גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת חקת
פרק כ"א (א'-י')
א.
ד'-ט – נחש הנחשת.
אברבנאל:
למה צוה ה'
למשה "עשה לך שרף ושים על נס", כי מה היה התועלת בזה?
אם כנגד הנחשים שלא ינשכו עוד –
והנה הכתוב אומר "והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" – לא יחדלו הנחשים מנשיכתם, ואם היה לתרופת הנשוכים יהיה הדבר זר מאד, כי ראיית השרף רעה על רעה בנשוך מפעולת הדמיון…
והנה דעות שונות בתשובת השאלה הזו:
ראש
השנה פרק
ג' משנה
ח':
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות י"ז)
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה,
אלא לומר לך:
כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם בשמים –
היו מתגברים ואם לאו –
היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי."
(במדבר כ"א)
וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים,
היו מתרפאים, ואם לאו –
היו נימוקים.
ראב"ע
ח'
עשה
לך
כדמות נחש שרף מנחשת, כי כן כתוב.
רמב"ן
ט'
ויעש
משה נחש
נחשת –
לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקב"ה אמר לי נחש, אני אעשנו של נחשת, לשון נופל על הלשון, זה לשון רש"י מדברי רבותינו (ב"ר לא ח).
ולא הבינותי זה,
שהרי הקב"ה לא הזכיר לו "נחש"
אלא "עשה לך שרף".
אבל דעתם לומר כי הלך משה אחר שם העצם אשר לו.
והנראה בעיני בסוד הדבר הזה,
כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס,
תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א)
בויורהו ה' עץ (שמות טו כה)
וכן במלח אלישע במים (מ"ב ב כא).
…
… וכשיהיה כל זה כך, ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל, וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם.
וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם, ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף, ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף. ומה שאמרו מן הלשון הנופל על הלשון,
כי הזכרת השם בלבד תזיק.
והכלל,
כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי,
היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה:
זהר
שלח קע"ה:
והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, למה?
אלא כשהיה תוך עיניו ורואה דיוקנו דנחש,
מיד נפחד ומתפלל לה', ויודע שזה היה ענשו שנתחייב בו. כל זמן שהבן רואה רצועת אביו, מתירא מפני אביו…
על דא: "וראה אותו וחי."
ראה רצועה שהיתה מלקת בו – וגרם לו זה להגאל.
ר'
ש.ר.
הירש:
לא באה נשיכת הנחשים אלא כדי להראות לעם שעל כל שעל ושעל אורבות לו סכנות ורק כחו של הבורא יתברך באורח נסי מרחיקן ריחוק רב כל כך,
שאפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו. כל הנשוך הוטל עליו רק לשים כל מעיניו בדמות הנחש למען ידע ויבין – אף לאחר שחסדי הבורא הרחיקו מעליו את הנחשים –
כי הסכנות המצויות תמיד ובכל יום ובכל שעה והקבה"ו שומרנו ומצילנו ויחשב כל רגע ורגע בחיינו בעינינו כמתנה חדשה מידו יתברך ואין דבר העלול לשמחנו בחלקנו –
אף אם דל הוא –
ולהביננו את החסדים מושפעים עלינו,
כמו ידיעתנו את התהום הרובצת לרגלינו כל דרך חיינו ושרחמי שמים מעלימים אותה מעינינו ומעבירים אותנו על פניה כעל כנפי נשרים.
אשרי המתבונן בנחשים השרפים הבלתי נראים אשר סביב שתו עלינו, שרק הוא יתברך משים לאל את כחם…
מכאן התרופה שכל הנשוך יזכר תמיד בנשיכת הנחש –
"והיה כל הנשוך וראה אותו וחי".
1. מה הן דעות החכמים המוזכרים בשאלה הנ"ל ומה ההבדלים שבין גישותיהם?
ב.
כא,
ו
וישלח
ה'
בעם
את
הנחשים…
עקדת
יצחק
פ"א:
ומתוך צערם באו לבקש תואנות מצד הלחם ההוא האלקי שנזונים בו והמים הנתונים להם בנס,
ואמרו שהדברים אשר להם כן (שהם באים בנס)
בלתי בטוחים… ולפי זה דן אותם ה'
יתברך על פי דרכם. אמר:
כיון שאין חפצם להיות כי אם על המנהג הטבעי,
אף אני אעשה זאת להם,
שאניח הנחשים אשר במדבר הגדול ההוא לטבעם ולא אחסום פיהם מהזיק לכם כמו שעשיתי עד הנה, וכן עשה: "וישלח ה' בעם את הנחשים…
וינשכו…"
שידעו ויכירו שאי אפשר להם בארץ ההיא לחיות רק דרך נס.
1. מהו הסעד הלשוני בפסוק ו'
לפירושו?
(לעיין:
בראשית ח' ח'
רש"י
וישלח
את
היונה
– לסוף שבעה ימים שהרי כתיב ויחל עוד שבעה ימים אחרים, מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל שבעה ימים:
בראשית רשב"ם י"ט י"ג
וישלחנו
– משקל דגש ואעפ"י שכל שליחות של שלוחים החוזרים כת'
בהם וישלח משקל רפי, באילו כת' משקל דגש לפי שהוא שילוח של השחתה כדכת' ושן בהמות אשלח בם, ישלח בהם ערוב:
2.
השוה את תרגומי הירש ובובר לפסוקנו לפרוש הנ"ל:
ר'
ש.ר.
הירש:
דא ליעס גוטט וידער דס פולק די גיפט שלאנגן לאס
בובר
רוזנצוויג:
דא שיקטע ער געגען דעס פולק…
מי משניהם מתאים לפרוש של עקדת יצחק?
ג.
שאלות בתרגום אונקלוס.
ה'
וידבר
העם
באלוקים
ובמשה
–
ת"א:
ואתרעם עמא במימרא דה' ואם משה נצו.
(להבנת דברי התרגום ע' שמות
י"ז
ב' בתרגום ודברי הרמב"ן שם).
תרגום שמות י"ז
ב'
ונצא עמא עם משה ואמרו הבו לנא מיא ונשתי ואמר להון משה מא נצן אתון עמי מא מנסן אתון קדם יי:
ודברי הרמב"ן שמות י"ז ב'
ומשה אמר להם מה תריבון עמדי מה תנסון את ה', כי הריב הזה לנסות את ה' הוא היוכל תת לכם מים,
כי אם תחרישו מעלי ותתפללו אליו אולי יענה אתכם וכן היה הדבר בלבם לנסות כאשר אמר (בפסוק ז), ועל נסותם את ה' לאמר היש ה'
בקרבנו אם אין,
ואז רפתה רוחם מעליו, ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם,
ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, כענין התרעומות אשר המה עושים בכל מקום לבקש דבר,
שיאמרו למה זה העליתנו ממצרים.
וכראות משה כי צמאו התפלל לשם והגיד לפניו צרתו במריבה שעשו עמו בראשונה.
ור"א אמר כי היו שתי כתות, האחת מריבה והאחת מנסה את ה', והנכון מה שאמרתי:
מדוע שנה התרגום כאן מדברי הכתוב ולא הסתפק בפעל אחד?
ט'
והביט
ומסתכל.
מה ראה אונקלוס לתרגם כאן הבטה –
הסתכלות ולא כמו שתרגם בכל מקום:
(בראשית ט"ו ה'); (בראשית י"ט י"ז)
תסתכי;
(י"ט כ"ב)
אסתכימת?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
פרשת חקת
כ"א י'-כ"ג
א.
השווה:
השוה את פסוקינו (י'-כ')
עם דברים ב'
ח'-ט"ז ועם שופטים י"א י"ב–כ"ח.
במה מפרשות פרשיות אלה את פרשתנו?
ב.
כא,*
י"ג
ויחנו מעבר ארנון.
באיזה,
בדרומי או בצפוני?
1. אלו פסוקים בפרקנו הן ציטטות המובאות מתוך ספר מלחמות ה'?
(סמן בדיוק את תחילת הציטטה ואת סופה!)
2. לשם מה מובאים בפרקנו דברים מתוך ספר מלחמות ה'
ומה תפקידם?
ג.
כא,
י"ד
על
כן
יאמר
בספר
מלחמות
ה'
תרגום
אונקלוס:
ארי יזיד (ירשע)
גבר על חבריה למקטליה בנכילו מן מדבחי תדברניה למקטל:
רש"י:
על
כן
– על חניה זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו':
ראב"ע:
בספר
מלחמת
ד'
– ספר היה בפני עצמו, ושם כתוב מלחמות ד' בעבור יראיו. ויתכן שהיה מימות אברהם, כי ספרים רבים אבדו, ואינם נמצאים אצלנו,
כדברי נתן ועדו ודברי הימים למלכי ישראל,
ושירות שלמה ומשליו.
רמב"ן
ודרך
הפשט
בספר
מלחמות
ה', שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים ספר המלחמות הגדולות,
כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים,
שנושאים בהם משלים ומליצות, והנצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם לה'
כי לו המה באמת. והנה גבורת סיחון במואב היתה נפלאת בעיניהם,
וכתבוה בספר, ואמרו בה מליצות את והב בסופה –
וגו',
ונשאו בה משל (להלן פסוק כז)
בואו חשבון וגו'.
ושם עיר אחת מן הערים שהיו למואב והב.
טו.
ואשד
הנחלים
– מדרון הנחל שהנחלים נגרים ונמשכים,
מן אשדות הפסגה (דברים ג יז),
וכן ההר והנגב והשפלה והאשדות (יהושע י מ).
בסופה – מן בסופה ובשערה (נחום א ג).
והנה כאשר לכד סיחון ערי מואב כתבו המושלים בספר שקראו מלחמות ה', את והב בסופה,
או שכתבו נלחם ה' את והב בסופה,
ואת הנחלים אשר לארנון ושפך הנחלים אשר נטה למושב ער ונשען האשד לגבול מואב הכל השמיד ה'
בסופה ובסערה, כי בא עליהם סיחון פתאום פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה,
וכן אמרו (להלן פסוק כח)
כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון וגו':
והנה הכתוב מביא ראיה מספר המלחמות, כי ארנון הוא גבול מואב ואסור לישראל,
והנחלים וכל האשדות עד ארנון מותרין להם,
כי סיחון לקח ממלך מואב כל ארצו עד ארנון ולא ארנון בכלל, ונשאר ארנון למואב והוא יגבול בו, כדכתיב (דברים ג טז)
ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול,
וכן אמר יפתח (שופטים יא יח)
ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב:
רשב"ם
על
כן
יאמר
– על אילו המסעות שחזרו לאחוריהם והקיפו את ארץ אדום.
כדכת'
ונסב את הר שעיר ימים רבים, וחזרו עד שפגעו בבאר שכת'
למעלה,
אז יאמר בספירת דברים ששיבחו להקב"ה והזכירו ניסי ים סוף וניסים שנעשו בנחל ארנון ובאר, וגם אז ישיר ישראל בראותם עתה את הבאר, כי מתחלה לא אמרו שירה עליו לפי שאז נענשו עליה משה ואהרן:
שד"ל:
ד"ה כתב הרמב"ן,
ומשה מביא כאן מה שהיה כתוב בספר ההוא להיות זה לעדות לישראל דלא נכנסו בגבול מואב; ולא אמר כלום;
שהרי לדעתו הספר ההוא היה מלאכת איש יהודי והיה כתוב בו "היא הבאר אשר אמר ה'
למשה…"
גם שם הספר "מלחמות ה'" מורה שהוא מלאכת איש יהודי,
כי שם בן ארבע אותיות הוא מיוחד לאלוקי ישראל,
ואם כן מה ראיה מדברי הספר ההוא?
והנכון,
שאין זה ספר בפני עצמו,
אבל "ספר"
הוא כאן שם פעולה, כמו ספור או ספירה (nanratie)
ומזה נקראו כן הספרים, מפני שהם כוללים ספור דברים,
והנה משה אומר,
כי אחר מלחמות סיחון ועוג,
כשהיו ישראל מספרים דברי שיר ומליצה את מלחמות ה',
היו מזכירים כי ה' עבר בסופה ובסערה את המקום הנקרא "והב"
והנחלים והגיאיות הסמוכות לארנון, הלא הם הנחלים הסמוכים לעד,
כי הכל לקחו ישראל במלחמה…
השירים היו לשם ולתהלה בקרב ישראל והתורה אוהבת להזכירם בעבור עצמם,
ולא לתכלית אחרת,
וכן "ויאמר למך לנשיו",
וכן למשה, "על כן יאמרו המושלים".
העמק דבר: בספר מלחמות ה'
אשר נלחמו ישראל ראשית מלחמתם בכבוש הארץ עם סיחון.
נחלקו המפרשים בפרוש המלים "ספר מלחמות ה'".
סדרם לקבוצות והסבר את דעותיהם!
1.
היכן מוזכרים בתנ"ך עוד ספרים מסוג זה?
2.**
העתק את פסוקנו בסימני פסוק לפי תרגום אונקלוס.
3.לפי איזו מן הדעות הנ"ל קל יותר לבאר את קשיי הלשון וזרות הסגנון שבפסוקים אלה?
ד.
כא,
י"ד
את והב בסופה
ר'
יונה
אבן ג'נאת
– ספר
השרשים:
נאמר,
כי ענין "והב"
רמז למה שאמר התרגום ומה שבאה בו בקבלה. ואנחנו לא נסתור מאומה מדבריהם,
אבל נאמר שיתכן להיות בו ענין אחר,
לפי שאין בכתוב ראיה על מה שאמרו,
אבל מתקיים מצד הקבלה האמתית.
ונאמר כי "והב"
מקום,
ו"בסופה"
מקום,
והב'
ממנו (כלומר אינה ב'
של ב' ב"ל"מ")…
רש"י:
את
והב
– כמו את יהב,
כמו שיאמר מן יעד ועד,
כן יאמר מן יהב והב.
והוי"ו יסוד הוא,
כלומר את אשר יהב להם הרבה נסים בים סוף:
רמב"ן:
ודרך
הפשט
בספר
מלחמות
ה', שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים ספר המלחמות הגדולות,
כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים,
שנושאים בהם משלים ומליצות, והנצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם לה'
כי לו המה באמת. והנה גבורת סיחון במואב היתה נפלאת בעיניהם,
וכתבוה בספר, ואמרו בה מליצות את והב בסופה –
וגו',
ונשאו בה משל (להלן פסוק כז)
בואו חשבון וגו'.
ושם עיר אחת מן הערים שהיו למואב והב.
ט"ו
טו.
ואשד
הנחלים
– מדרון הנחל שהנחלים נגרים ונמשכים,
מן אשדות הפסגה (דברים ג יז),
וכן ההר והנגב והשפלה והאשדות (יהושע י מ).
בסופה – מן בסופה ובשערה (נחום א ג).
והנה כאשר לכד סיחון ערי מואב כתבו המושלים בספר שקראו מלחמות ה', את והב בסופה,
או שכתבו נלחם ה' את והב בסופה,
ואת הנחלים אשר לארנון ושפך הנחלים אשר נטה למושב ער ונשען האשד לגבול מואב הכל השמיד ה'
בסופה ובסערה, כי בא עליהם סיחון פתאום פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה,
וכן אמרו (להלן פסוק כח)
כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון וגו':
והנה הכתוב מביא ראיה מספר המלחמות, כי ארנון הוא גבול מואב ואסור לישראל,
והנחלים וכל האשדות עד ארנון מותרין להם,
כי סיחון לקח ממלך מואב כל ארצו עד ארנון ולא ארנון בכלל, ונשאר ארנון למואב והוא יגבול בו, כדכתיב (דברים ג טז)
ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול,
וכן אמר יפתח (שופטים יא יח)
ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב:
1. אם נפרש "והב"
כשם מקום –
מהו נשוא המשפט?
(וכבר העיר הבאור "והוא מאמר חסך הפעל, שלא הביאו הכתוב".
עליך להשלימו!)
2. אם נפרש "והב"
כפעל – חסר המושא (=המשלים)
הישיר.
השלימהו!
3.* מה רוצה הרמב"ן להוכיח מפסוק כ"ה שבפרקנו!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
פרשת חקת –
מלחמת ישראל בעוג מלך הבשן.
כ"א ל"א–ל"ה
א.
כא,
ל"א.
וישב ישראל בארץ האמורי.
מה ראה הכתוב לחזור על כך שנית,
והלא כבר נאמר דבר בפ'
כ"א?
ב.
* שאלה כללית:
בעל
עקדת
יצחק
שואל:
למה לא שלח משה מלאכים אצל עוג כמו ששלח אל סיחון,
אפשר שאם שלח אליו היה שומע לתתם עבור בגבולו?
ענה לשאלתו!
ג.
כא,
ל"ד
ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו
רמב"ן
אל
תירא
אותו –
כי היה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר בו (בראשית יד יג)
ויבא הפליט ויגד לאברם העברי,
והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים, לשון רש"י מדברי רבותינו (במדב"ר יט יט).
