גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
פרשת נח –
חטאו של דור הפלגה.
פרק י"א,
א–י"א
א
בראשית רבה ל"ה:
ר'
אלעזר אומר: "שפה אחת ודברים אחדים"- דבורים אחדים: מעשה דור המבול נתפרש– מעשה דור הפלגה לא נתפרש (פירוש "אחדים"-
סתומים מלשון ארמי,
כמו בראשית י"ח,
י':
ואת הדלת סגרו תרגום אונקלוס:
אחדו).
פרקי
דר' אליעזר
כ"ו:
שבע מעלות היו לא למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו,
ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה.
רש"י פסוק א'
ד"ה ודברים אחדים;
פסוק ב' ד"ה בני אדם;
פסוק ט' ד"ה ומשה הפיצם.
ראב"ע
פסוק ג'
ד"ה והחמר החל מן "ואלה בוני המגדל"
עד "ונעשה לנו שם",
ולהלן עוד מן "ואל תתמה על מלח וראשו..".
פסוק ז' ד"ה הבה נרדה החל מן "והנכון בעיני שנפוצו משם".
ספורנו פסוק ד'
ד"ה ויאמר הבה;
ד"ה ומגדל וראשו בשמים; פסוק ו ד"ה הן עם ד"ה ועתה לא יבצר.
1. מה היה חטאם לפי הנ"ל?
2. הבא ראיות מלשון הכתוב לדעת ר' אלעזר בבראשית רבה.
3. מה הרעיון הכלול בדברי פרקי דר' אליעזר?
4. במה עזר ריבוי הדתות לקידום האנושות לדעת ספורנו?
5. מה הקושי בפסוק במלאכי א',
א',
המובא בספורנו וכיצד הוא מתרץ את הקושי?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
פסוק א':
ודברים
אחדים –
באו בעצה אחת ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. ד"א על יחידו של עולם ד"א ודברים אחדים (ס"א דברים חדים)
אמרו אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול בואו ונעשה לו סמוכות (ב"ר):
מה קשה לו?
באר את ביטויו "לא כל הימנו".
מנין לו המספר "אלף ותרנ"ו"?
פסוק ב':
בנסעם מקדם– איתא בבראשית רבה ל"ה:
"נסעו מן מדינתא לעיול למדינתא?
(נסעו ממזרח דכתיב ויהי מושב הר קדם ללכת למזרח?
בתמיה)
א"ר אלעזר: הסיעו עצמם מקדמונו של עולם.
אמרו:
אי אפשנו לא בו ולא באלוהותו. למה אין רש"י מביא את רבדי המדרש כאן, גשם שהביאם י"ג י"א ד"ה ויסע לוט מקדם?
פסוק ג':
איש
אל רעהו
– אומה לאומה מצרים לכוש וכוש לפוט ופוט לכנען:
מנין לו שאינו כמשמעו?
פסוק ד':
פן
נפוץ –
שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן:
מה הוסיף ומה תיקן בביאורו?
פסוק ו':
הן
עם אחד
– כל טובה זו יש עמהן שעם אחד הם ושפה אחת לכולם ודבר זה החלו לעשות:
מה קשה לו?
פסוק ו':
לא
יבצר מהם
וגו' לעשות
– בתמיה.
יבצר לשון מניעה כתרגומו ודומה לו יבצור רוח נגידים (תהלים עו):
למה לו לפרש שהוא בתמיה?
פסוק ט':
ומשם
הפיצם –
למד שאין להם חלק לעוה"ב …
מנין לו שאינו כמשמעו?
רש"י
ה:
וירד
ה' לראות
– לא הוצרך לכך אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו.
במדרש רבי תנחומא:
בני
האדם –
אלא בני מי שמא בני חמורים וגמלים אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר האשה אשר נתתה עמדי אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול:
ספורנו ה
וירד
ה' לראות.
הנה ל' הירידה לראות יאמר על האל ית' כשאין הענין אז ראוי לעונש אלא מפני הקלקול הנמשך אליו בסוף הענין כבן סורר ומורה שאמרו ירדה תורה לסוף דעתו. וכן היה ענין סדום שכתב בו ארדה נא ואראה.
כי אמנם לא היה רשעם אז יותר משאר העו"ג כדי לענשם בעולם הזה זולתי בענין האכזריות נגד עניי עם שהיה נמשך ממנו קלקול גמור בסוף כאמרו הנה זה הי'
עון סדום אחותך ויד עני ואביון לא החזיקה וכן היה עונש ישראל בהגלותם כאמרו אראה מה אחריתם:
מורה
נבוכים
מאמר א'
פרק
י': הירידה והעליה שני שמות מונחים בלשון העברי לענין ידוע,
כי כשיעתק הגוף ממקום אל מקוםשפל ממנו יאמר "ירד"
וכשיעתק ממקום אל מקום גבוה ממנו יאמר "עלה".
ואחר כן הושאלה לגדולה ולעצם,
עד שכשתשפל מעלת האיש– יאמר "ירד",
וכשתגבה מעלתו בגדולה–
יאמר עלה, (דברים כ"ח,
מ"ג)
"הגר אשר בקרבך יעלה…"
וכן כשתרד מכה באומה ובאקלים,
כפי רצונו הקדום,
אשר יקדימו ספרי הנבואה קדם ספר המכה ההיא– לספר שה' פקד מעשיהם ואחר כן הוריד בהם הענש (=כמו שבאמת מוצאים אנו את ספרי הנבואה מעידים על כך, שאין ענש אלא על חטא–
שכן הם מקדימים תמיד לספורם על הענש שהביא האלוהים על אנשים את הספור שהאלוה בדק מעשיהם ומצאם פגומים), יכנה הענין הזה גם כן ב"ירידה",
להיות האדם שפל ונבזה שיפקדו מעשיו ויענש עליהם. וכבר התפאר פה…
(תהילים ח') "מה אנוש כי תזכרנו…" ולזה (=משום כך)כנה זה הענין בירידה– אמר:
"הבה נרדה ונבלה שם שפתם",
"וירד ה' לראות"
(י"ח,
כ"א):
ארדה נא ואראה,
והענין כולו– בוא הענש באנשי השפל
ואמנם הענין הראשון – רצוני לומר, ענין הנבואה והכיבוד – הרבה,
"וירדתי ודיברתי עמך"
"וירד יי על הר סיני"
"ירד יי לעיני כל העם",
"ויעל מעליו אלוהים",
"ויעל אלוהים מעל אברהם":
אבל אמרו, "ומשה עלה אל האלוהים" – הוא מן הענין השלישי (מצורף אל היותו גם כן 'עולה אל ראש ההר' אשר ירד עליו האור הנברא)
– לא שהאלוה ית'
יש לו מקום יעלה אליו העולה או ירד ממנו – יתעלה מדמיוני הסכלים עילוי רב!:
1.
כיצד מפרש הרמב"ם את פסוקנו?
2. מי ממפרשינו מפרש אך הוא בדרך הרמב"ם?
3.
עיין רש"י,
ספורנו:
מה בינם לבין הרמב"ם?
ג.
שאלות בקיאות
רש"י ה
וירד
ה' לראות
– לא הוצרך לכך אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו.
במדרש רבי תנחומא:
בני האדם –
אלא בני מי שמא בני חמורים וגמלים אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר האשה אשר נתתה עמדי אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול:
היכן מצינו ברש"י עוד ביאור ממין זה לביטוי הגשמה?
רש"י ד
הבה
– הזמינו עצמכם. כל הבה לשון הזמנה הוא שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה או לעצה או למשא.
הבה הזמינו אפרליי"ר בלע"ז (בערייטען צוריזטען):
היכן מצינו ברש"י רעיון זה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה הארבע–עשרה (תשט"ו)
נח
פרק י"א
לפרק זה עיין נח גליון שנת תש"ד.
א.
פרקי דר' אליעזר כ"ד:
שבע מעלות היו לא למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת, לא היו שמים לבם אליו,
ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה.
מלבים
ד"ה
ודברים
אחדים: "דברים"
יפורש לפעמים דבורים ולפעמים ענינים,
כמו:
ויעשו דברים רעים;
שמימי נח עד העת ההיא חיו חיי המשפחה בהשקט ולא רבו הצרכים והקנינים ועניניהם היו מועטים ושוים,
שכל זה נכלל במלת "אחדים",
כמו (בראשית כ"ז,
מ"ד)
"וישבת עמו ימים אחדים" שפירושו מועטים…
אז עלה בלב הדור לעזוב דרך הקודם וחיי המשפחה,
שזה נכלל במה שנאמר: "בנסעם מקדם"- מן ההנהגה הקודמת,
ורצו לכונן ממלכה גדולה ומלך בראשם מושל ממשל רב…
ד"ה ויאמרו: התחילו החדשות בבנות להם בתי חומה, תחת שעד עתה היו יושבים באהלים… וצמחה מחשבתם ראש ולענה לבנות עיר גדולה ולכונן ממלכה אדירה ובתוכו יבנו מגדל וראשו בשמים,
שאז שכחו את השם…
1. מהו לפי הנ"ל חטאם של בוני המגדל?
2.
הסבר את הרעיון המובע בציורו של פרקי דר' אליעזר.
3.
באיזה כיוון מתפתחת האנושות מאדם עד אברהם לפי דברי המלבים?
4.
והשווה דברי המלבים על בני למך (בראשית ד', י"ט–כ"ח)
שהובאו בגליון בראשית תש"י,
ודברי קאסוטו שם.
5. מה מסומל בבנין ערים גדולות ומגדלים בצורים לפי דבריו?
ועיין: בראשית י', ח'-י"ב.
ירמיהו כ"ב,
י"ג–י"ז.
ב.
שאלות מבנה וסגנון:
קאסוטו בספרו מנח ועד אברהם עמ' 158:
בספור קצר זה יש לפנינו דוגמא מפוארת של האמנות הספרותית המקראית:
כולל הוא שתי פסקות (שקאסוטו קורא להן בשני חלקי הפסוק ממשלי:
"רבות מחשבות בלב איש", "ועצת ה' היא תקום"), שוות כמעט זו לזו בגדלן,
ומקבילות זו לזו הקבלה ניגודית בצורתן ובתכנן.
1. מה הן שתי הפסקות?
2. הבא דוגמאות לביטויים שבשני חלקי הספור המקבילים אלה לאלה בהקבלה ניגודית.
X
פסוק ה':
… את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם.
רש"י
בני
האדם –
אלא בני מי שמא בני חמורים וגמלים אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר האשה אשר נתתה עמדי אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול:
רד"ק
ד"ה בני האדם:
באמת בני האדם,
שהולכים אחרי תאות ליבם ולא יפנו אל מעשה האל,
כי הוא ראה לישב הארץ ממזרח למערב והם חושבים לישב במקום אחד מן הארץ ולבטל רצון ה'.
