גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה השתים–עשרה (תשי"ג)
פרשת לך לך
פרק י"ב א'-ג'
א
.
שאלה כללית:
בעל
עקידת
יצחק
מקשה
לפסוקים
הראשונים
של פרקנו:
הספק הראשון הנופל בפרשתנו הוא הזרות הנפלא המגיע מספור "ויאמר ה' אל אברם…" ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך…" מבלי שהקדים ספור זכויות ומעשים טובים ממנו,
ראויים שתשרה עליו שכינה, להבטיחו בכל הגדולות האלה.
1.*
מהי תשובת הרמב"ן לשאלה זו?
רמב"ן
פרק י"א
פסוק כ"ח
ד"ה
על פני
תרח עד
"ואני
מבאר
אותו"
וכן הלאה מן "והענין הזה המקובל נמצא גם כן בספר קדמוני" עד "והוליכוהו בכל ארץ כנען".
(כח)
על פני תרח אביו בארץ מולדתו כתב רש"י,
כדרך דברי רבותינו (בב"ר לח יג)
תרח קבל על אברם בנו לפני נמרוד על שבירת צלמיו והשליכהו לכבשן, והרן ישב ואמר אם אברם נוצח אני שלו, ואם נמרוד נוצח אני שלו,
וכשניצל אברם אמרו לו משל מי אתה,
אמר להם משל אברם אני,
השליכוהו לכבשן ונשרף,
וזהו אור כשדים ומנחם פירש אור, בקעה,
וכן על כן באורים כבדו ה' (ישעיה כד טו),
וכן מאורת צפעוני (שם יא ח),
כל חור ובקע עמוק יקרא אור:
והענין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת …
והענין המקובל הזה נמצא גם כן בספר קדמוני הגוים כמו שכתב הרב במורה הנבוכים (ג כט), כי הזכירו בספר "עבודת האכרים המצרים"
כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם,
אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו,
או נס נסתר,
שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו,
או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו:
ואל יפתה אותך רבי אברהם בקושיותיו שאומר שלא ספר הכתוב זה הפלא, כי עוד אתן לך טעם וראיה בזה ובכיוצא בו (להלן מו טו)
אבל הגוים ההם לא הזכירו זה בספרם לפי שהם חולקים על דעתו, והיו חושבים בנסו שהוא מעשה כשפים כענין משה רבינו עםהמצרים בתחילת מעשיו ומפני זה לא הזכיר עוד הכתוב הנס הזה כי היה צריך להזכיר דברי החולקים עליו כאשר הזכיר דברי חרטומי מצרים, ולא נתבארו דברי אברהם עמהם כאשר נתבארו דברי משה רבינו בסוף:
וזהו שאמר הכתוב (להלן טו ז)
אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, כי מלת "הוצאתיך"
תלמד על נס,
כי לא אמר "אשר לקחתיך מאור כשדים", אבל אמר "הוצאתיך",
שהוציא ממסגר אסיר,
כמו אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ ב)
ואמר לתת לך את הארץ הזאת לרשתה,
כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו יתעלה שיגדלנו ויתן לו את הארץ ההיא, ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שנצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם, ועם אחד ושפה אחת לכלם,
כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו:
וזהו טעם ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן, אשר שם משפחותיהם ואבותיהם מעולם,
וישבו ביניהם ונתעכבו שם ימים רבים ושם נצטוה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה כנען ועזב את אביו,
ומת שם בחרן ארצו, והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו ארצה כנען וזהו שאמר הכתוב (יהושע כד ג)
ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, כי בעבר הנהר נצטוה בזה,
ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען …
רמב"ן
פרק י"ב
פסוק ב'
ד"ה
והיה
ברכה החל
מן "והנה
זאת הפרשה
לא
בארה…"
והיה
ברכה –
אתה תהיה הברכה,
אשר יתברכו בך לאמר "ישימך אלהים כאברהם"
והוסיף עוד כי כל משפחות האדמה יתברכו בו, לא אנשי ארצו בלבד או ונברכו בך,
שיהיו מבורכים בעבורו:
1. מהי דעת הרמב"ן על נס כבשן האש?
2**
התוכל לענות לשאלת בעל העקדה תשובה אחרת?
ב.
פרק יב, א':
"לך לך":
תנחומא
ישן ד':
ר'
לוי בר חמא אמר: אמר לו הקבה"ו:
לא נסיון הראשון ולא נסיון האחרון איני מנסה אותך אלא ב"לך לך": "לך לך מארצך"
וכן (פ'
כ"ב א') "לך לך אל ארץ המוריה".
