שבת פרק 5
כִּי סָלִיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת, דְּיָתִיב וְקָאָמַר לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: נוֹתְנִים מַרְדַּעַת עַל גַּבֵּי חֲמוֹר בְּשַׁבָּת. אָמַר לֵיהּ: יִשַּׁר, וְכֵן תִּרְגְּמָהּ אַרְיוֹךְ בְּבָבֶל. 'אַרְיוֹךְ' מַנּוּ? שְׁמוּאֵל. וְהָא רַב נַמִּי אֲמָרָהּ! אֶלָּא שַׁמְעֵיהּ דַּהֲוָה מְסַיֵּים בֵּיהּ: וְאֵין תּוֹלִין טְרַסְקָל בְּשַׁבָּת. אָמַר לֵיהּ: יִשַּׁר, וְכֵן תִּרְגְּמָהּ אַרְיוֹךְ בְּבָבֶל.
תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ, וְהִנִּיחָה בֵּן לִינֹק, וְלֹא הָיָה לוֹ שְׂכַר מֵנִיקָה לִתֵּן, וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְנִפְתְּחוּ לוֹ דַּדִּין כִּשְׁנֵי דַּדֵּי אִשָּׁה, וְהֵנִיק אֶת בְּנוֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף: בּוֹא וּרְאֵה, כַּמָּה גָּדוֹל אָדָם זֶה, שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס כָּזֶה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: אַדְּרַבָּה! כַּמָה גָּרוּעַ אָדָם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ לוֹ סִדְרֵי (מעשה) בְּרֵאשִׁית. אָמַר רַב יְהוּדָה: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ עָלָיו סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית. אָמַר רַב נַחְמָן: תֵּדַע, דְּמִתְרָחִישׁ נִיסָא, וְלָא אִיבְרוּ מְזוֹנֵי. תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה גִּדֶּמֶת, וְלֹא הִכִּיר בָּהּ עַד יוֹם מוֹתָהּ. אָמַר*) רַב (יוסף): בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה צְנוּעָה אִשָּׁה זוֹ, שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ בַּעְלָהּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: זוֹ דַּרְכָּהּ בְּכָךְ, אֶלָּא כַּמָּה צָנוּעַ אָדָם זֶה, שֶׁלֹּא הִכִּיר בְּאִשְׁתּוֹ.
הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת כְּבוּלוֹת. מַאי 'כְּבוּלוֹת'? שֶׁמְּכַבְּלִים אַלְיָה שֶׁלָּהֶן לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי 'כְּבוּל' לִישְׁנָא דְּלָא עָבִיד פְּרִי הוּא? דִּכְתִיב: (מלכים א ט) "מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי, אָחִי, וַיִּקְרָא לָהֶם 'אֶרֶץ כָּבוּל' עַד הַיּוֹם הַזֶּה". מַאי 'אֶרֶץ כָּבוּל'? [אָמַר רַב הוּנָא]: שֶׁהָיוּ בָּהּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּכֻבָּלִין בְּכֶסֶף וּבְזָהָב. אָמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי הַיְנוּ דִּכְתִיב: (שם) "וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו", מִפְּנֵי שֶׁמְּכֻבָּלִים בְּכֶסֶף וְזָהָב לֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו? אָמַר לֵיהּ: אִין, כֵּיוָן דְּעַתִּירֵי [וּמְפַנְּקֵי] לָא עַבְדֵי עָבִידְתָּא. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אֶרֶץ חֳמָטִין הָיְתָה. אַמַּאי קָרוּ לָהּ 'כָּבוּל'? דְּמִשְׁתַּרְגָּא בָּהּ כַּרְעָא עַד כַּבְלָא. וְאַמְרֵי אִינְּשֵׁי: אַרְעָא מְכַבְּלָא דְּלָא עָבִיד פֵּירֵי.
פִּסְקָא. לֹא עָקוּד וְלֹא רָגוּל. אָמַר רַב יְהוּדָה: 'עָקוּד' עֲקִידַת יָד וְרֶגֶל, כְּיִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. 'רָגוּל' שֶׁלֹּא יָכֹף יָדוֹ עַל גַּבֵּי זְרוֹעוֹ וְיִקְשֹׁר].
לא מִשְׁנָה. פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצֵאת בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים.
