,בויא לש ותעד תא וחינה אל ,דבאי ורכז יכ ,עשרב תורודה תמקנ לע דדלב תונויגה רשא ירחא
ריבסהל רפוצ הסנמ ,לבוס קידצה רשא תעב וייחב עשרה תחלצהל הקדצה הזב אצמ אל יכ
כי גם בחייו הרשע הוא אדם ארור ושמחתו רק לרגע, לכן אין לקנא בו. פתאום הוא אובד ורואיו
.(ח-ד) ?ויא :ולאשי
אליפז הזכיר זאת בקצרה (ה, ג-ד) רק אגב כוונתו לבאר מפעלות אלוהים, וצופר עושה את
לכ .הזבנה עשרה לרוגל תונומתה-ברו בחרה ורואיתב ידוסי אשונל ומצע ינפב הזה ביטומה
הפרק גדוש מזה. הרשע אובד כגללו, כמו שהוא רצץ דלים כן דלים מרוצצים בניו, הוא נאלץ
להחזיר מה שרכש בפעלי און (י, אונו). הוא נאלץ להסתיר הרעות שהוא זומם, עצמותיו
מלאות מהן (יא) כי הוא מעלים אותן עד יום מותו: אף אם הן מתוקות לו, יזהר מלגלות אותן
(יב-יג). חיל זרים אשר בלע נהפך במעיו יום יום (לחמו) למרורת פתנים, בסוף הוא מקיאו,
פתנים מוחצים אותו, מלשין בא כנחש ומגלה את צפונותיו (טז) ומעלהו לגרדום. לא הרבה
ייהנה (אל ירא, ראיה בעברית היא הנאה) מהשפע הרב, בפלגות דבש וחמאה. אין שלום לו,
לא יישאר לו מאום (יז-כא), כי ("על כן") לא יוכל לקוות לטוב. בעודו ממלא סיפוקו הוא מלא
דאגה, לתוך בטנו המלאה ממטיר הגורל כידודי אש (כב-כג). ברק יוצא פתאום כחרב שלופה
מנרתיק, הוא יוצא מקרבו (אבל אפשר לפרש גם: מתוך הגאווה שלו, כמו: לפני שבר גאון,
משלי טז, יח), נזרק מתוך המרה השחורה שלו ומטיל עליו פחד (כה). חושך בא עליו ממקום
טמון, אש אשר לא נודע מי ניפח אותה. שמים וארץ מתקוממים עליו ועל יבול ביתו . זה חלק
אדם רשע ומה שנאמר עליו מאת אלוהים (ישעיהו ג, י-יא: אמרו… אוי לרשע רע, כי גמול ידיו
.(קידצל רמאנש המ לע הקיתשב רבוע אוה .ול השעי
|