פרופ'
יצחק
הינמן
בספרו
דרכי
האגדה
66 מעיר:
חוקי תקופתנו הוכיחו "כי המקרא משתמש ב"מלים מדריכות" כדי להבליט את היחס שבין ספורי המקרא או בין חלקיהם… אבל רבותינו הרחיקו לכת בהרבה מאנשי "המדע…"
הדגישו את שוויון הבטויים, כדי לקשור אלה באלה את המקומות "המדברים במעשים ובתוצאותיהם… חוטים כאלה… חז"ל אף בין "עובדות (של הסטוריה או של הטבע)
למצוות,
ואף בין מצוות למצוות".
ועיין גם: Buber-Rosenzweig: Die Schrift u.
ihre Verdeutschung, Seite 223
וכן עיין גליון תולדות תש"ט שאלה ד,
וביחוד גליון וישב תש"ח שאלה א2.
1.
הסבר מהו הקשר בין שני המקומות שרצו חז"ל להבליט?
2.* מה הם עוד סמנים לשוניים המקשרים את פסוקנו (א'-ג')
לפרק כ"ב?
ג.
פרק יב, א':
מארצך וממולדתך ומבית אביך:
הכתב והקבלה: כל הליכה–תנועה והתרחקות ממה שממנו למה שאליו, בין תנועה גשמית ממקום שבו למקום שאליו,
בין תנועה רוחנית,
כל התרחקות ממחשבות.
עסק אשר בו אל התעסקות ועיון מחשביי אל מה שלפנינו. ואופני התרחקות אלה הפוכים הם בעניניהם. כי התרחקות מקומי הולכת ממדרגה שלפניו למאוחר ממנו… אמנם ההתרחקות המחשביית הולכת מאחור לפנים, מן הרחוקים אל הקרובים יותר אליו…
מהי הפליאה הסגנונית שבפסוקנו שאותה בא לישב ומהו הישוב?
ד.
פרק יב, ב':
והיה ברכה:
תרגום
אונקלוס
ב:
ותהא מברך.
רש"י
ב:
והיה
ברכה –
הברכות נתונות בידך עד עכשיו היו בידי ברכתי לאדם ונח ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ.
ספורנו
ב:
והיה
ברכה –
ברכת ה' היא שישמח ה'
במעשיו כמו שאמרו רז"ל ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיגלו רחמיך על בניך.
אמר אם כן היה לי ברכה במה שתתבונן ותקנה שלמות ותלמוד דעת את העם:
1. מה קשה להם בבטוי זה?
**2.
הידועים לך עוד צירופי לשון כאלה במקרא?
3. במה שונה ספורנו מן המפרשים האחרים ומה הצריכו להוסיף "והיה לי"ברכה?
עצה
טובה: למדריך חברת נער מתקדמת: לשבת לך לך למד עם חברתך בקשר לפרשנו: רמב"ם הלכות עכו"ם פרק א'.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)
פרשת לך לך
י"ב א'-ח'
א.
שאלה כללית
הרמב"ם
הלכות
עבודה
זרה פרק
א':
בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה וזו היתה טעותם. אמרו:
"הואיל והאלוקים ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו,
ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד;
וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו וזהו כבודו של מלך". כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודת הכוכבים, וכך היו אומרים עובדיה היודעים
עיקרה, לא שהן אומרים,
שאין שם אלוה אלא כוכב זה.הוא שירמיהו אומר (פרק י') "מי לא ייראך מלך הגויים כי לך יאתה, כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך. ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא"
– כלומר:
הכל יודעים שאתה הוא לבדך,
אבל טעותם וכסילותם,
שמדמים שזה ההבל – רצונך הוא.
ואחר שארכו הימים עמדו בבני אדם נביאי שקר ואמרו,
שהאל צוה להם ואמר להם: עבדו כוכב פלוני,
או כל הכוכבים,
והקריבו לו, ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ. ומודיע להם צורה שבדה מליבו ואומר: זו היא צורות הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו. והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצים ומשתחוים להם ואומרים לכל העם,
שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה וכוהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך וכך ואל תעשו כך וכך.
והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל עצמו או המלאך דיבר עמהם ואמר להם: "עבדוני בכך!" והודיע להם דרך עבודתו: "ועשו כך ואל תעשו כך".ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו, ולהקריב להם ולהשתחוות.
וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ והנשים והקטנים אינן יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבניםשנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעובדה ולהשבע בשמה. והחכמים שהיו בהם כגון כוהניהם מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללן ולדמותן, אבל צור העולמים – לא היה שום אדם מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם, – כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר.
ועל דרך זו,
היה העולם מתגלגל והולך עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.
כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו.
והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: "היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו". ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עימהם ולבו ישוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה.
וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.
וידע שכל העם טועים, ודבר שגרם להם לטעות, זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות, עד שאבד האמת מדעתם.
ובן ארבעים שנה,
הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולדבר, שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקי העולם,
ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים. וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם,
כמו אלו שהן מדמים, שאין שם אלוה אלא אלו.
כיון שגבר עליהם בראיותיו ביקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר "ויקרא שם בשם ה' אל עולם"
1.
מה הם הפסוקים בפרשת לך לך שיש בהם סעד לדברי הרמב"ם שהיה קורא לכל העולם להודיעם שיש שם אלוק…
2. מה ראה הרמב"ם להסתמך על הפסוק מפרשת וירא (כ"א ל"ג)
ולא על אחד הפסוקים שקדמו לו בפרשתנו?
(לדברי רמב"ם אלה עיין גם מכתבו אל הגר צדק שהודפסו בגליון כי תבוא תש"ח!)
ד"ה
והיה
ברכה –
והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין,
כי מה טעם שיאמר לו הקבה"ו:
עזוב ארצך ואשיבה עמך טובה שלא היתה כמוה מעולם מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ,
שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלוקים?
ומנהג הכתוב לומר:
"התהלך לפני ותשמע בקולי ואטיבה עמך" – כאשר בדוד ובשלמה ובענין התורה כולה: "אם בחוקותי תלכו",
"אם שמוע תשמע בקול ה'
אלוקיך".
וביצחק מאר: "בעבור אברהם עבדי"
– אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ,
אין בו טעם.
אבל הטעם מפני שעשו אנשי אור–כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקבה"ו והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן,
אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחילה,
שתהיה עבודתו לו וקריאת בני אדם לשם ה' בארץ הנבחרת ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגויים ההם,
לא כאשר עשו עמו באור כשדים, שהיו מבזין ומקללין אותו ושמו אותו בבור או בכבשן האש ואמר לו שיברך
מברכיו
ואם יחיד
יקללו
יואר.
וזה טעם הפרשה,
אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו בין הכשדים באמונה, כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו.
1. מהי הפליאה הגדולה בתחילת פרשתנו שרצה הרמב"ן לישב?
2. פרש את דבריו "אבל להבטיח בעבור יציאת הארץ אין בו טעם".
3. מהי דעת הרמב"ן על אגדת חז"ל בנס כבשן האש.
ועיין
גם ברמב"ן
סוף פ'
נח:
על
פני תרח … והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברהם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו,
והלך לו עם אברהם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד לו בנו הקטן הרן, ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר חרן,
או שנולד בעיר ההיא או שנתישב בה מכותא וזה טעם בארץ מולדתו באור כשדים, כי שם מולדתו של הרן לבדו:
והענין המקובל הזה נמצא גם כן בספר קדמוני הגוים כמו שכתב הרב במורה הנבוכים (ג כט), כי הזכירו בספר "עבודת האכרים המצרים"
כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם,
אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו,
או נס נסתר,
שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו,
או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו:
ואל יפתה אותך רבי אברהם בקושיותיו שאומר שלא ספר הכתוב זה הפלא, כי עוד אתן לך טעם וראיה בזה ובכיוצא בו (להלן מו טו)
אבל הגוים ההם לא הזכירו זה בספרם לפי שהם חולקים על דעתו, והיו חושבים בנסו שהוא מעשה כשפים כענין משה רבינו עםהמצרים בתחילת מעשיו ומפני זה לא הזכיר עוד הכתוב הנס הזה כי היה צריך להזכיר דברי החולקים עליו כאשר הזכיר דברי חרטומי מצרים, ולא נתבארו דברי אברהם עמהם כאשר נתבארו דברי משה רבינו בסוף:
וזהו שאמר הכתוב (להלן טו ז)
אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, כי מלת "הוצאתיך"
תלמד על נס,
כי לא אמר "אשר לקחתיך מאור כשדים", אבל אמר "הוצאתיך",
שהוציא ממסגר אסיר,
כמו אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ ב)
ואמר לתת לך את הארץ הזאת לרשתה,
כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו יתעלה שיגדלנו ויתן לו את הארץ ההיא, ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שנצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם, ועם אחד ושפה אחת לכלם,
כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו:
וזהו טעם ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן, אשר שם משפחותיהם ואבותיהם מעולם,
וישבו ביניהם ונתעכבו שם ימים רבים ושם נצטוה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה כנען ועזב את אביו,
ומת שם בחרן ארצו, והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו ארצה כנען וזהו שאמר הכתוב (יהושע כד ג)
ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, כי בעבר הנהר נצטוה בזה,
ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען:
והנה על דעת רבותינו יהיה אור כשדים כפשוטו, מלשון חמותי ראיתי אור (ישעיה מד טז)
– ואמרו ויצאו אתם מאור כשדים,
ותרח לא יצא מן הכבשן,
אבל אברם הוא עיקר או המקום נקרא כן בעבור הנס כמו ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה (דברים ט כב),
וזולתם וירמוז הכתוב כי בצאת אברם מן הכבשן ברחו להם כלם משם:
ופירוש באורים כבדו ה' (ישעיה כד טו)
על דעתי כדבריהם כי הם ההרים הגבוהים ששם עושים אורות ומשיאין משואות להודיע החדשות מהר במרחקים, כאשר אמר (שם)
באיי הים שם ה' אלהי ישראל, והענין,
שיודיעו בכל העולם הנס והפלא הנעשה להם לכבוד השם וכן מאורת צפעוני (ישעיה יא ח),
החור שלו, ששם אורו וחמימותו הגדול, כמו שקורא אותו "שרף"
וראיתי במדרש "קומי אורי" (פסקתא דר"כ פסקא כא)
על כן באורים כבדו ה',
במה מכבדין אותו,
ר'
אבא בר כהנא אמר באילין פנסיא, הן כגון העששיות שמדליקין בבתי כנסיות, בכל מקום, אפילו באיי הים,
לכבוד השם הרי שעושין "באורים"
מלשון אש כפשוטו:
4. לשם מה מוסיף הרמב"ן את דבריו המסומנים בקו,
מה תקן בזה?
5. מה היא הקושיה שאותה הוא מישב בפסקה האחרונה שבדבריו?
6.
לאיזה פסוק בפרשת בראשית הוא רומז בענין דור אנוש וסברתם בע"ז?
7. **
היכן מצינו ראיה לכך בתנ"ך שלא רצה הכתוב להאריך בדעות עובדי עבודה זרה?
**
מתוך דברי המדרש
בראשית
רבה ל"ט
ה':
"לך
לך" – ר'
עזריה פתח (ירמיהו נ"א)
"רפאנו את בבל ולא נרפתה,
עזבוה ונלך איש לארצו". "רפאנו את בבל"
– בדור אנוש; "ולא נרפתה" – בדור המבול; "עזבוה"
– בדור הפלגה; "ונלך איש לארצו"
– ויאמר ה' לאברהם לך לך.
**
הסבר את רעיון דברי המדרש האלה!
ד.
פרק יב, א:
לך
לך
רש"י:
להנאתך ולטובתך.
רמב"ן:
להנאתך ולטובתך לשון רש"י.
ואין צורך, כי מפשט הלשון כן, וכן (שיר השירים) "הגשם חלף הלך לו", וכן (ירמיהו ח') "אלכה לי אל הגדולים".
העמק
דבר:
פרוש רש"י "להנאתך"
והרמב"ן הקשה מכמה קראי, דמצוי זה בלשון.
ואני תמה, דמה לנו למרחקים,
הרי גם בעקדה כתיב "לך לך"? אבל כונת רש"י דבכל מקום כונתו שהיא בודד כמועדו ואין לזרים אתו. ועל זה צריך לשון "לך"
– לעצמך.
וכן היה בעקדה,
שאברהם היה הולך בודד במחשבתו ואפילו הנערים שהלכו עמו לא ידעו דבר. מה שאין כן כאן, לעמוד באמונתו לשם הן. ומשום הכא פרש "לך"
– להנאתך.
1. מהי תלונת הרמב"ן על דברי רש"י?
2.
באיזו דרך מסיר בעל העמק דבר את תלונת הרמב"ן מעל רש"י?
3.
מדוע אין רש"י מפרש את ה"לך לך" בעקדה?
