יעקב נגן
אֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח,
כֻּתָּח הַבַּבְלִי,
וְשֵׁכָר הַמָּדִי,
וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי,
וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי,
וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים,
וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים,
וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים.
זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח.
הֲרֵי אֵלּוּ בְּאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת.
המשנה פותחת בארבעה מאכלים ומשקים שיש בהם חמץ, ולכן, לפי פירוש ר' עובדיה מברטנורא, חייבים "להתבער מן העולם" בפסח.
כפי שהגמרא מציינת, הפרטים המנויים בראש המשנה הם "ארבעה מיני מדינה" (בבלי, פסחים מב ע"ב). כל אחד מהם נקרא על שם מדינה אחרת – בבל, מדי, אדום ומצרים. כך מוזכרים ארבעה עמים ששעבדו את עם ישראל במהלך ההיסטוריה. שעבוד מצרים, גלות בבל ומדי (פרס), ולבסוף גלות אדום (רומא) שנמשכה גם בתקופת חכמי המשנה. נראה כי המשנה בחרה במאכלים אלו כדי לרמוז שביעור החמץ, ביעור המוצרים הללו מן העולם, מסמל את הגאולה משעבודי העבר ואת הגאולה המצופה משעבוד ההווה.