נתעוררו גם בזה,
מדעתם שלא יירא משה רבינו מזרוע בשר,
כי עמו ה'
אלהינו וכל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו,
והוא המזהיר את ישראל אל תיראו ואל תערצו מפניהם (דברים לא ו),
והוא המאשים אותם ביראתם כענין שנאמר במרגלים (שם א כט ל) ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם הוא ילחם לכם, אבל נתירא משה מפני הזכות שידע לו:
ועל דרך הפשט,
לא היה בדעתו של משה להוריש עתה לישראל ארץ סיחון ועוג כאשר פירשתי (לעיל פסוק כא כב), והנה סיחון יצא לקראת ישראל המדברה וילחם בם על כרחם, אז הודיעו השם ראה החלותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש (דברים ב לא),
כי מכאן התחיל בכבוש שבעה עממים. אבל עוג אסף כל חילו אדרעי, והיא עיר בקצה גבולו והיו ישראל יכולים לנטות מעליו כאשר נטו מעל עשו,
והשם אמר לו אל תירא אותו ולך אצלו והתגר בו מלחמה כי בידך נתתי אותו.
ובמדבר סיני רבה (יט לב) ראיתי,
למה נתירא, אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה,
וכולה אגדה, וכך היא יראת כל הצדיקים,
וכן ביהושע (ח א):
אברבנאל:
משה וכל ישראל פחד קראם ורעדה בחשבם שבהיות עוג יוצא לקראתם אחרי נצחון מלך האמורי,
לא היה אלא מפני שאמיץ לבו בגבורים וחם לבו בקרבו לנקום את נקמת סיחון.
1. מה בין הרמב"ן לאברבנאל בהסבר פחדו של משה?
2. הבא דוגמאות מן התורה שאליהם ירמוז הרמב"ן בסוף דבריו "וכך היא יראה כל הצדיקים".
עיין
גם:
רש"י
דברים
כ' ח'
הירא
ורך
הלבב
– רבי עקיבא אומר כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו,
ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם,
שלא יבינו שהם בעלי עבירה,
והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה:
ד.
כא,
ל"ד
אל תירא אותו
השוה:
|
דברים דברים ויקרא דברים מלכים תהילים משלי |
דברים דברים דברים מלכ"א' מלכ"ב' מלכ"ב' |
1.
הגדר לפי הדוגמאות הנ"ל מהו ההבדל במשמעות בין "ירא את" ובין "ירא מפני"?
2. במה מסייע ההבדל הלשוני הזה לדרש המובא ברש"י
ד"ה
אל תירא
אותו
מה ראה אונקלוס לתרגם:
"אל תירא אותו"
לא תבהל מנה
(=ממנו)
ולא תרגם "לא
תדחל" יתיה
כמו שתרגם דברים י"ג ה' "ואתו
תיראו"
ויתה תדחלו?
ה.
כא,
ל"ד
רש"י:
אל
תירא
אותו
– שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג)
ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא)
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:
מה קשה לו?
השוה דברי רש"י כאן לדבריו:
שמות
ב'
י"ד
ויירא
משה
– כפשוטו.
ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להיגאל:
שים
לב: בשתי דרכים מבאר רש"י את פחדו של משה שם:
1.
כפחד מפני סכנה ממשית, סכנת הענש ("כפשוטו")
2.
כפחד מפני עברות שבישראל ומפני ירידתם המוסרית ("ומדרשו…")
הסבר למה לא פרש רש"י גם כאן את פחדו של משה בשתי הדרכים הנ"ל,
כפשוטו וכמדרשו והסתפק במדרשו בלבד?
3.*
מפרשי
רש"י
מקשין:
איך נאמר שהיה משה ירא מזכותו של עוג, אדרבא,
הרי באותו זמן היה חוטא,
כי כונתו היתה כדי שיהרג אברהם, כמו שפירש רש"י בבראשית י"ד י"ג ד"ה ויבא הפליט ואיך אם כן יפרש רש"י כאן שהיה משה ירא להלחם בו,
שמא תעמוד לעוג זכות הצלת לוט?
נסה לענות לשאלתם!
4. האם הולך רש"י בפרושו זה בעקבות תרגום אונקלוס או לא?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
פרשת חקת
כ"א כ"א–ל"א
שים
לב: לסתירה שבין פסוקינו לבין דברים ב' כ"ד עיין גליון דברים תש"י שאלה ג ושלשת הדרכים שנתנו שם לישוב הסתירה הזו.
א.
שאלות כלליות:
1.
לפסוקים
כ"א–כ"ב:
אברבנאל
מקשה:
אם היתה ארץ כנען אשר נתן ה'
לישראל מן הירדן והלאה (כונתו:
המערבה)
ולא ניתן להם ארץ אדום ולא ארץ עמון ומואב,
למה זה נתן ה' בידם ארץ סיחון ועוג וערי האמורי שהיו מעבר הירדן,
כיון שלא היתה ארצם ממתנת ה' לאברהם?
ואם נתנה ה'
לירושה,
למה זה שולח משה לשאול לשום אל סיחון –
ו"אין שלום אמר ה' לרשעים".
ענה לשאלתו זו בעזרת דברי
הרמב"ן
כ"א
ד"ה
וישלח
ישראל
עד "ועוד
אמרו
חז"ל".
וישלח
ישראל
מלאכים
אל סיחון
וגו', אעברה
בארצך –
אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום,
לשון רש"י.
ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י)
כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום,
חוץ מעמון ומואב.
אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס,
כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא,
והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד,
ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה. וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך, פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך,
שים
לב: דברי
הרמב"ן "ועוד אבאר בע"ה במקומו" מכוונים לדבריו בדברים
פרק כ'
י'
ד"ה
כי תקרב
אל עיר.
עיין שם!
כי
תקרב אל
עיר להלחם
עליה
וגו' – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו), כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד,
לשון רש"י.
כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט) ששנו שם כלשון הזה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. והכונה לרבותינו בכתוב הזה, אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות,
אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא,
שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי,
ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה,
כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז). אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה, שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים, ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף:
וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה יג), והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א),
אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו,
מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה, מי שמבקש להשלים יבוא וישלים,
ומי שמבקש לילך לו ילך לו, ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה, הגרגשי פנה, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום, שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו', וכך אמר הכתוב בכולם (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה, כי מאת ה'
היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם:
ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו,
אבל בערי (הערים)
[העמים]
האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז,
ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת, שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כג לג)
לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם.
ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד,
ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים. וכן מה שנאמר כאן (פסוק יח) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, ואמרו בספרי (שופטים רב) הא אם עשו תשובה אינן נהרגים, בשבעת עממים הוא,
והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק:
ובמסכת סוטה אמרו (לה ב) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות, הא אם עשו תשובה מקבלים אותם. ורש"י פירש שם,
להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם,
אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם,
אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם,
ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים, וזה לשון הרב.
ואינו נכון, כי בערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם"
שאם עשו תשובה אינן נהרגין,
וכן אמר בהם (שמות כג לג)
לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם,
הא אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם:
וזה הענין שעשה המלך שלמה,
שכתוב בו (מ"א ט טו – כב)
וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה'
ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו', כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי,
בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה, ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד, והענין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות.
ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם,
אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו:
2.*
לפסוקים
כ"ו–כ"ט
כי חשבון עיר סיחון…
הסבר,
מה ראה הכתוב לספר תולדותיה של העיר חשבון והמלחמות שנלחמו עליה האומות לפני בוא ישראל ואת משל המושלים העוסק אף הוא בתולדות העיר חשבון?
ענה לשאלתו זו בעזרת שופטים י"א י"ב–כ"ד.
3.**
יש
בפרקנו
כפל ברור:
כ"ה:
וישב
ישראל
בכל
ערי
האמורי.
ל"א:
וישב
ישראל
בארץ
האמורי.
הסבר סבת כפל זה!
ב.
כא,
כ"ב
אעברה בארצך
הכתב
והקבלה:
השמות הכוללים המורים על קבוץ יחידים רבים,
כ"עם",
"צאן",
פעמים מצאנום קשורים עם פעל בלשון יחיד ופעמים עם פעל בלשון רבים; הלא תראה (דברים ד' כ"ט)
"ובקשתם משם את ה' אלוהיך כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך",
פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד והדבור מוסב על העם. והנראה בזה, כי המדבר אל הרבים או על הרבים,
יוכל לדבר בהם באחת משתי בחינות: אם שידבר בבחינת היותם אישים הרבה, איש איש נבדל מחברו, ואז יבוא הפעל בלשון רבים:
"ובקשתם משם" "איש איש מכם ישוב בתשובה לבדו". ואם שידבר בבחינת היותם כגוף אחד הכולל חלקים הרבה,
ואז יבוא הפעל בלשון יחיד,
כי עם הכלל כולו ידבר,
ככתוב "מאת ה' אלוקיך",
כי הוא אלוהי ישראל בכלל והוא יגאלם,
אם ישובו אליו רובם, וזה טעם "ומצאת",
כי ימצא לכלל האומה ויגאלנה…
הסבר לפי זה את ההבדל בין לשון השליחות לאדום לבין לשון השליחות לסיחון מלך האמורי.
|
לסיחון |
לאדום |
|
כ"א |
כ' |
ג.
כא,
כ"ז
על כן יאמרו המושלים
רש"י
כ"ז
יאמרו
המשלים
– בלעם,
שנאמר בו (במדבר כג, ז)
וישא משלו:
המשלים
– בלעם ובעור. והם אמרו:
רמב"ן
כ"ו
כי
חשבון
עיר סיחן
מלך האמרי
היא –
כלומר עתה כאשר נלחמו בו ישראל עירו של סיחון מלך האמורי היתה, כלומר עיר מושב המלך. כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך, או "הראשון"
קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא,
ויקח סיחון את כל ארצו מידו ועד ארנון. וחשבון בתחלת גבול הכבוש, על כן תחשב לאמורי, ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצואה. והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא, כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו'. כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחלה עיר חשבון ונחרבה העיר, ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות, וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק לד),
וכן נאמר בספר יהושע (יג י) סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון. והיו המושלים אומרים לאמורי, באו חשבון –
ותשבו בה, תבנה ותכונן –
אחרי חורבנה, עיר סיחון –
אשר המלך עליה.
ואחר שישב סיחון בחשבון, אסף שם את חילו וילכוד מגבול מואב עד ארנון וארנון בכלל.
על כן אמרו המושלים, כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון – אשר יושב בה,
ואכלה ער מואב בעלי הבמות אשר לארנון,
שלכד סיחון ממואב עד ארנון וכל במות הארץ ובעלי הבמות, כענין ובמות עולם למורשה (יחזקאל לו ב).
ולקח עוד מבני עמון מארנון עד היבוק,
כמו שנאמר ביהושע (יג כד כה)
ויתן משה למטה גד וגו'
יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער, והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח,
כמו שאמר (שופטים יא יג)
כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבק (ומן המדבר) ועד הירדן:
ראב"ע
כ"ז
וטעם
באו
חשבון לאמורים יאמרו.
ותבנה יותר ממה שהיא. ותכונן – להיותה עיר סיחון:
1. מי הם המשולים לפי דברי הנ"ל?
2.* מה המריץ את רש"י לפרש בדרך זו?
להבנת
דרך רש"י
בהבאת
מדרשים
מסוג זה:
בראשית כ"ח י"א
ויפגע
במקום
– לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו (לעיל כב ד)
וירא את המקום מרחוק:
ויפגע
– כמו (יהושע טז ז)
ופגע ביריחו, (שם יט יא)
ופגע בדבשת. ורבותינו פירשו לשון תפלה כמו (ירמיה ז טז)
ואל תפגע בי,
ולמדנו שתקן תפלת ערבית. ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל,
ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא ב):
במדבר י"א כ"ז
וירץ
הנער
– יש אומרים גרשום בן משה היה:
שמות ד' כ'
על
החמר
– חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט ט)
עני ורוכב על חמור:
ועיין גליון וירא תש"ח ד3!
מהו האופי שמשוה מדרש זה (המובא ברש"י)
לבלעם?
השאלות המסומנים *
קשות והמסומנות *
* קשות ביותר. ענה כפי בחירתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלוש עשרה (תשי"ד)
פרשת חקת
כ"א א'-ג'
א.
שאלה כללית:
יש מפרשים המקשים על פסוקינו אלה:
והלא בשירת הים נאמר (שמות ט"ו י"ד)
"שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת.
אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען".
הסבר את הקושיה והסבר שאין כאן כל סתירה.
עיין גם יהושע פרק ב'
ט'-י"א.
ב.
כא,
א
וישמע
הכנעני
מלך
ערד
יושב
הנגב
כי
בא
ישראל
דרך
האתרים
וילחם
בישראל
ראש
השנה ג'
ע"ב:
מה שמועה שמע?
שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וכסבור נתנה לו רשות להלחם.
רש"י
וישמע
הכנעני
– שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו',
כדאיתא בר"ה (דף ג א).
ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל,
מזומן בכל עת לפורענות:
ובעלי
התוספות
בגמ' שם:
ונראה דההוא דמסעי קדריש (ר"ל,
שדברי חז"ל אלה נדרשים על הפסוק במדבר ל"ג מ' ולא על פסוקנו כאן), דאי מההוא דחקת – הא מפרש כי שמע, "כי בא ישראל דרך האתרים".
ורש"י לא דק בפירוש החומש!
)
ר'
יוסף
אבן כספי
(1280-1340) בספרו
מצרף
לכסף על
התורה
מקשה על
דברי
הגמרא
הנ"ל:
וישמע הכנעני: למה נבקש מה שנמצא אתנו?
אין זה אלא כרוכב על החמור ויבקשהו,
כמו שקרה לאיש שחמורו בביתו ונדמה לו,
כי נאבד ממנו ואסרו ללקח צידה לדרכו לימים שנים ושלשה, ורכב עליו הולך מעיר לעיר,
עומד וצווח לבקש את החמור ההוא שהיה רוכב עליו.
וגם אנחנו כן נעשה. הנה בכאן כתוב בפירוש, שהכנעני שמע כי בא ישראל דרך האתים ולכן "וילחם",
ובהיות זה לעינינו,
נלך ונבקש –
מה שמע?!
1.
הסבר,
מדוע מתאימים דברי הגמרא הנ"ל – לפי דעת התוספות – רק לפ' במדבר ל"ג מ' ולא כפי פרוש רש"י – לפסוקנו?
במה עדיף הפסוק ההוא על פסוקנו?
2.**
התוכל להסיר תלונת האבן כספי מעל דברי הגמרא, גם אם ניחסם לפסוקנו בחקת כרש"י,
ולא כתוספות לבמדבר ל"ג מ'?
(לשאלה זו עיין גם:
רש"י שמות י"ח א'
וישמע
יתרו
– מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק:
וכן גליון יתרו תש"ז שאלה ד'
1 a,b).
ג.
** רמב"ן א'
וישמע
הכנעני
– מצינו בכיבושי יהושע (יהושע יב יד)
מלך ערד אחד,
ועוד כתיב במסעות (להלן לג מ)
והוא יושב בנגב בארץ כנען,
והכתוב לא יקרא ארץ כנען סתם מעבר לירדן מזרחה,
כמו שאמר (להלן לד ב)
ארץ כנען לגבולותיה.
ועוד,
כי היה ראוי שיחלוק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל,
והכתוב יספר בכל מקום כי ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי נתן משה לשני המטות וחצי המטה,
ותשעת המטות וחצי המטה לקחו נחלתם אחרי עברם את הירדן בארץ כנען. ואולי נאמר, כי החרימו ישראל את ארצם ולא ישבו בה כלל.
ואינו נכון. וכן רש"י מפרש והחרמתי את עריהם (פסוק ב), שהקדיש שללם לגבוה:
והנכון בעיני, כי זה מלך ערד הוא יושב בנגב מעבר לירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהיא בנגב, ושמע מרחוק בבוא בני ישראל ובא דרך האתרים אל ערבות מואב להלחם עמהם שם, וזה טעם "וישמע",
ולכך ספר הכתוב "והוא יושב בנגב בארץ כנען"
כי בא מארץ אחרת אל מקום ישראל.
ונדרו ישראל נדר לה' שאם יתן אותו בידם שיחרימו כל אשר להם לה',
וספר הכתוב כי שמע השם תפלתם ונדרו נדר לה'
ושלמו אותו. כי הרגו אותם עתה בימי משה, כמו שצוה (ויקרא כז כט)
כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, ונתנו כל שללם לאוצר בית ה':
והשלים עוד בכאן לספר, כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים חרמה. והוא מה שנאמר בספר שופטים (א טז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד,
ושם כתוב (פסוק יז) וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חרמה,
ושם נשלם הנדר הזה. אבל השלים הכתוב להזכיר הענין בכאן, וזה כענין הפרשה שאמרה ברדת המן (שמות טז לד לה) ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען, והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח (יהושע ה יב).
