יבמות פרק 13
[מַאי דִּכְתִיב: (איכה ה) "מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ, עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ". בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה נִתְבַּקְּשָׁה הֲלָכָה זוֹ: הֲרֵי שֶׁיָּצְתָה מֵרִאשׁוֹן בְּגֵט, וּמִשֵּׁנִי בְּמֵאוּן, מַהוּ שֶׁתַּחֲזֹר לָרִאשׁוֹן? שָׂכְרוּ אָדָם אֶחָד בְּאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא בְּבֵית הָאֲסוּרִין וְאָסַר. אֶת רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה בִּנְצִיבִין וְאָסַר].
תָּנִי בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְיִתְרַחֵק מִן שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים; יִדְבַּק בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: בַּחֲלִיצָה וּבַהֲבָאַת שָׁלוֹם וּבַהֲפָרַת נְדָרִים. בַּחֲלִיצָה, כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּתַנְיָא: אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ לְשֵׁם נוֹי, לְשֵׁם אִשּׁוּת, לְשֵׁם דָּבָר אַחֵר, כְּאִלּוּ פּוֹגֵעַ בְּעֶרְוָה, וְקָרוֹב בְּעֵינַי לִהְיוֹת הַוָּלָד מַמְזֵר. בַּהֲבָאַת שָׁלוֹם, דִּכְתִיב: (תהלים לד) "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ", וְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אַתְיָא 'רְדִיפָה' 'רְדִיפָה', כְּתִיב הָכָא: "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ", וּכְתִיב הָתָם: (משלי כא) "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד, יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד".
בַּהֲפָרַת נְדָרִים, כְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר, כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה, וְהַמְקַיְּמוֹ, כְּאִלּוּ הִקְרִיב עָלֶיהָ קָרְבָּן. וְיִתְרַחֵק מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים; מִן הַמֵּאוּנִים וּמִן הַפִּקְדוֹנוֹת וּמִין הָעֵרְבוֹנוֹת. מִן הַמֵּאוּנִים, דִּילְמָא גָּדְלָה וּמִיחָרְטָא בָּהּ. מִן הַפִּקָּדוֹן, בְּבַר מָתָא, דְּבֵיתֵיהּ כִּי בֵּיתֵיהּ דָּמִי. מִן הָעֶרְבוֹנוֹת, בְּעָרֵבֵי שֶׁל־צִיּוֹן. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: (משלי יא) "רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר", רָעָה אַחַר רָעָה תָּבוֹא לִמְקַבְּלֵי גֵּרִים, וְלֶעָרֵבֵי שֶׁל־צִיּוֹן, וְלַתּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה. מְקַבְּלֵי גֵרִים, כְּרַבִּי חֶלְבּוֹ. דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת בָּעוֹר. עָרֵבֵי שֶׁל־צִיּוֹן, דְּעַבְדֵי שְׁלוֹף־דּוֹץ. תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הָאוֹמֵר: אֵין לוֹ תּוֹרָה, אֵין לוֹ תּוֹרָה. פְּשִׁיטָא?! אֶלָּא, כָּל הָאוֹמֵר: אֵין לוֹ אֶלָּא תּוֹרָה, אֵין לוֹ אֶלָּא תּוֹרָה. הָא נַמִּי פְּשִׁיטָא! אֶלָּא דַּאֲפִלּוּ תּוֹרָה אֵין לוֹ! מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב פָּפָּא: אָמַר קְרָא: (דברים ח) 'וּלְמַדְתֶּם' 'וַעֲשִׂיתֶם', כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּעֲשִׂיָּה יֶשְׁנוֹ בִּלְמִידָה. כָּל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲשִׂיָּה אֵינוֹ בִּלְמִידָה. וְאִי בָּעִית אֵימָא: לְעוֹלָם כִּדְקָאָמַרְתְּ מֵעִיקָּרָא: כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תּוֹרָה, אֵין