גְּמָרָא. וַחֲדָא פָּרָה הַוְיָא לֵיהּ? וְהָא אָמַר רַב, וְאַמְרֵי לָהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: תְּרֵיסַר אַלְפֵי עִגְלֵי הֲוָה מְעַשֵּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא. תָּנָא: לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִחָה, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא, מַתְנוּ בְּכוּלֵיהּ סֵדֶר מוֹעֵד כָּל כִּי הַאִי זוּגָא, חֲלוּפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיֵּיל רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל [מִי] שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְלֹא מִחָה, נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ. בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ, נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. בְּכָל הָעוֹלָם [כֻּלּוֹ], נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: וְהַנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, נִתְפָּסִים עַל כּוּלֵי עָלְמָא. (אמר) [כִּי הָא דְּאָמַר] רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: (ישעיה ג) "ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו". אִם שָׂרִים חָטְאוּ, זְקֵנִים מֶה חָטְאוּ? אֶלָּא אֵימָא: עַל זְקֵנִים שֶׁלֹּא מִחוּ בַּשָּׂרִים. רַב יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲתָאִי הַהִיא אִתְּתָא, קָא צָוְחַת קַמֵּיהּ, וְלָא הֲוָה מַשְׁגַּח בָּהּ. אָמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לֵיהּ מַר: (משלי כא) "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל, גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה"? אָמַר לֵיהּ: שִׁינְנָא, רֵישָׁךְ בִּקְרִירֵי, רֵישָׁא דְּרֵישָׁךְ בַּחֲמִימֵי, הָא יָתִיב מַר עוּקְבָא, אַב בֵּית
דִּין, דִּכְתִיב: (ירמיה כא) "בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה': דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט, וְהַצִּילוּ" וְגוֹ'. אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן: לוֹכְחִינְהוּ מַר לְהַנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. אָמַר לֵיהּ: לָא מְקַבְּלֵי מִינָאִי. אָמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּלָא מְקַבְּלֵי, לוֹכְחִינְהוּ מַר, דְּאָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְחָזַר בָּהּ לְרָעָה, חוּץ מִדָּבָר זֶה, דִּכְתִיב: (יחזקאל ט) "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָו: עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר, [בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם], וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת" וְגוֹ'. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: לֵךְ וּרְשֹׁם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּו שֶׁל דְּיוֹ, שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, וְעַל מִצְחָם שֶׁל רְשָׁעִים תָּו שֶׁל דָּם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִחוּ. אָמַר לָהּ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי שֶׁאִם יִמְחוּ בָּהֶם, לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לָהֶם מִי גָּלוּי? וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: (שם) "זָקֵן, בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים, תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית, וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ, וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ". וּכְתִיב: (שם) "וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת". תָּנִי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרִי: "מִמִּקְדָּשִׁי", אֶלָּא: "מִמְּקֻדָּשַׁי", אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, מֵאָלֶף וְעַד תָּו. וּמִיָּד: (יחזקאל ט) "וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ [שַׁעַר] הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה, וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ, וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו, וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת". מִזְבַּח נְחֹשֶׁת מִי הֲוָה? אָמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַתְחִילוּ מִמָּקוֹם שֶׁאוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי. וּמַאן נִינְהוּ, "שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים"? אָמַר רַב חִסְדָּא: קֶצֶף, אַף, וְחֵמָה, וּמַשְׁחִית, וּמְשַׁבֵּר, וּמְכַלֶּה. וּמַאי שְׁנָא 'תָּו'? [אָמַר רַב]: 'תָּו' תִּחְיֶה. 'תָּו' תָּמוּת.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: תָּחֹן זְכוּת אָבוֹת. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: 'תָּו', סוֹף חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'אֱמֶת'. (אמר) רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי [אָמַר]: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, מֵאָלֶף וְעַד תָּו. מֵאֵימָתַי תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת? אָמַר רַב: מִימוֹת הוֹשֵׁע בֶּן בְּאֵרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע ב) "אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי". וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִימֵי חֲזָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב יג) "וַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם לָחַץ אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי יְהוֹאָחָז". וּכְתִיב: (שם) "וַיָּחָן ה' אֹתָם וַיְרַחֲמֵם, וַיִּפֶן אֲלֵיהֶם לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם, וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו עַד עָתָּה". וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: מִימֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א יח) "וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע" וְגוֹ'. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִימֵי חִזְקִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ט) "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה, וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ, עַל כִּסֵּא דָּוִד, וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׁה זֹאת" וְגוֹ'.