וכן אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו' (להלן לד יז),
נבואה שיהיו חיים וקיימים, כי לא יתכן שיהיה השם מיחד להם אנשים על הספק אבל היה ראוי שיצוה ליהושע בעת החלוקה:
גם נכון הוא לומר, שהחרימו ישראל עתה בימי משה את המלך הזה ואת עמו לפי חרב וקראו שם מקום המלחמה חרמה,
ואחרי עברם את הירדן המית יהושע גם את מלך ערד אשר מלך אחרי כן עם מלכי כנען אשר מלכו בימים ההם,
ובני יהודה בבאם בעריהם החרימו אותם גם כן וקראו שם הערים חרמה, כי השלימו את נדרם אשר נדרו אבותם "והחרמתי את עריהם".
ולכך אמר כאן ויקרא שם המקום חרמה,
ושם כתוב ויקרא את שם העיר חרמה,
שם כל עיר שהיתה ממלך ערד, כי השלימו נדרם והיה שללם מחרמי גבוה.
והנה כל הנזכר כאן היה בבת אחת,
זולתי שהזכיר "ואת עריהם" שהיה לעתיד בבואם בעריהם, ולכך אמר והחרמתי את עריהם,
ולא אמר אתהם ואת עריהם כי הזכיר הנדר העתיד כי הם במלחמה ימותו ושם יתמו.
ולשון הכתוב נאות למה שפירשנו,
שהיה ראוי לומר ויתן את הכנעני בידם ויחרימו אתהם ואת עריהם ויקראו שם המקום חרמה,
אבל חסר הכנויין לרמוז שנתן הכנעני ביד מי שנתנו מישראל, מהם עתה ומהם לעתיד. כי השם שמע את תפלתם והם קיימו את נדרם:
1.**
חלק את דברי הרמב"ן האלה לפסקאות (סמן את המלה האחרונה של כל פסקה.)
2.**
מה הן השאלות המתעוררות לגבי פסוקינו שאותן רצה הרמב"ן ליישב?
3.**
הסבר את דברי הרמב"ן "… וזה טעם וישמע…"
4.**
מה הדמיון בין מקומנו לבין שמות ט"ז ל"ג–ל"ה?
5.**
מה ההבדל בין תשובת הרמב"ן המסתיימת במלים "שצוה ליהושע בעת החלוקה" ובין תשובתו המתחילה במלים "גם נכון הוא…"?
6.**
מה רצה הרמב"ן להוכיח בהדגשתו שלא נאמר בפ' ג'
"ויתן את הכנעני בידם"; אלא שנאמר: "ויתן את הכנעני"
– מהי המסקנה שהוא מוציא מפרט סגנוני זה?
ד.
רמב"ן:
א':
וטעם כי בא ישראל על דעת אונקלוס,
כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב וחזרו להם, הרגישו בהם יושבי הארץ ושמע להם הכנעני הזה שהיה יושב בנגב ובא בדרך שהלכו הם עד שהגיעו למחנה ישראל – ויפה פירש.
כיצד מפרשים אם כן אונקלוס והרמב"ן את מלת "האתרים"?
התוכל להביא דוגמאות לצורה לשונית זו?
אונקלוס א
ושמע כנענאה מלכא דערד יתיב דרומא ארי אתא ישראל אורח מאלליא ואגיח קרבא בישראל ושבא מניה [מנהון]
שביא:
ה.
כא,
א'
וישב ממנו שבי.
רמב"ן:
ד"ה
וישב
ממנו שבי אחרי הביאו דברי רש"י מדברי רבותינו:
נתעוררו החכמים בזה מפני דעתם,
שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב, זולתי בעת קלקלתם כגון במלחמת עמלק הראשונה,
מפני שאמרו (שמות י"ז ז') "היש ה' בקרבנו ואם אין"
– ובשניה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה;
אבל בכל מלחמת מצוה לא נפקד מהם איש כל ימי משה.
לפיכך פרשו חז"ל הכתוב הזה "וישב ממנו שבי"
– שהיה
בידו, והיא השפחה הזו ששבו אותה ישראל מהם,
כלשון (שמות י"ב כ"ט)
"בכור השבי" שהוא = (שמות י"א ה') "בכור השפחה", כי לא אמר "וישב ממנו אנשים ונשים וטף".
ועל דרך הפשט ענין הכתוב כי לא הרג מהם הכנעני הזה שום אדם אבל שבה מהם מעטים…
1.*
רמב"ן מיישב דרש תמוה זה על פי שני נימוקים:
אחד רעיוני–פנימי ואחד לשוני–חיצוני.
הסבר את שניהם.
2.*
הסבר את המלים המודגשים "שהיה בידו".
3.*
מהי ראייתו של הרמב"ן משני הפסוקים בספר שמות י"א ה' וכן י"ב כ"ט?
4.
כיצד מתבארת תפלת יהושע בפרק ז' ע"י דברי הרמב"ן האלה? קרא יהושע ז'
א'-ט'.
השאלות המסומנים *
קשות והמסומנות *
* קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה הארבע עשרה (תשט"ו)
פרשת חקת
כ"א ד'-ט'
א.
שאלה כללית
אברבנאל
מקשה:
למה זה כשנסעו מהר ההר קצרה נפש העם בדרך וידברו בה'
ובמשה ובזמן שהיו אוכלים, והם ואבותיהם כבר הלכו במדבר ארבעים שנה וראו כל הרעה שבאה על אבותיהם מפני התלונות אשר כאלה,
ואיככה היו עתה שונים באולתם להיות תחת אבותיהם תרבות אנשים חטאים?
נסה לענות לשאלתו מתוך עיון בפרק כ'
בפרשתנו!
ב.
השוה בין דברי התלונות:
בעמדם
על יד
ים סוף
שמות
י"ד:
והנה
מצרים
נוסע
אחריהם…:
"מה
זאת
עשית
לנו
להוציאנו
ממצרים".
במחלוקתו
של קרח
טוענים
דתן
ואבירם:
במדבר
ט"ז:
"המעט
כי
הוצאתנו
מארץ
זבת
חלב
ודבש."
במקומנו
כ"א
ה':
וידבר
העם
באלוקים
ובמשה:
"למה
העליתנו
ממצרים".
היש לראות בניסוח התלונה במקומנו החמרת מרדנותם?
ג.
כא,
ו'
וישלח
ה'
בעם
את
הנחשים
השרפים
השוה:
|
בבנין |
בבנין |
|
בראשית שמות שמות דברים |
בראשית בראשית שמות שמות במדבר |
1.
הסבר מהו הכל בשימוש הקל והפעל בשורש שלח בתורה?
2.
מדוע נראה מקומנו כסותר את הכלל בשימוש הרגיל של הפעל?
3.
כיצד יש להסביר שבחרה התורה כאן דווקא בצורת הפעל ובהתאם לכלל שקבלנוהו ע"פ שאר המקומות?
ועיין:
דברים
ח' ט"ו
4.
הסבר לפי זה גם למה נאמר "וישלח ה' בעם את הנחשים"
ולא נאמר וישלח ה' בהם נחשים בלי ה' הידיעה?
ד.
נחש הנחשת.
בטעם
הצו
האלוקי
של עשה
לך נחש
מקשהאברבנאל:
למה צוה ה'
למשה "עשה לך שרף ושים על נס", כי מה היה התועלת בזה?
אם כנגד הנחשים שלא ינשכו עוד –
והנה הכתוב אומר "והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" – לא יחדלו הנחשים מנשיכתם, ואם היה לתרופת הנשוכים יהיה הדבר זר מאד, כי ראיית השרף רעה על רעה בנשוך מפעולת הדמיון…
והנה
אחדות
מתשובות
רבותינו
ומפרשינו:
ראש
השנה פרק
ג' משנה
ח':
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות י"ז)
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה,
אלא לומר לך:
כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם בשמים –
היו מתגברים ואם לאו –
היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי."
(במדבר כ"א)
וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים,
היו מתרפאים, ואם לאו –
היו נימוקים.
ראב"ע:
ד"ה
על נס:
שיהיה גבה ויראו אותו הכל.
– ורבים השתבשו ואמרו,
כי זאת הצורה לקבל כח עליונים, וחלילה – חלילה,
כי הדבר נעשה בצווי השם,
ואין לנו לחפש למה צורת נחש, ואם לא כן – יראנו היש עץ שימתיק המים המרים? (ועיין שמות ט"ו כ"ב–כ"ו וגיליון בשלח תשי"ד).
אפילו הדבש לא ימתיקם, ומה טעם לשים דבלת תאנים על השחין,
(ועיין ישעיה ל"ח)
ואין בתולדות הדבלת להסיר השחין;
והמאת כי נשגבה ממנו דעת עליון.
זהר
שלח קע"ה:
והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, למה?
אלא כשהיה תוך עיניו ורואה דיוקנו דנחש,
מיד נפחד ומתפלל לה', ויודע שזה היה ענשו שנתחייב בו. כל זמן שהבן רואה רצועת אביו, מתירא מפני אביו…
על דא: "וראה אותו וחי."
ראה רצועה שהיתה מלקת בו – וגרם לו זה להגאל.
ר'
ש.ר.
הירש:
(תרגום
מגרמנית)
לא באה נשיכת הנחשים אלא כדי להראות לעם שעל כל שעל ושעל אורבות לו סכנות ורק כחו של הבורא יתברך באורח נסי מרחיקן ריחוק רב כל כך,
שאפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו. כל הנשוך הוטל עליו רק לשים כל מעיניו בדמות הנחש למען ידע ויבין – אף לאחר שחסדי הבורא הרחיקו מעליו את הנחשים –
כי הסכנות המצויות תמיד ובכל יום ובכל שעה והקבה"ו שומרנו ומצילנו ויחשב כל רגע ורגע בחיינו בעינינו כמתנה חדשה מידו יתברך ואין דבר העלול לשמחנו בחלקנו –
אף אם דל הוא –
ולהביננו את החסדים מושפעים עלינו,
כמו ידיעתנו את התהום הרובצת לרגלינו כל דרך חיינו ושרחמי שמים מעלימים אותה מעינינו ומעבירים אותנו על פניה כעל כנפי נשרים.
אשרי המתבונן בנחשים השרפים הבלתי נראים אשר סביב שתו עלינו, שרק הוא יתברך משים לאל את כחם…
מכאן התרופה שכל הנשוך יזכר תמיד בנשיכת הנחש –
"והיה כל הנשוך וראה אותו וחי".
1.
הסבר את התשובות השונות לשאלת האברבנאל הנ"ל ואת ההבדל בין גישותיהם.
2. במה שונים הזהר והירש בפרושי את המלה "וחי"
מן הפירוש הרגיל?
3. במה דומה מקומנו – לדעת המשנה –
לשמות י"ז,
מהו הקושי המשותף בשני המקומות?
השאלות המסומנים *
קשות והמסומנות *
* קשות ביותר יענה כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)
פרשת חקת
כ"א ל"ב–ל"ה
עיין גם גליון חקת תש"ט!
א.
כא,
ל"ב
וישלח משה לרגל את יעזר.
עיין:
רמב"ן
במדבר
י"ג
ב'
שלח לך אנשים – לדעתך,
אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח.
לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו,
כמו שנאמר (דברים א כב)
ותקרבון אלי כולכם וגו', ומשה נמלך בשכינה,
אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר (שמות ג יז)
אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה,
חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדבר המרגלים למען לא יירשוה,
לשון רש"י מדברי אגדה:
ויש כאן לשאול,
אם כן משה עצמו חטא בענין, שנאמר וייטב בעיני הדבר (דברים א כג).
ולמה אמר להם בענין הארץ "הטובה היא אם רעה" (פסוק יט) אחר שנאמר לו מתחלה שהיא טובה ורחבה.
ועוד מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם (פסוק יח) וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב, ואמר להם בערים (פסוק יט) הבמחנים אם במבצרים,
ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כח) אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות,
וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם:
ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה"
(פסוק לב) בלבד,
כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם.
וכן כתוב (דברים א כח)
אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו', ובכאן כתיב (להלן יד ג)
לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז. והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה,
והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב (דברים ט א ב) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק, ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם. ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת,
אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב,
ואם רעה או שהעם חזק,
סבור הוא שיחזירם למצרים:
אבל ישוב הענין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר (שופטים א כד)
הראנו נא את מבוא העיר,
ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש (דברים א כב)
וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו',
כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב)
וישלח משה לרגל את יעזר,
וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א)
שנים אנשים מרגלים,
ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב)
שהיתה על פי השם ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען,
וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש:
והנה משה אמר להם (פסוק יז) עלו זה בנגב,
וטעמו עלו זה הדרך בנגב,
שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בענינם להשתמר מאד ולהחלץ, וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר.
ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה,
כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים,
כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון, כי גם יהושע לא כבש את כולם.
וזה טעם ומה הארץ אשר הוא יושב בה (פסוק יט), על העם היושב בנגב:
ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח)
אל ארץ טובה ורחבה וגו',
בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה,
ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (פסוק כ), כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ.
ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון רק כמהלך שבעת ימים, וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים, ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען הטובה היא אם רעה.
אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה כאשר פירשתי,
ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו,
על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם:
והנראה בעיני בלשון הכתוב, כי לא נמלך משה בשכינה,
אבל טעם "שלח לך", כי הסכימו לשלוח מרגלים. והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ושישלחו מקצתם, והשם היודע עתידות צוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם,
כי חפץ השם שיהיו שוים בענין כל הגדולים אולי יזכרו וישובו אל ה',
ואם אין, שתהיה הגזירה שוה בכל העם.
וזה טעם על פי ה'
(פסוק ג), שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל:
והנראה אלי לפי פשט הכתוב,
כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם,
שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו'
וייטב הדבר בעיני משה, ואח"כ היה כותב וידבר ה'
אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד וגו'. אבל היה הענין כך, ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה,
ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם "שלח לך אנשים",
וזה טעם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל,
כי הוא מדבר בענין חדש לא סופר בו כלל.
והיה כל זה,
כי ה' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם, למען ינצלו:
וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א כב),
והוא חפוש בדרכים ובענין הכבוש מלשון חפר אוכל (איוב לט כט),
וזה טעם "לפנינו"
שילכו הם אחריהם על דרכם,
כלשון וארון ברית ה' נוסע לפניהם (לעיל י לג).
אבל השם צוה "ויתורו את ארץ כנען", והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר, מלשון לבד מאנשי התרים והסוחרים (דה"י ב ט יד), וכן אל הארץ אשר תרתי להם (יחזקאל כ ו),
וכן לתור להם מנוחה (לעיל י ג),
ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו'
השמנה היא אם רזה וגו',
והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות,
ויעלו בה בחפץ גדול. והנה נאמר כאן הענין בסתם כי כן היה, אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן,
להגיד להם פשעם כי חטאו במה שבקשו ושאלו הם עצמם:
ועל דעת רבותינו חטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו, בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת.
ומשה קבל מהם,
למלאות תאוותם. ויהיה טעם וייטב בעיני הדבר (דברים א כג),
שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו:
והשם צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו' כענין שנאמר בשמואל (ש"א ח ז)
שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם. והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים (לעיל א ה – טו)
ובחלוק הארץ (להלן לד יט – כח),
כי מצות ה'
לא תבא בה תקלה לעושיה ושומר מצוה לא ידע דבר רע,
רק הוא יתברך צוה למשה איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו'
ושיהיו נשיאים, ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם, והם גמלו לנפשם רעה:
ועיין גליון שלח תשי"ד
1.
בויכוח שבין הרמב"ן לרש"י בעניין שליחת המרגלים ובחטא ישראל בזה מביא הרמב"ן את פסוקנו כהוכחה לדעתו נגד דעת רש"י.
2.
הסבר במה עשוי פסוקנו לעזור לתפישתו ולהתקיף את דעת רש"י?
ב.
כא,
ל"ד
ויאמר ה' אליו אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו
במדבר
רבה י"ט
ל"ב:
זה שאמר הכתוב (משלי כ"ח)
"אשרי אדם מפחד תמיד", וכן הוא מדת צדיקים; אע"פ שהקבה"ו מבטיחן, אין פורקים ביראה…
ולמה נתיירא? אמר:
שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעברה. אמר לו הקבה"ו:
"כלן השלימו בצדק".
1.
הסבר את הביטוי "פורקים ביראה".
2. הבא עוד דוגמא נוספת מן התורה שמשהו שהיה צדיק והקבה"ו הבטיחו "לא פרק ביראה"?
3.**
היכן הרמז בלשון הכתוב שהיה משה רבנו מתיירא שמא מעלו ישראל או נתלכלכו בעברה.
ומניין שלא היה ירא מפני גבורתו של עוג?
ועיין:
גליון חקת תש"ט!
ועיין לכל השאלה הזו גליון וישלח תש"ד שאלה ג.
ג.