לוֹ אֶלָּא תּוֹרָה, [וּדְקָאָמַרְתְּ: הָא נַמִּי פְּשִׁיטָא?!] לָא צְרִיכָא, דְּקָא מַגְמַר לְאַחֲרִינֵי וְאַזְלֵי וְעַבְדֵי. מַהוּ דְּתֵימָא: אִית לֵיהּ אַגְרָא לְדִידֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן! וְאִי בָּעִית אֵימָא: תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה, בְּדַיְּנָא דְּאָתֵי דִּינָא לְקַמֵּיהּ, וְגָמַר הֲלָכָה וּמְדַמִּי מִלְּתָא לְמִלְּתָא, וְאִית לֵיהּ רַבָּה וְלָא אָזִיל מַשְׁאִיל. דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה דַיָּן עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו וְגֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (שה"ש ג) "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' מִפַּחַד בַּלֵילוֹת". מִפַּחַד שֶׁל גֵּיהִנֹּם שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה:
גנזי המלך
דף קט
לעולם ידבק אדם בג' דברים – אגדות א' 146; נתיב א' 219 (שלום, ב)
לעולם ידבק אדם בג' דברים – מהרש"א
ויתרחק מג' דברים – מהרש"א
רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים – [פירשו התוספות שמדובר באלו המפתים אותם להתגייר, ולא מדובר בגרים שבאים מעצמם ומתאמצים להתגייר, שבזה יש לפעמים עונש אם לא מקבלים אותם. עיי"ש כמה ראיות לכך]
קשים גרים לישראל כספחת – [לפי שאינם בקיאים במצוות, והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מן מעשיהם] – רש"י
קשים גרים לישראל כספחת – [(א) לפי שאינם בקיאים במצוות ומביאים פורענות לעולם; אבל לא מטעם ערבות, כי אין אנו ערבים עליהם; (ב) וי"א קשים הם כי בל"ו מקומות הזהיר הקב"ה לא לאנות אותם (לא לצער אותם) ואי אפשר שלא יצערום; (ג) וי"א שמפני הצורך לקבלת גרים גולים ישראל הבין האומות; (ד) ור' אברהם הגר מפרש כי הגרים בקיאים במצוות ומדקדקים בהם יותר מישראל ומזה נעשה קטרוג על ישראל] – תספות על קידושין ע ע"ב; עא ע"א
קשים גרים כספחת – [כי ע"י זה נעשים ישראל ערבים גם בשבילו (ופירוש זה דלא כהתוספות הנ"ל)] – מהרש"א ד"ה רע ירוע כי ערב זר
קשים גרים כספחת – [כי כל ספחת היא תוספת, וזה פגם בדבר] – אגדות ב' 150
קשים גרים לישראל כספחת – [ובכל מקום מצאנו שהיו הגרים לישראל סיבה למכשולות ונזקים, במדבר במעשה העגל, וכן בשאלת הבשר, והאספסוף אשר בקרבו] – רבנו בחיי (דברים כא, סוף י"ד ומקורו ברמב"ם, הל' איסורי ביאה, סוף פרק יג)
התוקע עצמו לדבר הלכה – גר"א (שיר השירים ג, ז)
האומר אין לו אלא תורה – [כי ע"י הלימוד כשלעצמו אין האדם בפועל. רק אם יעשה מעשה] – נתיב א' 31, 72 (תורה, ז, יז); אגדות א' 147; תחילת דרוש על המצוות 50
האומר אין לו אלא תורה – גליון מהר"ץ חיות
האומר אין לו אלא תורה – צדקת הצדיק, ריא
כל שישנו בעשיה, ישנו בלמידה – [דרש מרישא לסיפא, ובמקום אחר דרש להיפך מסיפא לרישא] – מהרש"א
תוקע עצמו לדבר הלכה וכו' ומדמי מילתא למילתא, ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל –
לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו –
הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה – [מדובר על לשכת הגזית] – רש"י (וכן הוא במדרש במדבר רבה (יא, ג) כך כתב כאן מהרש"א וכן בדבריו על סנהדרין ז סוף ע"א ד"ה לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו. ודלא כתוספות דלהלן
הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה – [רמז לששים רבוא של עם ישראל] – תוספות