1. מה קשה לשניהם בפסוקנו?
2. מה תיקן רד"ק באמרו "באמת בני האדם"?
3. למה אין רש"י מקשה קושיתו זו גם על בראשית ו', ב'?
ג.
שאלות ברש"י:
פסוק ד':
פן נפוץ על פני כל הארץ
פסוק
ח':
ויפץ ה' אותם
רש"י:
ויפץ
ה' אותם
משם –
בעוה"ז מה שאמרו פן נפוץ נתקיים עליהם הוא שאמר שלמה (משלי י) מגורת רשע היא תבואנו:
והשווה
רש"י:
שמות א' יב'
וכאשר
יענו
אותו –
בכל מה שהם נותנין לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ:
שמות
א, יב
כן
ירבה –
כן רבה וכן פרץ. ומדרשו רוח הקודש אומרת כן אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה:
1. מה הרעיון המשותף בשני המקומות ומהו האמצעי הסגנוני שבו משתמשת התורה כדי להביע רעיון זה?
2. על רעיון זה המבוטא ע"י אמצעי סגנוני זה מצביע רש"י גם במקום אחר בפרשתנו (בפרק ז'). היכן?
רש"י ז:
לא
ישמעו –
זה שואל לבנה וזה מביא טיט וזה עומד עליו ופוצע את מוחו:
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
2.
היכן מצינו בתורה שמוש זה של "שמע"?
ד.
שאלת סכום:
יחזקאל
קויפמן
בספרו
"תולדות
האמונה
הישראלית" כרך
שלישי
ספר ראשון
עמ' 202-205 רואה בנבואות ישעיה פרק ב'
(וכן פרק ל',
כ"ה)
השלמה לספור של פרקנו.
ואלה מקצת דבריו שם:
יום לה' צבאות ובו יפקוד "על כל גאה ורם" וישפיל כל "נשא".
הוא יופיע "בהדר גאונו" וישפיל כל נשא בטבע; את ההרים הרמים,
את העצים הגבוהים,
וביחוד יפקוד על מעשי גאות האדם…
ביום ההוא יבוא הקץ על האלילות… החזון הזה הוא מן הביטויים הנשגבים ביותר של האמונה הישראלית. הוא תופס את האלילות כגאווה אנושית, כהתנשאות האדם להיות????
בעולם.
החכמה היוצרת, שנתן האל לאדם,
היתה לו למכשול.
האדם בונה יוצר ומשתרר על היבשה ועל הים. ובבטחונו בכחו הוא אף "עושה"
לו "אלוהים".
השתחויתו למעשה ידיו היא השתחויה לעצמו לאדם–
האל…
עבור על כל פרק ב'
של ישעיה והסבר במה יש לראות בפרק???
בשני חלקיו (א'-ה';
ו'-כ"ב)
קשר ואף השלמה לרעיון פרקנו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה העשרים ושש (תשכ"ז)
נח – בדור הפלגה
פרק י"א א'-ט'
הערה:
לענין מגדל בבל ובוניו עיין גם גליונות נח תשט"ו,
תש"ך.
א.
שאלה כללית:
בנו יעקב בפירושו לספר בראשית (גרמנית):
יחס פרק י'
לפרק י"א הוא כיחס הפסוקים:
שמות י"ב,
מ"א
…ויצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים
לפסוק בשמות י"ב,
נ"א:
הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם;
וכן הוא גם כיחס הפסוק בשמות ל"ד,
כ"ב:
כי אוריש גויים מפניך
לפסוק
במדבר
ל"ג,
נ"ב:
והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם.
1.
הסבר,
במה דומה היחס בין שני הפרקים ליחס שבין שני פסוקי כל אחד מן הצמדים הנ"ל?
מה היה חטאם של בוני המגדל?
ב.
בראשית רבה ל"ח (1):
ר'
לעזר אמר: "ודברים אחדים". מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש.
(פירוש לבראשית רבה המיוחס לרש"י (ואינו לרש"י):
"דברים אחדים– סגורים.
בראשית י"ט,
י',
ואת הדלת סגרו – תרגום אונקלוס: וית דשא אחדו).
הסבר את דברי המדרש "לא נתפרש", והרי כתוב בפירוש מה אמרו ומה עשו?
מה הביא את הדרשן לדרש מלת "אחדים"
מלשון ארמי– "סגורים"
ולא לפרשו כמשמעו?
1. מה ראה הפרשן למדרש להביא ראיתו מפרשת וירא ולא מפרשת נח עצמה (ז',
ט"ז)
"ויסגור ה' בעדו"?
2.
היכן מצינו בתורה עוד שמסופר על חטא ועל ענש שנענש החוטא ואפשר לומר:
מעשה החוטא לא נתפרש?
ג.
תנחומא ישן דף כ"ז:
"שפה
אחת
ודברים
אחדים":
דברים של חרופין היו מוציאים על הקב"ה אלא שלא פרשו הכתובים.
אלא רבותינו פרשו מקצתם: מה היו אומרים?
"אחר אלף שנים בשש מאות וחמשים ושש (בבראשית רבה הגירסא:
אחת לאלף שנים…)
מבול בא לעולם והשמים מתמוטטין והמים העליונים יפלו עלינו.
אלא באו ונעשה לנו פרגוסין (=עמודים,
סמוכות),
שאם יפלו השמים יהיו מעמידין בהם, הוי "ודברים אחדים".
1. איך דורש מדרש זה את המלים "דברים אחדים".
2. מהו חטאם לפי דברי מדרש זה? (שים לב ביחוד ללשון בבראשית רבה!). XX
3. מה פירוש המספר הזה 1656-
מנין נלקח?
ד.
מדרש רבה ל"ח (ו'):
אמר ר' לעזר:
איזו קשה, זה שאומר למלך:
'או אני או אתה בפלטין'
(פירוש מהרז"ו:
מאחר שאתה בפלטין אלך לי ואעזוב אותך בפלטין) או זה שאמר:
'לא אני ולא אתה בפלטין'?
זה שאומר '
או אני או אתה בפלטין'!
כך דור המבול,
אמרו (איוב כ"א,
ט"ו)
"מה שדי כי נעבדנו". דור הפלגה אמרו:
"לא כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים.
אלא בואו ונעשה לנו מגדל וניתן עבודה זרה בראשו וניתן חרב בידה ותהי נראית כאילו עושה עמו מלחמה". מהם (=מדור המבול) לא נשארה פליטה ואלו (=דור הפלגה) נשארה מהם פליטה.
אלא דור המבול על ידי שהיו שטופין בגזל (איוב כ"ד)
"גבולות ישיגו, עוד גזלו וירעו",
לפיכך לא נשארה מהם פליטה.
אבל אלו ע"י שהיו אוהבים זה לזה "והיה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים"-
לפיכך נשארה מהם פליטה.
רבי אמר: גדול שלום שאפילו ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם,
אמר הקב"ה כביכול איני שולט בהם,
שנאמר:
(הושע ד', י"ז)
"חבור עצבים אפרים הנח לו",
אבל אם חלוק לבם מה כתיב? (הושע י', ב')
"חלק לבם עתה יאשמו".
יפה
תאר על
מדרש
רבה:
לא נוכל לפרש כמשמעו, שחפצו לעלות שמימה לדור שמה ולעשות מלחמה עם היוצר,
כי סכלות כזה לא ניתנה להאמר גם על הפתאים היותר גדולים…
1. מהו חטאם של בוני המגדל לפי מדרש זה?
2. מה כוונת המדרש בשימו בפיהם את הדברים "ותהי נראית כאלו עושה עמו מלחמה"?
היכן מצאו בלשון הפסוק רמז לע"ז?
ה.
פרקי דר' אליעזר:
שבע מעלות היו למגדל במזרחו ושבע במערבו.
מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת, לא היו שמים לבם אליו.
ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: "אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה".
מהו חטאם לפי מדרש זה ובמה שונה דעתו מכל הדעות שהובאו לעיל וגם מדעת רבנו בחיי שתבוא בשאלה הבאה?
רבנו
בחיי על
התורה:
על דרך הפשט היו מבקשים להתישב במקום אחד ולהיותם מחוברים יחד ולא מצאו מקום אלא שנער, ועל כן רצו לבנות להם עיר ומגדל שיהיה מחזיק את כלם,
העיר לישוב והמגדל לאות ולשם שיראוהו בני כל העולם וייטיבו נגדו ויתישבו באותה העיר, וזהו "פן נפוץ" ועל כן הפיצם לפי שבאו כנגד כוונת השם, שהיא שיתפשטו האומות בכל העולם ויתישבו בכל המקומות שבארץ,
לפי שלכך בראה "ולשבת יצרה".
1. מה היה המניע הנפשי לחטאם לפי דעת רבנו בחיי בנגוד לדעת המדרשים?
2. לפי דעת בנו יעקב– המסכים עם הדעה הנ"ל במהות חטאם,
הקדים הכתוב את המסופר בפרק י' לפרקנו–
אע"פ שהוא מאוחר לו– כדי להבליט את האירוניה האלוקית.
מהי האירוניה?
ו.
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
בראשית ז', י"ג:
בעצם היום הזה בא נח ושם–וחם ויפת בני–נח
אשת נח ושלשת נשי–בניו אתם אל–התיבה.
שד"ל:
"את
התיבה" שבסוף הפסוק חוזר גם לנח ולשם וחם ויפת, ואין הטעמים מדויקים,
ולא מבלי דעת,
אלא שהיתה קריאת הפסוק כבדה,
אם לא היו בו לא אתנח ולא זקף רק טעמים פחותים מטפחא. ובעל הטעמים בחר לעשות שני חלקים נפרדים והמקרה קצר וכאילו כתוב;
בעצם היום הזה באו נח ושם וחם ויפת בני נח על התבה; ואשת נח ושלשת נשי בניו באו אתם אל התבה;
וכיוצא בזה למטה ל"ד,
כ"ח:
את–צאנם ואת בקרם ואת חמריהם
ואת אשר–בעיר ואת–אשר בשדה לקחו.
הרב
מ. ברויאר
(פיסוק
טעמים
שבמקרא
עמ' 131-132)
הניתוח ההגיוני היה דורש בו אתנח במלה "אתם".
אך אין הוא הולם את כללי הקריאה הטבעית. הקורא את היחידה יעדיף להשוות את שני חלקיה, ואין הוא נוטה להפסיק סמוך לסיומה. טעמי המקרא מתחשבים בנטיה זו ומקדימים את ההפסקה, גם בניגוד לכללי הפיסוק ההגיוני.