כא,
ל"ד
ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו
רמב"ן:
"כי היה משה ירא שמא תעמוד לו (=לעוג מלך הבשן)
זכותו של אברהם שנאמר בו (בראשית י"ד)
"ויבוא הפליט ויגד לאברהם העברי"
והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמפרל וחבריו באשתרות קרנים" עד כאן לשון רש"י מדברי רבותינו.
נתעוררו גם בזה (כלומר רבותינו ראו לדרוש כך)
מדעתם,
שלא ירא משה רבנו מזרוע בשר, כי עמו ה'
אלוקינו ו"של הגויים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו" (ישעיה מ') והוא (=משה)
המזהיר את ישראל:
(דברים כ') "אל תיראו… ואל תערצו מפניהם",
והוא המאשים אותם ביראתם כענין שנאמר במרגלים (דברים א' כ"ט)
"ואמר אליהם: לא תערצון ולא תיראון מהם,
ה'
אלוקיכם…
הוא ילחם לכם",
אבל נתירא משה מפני הזכות שידע לו.
ועל דרך הפשט לא היה בדעתו של משה להוריש עתה לישראל ארץ סיחון ועוג כאשר פרשתי (ועיין ברמב"ן במדבר כ"א כ"א ד"ה וישלח ישראל מלאכים…). והנה סיחון יצא לקראת ישראל המדברה וילחם בם על כרחם, אז הודיע ה'
(דברים ב' ל"א):
"ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו",
כי מכאן התחיל בכבוש שבעה עמים; אבל עוג אסף את כל חילו אדרעי והוא עיר בקצה גבולו והיו ישראל יכולים לנטות מעליו כאשר נטו מעל עשו, וה'
אמר לו: "אל תירא אותו,
ולך אצלו והתגר בו מלחמה כי בידך נתתי אותו".
1.**
מהו הנימוק הלשוני בפסוקנו שהביא את רבותינו לדרש כך?
2. מהו הנימוק הפסיכולוגי שהביאם למדרש זה?
3. מה הן הראיות מפרשתנו לדעת הרמב"ן שלא היה בדעת משה רבנו לכבוש,
עתה את עבר הירדן המזרחי?
4. **
מהי הקושיה על דברים ב'
כ"ה–כ"ט שמיישב הרמב"ן כאן?
ועיין גם דברי הרמב"ן דברים ב'
כ"ד
ד"ה
ראה נתתי
בידך
ראה
נתתי
בידך את
סיחן –
הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא) ראה החלותי תת לפניך, וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות.
כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך, כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם,
ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק.
ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו (להלן כ י)
כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום,
כי שם כתוב (בפסוק יא) והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך,
וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל.
אבל פירוש "ואשלח מלאכים", כבר שלחתי מלאכים,
אבל הקדים דברי השם, לבאר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו (בפסוק ל), לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי:
5.**
התוכל לישב קושיה זו בדרך אחרת?
ד.
כא,
ל"ד
אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו
בעל
כלי יקר
מקשה:
למה אמר "כי בידך נתתי אותו" והיה לו לאמר כי בידך אתן אותו.
ענה לקושיתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים (תשכ"א)
פרשת חקת
כ"א י'-כ'
א.
כא,
ט"ז:
ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה'
למשה
אסף
את
העם
ואתנה
להם
מים.
תנחומא
חוקת
(כ"א)
"אז
ישיר
ישראל" –
ולמה לא נזכר משה שם?
מפני שנענש על המים ואין אדם מקלס לספקלטור שלו.
ולמה שמו של הקב"ה לא נזכר בה? משל למה הדבר דומה? לשלטון שעשה סעודה למלך. אמר המלך: "פלוני אהובי יש שם?" אמרו לו: "לאו".
אמר המלך: "אף אני איני הולך לשם".
אף כאן אמר הקב"ה:
"הואיל ומשה אינו נזכר, אף אני איני נזכר שם".
רש"י:
ולמה לא נזכר משה בשירה זו? לפי שלקה ע"י הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה, לא נזכר שמו של הקב"ה.
משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר:
"אם אהובי שם,
אני שם, ואם לאו, איני הולך!".
רשב"ם
י"ד:
ד"ה על כן יאמר בספר מלחמות ה'
על אלו המסעות שחזרו לאחוריהם והקיפו את ארץ אדום,
כדכתיב (דברים ב' א')
"ונסב את הר שעיר ימים רבים", וחזרו עד שפגעו בבאר שכתב למעלה (=בפרק כ'). אז יאמר בספירת דברים ששבחו להקב"ה והזכירו ניסי ים סוף וניסים שנעשו בנחל ארנון ובאר, וגם "אז ישיר ישראל",
בראותם עתה את הבאר, כי מתחילה לא אמרו שירה עליו, לפי שאז נענשו עליה משה ואהרן.
חזקוני:
ד"ה
ומשם
בארה
מאותו אשד הנחלים היתה הבאר נובעת ויצאה מן הסלע.
ד"ה
חפרוה
שרים: משה ואהרן, דכתיב "ודברתם אל הסלע".
ד"ה במחוקק במשענותם:
כשהכה משה עשה רושם בסלע ובקעו, לשון (יחזקאל ה' י';
כ"ג י"ד)
"מחוקה על הקיר".
ראב"ע:
ד"ה
ונשען
על גבול
מואב …
ומשם נסעו בני ישראל אל המקום הנקרא "באר",
כי ה"א "באר"
תחת "אל",
כמו ה"א "מצרימה".
וזאת הבאר גם היא היתה פלא, ואיננה הבאר הנקרא "באר מרים" לפי דעתי, רק היה מקום שצוה משה וחפרוהו שרי ישראל במשענותם ומיד נבקעו מים.
ד"ה
כרוה
נדיבי
עם –
כפול כמשפט
ד"ה
במחוקק
– ע"י מחוקקים, כמו (שופטים ה') "לבי למחוקקי ישראל".
וזו הבאר היתה במדבר רחוק מן הישוב ומזה המדבר נסעו אל מתנה.
ר'
יוסף
אבן כספי:
משנה
כסף
ד"ה
היא הבאר
– זה המעשה והאמירה היא עתה,
ולא היה בזה פלא כמו הצור והסלע,
רק שצוה משה לגדולי ישראל שיכרו שם באר וימצאו שם מים ברצון האל,
ולכן השיר לישראל.
אברבנאל:
ואמר
הכתוב
"ומשם
בארה" וכבר הודעתיך שקרות האומר, שהבאר הנזכר כאן הוא הסלע שהכה משה בקדם, כי למה הזכיר הכתוב כאן,
שלא במקומו?
ועוד:
איך יתכן בהיות משה ואהרן אבלים וחפויי ראש על גזרת מיתתם ושלא יבואו אל הארץ אז ישירו ישראל את השירה הזאת – ורועיהם ומנהיגיהם בלב רע?!
ועוד:
איך יאמרו על הסלע "באר חפרוה שרים,
כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם",
כי הנה הסלע אשר היה בקדם לא נגעה זו יד אדם להוציא מים ממנו אלא משה?!
ולכן נראה לי,
ששאר הפעמים נתן הקב"ה מים לישראל על דרך הפלא אבל היה זה כאשר ישראל היו שואלים אותם ומתרעמים עליהם, ומפני ההכרח היה שולח להם מים לשתות,
אבל המקום הזה "בארה"
נקרא כן, לפי ששם הקב"ה מעצמו מבלי שישאלו ממנו ישראל מים אמר אל משה: "אסוף את העם ואתנה להם מים" רוצה לומר: מבלי שאלתם ובקשתם…
והנה ישראל בראותם שקב"ה היה נותן להם מים ברצון פשוט,
לא מכח תרעומת,
נתנו לפניו שירה רבה, ברכות והודאות לשמו הגדול.
וזהו שאמר: "היא הבאר אשר אמר ה'"
ר"ל,
זה היה הבאר אשר נתנה הקב"ה מעצמו ולא בשאלת השואלים.
1. מהו הקושי בפסוקנו שאותו משתדלים כל הפרשנים ליישב?
2. כמה דעות שונות נאמרו בדברי המפרשים הנ"ל?
3.* מה פירוש דברי התנחומא "לא נזכר שמו של משה שם", היכן?
ועיין דברי רש"י המקצר את דברי התנחומא.
4. **
למה הוסיף הרשב"ם את המלים "בספירת דברים" ולמה לא אמר בפשטות, "אז שבחו להקב"ה והזכירו נסי ים סוף…"
ב.
כא,
י"ח
…
וממדבר מתנה
י"ט וממתנה
נחליאל
ומנחליאל
במות
כ'
ומבמות
הגיא
אשר
בשדה
מואב
ראש
הפסגה
ונשקפה
על
פני
הישימון.
נדרים
נ"ה
ע"א:
מאי דכתיב "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"? כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר, שהוא מופקר לכל (רש"י:
ללמד תורתו לכל),
תורה ניתנה לו.
(=מהרש"א:
תורתו מתקיימת בידו),
שנאמר:
"וממדבר מתנה".
וכיון שנתנה לו המתנה, נחלו (=נחלתו)
אל,
שנאמר:
"וממתנה נחליאל".
וכיון שנחלו אל,
עולה לגדולה, שנאמר "ומנחליאל במות", ואם הגביה את עצמו, הקב"ה משפילו, שנאמר "ומבמות הגיא", ולא עוד אלא ששוקפין אותו בקרקע (רש"י:
שוקפין אותו בארץ כמו המשקוף)
שנאמר "ונשקפה על פני הישימון".
ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו, שנאמר (ישעיה מ') "כל גיא ינשא".
הרשב"א
בפרושו
לאגדות, עין
יעקב
ברכות
דף ל"ב:
יש משתבשים וחושבים שהם ז"ל מפרשים הכתובים בהגדותיהם כיוצא בזה (=כפי שפרשוהו שם בברכות בדרך רחוקה מן הפשט) על צד האמת…
ובזה ישתבשו רבים,
ונחלקו לשתי כתות:
כת (אחת)
מהם לצד נטותם לדברי חז"ל וסומכם על מה שאמרותו חושבים, כי כן פרוש המקראות באמת,
אחר שבא בדבריהם ז"ל כך.
וכת (שניה)
נהם משתבשים יותר ונוטים אל צד הכפירה,
שחושבים שכן היתה דעתם בפירוש המקראות ההם וחוזרים וגוזרים,
שזה שבוש מהם (=שכאן השתבשו חז"ל ולא הבינו שאין זה פשוטו של מקרא), ולזה יצאו לשבוש גדול ממנו ותולים השבוש בכל מה שאמרוהו חז"ל,
גם בפירושי התורה ובמצוות.
ואלה סכלים באמת ונגד פניהם נבונים.
בעל
תורה
תמימה
לפסוקנו:
אחרי הביאו את דברי הגמ'
בנדרין דלעיל: הנה אין ספק אשר כלל דרשה זו וכיוצא בה נאמרו על דרך רמז ואסמכתא ומשל,
על דרך המוסר או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים …
אמנם חקרתי ומצאתי,
כי אף על פי כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא,
אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא, שאינו מיושב לפי פשוטו, כאשר ימצא המעיין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה,
וידקדק בעסקי תכונת הלשון או הסדר.
הסבר,
מהו אפוא "הדקדוק"
ו"ההערה"
שגרמו לדרש!
תרגום
אונקלוס
לפסוקינו:
וממדברא אתיהיבת להן (=ניתנה להם הבאר)
ומדאיתיהיבת להון, נחתא עמהון (ירדה עמהם) לנחליא ומנחליא סלקא עמהון (=עלתה עמהם) לרמתא ומרמתא לחיליא דבחקלי מואב.
רשב"ם:
ד"ה
וממדבר
מתנה. לפי הפשט כל אלו שמות מקומות של נסיעה וחניה.
בכור
שור:
ד"ה
וממדבר
מתנה. כלומר:
חשיבות גדולה באותה באר, כי ממדבר וממקום צמאון ניתנה להם מתנה ושמחו ונתעכבו בחרי ארץ ערבה ושוחה ארץ ציה וצלמות היתה למוצאי מים,
ולאפיקי גאיות.
ד"ה
וממתנה
נחליאל: לא היתה כשאר בארות הנובעין במקומן אלא משניתן נתגבר והיה לנחל גדול, כי "אל"
לשון חוזק, כמו (יחזקאל י"ז)
"ואת אילי הארץ לקח" וכן כתוב (במדבר כ' י"א)
"ויצאו מים רבים".
ד"ה
ומנחליאל
במות: משנעשה נחל מרוב המים, היו עולים המים על הבמות.
ומהבמות היה יורד לעבר ההר בגיא… ונמשכת אצל "ראש הפסגה" הנראית על פני ישימון המדבר…
והיתה הנאה גדולה להולכי המדבר שהיו רואים הפסגה ויודעים שהמים נמשכים בגיא שאצלה,
ובאים שם לשתות הם ובהמתם להקרר ולהתעדן.
1. מה ההבדל ביניהם בפרוש פסוקינו?
2. לשם מה מוסיף בכור שור את דבריו האחרונים "והיתה הנאה גדולה…"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"ב)
פרשת חקת
כ"א כ"א–ל'
גליון זה המשכו של גליון חוקת תשכ"א!
א.
כא,
כא
וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי לאמור
כ"ב
אעברה
בארצך…
שמות
רבה י"ט
(כ"ז)
"וישלח
ישראל
מלאכים", זה שאמר הכתוב (תהילים ל"ז):
"בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה". ואמר (תהילים ל"ז)
"סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו".
לא הקפידה התורה לרדוף אחרי המצוות, אלא (דברים כ"ב)
"כי יקרא קן צפור לפניך";
(שמות כ"ג)
"כי תפגע שור אויבך…"; (שמות שם) "כי תראה חמור שונאיך"; (דברים כ"ד כ') "כי תחבט זיתך…
לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים שם) "כי תבצור כרמך…
לגר ליתום ולאלמנה יהיה…"; אם באו לידיך,
אתה מצווה עליהם ולא לרדף אחריהם. אבל השלום –
"בקש שלום" במקומך "ורדפהו"
במקום אחר.
וכן עשו ישראל:
אע"פ שאמר להם הקב"ה (דברים ב') "החל רש והתגר בו מלחמה",
רדפו אחרי השלום,
שנאמר "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון".
רש"י כ"ב ד"ה אעברך בארצך
אע"פ שלא נצטוו לפתח להם בשלום, בקשו מהם שלום.
1. מה הקושי בפסוקינו שרצו ליישב?
2.**
מפרשי
המדרש
שואלים:
מה ראה בעל המדרש לפתח בפסוק מתהילים ל"ז שאין מפרש בו כלל ענין השלום ולאיזה ענין הביאו?
נסה ליישב השאלה!
שים לב: יש אפשרות ליישב קושי זה בשתי תשובות שונות לגמרי זו מזו!
3.*
כיצד מעבד רש"י את מקורו ומה סיבת שינוייו השונים?
(שים לב: במקום משפט החיובי במקור "אע"פ שאמר להם הקב"ה",
בא ברש"י משפט שלילי:
"אע"פ שלא נצטוו…")
4.
בעל
עקדת
יצחק
(פרשת
חוקת) מביא בקשר לפסוקנו ולמדרש חז"ל זה את דברי פרקי אבות פרק
ד'. ואלה
דבריו:
"… ולזה היתה עצת החכם רבי מתיה בן חרש נכונה מאד, באומרו:
"הוי מקדים שלום לכל אדם".
הסבר,
מה הקשר בין מאמר זה לעניננו וכיצד הוא מפרשתו?
ב.
כא,
כ"א
וישלח ישראל מלאכים אל סיחון…
אעברך בארצך
רמב"ן:
ד"ה
וישלח
ישראל
מלאכים
– (אחרי הביאו דברי רש"י שהובאו בשאלה הקודמת) ועוד אבאר בע"ה במקומו, כי בכל האומות נצטוו לפתח להם לשלום חוץ מעמון ומואב, אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס,
כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה, כי לאמורי היא והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם,
שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום.
אבל משה היה יודע, כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרת עממים והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד,
ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש. הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם,
אלא שתהיה לחרבה.
וכן שנוי בספרי (כי–תבא רצ"ט – דברים כ"ו ג') "אשר נשבע ה'
לאבותינו לתת לנו – פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך".
ועוד אמרו רבותינו,
שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש…
ולא שלחו אל עוג דברי שלום, כי הוא כאשר ראה, כי הכו את סיחון, יצא לקראתם למלחמה.
רמב"ן
דברים
ב' כ"ד
ד"ה
ראה נתתי
בידך את
סיחון. הדבור הזה הוא האמור למשה (דברים ב' ל"א)
"ראה החילותי תת לפניך" וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות,
כי אחרי שיצונו השם "החל רש והתגר בו מלחמה"
לא ישלח לו דברי שלום:
אעברה בארצך", כי
אם ישמע
אליו –
יהיה
עובר על
דברי
השם, ואם
ידע שלא
ישמע
יהיה
שליחותו
לריק... אבל פירוש "ואשלח מלאכים" וכבר שלחתי מלאכים…
1.
