עירובין פרק 3
תָּנוּ רַבָּנָן: לֹא יֹאכַל אָדָם בָּצָל, מִפְּנֵי נָחָשׁ שֶׁבּוֹ. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁאָכַל חֲצִי בָּצָל וַחֲצִי נָחָשׁ שֶׁבּוֹ, וְחָלָה, וְנָטָה לָמוּת. וּבִקְּשׁוּ עָלָיו חֲבֵרָיו רַחֲמִים וְחָיָה, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה (לכך) [לוֹ].
[וְאָמַר רַבָּה: כִּי הֲוִינָא בֵּי רַב הוּנָא, אִיבָּעְיָא לָן: מַהוּ לוֹמַר 'זְמַן' בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים? כֵּיוָן דְּמִזְּמַן לִזְמַן אַתּוּ, אַמְרִינָן, אוֹ דִּילְמָא: כֵּיוָן דְּלָא אִיקְרוּ 'רְגָלִים', לָא אַמְרִינָן? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. כִּי אֲתָאִי בֵּי רַב יְהוּדָה, אָמַר: אֲנָא, אַקָרָא חַדְתָּא, נַמִּי אֲמִינָא 'זְמַן'. אָמַר לוֹ: רְשׁוּת, לָא קָא מִיבָּעְיָא לִי, כִּי קָא מִיבָּעְיָא לִי, חוֹבָה, מַאי? אָמַר לֵיהּ: רַב וּשְׁמוּאֵל, דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ: אֵין אוֹמֵר 'זְמַן' אֶלָּא בְּשָׁלֹשׁ רְגָלִים. מֵיתִיבִי: (קהלת יא) "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה", רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 'שִׁבְעָה', אֵלּוּ שִׁבְעָה יְמֵי בְּרֵאשִׁית. 'שְׁמוֹנָה', אֵלּוּ שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: 'שִׁבְעָה', אֵלּוּ שִׁבְעָה יְמֵי פֶּסַח. 'שְׁמוֹנָה', אֵלּוּ שְׁמוֹנָה יְמֵי הֶחָג. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר: 'וְגַם', לְרַבּוֹת עֲצֶרֶת וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. מַאי לָאו, לִזְמַן? לָא, לִבְרָכָה]!
(קודם מפלפל הגמרא שאין צריך להשלים תענית בערב שבת, ורבן גמליאל גם כן מודה שאין משלימין, ואחר כך איתא שם) תַּנְיָא: לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, נִכְנַס רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְהָפֵר אֶת דְּבָרָיו. עָמַד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר: חָזִי אֲנָא, דְּבָתַר רֵישָׁא, גּוּפָא אָזַל, כָּל יָמָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל קָבַעְנוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, עַכְשָׁיו אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְבַטֵּל דְּבָרָיו? יְהוֹשֻׁעַ, אֵין שׁוֹמְעִין לְךָ, שֶׁכְּבָר נִקְבְּעָה הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁעִרְעֵר בַּדָּבָר כְּלוּם. בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָבִיד כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי עָבִיד כְּרַבִּי יוֹסֵי. וּבְדוֹרוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָבִיד כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל? וְהָתַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: אֲנִי (הייתי) מִבְּנֵי סְנָאָה בֶּן בִּנְיָמִין, פַּעַם אַחַת חָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וּדְחִינוּהוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת, וְהִתְעַנֵּינוּ בּוֹ וְלֹא הִשְׁלַמְנוּהוּ, מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁלָּנוּ הָיָה. טַעְמָא דְּיוֹם טוֹב וְכוּ'
גנזי המלך
דף כו
חלה חזקיה והושיב ישעיה ישיבה על פתחו – [צ"ע כי בברכות (י.) מובא שישעיה אמר "כבר נגזרה גזירה" (שימות חזקיה), ובכן מה תועלת בישיבה על פתחו? הישוב לזה, אחרי שחזקיה דחה דבריו ואמר "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים" קבל דבריו ישעיה] – בן יהוידע