1. מה קשה למפרשים?
2. מהו המשותף לפסוקנו ול"ד,
כ"ח?
3. מהו העקרון החשוב המוסבר ע"י המפרשים לפיו הוטעם פסוקנו?
ז',
כ"ג:
וימח את–כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד–בהמה עד–רמש ועד–עוף
השמים וימחו מן–הארץ,
וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה.
שד"ל
וימח:
קל מן מחח כמו ויחר ד"ה וימחו: נפעל.
וישאר
אך נח:
היה נראה להטעים במונח זקף,
ותהיה מליצת "אשר אתו בתיבה"
עומדת בפני עצמה כמו למטה ח', א';
ולפי הנגינה הכוונה:
נשאר בתבה רק נח ואשר אתו.
מנחת שי:
וימח
– בספרי כתיב יד מדויקים המי"ם רפה, שהוא מן הקל וכן כתב בעל "אור
תורה", כי הקורא וימח במ"ם דגושה נמצא אומר ששונאו של הקב"ה ימחק עם כל היקום,
כי "וימח"
הדגש הוא מהנפעל כמו "ימח שמם" (תהלים ק"ט,
י"ג),
אך כשהמ"ם רפה, הוא מהקל והוא פועל יוצא,
וצריך להזהר בזה מאוד ע"כ,
ושפתיים ישק… ומה שכתב בעל
גור אריה "בספרים שלנו מ"ם של "וימח"
דגוש הם ספרים משובשים ואין לסמוך עליהם.
מהו הפירוש המוטעה שעלולים לפרש את "וימח"
כאשר מדגישים את המ"ם?
הסבר את דברי שד"ל מדוע היה נראה להטעים במונח זקף?
מהו ההבדל בין שני הפסוקים שגרם להטעמה שונה?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ז]
נח – חטאו של דור הפלגה
פרק י"א א' – ט'
"חטאם של דור הפלגה לא נתפרש". ואע"פ שכל אשר דברו ועשו ואשר אמר עליהם ה'
ואשר הענישם– כתוב ונזכר בדברי בעל עקדת יצחק (ר'
יצחק עראמה)
בפתיחת דבריו לחטאו של משה רבנו בפרשת חוקת: (הובא בגליון חוקת תש"ו):
שאלה קשה וחזקה בחטאו של משה רבנו וענשו.
ש"הרי שלחן והרי בשר והרי סכין לפנינו,
ואין לנו פה לאכל" (קידושין מ"ו),
וזה:
כי מצות ה'
למשה כתובה לפנינו והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו ומחרון אף ה'
ישתומם לבנו ואין אתנו פירוש ישכך את האזן בחטא…
ולכן גם שם וגם במקומנו השתדלו דרשנים ופשטנים למצוא מהו מהות החטא, ומה היו המניעים;
לעניננו–
מה הרע בזה שבנו עיר ומגדל או שרצו לבנותו.
בגליון נח משנת תש"ך הבאנו את דעת אברבנאל (המפרט מאוד בדיונו במגדל בבל).
הוא רואה את חטאם– בהמשך לכל תפישתו את פרשת בראשית (חטאו של אדם,
של קין, של למך ובניו)
בנהית האדם אחר הטוב הציביליזאטורי,
ובלשונו:
"פתוח המלאכות", הרדיפה אחרי "המותרות",
ההתרחקות מן "הטבעיות",
ועל הכל השאיפה "לקבוץ מדיני" תחת היותם "בני שדה"- כל אלה מרחיקים את האדם מן התכלית שלשמה נבראו והיא– להגיע לשלמות הנפשית.
ואולם זו דעה מיוחדת לו ורחוקה מאד מדעת רב פרשנינו, ועיין רמב"ן בראשית א',
כ"ח ד"ה וכבשוה, הרואה בכל עבודה ציביליזטורית את התפקיד שהוטל על האדם ע"י בוראו, ומי שאינו עוסק ב"כבוש השממה", הרי הוא לדעתו מזניח את חובתו.
ואם כן, יש למצוא במעשה בוני המגדל חטא אחר מאשר "התרחקות מן הטבעיות".
הבאנו מבחר קטן מן הבעיות שהובעו בענין זה. תפישת
רבנו
בחיי
שהיא גם
דעת ראב"ע
ורד"ק
סוכמה
בדברי
הרמב"ן
בתוך
פירושו
לפ' ב'
ד"ה
בנסעם
מקדם:
ורודפי הפשט אומרים,
שלא היה דעתם אלא שיהיו יחד מחוברים,
כי הגיד הכתוב דעתם "פן נפוץ" ולא ספר עליהם ענין אחר.
וכך
היא גם
דעתו של
בנו יעקב
(בספרו
גענעזיס)
הרואה בהתנהגותם את "העדריות"
של בני אדם מוגי לב הרוצים להצטופף ולהתבצר תחת אשר עליהם לישב את העולם ולכבשו ולהדבירו.
זוהי גם תפישתו של יוסף בן מתתיהו המשלב חטא זה של פחד להנתק ממקום מושבם המשותף– עם חטאים אחרים,
ורב מדרשי חז"ל נמצאים מרומזים בדבריו (*):
"קדמוניות היהודים" ליוסף בן מתתיהו,
ספר ראשון, ט'
(110):
…הבקעה שהעתיקו אליה תחילה קרויה שנער וכשצוה אותם אלוקים,
שיחלצו מהם למקומות ישוב אחרים מפני רבוי האוכלוסים כדי שלא יתקוטטו ביניהם אלא יעבדו ארץ רבה ויתענגו על רב תנובה, לא שמעו בקולו משום בערותם,
לפיכך התרגשו עליהם פורעניות, שהעמידם על עוונם.
ושוב יעץ להם אלוקים שיחלצו מהם אנשים בגלל המון הנוער הפורה,
שהיו ברוכים בו.
והם לא שמעו בקולו וחשבו שלא מחסדו הרב באו להם כל הטובות אלא דימו בנפשם שכחם הוא סיבת עשרם,
ועל הסירוב לשמוע בקולו הוסיפו גם החסד הרע, שהוא מעורר אותם במזיד לנדוד,
כדי שיתפלגו וייקל יותר להתנפל עליהם. והיה מסית אותם לבוז כלפי האלוקים איש אחד נימרוד…
אדם נועז ובעל זרוע. הוא פתה אותם שלא ליתן תודה לאלוקים,
אשר מידו בא להם העושר,
אלא לחשוב שכחם הוא שממציאו להם… כן איים להלחם באלוקים אם יהיה ברצונו להציף שוב את הארץ בבנותו מגדל גבוה משיוכלו המים לגאות ויפרע ממנו גם על מותם של האבות. וההמון היה מוכן לילך אחרי עצותיו של נמרוד, בחשבו למעשה עבדות את הכניעה לפני אלוקים.
והם בנו את המגדל ולא חדלו מלשקוד על העבודה ולא נרתעו מפני העמל.
ומרב ידים קם המגדל וגבה במהירות יתירה משיוכל משהו לשער… וכשראם אלוקים בשגעונם זה, לא גזר עליהם כליון חרוץ על שלא השכילו אפילו אחרי אבדן אבותיהם, אלא הטיל קטטה ביניהם ובלבל את לשונם וגרם להם שלא יהיו מבינים איש את חברו בגלל רבוי הלשונות. (תרגום שליט).
ואולם אין דעה זו מתיישבת יפה עם דברי הרהב של "וראשו בשמים ונעשה לנו שם".
ההזדקרות הזאת, ההתמתחות אל על,
ודאי סמל בה להתרברבות, ליהירות,
לחוצפא כלפי שמיה,
ולכן נראית יותר הדעה הרואה במעשיהם התקוממות,
מרד ביוצרם מתוך רצון האדם לשים עצמו אלוה, רצון זה המתבטא לעולם אצל רשנים ורודנים למיניהם בבנין בתי פאר ומגדלים וארמונות אשר יעמדו "לנצח",
"ונעשה לנו שם".
תפישה דומה לדברי המדרש שהבאנו ב–ב2,
מביא בובר במאמרו "בחירת ישראל" (**):
בראשית הופקד האדם שיהא מושל בשם אלוקים בארץ ובכל נפש חיה ולאות מלוי ידו נטבע במטבע של מעלה: מתנת הצלם (בראשית ג', כ"ז)
והפקדת כח הנציבות כרוכות זו בזו. רצונו של א–לוהים למשול בארץ ביד האדם–
דבר זה הספור השני של מעשה היצירה אומרו, כשהוא משים את קריאת השמות ההולמים את כל חי,
שמות המחווים את הוויתם ומעמידים את גבולם,
לא בפי א–לוהים,
אלא בפי האדם (בראשית י"ט–כ').
אבל האדם ממרה ובוגד, על כן מודח הוא מכסא נציבותו, אלא שאין משרתו ניטלת מידו;
דרך העמל שהוא נשלח בו (ג',
י"ז)
נראה שלא בא אלא להביאו לידי כך,
שילמד את מעשה הקיום.
והנה חוטאים בני אדם בני אדם הגולים (=מגן העדן) גם לתביעה השנית,
להתהלך בשלום זה עם זה.
הדבר מתחיל ברצח אח, לאחר מכן "מלאה הארץ חמס"
(בראשית ו', י"א),
המבול עולה ומציף את הדור ההוא, מן הנותרים תצא אנושות חדשה;
אבל חדשה שכושלת כישנה. אמת,
בני אדם מתקבצים יחד, אבל כל זה לשם מרי ומרידה בא–לוהים שהפקיד בידם את המשרה למשול כאן תחתיו. חפצם ברור: לא שירות של נציב כאן בארץ, אלא רצונם לכבוש לעצמם ישיבה בשמים בכח הכישוף, (שהרי זה ה"לשם"
האמור בי"א,
ד')
למשול בכפה, אחדות אוון זו שבידם נשברת;
המשפחה האחת נפלגת לאומות, המדברות לשונות הרבה ונפוצות על פני הארץ.
הנה ראינו שהוא מנסה לפתור את שאלתנו מתוך ראית ההקשר כולו,
בראותו את דור הפלגה כחוליה אחת בהתפתחות,
בירידה המתמדת שמן אדם ועד אברהם.
בניגוד לדעת רב המדרשים הרואים בחטאם חטא בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו, ובניגוד לדברי המדרש המובאים ברש"י לפסוק ט'
ד"ה ומשם הפיצם הרואה כזכותם של דור הפלגה, שהיו נוהגים אהבה ורעות ביניהם,
רואה בעל פרקי דר' אליעזר את חטאם בהורדת ערך האדם בעיניהם,
בהעלת ההישג הטכני לתכלית וראית האדם כאמצעי,
כמכשיר בלבד ואף כמכשיר זול בהשוואה למכשירים הטכניים.