איזה קושי (או קשיים) מיישב הרמב"ן בדבריו לפסוקנו,
האם מיישב הוא אותו קושי שעסקנו בו בשאלה א?
2.
העוסק הרמב"ן בשני המקומות הנ"ל (בחוקת ובדברים) ביישוב אותם קשיים אם לא?
3. מהי ראייתו של
הרמב"ן
מבמדבר
פרק ל"ב?
4.
התוכל להביא ראיה מספר יהושע למה שאומר הרמב"ן "שלא היה עבר הירדן ראוי לבית המקדש"?
5.
הסבר מהו ההבדל העקרוני בין מגמת דברי הרמב"ן (למקומנו)
לבין מגמת דברי המדרש רבה שהובאו בשאלה א.
6. פרש את דברי הרמב"ן המודגשים.
ג.
כא,
כ"ו
כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון
ויקח
את
כל
ארצו
מידו
חולין
דף ט'
ע"ב
אמר ר' שמעון בן לקיש:
הרבה מקראות שראויין להשרף והן הן גופי תורה:… כיוצא בדבר אתה אומר: "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון" מאי נפקא מינא?
אלא לפי שאמר להם הקב"ה לישראל (דברים ב') "אל תצר את מואב" אמר הקב"ה:
"ליתי סיחון ליפק ממואב, וליתו ישראל וליפקו מסיחון (=יבוא סיחון ויקח ממואב, ויבואו ישראל…) והיינו שאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון.
1. מה הקושי בפסוקנו שעליו מתעכבת הגמרא?
2.
הסבר את המקומות המסומנים בקו.
3.**
יש מפסוקנו ראיה שכבש סיחון מערי מואב,
אך היכן הראיה שכבש סיחון גם מארץ עמון?
ד.
כא,
כ"ז
על כן יאמרו המושלים: באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון
כי
אש
יצאה
מחשבון
להבה
מקרית
סיחון
אכלה ער מואב בעלי במות ארנון
בבא
בתרא
ע"ח:
אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר'
יוחנן:
מאי דכתיב "על כן יאמרו המושלים באו חשבון"? בואו ונחשוב חשבונו של עולם,
הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה. "תבנה ותכונן" – אם אתה עושה כן – תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא.
"כי אש יצאה מחשבון" – אם משיב אדם עצמו כעיר זה שהולך אחר שיחה נאה, מה כתיב אחריו?
"כי יצאה מחשבון"
תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינם מחשבין.
"להבה מקרית סיחון"
– מקרית צדיקים שנקראו "שיחין"
(רש"י = אילנות,
מלשון (בראשית ג') וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, ת"א:
כל אילנא חקלאי)
"אכלה ער מואב"
– זה המהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר שיחה נאה (וי"א אחר סיחה)
"בעלי במות ארנון"
– אלה גסי הרוח (רש"י:
ואכלה האש גסי הרוח שמגביהין עצמן כבעלי במות).
בעל
תורה
תמימה
לפסוקנו: אחרי
הביאו
דברי
הגמרא
דלעיל:
הנה אין ספק,
אשר כלל דרשה זו וכיוצא בה נאמרו על דרך רמז ואסמכתא ומשל, על דרך המוסר או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים…
אמנם חקרתי ומצאתי,
כי אף על פי כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא,
אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא, שאינו מיושב לפי פשוטו, כאשר ימצא המעיין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה,
וידקדק בעמקי תכונת הלשון או הסדר.
הסבר – מה גרם – אפוא – לחכמינו שתלו מוסרם דווקא על פסוק זה – ובמה "אינו מיושב לפי פשוטו"?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ב]
פרשת חוקת
פרק כא, כא – ל
פרקנו זה העוסק בכיבוש עבר הירדן יש ללמוד אותו יחד עם פרק ב בדברים.
וכבר אמרו רבותינו (במדבר רבה חוקת יט, כח):
"כל דברי תורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל זה פותח".
וכן
אמר
חזקוני
ביחס
לפרקנו
ולפרק ב
בדברים:
"ויש כמה דברים,
עניינים,
שהם עניים במקום אחד והם עשירים במקום אחר".
על
שלושה
עמים
הוזהרו
אבותינו
של להתגרות
בהם:
על
אדום
נאמר: (דברים ב, ה)"כי
לא
אתן
לכם
מארצם";
על
מואב
(דברים ב, ט)
"כי
לא
אתן
לך
מארצו";
על
עמון
(דברים ב, יט)
"כי
לא
אתן
מארץ
בני
עמון
לך".
ואילו
בקרבם
לסיחון נאמר (דברים ב, כד):
"ראה
נתתי
בידך
את
סיחון
מלך
חשבון
האמורי
החל
רש
והתגר
בו
מלחמה".
ואילו אנו רואים שוב את משה שולח מלאכים ומקש מעבר בדברים רכים, בדברי שלום, כאשר עשה באדום.
וזו התמיהה אשר העסיקה את חז"ל ואת פרשנינו (שאלה א, ב).
והאברבנאל היודע כל כך לנסח קושיותיו בבהירות מחלק שאלה זו לשתיים:
במקומנו
הוא שואל:
אם היתה ארץ כנען אשר נתן ה'
לישראל מן הירדן והלאה (כוונתו,
מערבה)
ולא ניתן להם ארץ אדום ולא ארץ עמון ומואב,
למה זה נתן ה' בידם ארץ סיחון ועוג וערי האמורי שהיו מעבר הירדן,
כיון שלא היתה ארצם ממתנת ה' לאברהם?
ואם נתנה ה'
לירושה,
למה זה היה שולח משה לשאול לשלום אל סיחון – ו"אין שלום אמר ה' לרשעים"?
ולדברים
פרק ב
הוא שואל:
אם ה' יתעלה אמר למשה:
"… קומו סעו… החל רש והתגר בו מלחמה"
איך שלח אליו משה דברי שלום היפך הציווי האלוקי?
ולו היה סיחון משיבו: "הנה כל הארץ לפניך, נוכח ה' דרככם",
מה יעשה אדוננו משה? האם יחדל להלחם בו? הנה יהיה זה לו עוון פלילי בהמרותו את פי ה'! ואם ילחם בו אחרי הודעת השלום, הנה בלי ספק דבר בלתי ראוי, שיחל דברו ומוצא שפתו ישנה,
אחרי ששאלו לשלום וענה אותו שלום?
בשאלה האחרונה הבאנו גם הפעם כבגיליון בהעלותך תשכ"א אחד מן המדרשים המתמיהים הרחוקים מאוד מן הפשט,
הן בדרישת המילים,
הן ביציאה מוחלטת מן ההקשר.
דרישת שמות עצם פרטיים כבמקומנו:
(חשבון = חשבונו של עולם;
סיחון = פעם מלשון סייחה נאה המפתה – היצר הרע, ופעם = שיחים,
אילנות שהם סמל לצדיק) מצינו לא אחת במדרשים.
(ועיין
י. היימן:
דרכי
האגדה, פרקים
יב, יג,
דרשת
המילים, דרשת
המשפטים.)
למדרשים מסוג זה יש לזכור תמיד את אשר הדגישו הקדמונים לא אחת, שלא התכוונו רבותינו כאן לפרש את הפסוק,
אלא רצו להסמיך את מוסרם על לשון הכתוב, ואפילו בדרך של משחקי מילים.
ויושבו על לב דברי הרשב"א
בפירושו
לאגדות, בעין
יעקב, ברכות
דף לב:
הרשב"א:
ב"עֵין
יעקב" מסכת
ברכות
דף לב
ע"א:
ד"ה
אמר
הקב"ה:
כלום
אשכח
עולות:
יש משתבשים וחושבים,
שהם ז"ל מפרשים הכתובים הבאים בהגדותיהם כיוצא בזה (כפי שפירשוהו שם בברכות בדרך רחוקה מן הפשט) על צד האמת…
ובזה ישתבשו רבים.
ונחלקו לשתי כתות:
כת (אחת)
מהם מצד נטותם לדברי חז"ל וסומכים על מה שאמרוהו,
חושבים כי כך פירוש המקראות באמת, אחר שבא בדבריהם ז"ל כך.
וכת (שנייה)
מהם משתבשים יותר,
ונוטים אל צד הכפירה, שחושבים כי כן היתה דעתם בפירוש המקראות ההם, וחוזרים וגוזרים שזה שיבוש מהם (= שכאן השתבשו חז"ל ולא הבינו שאין זה פשוטו של מקרא), ולזה יצאו לשיבוש גדול ממנו,
ותולים השיבוש בכל מה שאמרו חז"ל,
גם בפירושי התורה ובמצוות, ואלו סכלים באמת ונגד פניהם נבונים.
וכן טוב להביא לפני התלמידים את דברי הרמב"ם במורה נבוכים ג, מג על שני סוגי הטועים והמשתבשים בהבנת המדרש, המלגלגים על דברי חז"ל מתוך שחשבו שחז"ל חשבו דרשותיהם לפשט, והמאמינים בדבריהם אך אינם מבינים שלא נאמרו הדברים על דרך הפשט אלא על דרך "מליצת השיר" ויש בהם סמלים ואליגוריה, ולשון נופל על לשון ודרכים רבות שיריות לבטא מוסרם.
הדברים הובאו בעלון ההדרכה של בהעלותך תשכ"א
מורה
נבוכים: ג,
מג:
ונחלקו בני אדם בדרשות שני חלקים: חלק נדמה לו,
שהם אמרום על דרך ביאור עניין אותו הפסוק, וחלק (שני)
זלזל בהן ועשאן ללעג, כי הדבר פשוט וברור שלא זה הוא עניין הכתוב.
ואותו החלק (הראשון)
נאבק ונתווכח על אימות הדרשות לפי דמיונו וההגנה עליהן,
ודימה שכך הוא עניין הכתוב,
ושמשפט הדרשות כמשפט הדינים המקובלים.
ולא הבינו שתי הכיתות שהם על דרך המליצות הפיוטיות אשר לא יסופק עניינם לבעל תבונה,
ונתפרסמה דרך זו באותו הזמן ונשתמשו בה הכל, כדרך שמשתמשים הפייטנים במאמרים הפיוטיים….
וכך כל מה שאומרים בדרשות "אל תקרי כך אלא כך",
זהו עניינו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)
פרשת חקת
פרק כא פסוקים כא –
ל
א.
כא,
כא:
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר:
מדרש רבה במדבר פרשה יט פסקה כח
וישלח
ישראל: כל דברי תורה צריכים זה לזה, שמה שזה נועל זה פותח,
כאן נאמר: וישלח ישראל, ובמקום אחר תלה שליחות במשה שנאמר: ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, וכתיב:
וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום, וכתיב:
וישלח משה מלאכים מקדש נעברה….
הכתובים האלו צריכים זה לזה,
שמשה הוא ישראל,
וישראל הן משה,
ללמדך שראש הדור כל הדור.
לפי דעת מפרשי המדרש (מהרז"ו והרד"ל)
מסתמך המדרש "שמשה הוא ישראל"
על הפסוק בישעיהו
פרק סג
פסוק יא:
וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם,
מֹשֶׁה עַמּוֹ, אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם, אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ.
אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ:
1.
הסבר כיצד יתפרש הפסוק בישעיהו על פי דעת המדרש?
2. האם זהו פשוטו של מקרא אם לא?
ב.
כא,
ל:
וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא:
רש"י
כא, ל:
וַנִּירָם
אָבַד: מלכות שלהם.
אָבַד
חֶשְׁבּוֹן
עַד
דִּיבֹן: מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם.
וכן דִּיבֹן –
תרגום של "סר"
= "עד,
כלומר,
סר ניר מדיבון.
ניר – לשון מלכות ועול וממשלת איש,
כמו (מלכים–א יא, לו):
"למען היות ניר לדוד עבדי".
וַנַּשִּׁים:
שי"ן דגושה לשון שממה, כך יאמרו המושלים:
וַנַּשִּׁים אותם.
עַד
נֹפַח: השימונום עד נֹפַח.
* 1.
מהו הקושי במילת "וַנִּירָם"?
*
* 2. גם
הרא"ם
וגם בעל
גור אריה קובעים, שהוצרך רש"י לפרש "עד"
= סר.
ולא יכול היה לפרשו כמשמעו שאבד חשבון עד דיבון.
ושני מפרשי רש"י אלה נותנים לכך שתי סיבות שונות.
מה הן שתי הסיבות שבגללן הוצרך רש"י לפרש כפי שפירש?
3. למה לו לרש"י לומר דווקא בד"ה "ונשים":
כך יאמרו המושלים.
והלא כל זה מדברי המושלים?
ג.
כא,
ל:
וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא:
שד"ל
המשתדל
במדבר
כא, ל:
ונירם
אבד
חשבון: אין ספק כי הנו"ן במילת "נירם"
לשימוש כמו במילת "ונשים"
שלאחריה.
והמשורר (אשר כפי הנראה היה מאנשי סיחון) משתף עצמו עם הנוצחים ואומר:
"אנחנו יָרִינוּ את המואבים" והוא מעניין "ירה יירה" (שמות יט, יג).
מילת "עד"
המשולשת בכתוב הזה היא לדעתי משולשת בהוראותיה.
"עד
דיבון" –
דיבון היתה לבז.
"עד
נופח" –
כמשמעו.
"עד
מידבא" –
אצל מידבא. כמו (בראשית יג, יב):
ויאהל עד סדום.
(בראשית לח, א):
ויט עד איש עדולמי.
וזה דרך צחות בשירי לשון הקודש. גם בחרו המושלים להזכיר הערים נפח ומידבא,
להיותם שמותיהם מלשון מפח נפש ודאבון נפש.
והנה השיר הזה חברוהו האמוריים,
וישראל שמעוהו מפיהם בימי לכתם במדבר. ומשה נצטווה לכתבו בתורה. והנה זה אחד מן הדברים שראוי שישיתו אליהם לב האנשים האומרים,
כי לא משה כתב ספר התורה, ושנכתבה דורות הרבה אחריו, מימות דוד ואילך.
מה ראה האיש שכתב תורתנו לבדות מלבו,
מה שאמרו המושלים כשלכד סיחון את חשבון ואת דיבון?
ואם היה שיפתח בריבו עם מלך בני עמון (שופטים יא), הביא ראיה מהשיר הזה, החרשתי;
אבל יפתח לא הזכיר כלל דברי המושלים.
ומה החלום הזה אשר חלם כותב תורתנו,
לחבר שיר בשבח גבורת סיחון ועמו, אשר כבר אבדו מן העולם לפני כמה דורות ולא נשאר מהם שריד ופליט?!
הלא זה אחד מן הנסים והנפלאות שהכופרים מקבלים עליהם להאמין בהם,
כדי שלא להאמין בנסים ובנפלאות המקובלים בכל ישראל.
1. מה בין שד"ל לרש"י בפירוש "ונירם"
ומה מעלותיו של כל אחד מן הפירושים?
2. מה הכריחו לפרש שלוש מילים "עד"
בשלוש הוראות שונות?
3. מה ראה להביא ראיותיו ל"עד"
בשלוש הוראות שונות אלה, במה הם מוכיחים פירושו?
השאלות המסומנות ב–
* קשות והמסומנות ב–
* * קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]
פרשת חוקת
פרק כא פסוקים כא –
ל
פרקנו זה העוסק בכיבוש עבר הירדן יש ללמוד אותו יחד עם פרק ב בדברים, והשתמשו פרשנים ביחס לשני פרקים אלה במאמרו של ר'
נחמיה
(ירושלמי
ראש–השנה
פרק ג
הלכה ה)
"דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר".
שהרי כמה פרטים חשובים בעניין כיבוש עבר הירדן שלא נאמרו כאן נאמרו שם וכן להפך.
השוואה זו מעוררת גם כמה תמיהות, האחת היא זו,
שנאמר בדברים על סיחון "החל רש" והתגר בו מלחמה"
ומשה שולח לו מלאכים בדברי שלום ובבקשת מעבר בשלום,
ובהבטחה של יתגר בו מלחמה.
למפרשים דעות שונות בישוב שאלה זו, ויפה על כולם היא התשובה הניתנת לשאלה זו בתנחומא חוקת וכן בבמדבר רבה יט,כז.
עיין גיליון דברים תש"י.
מדרש תנחומא חקת פרק כב
(כב)
וישלח
ישראל
מלאכים
אל סיחון
מלך
האמורי זש"ה סור מרע ועשה טוב וגו' (תהלים לד) ולא פקדה התורה לרדוף אחר המצות אלא כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב) כי תפגע שור אויבך (שמות כג) כי תראה חמור שנאך (שם)
כי תחבוט (דברים כד) כי תבצור (שם)
כי תבא בכרם רעך (שם כג) כלם אם באו לידך אתה מצווה עליה ולא לרדוף אחריה והשלום בקש שלום במקומך ורדפהו במקום אחר וכן עשו ישראל אף על פי שאמר להם הקב"ה החל רש והתגר בו מלחמה (שם כג) רדפו את השלום שנא' וישלח ישראל מלאכים וגו':
השאלה השנייה היא זו שעוסקת בה שאלה א בגיליוננו.
