בויא רפסל ינויגה שוריפ

צופר מתחיל בנזיפה לאיוב על אשר הוא מרבה דברים בלעג כקוסם בשוק המכריז על הבליו
וקהל הפתאים עומד מחריש ומתפלא עליהם, ועל התנצלותו הרבה וחיטוטו בשאלה אם חטא
והרשיע והוא נענש (ט, כח-לא; י, ו-ז). אין כל ערך לשאלה זו, תכלית מעשי אלוהים היא רמה
ונשגבה על קטנות חשבונות כאלה, הוא יוכל לחונן אותך בכפל כוחות הנפש, כי יניח לך ויוותר
על מה שהפסדת בעוונך וייתן לך בלי חשבון עוז לחיים חדשים. אם הוא "יחלוף" (איוב ט, יא:
יחלוף ולא אבין) או "סוגר" על איש (כתלונתו, ז, יב, וכ, על נוצר האדם כמו אסיר בבית כלא)
או מקהיל כנגדו סביבה אויבת – מי פתי שיתקומם על זה (ישיבנו)? הוא אינו שם לב לדברים
פחותים כאלה. הם רק בידך ולפי בינתך (וירא און ולא יתבונן – אם און בידך, הרחיקהו, ואל
תרבה דברים על זה). העיקר הוא שתכונן לבך, תרומם הגיגך, מעל לכל העניינים הפחותים,
אז תשא פניך בלי מום, תשכח עמל, חייך יזהירו יותר מצהרים, החושך יהיה לך כאור בוקר,
תהיה בוטח בעתיד, כי תהי לך תקווה (נגד ז, ו, "באפס תקוה"), תרבץ ואין מחריד, ורבים
יחלו פניך (נגד: ויקהיל, לעיל ט, בכוונה עוינת), ואם גם תשכב בחפירה בשדה תהיה לבטח
(כמו ה, כג). רק עיני "רשעים, חומסי נפשם, תכלינה, ואם יש להם תקווה תהיה למפח נפש.

ברור מההבטחות בסוף הנאום שאינן לפי מצבו של איוב בפתיחת הספר, הנגוע ומעונה בגופו
והוא רחוק מלשאת נפשו להיות "מוצק" ולדאוג מפני "מחריד", ולעיני המדבר אדם סתם
המפחד מפגי מקרי החיים.