עצה טובה למורה ולמדריך: לשאלות א, ב וביחוד ל–ג קרא מתוך המאמר של מ. ווייס "פרק התקיעות" (בחוברת "אמנה",
הוצאת משרד החנוך והתרבות, המחלקה לתרבות תורנית תשט"ז)
את דבריו לפסוק "עם אלושי אברהם",
ביחוד עמודים 18-19.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלוש עשרה (תשי"ד)
פרשת לך לך
י"ב א'-ט'
גליון זה הוא המשך גליון לך לך תשי"ג שהיה כולו מוקדש לשלשת הפסוקים הראשונים של פרקנו.
עיין שם וצרפנו לגליוננו.
א.
שאלות כלליות:
1. מה בין ההתגלות הראשונה של ה' לאברהם י"ב א'-ג'
לבין ההתגלות השניה י"ב ז'.
2.* מה תוכל ללמוד על היחס שבין התגלות ראשונה לשניה מתוך השואה הפסוקים הבאים:
פס'
א:
….
לך
לך
מארצך…
אל
הארץ
אשר
אראך.
פס'
ז:
וירא ה' אל אברהם.
ועיין:
רש"י בראשית ז'
י"א:
תהום
רבה –
מדה כנגד מדה הם חטאו ברבה רעת האדם ולקו בתהום רבה:
רש"י
בראשית
י"א
ז'
הבה
– מדה כנגד מדה הם אמרו הבה נבנה והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה:
ועיין גליון וישב תש"ח שאלה א2.
(לשאלה זו העזר בדברי הינמן:
"דרכי האגדה" 66 המובאים בגליון לך לך תשי"ג שאלה ב).
3. **
מה אפשר ללמוד על מובנו של המושג "וירא אליו ה'"
המופיע כאן בפעם הראשונה בתורה מתוך ההשואה הבאה:
פס'
ז:
וירא
ה'
אל
אברהם
ויאמר:
לזרעך
אתן
את
הארץ
הזאת
ויבן
שם
מזבח
לאל
הנראה
אליו…
פס'
ח':
…
ויקרא
בשם
ה'
לבין
שמות
ל"ג
י"ח:
ויאמר
הראני
נא
אתא
כבודך
לג,
י"ט:
ויאמר
אני
אעביר
את
טובי
על
פניך
וקראתי
בשם
ה'
לפניך
ל"ד ה':
וירד
ה'
בענן
ויתיצב
עמו
שם
ויקרא
בשם
ה'
לד,ו':
ויעבר ה' על פניו ויקרא:
ה'
ה'
אל רחום וחנון ארך אפים וכו'…
שים לב: המקום בשמות מבאר את מקומנו בבראשית.
4. מה יש ללמוד מתוך ההשוואה של שאלה ג על פירוש המושג "ויקרא בשם ה'"?
השוה:
תרגום
אונקלוס:
ובנה תמן מדבחא…
וצלי (התפלל)
בשמה דה'.
רש"י
ח':
ויבן
שם מזבח
– נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם:
רמב"ן
ח':
ויקרא
בשם ה'
– פירש אונקלוס שהתפלל שם, כמו קראתי שמך ה' מבור תחתיות (איכה ג נה):
והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה',
מודיע אותו ואלהותו לבני אדם,
כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרסם האלהות וכן אמר הכתוב (להלן כו כד)
ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח אל תירא כי אתך אנכי, שבנה מזבח "ויקרא בשם ה'"
כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם ולא נאמר ביעקב כן מפני שהוליד בנים רבים כלם עובדי ה', והיתה לו קהלה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם,
וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז) מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה:
איזו מן הדעות הנ"ל יכולה להסתייע בפסוקים המובאים בשאלה 3
מתוך שמות?
ב.
פרק יב, ב'.
ואברכה מברכיך
ומקללך
אאר
(שים לב: בחומש חרב–שוקן נפלה בנקוד טעות דפוס וצריך להיות "מקללך"
בסגול תחת הלמ"ד הראשונה)
1. יש בין שני חלקי הפסוק המקבילים הקבלה משוכלת (מלשון בראשית מ"ח י"ד "שכל את ידיו"
וי"א הקבלה מצולבת – כיאסטית,
"פתח במה שסיים")
גם משהו בלתי מקביל בלשון והוא מעורר שאלה.
מהו המעורר שאלה?
2.
הרמב"ן בתוך פירושו לד"ה והיה ברכה מיישב בדרך אגב – תמיהה זו.
כיצד ובאיזו מקום בדבריו?