אף שאלה זו ניתנו לה תשובות שונות והנה שתיים במדרשים.
מדרש
הגדול
במדבר
(חוקת)
וישלח
ישראל
מלאכים
אל סיחון:
וכי ישראל שלח?
והלא משה שלח,
שנאמר:
"ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון" (דברים ב, כו).
אלא כיון שראה משה שנגזרה עליו גזירה שלא יכנס לארץ, כתב השליחות על שמן של ישראל.
פסיקתא
זוטרתא:
ולהלן הוא אומר:
"וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום"
(במדבר כ, יד).
מפני שהיה מלך אדום חשוב,
שלח לו משה מלאכים, אבל סיחון, ישראל שלחו לו ולא משה.
ואעפ"כ במשנה תורה כתיב: "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון" (דברים ב, כו)
– ללמדך שברשות משה נשתלחו.
שירם של המושלים מעורר אף הוא בעיות הרבה:
מי הם המושלים ומה מטרת שירם? מבחינה לשונית רבו הקשיים: מה פירוש המילים הנדירות: "ונירם",
"ונשים"?
מי הוא הנושא לנשוא "אבד"?
מי הנושא בפסוק "נתן בניו פלטים"
ועוד.
שאלות ב ו–ג עוסקות בעיקר בצד הלשוני של "ונירם"
"ונשים".
וראוי להשוות לדברי שד"ל את דברי הרשב"ם הבאים אשר ממנו הושפע שד"ל בפירושו כאן.
דברי הרשב"ם מובאים כאן ע"פ ההוצאה המדעית של רזין (ברעסלוי תרמ"ב)
ובחומשים (מקראות גדולות) דבריו משובשים.
רשב"ם
כא, ל
ונירם:
ונשליך אותם ממקומם.
ונחרם אותם. כמו מן "נטה"
אומר ונֵט' כן יאמר מן "ירה"
– וַנֵיר;
"ונירם"
כמו ונירֵם; וכן יבדילַני (ישעיהו נו, ג)
כמו יבדילֵני. וכן "להוציאָנו"
(שמות יד, יא)
כמו להוציאֵנו (בציר"י).
וכמו שפירוש "ונשים"
– ונפעל,
כן "ונירם".
ואילו היה מפורש כתרגומו היה לו לינקד "וְנירם"
וי"ו חטף (שוא).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
פרשת חקת
פרק כא
א.
כא,
א
וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב… וילחם בישראל
ג'
וישמע
ה'
בקול
ישראל
ויתן
את
הכנעני
ויחרם
אתהם
ואת
עריהם
ויקרא
שם
המקום
"חרמה".
השוה שופטים א'
י"ז:
וילך
יהודה
את
שמעון
אחיו
ויכו
את
הכנעני
יושב
צפת
וירימו
אותה
ויקרא
את
שם
העיר
"חרמה".
ראב"ע:
ד"ה
וישמע
הכנעני
– … ורבים אמרו, כי זאת הפרשה יהושע כתבה והראיה (יהושע י"ב י"ד)
"מלך ערד אחד",
ומצאו שבני יהודה קראו שם המקום "חרמה"
(שופטים א'). ולא אמרו כלום,
כי אותו המקום יקרא בתחילה "צפת"
וזה – מלך ערד, והאמת – שני מקומות ורבים במקרה כמוהם.
ומלך ערד על פשוטו הוא מעבר לירדן מזרחה.
רמב"ן:
ד"ה
וישמע
הכנעני
– מצינו בכבושי יהושע "מלך ערד אחד"
ועוד כתיב במסעות (במדבר ל"ג מ') "והוא יושב בנגב בארץ כנען"
והכתוב לא יקרא ארץ כנען סתם עבר לירדן מזרחה,
כמו שאמר (במדבר ל"ד ב') "ארץ כנען לגבולותיה".
ועוד כי היה ראוי, שיחלוק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל, והכתוב יספר בכל מקום, כי ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי נתן משה לשני המטות וחצי המטה,
ותשעה המטות וחצי המטה לקחו נחלתם אחרי עברם את הירדן בארץ כנען.
ואולי נאמר, כי החרימו ישראל את ארצם ולא ישבו בה כלל,
ואינו נכון. וכן רש"י מפרש (פסוק ב') "והחרמתי את עריהם"
שהקדיש שללם לגבוה.
והנכון בעיני, כי זה מלך ערד הוא יושב בנגב מעבר לירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן,
בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהיא בנגב,
ושמע מרחוק בבא בני ישראל ובא דרך האתרים על ערבות מואב להלחם עמהם שם. וזה
טעם
"וישמע".
ולכן ספר הכתוב "והוא יושב בנגב בארץ כנען",
כי בא מארץ אחרת אל מקום ישראל ונדרו ישראל נדר לה',
שאם יתן אותו בידם, שיחרימו כל אשר הם לה'.
וספר הכתוב כי שמע ה'
תפילתם ונדרו נדר לה' ושלמו אותו, כי הרגו אותם עתה בימי משה,… ונתנו כל שללם לאוצר בית ה'.
והשלים עוד בכאן לספר, כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים "חרמה".
והוא מה שנאמר בספר שופטים (א'
ט"ז)
"ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם",
ושם כתוב (א'
י"ז)
"וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר "חרמה".
ושם נשלם הנדר הזה.
אבל השלים הכתוב להזכיר הענין בכאן, וזה כענין הפרשה שאמה ברדת המן (שמות ט"ז ל"ד–ל"ה)
"ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עם בואם אל ארץ נושבת,
את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען".
והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח, וכן (במדבר ל"ד י"ז)
"אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ", נבואה שיהיו חיים וקיימים, כי לא יתכן שיהיה ה'
מיחד להם אנשים על הספק,
אבל היה ראוי שיצוה ליהושע בעת החלוקה.
גם נכון הוא לומר, שהחרימו ישראל עתה בימי משה את המלך הזה ואת עמו לפי חרב וקראו שם מקום המלחמה "חרמה",
ואחרי עברם את הירדן המית יהושע גם את מלך ערד אשר מלך אחרי כן עם מלכי כנען אשר מלכו בימים ההם,
ובני יהודה בבואם בעריהם החרימו אותם גם כן וקראו שם הערים "חרמה",
כי השלימו את נדרם אשר נדברו אבותם,
"והחרמתי את עריהם";
ולכך אמר כאן "ויקרא שם המקום חרמה" ושם (שופטים א' י"ז)
כתוב "ויקרא את שם העיר חרמה",
שם כל עיר שהיתה ממלך ערד, כי השלימו נדרם והיה שללם מחרמי גבוה.
והנה כל הנזכר כאן היה בת אחת,
זולתי שהזכיר "ואת עריהם"; שהיה לעתיד בבואם בעריהם. ולכך אמר: "והחרמתי את עריהם"
ולא אמר "אתהם ואת עריהם",
כי
הזכיר
נזר
העתיד, כי
הם במלחמה
ימותו
ושם
ייתמו.
ולשון הכתוב נאות למה שפרשנו,
שהיה ראוי לומר (פ'
ג')
"ויתן את הכנעני בידם ויחרימו אתהן ואת עריהם ויקרא שם המקום "חרמה"
אבל חסר הכנויין לרמוז, שנתן
הכנעני
ביד מי
שנתנו
מישראל, מהם עתה, מהם לעתיד, כי ה' שמע תפילתם והם קיימו נדרם.
תן דוגמא ל"רבים כמותם" שבדברי ראב"ע.
לאיזה מלך ערד יתכוון הראב"ע בסוף דבריו,
לזה שבפרקנו או לזה שבספר יהושע י"ב?
לשם מה מביא הרמב"ן בראשית דבריו את במדבר ל"ד ב', מה רצה להוכיח בעזרתו?
לשם מה הזכיר הרמב"ן כאן שמשה חלק את עבר הירדן המזרחי לשני השבטים וחצי ושהספור יספר זאת "בכל מקום"?
1.
מניין לרמב"ן שנתנו השלל לאוצר בית ה'?
2. לשם מה אמר הרמב"ן "אבל השלים הכתוב להזכיר הענין לכאן", מהי תמיהה רצה ליישב בזה ולשם מה הוא מזכיר את שמות ט"ז ל"ד–ל"ה?
3.
לאיזה פסח מכוון הרמב"ן?
4. מה ההבדל בין פירושו הראשון לבין פירושו השני ("גם נכון הוא…")
5.
הסבר את המלים המודגשות בפרושו השני!
6.**
כיצד מפרש הרמב"ן את ההבדל שבין הנדר (בפ'
ב')
לבין קיומו (בפ'
ג')?
7.**
מה ההבדל שבין הרמב"ן לראב"ע בישוב הסתירה שנראים פסוקי שופטים סותרים את פסוקינו,
ומה יש לומר לזכותו של כל אחד משני הפרשנים?
8.**
לשם מה מביא הרמב"ן את פ'
במדבר ל"ד י"ז ומהו הדיוק הלשוני בפסוק ההוא שעליו הוא מבסס את הוכחתו?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
במדבר כ"א,
ל'
ונירם אבד חשבון עד–דיבן ונשים עד–נפח אשר עד–מידבא.
ת"א:
ומלכו פסקת מחשבון עדא שלטן מדיבון וצדיאו עד–נפח דסמיך עד–מידבא.
רש"י:
ונירם אבד חשבון מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם. וכן עד דיבון תרגום של "סר"
"עד",
כלומר,
סר ניר מדיבון…
רוו"ה
(היידנהיים),
הבנת
המקרא
על רש"י:
לדעת רש"י שרשו "ניר"
וככה לדעתו "נינם יחד" (תהילים ע"ד ח') מששורש נין, רק פתחות הוי"ו הוא זר שהיה לו לינקד ונירם בשוא, כי הפתח מורה על חסרון ה"א הדעת וכאילו הוא "ונירם",
שטעמו:
והניר שלהם, וזה שלא על המנהג לחבר ה"א הידיעה בראש התיבה עם אחת מאותיות הכינויים בסופה.
ומכל מקום מצאנו לו חברים מעטים ע"ד זרות כמו "הערכך"
(ויקרא כ"ז י"ג)
"האהלי"
(יהושע ז' כ"א).
ויש מפרשים "ונירם"
מלשון יריה והלשכה כמו "ירה בים", והנו"ן לסימן המדברים:
ונירה אותם והוי"ו פתוחה להפך התיבה מלשון עתיד ללשון עבר… רק זר קמצות הרי"ש והנו"ן והיו ראויים להנקד בצירי.
אכן גם לזרות זה מצאנו חברים: ילבשם הכהן (שמות כ"ט ל') לא ישמם בך (דברים ז' ט"ו)
עכ"ל.
(וראה ראב"ע,
בדומה לרוו"ה).
רשב"ם:
ונירם – ונשליך אותם ממקומם.
ונחרם אותם. ונירם כמו ונרם וכן להוציאנו כמו להוציאנו…
ואילו היה מפורש כתרגום היה לו לינקד ונירם וי"ו חטף.
אילו פרושים נראים כמתאימים לפיסוק הטעמים ואילו נראים כסותרים?
מה פירוש של "וי"ו חטף" שבדברי הרשב"ם?
ב.
במדבר כ"א ל"ג
…
ויצא עוג מלך–הבשן לקראתם הוא וכל–עמו למלחמה אדרעי
הסבר את דרך צירוף הטעמים בצלע הזאת.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת חקת –
נחש הנחושת
כא ד –
ט
גליון זה הוא המשכו של גיליון חקת תשט"ו,
עיין שם וצרפהו לגליוננו.
א.
שאלה כללית:
ר'
אליעזר
אשכנזי, (השלים
ספרו
בפולין
שנת ש"מ
): מעשי
ה' פרק
כט:
ייתכן לומר בעניין זה, שאין ספק שהנחש הוא מין אחד והשרף מין אחר.
ושלח ה' שני מינים הללו ליפרע מהם;
אחד נגד מה שדברו נגדו,
ואחד מה שדברו נגד משה;
כמו שנאמר (כא,
ה)
"וידבר העם באלוקים ובמשה".
והנה נגד מה שדברו נגד ית' שלח הנחש, שכן הוא נפרע בנחש ממי שידבר בסתר נגדו יתברך,
כמו שנאמר בעמוס (ט,
ג)
"ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים, משם אצווה את הנחש ונשכם".
ושלח עליהם השרף על מה שדברו נגד משה. כמו שאמרו חז"ל (אבות ב,י)
"לחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש".
ועל כן נאמר,
ששלח ה' על המדברים ההם נחשים ושרפים.
וכבר ישראל, כאשר הרגישו שאלה שני המינים באו עליהם על שדברו באלוקים ובמשה,
התוודו לפני משה את עוונם;
ותכף שהתוודו ידעו שמשה בגודל ענוותנותו תכף ומיד מחל להם מה שדברו נגדו,
ולא בקשו ממנו רק שיתפלל לה', שימחול חלקו. ועל כן לא אמרו רק שיסיר מעליהם הנחש שבא על שדברו באלוקים. ולא בקשו על עניין השרף,
שכבר ידעו שמשה מחל הרי מעצמו יסור השרף. …
והנה היתה עצת ה' שיעשה משה הנחש,
וכאשר הנשוכים יביטו אליו באותה כוונה לחיות – אין לך ווידוי גדול מזה,
שהרי הם מתוודים על עוונם שעשו מעשה נחש, ועל ידי הווידוי יתרפאו.
והנה ה' יתברך אמר למשה "עשה לך שרף"
ולא אמר: עשה לך נחש – כאילו אמר: "אני כבר מחלתי,
אבל עשה לך שרף, שיתוודו על העוון וון שדברו נגדך, שלחישתך לחישת שרף.
וזה אומרו" עשה לך"! אמנם משה לא עשה כך,
אבל עשה נחש,
כאילו יאמר: "אני כבר מחלתי,
אבל יתוודו על העוון שדברו נגדך". ולכן לא נאמר:
"ויעש כן", באופן שהקב"ה היה אומר:
"מחלתי!
ועשה בשבילך שרף",
ומשה כאומר: "אני מחלתי", ולא עשה אלא נחש. אשרי העם שככה לו שליח נאמן, ואשרי העם שה'
אלוקיו מלך רחמן!
1. מה הקשיים בלשון הפסוקים שמנסה בעל מעשי ה' ליישב?
2.
כיצד הוא מפרש את הביטוי "עשה לך" והיכן מצאנו ברש"י פירוש על דרך זו?
*3.
השווה את דבריו
לדברי
הרמב"ן
(שמות
לו, ח)
שהובאו בגיליון ויקהל–פקודי ש.ז.
(בסוף דבריו) החל
מן "והנה
לא הזכיר
במשכן…" מהו הדמיון בין מקומנו ובין הפסוקים שעליהם ידבר הרמב"ן שם?
(עיין שם שאלה א /
7 ). להלן מתוך גיליון ויקהל–פקודי תשכ"ח:
רמב"ן
שמות לו,
ח:
… והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה'
את משה, אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר והטעם,
כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (להלן לח כב)
ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה'
את משה ואולי היה זה מפני שנוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה) ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כעניין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא:
שאלה א /
7: מהו הקושי המיושב בדברי הרמב"ן החל מן "והנה לא הזכיר במשכן כל כליו…" עד "כמו שהזכירו רבותינו",
ומה ההבדל בין שתי תשובותיו הניתנות בקטע זה?
ב.
ר'
יצחק עראמה: עקדת יצחק: (המאה ה–ט"ו):
… מתוך צערם באו לבקש תואנות ותלונות מצד הלחם ההוא האלוקי שניזונים בו, וגם המים הנתונים להם בנס,
ואמרו,
שהדברים אשר להם כן הם בלתי בטוחים,
וכמו שאמרו (קידושין ל"ט ע"ב)
"אין סומכין על הנס". ואחר שהם קלי ההסרה היה נחשב להם כאילו אין להם די סיפוקם… והרי הוא להם כאילו אין להם.
ולפי זה דן אותם ה'
יתעלה על פי דרכם. אמר:
כיוון שאין חפצכם לחיות כי אם על המנהג הטבעי,
אף אני אעשה זאת לכם,
שאניח הנחשים השרפים אשר במדבר על טבעם ולא אחסום פיהם מהזיק לכם, כמו שעשיתי עד הנה. וכן עשה, "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל ויבוא העם אל משה ויאמרו: חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש… ". אמר,
שידעו ויכירו שאי אפשר להם לחיות בארץ ההיא רק דרך נס.
ולזה הודו במה שחטאו עליו ראשונה ובקשו ממנו שיתפלל על החזרת הנס ההוא למקומו. וזו מה שאמר לו ה'
יתברך למשה אחר תפילתו: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי"?
1. מהו הקושי (או הקשיים) בפסוק ה שאותם הוא מיישב בראשית דבריו (עד "כאילו אין להם")?
2.
הסבר את המילים המסומנות –
המודגשות.
3. מה רמז מצא בלשון פרקנו,
שהחזיר ה' אותם למצב טבעי ובשלחו את הנחשים הפסיק את הנהגתו הנסית?
