גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
פרשת נשא
פרק ז'
א.
שאלות כלליות.
עיין
רמב"ן
הקדמה
לספר
במדבר
פרשת במדבר. אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצות שנצטוו בענין אהל מועד. וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות (ויקרא ה ב ג), עתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם (שמות יט יב).
וצוה והזר הקרב יומת (להלן א נא,
יח ז), כאשר אמר שם (פסוק יג) כי סקול יסקל.
וצוה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו (להלן ד כ),
כאשר הזהיר שם (פסוק כא) פן יהרסו אל ה' לראות וגו'. וצוה ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח (להלן יח ה),
כאשר אמר שם (פסוק כב) וגם הכהנים הנגשים אל ה'
יתקדשו וגו', והכהנים והעם וגו'
(שם פסוק כד):
והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו,
ואיך יחנו סביב,
ויעמוד העם מרחוק,
והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו,
והכל מעלה למקדש וכבוד לו,
כמו שאמרו ז"ל (ספרי זוטא קרח יח ד)
אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין, לפלטרין שאין לו שומרין. והספר הזה כולו במצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר,
ובנסים הנעשים להם,
לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא, וספר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב,
וצוה איך תחלק הארץ להם.
ואין בספר הזה מצות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצות בעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים,
ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה:
עיין:
רמב"ן,
ז פסוק א'
ד"ה
"ויהי
ביום
כלות
משה".… ומכל מקום ביום השמיני היה:
ונכתבה זאת הפרשה בכאן, בעבור כי ביום הראשון של מלואים קרא אל משה מאהל מועד,
וידבר השם אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקרבנות,
ומיום השמיני נדבר לו כל הפרשיות שמתחלת זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא ב)
שהם בדיני איסור והיתר, ויש בכולן ענין הקרבנות, ונמשכו הענינים עד המקום הזה כסדר כאשר פירשתי (בתחלת הספר ולעיל ה ו).
וכשהשלים המצות אשר נצטוה משה לאמר לישראל,
ובכולן דיני עבודה וקרבנות ומשמרת אהל מועד ועבודתו, חזר אחרי כן בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקרבנם, שהיו מהיום השמיני עד יום תשעה עשר לחודש, או עד שנים עשר יום לחודש כדברי רבותינו (סדר עולם פרק ז):
וטעם
וימשחם
ויקדש
אתם –
אמר ר"א שמשח אותם בשמן המשחה,
וקדש אותם בדם החטאת, כמו שאמר שם (ויקרא ח טו)
ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו. ואינו
כן, שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו, והמשכן לא נתקדש בדם כלל.
אבל "וימשחם לקדש אותם":
וטעם
ואת המזבח
ואת כל
כליו –
מחובר לראש הפסוק,
ביום כלות משה להקים את המשכן, ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם:
1. מה מקום פרקנו זה בתוך כל ספר במדבר?
2. מה סמיכות הפרשיות שבין פרשתנו לברכת כהנים?
3.* מה סמיכות הפרשיות שבין פרשתנו לברכת כהנים?
4.*
השווה פסוק י"ב לפסוקים י"ב,
כ"ד,
ל',
ל"ו,
מ"ב וכ"ד
5. מה נשתנה נחשון בן עמינדב מכל הנשיאים שלא נקרא "נשיא"
ככלם?
ב.
ז,
א'.
וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשח ויקדש אותם.
ספרי
קמ"ו:
"וימשח
אותו
ויקדש
אותו ואת
כל כליו"
– שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש?
ת"ל:
"וימשחם ויקדש אותם"
– שלא קדש אחד מהם עד שמשחו כולם.
1. מה הקשי בפסוקנו המתורץ ע"י דברי ספרי אלה?
2.**
מהו הרעיון המסומל בדבריו?
(לשאלה זו עיין בבאור כלי המשכן גליונות תרומה תש"ב,
תש"ח.
תצוה תש"ג שאלה ד.
ויקהל–פקודי תש"ז שאלה א).
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו? * דבריו כאן נראים כסותרים דבריו במדבר י"א ט"ז ד"ה אשר ידעת כי הם זקני העם. מהי הסתירה ומה ישובה? השווה דבריו כאן לדבריו שמות ה א' מה הרעיון המשותף בשניהם? |
ב' |
|
דברי רש"י אלה תמוהים מאד ומפרשי רש"י מבארים אותם בעזרת דבריו בראשית ב' |
ב' |
|
בעל |
* ג' |
|
בעל |
ט"ו |
|
מקשין: |
** כ"א |
|
בעל דברי דוד מקשה: מה ראה רש"י לשנות כאן מדרכו בכל מקום לפרש פשוטו של מקרא ולדרוש כאן דרשות וגימטריות שלא כדרכו, ומה הצריכו לכך? |
*** י"ט י"ט כ' ד"ה מלאה קטרת כ"א ד"ה פר אחד; |
ה.
ז,
פט
ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו.
שד"ל:
לא נמצא "דבר אתו" לאדם עם האל ואף לא "דבר אותו" אלא כאן ובשמות ל"ד ל"ד "ובבא משה לפני ה' לדבר אתו", על כרחך נפרשנו כמו (תהילים ק"ז)
"כלם אליך ישברו לתת אכלם בעתו".
1.
הסבר:
מה הקושי בפסוקנו ומה הסברו.
2.
הסבר כיצד אין ירמיהו י"ב א' "אף משפטים אדבר אותך" עומד בסתירה לכלל הנקבע ע"י שד"ל.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השש עשרה (תשי"ז)
פרשת נשא –
קרבן הנשיאים
פרק ז
א.**
שאלה כללית
אברבנאל
מקשה
לפרקנו:
למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות הענינים, בהיות קרבנותיהם שוים מבלי חילוף כלל, והיה די כשיאמר בראשון בהם:
"זה קרבן נחשון בן עמינדב"
דרך משל ואחר כך דבר יום ביומו,
וכן הקריב פלוני ביום פלוני,
לא שיכתוב דבר אחד י"ב פעמים, שהוא כפל מופלג ודבר זר?
התוכל לענות לשאלה זו (שכבר תמהו בה ראשונים ואחורנים)?
ב.
ז,
ב
ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות עומדים על הפקודים.
רש"י:
שהיו שוטרים עליה.
במצרים והיו מוכים עליהם, שנאמר (שמות ה' י"ד):
"ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמור: "מדוע לא כליתם חקכם ללבן כתמול שלשום"?
להבנת
דברי
רש"י
אלה קרא
דברי
במדבר
רבה ט"ו
כ':
… עמדו ומנו את הלבנים ואמר להם פרעה:
"כזה אתם מעמידים בכל יום ויום!" מינה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל והשוטרים התמנו על יתר העם, וכשאמר להם פרעה (שמות ה' ז'):
"לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים…
הם ילכו וקששו להם תבן,
ואת מתכנת הלבנים…
תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו",
היו באין הנוגשין ומונין את הלבנים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים שנאמר: "ויכו שוטרי בני ישראל" והיו השוטרים מוכים על יתר העם (=בגלל העם) ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים (פירוש מהרז"ו:
שלא גלו שוטרי ישראל לנוגשים,
מי הם שלא השלימו מתכנת הלבנים, כי כל שוטר היה ממונה למשל על עשרה אנשים,
אשר כל איש היה צריך לעשות מאה לבנים והיה הנוגש תובע מהשוטר אלף לבנים שהיה לו להעמיד,
ואם היה מגלה לנוגש, שזה לא העמיד מאה שלו,
היה הנוגש מענישו)
והיו השוטרים אומרים:
"מוטב לנו ללקות ואל יכשל יתר העם".
מה הקשי בפסוקנו שרצה רש"י לישב בדבריו דלעיל?
ג.
אופים של הנשיאים
השוה לדברי המדרש דלעיל את דברי המדרש הבאים:
במדבר
רבה ז'
י"ט:
"ויקריבו
נשיאי
ישראל" למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שהם ואבני מלואים באחרונה?
לפי שבשעה שאמר משה (ל"ה ח') "כל נדיב לב יביאה את תרומת ה'"
ולא אמר לנשיאים,
היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו:
"יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו". שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתוב:
(שמות ל"ה כ"ב)
"ויבואו האנשים על הנשים", שהיו דוחקים זה על זה ובאים, אנשים ונשים בערבוביה.
ולשני בקרים הביאו כל הנדבה,
שנאמר (ל"ו ג') "והם הביאו אליו עוד בבקר,
בבקר".
וכתיב (ל"ו ז'): "והמלאכה היתה דים".
לאחר שני ימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו,
שכבר צוה משה:
(ל"ו ו') "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש איש אל יעשו עוד מלאכה". והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו:
"הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן,
נתן בבגדי כהן גדול." שנאמר (ל"ה כ"ז)
"והנשיאים הביאו את אבני השהם…"
אמר הקבה"ו:
"בני שנזדרזו – יכתב שהביאו והותר (ל"ו ז'), והנשיאים שהתעצלו – יחסר אות אחת משמם,
שכן כתיב "והנשאם"
חסר יו"ד".
כיון שנגמר המשכן,
הקדימו והביאו קרבן בזריזות.
ונתפרשו דברים אלה יפה בפרושו של ר'
שמשון רפאל הירש (תרגום מגרמנית ע"י אבי מורי ז"ל):
… הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובצפיתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפל בגורלם כבוד השלמת החסר,
לא מהרו להשתתף בהתנדב העם.
ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השהם וכו' לבגדי הכהן הגדול.
האם דעת שני המדרשים האלה (במדבר רבה ט"ו ובמדבר רבה ז') השונים זה מזה בהערכת הנשיאים סותרים זה את זה,
או יש לישבם?
ד.
ז,
** ב'
הם נשיאי המטות,
הם העומדים על הפקודים.
השוה דברי רש"י לפסוקנו שהובאו בשאלה א לדבריו הבאים:
בראשית ל"ג ט"ז
ד"ה
וישב
ביום
ההוא עשו
לדרכו
שעירה. עשו לבדו; וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד.
והיכן פרע להם הקבה"ו?
בימי דוד שנאמר:
(שמואל א' ל'
י"ז):
"ויכם דוד… ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינוסו".
שמות
ב' י"ג
ד"ה
שני אנשים
עברים: דתן ואבירם – הם שהותירו מן המן.
שמות ד' י"ט
ד"ה
כי מתו
כל האנשים מי הם?
דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת.
שמות ד' כ'
ד"ה
על החמור חמור המיוחד,
הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט') "עני ורוכב על החמור".
מהו הרעיון המשותף בכל המקומות האלה ברש"י ומה כונת חז"ל ב"זהויים"
אלה?
לזיהוי המוזר של שלשת החמורים עיין דברי האברבנאל ועקדת יצחק בגליון וירא תש"ח שאלה ג
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה התשע עשרה (תש"ך)
פרשת נשא
א.
שאלה כללית
ר'
יצחק
עראמה
בספרו
עקדת
יצחק
בהקדמה
לספר
במדבר:
… שאין להם עמידה וקיום במין בלבד, ככל שאר הנמצאות ההוות ונפסדות,
אלא להעלותך אל על… לומר שכל אחד יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וככהן, וכעין שנאמר (תהילים פ"ז)
"ולציון יאמר איש ואיש יולד בה". ולפי זאת הסגולה נאמר גם כן בכוכבים "לכלם בשם יקרא"…
כי באמת חיבה יתירה נודעת להם בזה;
וזה טעם נפלא למה שיזכור הכתוב לכל אחד ואחד בשמו ויחסו בשוה… כי כלם שוים במעלה וןמעלה כל אחד נפרדת ממעלת חברו.
1. מהי התמיהה בפרשת במדבר ובפרקנו שרצה ליישב בדבריו אלה?
ב.
אופיים של הנשיאים:
השוה דברי שני המדרשים הבאים:
במדבר
רבה ט"ו
ב':
… עמדו ומנו את הלבנים ואמר להם פרעה:
"כזה אתם מעמידים בכל יום ויום!" מינה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל והשוטרים התמנו על יתר העם, וכשאמר להם פרעה (שמות ה' ז'):
"לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים…
הם ילכו וקששו להם תבן,
ואת מתכנת הלבנים…
תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו",
היו באין הנוגשין ומונין את הלבנים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים שנאמר: "ויכו שוטרי בני ישראל" והיו השוטרים מוכים על יתר העם (=בגלל העם) ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים (פירוש מהרז"ו:
שלא גלו שוטרי ישראל לנוגשים,
מי הם שלא השלימו מתכנת הלבנים, כי כל שוטר היה ממונה למשל על עשרה אנשים,
אשר כל איש היה צריך לעשות מאה לבנים והיה הנוגש תובע מהשוטר אלף לבנים שהיה לו להעמיד,
ואם היה מגלה לנוגש, שזה לא העמיד מאה שלו,
היה הנוגש מענישו)
והיו השוטרים אומרים:
"מוטב לנו ללקות ואל יכשל יתר העם".
לפיכך כשאמר הקבה"ו (במדבר י"א)
"אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" אמר משה: רבונו של עולם!
איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי,
אמר לו: (במדבר י"א)
"אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו".
אותם שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים יבואו ויטלו בגדולה זו.
(רש"י לפרקנו פסוק ב'
ד"ה
הם נשיאי
המטות, שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכין עליהם,
שנאמר (שמות ח') ויכו שוטרי בני ישראל…)
במדבר
רבה י"ב
ט"ז:
"ויקריבו
נשיאי
ישראל" למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שהם ואבני מלואים באחרונה?
לפי שבשעה שאמר משה (ל"ה ח') "כל נדיב לב יביאה את תרומת ה'"
ולא אמר לנשיאים,
היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו:
"יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו". שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתוב:
(שמות ל"ה כ"ב)
"ויבואו האנשים על הנשים", שהיו דוחקים זה על זה ובאים, אנשים ונשים בערבוביה.
ולשני בקרים הביאו כל הנדבה,
שנאמר (ל"ו ג') "והם הביאו אליו עוד בבקר,
בבקר".
וכתיב (ל"ו ז'): "והמלאכה היתה דים".
לאחר שני ימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו,
שכבר צוה משה:
(ל"ו ו') "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש איש אל יעשו עוד מלאכה". והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו:
"הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן,
נתן בבגדי כהן גדול." שנאמר (ל"ה כ"ז)
"והנשיאים הביאו את אבני השהם…"
אמר הקבה"ו:
"בני שנזדרזו – יכתב שהביאו והותר (ל"ו ז'), והנשיאים שהתעצלו – יחסר אות אחת משמם,
שכן כתיב "והנשאם"
חסר יו"ד".
כיון שנגמר המשכן,
הקדימו והביאו קרבן בזריזות.
ונתפרשו
דברים
אלה יפה
בפרושו
של ר'
שמשון
רפאל
הירש
(תרגום
מגרמנית
ע"י
אבי מורי
ז"ל):
… הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובצפיתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפול בגורלם כבוד השלמת החסר,
לא מהרו להשתתף בהתנדב העם.
ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השהם וכו' לבגדי הכהן הגדול.
1. האם דעת שני המדרשים האלה (במדבר רבה ט"ו ובמדבר רבה ז') השונים זה מזה בהערכת הנשיאים סותרים זה את זה או יש ליישבם?
2. לשם מה משתמש רש"י כאן במדרש הזה?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
דברי רש"י אלה קשים ונתקשו בהם המפרשים. הסבר מה קשה לו בפסוקנו, היכן מצינו רעיון, |
1) א' |
|
ר' באר ** הסבר במה מחולקים שני מפרשי רש"י אלה? * מהי "גדולה מזו" בפרשת תרומה? ** מה קשה לרש"י אם נקבל דעת רווה"ה? |
2) ** א' (פרש |
|
דברי רש"י אלה תמוהים, |
3) ** ב' |
ד.
ז,
י"ג
"וקרבנו
קערת
כסף
אחת".
דעת
זקנים
מבעלי
תוספות:
וא"ו יתירה שלא יגיס יהודה דעתו על שכה להקריב ראשון, לכך כתיב "וקרבנו"
דמשמע שיש אחר שקדמו.
1. מה הפליאה הסגנונית שאותו רצה ליישב?
2. **
מה היא הפליאה השניה בסגנון הפסוקים האלה (י"ב–י"ג)
המתפרשת אף היא בדרך זו "שלא יגיס דעתו"?
3. מה פירוש "שיש אחר שקדמו"
– הן הוא הקריב ראשון?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
במדבר
ז' ו'
כל–הבקר לעלה שנים עשר פרים שנים–עשר כבשים בני–שנה שנים עשר ומנחתם ושעירי עזים שנים עשר לחטאת.
1.
היכן מתחלקת הצלע הראשונה?
2. מהו הקושי בתחילת הפסוק ואיך אפשר ליישבו?
3.
"אילים שנים–עשר"
בא בטעמים מהפך פשטא, שאין אחריהם זקף.
מהו הטעם המפסיק הסוגר על פשטא זאת?
4.
במקום איזה טעם מפסיק אחר באה פשטא זאת? ועיין עוד בדברים כ' (צלע ב') שופטים ט"ז כ"ג (צלע א').
גם בשתי הצלעות האלה בא צירוף הטעמים:
רביע פשטא תביר טפחא.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)
פרשת נשוא –
קרבן הנשיאים
פרק ז'
א.
ז,
ב'.
ויקריבו
נשיאי
ישראל
את
קרבנם
לפני
ה'.
רמב"ן:
בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו "קרבן"
וכן (במדבר ל"א נ') "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד…"
– לקרבן בדק הבית.
והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שישאו הלויים על כתף קדשי המשכן והאדנים, שהם כבדות מאד,
והביאו מעצמם עגלות,
שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות.
ויתכן
שנפרש, "ויביאו את קרבנם לפני ה'
שש עגלות צב"
– שש עגלות גדולות נושאות קרבנותיהם,
ושנים עשר בקר מושכים העגלות,
והנה הביאו העגלות מלאות והבקר לפני המשכן,
וה'
צוה את משה:
"קח מאתם הכל,
והיו העגלות והבקר שאינם לקרבן,
לעבוד את עבודת אהל מועד;
ואחר כך לקחו הנשיאים את קרבנותיהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המשכן, כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם לו,
ומשה צום (פ'
י"א)
"נשיא אחד ליום יקריבו" ולכך לא הוצרך לומר עתה "קח מאתם".