רמב"ן ב:
והיה
ברכה –
אתה תהיה הברכה,
אשר יתברכו בך לאמר "ישימך אלהים כאברהם"
והוסיף עוד כי כל משפחות האדמה יתברכו בו, לא אנשי ארצו בלבד או ונברכו בך,
שיהיו מבורכים בעבורו:
והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין,
כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים,
או שיאמר טעם לעזיבת הארץ,
שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה,
וכענין התורה כולה אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו ג),
אם שמע תשמע בקול ה'
אלהיך (דברים כח א)
וביצחק אמר בעבור אברהם עבדי (להלן כו כד)
אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם:
אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה,
והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה,
שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם,
לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה,
כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו:
פרק
יב, ה:
ואת הנפש אשר עשו בחרן
רש"י:
אשר
עשו בחרן
– שהכניסן תחת כנפי השכינה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום (לכך כתיב אשר עשו) ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם כמו (שם לא) עשה את כל הכבוד הזה (לשון קנין) (במדבר כד) וישראל עושה חיל לשון קונה וכונס:
1. מה הקשי או הקשיים שרצה רש"י לתרץ?
שים לב: למה לו להכניס לתוך פירושו את המלים "אברהם מגיר… ושרה מגיירת…" – מה רצה ליישב ע"י כך?
2. מה ראה רש"י להקדים בפרושו את הדרש לפשט?
נסה לענות לשאלה זו ולהסביר את עדיפות הדרש על הפשט גם מצד לשון הפסוק, גם מצד הענין בכללו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)
לך לך –
הבטחות הארץ לאברהם
א.
השווה את ארבע הבטחות הארץ שניתנו לאברהם בפרשתנו:
1.
פרק
יב, ז:
וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו.
2.
פרק
יג, יד:
וה'
אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה
שם
צפונה
ונגבה
וקדמה
וימה.
פרק יג, טו:
כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם.
3.
פרק
טו, יח:
ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים
עד
הנהר
הגדול
נהר
פרת.
פסוק יט:
את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני.
פסוק כ:
ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים.
פסוק כא:
ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגירגשי ואת היבוסי.
4.
פרק
יז פסוק
ח:
ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוקים.
1. מה מוסיפה כל הבטחה על הקודמות לה?
2.
הסבר מה הקשר שבין הבטחה (1) למה שלפניה ולמה שלאחריה (היינו לסוף פסוק ז)!
**3.
השווה את אופי ההתגלות השניה לאברהם (יב,
ז)
לאופיה של ההתגלות הראשונה (יבא–ג).
מה ההבדל ביניהן ומה סיבת ההבדל?
ב.
שים לב לחילופי הזמנים:
1.
בראשית
פרק יב
פסוק ז:
…
לזרעך
אתן
את
הארץ
הזאת לשון עתיד
2.
בראשית
פרק יג
פסוק טו:
…
לך
אתננה
ולזרעך
לשון עתיד
3.
בראשית
פרק טו
פסוק יח:
..
לזרעך
נתתי
את
הארץ
הזאת לשון עבר
4.
בראשית
פרק יז
פסוק ח:
ונתתי
לך
ולזרעך
אחריך
את
ארץ
מגוריך לשון עתיד
1. רש"י
בראשית
פרק טו
פסוק יח:
לזרעך
נתתי, אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה (ב"ר).
השווה לדברי רש"י אלה:
רש"י
בראשית
פרק יד
פסוק כב:
הרמותי
ידי, לשון שבועה מרים אני את ידי לאל עליון, וכן (בראשיתכב)
"בי נשבעתי" –נשבע אני, וכן (שם כג) "נתתי כסף השדה קח ממני"
– נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני.
*הסבר למה לא פירש רש"י את לשון "נתתי"
(טו,יח)
כשם שפירש את "הרימותי"
בפרק יד ואת כל
המקומות המובאים ברש"י שם?
*2.
התוכל לפרש את לשון עבר של "נתתי"
בהבטחה השלישית שלא כפי שפירשה רש"י?
*3.
התוכל להסביר למה נאמרה הבטחה רביעית שוב בלשון עתיד "ונתתי לך" אחרי שכבר בהבטחה שלישית נאמרה הנתינה בלשון עבר?
ג.
להבטחה שניה
בראשית
פרק יג
פסוק יד:
וה'
אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו…
1. רש"י
בראשית
פרק יג
פסוק יד:
אחרי
הפרד
לוט: כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו.
1. מה קשה לו?
2.