4. מהי תכלית נחש הנחושת לפי דבריו?
ג.
שאלה כללית:
ר'
יוסף
אבן כספי:
טירת
כסף:
ואמנם עניין הנחש,
אינני נבוך בעניינו כמבוכת רבים מן המפרשים.
אבל יש לי בו מבוכה אחת, לא ארפא ממנה לעולם אלא אם כן יצווה ה'
לאחד מנביאיו שיעשה לי נחש כמו זה ואביט אליו ואחיה.
והמבוכה ההיא הוא שלא אדע עניינו כמו שלא אדע עניין החושן והאפוד, ועניין העץ שהשליך משה במי מרה וזולת זה מפעולותיו כולם, עשאם במצוות ה',
ואיך נדע אנחנו פעולותיו ונפלאותיו, ולא נוכל לדעת פעולת שאר הנביאים כאליהו ואלישע שהיו למטה ממשה מאוד מאוד…
ר'
יוסף
אבן כספי:
משנה
כסף:
ד"ה
עשה לך
שרף: ואין לשאול: למה זה ועל מה זה,
כי די לנו במה שעינינו רואות. כי זאת הצורה המלאכותית נעשתה במצוות ה'
על דרך הרפואה,
הנותן לה כוח,
כמו שמפורסם היום מעשה צורות האריה לכליות (??), לא שישתחוו לה ויעבדוה וחלילה.
ומה יש לנו בזה מבוכה?
רק כי לא נדע לעשותה.
מהי השאלה אשר לדעתו אינה צריכה להטרידנו (=אשר איננו נבוך בה) ומהי השאלה אשר בה הוא נבוך?
ד.
כא,
ט:
…
והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת –
וחי:
ר'
אנשלמה
אשתרוק: מדרשי
התורה: (ברצלונה
אמצע
המאה
הי"ד,
נקרא
"הקדוש"
כנראה
שנהרג
על קידוש
השם
בפרעות
1391 בברצלונה.):
… ורמז גם כן,
שמי שיהיה נשוך מיצר הרע,
שהוא נמשל לנחש,
שיביט למעלה אל השמים המספרים כבוד א–ל ומגידים בהשגחתו…
ישכיל כי א–לוה בגובה שמים ורוכב עליהם ומפעילם כרצונו.
וזה שאמרו אל משה (פסוק ז): "התפלל אל ה'
ויסר מעלינו את הנחש" והוא יצר הרע.
ומה שציווה לשומו על נס ולא אמר להסיר הנחשים לגמרי, להורות,
כי האדם בידו טובו להגביר שכלו על חומרו ושהחומר צריך אליו להשלים נפשו ולקיום המין.
*)
1.
השווה דבריו לדברי כל הפירושים האחרים שהובאו בגיליון זה (ובגיליון חקת תשט"ו *)) לעניין נשיכת הנחש.
במה שונה תפישתו מתפישת כולם?
2. במה מצא בפסוק ז. רמז לתפישתו?
*)
עיין עלון הדרכה.
ה.
שאלות ברש"י:
1. רש"י
כא, ד:
ותקצר
נפש העם
בדרך: בטורח הדרך שהוקשה להם, אמרו:
עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו, כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום הזה, לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך.
ולא יתכן לומר "ותקצר נפש העם בדרך" בהיותם בדרך, ולא פירש בו במה קצרה,
שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא מפורש שם במה קצרה. כגון (זכריה יא,ח)
"ותקצר נפשי בהם".
וכגון:
(שופטים י, טז)
"ותקצר נפשו בעמל ישראל". כל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער.
ובדבר המטריח נופל לשון "גודל",
שגדול הוא וכבד על האדם,
כגון (זכריה יא, ח)
"וגם נפשם בחלה בי גדלה עלי". (איוב י, טז)
"ויגאה כשחל תצודני".
כללו של פירוש,
כל לשון קצור נפש בדבר – לשון שאין יכול לסובלו הוא,
שאין הדעת סובלתו.
א.
מה קשה לרש"י בפסוקנו?
ב.
האם בי"ת של בּדרך נחני ה'…
או כבי"ת של במדבר כ"א,
ונפשנו קצה בּלחם הקלוקל?
ג.
לשם מה מסביר רש"י בהקשר זה,
שבדבר המטריח נופל לשון גדולה…?
2. רש"י
כא, ו:
את
הנחשים
השרפים, (במ"ר)
ששורפים את האדם בארס שיניהם:
א.
מה קשה לו?
ב.
במה שונה ר'
אליעזר אשכנזי (עיין שאלה א)
מרש"י בתפישתו?
3. רש"י
כא,ק
ז:
ויתפלל
משה, מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול.
בעל
נימוקי
שמואל
(שמואל
צרפתי
מפאס, ת"ך
– תע"ג),
מקשה
על דברי
רש"י
אלה:
יש להעמיק קצת ולדייק מילת "מכאן"
דקאמר רש"י,
מהיכא קא דייק לה רש"י?
בשם החכם חביב טולידאנו שמעתי ד"ויתפלל משה בעד העם" הוא מיותר, דודאי מכיוון שאמרו "חטאנו"
וודאי התפלל בעדם,
ואם כן לא היה צריך קרא למימר "ויתפלל משה בעד העם".
והר"י קורקוס אמר,
ד"בעד העם" יתירא ומזה דייק רש"י,
די לו לומר "ויתפלל משה" ותו לא! "ובעד העם" למה לי? אלא להורות שנתרצה להם ומחל להם.
אבל בעל נימוקי שמואל דוחה פירוש זה של הר"י קורקוס (מאה 15 – 16 ).
** מהי חולשת פירוש זה? התוכל למצוא תשובה טובה מזו ליישב את
דברי רש"י?
השאלות המסומנות ב–
* קשות והמסומנות ב–
* * קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
פרשת חוקת –
נחש הנחשת
פרק כא, ד – ט
השאלה המרכזית בפרשה זו היא בלי ספק שאלה א.
וייתכן שחברת הלומדים – אחרי קריאת הפסוקים ד – ט – תתעורר מעצמה ותשאל מיד,
מה פירוש אותו נחש הנחשת,
מה טעם בעשייתו,
וכי נחש מרפא?
וכי אין בזה משום נחש,
משום מעשה כשפים?
וכי יש מעצור ביד ה'
לרפא כל נשוך בלי נחש נחשת, בלי עשיית שרף?
בחברת צעירים – ביחוד – ייטיב המורה לעשות אם יתן להם תחילה להוציא את כל רוחם, את תמיהתם, את קושיותיהם, אפילו את התנגדותם – ורק אח"כ יראה להם ששאלה זו לא הם הראשונים ששאלוה אלא כבר תמהו על כך ראשונים ואחרונים ויראו את שאלתם הם בניסוחם של חז"ל ובניסוחו של אברבנאל:
משנה
ראש השנה
פרק ג
משנה ח:
… כיוצא בדבר אתה אומר: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי".
וכי נחש ממית וכי נחש מחיה? …
אברבנאל:
למה ציווה ה'
למשה "עשה לך שרף ושים אותו על נס",
וכי מה היה התועלת בזה?
אם כנגד הנחשים שלא ינשכו עוד – והנה הכתוב אומר "והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" – לא שיחדלו הנחשים מנשיכתם, ואם היה לתרופת הנשוכים, יהיה הדבר זר מאד, כי ראיית השרף יוסיף רעה בנשוך מפעולת הדמיון …
אברבנאל עוד רואה תמיהה נוספת על התמיהות שהזכרנו, כי לדעתו (וזו גם פליאת הרמב"ן)
אם התכוונה התורה לאמצעי ריפוי טבעי, הנה דווקא ראיית נחש – מבחינה טבעית – עוד תשפיע לרעה על הנשוך,
באשר תעורר בו את זיכרון הרגע שבו נושך וזעזוע זה אין בו להחליש את תוצאות הנשיכה אלא להגביר אותן.
רק לאחר שהובהרה השאלה כל צרכה יש לגשת לקריאת התשובות. בגיליון חוקת תשט"ו הובאו דעותיהם של חז"ל (במשנה דלעיל), של ראב"ע,
של הזהר, של הרב הירש.
בגיליוננו עוסקות בשאלה זו שאלות א, ב,
ג,
ד.
יש לשים לב במיוחד לדברי ר' יצחק עראמה הרואה את הנס לא בבוא הנחשים אלא בהימנעותם מבוא.
וזהו שאנו אומרים בברכת מודים "ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהרים".
כדי להקל על מציאת התשובה לשאלה ב – 3
יעויין ברש"י
בראשית
ח, ח
ד"ה
וישלח.
וישלח
– אין זה לשון שליחות אלא לשון שלוח,
שלחה ללכת לדרכה,
ובזו יראה אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו:
שאמנם המצב הטבעי הוא זה,
שהנחשים באים ונושכים,
על כך יעיד הפסוק:
דברים
פרק ח
פסוק טו:
המוליכך
במדבר
הגדול
והנורא
נחש
שרף
…
לשאלה ד יש להעיר שזו דרך אליגוריסטית רחוקה מן הפשט ושונה שינוי עקרוני מכל הפירושים הסמליים שהובאו בשני הגיליונות (תשט"ו ו–תשכ"ח).
להבנת דבריו יובאו כאן דבריו לפרשת שמות פרק ד.
באות הנחש רמז על הנחש הקדום וזה שאמר "וינס משה מפניו"
להורות כי יגבר השכל עליו בהדרגה מעט מעט עד שיהיה למטה בכפו, שלא יישאר בו שום לחלוחית להטריד את שכלו ….
ומכאן רואים אנו שהוא עקבי בפירושו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
פרשת חקת –
מלחמת ישראל בסיחון ובעוג
כ"א כ"ד–ל"ה
א.
כא,
כ"ד,
ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו מארנון ועד יבוק
עד בני עמון,
כי עז גבול בני עמון.
1.
השוה לפסוקנו את יהושע י"ג כ"ה.
כיצד יש לישב את הסתירה בין שני הפסוקים?
2. במה עשוי המסופר בהפטרתנו (שופטים כ"א)
לסייע לישוב הסתירה הנ"ל?
ב.
כא,
כ"ד
כי עז גבול בני עמון
רש"י:
ד"ה כי עז:
ומהו חזקו? התראתו של הקב"ה שאמר להם (דברים ב') "אל תצורם".
רלב"ג:
וספר כי לא יירשו (ישראל)
הארץ ההיא כי עז גבול בני עמון וחזק מאד,
וכמו זה אמר בספר יהושע "כי לא להוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם". ויש לספק בזה מדוע לא לקחו גם כן ישראל אז מידי ארץ בני עמון, היד ה' תקצר?
והנה אע"פ שהיה חזק היה יכולת ביד ה'
יתברך לסבב שינצחוהו ישראל? והנה היתר זה הספק הוא,
כי ה' יתברך אע"פ שיש בידו לעשות כל אשר חפץ,
הנה לא יעשה ה' מופצתים רק בעת הצורך ולראויים להם, ויחבר אליהם עם זה כל הסבות הנאותות לפי מה שאפשר, כמו שזכרנו פעמים רבות. ולולא זה לא היו ישראל צריכים למלחמה,
אבל היה אפשר שישלח ה'
מלאכו וימיתם, כמו הענין בחיל סנחריב. ולזה היה רצון ה' יתברך,
שיהיה זה דרך מלחמה, ולזה נמלטו מהם המקומות החזקים מאד, כמו שזכו בזה המקום ובספר יהושע*, עם שישראל לא היו ראויים כמו זאת ההשגחה הנפלאה,
כמו שזכרנו בזאת הפרשה.
אברבנאל:
והנה אמר "כי עז גבול בני עמון"
לתת הסיבה, שאם היו סיחון ועמו וארצו כל כך חזקים, איך לא היו כובשים את ארץ בני עמון כולה?
לזה אמר שגבול ארץ בני עמון היה חזק ועז מאד, ולא יכול האמורי לכבשו.
1. מה קשה לשלושתם בפסוקנו?
2. מה ההבדל בין פרושו של רש"י לפירושו של רלב"ג?
3. במה שונה אברבנאל משני הראשונים?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
א. ב.* |
1. כ"ז |
|
א. ב.* |
2. כ"ז ד"ה |
|
א. ישב קושיתם! |
3. כ"ז |
|
א. ב. ג.* ד. |
4. כ"ז ופירש |
|
א.* ב.** ג. ד. |
5. ל' ד"ה |
|
א.** |
6. ל' |
ד.
כא,
ל"ד,
ויאמר ה' אליו אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו
במדבר
רבה י"ט
ל"ב:
זה שאמר הכתוב (משלי כ"ח)
"אשרי אדם מפחד תמיד", וכן הוא מידת צדיקים אע"פ שהקב"ה מבטיחן, אין פורקים ביראה…
ולמה נתירא? אמר:
שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעברה. אמר לו הקב"ה:
"כלן השלימו בצדק".
1.
הסבר את הביטוי "פורקים ביראה".
2. הבא עוד דוגמא נוספת מן התורה על מישהו שהיה צדיק והקב"ה הבטיחו "לא פרק ביראה"?
3.**
היכן הרמז בלשון הכתוב שהיה משה רבנו מתיירא ששמא מעלו ישראל או נתלכלכו בעברה? ומנין שלא היה ירא מפני גבורתו של עוג?
והשוה את הטבלה:
|
דברים דבירם ויקרא דברים מלכ"א' תהילים משלי |
דברים דברים דברים מלכ"א' מלכ"ב' מלכ"ב' |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)
פרשת חקת –
שירת הבאר
פרק כא, י – כ
א.
מדרשי שמות בחז"ל
א.
כא,
טז:
ומשם
בארה
– היא
הבאר
אשר
אמר
ה'
למשה
אסף את העם ואתנה להם מים:
מדרש תנחומא חקת פרק כא:
אז
ישיר
ישראל –
מפני מה לא נזכר משה שם? מפני שנענש על המים ואין אדם מקלס לספקלטור (התליין)
שלו.
ולמה שמו של הקדוש ברוך הוא לא נזכר בה?
משל למה הדבר דומה? לשלטון שעשה סעודה למלך. אמר המלך: פלוני אוהבי יש שם? אמרו לו: לאו!
אמר המלך: אף אני איני הולך לשם.
אף כאן אמר הקב"ה:
הואיל ומשה אינו נזכר, אף אני איני נזכר שם.
רש"י
כא, כ:
במחקק:
על פי משה שנקרא מחוקק,
שנאמר (דברים לג, כא):
כי שם חלקת מחוקק ספון.
ולמה לא נזכר משה בשירה זו? לפי שלקה ע"י הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה.
משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר:
אם אוהבי שם,
אני שם, ואם לאו, איני הולך!
רשב"ם
כא, יד:
על
כן
יאמר
בספר
מלחמות
ה': על אלו המסעות שחזרו לאחוריהם והקיפו את ארץ אדום.
כדכתיב:
ונסב את הר שעיר ימים רבים (דברים ב, א),
וחזרו עד שפגעו בבאר שכתוב למעלה (במדבר כ, יט)
אז יאמר, בספירת דברים ששיבחו להקב"ה והזכירו נסי ים סוף ונסים שנעשו בנחל ארנון ובאר, וגם אז ישיר ישראל בראותם עתה את הבאר, כי מתחילה לא אמרו שירה עליו, לפי שאז נענשו עליה משה ואהרן.
חזקוני
כא, יז:
ומשם
בארה: מאותו אשד הנחלים ומנביעתן, היתה הבאר נובעת ויצאה מן הסלע.
חזקוני
כא, יח:
חפרוה
שרים: משה ואהרן, כדכתיב:
"ודברתם אל הסלע"
(לעיל כ, ח).
במחקק במשענתם: כשהכה במטה עשה רושם בסלע ובקעו. לשון מחוקה על הקיר (יחזקאל ח, י).
אבן
עזרא כא,
טו:
ונשען
לגבול
מואב: זהו "והוא יושב ממולי"
(להלן כב, ה)
ומשם נסעו ישראל אל המקום הנקרא "באר"
כי ה"א בארה תחת "אל",
כמו ה"א מצרימה.
וזאת הבאר גם היא היתה פלא, ואיננה הבאר הנקרא "באר מרים" לפי דעתי, רק היה המקום שציווה משה וחפרוהו שרי ישראל במשענותם,
ומיד נבקעו מים.
אבן
עזרא כא,
יח:
כרוה
נדיבי
העם: כפול כמשפט.
במחוקק:
ע"י מחוקקים כמו:
"לבי לחוקקי ישראל"
(שופטים ה, ט).
וזו הבאר היתה במדבר רחוק מהיישוב, ומזה המדבר נסעו אל מתנה ומשם אל נחליאל… ודע כי אשד הנחלים והמדבר הנקרא באר,
ומתנה ונחליאל כולם מקומות …
ר'
יוסף
אבן–כספי:
משנה
כסף
– מצרף
לכסף
פסוק
טז:
היא
הבאר: זה המעשה והאמירה היה עתה ולא היה בזה פלא כמו הצור והסלע, רק שציווה משה לגדולי ישראל שיכרו שם באר וימצאו מים ברצון הא–ל,
ולכן השיר לישראל.