(*) אם הכיר יוסף בן מתתיהו את מדרשי חז"ל מתוך למוד התורה בילדותו וזכר אותם אח"כ בזמן כתיבת ספרו, או אם היו לפניו מקורות בכתב (תרגומים משולבים במדרשים וכדומה), על זה מתנהל ויכוח בין החוקרים. ועיין ספרו הגרמני של רפפורט (1930) על אגדה והלכה בכתבי יוספוס,
וכן המבוא לקדמוניות של שליט,
כרך ב' הערות ע' כ"ג (הוצאת מוסד ביאליק י–ם–
תל–אביב,
1955).
(**)
בובר:
דרכו של מקרא,
מוסד ביאליק, 1964. "בחירת ישראל" עמ'
88-99. הקטע המובא לעיל פרק ד',
עמ'
93.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
נח – דור הפלגה
פרק יא
א.
שאלה כללית:
בראשית פרק י פסוק ה:
מאלה נפרדו איי הגוים בארצתם איש ללשנו למשפחתם בגויהם:
רד"ק:
מאלה
נפרדו: אחר הפרדם בחרו להם בני יפת איים ששכנו בהם,
ואיים הם מחוזות מחולקות זה מזה.
איש
ללשונו: כי לא היו כולם בני לשון אחת אחר הפלגה,
וכן לשון גוי בפני עצמו,
אע"פ שכולם בני יפת, ושבעים היו בני נח ונחלקו לשבעים לשון.
בראשית פרק י פסוק ל:
ויהי
מושבם
ממשא
באכה
ספרה
הר
הקדם:
רד"ק:
ויהי
מושבם: אחר ההפלגה בררו להם את הארץ אשר ממשא עד הר קדם…
בראשית פרק י פסוק לב:
ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול:
רדק:
אלה
אחר המבול
והנה לא נפרדו אלא אחר ההפלגה?!
אלא פירושו: אלה משפחות בני נח שנולדו אחר המבול נפרדו בארץ כשנפרדו –
והוא אחר המבול.
בכור
שור פרק
יא פסוק
א: ויהי
כל הארץ
שפה אחת
ודברים
אחדים: שהיו כולם יודעים שבעים לשון.
פרק
יא ו:
…
ושפה אחת…
שכולם יודעים שבעים לשון ומבינים זה את זה.
פרק
יא ז:
אשר לא ישמעו איש שפת רעהו:
כי כל אחד שכח כל הלשונות חוץ מאחד, ומה שידע זה לא ידע זה, אבל בין כולם ידעו שבעים לשונות, דאין נראה לי לפי הפשט,
דעכשיו נבראו להם לשונות.
פרק יא פסוק א:
הרכסים
לבקעה:
ויהי
כל הארץ:
(אחרי הביאו קושיות רבות וקשות על פרקנו)
… על כן אם ניתן רשות לפרש בדרך אחרת פרשה זו שאין מצווה ממצוות התורה תלויה בה. כי אם להודיע יד ה'
ומשפטיו.
ישיב גמול על גאים בדבר אשר זדו אם גוי ואם אדם יחד. יתכן כי הפרשיות כתובות כסדר המוקדם והמאוחר,
אחר שכתב כי בני יקטן הרבים ישבו עד הר הקדם (עיין י, ל)
אמר ויהי כל הארץ של בני יקטן שפה אחת אף שמשפחות הרבה היו,
כמו תשיתמו לשרים בכל הארץ (תהלים מה, יז)
– בכל ארץ ישראל.
הלא כל הארץ לפניך (בראשית יג) – כל הארץ הזאת;
וכל הארץ באו מצרימה (בראשית מא), לא שבאו מאחרית ים ומקצווי ארץ אלא כל ארץ כנען וסביבותיה.
כך,
ויהי כל הארץ ההיא שפה אחת וכו'
ובנסעם מקדם ארץ מושבותם לבקש להם מושב טוב מארצם,
או מטעם אחר,
כמנהגם בדור ראשון,
מצאו הבקעה ועשו מה שעשו.
ואמר כי שם (בבקעת החטאים האלה)
בלל ה' שפת כל הארץ ההיא כעיסה בלולה, ומשם הפיצם ולא היה ליתר האומים חלק עמהם. אף כי לצדיק הדור ושפתם תיכון לעד.
… כך יתכן לפרש והבוחר יבחר.
ומה שנאמר בפרשת האזינו בהפרידו בני אדם הוא דוגמת הנאמר בפרשה שלמעלה משם נפרדו איי הגויים וכו'
ומאלה נפצה כל הארץ.
ר'
שמשון
רפאל
הירש: פרק
י פסוק
ה:
נפרדו:
רק להלן יסופר על פיזור האומות ובלבול לשונות הגויים.
ואעפ"כ הוא אומר כבר כאן,
שהגויים נפרדו בארצותם וללשונותיהם, אולם,
להלן יסופר על התערבות מיוחדת של ההנהגה האלוקית המחנכת את האדם;
ותוצאת ההתערבות הזאת שונה מן האמור בכתוב זה. כאן יסופר על תופעה טבעית,
שהיתה צפויה בתנאים החדשים, העמים התפשטו כדרכם והרחיבו את גבולם בארץ;
ומשנשתנו הארצות והאקלימים,
נשתנו גם האומות זו מזו.
דבר זה היה צפוי והכרחי,
והוא בא במחשבה תחילה, ורק על כך מסופר בפסוק זה.
איש ללשונו: לשונם המיוחדת היתה תוצאה של הפירוד ולא סיבת הפירוד.
משרבו בני נח הם נפרדו בארצותם, ובהשפעת הקרקע גם נתגוונה לשונם.
דומה,
שיש הבדל גדול בין "שפה",
הנזכרת בדור הפלגה לבין "לשון"
הנזכרת כאן. שפה פירושה כמשמעה:
השפה הגרמנית, הצרפתית וכדו'; ואילו "לשון"
היא הדיאלקט, דרך הלשון, הגוון המיוחד של השפה. …
ובכן,
הרי הוא אומר:
משרבו בני נח,
נפרדו כדרכם; נבדלו במקומותיהם והיו ל"איים";
"הארץ"
האחת התפצלה ל"ארצות"
וה"גוי"
האחד נבדל ל"גויים";
האדם מושפע מן התנאים החיצוניים – וכך היתה השפה האחת לדיאלקטים שונים; הם נפרדו אפוא "איש ללשונו". והנה,
שוני הדיאלקטים הפריד כלפי חוץ ויצר "גויים"
שונים,
אך הוא גם היה מקשר כלפי פנים ואיחד את "משפחותם"
ו"גוייהם".
אין איחוד בלא פירוד. …
פרק
יא פסוק
א:
כבר ראינו לעיל:
סיבות טבעיות גרמו לכך, שבני אדם נפרדו לקבוצות שונות,
– וכתוצאה מכך נפרדו הלשונות. אולם,
עדיין לא היו השפות זרות לחלוטין. השפה היתה אחת , אך הלשונות היו שונות, הווה אומר: הם דברו שפה אחת בדיאלקטים שונים.
1. מהי השאלה המשותפת לכל ארבעתם,
שאותה הם מנסים ליישב?
2. כמה דעות שונות בפתרון השאלה נאמרו לעיל ואלו הן?
3. במה קרוב בעל רכסים לבקעה לרד"ק ובמה הוא שונה ממנו?
4. למה מדגיש בעל הרכסים לבקעה שאין בפרק יא מצוות?
5.
מתוך דברי הירש משתמע שיש הבדל בין "הפרד"
ובין "נפוץ"
מהו ההבדל?
6. היש להביא לאחת הדעות הנ"ל סמך ממה שמנבא צפניה לאחרית הימים :
צפניה פרק ג פסוק ט:
כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'
לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד:
ב.
בראשית פרק יא פסוק ד:
…
וראשו
בשמים
…
מנחה
בלולה
(אברהם
מנחם
הכהן
רפ"א
(=עורב
בגרמנית
עתיקה) מפורטו,
איטליה.
אבי
משפחת
רפפורט.
פסוק ד:
וראשו בשמים:
כפי הפשט על דרך (דברים ט, ב):
"ערים גדולות ובצורות בשמים".
1. מה רצה לתקן ע"י ההבאה מספר דברים?
2. למה הדגיש בתחילת פירושו "לפי הפשט"?
ג.
בראשית פרק יא פסוק ד:
הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ :
הרכסים לבקעה: פסוק ג:
ונעשה
לנו שם:
הוא הטעם למגדל.
ופן נפוץ טעם לבנין העיר,
שכן מנהג הכתוב בכל מקום לפרש האחרון תחילה, כמו שיתברר אצל מסה ומריבה.
ולכן טעם האתנחתא במילת "שם",
שהוא מחובר למעשה המגדל הסמוך לו.
1. מה הקושי בפסוקנו שרצה ליישב?
2. מה עניין מסה ומריבה למקומנו?
3.
הסבר את דבריו המודגשים והבא דוגמא "למנהג הכתוב", שעליו ידבר כאן,
מן התורה או מנביאים!
ד.
בראשית פרק יא פסוק ו:
…
ועתה
לא
יבצר
מהם
כל
אשר
יזמו
לעשות.
רש"י:
בראשית
פרק יא
פסוק ו:
לא
יבצר מהם
וגו' לעשות:
בתמיה.
"יבצר"
לשון מניעה כתרגומו.
ודומה לו: יבצור רוח נגידים (תהלים עו, יג).
++
רנה"ו
– ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
בפירושו
לבראשית
– אמרי
שפר, יצא
בLYCK- 1868 .
פרק
יא, ז:
הן
עם
אחד:
…
ועתה
לא
יבצר
מהם
כל
אשר
יזמו
לעשות.
אלו הן דברי ה' החוקר לב ויודע מה שעתיד עליהם שמעתה יעשו כל התועבות הגדולות העולות על רוח איש מהן, לא יבצר מהם דבר. ומילת "יבצר"
על החסרון, כמו שנת בצורת.
… וכדרך יועצי בליעל כשימציאו רעות רבות קצתן ימלאו לבם לעשותן וקצתן יחסרו, אבל מהם לא יבצר גם דבר אחד מכל הדברים אשר יזמו לעשות, וזה עדות שהיו אנשי משחית וחייבים כליה… אבל מחשבותיהם הרעות לא זכר הכתוב,
רק רמז "אשר יזמו לעשות",
לא אמר אשר חשבו לעשות,
לפי שהוכחנו שכל מזימה סתם היא לרעה.