מפרשי
רש"י
מקשים:
והלא נאמר לו (יב,
ז)
"לזרעך אתן את הארץ הזאת"?!
הרא"ם
מיישב:
לא קשיא, כי שם עבר אברהם לבדו,
שהלך לבדו עד מקום שכם…
והראיה על זה,
שהרי
ביציאתו מחרן ובביאתו בארץ כתוב לשון רבים "ויצאו",
"ויבואו",
ובהליכתו לשכם כתוב (יב,ו)
"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם".
ואולם תירוצו זה של הרא"ם נדחה ע"י כמה ממפרשי רש"י המיישבים את הקושיה באופן אחר.
הסבר מהי חולשת ישובו של הרא"ם ונסה ליישב את קושייתו באופן אחר!
2.
השווה
דברי
רש"י
דלעיל
לדברי
רש"י
בראשית
פרק ד
פסוק א:
והאדם
ידע: כבר קודם העניין של מעלה,
קודם שחטא ונטרד מגן עדן,
וכן ההריון וכן הלידה, שאם כתוב "וידע אדם" נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים.
1.
לכאורה דברי רש"י אלה סותרים לדברי רש"י לפסוקנו (יג,
יד),
במה?
2.
כיצד ניתן להוכיח שאין כאן כל סתירה בין שני מקומות?
3.
בראשית
פרק יג
פסוק יד:
וה'
אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו…
בכור
שור: מפני שאמר ללוט (יג,
ט)
"הלא כל הארץ לפניך", כלומר:
איני מעכב לעצמי רק מקום דירתי,
כאדם שאומר: "אינו שלי רק מקום דירתי בלבד, שאני מעכב ממך",
לפיכך אמר לו הקב"ה:
"הנה כל הארץ לפניך".
1. מה ההבדל בין ר' יוסף בכור שור ובין רש"י (שהובא לעיל) בפירוש סמיכות העניינים?
*2.
איך יש לפרש לפי דברי בכור שור את הקשר שבין פסוק יד לפסוק טו?
4.
בראשית
פרק יג
פסוק טו:
…
לך אתננה ולזרעך…
לפי שד"ל דומה וי"ו זו של "ולזרעך"
ל–וי"ו בפסוקים הבאים:
בראשית
פרק יג
פסוק ח:
…
ביני
ובינך
ובין
רועי
ובין
רועיך…
בראשית
פרק יז
פסוק ח:
ונתתי
לך
ולזרעך
אחריך
את
ארץ
מגוריך…
בראשית
פרק כד
פסוק מא:
…
ואם
לא
יתנו
לך
והיית
נקי…
שמות
פרק יד
פסוק יט:
ויסע
מלאך
האלוקים
ההולך
לפני
מחנה
ישראל
וילך
מאחריהם
ויסע
עמוד
הענן
מפניהם…
×1.
מה קשה לשד"ל בפסוקנו?
2. מה הדמיון בין פסוקנו לבין כל הפסוקים המובאים בפירושו?
ד.
בראשית פרק יג פסוק יז:
קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה…
אבן
כספי:
ד"ה
קום
התהלך: לפני ה'.
** מה קשה לו?
ה.
להבטחה השלישית טו,
יח – כא
פסוק
יח:
ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר
לזרעך נתתי את הארץ הזאת…
מגילת
תענית
ג: (ומקבילה
סנהדרין
צא ע"א)
כשבאו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה אמרו (חכמים):
מי ילך וידון עמהם? אמר להם גביהא בן פסיסא שומר הבית לחכמים: "אני אלך ואדון עמהם. אם ינצחוני –
אימרו הדיוט שבנו ניצחתם!"
אמרו ישמעאלים: "כתיב בתורה, ביום ההוא כרת…
לזרעך נתתי את הארץ… ואנו מזרעו של אברהם –
נחלק עמכם".
השיב להם: "כלום אתם מביאים לי ראיה מן התורה,
אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה.
כתיב:
(בראשית כ"ה,ו)
ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו"
וכתיב:
(כה,
ה):
ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק!"
ברחו להם.
מדרש
אגדה
פרשת
חוקת כ:
כך אמר משה לאדום: שטר היה עלינו ועליך מימות אברהם זקננו "ועבדום ועינו אותם"
וגם האחים כולם היו צריכים לפרוע החוב של אביהם,
ואתה אחי יעקב היית, והיה לך לפרוע החוב כשם שעשינו אנחנו,
ואתה ידעת שאנחנו פרענו החוב ואתה לא פרעת, מפני שלא היית רוצה לפרוע,
שכן כתיב (בראשית לו, ז)
"וילך (עשו)
אל ארץ
מפני יעקב אחיו"
– מפני שטר חוב שבידו, והקב"ה אמר ליעקב:
מי שיפרע החוב מבניו –
יירש את הארץ,
שכן כתיב "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית וכו' " ואנו שפרענו חובו – מעתה לנו הארץ.