ודרך הלשון לומר "עגלות"
על המלוי שבהן,
כמו (מלכים א' י"ח–י"ט)
"אוכלי שולחן איזבל"
וכן (רות ג' י"א)
"כי יודע כל שער עמי",
ולשון חכמים (ב"ב קמ"ו א') "מאה קרנות של כדי יין וכדי שמן ושל כלי כסף וזהב".
ואפשר שיהיה "צב"
– מלאות וכן (ישעיהו מ"ו כ') "ובצבים ובפרדים" – בעגלות מלאות אדם,
ויהיה "שש עגלות צב"
– שש עגלות של מלוי, ומלואן היה מקרבנות החנוכה אשר יפרש.
והזכיר הכתוב קרבנות הנשיאים בפרטן,
ואחר כך כלל אותם: (ז'
פ"ד)
"זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף שתים עשרה…"
… והנכון
בטעם
הכתוב, כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו, וכמו שאמר (שמואל ב' ב'
ל')
"כי מכבדי אכבד"
והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד,
ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחברו,
וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד,
לא שיזכיר ויכבד את הראשון ויאמר "זה קרבן נחשון בן עמינדב",
ויאמר "וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים, ואחרי כן חזר וכללם להגיד שהיו שקולים לפניו.
וכך
אמרו שם
בספרי:
"מגיד הכתוב, שכשם ששו כולם בעצה אחת,
כך שוו כולם בזכות."
ועוד
בזה טעם
במדרשם: כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השעור, אבל נחשון חשב בשעור הזה טעם אחד,
וזולתו כל אחד מן הנשיאים חשב טעם בפני עצמו.
אמרו (מובא ברש"י לפסוקים י"ט–כ"ג מיסודו של ר' משה הדרשן, עיין שם) שחשב נחשון שיביא קערת כסף שיהיה מנין אותיותיה תשע מאות ושלושים כנגד שנותיו של אדם,
ומשקלה שלושים ומאה כנגד תולדות שהעמיד, (=כנגד מספר שנותיו שהעמיד תולדות),
וכל המדרש כמו שכתבו רש"י.
או
כפי המדרש
האחר, (במדבר רבה י"ג י"ג),
שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט, כל מה שיארע לו עד ימות המשיח,
והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות קערה ומזרק –
כנגד שני המלכים שעתידים לצאת ממנו, שמולכים בים וביבשה,
והם שלמה ומלך המשיח, ולכך הקריב קערה כנגד הים,
שהוא מקיף את הים כלו ודומה לקערה ומזרק כנגד היבשה, "שלושים ומאה" – שביום השלישי הקוה הקב"ה כל הימים למקום אחד וקראם "ימים"
בגמטריאה "מאה",
ושלמה הוסיף ים אחד למלאכת המקדש (מלכים א' ז'
כ"ג)
"וקו שלושים באמה יסוב אותו סביב" – הרי "מאה ושלושים".
"מזרק
אחד כסף"
כנגד העולם שהוא עשוי ככדור,
"שבעים שקל" שהם (=שלמה והמשיח) ימשלו על שבעים אומות. "שניהם מלאים" – שיביאו להם מנחות מכולם; "סולת"
– המסולאים בפז; "בלולה בשמן" – (קהלת ז') "טוב שם משמן טוב"; "כסף"
– כמה דתימא (משלי י') "כסף נבחר לשון צדיק". "כף אחת עשרה זהב" – כנגד עשרה דורות מפרץ ועד דוד, שהיו כלם צדיקים מלאים מעשים טובים כריח הקטורת. "פר אחד" – כנגד אברהם; "איל אחד" – כנגד יצחק; "כבש אחד" – כנגד יעקב. "שעיר עזים אחד"
– לכפר על מעשה יהודה שהביא את הכתונת לאביו; "ולזבח השלמים בקר שנים" – כנגד דוד ושלמה שהתחילו במלכות,
והיו צדיקים והיתה המלכות שלמה.
"אילים חמישה, עתודים חמשה, כבשים בני שנה חמשה" – כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מן רחבעם עד צדקיהו מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים,
מהם בינונים מהם רשעים.
זו מחשבתו של נחשון בן עמינדב; ונתנאל בן צוער,
חשב גם כן בלבו שיביא מתנה בשעור זה, וחשב בו טעם אחר, והקריב על שם התורה, לפי שהיה שבטו של שבט יששכר בחכמת התורה. "קערת כסף" כנגד התורה שקרויה "לחם",
שנאמר (משלי ט') "לכו לחמו בלחמי".
וזבולון הקריב, שהיה עוסק בפרקמטיא…
"קערה"
כנד הים, שהיה לחוף ימים,
וכן מצאו, שם במדרש (במדבר רבה י"ג ט"ו)
בכל שבט ושבט טעם מיוחד לקרבנו, ובשעורי הקרבן.
ולכך השוה אותם הכתוב, לפרט כל אחד בעצמו, כאלו לא הוזכר האחר, ואחרי כן כללם כאחד, לרמוז,
כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב, ולא קדם אחד לחברו במחשבה,
ולא בהבאה לפני המשכן, ועל זה הזכירם הכתוב לכלם בהשואה.
1. מהו הקשי שעומד עליו הרמב"ן בחלק הראשון של דבריו (עד "מקרבנות החנוכה, כאשר יפרש").
2. מה הם שני הפרושים הניתנים בדבריו ל"עגלות צב"?
3.*
מהי "דרך הלשון" שעליה ידבר הרמב"ן?
("דדרך הלשון לומר עגלות…"), תן דוגמאות נוספות על הניתנות ברמב"ן לדרך לשון זו!
4. מהי השאלה שאותה מנסה הרמב"ן לתרץ בחלק השני של דבריו? (החל מן "והזכיר הכתוב…")
5. מה ההבדל בין שתי תשובותיו?
ב.
מדברי המדרשים
1.
ד'-ה':
ויאמר
ה'
אל
משה
לאמור:
קח
מאתם.
שיר
השירים
רבה ו':
"ויאמר ה' למשה לאמור" – מהו "לאמור"?
אמר לו הקב"ה:
"צא ואמור להם דברי שבח ונחמות" אמר הקב"ה:
"מעלה אני עליכם כאלו כבר הייתי צריך לסבול בו את עולמי והבאתם לי".
** מהי משמעות המדרש הזה?
העזר בדברי מדרש במדבר רבה י"ב י"א לפרקנו א':
"ויהיה ביום כלות משה להקים את המשכן";
ר'
יהושע בן לוי בשם רשב"ס:
"להקים המשכן" אין כתוב כאן,
אלא "להקים את המשכן",
משכן אחר הקים עמו, שנקרא "אהל"
כשם שהמשכן נקרא "אוהל מועד", כמו שנאמר (ישעיה מ') "וימתחם כאהל לשבת",
שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותח,
משהוקם המשכן נתבסס העולם, לכך נאמר "להקים את המשכן".
2. שיר
השירים
רבה שם:
(המשך
קודם)
באותה שעה נתיירא משה אמר בלבו: תאמר רוח הקודש נסתלקה ממני ושרתה על הנשיאים, או שמא נביא אחד עמד וחידש את ההלכה. אמר לו הקב"ה:
"אלו להם הייתי אומר שיביאו,
הייתי אומר לך,
שתאמר להם, אלא "קח מאתם והיו"
– מהו "קח מאתם"? מאתם היו הדברים.
ומקשה
בעל "יפה
קול" (פירוש
לשיר
השירים
רבה מאת
ר' שמואל
יפה
אשכנזי, אב"ד
דקונשטדינא)
והיאך אמר שנתיירא משה וגו'
והלא הוא עצמו אמר (במדבר י"א)
"ומי יתן כל עם ה'
נביאים"?!
** נסה ליישב קושייתו!
(שים לב לתשובה שניתנה למשה מפי ה')
3.
י"ב ויהיה
המקריב
ביום
הראשון
את
קרבנו
נחשון
בן
עמינדב
למטה
יהודה.
במדבר
רבה י"ג
(ד)
אמר ר' יהודה בר' אלעאי:
כשעמדו ישראל על הים היו השבטים מדיינים אלה עם אלה. זה אומר: "אני יורד תחילה"
וזה אומר: "אני יורד תחילה",
קפץ נחשון לתוך גלי הים וירד. ועליו אמר דוד (תהלים ס"ט)
"הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש".
אמר הקב"ה למשה: "ידידי שוקע בים ואתה מתפלל"?!
(שמות י"ז)
"דבר אל בני ישראל ויסעו!"
הוי (תהלים ע"ו)
– "נודע ביהודה אלוהים".
ולפיכך הגדיל הקב"ה שמו של נחשון בישראל,
שוכח להקריב ראשון,
שנאמר (במדבר י' י"ב)
"ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב".
הוי – (תהלים ע"ו)
"בישראל גדול שמו".
א.
האם מספר מדרש זה בשבחן או בגנותן של השבטים?
ב.
מה ראה הדרשן להביא מחציתו הראשונה של תהלים ע"ו ב' למעלה ומחציתו השניה למטה (בסוף דבריו), למה לא הביא הפסוק בשלמותו בסוף?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]
פרשת נשא –
קרבן הנשיאים
פרק ז'
פליאה גדולה אשר השתדלו רבים מן המפרשים ליישבה עומדת לפנינו בלמוד פרק זה:
כל מי שלומד את פרקנו ואפילו למוד שטחי ביותר יעמוד בפניה,
שתים עשר פעם שומעים אנו אותם הדברים על הקערה,
המזרק,
הכף,
הפר,
האיל,
הכבש…
והן לא יתכן – וכל דרך למודנו מנוגדת לכך – שיהיה זה דבר "שבמקרה",
שלא תהיה בזה כונה מיוחדת.