ר'
יוסף
אבן כספי
– מַצְרֵף
לַכֶּסֶף
(Mazref la Kesef) :
פסוק
ו:
ועתה
לא יבצר
מהם: דע,
כי אע"פ שמטבע הדבור,
ומן הנכון שיקבל שינוי מצד הערות ורמיזות המדבר, אף דרך תימה או גיזום או כעס,
כמו שכתב אריסטו ואפלטון, עד שבעבור זה אמרו חכמינו:
"מפי סופרים ולא מפי ספרים",
וכבר נמצא מזה בתורה בהכרח במקום אחד נעלם כמו שאכתוב *),
וכל שכן רבים בנביאים וכתובים.
הנה בזה אינו כלל לתימה ולגיזום, אבל המובן בזה,
כי ה' אמר לעצמו או לפמליא שלו:
ראו בני אדם השוטים כי אינו דבר גדול ורם ונשגב ונבצר לכל העולה על רוחם לעשות! ואמר זה אם על הנמנע אם על האפשר הרחוק אשר הוא לפעמים יתואר כנמנע מצד הסכמת העברי,
ומצד מלאכת הגיון וספרי הטבע והאלוקות, אשרי מי שהאמין!
1. מה הקושי בפסוקנו?
2. מה ההבדל בין תשובת רש"י לבין שתי התשובות האחרות?
3. מה ההבדל בין פירושו של רבן כספי לפירוש רנה"ו?
4.
כיצד יתפרש לפי דברי אבן כספי במדבר כב, כ ומדוע אין לדעתו לפרש את מקומנו באותו אופן?
5.
הסבר את דבריו המסומנים – המודגשים?
6.
כלפי מי נאמר כאן "אשרי מי שהאמין"
ובמה מאמין הוא?
בספרה
של חנה
כשר, שולחן
הכסף של
יוסף אבן
כספי, הוצ'
מכון
בן צבי,
תשנ"ו,
עמ'
153 :
והנה כתוב בתורה שאמר הא–ל 'ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות' (בר'
יא,
ו),
וזה דרך לעג וצחוק על צד מה שנאמר 'דברה תורה כלשון בני אדם'
… ומזה יתבאר סוד דבר הא–ל אל בלעם,
לפי דעתי, על דרך אמרנו 'דברה תורה כלשון בני אדם'.
*)
כוונתו לבמדבר כב,
כ ועיין עלון ההדרכה!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
נח
פרק י"א
א.
שאלה כללית
בובר במאמרו "סגנון המלה המנחה בספורי התורה":
(*)
בא המקרא לספר,
כיצד נפלגה הארץ אחר המבול וכיצד נפרדו "איי הגדיים" איש ללשונו. זו אותה שעה משעות העולם אשר לימים שר עליה המשורר (דב'
ל"ב,
ח')
כי אז הפריד עליון בני אדם. מעשה זה כיצד אירע?
מחצה על מחצה ערוך ספור קצר זה (א'-ד';
ה'-ט').
עלילת האדם, עלילת נגד של אלקים. שבע מלים מנחות מגשרות בין עלילה לעלילה…
וכל הארץ– בכך נפתח הספור,
ובסופו חזרה משולשת,
כמו חרוזה, של אותה לשון,
אלא שלא הרי משמעותה שם כהרי משמעותה כאן…
עם הארץ המאוחר–
"שפה אחת" לו.
במחצית הראשונה מצויה לשון זו פעם אחת בלבד; ואלו בשניה המספרת על גבורתו הבוללת– המפוררת של אלוקים המת??? ומתבצעת במישרין בתחום הלשון דווקא,
חוזרת המלה שלש פעמים בדברי אלוקים ועוד פעם נוספת בסכום המעשה הניתן בסוף.
ארץ,
עם הארץ, גורל גויי הארץ הוא צירו של ספור זה; ואולם הלשון היא התחום שבו מתארע מה שמתארע.
…
הנה כי כן שבעת גשרי המלים המנחות ממחישים לעינינו את הקשר שבין ההתקוממות לבין הכרעתה בפתח דברי העמים.
1. מה הן חמש המלים המנחות האחרות?
2. מה משמעותה של "כל הארץ" בחלק הראשון של ספורנו ומה משמעותה בסופו?
3. כמה ממפרשנו רואים בצפניה ג',
ט'
רמז לספורנו. הסבר מה הרמז!
(*)
דרכו של מקרא,
מוסד ביאליק עמ'
286.
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
למה חזר רש"י בסוף דבריו ומר "הבה– |
ג' |
|
מה ראה רש"י להביא דברי חז"ל אלה הנה, |
ז' |
|
היכן מצאנו בפרשתנו עוד שה' מה קשה לו? |
ו' |
|
מה קשה לו? איזו אי–הבנה בפירוש המלה רצה רש"י למנוע בדבריו אלה? אם רצה להעמידו על ה"א יחידה בלשון רבים (=צורת רבים מאורכת), ר' הסבר את דבריו. |
ו', ד"ה ונבלה: ונבלבל. וה"א האחרונה יתירה,??? של "נרדה". |
רש"י
יא, ט'
ד"ה
ומשם
הפיצם: וכי איזו קשה?
של דור המבול או של דור הפלגה?
אלו לא פשטו יד בעיקר (הקב"ה)
ואלו פשטו יד בעיקר כביכול להלחם בו.
ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם?
אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר (י"א,
א')
"שפה אחת ודברים אחדים", למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום.
דברי רש"י אלה מקורם בבראשית רבה ל"ח (ו'):
אמר ר' לעזר:
איזו קשה, זה שאומר למלך:
"או אני או אתה בפלטין"
(פרוש מהרז"ו:
מאחר שאתה בפלטין אלך לי ואעזוב אותך בפלטין) או זה שאמר:
"לא אני ולא אתה בפלטין!"?
זה שאומר: "או אני או אתה בפלטין"
כך דור המבול,
אמרו (איוב כ"א,
ט"ז)
"מה שדי כי נעבדנו". דור הפלגה אמרו:
"לא כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים.
אלא בואו ונעשה לנו מגדל וניתן עבודה זרה בראשו וניתן חרב בידה ותהי נראית כאילו עושה עמו מלחמה". מהם (=מדור המבול) לא נשארה פליטה ואלו (=דור הפלגה) נשארה מהם פליטה.
אלא דור המבול על ידי שהיו שטופין בגזל (איוב כ"ד)
"גבולות ישיגו, גזלו וירעו", לפיכך לא נשארה מהם כל פליטה. אבל אלו שהיו אוהבים זה לזה "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים"-
לפיכך נשארה מהם פליטה.
רבי אמר: גדול שלום שאפילו ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם,
אמר הקב"ה:
כביכול איני שולט בהם, שנ':
הושע ד' י"ז)
"חבור עצבים אפרים הנה לו",
אבל אם חלוק לבם, מה כתיב? (הושע י', ב')
"חלק לבם עתה יאשמו".
1.
הסבר למה פתח רש"י דבריו ב"למד שאין להם חלק לעולם הבא". מנין למד?
אלמושנינו
מעיר
לדברי
רש"י
הנ"ל:
יפה דקדק רש"י בלשונו שלא אמר "ואלה לא נשטפו"…
2.
הסבר במה יפה דקדוקו זה בלשונו?
3.
הסבר למה אין רש"י מביא דברי המדרש הנ"ל גם להושע
ז', י"ז (שם פרש ד"ה חבור עצבים:
נצמד לע"ז
וא"א לו לפרוש,
לפיכך הנח לו,
אתה הנביא, ולא תנבא להוכיחו,
כי לא יועיל).
ג.
שאלה כללית
ר'
יוסף אבן כספי,
טירת כסף:
וספור ענין הפלגה שהיתה שם,
להודיענו סבת החלק הלשונות בהתפשט העמים ההם לפאות, כמו שקדם לזה (י',
כ')
"ללשונותם מארצותם". אמנם ה' ית'
לא הכריחם ביחוד לשון לשון,
כי הלשון הסכמיי,
ואם יש מבוא לקצת סוגי הלשון בטבע הארצות, אמנם סבב ה'
העדר הסכמתם בלשון אחר; ולפי זה נכון לומר שסבב יחוד לשונותם אבל בצד מה, רצוני בכוונה שנית,
וכבר די במה שרמזנו במצוה הששית. (*)
(*) במבוא לפירושו "טירת כסף" (מאמר שני "בענינים הפרטים") הוא נותן שבע מצוות "למעיין בספרו טרם התחילו בעיון זה" "קראתים על דרך סימן שבע מצוות בני נח, לפי שבשמירתם "יהיה לנו מנוח מבהלות הרעיונים ומטרדת המחשבות בהבנת דברי הכתובים מספרי המקרא…
המצוה השישית היא לדעת, כי הדברים הם כולם מיוחסים לה' ית',
עד שכל הענינים הנמצאיםיאמר שהוא הפעל להם וזה בלשונות שונים,
אם לשון פעולה או עשיה או אמירה ודבור, ובכלל לשון שאפשר…
1. איך מפרש אבן כספי את פסוק ט'
שבפרקנו?
2. מהי הקושיה הגדולה של פסוקנו שאותה בא לישב?
ד.
פרק יא, ו':
הן עם אחד ושפה אחת לכולם.
השווה:
פרק י', פסוק ה':
מאלה נפרדו איי הגויים בארצותם איש ללשונו למשפחותם בגוייהם.
1.
התוכל להסביר מהו ההבדל בין "עם"
ל"גוי"?
2.
ועיין שמות ל"ב,
ט':
ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא…
הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה העשרים וארבע (תשכ"ה)
נח – תחילתו של אברם
י"א,
כ"ו – ל"ב
א.
פרק יא פסוק כ"ח:
וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים.
רש"י
על
פני תרח
אביו: בחיי אביו. ומדרש אגדה: יש אומרים, שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברהם בנו לפני נמרוד,
על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש,
והרן יושב ואומר בלבו: אם אברם נוצח–
אני משלו, "ואם נמרוד נוצח–
אני משלו". וכשניצל אברם, אמרו לו להרן:
"משל מי אתה?"
אמר להם הרן:
"משל אברם אני",
השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים.
ומנחם פירש: "אור"-
בקעה,
וכן (ישעיה כ"ד,
ט"ו)
"באורים כבדו ה'",
וכן (ישעיה י"א,
ח')
"מאורת צפעוני", כל חור ובקע עמוק קרוי "אור".
1.
כיצד מפרש רש"י את הבטוי "על פני" לפי מדרשו?
ומקשין
מפרשי
רש"י:
מה הוצרך רש"י להביא דברי מדרש אגדה,
והלא אין מדרכו להביא דברי המדרש אלא אם אין הפסוק מתישב יפה לפי פשוטו.
2.
ובמה אין פירושו הראשון מישבו כל צרכו?