אָמַר רַב אַמִי: אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא, וְאֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן. אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא, דִּכְתִיב: (יחזקאל יח) "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" [וְגוֹ']. אֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן, דִּכְתִיב: (תהלים פט) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם, וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם". [שם ע"ב] מֵיתִיבִי: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי מַה קָּנַסְתָּ מִיתָה עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן? אָמַר לָהֶם: מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו, וְעָבַר עָלֶיהָ. [אָמְרוּ לֵיהּ]: וַהֲלֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁקִּיְּמוּ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמֵתוּ? אָמַר לָהֶם: (קהלת ט) "מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב" וְגוֹ'. הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּחֶטְאָם מֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כ) "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" וְגוֹ'. הָא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנְכֶם לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם. מֵיתִיבִי: אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ, וְאֵלּוּ הֵן: בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב, וְעַמְרָם אֲבִי מֹשֶׁה, וְיִשַׁי אֲבִי דָּוִד, וְכִלְאָב בֶּן דָּוִד, וְכוּלְּהוּ גְּמָרָא, לְבַר מִיִּשַׁי אֲבִי דָּוִד, דִּמְפָרֵשׁ בֵּיהּ [קְרָא], דִּכְתִיב: (שמואל ב יז) "וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא, וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי, אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב". וְכִי "בַּת־נָחָשׁ" הֲוָאִי? וַהֲלֹא בַּת יִשַׁי הַוְיָא! דִּכְתִיב: (ד"ה א ב) "וְאַחְיֹתֵיהֶם צְרוּיָה וַאֲבִיגַיִל". אֶלָּא, בַּת מִי שֶׁמֵּת בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ. מַנִי? אִילֵימָא תַּנָּא דְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וַהֲלֹא אִיכָּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן! אֶלָּא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, וּשְׁמַע מִינָהּ: יֵשׁ מִיתָה בְּלֹא חֵטְא, וְיֵשׁ יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב אַמִי, תְּיוּבְתָּא.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָאוֹמֵר: רְאוּבֵן חָטָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לה) "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר", מְלַמֵּד, שֶׁשְּׁקוּלִים כְּאֶחָד. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: (שם) "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו"? מְלַמֵּד, שֶׁבִּלְבֵּל מַצָּעוֹ שֶׁל אָבִיו, וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שָׁכַב עִם בִּלְהָה. תָּנִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מֻצָּל אוֹתוֹ צַדִּיק מֵאוֹתוֹ עָוֹן, וְלֹא בָּא מַעֲשֶׂה זֶה לְיָדוֹ. אֶפְשָׁר, עָתִיד זַרְעוֹ לַעֲמֹד עַל הַר עֵיבָל, וְלוֹמַר: (דברים כז) "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו", וְיָבוֹא חֵטְא זֶה לְיָדוֹ? אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו"? עֶלְבּוֹן אִמּוֹ תָּבַע, אָמַר: אִם אֲחוֹת אִמִּי הָיְתָה צָרָה לְאִמִּי, שִׁפְחַת אֲחוֹת אִמִּי, תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי? עָמַד וּבִלְבֵּל אֶת מַצָּעָהּ. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: שְׁתֵּי מַצָּעוֹת בִּלְבֵּל, אַחַת שֶׁל שְׁכִינָה, וְאַחַת שֶׁל אָבִיו. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: (בראשית מט) "אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה". (אל תקרי "יצועי", אלא "יצועיי".) כְּתַנָּאֵי: (שם) "פַּחַז כַּמַּים אַל תּוֹתַר", רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: פַּזְתָּ, חַבְתָּ, זַלְתָּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: פָּסַעְתָּ עַל דָּת, חָטָאתָ, זָנִיתָ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פִּלַּלְתָּ, חַלְתָּ, זָרְחָה תְּפִלָּתְךָ. אָמַר רַבִּי גַּמְלִיאֵל: עֲדַיִן צְרִיכִין אָנוּ לַמּוֹדָעִי, רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הֲפֹךְ אֶת הַתֵּבָה וְדוֹרְשָׁהּ: זִעְזַעְתָּה, הִרְתַּעְתָּ, פָּרְחָה חֵטְא מִמְּךָ. רָבָא אָמַר, וְאַמְרֵי לָהּ, רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: זָכַרְתָּ עָנְשׁוֹ שֶׁל דָּבָר, חָלִיתָ עַצְמְךָ חֹלִי גָּדוֹל, פִּרַשְׁתָּ מִלַּחֲטוֹא.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָאוֹמֵר בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"א א) "וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה'". סָבַר לָהּ כְּרַב, דְּאָמַר [רַב]: פִּנְחָס לֹא חָטָא, מַקִּישׁ חָפְנִי לְפִנְחָס, מַה פִּנְחָס לֹא חָטָא, אַף חָפְנִי לֹא חָטָא. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: (שם ב) "אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת הַנָּשִׁים"? מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִנֵּיהֶן, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם. גּוּפָא, אָמַר רַב: פִּנְחָס לֹא חָטָא, שֶׁנֶּאֱמָר: (שם יד) "וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי, כֹּהֵן ה'" וְגוֹ'. אֶפְשָׁר, חֵטְא בָּא לְיָדוֹ, וְהַכָּתוּב מְיַחֲסוֹ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: (מלאכי ב) "יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה (וְגוֹ' לא יהיה לו) עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב, וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת". אִם יִשְׂרָאֵל הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים, וְלֹא עוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים. וְאִם כֹּהֵן הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ בֵּן מַגִּישׁ מִנְחָה. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ: פִּינְחָס לֹא חָטָא. אֶלָּא הָא כְּתִיב: (שמואל א ב) "אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן"? "יִשְׁכְּבַן" כְּתִיב. וְהָכְּתִיב: (ש"א ב) "אַל בָּנָי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה"? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: "בְּנִי" כְּתִיב. וְהָכְּתִיב: "מַעֲבִרִים"? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: "מַעֲבִירָם" כְּתִיב. וְהָכְּתִיב: (שם) "בְּנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָעַל"? מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה לוֹ לְפִנְחָס לִמְחוֹת בְּחָפְנִי וְלֹא מִחָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ חָטָא.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָאוֹמֵר בְּנֵי שְׁמוּאֵל חָטְאוּ, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א ח) "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וְגוֹ' וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו". בִּדְרָכָיו הוּא דְּלָא הָלְכוּ, מִחְטָא נַמִּי לָא חָטְאוּ. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: (שם) "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע"? שֶׁלֹּא עָשׂוּ כְּמַעֲשֵׂה אֲבִיהֶם, שֶׁהָיָה שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק מְחַזֵּר בְּכָל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְדָן אוֹתָם בְּעָרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם ז) "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה, וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל". וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵן, אֶלָּא יָשְׁבוּ בְּעָרֵיהֶם כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׂכָר לְחַזָּנֵיהֶם וּלְסוֹפְרֵיהֶם. כְּתַנָּאֵי: "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע", רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלַאי הִטִּילוּ עַל בַּעֲלֵי בָּתִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קֻפָּה יְתֵרָה שֶׁל מַעֲשֵׂר נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מַתָּנוֹת נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָאוֹמֵר דָּוִד חָטָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א יח) "וַיְהִי דָּוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל, וַה' עִמּוֹ". אֶפְשָׁר, חֵטְא בָּא לְיָדוֹ, וּשְׁכִינָה עִמּוֹ? אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: (שם ב יב) "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע"? שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. אָמַר רַב: רַבִּי, דְּאַתִּי מִדָּוִד מְהַפֵּךְ וְדָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד; "מַדוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע", רַבִּי אוֹמֵר: מְשֻׁנָּה 'רָעָה' זוֹ מִכָּל רָעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁכָּל רָעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה כְּתִיב בְּהוּ: "וַיַּעַשׂ", וְכָאן כְּתִיב: "לַעֲשׂוֹת" שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. (שם) "אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב" שֶׁהָיָה לְךָ לְדוּנוֹ בְּסַנְהֶדְּרִין וְלֹא דַּנְתָּ. "וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה"
לִקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּהּ, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַיּוֹצֵא לְמִלְחֶמֶת בֵּית דָּוִד, כּוֹתֵב (ספר) [גֵּט] כְּרִיתוּת לְאִשְׁתּוֹ, [שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א יז) "וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף, וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם, וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח". מַאי "עֲרֻבָּתָם"? תָּנִי רַב יוֹסֵף: דְּבָרִים הַמְעֹרָבִים בֵּינוֹ לְבֵינָהּ]. (שמואל ב יב) "וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן", מָה חֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן אִי אַתָּה נֶעֱנַשׁ עָלָיו, אַף אוּרִיָּה הַחִתִּי אִי אַתָּה נֶעֱנַשׁ עָלָיו. מַאי טַעְמָא? מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הֲוָה, דְּאָמַר לֵיהּ: (שם יא) "וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים". אָמַר רַב: כִּי מְעַיַּנְתְּ בֵּיהּ בְּדָוִד, לָא מַשְׁכַּחַתְּ בֵּיהּ, בַּר מִדְּאוּרִיָּה, דִּכְתִיב: (מלכים א טו) "רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי". אַבַּיֵי קְשִׁישָׁא רָמִי דְּרַב אַדְרַב: מִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָאָמַר רַב: קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע. קַשְׁיָא. גּוּפָא, רַב אָמַר: קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע, דִּכְתִיב: (שמואל ב ט) "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: אֵיפֹה הוּא? וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ: הִנֵה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל (בלא) [בְּלוֹ] דְּבָר". וּכְתִיב: (שם) "וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ (דוד) וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל (מלא) [מִלּוֹ] דְּבָר". מִכְּדִי, חַזְיֵיהּ דְּשַׁקְּרָא הוּא, כִּי הֲדָר אַלְשִׁין עֲלֵיהּ, מַאי טַעְמָא קִבְּלָהּ מִינֵיהּ? דִּכְתִיב: (שם טז) "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: (אל ציבא) וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיךָ? וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ: הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלַיִם" וְגוֹ'. וּמְנָא לָן דְּקִבֵּל מִינֵיהּ? דִּכְתִיב: (שם) "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ (לצבא) הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת. וַיֹּאמֶר צִיבָא: הִשְׁתַּחֲוֵיתִי, אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ". וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע, דְּבָרִים הַנִּכָּרִים חָזָא בֵּיהּ, דִּכְתִיב: (שם יט) "וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו, וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ, וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס" וְגוֹ'. וּכְתִיב: "וַיְהִי כִּי בָא יְרוּשָׁלַיִם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי, מְפִיבֹשֶׁת? וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עַבְדִי רִמָּנִי, כִּי אָמַר עַבְדְּךָ: אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר, וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ, וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ, כִּי פִסֵּח עַבְדֶּךָ, וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ וְגוֹ', וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ? אָמַרְתִּי: אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה, וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ: גַּם אֶת הַכֹּל יִקָּח, אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ". אָמַר לוֹ: אֲנִי אָמַרְתִּי, מָתַי תָּבוֹא בְּשָׁלוֹם, וְאַתָּה עוֹשֶׂה לִי כָּךְ? לֹא עָלֶיךָ יֵשׁ לִי תַּרְעֹמֶת, אֶלָּא עַל מִי שֶׁהֱבִיאֲךָ בְּשָׁלוֹם. הַיְנוּ דִּכְתִיב: (ד"ה א ט) "וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל", וְכִי 'מְרִיב בַּעַל' שְׁמוֹ? וַהֲלֹא 'מְפִיבֹשֶׁת' שְׁמוֹ? אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה עִם בְּעָלָיו, יָצָאתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: נַצָּא בַּר נַצָּא. 'נַצָּא' הָא דַּאֲמָרָן. 'בַּר־נַצָּא' דִּכְתִיב: (ש"א טו) "וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק, וַיָּרֶב בַּנָּחַל". אָמַר רַבִּי מָנִי: עַל עִסְקֵי נַחַל. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר (שמואל) [רַב]: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבֹשֶׁת: "אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה", יָצָאתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: אִלְמָלֵי לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע, לֹא נֶחֶלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְלֹא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָאוֹמֵר, שְׁלֹמֹה חָטָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א יא) "וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו". "כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו" הוּא דְּלָא הֲוָה, מִיחְטָא נַמִּי לָא חָטָא. אֶלָּא, מָה אֲנִי מְקַיֵּם: (שם) "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ"? הַהִיא, כְּרַבִּי נָתָן, דְּרַבִּי נָתָן רָמִי, כְּתִיב: "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ" וְגוֹ', וְהָכְּתִיב: "כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו" כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו, הוּא דְּלָא הֲוָה, מִיחְטָא נַמִּי לָא חָטָא? הָכִי קָאָמַר: "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים" וְלֹא הָלַךְ. וְהָכְּתִיב: (שם) "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב"? שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת, וְלֹא בָּנָה. אֶלָּא מֵעַתָּה (יהושע ח) "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה'" שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה? אֶלָּא דְּבָנָה, הָכָא נַמִּי, דְּבָנָה. [אֶלָּא] כִּדְתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: (מלכים ב כג) "וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית,*) אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים" וְגוֹ'. אֶפְשָׁר, בָּא אָסָא וְלֹא בִּעֲרָם, יְהוֹשָׁפָט וְלֹא בִּעֲרָם, עַד שֶׁבָּא יֹאשִׁיָּהוּ וּבִעֲרָם? הֲלֹא כָּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָסָא וִיהוֹשָׁפָט בִּעֲרוּם? אֶלָּא מַקִּישׁ רִאשׁוֹנִים לְאַחֲרוֹנִים, מָה אַחֲרוֹנִים לֹא עָשׂוּ וְתָלָה בָּהֶן לְשֶׁבַח, אַף רִאשׁוֹנִים לֹא עָשׂוּ וְתָלָה בָּהֶן לִגְנַאי. וְהָכְּתִיב: (שם א יא) "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה'"? אֶלָּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִמְחוֹת בְּנָשָׁיו וְלֹא מִחָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ חָטָא. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: נוֹחַ לוֹ לְאוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁיְּהֵא שַׁמָּשׁ לְדָבָר אַחֵר וְאַל יִכָּתֵב בּוֹ: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'". אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, הִכְנִיסָה לוֹ אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר, וְאָמְרָה לוֹ: כָּךְ עוֹשִׂין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית, וְכָךְ עוֹשִׂין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית וְלֹא מִחָה בָּהּ.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם, וְעָלָה בָּהּ שִׂרְטוֹן, וְעָלָיו נִבְנָה כְּרָךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהִכְנִיס יָרָבְעָם שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, אֶחָד בְּבֵית־אֵל וְאֶחָד בְּדָן, נִבְנָה צְרִיף אֶחָד וְזֶהוּ אִיטַלְיָא שֶׁל יָוָן. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָאוֹמֵר, יֹאשִׁיָּהוּ חָטָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב כב) "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה', וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו". אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: (שם כג) "וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב" וְגוֹ'? שֶׁכָּל דִּין שֶׁדָּן, מִבֶּן שְׁמוֹנֶה עַד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, הֶחֱזִירָם לָהֶם. שֶׁמָּא תֹּאמַר: נָטַל מִזֶּה וְנָתַן לָזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּכָל מְאֹדוֹ" שֶׁנָּתַן לָהֶם מִשֶּׁלּוֹ. וּפְלִיגָא דְּרַב, דְּאָמַר רַב: אֵין לְךָ גָּדוֹל בְּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה יוֹתֵר מִיֹּאשִׁיָּהוּ בְּדוֹרוֹ, וְאֶחָד בְּדוֹרֵנוּ, וּמַנוּ? אַבָּא, אֲבוּהָ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, וְאַמְרֵי לָהּ: אַחָא, אֲחוּהָ דְּאַבָּא, אֲבוּהָ דְּרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא. דְּאָמַר מַר: רַבִּי אַבָּא וְאַחָא, אַחֵי הֲווּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: וְעוֹד אַחֵר בְּדוֹרֵנוּ וּמַנוּ? עוּקְבָן בַּר נְחֶמְיָה רֵישׁ גָּלוּתָא, וְהַיְנוּ: נָתָן*) צוּצִיתָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲוָה יָתִיבְנָא בְּפִירְקָא וַהֲוָה קָא מְנַמְנֵם, וַחֲזָאִי בְּחֶלְמָא דְּקָא פָּשַׁט יָדֵיהּ, וְקִבְּלֵיהּ.
גנזי המלך
ראובן חטא – תורה תמימה, בראשית לה, כב (ס"ק יד-טו)
ראובן חטא – ר"ח שמואלביץ (ח"ב כד)
ראובן חטא – מאור ישראל
ויהיו בני יעקב – מהרש"א על בבא בתרא קכג ע"א ד"ה משל לבעל הבית
פזתה חבתה זלתה – [טעם למה הוזכר ברמז] – אגדות א' 34
פזתה חבתה זלתה – [חז"ל דרשו נוטריקון, כי במקום "פחז כמים" היה צ"ל "פחזת כמים"] – מהרש"א
פללת – [מדוע אנו דורשים שהתפלל ראובן לפני המעשה כדי להנצל מחטא, ולא נאמר שהתפלל אחרי המעשה שימחול לו ה' על החטא] – מהרש"א
בני עלי – מאירי
בני עלי – אגדות א' 34
ושם שני בני עלי חפני ופנחס – [טעם שדרשו פסוק זה כי לפי פשוטו הפסוק כמיותר] – מהרש"א
בני עלי – פוקד עיקרים 28
כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה – [דרשוכך מפני לשון המקרא "למה תעשון כדברים האלה" (שמו"א ב,כג) לשון כ' הדמיון, אבל לא מעשים רעים ממש] – עיון יעקב
מתוך ששיהו את קיניהן – [היו להוטים אחרי אכילה. ואמנם בעופות חטאת שהיולדות מקריבות יש אכילה לכהנים, אבל לא כמו בשר בהמה. ולכן שיהו קרבנותיהן של היולדות כי העדיפו להקריב קרבנות של אנשים אחרים שיש בהם רבוי בשר לאכילה] – פתח עינים
מעבירים – אגדות א' 34
מעבירים עם ה' – [דרשו הפסוק לומר ענין שכיבה, כי אם רק בזיון קדשים, אין לחטא זה שייכות לעם ה'] – מהרש"א
מעבירים – פתח עינים
מעבירים – שו"ת חכם צבי, ל"ג
מעבירים – גליון הש"ס לרבי עקיבא איגר
מעבירים – גליון מהר"ץ חיות
מעבירים – יד מלאכי סי' רפג
מעבירים – מאור ישראל
מעבירים – ר' שמחה ראובן עדעלמאנן, המסלות לשר בן חיל העדלמי, עמ' 8-16
מעבירים – ר' ראובן מרגליות, המקרא והמסורה (מהד' מוסד הרב קוק), פרק ב
לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים – [ער לשון חריפות בלימוד, ועונה שלא יהיה יודע להשיב לשואלים] – מהרש"א על סנהדרין פב ע"א
והכתיב בני בליעל – [גם מזה יש לדרוש שעסקו בעריות, כדכתיב באנשי סדום "אנשי העיר אנשי בני בליעל נסבו את הבית" (שופטים יט, כב)] – מהרש"א
דף נו
בני שמואל חטאו, שנאמר ויהי כי זקן שמואל וכו' ולא הלכו בניו בדרכיו (שמו"א ח, א-ג) – [כי שמואל היה מסבב בכל שנה להגיע לעיירות ולשופטם שם. אבל בניו ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם (כדלהלן בגמרא כאן). ובכך "לא הלכו בדרכיו" כלומר הליכה ברגליים] – מהרש"א (עיי"ש שהאריך)
כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה – [דרשו כך מפני המלה "בניו"] – עיון יעקב
בני שמואל חטאו, שנאמר ויהי כי זקן שמואל (שמו"א ח, א) – [מה שייך פסוק זה לחטא שלהם? אלא מפני זקנותו וחולשתו כבר לא היה יכול לסבב בערי ישראל כהרגלו, לכן קבע כי בניו יהיו שופטים. ובזה נכשלו] – בן יהוידע
חלקם שאלו בפיהם – אגדות א' 35
מלאי הטילו על בעלי בתים – [תבעו תשלום שכר בטלה גם על הפסד שלא מוכח] – מהרש"א
קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע – [כי יש לבעלים טובת הנאה לתת לאיזה לוי שירצה, והם תפשו זה בכח] – מהרש"א
האומר דוד חטא, טועה – [כי כיון שכתוב : "וה' עמו" כיצד ה' לא מנע ממנו החטא?] – מהר"ל, באר הגולה, 101 (ה)
האומר דוד חטא, טועה – [עצם לקיחת בת-שבע הוא ללא חטא, אבל האופן והצורה בה לקח אותה, בהם יש חטא] – מראית העין
כל האומר דוד חטא וכו' אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? – עיון יעקב
"כל" האומר דוד חטא, טועה – [במלת "כל" בא לרבות אפילו מי שאומר כן כדי ללמד לבני ישראל מעלת התשובה] – בן יהוידע
האומר דוד חטא, טועה – מאור ישראל (ב' קטעים)
בקש לעשות ולא עשה – [כי הוא לא ידע שאוריה ימות אח"כ; או לפי פירוש רבנו תם נתנו גט מוחלט בלי תנאי, אבל עשו בצינעא ודוד לא ידע מזה. לכן לפי טעות מחשבתו, בקש לחטוא. אבל בפועל לא היה חטא] – מהרש"א