האברבנאל,
שכוחו גדול בנסוח השאלות (שאלות אשר כבר הקשו אותם קודמיו מבלי לנסח אותן בבהירות כזו)
מקשה:
למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות הענינים, בהיות קרבנותיהם שוים מבלי חלוף כלל, והיה די כשיאמר בראשון מהם:
"זה קרבן נחשון בן עמינדב"
דרך משל ואחר כך דבר יום ביומו,
וכן הקריב פלוני ביום פלוני,
לא שיכתוב דבר אחד י"ב פעמים, שהוא כפל מופלג ודבר זר?
יתן המורה לתלמידיו לשער תשובה או תשובות לשאלה –
וכן יעזר בדברי
הרמב"ן:
בד"ה ויקריבו נשיאי ישראל החל מן "והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד ליריאיו".
אולי אפשר גם להסתייע בפתרון השאלה בדברים שנאמרו גם כדי ליישב תמיהת המנין בבמדבר, שלא הסתפקה התורה בקביעת המספר הסופי, אלא נאמר מספר של כל שבט ושבט ושנמנו דוקא לגלגת וכמאמר במדבר
רבה:
"במספר
שמות
לגלגלתם".
אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד,
לא תהיה אומר לראש השפחה:
"כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך? אלא כולהון יהון עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם. הדא הוא דכתיב:
"במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלותם".
פליאה גדולה זו היא שהביאה את פרשנינו לכך להזדקק למדרשים רבים ושונים הרחוקים מן הפשט – שלא כדרכם.
וכבר העיר על כך בעל "דברי דוד" על רש"י (הלא הוא ר'
דוד בעל הט"ז על ש"ע)
לדברי רש"י.
ד"ה פר אחד;
כנגד אברהם.
לא כתב רש"י זה גבי יהודה (היינו לא בפ'
ט"ו ששם מוזכר קרבן נחשון למטה יהודה ושם מוזכר הפר לראשונה אלא כתב רש"י פרושו לפר,
לאיל – כנגד יצחק, לכבש – כנגד יעקב, לפסוק כ"א אגב קרבנו של נתנאל בן צוער שהקריב שני)
כדי לתרץ למה הוצרך להזכיר בכל אחד קרבנות אלו ולא אמר בקצור סך כולם, אלא שכל אחד בא לדרשה,
כמו שהביא הרמב"ן בשם המדרש בכל שבט טעם מיוחד לקרבנו. ועל כן הביא רש"י דרשה מיוחדת על השני,
ומאי דאפשר לו למדרש דרש;
ומכח זה שינה רש"י דרכו בכל מקום לפרש פשוטו של מקרא ולא דרשות של גימטריאות, מה שעשה כאן,
מן הטעם שאמרנו.
אבל הדרך בה הלכו הדרשות המובאות לקרבן הנשיאים הן ברש"י והן ברמב"ן,
אינו רק על דרך הגימטריות.
רבן הן על דרך האנלוגיה.
("כנגד")
בחלקן אנלוגיות של צורה, וברובן אנלוגיות
מספריות,
דברים
חשובים
על דרך
זו של
מדרשינו
כתב
היינמן
בספרו
"דרכי
האגדה" (עיין
בפרק ז'
"קישור").
את דרך האנלוגיה המספרית למדו חז"ל כבר מן המקרא עצמו.
וכן נאמר במדה כ"ז מברייתא דל"ב מדות שהתורה נדרשת.
מניין שדורשין "כנגד"
(בהוצאות ישנות הגירסא "מנגד"
אך הוצאה מדעית של אנאלו הגירסא "כנגד")
באגדה?
שנאמר (במדבר י"ד)
"במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם".
וכן הוא אומר (מלכים ב' י')
"ויאמר ה' אל יהוא יען אשר הטיבות ועשית הישר בעיניך ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל".
למה בני רבעים?
כנגד ארבעה דורות שעמדה מלכות אחאב ונעקרה על ידו ואלו הן:
עמרי אחאב ויורם ובניו. ל"יורם"
שנאמר:
ונרד לשלום בני המלך והגבירה.
(ויפה
מעיר
היינמן
לאנלוגיה
זו:
האם זאת אומרת,
שמפני שהמרגלים בילו בארץ זמן רב כל כך, ימשכו הנדודים במידה כזאת? לא ולא! כי מלבד זה שהמרגלים הרעים מתו מיד (י"ד ל"ז)
והעונש נגזר רק על בני המתלוננים, העיקר הוא כי התורה אינה מגנה את המרגלים על ששהו בארץ ארבעים יום,
אדרבא,
הם ראויים לשבח מפני שהמשיכו בבצוע תפקידם שסכנת מות היתה כרוכה בו! אין כאן איפוא שום יחס מתימטי ישיר בין אורך המעשה לאורך הענש, אלא שויון המספרים מורה רק על השייכות ההדדית בין המעשים.)
ועל פי מדה זו נדרשו אנלוגיות –
לפעמים אנלוגיות החושפות משמעויות עמוקות – בין מעשי בני אדם במקרא בהזדמנויות דומות, בין עולם עליון לעולם תחתון,
בין מצוות לבין מאורעות הסטוריים,
ולסוג זה של מדרשים שייכם שם מדרשינו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
פרשת נשא –
הנשיאים
פרק ז'
עיין גם גליון נשא תשי"ד!
א.
שאלה כללית
ר'
יוסף
אבן כספי
"טירת
כסף" והוא
"ספר
הסוד": (עמ'
160)
… ואומר שאריכות לשון נמצא ברוב ספר תורתנו במה שהוא נתלה בעניין שכונתו הראשונה הוא להמון העם ולא ליחידים השרידים.
ולכן זה הספור שהוא הנמשך אחרי בנים המשכן וכל זה הוא
סעיף
מן האילן
ההוא, הנה כמו שארכו הדברים בבנין המשכן תחילה בצווי הראשון,
ואחר בספור מעשהו ואחר בהקמתו,
נמשך לו זה
הענין שהוא ממינו גם כן, והוא התנדבות העם וראשיהם לחנוכת אותו הבית הנכבד; לכן האריך בספור פרטי זאת הנדבה המופלגת,
ואנחנו בכללנו נרגיש
בהפלגתה
בכפילת
ספורה
פעמים רבות ורבות, וגם בחבור סכום מספרה באחרית הספור כמו שיעשה באמרו (פסוק פ"ד)
"זאת חנוכת המזבח…
מאת נשיאי ישראל קערות כסף שתים עשרה,
מזרקי כסף שנים עשר…".
ואין ספק שראותנו זה אנחנו כלל עם ישראל בכל חלופנו בזמננו,
רצוני אם דור החדש הנכנס לארץ, או דור דוד ושלמה, או שאר הדורות הבאים אחריהם,
וגם אנחנו היום שבכללנו, המונים ויחידים הנה לכלנו בהבנת אלו הענינים תועלות גדולות ורבות המספר ממינים שונים…
1. מה השאלה הידועה (שהתקשו בה ראשונים ואחרונים) שלה משתדל אבן כספי לתת כאן תשובה?
2.
הסבר את המלים המודגשות.
3. מהו הלקח שיש ללמוד מפרקנו לדורות לדעת אבן כספי?
4.
השוה תשובתו לתשובת הרמב"ן בד"ה ויקריבו נשיאי ישראל החל מן "והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד"
(דבריו הובאו בגליון נשא תשכ"ד).
מה ההבדל בין תשובת הרמב"ן לבין תשובת אבן כספי?
ב.
ז,
ב'
ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים.
ג'
ויביאו
את
קרבנם
לפני
ה'
שש
עגלות…
ויקריבו
אותם
לפני
המשכן.
ו'
ויקריבו
הנשיאים
את
חנוכת
המזבח
ביום
המשח
אותו
ויקריבו
הנשיאים
את
קרבנם
לפני
המזבח.
ר'
משה
חפץ ספר
מלאכת
מחשבת
וראיתי אני לומר בזה, כי נשיאי ישראל שזכרנו למעלה (במדבר א' ד')
נמוכי רוח, למודי ענוה לא הסתכלו בגדולות ובנפלאות ולא עלה על לבם להקרא אלא ראשי בית אב ושלכך זכו להיות ראשי אלפי ישראל,
"כי הם ה'
ושפל יראה" (תהלים קל"ח)
וכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. אך בזה כל זמן שרפו דרכם ולא התנדבו למלאכת המשכן אלא באחרית קלסם הכתוב, שהם הקריבו עצמם,
באמרם שאין להם מעלה אלא להיותם ראשי בית אבותם ולא נשיאים.
וזה היה נסיבה לנשאם ולנטלם ולנשאם כימי עולם. והכתוב מפרסם גדולתם להגיד, שהם עם כל ענותנותם, הם נשיאי המטות,
הם העומדים על הפקודים וכל איש ישראל מורה באצבע היותם שרים.
אע"פ שלפני ה'
שפלים בעיניהם, והבורח מן השררה השררה רודפתו,
ושעודם מחזיקים בתמותם,
והביאו בעצמם מבלי שליח את העגלות ואת הבקר להקריבם לפני ה'.