חלה חזקיה והושיב ישיבה על פתחו. ולאו מילתא היא – [מניין להם לחז"ל להכריע נגד מעשה רב של ישעיה? אלא מצאנו כי גם דוד היה בסכנת מיתה בשבת, ולא פסק מפיו מגירסא כדי למנוע ביאת מלאך המות. אבל לכאורה אי אפשר ללמוד כל רגע ורגע, כי צריכים לאכול ולשתות בשבת ואסור להתענות. ומדוע לא קבע שחבורת ת"ח ילמדו על פתחו, וכאשר מפסיק זה מלימודו, ימשיך השני? אלא "לאו מילתא היא" ואדרבה יכול להזיק "דילמא אתי לאיגרויי בהו". ומזה למדו חז"ל לשלול מעשה של ישעיה] – אור הישר
דילמא אתי לאיגרויי בהו – ["דכי חזי דמינצי בהדי הדדי, מיגרי בהו"] – רש"י (כלומר כאשר נוהגים זה בזה בחוסר כבוד, זה מעורר עליהם קטרוג מלמעלה ויכולים להסתכן)
דף כט
שהשעה צריכה לו (כלומר, זכות הרבים) – [צ"ע כי אפילו אין הדור צריך לו, יש לבקש עבורו כי חסיד גדול היה] – בן יהוידע
דף מא
ג' דברים מעבירים האדם על דעתו ועל דעת קונו, גוים ורוח רעה ודקדוקי עניות – [צ"ע הרי מיד אח"כ אמרו "אין רואין פני גיהנם" ואם מעביר על דעת קונו, כיצד ינצל מגיהנם? אלא מדובר שישמור על עצמו שלא להתקלקל, וזהו בקושי גדול] – מהרש"א
למיבעי עליה רחמים – [ צ"ע כי גם על שאר יסורים יש לבקש רחמים. אבל על אלו יש לבקש לפני בוא היסורים, לפני שתיטרף עליו דעתו ולא יוכל אז להתפלל] – בן יהוידע
ג' אין רואים פני גיהנם – [תמיד מלמדים שבזכות המצוות אדם ניצול מגיהנם, וכאן אמרו מפני צערו. עוד יש לחלק שהמקיים מצוות ניצול מדין של גיהנם אבל בכל זאת עובר על פניו (כמ"ש שאברהם אבינו יושב שם ומציל כל מי שנימול (עירובין יט ע"א) אבל אלו שלושה אפילו אינם עוברים שם] – מהרש"א
ג' אין רואים פני גיהנם, מי שיש לו אשה רעה – [גם כאשר היא תתנגד לו בכל דבר, גם זו לטובתו של הבעל, כי ינצל ע"י זה מגיהנם. ולכן כל זה נכלל במאמר הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו". הכנגדו הוא עצמו "עזר"] – ילקוט סופר, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" על יבמות סג ע"א (אמר המלקט: הרי לכן כתב "פלא יועץ", ערך: אהבת איש ואשה: "עול יסבול ויהיה עלוב ולא עולב ויקבל עליו דין שמים בשמחה, כי מה' אשה לאיש (מועד קטן יח ע"ב) ולפי מאמר חז"ל (עירובין מא ע"ב) שאמרו שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה גיהנם, היה ראוי לבקש אשה רעה, אם היה יכול לעמוד בנסיון, לפי חומר דין גיהנם. וכיון שעמד בנסיון, לא יירש תרתי גיהנם, אלא יקבל באהבה ויקבל שכר טוב בעמלו" עכ"ל)
בן יהוידע
{לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו. מעשה בר"ח שאכל חצי בצל, וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות, ובקשו עליו רחמים מפני שהשעה צריכה לו (כט.)}
כבר פי' הערוך שמדובר בקנה הזרע של הבצל שדרכו להיות מאד חריף ומזיק. אם אוכלים לבדו לא כלפתן ולא מתובל. ודרך חז"ל להזהיר לכולי עלמא, אפי' מחשש שיחיד חלש עלול לינזק בו. כמו שחששו למלח סדומית ולגילוי מים על אף נדירותם. ומה שאמרו מפני שהשעה צריכה לו, אין זה אומר שבלעדי זה לא היו מבקשים עליו רחמים אלא הזהיר אותנו לישמר. כי כל המסכן עצמו ולא חושש ליזהר מדברים המזיקים אינו ראוי לבקשת רחמים. ויש להבין ענין זה שר"ח היה צריך שיבקשו עליו רחמים, כלום ר"ח זה שהיה מתפלל על אחרים אינו ראוי מצד עצמו לרחמים ומדוע לא התפלל הוא על עצמו והרי אמרו יפה תפלה לחולה (לעצמו?) ואפשר שהיה במצב מסוכן, שאין ביכולתו להתפלל ולכוון לבו על עצמו, ובקשו עליו רחמים בגלוי והיה בכך גם צורך השעה, של תוכחת לעולם, שלא היו זהירים אז ממכשולים וחליים, וממילי דסכנתא. ללמדנו. שאף ר"ח המלומד בנסים, הזיק לו דבר טבעי ולא ניצול. כי הוכיחו מן השמים שהסכנה לא תשא פנים גם לר"ח הצדיק המתפלל על החולים. וגם שאף צדיק וזכאי כמותו זקוק לרחמי שמים, עאכ"ו שאר עמא.