בקש לעשות ולא עשה – ר' צדוק, דובר צדק (נח. עא.); מחשבות חרוץ (צ: צב:)
בקש לעשות ולא עשה – [במה ששלח את אוריה להיות עם בת שבע, אע"פ שכבר גירשה, ומזה תצא תקלה לעולם] – בן יהוידע
בקש לעשות ולא עשה – עמק הנצי"ב על ספרי, תחילת ואתחנן ד"ה אף נתן; דבר העמק (נצי"ב) על שמו"ב (יא, ג) וכן (יב, ט) וכן (יב, כד)
רבי דאתי מדוד – [תקונו של דוד שיבואו להמליץ עליו זכות, חייב זה לבוא מצאצאיו. ולא שחז"ל ח"ו זלזלו כאן בערכה של ההמלצה לומר שהיו לו "נגיעות"] – מראית העין
רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד – [זו מעלה של לב ישר לחפש להצדיק מעשיהם של אבותיו הצדיקים, כי ידענו באופן כללי שהיו צדיקים. אמנם צריכים לבחון בעיון היטב לדעת שאיננו טועה בהצדקתו. אבל עצם הנטיה לחפש זכות היא טובה] – עין איה
את אוריה החתי הכית בחרב – [צ"ע שהרי אמרו חז"ל (כאן וכן בקידושין מג ע"א) שהיה מורד במלכות וראוי הוא לעונש מיתה. אלא טענתם נגד דוד שהיה צריך לדון אותו בסנהדרין כדי למנוע חילול השם] – עיון יעקב ד"ה אתאוריה החתי הכית בחרב
היה לך לדונו בסנהדרין – המאירי
כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו –
ואותו הרגת בחרב בני עמון – [דרשו מכאן חז"ל כי הביטוי כמיותר, כי כבר הוזכר לפני זה באותו הפסוק: "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני, את אוריה החתי הכית בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ואותו הרגת בחרב בני עמון" (שמו"ב יב, ט)] – מהרש"א
דוד קבל לשון הרע – [כי עיקר חטא הלשון, שהוא מפריד ומחליק בין אנשים] – אגדות א' 36; [דוד נכשל בזה כי היה דורו מוכן לחטא זה ביותר] – נתיב ב' 82 (לשון, ט)
דוד קבל לשון הרע – [כיצד למדו זאת חז"ל מהפסוק] – מהרש"א
ושמואל אמר לא קבל דוד לשון הרע. דברים הניכרים חזא ביה – [דרש מהפסוק "ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך" (שמו"ב יט, כה) והרי היה צ"ל "בן יהונתן"? אלא שהיה נוהג כמו שאול ששנא את דוד] – עיון יעקב
דף נו ע"ב
אלמלי לא קבל דוד לשון הרע לא עבדו ע"ז ולא גלו מארצם – [ביאור ג' אופני העונש: חלוקת המלכות, ע"ז וגלות] – אגדות א' 35-36
ירבעם, ב' עגלים – [קלקול מיוחד היה בכך, שלא כשאר ע"ז. כי שאר ע"ז חלק מצומצם בלבד, אבל הוא עשה ב' נגד הכח הכולל הכל] – אגדות א' 36
כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה – [כוונת חז"ל כי שלמה לא חטא בע"ז, כפשוטו של מקרא, אבל כן חטא במה שלא מיחה בנשיו. וכן חטא שלקח נשים נכריות] – מהרש"א
כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה – מאור ישראל
כלבב דוד אביו –
לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו –
אז יבנה שלמה, שביקש לבנות ולא בנה – [כי הבקשה לבנות הוא התחלת הדבר (אפילו בלי גמר המעשה)] – גור אריה, שמות טו, א (מהד' מכון ירושלים, פסקא ב עמ' רצב)
מקיש ראשונים לאחרונים – [צ"ע מדוע תלו שבח זה ביאשיה ולא ביהושפט? אלא יהושפט רק ביער מה שגלוי ולא חקר ודרש לבער את הנסתר ונעלם, כמו שעשה יאשיהו] – בן יהוידע ד"ה מה אחרונים
ויעש שלמה הרע בעיני ה' –
מפני שהיה לו לשלמה למחות בנשיו ולא מיחה – [היא הטעאתו ע"י שאמרה לו שכך עושים אחרים, אבל לא היא עצמה עבדה בפניו ע"ז] – בן יהוידע סוף ד"ה הכניסה לו
בשעה שנשא שלמה את בת פרעה הכניסה לו אלף מיני זמר וכו' כך עושים לע"ז פלונית וכו' ירד גבריאל ונעץ קנה בים – [כי זה היה תחלת עבירה לע"ז בירושלים וכו' וזה היה תחלת החורבן כמ"ש 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם מהרה' (דברים יא, טז-יז). ולכך בו ביום נעץ קנה כו' כי היה תחלת ישובו של רומי כמ"ש (רש"י בראשית כה, כג) שלא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים.אשתשר וכו'. ויש לפרש שנעץ קנה לרמוז על מלכות רומי שנאמר עליו 'גער חית קנה' (תהלים סח, לא) על שם שנמשלו כחזיר יער הדר בין הקנים] – מהרש"א על סנהדרין כא ע"ב
נתן צוציתא – [נר על ראשו מסמל מעלתו הנבדלת] – אגדות א' 36
נתן צוציתא – [על שם המלאך, שהיו ציצוצי אש יוצאים ממנו וקבלו בתשובה. פירוש אחר: היה לו חלוק של שיער עזים ששורטים את בשרו, שיהא לו כפרה. כי היה בעל תשובה] – ערוך, ערך נתן
והיינו נתן צוציתא – [אין הכוונה שהוא עצמו מר עוקבא, שהרי נתן חי בזמן רבי עקיבא! אלא לומר שלשניהם היה אור מאיר על הראש מחמת תשובה שעשו] – בן יהוידע
בן יהוידע
{מעשה… ונפתחו לו דדין כב' דדי אשה. אמר אביי, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית (נג:)}
פירש"י כמה גרוע שלא זכה לפתוח לו שערי שכר, כלו', אמצעים כדי לשכור מניקה וכיוצ"ב, שהשנוי הנשיי בו אינו יתרון, אלא זה מום שתפחו דדיו כאשה. כי ה' ברא את האיש על הצד היותר טוב ושלם. ואם כי נס זה עצם הענין אינו רחוק ובגדר נמנע, שכן קיים יסוד לכך בזכר ואפשרות התפתחות כזו בו אחרי עיסוי והרגל למשוך מדדיו נוזל, כעין חלב זכר שנזכר בהלכה, בכל זאת אפשר לפרש, שזו היא מליצה על טפול אישי מסור ונאות של אותו אדם, לתינוק, ושל מרדכי לאסתר, אשר דאגו לתת כל ספוקן ולגדלן, ולהיות להן כאם וכאומנת. ועכ"פ השתמש ביום בתחבולות ועצות, כדי להרוותו חלב ולהרגיעו כאם. והס"ד לגדלן זהו עיקר הנס.
{פרתו של ראב"ע יוצאת ברצועה, וחדא פרה הואי? וכו' (נד:)}
לא אחת בלבד היתה לו, אלא דרך לדבר ביחיד על המין, ועוד כדי להסב אותה ממנו משום כבודו ולומר שלא שלו היתה, נקטו פרתו. כי עיקר מה שרצו להשמיענו הוא הדין. ואפשר שמשום כך ג"כ אמרו לא שלו היתה אלא של שכנתו.
ובירושלמי אמרו עוד, "פרתו, זו אשתו", ע"ד "לולא חרשתם בעגלתי" שהיתה יוצאת בשערותיה מקולעות בחוטי פאר, שלא ברצון חכמים, וקראו אותה כך, משום כבודו ומשום פחיתותה. ומ"מ נוכחנו, כי דרך חז"ל לשיח אפי' דבר הלכה בדרך מליצה וחידה.
{שתי מצעיות בלבד אחת של שכינה ואחת של אביו (נה)}
כוונתם, כיון שכל מעשיו של יעקב אבינו לרבות חיי האישות שלו אינם מודרכים לפי אהבה וחיבה אלא מכוונים על פי המצוה ולשם שמים, על כן התערבות ראובן לפי שיקולים רגשיים רגילים היה בהם כביכול בלבול מצע שכינה כי בלבל והפריע את רצון אביו. ואת הכוונות והמחשבות הנעלות והטהורות שהיו לו בחיי האישות שלו.