על כן לא נאמר "ויקריבו את קרבנם",
כי "ויקריבו"
פרושו אף על ידי אחרים,
אמנם הם בכבודם הנהיגו השוורים אל המשכן.
גם לא הזידו לקרב אל משכן ה'
ודרך כבוד ייראו מגשת אליו והניחום אל הכהנים בני אהרן… (וכל זה) מגודל ענוה שלא רצו לגשת אל הקודש,
או שלא בחרו שבעל השור יעמוד על שורו להשתבח במנחה ההולכת לפניו.
לכן ה' יתברך היוצר יחד לבם ומבין מעשיהם שלח גמולם בראשם וצוה שהוא בכבודו ובידיו יקח מתנתם ולא הכהנים ויעשה להם את כל הכבוד הזה מדה כנגד מידה…
ואולם
אוי
לרבנות
שמקברת
בעליה, והשררה מביאה לידי רוע לב וזדון, כאשר עשה הלל בבני בתורה,
גם אלה חזרו לאחוריהם ונתגאו בראותם עליהם היקר והגדולה התחילו אח"כ לדבר גבוהה גבוהה. ושתים רעות עשו:
כאשר הביאו "קרבנם לחנוכת המזבח"
לא המתינו כפעם בפעם להקריב אחרונים, אלא מיד "ויקריבו…
ביום המשח אותו"
ולא שמרו את משמרת מחשבותיהם כאשר מתחילה ולא רצו להתעכב שיעבור אפילו יום המשיחה, אלא תיכף הביאו קרבנם ביום המשח אותו בראש וראשונה,
גם הפעם הזאת לא הביאום בידיהם אלא על ידי עבדיהם
המתפרשים
מפני
אדוניהם…
זאת ועוד אחרת:
כאשר שלחו קרבניהם בחרו להתפאר עליהם ולהשתבח בתהילתם ורצו שיקרא שם "נשיאים"
עליהם…
שנתנו בקולם והשמיעו בקהל היות זה קרבן הנשיאים, מה שלא עשו בראשונה, כי שמה בחרו בהצנע לכת וכאן בגאוה להתהדר בעיני העם ולהשתבח בעיר, אשר כן עשו;
נזורו אחור בשרירות לבם. גם ה' יתברך הלך עמהם בקרי וצוה עתה למשה…
דרך נזיפה… להענישם על אשר רצו להשתבח במנחה.
1*.
הסבר מהו הרמז הלשוני שמצא הפרשן לכך שבתחילה הם השפילו עצמם והקב"ה יגביהם, לבסוף הם עצמם מגדלים עצמם?
והלא הכתוב גם בפ' ג',
גם בפ' י'
מכנה אתם "נשיאים"!
*2.
מהי עוד (נוסף על תשובתך לשאלה 1)
התמיהה הסגנונית בפ'
ב'
שעליה בנויים דבריו בשבחם של הנשיאים בתחילה?
3*.
מהן התמיהות הסגנוניות בפ' ג'
ובפסוק ה' שעליהן בנויים דבריו על זכותם ועל ששלם ה' להם גמולם מידה כנגד מידה?
4.
בשני מקומות המודגשים השתמש במליצה שאולה ובזיכרון לשון קדומה,
שלא כפי המשמעות המקורית. הסבר מה המשמעות המקורית ואיזה הוראה ניתנת לביטויים האלה בהקשר זה!
5. מהו העונש שהענישם ה' "דרך נזיפה" לפי דעתו והיכן נרמז בכתוב?
6.
השוה
את דבריו
לדברי
המדרש
שהובאו
בקצור
ברש"י
ג' ד"ה
ויקריבו
אותו
לפני
המשכן:
אמר ר' נתן:
מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה?
אלא כך אמרו הנביאים: "יתנדבו ציבור מה שיתנדבו ומה שמחסירין אנו משלימין". כיוון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות ל"ו ז') "והמלאכה היתה דים"
אמרו:
"מעתה מה לנו לעשות?" הביאו את אבני השוהם והמלואים לאיפוד ולחושן.
לכך התנדבו כאן תחילה!
ועיין בעלון הדרכה.
6. מה ההבדל בין תפישת רש"י (ע"פ המדרש) ובין תפישתו של בעל מלאכת מחשבת?
ג.
ז,
פ"ט:
בבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו
שד"ל:
ד"ה
לדבר
אתו. לא נמצא "דיבר אתו" באדם עם אל,
ואף לא "דיבר אותו", אלא כאן ובסוף כי תשא (שמות ל"ד ל"ד)
"ובבוא משה לפני ה' לדבר אתו", על כרחך נפרש שידובר אתו,
כמו (תהלים ק"ד)
"כלם אליך ישברו לתת אכלם בעתו".
*1. מה הדמיון לדעתו בין פסוקנו לבין הספוק המובא בדבריו מתהלים ק"ד?
2.
לכאורה דברי ירמיהו (י"ב א') "אף משפטים אדבר אותך" סותרים את הכלל הלשוני המובא בשד"ל לעיל. ואולם לדעת שד"ל אין הפסוק סותר את דעתו. הסבר,
כיצד?
3.
השוה ראב"ע לפסוקנו ד"ה ובבוא משה:
יתכן שתחילת הדבור שהוא (ויקרא א' א')
"ויקרא אל משה…"
היה כאשר נשלמה החנוכה.
האם דברי ראב"ע אלה מחזקים את פירושו של שד"ל או מנוגדים לפירושו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
פרשת נשא –
הנשיאים
פרק ז
פליאה גדולה אשר השתדלו רבים מן המפרשים ליישבה עומדת לפנינו בלימוד פרק זה:
כל מי שלומד את פרקנו ואפילו לימוד שטחי ביותר יעמוד בפניה;
שתים עשרה פעם שומעים אנו אותם הדברים על הקערה,
המזרק,
הכף,
הפר,
האיל,
הכבש…
והן לא ייתכן – וכל דרך לימודנו מתנגדת לכך – שיהיה זה דבר "שבמקרה",
שלא תהיה בזה כוונה מיוחדת.
אברבנאל,
שכוחו
גדול
בניסוח
השאלות
(שאלות
אשר כבר
הקשו
אותם
קודמיו
מבלי
לנסח
אותן
בבהירות
כזו) מקשה:
למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות העניינים, בהיות קרבנותיהם שווים מבלי חילוף כלל, והיה די כשיאמר בראשון מהם:
"זה קרבן נחשון בן עמינדב"
דרך משל, ואחר כך דבר יום ביומו – וכן הקריב פלוני ביום פלוני – לא שיכתוב דבר אחד י"ב פעמים, שהוא כפל מופלג ודבר זר?
יתן המורה לתלמידיו לשער תשובה או תשובות לשאלה –
וכן ייעזר בדברי הרמב"ן בד"ה ויקריבו נשיאי ישראל, החל מן "והנכון בטעם הכתוב…",
שהובאו בגיליון (וכן בגיליון נשא תשכ"ד).
אולי אפשר גם להסתייע בפתרון השאלה בדברים שנאמרו גם כדי ליישב תמיהת המניין בבמדבר, שלא הסתפקה התורה בקביעת המספר הסופי, אלא נאמר מספר של כל שבט ושבט,
ושנמנו דווקא לגולגולת וכמאמר במדבר
רבה:
"במספר
שמות
לגלגלותם": אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד,
לא תהיה אומר לראש המשפחה:
"כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך?" אלא כולהון יהון עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם. הדא הוא דכתיב:
"במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלותם".
כלומר אין היחיד רק גרגיר חול אשר בהצטרפו לכלל כולו תינתן לו חשיבות כחשיבות המספר בלבד, אלא אישיות הוא אשר כמוהו לא היה,
יצירה חד–פעמית.
ואולם תשובה אחרת לגמרי נותן לנו אבן כספי בשני מקומות בספרו "טירת כסף" אשר הוא מעין מבוא לפירושו לתורה "מַצְרֵף לכסף". הבאנו את המקום הדן בשאלתנו בסוקרו בסקירה כללית את ספר במדבר.
אך כבר לפני כן, בפרק רביעי, מדבר הוא על בעיית החזרות בתורה, חזרות בשינוי לשון וחזרות באותן מילים ממש (בלשונו:
"עניין השינוי וההישנות").
והנה מקצת דבריו על החזרה שאין עמה שינוי: (שם חלק ראשון עמ' 110 )
אמנם המין השני שזכרנו, והוא כפילת הדבר האחד מבלי שינוי כלל,
או אריכות לשון בדבר אחד אשר היה נכון קיצורו,
זה דבר קשה מאד… ואזכור בזה לבד הסיפורים היותר נפלאים שבאו בתורה והוא,
שאחר שסיפר נותן התורה בלשון מאמר בלתי גוזר עניין המזבח וכליו,
והוא מה שכללו בפרשת "ויקחו לי תרומה"
ופרשת "ואתה תצווה", שב אחר כן לשנות הסיפור ההוא במאמר גוזר, והוא מה שנכלל בפרשת "ויקהל"
ובפרשת "פקודי"
וקצת פרשת "צו".