אברבנאל:
(דף קי) ואמר הכתוב "ומשם בארה", וכבר הודעתיך שיקרות האומר, שהבאר הנזכר כאן הוא הסלע שהכה משה בקדש, כי למה הזכיר הכתוב כאן,
שלא במקומו? …
ועוד:
איך יתכן בהיות משה ואהרון אבלים וחפויי ראש על גזירת מיתתם ושלא יבואו אל הארץ אז ישיר ישראל את השירה הזאת – ורועיהם ומנהיגיהם בלב רע?!
ועוד:
כי איך יאמרו על הסלע "באר חפרוה שרים,
כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם",
כי הנה הסלע אשר היה בקדש לא נגעה בו יד אדם להוציא מים ממנו אלא משה?!
ולכן נראה לי,
ששאר הפעמים נתן הקב"ה מים לישראל על דרך הפלא. אבל היה זה כאשר ישראל היו שואלים אותם ומתרעמים עליהם, ומפני ההכרח היה שולח להם מים לשתות,
אבל המקום הזה "בארה"
נקרא כן, לפי ששם הקב"ה מעצמו, מבלי שישאלו ממנו ישראל מים,
אמר אל משה:
"אסוף את העם ואתנה להם מים" רוצה לומר: מבלי שאלתם ובקשתם …
והנה ישראל בראותם שהקב"ה היה נותן להם מים ברצון פשוט ושמחה, לא מכח תרעומת,
נתנו לפניו שירה רבה, ברכות והודאות לשמו הגדול. וזהו שאמר: " היא הבאר אשר אמר
ה'
", ר"ל,
זה היה הבאר אשר נתנה הקב"ה מעצמו ולא בשאלת שואלים.
כי שאר הבארות נתנן מתוך התרעומת ולכן "אז ישיר ישראל"
כי בשאר הפעמים לא נתנו שירה על המים לפי שהיו באים בכעס ומתוך צעקות ותלונות אבל כאן נתנו שירה ואמרו "עלי באר ענו לה" רוצה לומר שיענו ויאמרו הכל:
"עלי באר ….
1. מהו הקושי בפסוקנו שאותו משתדלים כל הפרשנים ליישב?
2. כמה דעות שונות נאמרו בדברי המפרשים הנ"ל?
*
3. מה פירוש דברי התנחומא "לא נזכר שמו של משה שם", היכן?
ועיין דברי רש"י המקצר את דברי התנחומא.
*
* 4. למה הוסיף הרשב"ם את המילים "בספירת דברים" ולמה לא אמר בפשטות, אז שבחו להקב"ה והזכירו נסי ים סוף ….
ב.
במדבר פרק כא
פסוק
יח: …
וממדבר
מתנה:
פסוק
יט: וממתנה
נחליאל
ומנחליאל
במות:
פסוק
כ: ומבמות
הגיא
אשר
בשדה
מואב
ראש
הפסגה
ונשקפה
על
פני
הישימון:
1. מסכת
נדרים
דף נה
ע"א,
ע"ב:
מאי דכתיב "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"? אמר ליה: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר, שהוא מופקר לכל ( רש"י:
ללמד תורתו לכל),תורה ניתנה לו במתנה (מהרש"א:
תורתו מתקיימת בידו),
שנאמר:
וממדבר מתנה.
וכיון שניתנה לו במתנה, ניחלו (נחלתו)
א–ל,
שנאמר:
וממתנה נחליאל.
וכיון שניחלו א–ל,
עולה לגדולה, שנאמר:
ומנחליאל במות.
ואם הגביה עצמו,
הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר:
ומבמות הגיא, ולא עוד, אלא ששוקעין (וי"ג ששוקפין) אותו בקרקע שנאמר:
ונשקפה על פני הישימון (רש"י:
שוקפין אותו בארץ כמו המשקוף).
ואם חוזר בו – הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר:
כל גיא ינשא (ישעיהו מ, ד).
הרשב"א:
ב"עֵין
יעקב" מסכת
ברכות
דף
לב
ע"א:
ד"ה אמר הקב"ה:
כלום אשכח עולות:
יש משתבשים וחושבים,
שהם ז"ל מפרשים הכתובים הבאים בהגדותיהם כיוצא בזה על צד האמת, כמו שפרשוהו בהגדות,
וכאילו עשו כאן "עולה"
בשורוק כמו "עולה"
בחולם,
וכן "מרחם בן בטנה"
– פטר רחם הבא מן מבטן,
וכן "אלה"
ו"אנכי",
ובזה ישתבשו רבים.
ונחלקו לשתי כתות:
כת (אחת)
מהם מצד נטותם לדברי חז"ל וסומכין על מה שאמרוהו,
חושבים כי כך פירוש המקראות באמת, אחר שבא בדבריהם ז"ל כך.
וכת (שנייה)
מהם משתבשים יותר,
ונוטים אל צד הכפירה, שחושבים כי כן היתה דעתם בפירוש המקראות ההם, וחוזרים וגוזרים, שזה שיבוש מהם,
(שכאן השתבשו חז"ל ולא הבינו שאין זה פשוטו של מקרא), ולזה יצאו לשיבוש גדול ממנו,
ותולים השיבוש בכל מה שאמרו גם בפירושי התורה ובמצוות,
ואלו סכלים באמת ונגד פניהם נבונים, וכדי לסלק שני השיבושים האלה צריך אני להעיר ולפרש כוונתם בכל כיוצא בזה:
דע,
שעיקר הכתוב הזה לומר, שישראל ראשית המחשבה בבריאת העולם השפל, מפני שהם מקבלי התורה, שבה ובמצוותיה עמדו על ידיעתו ית', ועל מה שרצונו ית' מן העבודה, והוא אומרו (שמות ד, כב)
"בני בכורי ישראל",
ואמר (ירמיהו ב) "קודש ישראל לה',
ראשית תבואתו". ואמרו חז"ל:
"מחשבתן של ישראל קדמה לכל".
והוא שדימה כאן לאשה עם עוּלה, שהוא פרי בטנה,
ואמרו שאהבתו ית'
עליהם חזקה מאהבת האם לבן,
לומר שלא ישכחם לעולם על שום חטא,
באומרו (דברים ד, לא)"לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך",
והוא אומרו כאן:
"ואנכי לא אשכחך".
ומן הידוע שאי אפשר לאשה להמיר את בנה או להסתפק בו אם הוא בנה או לא, אחר שהוא פרי בטנה, מה שאין כן באב, על כן דימה הכתוב עניין ישראל לאביהם שבשמים לאישה עם בן,
לומר שלא ימירם באומה אחרת.
ומפני שקיום ישראל בעשיית מצוותיו ית' ובתשובה בעת נטותם מהם, והתשובה תשלם עם עשיית הקרבנות,
וקבע להם עוד עולות בבקר ובערב והם התמידים שמכפרים על הכל ואף על הרהורי הלב,
וקבע להם קרבן אחד מחויב והוא פטר הרחם, לזכור נפלאותיו שפדאנו מכל נזק ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים,
לפיכך יאמר כאן:
"כלום אשכח עולות ופטרי רחמים",
כאילו נקוד "עולה"
(בחולם)
ובן בטנה פטר רחםֽ ואין הכוונה להם,
רק להכניס ביאור העניין בלשון הפסוק לרמז וזכר. וכן מילת "אלה"
ומילת ו"אנכי"ֽ והכוונה לרמז וזכר שנתכפר להם עוון העגל, שהיה מחייב שיהיו נשכחים בו מן העולם,
כאומרו (שמות לב) "הרף ממני ואשמידם",
ועם כל זה נתרצה להם הקב"ה עם התשובה אחר שקבלו בסיני את תורה.
ושמו (חז"ל)
מילות "אלה",
ו"אנכי"
לרמז ולזכר, וזה מנהג חז"ל במקומות אחרים…
ובוודאי אין כוונתם להוציא פסוקים מידי פשוטם אלא כל זה מחכמתם לקבוע דברים הצריכים ונכבדי העניין, גדולי התועלת, בלשונות לא תשכח זכירתם.
תורה
תמימה
לספר
במדבר
כא, יח
(אות
יח): הנה אין ספק אשר כלל דרשה זו וכיוצא בה…
נאמרו על דרך רמז ואסמכתא ומשל, על דרך המוסר או לתכלית שלא ישכח זיכרון המאמרים,
יען כי מעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבעל–פה ורק צריך לשננם בעל–פה (ובזמן הזה הותר מפני קוצר הדעות) והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים ועל כח זיכרונם,
ועשו סימנים לכל דבר…
אמנם חקרתי ומצאתי,
כי אע"פ כן, אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא,
אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כמה וכמה פעמים בחיבורנו זה,
וכאשר ימצא המעיין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה וידקדק בעמקי תכונת הלשון או הסדר,
וכדומה….
ולכן סמכו חז"ל לסמוך על לשונות אלו לרמז וסימן לדרכי המוסר והמידות בענייני תורה כמו שכתבתי, והעניין מבואר.
הסבר מהו אפוא "הדקדוק"
ו"ההערה"
שגרמו לדרש!
2. תרגום
אונקלוס
במדבר
כא, יח:
וממדברא אתיהיבת להון (ניתנה להם הבאר).
תרגום
אונקלוס
במדבר
כא, יט:
ומדאתיהיבת להון נחתא עמהון (ירדה עמהם) לנחליא,
ומנחליא סלקא עמהון (עלתה עמהם) לרמתא.
תרגום
אונקלוס
במדבר
כא, כ:
ומרמתא לחיליא די בחקלי מואב ….
רשב"ם
במדבר
כא, יח:
וממדבר
מתנה: לפי הפשט כל אלו שמות מקומות של נסיעה וחנייה.
בכור
שור
פסוק
יח:
וממדבר
מתנה: כלומר,
חשיבות גדולה באותה באר, כי ממדבר וממקום צמאון ניתנה להם מתנה ושמחו ונתענגו בה, כי ארץ ערבה ושוחה, ארץ ציה וצלמות היתה למוצאי מים, ולאפיקי גאיות.
יט:
וממתנה
נחליאל: לא היתה כשאר בארות שנובעין במקומן אלא משניתן נהתגבר והיה לנחל גדול וחזק,
כי "אל"
לשון חוזק, כדכתיב "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז, יג).
וכן כתוב "ויצאו מים רבים"
(במדבר כ, יא).
יט:
מנחליאל
במות: משנעשה נחל מרוב המים, היו עולים המים על הבמות.
ומהבמות היה יורד לעבר ההר בגיא ונמשכת אצל "ראש הפסגה": הנשקפה הנראית על פני הישימון המדבר, כמו "ובתוהו ילל ישימון"
(דברים לב, י)
לשון שממה ומדבר.
ואותה פסגה היתה גבוה ונראית ונשקפת על פני כל המדבר, והיתה הנאה גדולה להולכי המדבר שהיו רואים הפסגה ויודעים שהמים נמשכים בגיא שאצלה,
ובאים שם לשתות הם ובהמתן להיקרר ולהתעדן.
א.
מה ההבדל ביניהם בפירוש פסוקנו?
ב.
לשם מה מוסיף בכור שור את דבריו האחרונים "והיתה הנאה גדולה …"?
השאלות
המסומנות ב–
*קשות
והמסומנות ב –
*
* קשות
ביותר,
יענה
כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
חוקת – שירת הבאר
פרק כא, יז – כ
קטע זה ששבו עוסק גליוננו (ועד סוף פרקנו)
קשה הוא מכמה בחינות. גם מבחינה לשונית (מלים שאין להם אח או שספק אם יש להם אח במקרא)
"והב"
"ונירם",
"ונשים",
גם מבחינה ענינית:
שלש פעמים מובאות כאן ציטטות (מתוך ספר מלחמות ה'; מתוך "השירה"
אשר שר ישראל "אז";
מתוך דברי "המושלים")
ובכל אחד מן המקרים אין הדבר ברור באיזו מלה נגמרת הציטטה,
ואף לא תמיד ברור מהיכן היא מובאת ובאיזו הזדמנות ועל ידי מי נאמרה לראשונה, מה הוא "ספר מלחמות ה'"?
מי הם "המושלים"?
באיזו הזדמנות שר ישראל את "השירה הזאת"?
לשאלה ראשונה עיין גליון חוקת תש"ז.
לשאלה שניה עיין גליון חוקת תשי"א.
גליוננו עוסק רק בשירה ובפרקים שלאחריה, הקשר בינה לבין המסופר בפרק כ' הוא ענינה של שאלה ראשונה,
ומשולב בה גם הדיון בשאלה מי הם "השרים"
ו"נדיבי העם" ולמה בכלל נאמרה "ששירה"
על באר זו.
יצויין כאן שהמלים "היא הבאר אשר אמר ה'"
הן הן המעוררות את הפרשנים לומר מה שמרו. שהרי מלים אלה מדברות על הבאר כעל באר ידועה שלומד כבר מלפני כן.
(והשוה
שמות ו'
כ"ו
הוא
משה
ואהרון
הוא
אהרן
ומשה
– אלו שהוזכרו למעלה,
שילדה יוכבד לעמרם,
הוא אהרן ומשה.
יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד:
כ"ז
הם
המדברים…
ורש"י
שם
הם
המדברים
וגו'
– הם שנצטוו הם שקיימו:
במדבר
ז' ב'
הם
נשיאי
המטות
הם
העומדים
על…
הם
נשיאי
המטת
– שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם,
שנאמר (שמות ה, יד)
ויכו שוטרי בני ישראל וגו':
הם
העומדים
על
הפקודים
– שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל,
שנאמר (במדבר א, ד)
ואתכם יהיו וגו':
ועיין גליון נשא תשי"ז)
שאלה ב' מוקדשת לדרכי חז"ל בדרשותיהם, והפעם בדרשת שמות.
דברי הרשב"א חשובים לנו ביותר, מאחר ששני סוגי הטועים "המשתבשים"
קיימים גם היום,
ויושם לב לכך,
שלדעת הרשב"א הסוג השני מסוכן מן הראשון, אולי בימינו – בחוגים מסוימים – גדולה סכנת הראשון לא פחות מסכנת השני.
לדברי הרשב"א הללו ישוה הלומד את דברי הרמב"ם הבאים:
מורה נבוכים ג'
מ"ג.
ואמנם ארבעה מינים שבלולב כבר זכרו ז"ל בו קצת סבה על צד הדרשות,
שדרכם ידוע למי שהבין דרכיהם,
וזה שהם אצלם כדמות מליצת השיר, לא שהדבר ההוא הוא עניין הפסוק ההוא.
ונחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים: החלק האחד ידמה,
שהם אמרום על צד באור עניין הפסוק ההוא, והחלק השני הוא מבזה אותם ויחשבם לשחוק,
אחר שהא מבואר נגלה, שאין זה עניין הפסוק. והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת דרשות לפי מחשבתו ולשמרם ויחשוב, שהם עניין הפסוק ושמשפט הדרשות כמשפט הדינין המקובלים.
ולא הביאה אחת משתי הכתות,
שהם על צד מליצת השיר,
אשר לא יספק ענינם על בעל שכל.
והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא והיו עושים אותו הכל,
כמו שיעשו המשוררים מזמורי השיר.
אמרו רבותינו ז"ל:
תני בר קפרא:
"ויתד תהיה לך על אזנך"
אל תקרי "אזניך"
אלא "אזניך",
מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו". ואני תמיה אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפירוש זה הפסוק,
ושזאת היא כוונת המצווה, ושהיתד הוא האצבע ו"אזניך"
הם האזנים, איני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשב זה, אבל היא מליצת שיר נאה מאד. הזהיר בה על מידה טובה,
והוא,
כי כמו שאסור לומר דבר מגונה כן אסור לשמעו,
וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר,
וכן כל מה שיאמר במדרשות "אל תקרי כך אלא כך"
– זהו עניינו.
וכבר יצאתי מן הכוונה, אלא שהוא תועלת יצטרך אליה כל בעל שכל מאנשי התורה הרבנים,
ואשוב אל סדר דברינו…
והשוה
לפרשת
השמות
גם גטין
ז' א'
את הפסוק יהושע
ט"ו
כ"ב "וקינה
ודימונה
ועדעדה":
אמר ליה רב הונה בר נתן לרב אשי: מאי דכתיב "וקינה ודימונה ועדעדה"?
אמר לו: מתחומא דהארץ ישראל קחשיב! (=הפסוק מונה ערי ארץ ישראל)
אמר ליה: אטו אנא לא ידענא דמתוותא דארץ ישראל קא חשיב (=וכי אני לא ידעתי שהפ'
מונה ערי א"י?)
אלא רב גביהא מארגיזא אמר ביה טעמא:
כל שיש לו קנאה על חברו (רש"י:
כעס מחמת שצערו חברו) ודומם ושותק, (ומעביר על מדותיו)
שוכן עדיי עד עושה לו דין
(=מעניש את הרשע)
(פירוש המוסר הנדרש:
המדה הטובה שבשתיקה ובסבלנות) הבטחון בה' שיריב ריב הצדיק.