3. מהו הלקח שמשמעינו המדרש?
4. מהי לדעת הרמב"ן הסיבה לכך,
שלא ספרה התורה את מעשה אברהם ונמרוד?
עיין דברי הרמב"ן
י"ב,
ב'
ד"ה והיה ברכה,
ועיין גליון לך לך תשט"ז.
והיה
ברכה –
אתה תהיה הברכה,
אשר יתברכו בך לאמר "ישימך אלהים כאברהם"
והוסיף עוד כי כל משפחות האדמה יתברכו בו, לא אנשי ארצו בלבד או ונברכו בך,
שיהיו מבורכים בעבורו:
ב.
פר'ק יא, לא:
ויקח תרח את אברהם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם.
רבים מתקשים בצירוף "לוט בן חרן בן בנו",
והלא הרן היה בנו של תרח ולא בן בנו?
הסבר את הצירוף באופן שלא יהא בו שום קושי!
רש"י
יא, לא
:
ויצאו
אתם: ויצא תרח ואברם עם לוט ושרי.
רמב"ן
יא, לא
ויצאו
אתם מאור
כשדים: בעבור כי אברם נכבד מאביו,
וההולכים בעצתו ובעבורו ילכו אמר הכתוב "ויצאו אתם", ואע"פ שאמר "ויקח תרח" כי בעבור שהיה אברם מכבד אביו והולך אחריו אמר "ויקח תרח". אבל לוט ושרי בעבור אברם הלכו אתם,
כי גם אחרי שנפרד אברם מאביו, הלכו אתו.
1. מה הקושי בפסוקנו?
2. מה ההבדל בין ישובו של רש"י לבין ישובו של הרמב"ן,
ומהי חולשתה של כל תשובה?
3.
התוכל לישב את קושיתנו בדרך אחרת שלא כפי שניהם?
(ועיין בראשית כ"ד,
ד',
י').
ועיין עלון הדרכה.
4.
השווה לסוף פסוקנו:
יא,
לא:
"ויצאו…
ללכת
ארצה
כנען
ויבוא
עד
חרן
וישבו
שם".
את י"ב,
ה':
"ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען".
מה כוונת התורה בהבלטת הדמיון שבין שני הפסוקים?
ג.
פרק יא ל"ב:
וימת תרח בחרן:
בראשית
רבה ל"ט
(ז'):
(י"ב,
א'):
"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך"-
מה כתיב למעלה מן הענין (י"א,
ל"ב)
"וימת תרח בחרן",
אמר ר' יצחק:
אם לענין החשבון,
ועד עכשו מתבקש לו עוד ששים וחמש שנים?? אלא בתחילה אתה דורש: הרשעים קרויים מתים בחייהם; ולפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר: אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים:
"הניח אביו והלך לו לעת זקנותו". אמר לו הקב"ה:
"לך אני פוטרך מכבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם,
ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך:
בתחילה "וימת תרח בחרן"
ואחר כך: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך"".
כתיב בן שבעים שנה היה כשנולד אברהם,
הרי קמ"ה לתרח כשיצא אברהם מחרן,
עדיין נשארו משנותיו הרבה.
ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם?
שלא יהיה הדבר מפורסם לכל,
ויאמרו:
"לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחהו זקן והלך לו", לפיכך קראו הכתוב מת.
(ועוד)
שהרשעים אף בחייהם קרואים מתים והצדיקים אף במיתתם קרויים חיים, שנאמר (שמואל ב' כ"ג,
כ')
"ובניהו בן יהוידע בן איש חי".
רמב"ן:
(אחרי הביאו דברי רש"י)
ובבראשית רבה הוא.
ואני תמה על דבריהם שזה מנהג כל כתוב לספר חיי האב והולידו הבן ומיתתו ואחר כך מתחיל בענין הבן,
בעל הדורות כך נהגו הכתובים.
והנה נח עצמו בימיו של אברם עודנו חי. ושם בנו– כל ימי אברהם הוא חי.
ויתכן שבאו למדרש זה מפני ששינה הכתוב בתרח סדר הפרשה כולה,
כי בשם ותולדותיו כלם לא הזכיר הכתוב מיתה, ולא חזר וכלל השנים, ובכאן חזר ותפש הסדר הראשון שבבעלי השנים הרבים מאדם ועד נח וכלל "
ויהיו כל ימי תרח… וימת".
והוסיף עוד להזכיר מקום המיתה שהיה בחרן,
המקום שהזכיר לאברהם.
ולכן דרשו, שכל זה היה כדי שיראה מבלי עיון,
שהיה אברהם שם עמו; ועוד מפני שכבר התחיל בענין אברם וסיפר שיצא עם אביו מאור כשדים ללכת ארצה כנען,
יקשה בעיניהם כשלא סגר חייו ומיתתו על הסדר ויכתוב אותה בזמנה.
1. מהי הקושיה שבה מתלבטים כולם?
2. מה כוונת הדרשן באמרו "לך אני פוטר מכבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם",
לאיזה אחר ירמוז בזה?
3. מהי תמיהתו של הרמב"ן על דברי המדרש ועל דברי רש"י?
4. הבא דוגמאות מספר בראשית ש"כך נהגו הכתובים".
5.
בשני נימוקים מנסה הרמב"ן עצמו להסיר תלונתו מעל דברי המדרש ולישבו. מה הם הנימוקים?
6.
הסבר דברי הרמב"ן "שחזר ותפש הסדר הראשון"- מהו הסדר הראשון ובמה חזרה פרשתנו אל "הסדר הראשון"?
בעל
גור אריה
מקשה:
"וכי נתנה התורה לשוטים, שלא יחשבו שני הדורות, שהרי תרח קיים כשיצא אברהם!"
7. על מי חלה קושיתו: על דברי המדרש,
על דברי רש"י,
או על דברי הרמב"ן?
הגור
אריה
ממשיך
דבריו
דלעיל:
ויש בזה ענין נפלא מאד,
כי הכתוב מקדים מיתתו של תרח לומר,
כי אין כאן כבוד אב,
דכבוד אביו שייך כאשר הבן מתייחס אל אביו, וכאן לא אברם נקשר עם אביו תרח כלל;… שאין לו ייחוס אל אביו בעבור שהוא בריאה אחרת…
כי ענין אברהם לא ישותף כלל עם הדורות הראשונים,
כי הראשונים היו תהו והוא התחלת הבנין,
וכאשר האור בא יסולק החושך ולפיכך שייך לפניו מיתת תרח, לכך לא היה גנאי לאברהם אם יניח כך אביו,
לכך אמר לו הקב"ה:
"לך אני פוטר מכבוד אב,
מפני שאין לך יחוס אל אביך, כי "לך לך מארצך"
מתחבר אל מיתת תרח, לכך אין לך גנאי, אם אתה מניח אביך".
ואין דבר ריק בדברי חכמים,
ואם ריק– ממנו הוא.
8. האם מיישב בעל גור אריה את דברי המדרש או את דברי רש"י,
או עונה לתמיהתו של הרמב"ן?
דבריו אלה מעוגנים בהלכה. היכן?
9.
הסבר את דבריו האחרונים ("ואין דבר ריק…"))
ואת סיבת הבאתם כאן?
10.
בעל
לבוש
האורה
מקשה על
סוף דברי
רש"י:
מה צריך רש"י לטעם זה ("שהרשעים אך בחייהם קרואים מתים")
שהרי כבר כתב הטעם, "שלא יהא הדבר מפורסם לכל…"?!
ישב קושיתו והסבר למה לא הסתפק רש"י בטעם ראשון.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת לך לך
א.
לך לך מארצך.
מתי נאמרו דברים אלו לאברהם.
באור כשדים? בחרן?
לפני מות אביו או לאחר מכן?
עיין
רש"י
יא, כח:
על
פני תרח
אביו –
בחיי אביו (ב"ר)
ומ"א י"א שע"י אביו מת שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח אני משלו ואם נמרוד נוצח אני משלו וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה אמר להם הרן משל אברם אני השליכוהו לכבשן האש ונשרף וזהו אור כשדים ומנחם פי' אור בקעה וכן (ישעיה כד) באורים כבדו ה'
וכן (שם יא) מאורת צפעוני כל חור ובקע עמוק קרוי אור:
י"א ל"ב
וימת
תרח בחרן
– לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה שהרי כתיב ואברם בן חמש שנים וע'
שנה בצאתו מחרן ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם הרי קמ"ה לתרח כשיצא אברם מחרן עדיין נשארו משנותיו הרבה ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו לפיכך קראו הכתוב מת. (ס"א ועוד) שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים והצדיקים אף במיתתן קרוים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי:
י"ב ב'
מארצך
– והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך:
ראב"ע:
י"א,
לא
והנכון בעיני שפרשת לך לך שאמר השם לאברם קודם זה הפסוק שהוא ויקח תרח. וכמוהו בתורה בא'
לחדש השני בשנה השנית ואחר כן בחדש הראשון בשנה השנית והעד שאמר הכתוב ללכת ארצה כנען וכאשר בא תרח אל חרן ישר המקום בעיניו וישב שם וימת ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
י"ב א'
שם צוה לאברהם ועודנו באור כשדים שיעזוב ארצו ומקום מולדתו גם בית אביו.
והטעם שידע השם שתרח אחר שיצא ללכת אל ארץ כנען ישב בחרן. ותרח לא מת עד אחר ששים שנה שיצא אברהם מבית אביו מחרן רק הכתוב לא פירש שניו בצאתו מאור כשדים.
