליל. גדעון נזקק ללוחמים המאומנים במיוחד לתנאי החשיכה והיה עשוי לעמוד

על טיבם על פי מבחן המים.

בהמשך הכתוב מסופר, שבני-אפרים לכדו שנים משרי מדין, את עורב ואת זאב,

"ויהרגו את עורב בצור-עורב ואת זאב הרגו ביקב-זאב" (שופ' ז, כה). אם נאתר

מקומות אלה בגדה המערבית של הירדן, צפונית ליריחו, כהצעות הזיהויים עם עש

אל-עיראב (קן-העורב) ונקור א-דיאב (נקרות-הזאב) – יהיה עלינו להניח

שפלגים מבני-מדין, ובראשם שני השרים לא חצו את הירדן במעבר א-דמיה אלא

ניסו למלט את נפשם במעברות דרומיות יותר, אלא שהדבר לא עלה בידם.


אולם המשך הכתוב בשופטים פרק ח נוגד שיחזור מעין זה; סוף פרק ז ותחילת

פרק ח מהווים, לא ספק, המשך אחד ועלינו לקבוע את מקומות לכידתם של עורב

אשר משם מביאים בני-אפרים את ראשי השרים "אל (23)וזאב בעבר-הירדן המזרחי

גדעון מעבר לירדן" (שם ז, כה); כלומר לעבר-הירדן המערבי. בבואם אליו

מטיחים הם כלפיו טענותיהם, ורק לאחר מכן פותח הלה ברדיפה אחרי המדיינים

ועובר את הירדן (שם ח, א-ד). נראה שניצחון בני-אפרים על שרי-מדין נתקבל

ע"י בני הזמן כהישג צבאי נכבד, שזכרו נשתמר עדיין בפי הנביא כעבור מאות

בשנים: "מכת מדין בצור-עורב" (יש' י, כו). מכאן מסתברת אולי אף תשובת

גדעון על קטרוג בני-אפרים על שלא שיתפם במערכה העיקרית: "הלוא טוב עוללות

אפרים מבציר אביעזר. בידכם נתן אלהים את שרי-מדין, את עורב ואת זאב, ומה

יכולתי עשות לכם" (שופ' ח, ב-ג).


עתה פותח גדעון ברדיפה דרמטית אחרי שרידי המדיינים המוכים, שהצליחו

לסגת אל המדבר. הוא פונה מזרחה, במעלה היבוק, ועובר את הערים סוכות (תל

דיר-עלא) ופנואל (תל א-דהב), השוכנות לאורך הנחל. גדעון אנוס להישען

לכלכלת אנשיו על עזרת הישובים שהוא עובר בדרכו, מאחר שגדוד רגלים קל הנע

למרחקים אינו מסוגל לשאת עמו את הצידה הדרושה. אולם יושבי סוכות ופנואל

מסרבים לסייע בידו, כשבפיהם הטענה: "הכף זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן

עם שובו של גדעון (24)לצבאך לחם?"; פנייה המעידה על אי-אמונם בהצלחת גדעון

ממסע המרדף מעניש הוא את שתי הערים. הוא שובה "נער" מאנשי סוכות; הדברים

אמורים בודאי בפקיד ולא בצעיר סתם. הלה מוסר לו את שמות שרי-סוכות

וזקניה, כלומר ראשי העיר, שהיו אחראים לניהול ענייניה.

בעוד שאת ראשית דרכו בעבר-הירדן המזרחי עושה גדעון בעורק המרכזי,

לאורך מרוצת היבוק, יש להניח כי בהתקרבו אל ספר המדבר נטש את הדרך

הראשית, המוליכה אל ואדי סרחאן – מקום מחנה המדיינים – כדי להפתיע את

האויב. לפיכך אין דרך "השכוני באהלים", שבה עלה גדעון (שם ח, יא), קטע

מעורק-תחבורה בספר המדבר, מזרחית לרבת-עמון; ובנתיב זה יכול היה בודאי

גדעון להגיע למחנה האויב באופן בלתי צפוי, כתוצאה מכך שערך את מסעו זה

בתנועת איגוף נרחבת. עם תום התקפתו שב, כנראה, במסילה קצרה יותר, שביחס

אליה מוזכרים נתונים טופוגרפיים אחרים (שם שם, יג).


מחנה המדיינים היה בקרקר, שכרגיל מזהים אותו במכתש בשם זה הנמצא הרחק

במרחק של למעלה מ- 200ק"מ מזרחית לערוץ הירדן.אך אין (25)בתוך ואדי סרחאן

כל ודאות באיתורו של מחנה מדין במקום זה; וספק אם גדעון וגדודו גמאו מרחק

גדול מעין זה. מכל מקום, מסתבר שאף הפעם ניצל גדעון בהצלחה את עקרון

האפתעה כפי שמטעים הכתוב: "ויך את המחנה והמחנה היה בטח" (שם ח, יא).

האויב, שישב שאנן במחנהו ולא פילל להתקפה מצד בני ישראל, הוחרד לפתע;

ושני מנהיגיו זבח וצלמנע, שניסו גם הפעם להימלט, נשבו ולאחר מכן הוצאו

להורג בידי גדעון עצמו.

ברדיפה אחרי המדיינים נתגלה גדעון לא רק כטקטיקאי מחונן אלא אף

ידיל האב ,הכרעמה לש הז בלשב ,תיגטרטסא הנובת לש וז הנוכת .רשכומ גטרטסאכ

ביטוי: א) במרדף מהיר וארוך-טווח אחר המדיינים כדי למנוע מהם לחמוק

למרחבי המדבר מבלי שנשבר כוחם; ב) בבחירת דרך גישה עקיפה על מנת לפגוע

ביריב במכסימום הסיכוי להפתיעו, ועל ידי כך להנחיל למדיינים מכה מוחצת.


בשובו מן המערכה עטור תהילה מציעים לו בני ישראל את המלוכה. אף על פי

שלכאורה דחה גדעון את ההצעה (שם, פסוק כג), עולים מהתיאור המקראי של

העש השעמל יכ ,אופא ,הארנ (26)אחרית ימיו סממנים האופייניים למשטר מלכותי

להצעת בני ישראל, ואף הנחיל את השלטון לבניו. מכל מקום, יש עניין בעובדה

שהכתוב מסמיך את הניצחון על האויב להצעת המלוכה, ואף מנמק הצעה זו "כי

הושעתנו מיד מדין" (ח, כב), בדומה להמלכת שאול אחרי מלחמתו בבני-עמון .

לפיכך מתקבל על הדעת שאף גדעון נעשה מעין מלך, מכוח הישגיו הצבאיים –

ובסיוע הגדוד שעמד לרשותו והיה בבחינת "צבא פרטי" משלו. דרך זו של עליה

לכס המלוכה הייתה חזיון נפוץ; בדרך זו לכדו אח"כ את המלוכה אבימלך בשכם,

דוד בחברון ורזון בן-אלידע בדמשק; וכמוהם אחרים.

תבוסת מדין בידי גדעון לא שמה קץ לריב המתמיד שבין ישוב הקבע הישראלי

לבין נודדי-המדבר; אך היא הפסיקה לזמן ממושך למדי את פשיטות הנוודים על

עמק-יזרעאל; והראתה לראשונה את יכולתם של שבטי ישראל לא רק להדוף

התנפלויות אלא אף לעבור להתקפת-נגד ארוכת-טווח כנגד שוכני המדבר.