ועל זה יטעון בעל העיון:
ומה לו למשה בזה האריכות השני? והיה לו לומר "ויעשו ככל אשר ציווה ה'
את משה", וכן מה שנכתב בפרשת נשא בעניין קרבנות הנשיאים, שנכתב שנים–עשר פעם, אין בין קצתם לקצתם שינוי כלל מצד הקרבנות, ואחר זה רצה לצרף המספרים כולם כמו שמבואר. והיה נכון אצל 'בעלי העיון' בסיפור אחד לבד,
אחר שקדם לו המאמר הכללי,
כאומרו "ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם וגו' ". גם יהיה מותר אצל בעלי העיון צרוף את המספרים באחרונה, וכן מה שנכתב בפרשת פנחס,
שהוא כתוב שבע פעמים, אין בין פעם לפעם שינוי רק בפרים.
והיה נכון אצל בעלי העיון שאחר שנזכרו סידור היום הראשון, שיאמר "וכן תעשה לשבעת הימים", זולת עניין מין הפרים שיהיו מתמעטין והולכים ממספר אחד,
ודי באלו השלושה סיפורים שזכרתי משלים ודמיונים למה שנשאר שלא זכרתי.
ואומר בתשובת זה,
כי אין ספק שאצל הנביא הוא נכון בזה העניין,
מה שלא נכון אצל בעלי העיון, הלא תראה אמרו:
"ויעש אהרון ובניו את כל הדברים אשר ציווה ה'
ביד משה" (ויקרא ח, לו),
וכן אמרו: "כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה" (שמות כה, לג),
ורבים כן זולת זה. אבל יעבור בעל הנבואה שיהיה אצלו דבר נכון, אינו נכון אצל בעל העיון,
כאילו נאמר שבעל הנבואה יודע מה שיודע בעל העיון,
ועוד יודע גם הדברים שלא ידעם בעל העיון, ולכן נמנע ממנו בעל העיון,
כל שכן ממני והדומים לי,
חלושי העיון, שנשיג אמיתת כוונות תורתנו, עם היותה מן השמים, אבל מה שאפשר אצלנו הוא שנוכל להתקרב מעט אליהם,
בשלא יהיה נמנע אצלנו מה שהוא מחויב אצל הנביאים,
אבל נשיג אנחנו שהוא אפשרי כמו שקדם לנו בעניין אחר, ולכן אומר אני כי אלו המשלים השלושה שזכרתי ואשר הוא ממינם,
אפשר שהם נכונים כספרים המחוברים להימסר לכלל בני אדם כמו שהקדמתי במצווה הרביעית.
וזה בלי ספק היה סיבת אריכות הלשון והכפילה הנמצאים בעניין הברכות והקללות במדומות,
והפך זה במושכלות,
שהם פינות התורה כייחוד הא–ל וכייעודי העולם הבא ורבים כן. ולכן נכון גם–כן בסיפורים אחרים באים בתורתנו,
שיהיו נאמרים בארוכה ובכפילה, כדי לעורר הסכלים הישנים אשר לא יקיצו כי אם בהכאות ובמריטת שערות, ולזה שנה משה במשנה תורה פעמים רבות ליראה את השם הנכבד ולשמור מצוותיו,
ואין ספק שאמירתו פעם אחת די ליחידים,
ואמירתו פעמים רבות יצטרך להמון הרבים, וזה ההישנות יתחלף בפחות ויתר לפי המקבלים,
עד שימצא יחיד לא יצטרך שיאמר לו כלל מזולתו,
וימצא אחר לא יועילו לו כלל כל הכפילות שבעולם,
והאמצעיים ביניהם מתחלפים בפחות ויתר גם–כן.
וכל זה כדי לתת רושם בנפשות הרואים והשומעים, כי כבר בארתי לך לפנים כי מצוות הלשון והמעשה,
הם גם–כן לתת רושם בנפש האומרים והעושים. וכן כל סיפורי התורה בכלל הם לתת רושם בנפשות האומרים והעושים,
לכן בקצתם נכון האריכות והכפל ופעם כפילה פעם אחת,
ופעם כפילת שנים ושלושה, ופעמים עשרה, והכל לפי העניין ולפי בחירת המדבר. וגם אין ספק אצל שום חכם שאין בתורה דבר כתוב כי אם לתכלית נכבד, לכן אין ספק לנו ששלושת הסיפורים שזכרנו,
הם לתכלית או לתכליות רבות ונכבדות, ואולי להיות נושאיהם דברים קלים יבליעם הרואה או השומע מבלי דקדוק כמו שזכרתי במצווה הראשונה.
לכן ראה נותן תורתנו, לכפול עניינם ולהאריך בהם, כדי שכל אדם בעל–כורחו יחשוב בהם תוך, עד שישיג בהם תועלת ותועלות.
וראה איך ירדה תורה לסוף דעת ההמון,
כי אנחנו רואים היום, אע"פ שבאו הדברים בארוכה, אשר כמה ספרים נמצאים היום אצלנו אין לשון הקרבנות נקוד 1)
רק הראשון, כלומר זה אין צריך לקרות כי הוא דבר שאין צורך בו.
וראה מה עשו אם לא נזכר העניין ההוא רק בקיצור, וכמה אנשים שהם חכמים בעיניהם לא יקפידו אם לא יקראו הפרשיות הכוללות עניין המשכן וכליו ועניין הקרבנות,
ורבים יעזבו קריאתם בכוונה, לחושבם שהם דברים אין בם תועלת.
ואין ספק כי אריכות הדבר וכפילתו מעורר אותנו בעל–כורחנו לחשוב שיש בו סודות הכרחיות ולזכרו תמיד כי מהכפילה יתחזק הזיכרון וישתקע הרושם.
לשאלה ב יש להעיר שפסוקים ראשונים של פרקנו סגנונם מוזר ומלא פליאות, עליהם בנויים דברי הפרשן. לשאלה ב 6
נביא בזה את מקורו של דברי רש"י:
מדרש
רבה במדבר
פרשה יב,
טז.
"ויקריבו
נשיאי
ישראל" למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה, ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מלואים באחרונה?
לפי שבשעה שאמר משה (לה,
ח)
"כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'"
ולא אמר לנשיאים,
היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו:
"יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסרו נמלא אנחנו". שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתיב (שמות לה, כב)
"ויבואו האנשים על הנשים", שהיו דוחקים זה על זה ובאים, אנשים ונשים בערבוביא.
ולשני בקרים הביאו כל הנדבה,
שנאמר:
(לו,
ג)
"והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר, בבוקר".
וכתיב:
(לו,
ז)
"והמלאכה היתה דים".
לאחר שני ימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו שכבר ציווה משה: (לו,
ו)
"ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה". והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו:
"הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן,
ניתן בבגדי כהן גדול". הה"ד (לה,
כז)
"והנשיאים הביאו את אבני השוהם…".
אמר הקב"ה:
"בני שנזדרזו –
יכתב שהביאו והותר – והנשיאים שנתעצלו –
חיסר אות אחת משמם, שכן כתיב "והנשיאם"
חסר יו"ד.
כיון שנגמר המשכן הקדימו והביאו קרבן בזריזות.
ויפה
פירש
דבריו
אלה ר'
שמשון
רפאל
הירש
בפירושו
לפרקנו.
(תרגום
מגרמנית
ע"י
אדוני
אבי
ז"ל)
… הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובציפייתם שתרומת העם לא תספיק,
ואז יפול בגורלם השלמת החסר,
לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם.
ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השוהם וכו' לבגדי הכהן הגדול.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)
פרשת נשא –
קרבן הנשיאים
פרק ז
א.
שאלה כללית
אברבנאל
מקשה
לפרקנו:
למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות הענינים, בהיות קרבנותיהם שוים מבלי חלוף כלל, והיה די כשיאמר בראשון מהם:
"זה קרבן נחשון בן עמינדב"
דרך משל ואחר כך דבר יום ביומו,
וכן הקריב פלוני ביום פלוני,
לא שיכתוב דבר אחד י"ב פעמים, שהוא כפל מופלג ודבר זר?
התוכל לענות לשאלה זו (שכבר תמהו בה ראשונים ואחרונים)?
ב.
ז,
ב'
ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם
הם
נשיאי
המטות
הם
העומדים
על
הפקודים.
רש"י:
שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם,
שנאמר (שמות ה' י"ד):
"ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמור: "מדוע לא כליתם חקכם ללבן כתמול שלשום"?
להבנת
דברי
רש"י
אלה קרא
דברי
במדבר
רבה ט"ו
כ':
… עמדו ומנו את הלבנים ואמר להם פרעה:
"כזה אתם מעמידים בכל יום ויום"! מינה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל והשוטרים התמנו על יתר העם, וכשאמר להם פרעה (שמות ה' ז'):
"לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים…
הם ילכו וקששו להם תבן,
ואת מתכנת הלבנים…
תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו",
היו באין הנוגשין ומונין את הלבנים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים שנאמר: "ויכו שוטרי בני ישראל" והיו השוטרים מוכים על יתר העם (=בגלל העם) ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים (פירוש מהרז"ו:
שלא גילו שוטרי ישראל לנוגשים,
מי הם שלא השלימו מתכונת הלבנים, כי כל שוטר היה ממונה למשל על עשרה אנשים,
אשר כל איש היה צריך לעשות מאה לבנים והיה הנוגש תובע מהשוטר אלף לבנים שהיה לו להעמיד,
ואם היה מגלה לנוגש, שזה לא העמיד מאה שלו,
היה הנוגש מענישו)
והיו השוטרים אומרים:
"מוטב לנו ללקות ואל יכשל יתר העם".
1. מה הקושי בפסוקנו שרצה רש"י לישב בדבריו דלעיל?