רמב"ן
יא, כה:
י"א כ"ח עד ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען;
על
פני תרח
אביו –
בארץ מולדתו כתב רש"י,
כדרך דברי רבותינו (בב"ר לח יג)
תרח קבל על אברם בנו לפני נמרוד על שבירת צלמיו והשליכהו לכבשן, והרן ישב ואמר אם אברם נוצח אני שלו, ואם נמרוד נוצח אני שלו,
וכשניצל אברם אמרו לו משל מי אתה,
אמר להם משל אברם אני,
השליכוהו לכבשן ונשרף,
וזהו אור כשדים ומנחם פירש אור, בקעה,
וכן על כן באורים כבדו ה' (ישעיה כד טו),
וכן מאורת צפעוני (שם יא ח),
כל חור ובקע עמוק יקרא אור:
והענין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו – אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו,
וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם והכתוב אמר ויגד לאברם העברי (להלן יד יג),
לא הכשדי, וכתיב (יהושע כד ב)
בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ומלת מעולם תורה כי משם תולדותיו מאז,
וכתיב (שם ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וראיה לדבר,
כי נחור בחרן היה, ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער, והכתוב ספר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו,
אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים:
אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא בעבר הנהר,
והיא מנחלת אבותיו מעולם, והכתוב אומר בבני שם (לעיל י ל)
ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה הר הקדם,
והוא שם כולל,
כדכתיב (שם לא) בארצותם לגוייהם וכתוב (במדבר כג ז)
מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם, והנה הוא ואבותיו מן הארץ ההיא מעולם:
ומצינו בתלמוד (ב"ב צא -)
כי אברהם נחבש בכותא, וזאת העיר איננה בארץ כשדים,
דכתיב (מ"ב יז כד)
ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוה ומחמת,
וכתוב (שם ל) ואנשי בבל עשו את סכות בנות ואנשי כות עשו את נרגל,
אבל יראה כי היא עיר בעבר הנהר בארץ ארם נהרים, כי חרן שם עיר בארץ ארם נהרים,
דכתיב (להלן כד י)
וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור שהיא חרן:
ועוד חקרנו וידענו על פי תלמידים רבים שהיו יושבי הארץ ההיא,
כי כותא עיר גדולה בין חרן ובין אשור רחוקה ממדינת בבל,
ובינה ובין חרן כמו ששה ימים, אבל היא נכללת בעבר הנהר בעבור היותה בין ארם נהרים ובין נהר פרת גבול ארץ ישראל, ובין חדקל ההולך קדמת אשור והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברהם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו, והלך לו
עם אברהם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד לו בנו הקטן הרן, ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר חרן,
או שנולד בעיר ההיא או שנתישב בה מכותא וזה טעם בארץ מולדתו באור כשדים, כי שם מולדתו של הרן לבדו:
והענין המקובל הזה נמצא גם כן בספר קדמוני הגוים כמו שכתב הרב במורה הנבוכים (ג כט), כי הזכירו בספר "עבודת האכרים המצרים"
כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם,
אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו,
או נס נסתר,
שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו,
או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו:
ואל יפתה אותך רבי אברהם בקושיותיו שאומר שלא ספר הכתוב זה הפלא, כי עוד אתן לך טעם וראיה בזה ובכיוצא בו (להלן מו טו)
אבל הגוים ההם לא הזכירו זה בספרם לפי שהם חולקים על דעתו, והיו חושבים בנסו שהוא מעשה כשפים כענין משה רבינו עםהמצרים בתחילת מעשיו ומפני זה לא הזכיר עוד הכתוב הנס הזה כי היה צריך להזכיר דברי החולקים עליו כאשר הזכיר דברי חרטומי מצרים, ולא נתבארו דברי אברהם עמהם כאשר נתבארו דברי משה רבינו בסוף:
וזהו שאמר הכתוב (להלן טו ז)
אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, כי מלת "הוצאתיך"
תלמד על נס,
כי לא אמר "אשר לקחתיך מאור כשדים", אבל אמר "הוצאתיך",
שהוציא ממסגר אסיר,
כמו אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ ב)
ואמר לתת לך את הארץ הזאת לרשתה,
כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו יתעלה שיגדלנו ויתן לו את הארץ ההיא, ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שנצל שילכו אל ארץ כנען
להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך,
כי חרן קרוב להם, ועם אחד ושפה אחת לכלם,
כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו:
וזהו טעם ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן, אשר שם משפחותיהם ואבותיהם מעולם,
וישבו ביניהם ונתעכבו שם ימים רבים ושם נצטוה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה כנען ועזב את אביו,
ומת שם בחרן ארצו, והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו ארצה כנען וזהו שאמר הכתוב (יהושע כד ג)
ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, כי בעבר הנהר נצטוה בזה,
ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען:
י"ב א'
מארצך
וממולדתך
– כתב רש"י והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן, אלא כך אמר לו הקב"ה,
התרחק עוד מבית אביך ורבי אברהם פירש וכבר אמר השם אל אברם לך לך מארצך,
כי הדבור הזה היה בעודנו באור כשדים,
ושם צוהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם ואיננו נכון,
כי אם היה כן היה אברם עיקר הנסיעה מבית אביו במצות האלהים, ותרח אביו ברצון נפשו הלך עמו, והכתוב אמר (לעיל יא לא)
ויקח תרח את אברם בנו,
יורה כי אברם אחרי אביו ובעצתו יצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ועוד כי הכתוב שאמר (יהושע כד ג)
ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, היה ראוי שיאמר "ואקח את אביכם את אברהם מאור כשדים ואולך אותו בכל ארץ כנען", כי משם לוקח ושם נצטוה בזה:
ועוד יקשה עליהם,
כי אברהם בצוותו את אליעזר לקחת אשה לבנו אמר לו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך (להלן כד ד),
והוא הלך אל ארם נהרים אל עיר נחור (שם כד י),
אם כן היא ארצו ומולדתו,
ושם נאמר (בפסוק לח) אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, כי שם בית אביו ומשפחתו שהיא מולדתו,
לא כאשר השתבש רבי אברהם לומר אל ארצי חרן,
ומולדתי אור כשדים והנה הוא האומר כאן כי באור כשדים נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, והנה לו ארצות רבות:
אבל העיקר כבר ידעת אותו ממה שכתבנו בסדר שלפני זה (יא כח), כי חרן היא ארצו, ושם מולדתו, והיא ארץ אבותיו מעולם, ושם נצטוה לעזוב אותם וכך אמרו בבראשית רבה (לט ח) לך לך, אחת מארם נהרים ואחת מארם נחור:
וטעם
להזכיר
"ארצך
ומולדתך
ובית
אביך", כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו,
ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה:
2.
ראב"ע מוצא סעד לדעתו באחד הפסוקים בפרק ט"ו וכן באחד הפסוקים בפרק ??? נחמיה.
מצא את הפסוק ונסה לפרשו אליבא דרש"י.
3. הבא את טענות הרמב"ן ד"ה מארצך וממולדתך נגד דעת הראב"ע הנ"ל והוסף עוד עליהן!
ב.
לך לך.
מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש המלה לך?
רש"י יב, א:
לך
לך –
להנאתך ולטובתך.
רמב"ן יב, א:
ויאמר
ה' אל
אברם לך
לך להנאתך
ולטובתך, ושם
אעשך
לגוי
גדול –
וכאן אי אתה זוכה לבנים,
לשון רש"י ואין צורך,
כי משפט הלשון כן, הגשם חלף הלך לו (שהש"ר ב יא),
אלכה לי אל הגדולים (ירמיה ה ה),
קומו ועברו לכם את נחל זרד (דברים ב יג),
ורובם ככה אבל רבותינו (יומא ג: עב🙂
עשו מדרש במה שאמר הכתוב (דברים י א)
ועשית לך ארון עץ, ועשה לך שתי חצוצרות כסף (במדבר י ב),
בעבור שאין המלאכה שלו, והיה ראוי שיאמר כמו שאמר במשכן ואת המשכן תעשה (שמות כו א)…
… אבל העיקר כבר ידעת אותו ממה שכתבנו בסדר שלפני זה (יא כח), כי חרן היא ארצו, ושם מולדתו, והיא ארץ אבותיו מעולם, ושם נצטוה לעזוב אותם וכך אמרו בבראשית רבה (לט ח) לך לך, אחת מארם נהרים ואחת מארם נחור:
ג.
רמב"ן
יב, ב
(ב)
והיה
ברכה
-… אתה והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים,
או שיאמר טעם לעזיבת הארץ,
שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה,
וכענין התורה כולה אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו ג),
אם שמע תשמע בקול ה'
אלהיך (דברים כח א)
וביצחק אמר בעבור אברהם עבדי (להלן כו כד)
אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם:
אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה,
והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה,
שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם,
לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה,
כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו:
מה הקושיה שמקשה הרמב"ן על הפרשה כולה ומה תשובותו?
לאיזה פסוק ולאיזה ענין ירמוז במלים בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו?
מארצך וממולדתך ומבית אביך. כמה מן המפרשים הקשו על סדר המלים בפסוק ולדעתם הסדר ראוי היה לאמר מבית אביך ממולדתך ומארצך.
נמק את שאלתם ותן טעמים שונים לסדר שבו בחר הכתוב.
ב.
פרק יב, ג:
ואברכה
מברכיך
ומקללך
אאר
עיין
ראב"ע:
מברכיך
– רבים:
ומקללך
– יחיד:
איך תסביר סבת התופעה הזו?
השוה ברכה זו:
לבראשית כ"ז כ"ט ארריך ארר ומברכיך ברוך,
לבמדבר כ"ד ט' מברכיך ברוך וארריך ארור.
מה ההבדל הסגנוני שבין מקומנו לשני המקומות הללו ומה סבתו?
יב,
ו:
והכנעני
אז
בארץ.
רש"י יב, ו
והכנעני
אז בארץ
– היה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו שנאמר (בראשית יד) ומלכי צדק מלך שלם לפיכך ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם:
רמב"ן יב, ו:
ויתכן שהזכיר הכתוב
והכנעני
אז בארץ,
להורות על ענין הפרשה, לומר,
כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו,
ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ, ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה', ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם ונתן לו הארץ,
וסרה יראתו כי כבר הובטח בארץ אשר אראך, ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא:
ואלון מורה זהו במקום שכם – ונקרא גם כן "אלוני מורה" כמו שכתוב (דברים יא ל)
מול הגלגל אצל אלוני מורה ושם הר גריזים והר עבל בשכם וקרוב לירדן,
שבאו שם בתחילת ביאתם בארץ אבל "אלוני ממרא" הוא מקום אשר הוא בארץ חברון רחוק מן הירדן:
ודע כי בכל מקום שיאמר הכתוב "אלוני ממרא", שם "ממרא"
הוא על איש אמורי שהמקום ההוא שלו,
כמו שנאמר (להלן יד יג)
והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר וכל "אלון מורה" ו"אלוני מורה" נקרא המקום ההוא על שם איש ששמו "מורה",
אבל זה כנעני הוא מארץ הכנעני היושב בערבה וכשיזכיר הכתוב ממרא סתם, הוא שם העיר,
כמו שנאמר (להלן לה כז)
ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון, על פני ממרא היא חברון (להלן כג יט)
כי האיש אשר לו אלוני נקרא על שם העיר וכן שכם בן חמור כשם העיר שכם ובבראשית רבה (מב ח) על דעתיה דרבי יהודה אתרא הוא דשמיה ממרא, ועל דעתיה דרבי נחמיה גברא הוא דשמיה ממרא:
1. מה הקשי שבמלים אלה ואיך מתרצים אותו רש"י,
רד"ק ורמב"ן החל מן ויתכן שהזכיר הכתוב והכנעני אז בארץ להורות על ענין הפרשה?