{רבי יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתיא ההיא איתתא צוחא, ולא אשגח בה… אמר ליה רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי, הא איכא מר עוקבא (נה)}
רש"י פירש "רישך בקרירי", בניחותא. כלומר איני נכוה, כיון שאין זה תפקידי לדון את דינה אלא מר עוקבא. ואולם, יש מפרשים ע"פ מאמרם (בברכות); "כמדומה לי שאתם נכוין בפושרין", שכינו את הרגישות ומהירות הבינה נכוה בקרים, ולפי"ז נראה שענה לו כאן בתמיהה; מה אתה מתימר להחשיב את עצמך רגיש יותר מרבך אם רישך שלך יצויר שהוא בקרירי, כל שכן אני רישא דרישך כמי שנכוה בחמימי, אך אין הדבר מוטל עלי אלא על מר עוקבא שהוא דיין, שעליו להושיעה.
{כל האומר ראובן חטא, טועה (כי רק בלבל מצעו של אביו ושל שכינה) וכן בני עלי (רק הישהו את קיניהם של הנשים) (נה:)}
יש מי שרצה לתת סימוכין לזה גם מפשטו של מקרא ולומר; {וישכב}, היא כמו חסרה. וקרי ביה במקום וישכב, וישכיב, וכן אצל בני עלי יהיה כביכול פשט הכתוב "ישכבון" ישכיבון, דהיינו שעכבום לישכב בירושלים, ועי"ז מנעום מבעליהן, ואף עוררו בזה חשד על עצמם, ומסייע לביאור זה, העובדא שבתוכחת ה' לעלי, לא נזכר חטא זה, שהוא חמור מחלול בשר הקדשים, משמע שהיה רק שמועות וחשד.
ועוד נראה, שחז"ל סבורים שלגודל מעלתם של ראובן ובני עלי, נחשב להם חטא קל כמעשה חמור, ושמועות וחשדות כמעשה של ממש, על שהעיז להתערב בחיים האישיים (אינטימיים) של אביו ולבלבל יצועו ולצאת נגד רצון אביו ושל שכינה, (שזהו ענין יציע שכינה). כי הואיל ולא היתה כוונתו של יעקב בזווגו, סיפוק תאוה אלא לפריה ורביה ובנין בית האומה, א"כ כמו שיאמר על בית שמתפללים בו בית ה', כך יאמר על מצע שמכוון לרצון ה' לשם שמים, מצע של שכינה. והואיל ומתחלה עיקר דעתו היתה על רחל, הרי שבלהה שהיתה פוריה, בצדק תופסת מקומה, ולא לאה שעמדה מלדת. ועוד אפשר לומר, שכינו בלבול יציע שכינה, את זה שהכעיסו ובלבל מחשבתו ומנוחת נפשו, וגרם לו הפרעה בעבודתו הנפשית ובהשגתו ודבקותו בש"י.
{אמרו מלה"ש לפני הקב"ה מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר. אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה, והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה. א"ל מקרה אחד לצדיק ולרשע (נה:)}
זוהי שאלה, ששרעפיו של אדם ומחשבותיו משרתי אל, יחקרו תמיד ויתמהו על כך, מדוע זה האדם היקר ביצירה, ישיגהו המות והאבדון, ולמה לא עשאו הקב"ה שיתקיים כאחד מצבא מרום? והתשובה האמיתית ע"ז היא, שכיון שהוא בשר ודם, ולפי חמרו אי אפשר לו שלא יחטא, וכזה הוא משפט החומר להיפסד, ושאפילו המובחר שבמין האנושי, יתחייב לו המות מצד חמרו, ומקרה אחד לצדיק ולרשע. אבל מצד רוחו הרי יש בידו שיחיה ויתקיים. ורב אמי שאמר אין מיתה בלא חטא סבור כר' אלעזר, שאפי' משה ואהרן בחטאם מתו, ולא רק מצד החומר, שנא' יען לא האמנתם בי", וכל שקלא וטריא זו, משל ומליצה, כדרכם של חז"ל לשים רעיונותיהם בפי הקב"ה ומלאכי השרת. (אחרת איך יחלוק ר"א על הקב"ה?)
{ד' מתו בעטיו של נחש, בנימין, עמרם, ישי, כלאב. (נה:)}
כלומר ד' אלו וכיוצ"ב שלא שמענו בהם שום חטא, לפי מאן דאמר שאין מיתה בלא חטא, אלו וכיוצ"ב לא מתו אלא בעטיה של גזירת ההויה וההפסד, שמצד החומר, הוא שטן, הוא יצר הרע, וכמו שאמרו (במד' הגדול בראשית) ג' עלו למרום ושמשו חנוך משה ואליהו. והוסיפו, וכן כל הצדיקים עולים ומשמשים במרום. ויש לשים לב שכל המשא ומתן בגמ' מוסב רק על אם יש מיתה בלא חטא ונמצא שעל זה בלבד הוא המסקנא שיש מיתה בלא חטא (בגלל הפסדות החומר וכך היא דעת הרמב"ם) אבל אם יש יסורין בלי עון לא דנה הגמ' אפע"פ שנקטה בסיום אגב גררא ויש יסורין בלי עון. וכך מתישבת שיטתו של הרמב"ם בענין זה.
והמאירי כתב: אל יבהילך מאמר "ארבעה מתו בעטיו של נחש. ר"ל שנקנסה מיתה בסיבת הנחש, שלא נאמר אלא למראה עיני בשר ודם, כי מי יודע לבות בני האדם עד שיחלצוהו דברי פינו וישללוהו מכל חטא, ונמצא מכחיש מאמר אין אדם אשר לא יחטא. ואפע"פ שנשאר דעת האומר כן בתיובתא, אין עיקר האמונות תלויות בראיות של פשט, מקראות ואגדות, ואין משיבין באגדה, ומה נכבד אמרם אף משה ואהרן בחטאם מתו, ומכאן ואילך ימחלו אחרים על כבודם.