ג.
אופים של הנשיאים
השוה לדברי המדרש דלעיל את דברי המדרש הבאים:
במדבר
רבה ז'
י"ט:
"ויקריבו
נשיאי
ישראל" למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שהם ואבני מלואים באחרונה?
לפי שבשעה שאמר משה (ל"ה ח') "כל נדיב לב יביאה את תרומת ה'"
ולא אמר לנשיאים,
היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו:
"יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו". שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתוב:
(שמות ל"ה כ"ב)
"ויבואו האנשים על הנשים", שהיו דוחקים זה על זה ובאים, אנשים ונשים בערבוביה.
ולשני בקרים הביאו כל הנדבה,
שנאמר (ל"ו ג') "והם הביאו אליו עוד בבקר,
בבקר".
וכתיב (ל"ו ז'): "והמלאכה היתה דים".
לאחר שני ימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו,
שכבר צוה משה:
(ל"ו ו') "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש איש אל יעשו עוד מלאכה". והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו:
"הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן,
נתן בבגדי כהן גדול." שנאמר (ל"ה כ"ז)
"והנשיאים הביאו את אבני השהם…"
אמר הקבה"ו:
"בני שנזדרזו – יכתב שהביאו והותר (ל"ו ז'), והנשיאים שהתעצלו – יחסר אות אחת משמם,
שכן כתיב "והנשאם"
חסר יו"ד".
כיון שנגמר המשכן,
הקדימו והביאו קרבן בזריזות.
ונתפרשו דברים אלה יפה בפרושו של ר'
שמשון רפאל הירש (תרגום מגרמנית ע"י אבי מורי ז"ל):
… הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובצפיתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפל בגורלם כבוד השלמת החסר,
לא מהרו להשתתף בהתנדב העם.
ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השהם וכו' לבגדי הכהן הגדול.
האם דעת שני המדרשים האלה (במדבר רבה ט"ו ובמדבר רבה ז') השונים זה מזה בהערכת הנשיאים סותרים זה את זה או יש לישבם?
ד.
ז,
** ב'
הם נשיאי המטות,
הם העומדים על הפקודים.
השוה דברי רש"י לפסוקנו שהובאו בשאלה א לדבריו הבאים:
בראשית ל"ג ט"ז
ד"ה
וישב
ביום
ההוא עשו
לדרכו
שעירה. עשו לבדו; וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד.
והיכן פרע להם הקב"ה?
בימי דוד שנאמר:
(שמואל א' ל'
י"ז):
"ויכם דוד… ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינוסו".
שמות
ב' י"ג
ד"ה
שני אנשים
עברים: דתן ואבירם – הם שהותירו מן המן.
שמות
ד' י"ט
ד"ה
כי מתו
כל האנשים.
מי הם? דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת.
שמות
ד' כ'
ד"ה
על החמור.
חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט') "עני ורוכב על החמור".
1. מהו הרעיון המשותף בכל המקומות האלה ברש"י ומה כונת חז"ל ב"זיהויים"
אלה?
2.
לזיהוי המוזר של שלשת החמורים עיין דברי האברבנאל ועקדת יצחק גליון וירא תש"ח שאלה ג
ה.
שאלות ברש"י
1. ט"ו
ד"ה
פר אחד:
מיוחד בעדרו.
הרא"ם
פירש
דברי
רש"י
אלה:
שלא מצינו בשום מקום שיכתוב בפר או באיל או בכשב מלת "אחד"
אלא כשלאחריו פרים או אילים או כבשים יותר מאחד,
דסתם פר – אחד… השתא דכתיב "אחד"
אינו אלא לדרשה – שיהיה מיוחד בעדרו.
גור
אריה
(אחרי
הביאו
את פרושו
הוא לדברי
רש"י).
.. והרא"ם הלך דרך זר…
1.
הסבר מהי זרותו של פרוש הרא"ם?
2. אם לא נקבל את דברי הרא"ם,
מהו אפוא הקשי בפסוק שגרם לרש"י לפרש מה שפירש?
2. כ"א
ד"ה
פר אחד:
כנגד אברהם שנאמר בו (בראשית י"ח)
"ויקח את האיל".
ד"ה כבש אחד:
כנגד יעקב…
בעל
דברי דוד
מקשה:
ולמה לא הביא רש"י דרש זה גבי יהודה?
(קרבן נחשון בן עמינדב, כלומר למה לא הביא בפ'
מ"ו,
במקומו הראשון בפרק?)
** נסה לישב את קושיתו.
לשאלה א קרא תשובה מפורטת מאד: שאול לוסטיג: "קרבנות הנשיאים… לפי במדבר רבה".
"שמעתין"
חוברת אדר תשכ"ז עמודים 5-24.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת נשא
פרק ז'
א.
שאלה כללית
ר'
יוסף
אבן כספי:
טירת
כסף פרק
רביעי
(עמ'
110)
… ואומר,
כי כמו שהתרחק משה לגודל שלמותו מכיעור הכזב והדומה לו, (כמו שבארנו במאמר ראשון), כן נתרחק ממותר הדיבור, וחלילה לו מותר כלל ולא דומה למותר.
ולכן מה שיקרה לדבריו מתכפל דברים פעמיים או שלוש או ארבע ויותר, או אריכות דברים לא היה מותר, אבל היה להכרח (כמו שזכר המורה קצת זה בפרק כ'
מהשלישי (=מורה נבוכים ג'
נ')),
ולא אוכל עצור בבאור זה מעט!
אומר תחילה, כי אחר שהוא מבואר לנו שאין בו ספק כלל,
שמדרגת השכל בהגיעו לנבואה היא נכבדת ממדרגתו בהגיע לעיון,
ידענו בלי ספק שהספר אשר יחברהו הנביא יתכן היות בו עניינים וסידורים בלתי נאותים אצל בעלי העיון,
כל שכן המסור לנביא מפי ה' יתברך כתורת משה.
והנה,
בהשגות הדברים בספר אחד או בספורים חלוקים שיצטרף בהם שנוי מה,
כבר זכרנו בתחילת פרשת נח שגם זה הוא מנהג אצל בעלי העיון, כי בלעי העיון מחקים מנהג בעלי הנבואה,
וכבר קדם לנו במשל אליעזר משל לזה,
וכן הוא העניין בהישנות סיפור חלום פרעה,
ורבים כהנה וכהנה בתורה.
אמנם המין השני שזכרנו והוא כפילת הדבר האחד מבלי שנוי כלל,
או אריכות לשון בדבר אחד אשר היה נכון קיצורו,
זה דבר קשה מאוד בעיני כל בעלי העיון. ואזכור בזה לבד הסיפורים היותר נפלאים שבאו בתורה, והוא שמאחר שסיפר נותן התורה בלשון מאמר
בלתי
גוזר ענין המזבח וכליו,
והוא מה שכללו בפרשת "ויקחו לי תרומה"
ופרשת "אתה תצוה", שב אחר כן לשנות הספור ההוא במאמר
גוזר, והוא מה שנכלל בפרשת ויקהל ובפרשת פקודי וקצת פרשת צו, ועל זה יטעון בעל העיון:
ומה לו למשה בזה האריכות השני? והיה לו לומר "וישעו ככל אשר צוה ה'
את משה".
וכן מה שנכתב פרשת נשא בעניין קרבנות הנשיאים שנכתב שנים עשר פעם, אין בין קצתם לקצתם שינוי כלל מצד הקרבנות, ואחר זה רצה לצרף המספרים כולם כמו שמבואר, והיה הנכון אצל בעלי העיון בסיפור אחד לבד, אחר שקדם לו המאמר הכללי,
באמרו "ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם וגו'". גם יהיה מותר אצל בעלי העיון צירוף את המספרים באחרונה.
וכן מה שנכתב בפרשת פנחס שהוא כתוב שבע פעמים,
אין בין פעם לפעם שינוי רק בפרים,
והיה הנכון אצל בעלי העיון שאחר שנזכרו סידור היום הראשון, שיאמר "וכן תעשה לשבעת הימים", זולת ענין מין הפרים שיהיו מתמעטים והולכים ממספר אחד,
ודי באלו השלושה ספורים שזכרתי משלים ודמיונים למה שבשאר שלא זכרתי.
ואומר בתשובת זה,
כי אין ספק שאצל הנביא הוא נכון בזה הענין,
מה שלא נכון אצל בעלי העיון, הלא תראה אמרו "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה'
ביד משה" (ויקרא ח' ל"ו),
וכן אמרו כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה (שמות כ"ה ל"D)
ורבים כן זולת זה. אבל יעבור בעל הנבואה שיהיה אצלו דבר נכון, אינו נכון אצל בעל העיון,
כאלו נאמר שבעל הנבואה יודע מה שיודע בעל העיון,
ועוד יודע גם הדברים שלא ידעם בעל העיון, ולכן
נמנע
ממנו בעל
העיון, כל
שכן ממני
והדומים
לי, חלושי
העיון, שנשיג
אמתת
כונות
תורתנו, עם היותה מן העמים, אבל מה שאפשר אצלנו הוא שנוכל להתקרב מעט אליהם,
בשלא
יהיה
נמנע
אצלנו
מה שהוא
מחוייב
אצל
הנביאים, אבל
נשיג
אנחנו
שהוא
אפשרי כמו שקדם לנו בענין אחר;
ולכן אומר אני כי אלו המשלים השלשה שזכרתי ואשר הוא ממינם,
אפשר שהם נכונים כספרים המחוברים להמסר לכלל בני אדם כמו שהקדמתי במצוה הרביעית*.