2. למי משלשתם יש להביא ראיה משמואל ב'
כ"ג י"א?
רד"ק:
ומה
שאמר אז
בארץ להודיע מעשה האל ורצונו לאוהביו כי אברהם היה עובר בארץ עם מקנה רב והיו רועים במרעה הארץ ובעלי מקומות המרעה לא היו אומרים לו דבר. וזה היה דבר גדול ומעשה נס מאת השם. והכיר אברהם בזה כי מקיים לו האל מה שייעדו בברכות.
להבנת סגנונו של רש"י השוה דבריו לדברי מדרש רבה שממנו לוקחו:
רש"י
יב, ה:
אשר
עשו בחרן
– שהכניסן תחת כנפי השכינה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום (לכך כתיב אשר עשו)
וזה
לשון
מדרש
רבה:
א"ר אלעזר בן זימרא: אם מתכנסין כל באי העולם לברא אפילו יתוש אחד,
אינן יכולים לזרוק בו נשמה ואת אומר:
ואת הנפש אשר עשו?! אלא אלו גרים שגיירו… למה אשר עשו?
אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב העכו"ם ומגיירו כאלו בראו. ויאמר אשר עשה,
למה נאמר אשר עשו? א"ר הונא: אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.
רש"י
י"ג
פסוק ז'
ויהי
ריב –
לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין (ב"ר):
וזה
לשון
מדרש
רבה:
ר'
ברכיה בשם ר'
יהודה אמור: בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאת זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאת זמומה. היו אומרים להם רועי אברהם:
"הותר הגזל" היו אומרים להם רועי לוט:
כך אמר הקב"ה לאברהם: לזרעך אתן את הארץ הזאת ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד. למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו ואין (ואם)
אכלין – מדידהן אינן אכלים.
א"ל הקב"ה:
כך אמרתי לו:
לזרעך אתן. אימתי?
לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה. והכנעני והפריזי אז יושב בארץ.
עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ.
מה אפשר ללמוד מתוך השואה זו על דרכו של רש"י בהשתמשו במקורותיו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
נח – דור הפלגה
פרק יא
גיליוננו הוא המשכו של גיליון נח תשכ"ז.
הגיליון ההוא עסק בעיקר בשאלה:
מה היה חטאם של בוני המגדל, אשר כפי שנראה מפשוטו של מקרא – לא נתפרש.
וכן אמרו במדרש:
מדרש רבה בראשית פרשה לח פסקה ו:
ר'
אלעזר אומר: "ודברים אחדים "
– מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש.
(לפי הפירוש לבראשית רבה המיוחס לרש"י:
דברים אחדים :
סגורים.
וכן
תרגם
אונקלוס
(בראשית
יט, י):
ואת הדלת סגרו:
וית דשא אחדו.
הפעם עוסק גיליוננו בתחילתו, בשאלה:
מי היו בוני המגדל? לפי דעת רוב פרשנינו, אלה הם בני אדם כולם,
האנושות,
זו שקמה ונהיתה שוב אחרי חרבן המבול.
וגם אנושות שניה זו – כך מראה לנו פרקנו – סטתה מן הדרך,
לא מלאה את ייעודה. בובר מראה לנו את הקשר שבין פרקנו לכל הפרקים הקודמים לו בספר בראשית ולפרקים הבאים אחריו בפרשת לך לך . נביא קטע מדבריו במאמרו: "בחירת ישראל" *)
בראשית הופקד האדם שיהא מושל בשם אלוקים בארץ ובכל נפש חיה (בראשית א, כז–כח)
ולאות מילוי ידו נטבע במטבע של מעלה:
מתנת הצלם (בראשית א, כז)
והפקדת כח הנציבות כרוכות זו בזו. רצונו של א–לוקים למשול בארץ ביד האדם – דבר זה הסיפור השני של מעשה יצירה אומרו, כשהוא משים את קריאת השמות ההולמים את כל חי,
שמות המחווים את הוייתם ומעמידים את גבולה,
לא בפי א–לוהים,
אלא בפי האדם (ב,
יט–כ).
אבל האדם ממרה ובוגד, על כן מודח הוא מכסא נציבותו, אלא שאין משרתו ניטלת מידו;
דרך העמל, שהוא נשלח בו (ג,
יז ואילך), נראה שלא בא אלא להביאו לידי כך,
שילמד את מעשה הקיום.
והנה חוטאים בני האדם הגולים (מגן עדן) גם לתביעה השנית,
להתהלך בשלום זה עם זה;
הדבר מתחיל ברצח אח, ולאחר מכן מלאה הארץ חמס (ו,
יא).
המבול עולה ומציף את הדור ההוא, מן הנותרים תצא אנושות חדשה;
אבל,
כאמור,
חדשה שכושלת כישנה.
אמת,
בני אדם מתקבצים יחד, אבל כל זה לשם מרי ומרידה בא–לוהים שהפקיד בידם את המשרה למשול כאן תחתיו. חפצם ברור: לא שירות של נציב כאן בארץ, אלא רצונם לכבוש לעצמם ישיבה בשמים בכוח הכישוף (שהרי זה ה"שם"
האמור בפרק יא,
ד),
למשול בכיפה. אחדות–אוון זו שבידם נשברת; המשפחה האחת נפלגת לאומות, שמדברות לשונות הרבה ונפוצות על פני הארץ.
מעתה אין עמידה לה לאנושות כפי שעלתה במחשבה תחילה (במחשבתו של הבורא).
תולדות האנושות – תחילתן רצח–אח,
ותולדות האומות תחילתן בניין המגדל;
מעתה אין האנושות,
אם תבוא לעולם,
יכולה להתחבר עוד אנשים אנשים,
אלא עמים עמים.
גם עתה לא הופקעה המשרה מיד האדם;
אבל מעתה לא יוכל לקיימה כראוי אלא אם כן יתחברו העמים לאנושות אחת בלא להפר את ההבדלה,
שאינה בטלה; מעתה זו האנושות שעליה לקיים את מלכותו של אלוקים בארץ ביד נציבות אנושית.
איזו הדרך יבוא לעולם חידוש זה? על עם אחד להתהלך קבל עמי העולם במישרים כמצוות א–לוהים עליו. (עיין שם כל המאמר)
ואולם לא כל המפרשים סוברים שמדובר באנושות כולה. יש המצמצמים את תמונת בוני המגדל לחלק מן העמים שהיו קיימים אז. דעה
מיוחדת
יש לרנה"ו
אשר בגלל אריכות דבריו לא הבאנוה בגיליון. לדעתו נפלגו כל יושבי הארץ בתחילת ימי פלג ולא באונס – אלא ברצונם לפי מצוות אביהם נח,
שייעצם לפי מצוות ה', שילך כל אחד לארצו (בשירת האזינו: יצב גבולות עמים דברים לב,
ח)
בני יפת הלכו מצפון אשור ובני חם לדרום. ובני שם לקחו להם את הקרוב לאררט:
עילם ואשור וארם ובבל. ובנסעם בדרך כל אחד לארצו עברו את שנער, והלכו כולם במצוות אביהם שהיתה עצת ה'.
לראיה הוא מביא את הנאמר בתהלים מד,
ב–ד)
כי ירושה ראשונה לעמי הארצות אחרי המבול לא היתה ע"י כיבוש, לא בחרבם, כי "ימינך וזרועך" חילקה לכל גוי את ארצו.
והנה בלכתם כולם לארצותיהם "מצאו בקעה", ו"המוצאים"
האלה נפרדו ממשפחותיהם ומרדו בהם ולא רצו עוד להצטרף אליהם וללכת למקומם הנועד להם.
"וימצאו בקעה" – כמו (במדבר טו, לב)
"וימצאו איש מקושש עצים" – המוצאים,
לא כל ישראל כולם שנזכרו לפני זה (שם לב) – "ויהיו בני ישראל במדבר"; וכן כאן "וימצאו בקעה" – לא כל הנוסעים,
ואינו שב אל "ויהי בנסעם מקדם"
שנזכרו לפניו, כי המשפחות כולם נסעו והלכו עם ראשיהם לארץ ירושתם.
אבל אלה המורדים והפושעים רצו לפרוק עול מלכות שמים שלמדו מאבותיהם ועול ראשי ראשי משפחותיהם והתיישבו בבקעה ההיא.
ולכן נקראים הם,
המתיישבים בבקעה ההיא,
"עם".
רנה"ו
פסוק ו:
הן
עם אחד:
יראה שיש הבדל בין "גוי"
ובין "עם",
כי "גוי"
יאמר על בני איש אחד … וכן "ואעשך לגוי גדול",
ועם נקרא קבוץ בני אדם רבים אע"פ שהן ממשפחות חלוקות, כמו (דברים כ, א):
"וראית סוס ורכב עם רב"
וכן בכל מקום,
ולכן כאן "עם"
שהיו מקובצים מאישי משפחות האדמה.
קרובה לדעה זו – אך לא זהה עמה – היא דעת בעל הרכסים לבקעה.
אולם שאלה א עוסקת לא רק בקביעת זהותם של בוני המגדל אלא ובעיקר ביחס שבין פרק י לפרק יא.
ולכן על הלומד לעיין יפה בפרק י.
להבנת דברי אבן
כספי בשאלה ד נביא דבריו מספרו
"טירת
כסף" **) שהוא מעין מבוא לפירושו לתורה:
אבל בעניין מה שכתוב (במדבר כב, כב)
"ויחר אף ה'
כי הולך הוא",
אחר מה שקדם לו "קום לך אתם"
הנה כמה תשובות לזה, ולא אזכור כי אם אחת ובקיצור גם כן.
שהדיבור במילותיו אפשר שישתנה עניינו אל הפך לפי הוראותיו ולפי המדבר,
כמו שיש רבים מזה המין בספרי המקרא.
כאומרו על דרך משל (שמואל–א יא, יב)
"מי האומר שאול ימלוך עלינו"
ולכן אומרים "מפי סופרים ולא מפי ספרים".
ולזה אפשר שה'
אמר לבלעם בדרך כעס "קום לך אתם"
והוא לסכלותו, כי חזיוניו היו במחיצות עבות,
לא הבין צורת המאמר ולכן הלך …
ואולם בניגוד גמור לרש"י לא פירש אבן כספי את פסוקנו על דרך זו.
*)
מתוך ספרו: דרכו של מקרא,
מוסד ביאליק, 1964, עמ'
93
**)
פירושו לתורה הנקרא "משנה כסף" מתחלק לשני חלקים,
הראשון הדן בבעיות כלליות נקרא "טירת כסף" או "ספר הסוד"; והשני המפרש לפי סדר הפסוקים – "מַצְרֵף לכסף".