וזה בלי ספק היה סבת אריכות הלשון והכפילה הנמצאים בעניין הברכות והקללות במדומות,
והפך זה במושכלות,
שהם פנות התורה כייחוד הא–ל וכייעודי העולם הבא ורבים כן, ולכן נכון ג"כ בספורים אחרים באים בתורתנו,
שיהיו נאמרים בארוכה ובכפילה, כדי לעורר
הסכלים
הישנים
אשר לא
יקיצו
כי אם
בהכאות
ובמריטת
שערות, ולזה שנה משה במשנה תורה פעמים רבות "ליראה השם הנכבד ולשמור מצותיו",
ואין ספק שאמירתו פעם אחת די ליחידים,
ואמירותו פעמים רבות יצטרך להמון הרבים, וזה ההשנות יתחלף בפחות ויתר לפי המקבלים,
עד שימצא יחיד לא יצטרך שיאמר לו כלל מזולתו,
וימצא אחר לא יועילו לו כלל כל הכפילות שבעולם,
והאמצעים
ביניהם
מתחלפים
בפחות
ויתר
ג"כ,
וכל זה כדי לתת רושם בנפשות הרואים והשומעים, כי כבר בארתי לך לפנים כי מצות הלשון והמעשה,
הם ג"כ לתת רושם בנפש הואמרים והעושים.
וכן כל ספורי התורה בכלל הם לתת רושם בנפש האומרים והעושים.
לכן בקצתם נכון האריכות והכפל ופעם כפילה פעם אחת,
ופעם כפילה שנים ושלשה ופעמים עשרה, והכל לפי העניין ולפי בחירת המדבר. וגם לי אין ספק אצל שום חכם שאין בתורה דבר כתוב כי אם לתכלית נכבד,
לכן אין ספק לנו ששלשת הספורים שזכרנו,
הם לתכלית או לתכליות רבות ונכבדות, ואולי להיות נושאיהם דברים קלים יבליעם הרואה או השומע מבלי דקדוק כמו שזכרתי ב"מצוה הראשונה".* לכן ראה נותן תורתנו, לכפול ענינן ולהאריך בהם, כדי שכל אדם בעל כרחו יחשבו בהם תוך, עד שישיג בהם תועלת ותועלות.
וראה איך ירדה תורה לסוף דעת ההמון,
כי אנחנו רואים היום, אע"פ שבאו הדברים בארוכה, אמר כמה ספרים נמצאים היום אצלנו אין לשון הקרבנות נקוד, רק הראשון. ** כלומר,
זה אין צריך לקרות, כי הוא דבר שאין צורך בו. וראה מה עשו אם לא נזכר הענין ההוא רק בקצור, וכמה אנשים שהם כחמים בעיניהן לא יקפידו אם לא יקראו הפרשיות הכוללות ענין המשכן וכליו וענין הקרבנות,
ורבים יעזבו קריאתם בכוונה, לחשבם שהם דברים אין בם תועלת. ואין ספק כי אריכות הדבר וכפילתו מעורר אותנו בעל כרחנו לחשוב שיש בו סודות הכרחיות ולזוכרו תמיד,
כי מהכפילה יתחזק הזכרון וישתקע הרושם.
* עיין עלון הדרכה
**
לדברים
אלה מעיר
המוציא
לאור של
פרושי
אבן כספי,
יצחק
הלוי
לאסט:
היו להם ספרים סדורי תפילה ובהם פרטיות הקרבנות בלי נקוד זולת הראשונים, כאלו אין צורך לאמרו.
1. שתי קושיות מקשה אבן כספי על פרקנו,
אלו הן?
2. מהו ההבדל העקרוני בין החזרה בפרקים בראשית כ"ד דברים מ"א ובין החזרה בפרקנו?
3.
הסבר את המקומות המודגשים.
4. מה פירושו של "מאמר גוזר"?
5.* מה ענין ויקרא ח' ל"ו לעניננו?
6.**
מה הם "הרבים כן זולת זה"? והדגם אחד מן הרבים!
ב.
ז,
י"ב
ויהיה המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה.
אלשיך:
… רצה הקב"ה להודות מה שהורה בדין תפילה, כי המלך היה שוחה בברכה ראשונה ולא היה מגביה ראשו עד סוף השמונה עשרה ברכות;
וכן כל גדול שוחה בכל ברכה, תחילה וסוף; וכל העם שוחה בברכת אבות ("מגן אברהם") ובהודאה (ברכת "מודים")
בלבד,
תחילה וסוף. שהוא למען כל היותר עליון יורה יותר הכנעה לפני קונו. כן בדבר הזה…
(=בקרבן נחשון בן עמינדב למטה יהודה).
הסבר מהי הפליאה הסגנונית שרצה לישב?
ג.
** שאלה ברש"י.
|
ר' |
א'. (פרש |
** התוכל להסביר מהו איפא הדיוק הלשוני שעליו מבוסס המדרש המובא ברש"י?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ט]
נשא
פרק ז
פליאה גדולה אשר השתדלו רבים מן המפרשים ליישבה עומדת לפנינו בלימוד פרק זה:
כל מי שלומד את פרקנו ואפילו לימוד שטחי ביותר יעמוד בפניה;
שתים עשרה פעם שומעים אנו אותם הדברים על הקערה,
המזרק,
הכף,
הפר,
האיל,
הכבש…
והן לא ייתכן – וכל דרך לימודנו מתנגדת לכך – שיהיה זה דבר "שבמקרה",
שלא תהיה בזה כוונה מיוחדת.
האברבנאל,
שכוחו
גדול
בניסוח
השאלות
(השאלות
אשר כבר
הקשו
קודמיו
מבלי
לנסח
אותן
בבהירות
כזו) מקשה:
למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות העניינים, בהיות קרבנותיהם שווים מבלי חילוף כלל, והיה די כשיאמר בראשון מהם:
"זה קרבן נחשון בן עמינדב"
דרך משל ואחר כך דבר יום ביומו,
וכן הקריב פלוני ביום פלוני,
לא שיכתוב דבר אחד י"ב פעמים, שהוא כפל מופלג ודבר זר?
בגיליון תשכ"ד הבאנו את תשובתו המפורטת של הרמב"ן (לפסוק ב) לשאלה זו. (עיין בייחוד דבריו החל מן "והזכיר הכתוב קרבנות הנשיאים בפרטן,
ואחר כך כלל אותם…").
אולי אפשר גם להסתייע בפתרון השאלה בדברים שנאמרו כדי ליישב תמיהת המניין בבמדבר,
שלא הסתפקה התורה בקביעת המספר הסופי, אלא נאמר מספר של כל שבט ושבט ושנמנו דווקא לגולגולת וכמאמר:
רמב"ן במדבר פרק א פסוק מה
ובמדבר–סיני רבה ראיתי כך: במספר שמות לגולגלותם:
אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד,
לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק יח): "במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם".
כלומר אין היחיד רק גרגיר חול אשר בהצטרפו לכלל כולו תינתן לו חשיבות כחשיבות המספר בלבד, אלא אישיות הוא אשר כמוהו לא היה,
יצירה חד–פעמית.
ואולם תשובה אחרת לגמרי נותן לנו אבן כספי בשני מקומות בספרו "טירת כסף" אשר הוא מעין מבוא לפירושו לתורה "מַצרף לכסף". להבנת דבריו, יש להביא כאן את "המצוה הראשונה" ואת "המצוה הרביעית" המוזכרים בדבריו, והן מובאות בפרק שני של מבואו לספר טירת כסף (הנקרא גם כן "ספר הסוד") בין "שבע המצוות" אשר הוא מצווה עליהם למעיין בספרו
(עמ'
48): "לפי שבשמירתן יהיה לנו מנוח מבהלת הרעיונות ומטרדת המחשבות בהבנת דברי הכתובים" מספרי המקרא.
עמוד
48: "המצוה הראשונה": לדעת שהמאמרים הכתובים בספרים צריכים שיוטעמו ויורגשו במיתון ובלאט,
וזה כי כמו שציוונו חשובי הרופאים לדוק המאכל בפה כדי שיתבשל היטב באיצטומכא,
כן צריך לכל משכיל שיעכב המאמרים בפיו ויהפכם וינענעם,
כדי שיושלמו ענייני הבנתם כולם בלב, כי בזה ירגיש האדם במה שידבר ויבדיל חלוקת הדקדוק וחלוקת ההיגיון אחר שיעמוד על שתי המלאכות האלה ההכרחיות למי שירצה לדעת לשון כמו שבארנו במאמר הקודם.
"המצוה הרביעית": לדעת שדרך המאמרים המונחים להמסר לכלל דרך בני אדם,
הוא זולת דרך המאמרים המונחים להמסר ליחידים השרידים לבד,
ולכן ראוי שמחברי ספרי המקרא בכלל יבוא בדבריהם פעם קיצור דברים,
ופעם השמטת עניינים מדברים ארעו או בסיפור,
אם סבותיו או זולתם, ופעם יאריך ופעם יכפול, ופעם יוסיף ויחדש מילה או מילות אינם הכרחיות בתכלית הסיפור וכל זה יעשה לסיבות רבות,
ואחת מהן להסתיר.