1.
בשתי דרכים מנמקים חז"ל את זכות עם ישראל על ארצו,
מה הן שתי הדרכים?
2.
הסבר את המשמעות הסמלית שבמילים "אנו שפרענו חובו – לנו הארץ"!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
לך לך –
הבטחות הזרע והארץ
א.
השוה:
1.
י"ב ב–ג 3. י"ג י"ד–י"ז 5. ט"ו י"ח–כ"א
2. י"ב ז 4.
ט"ו ה 6.
י"ז ו'-ח'
1.יב.ב.
וְאֶעֶשְׂךָ
לְגוֹי
גָּדוֹל
וַאֲבָרֶכְךָ
וַאֲגַדְּלָה
שְׁמֶךָ
וֶהְיֵה
בְּרָכָה:
ג.
וַאֲבָרְכָה
מְבָרֲכֶיךָ
וּמְקַלֶּלְךָ
אָאֹר
וְנִבְרְכוּ
בְךָ
כֹּל
מִשְׁפְּחֹת
הָאֲדָמָה:
2.
ז.
וַיֵּרָא
ה'
אֶל
אַבְרָם
וַיֹּאמֶר
לְזַרְעֲךָ
אֶתֵּן
אֶת
הָאָרֶץ
הַזֹּאת
וַיִּבֶן
שָׁם
מִזְבֵּחַ
לַידֹוָד
הַנִּרְאֶה
אֵלָיו:
3.יג.
יד.
וה'
אָמַר
אֶל
אַבְרָם
אַחֲרֵי
הִפָּרֶד
לוֹט
מֵעִמּוֹ
שָׂא
נָא
עֵינֶיךָ
וּרְאֵה
מִן
הַמָּקוֹם
אֲשֶׁר
אַתָּה
שָׁם
צָפֹנָה
וָנֶגְבָּה
וָקֵדְמָה
וָיָמָּה:
טו.
כִּי
אֶת
כָּל
הָאָרֶץ
אֲשֶׁר
אַתָּה
רֹאֶה
לְךָ
אֶתְּנֶנָּה
וּלְזַרְעֲךָ
עַד
עוֹלָם:
טז.
וְשַׂמְתִּי
אֶת
זַרְעֲךָ
כַּעֲפַר
הָאָרֶץ
אֲשֶׁר
אִם
יוּכַל
אִישׁ
לִמְנוֹת
אֶת
עֲפַר
הָאָרֶץ
גַּם
זַרְעֲךָ
יִמָּנֶה:
יז.
קוּם
הִתְהַלֵּךְ
בָּאָרֶץ
לְאָרְכָּהּ
וּלְרָחְבָּהּ
כִּי
לְךָ
אֶתְּנֶנָּה:
4.
טו.
ה.
וַיּוֹצֵא
אֹתוֹ
הַחוּצָה
וַיֹּאמֶר
הַבֶּט
נָא
הַשָּׁמַיְמָה
וּסְפֹר
הַכּוֹכָבִים
אִם
תּוּכַל
לִסְפֹּר
אֹתָם
וַיֹּאמֶר
לוֹ
כֹּה
יִהְיֶה
זַרְעֶךָ:
5.
טו.
יח.
בַּיּוֹם
הַהוּא
כָּרַת
ה'
אֶת
אַבְרָם
בְּרִית
לֵאמֹר
לְזַרְעֲךָ
נָתַתִּי
אֶת
הָאָרֶץ
הַזֹּאת
מִנְּהַר
מִצְרַיִם
עַד
הַנָּהָר
הַגָּדֹל
נְהַר
פְּרָת:
יט.
אֶת
הַקֵּינִי
וְאֶת
הַקְּנִזִּי
וְאֵת
הַקַּדְמֹנִי:
כ.
וְאֶת
הַחִתִּי
וְאֶת
הַפְּרִזִּי
וְאֶת
הָרְפָאִים:
כא.
וְאֶת
הָאֱמֹרִי
וְאֶת
הַכְּנַעֲנִי
וְאֶת
הַגִּרְגָּשִׁי
וְאֶת
הַיְבוּסִי:
6.
יז.
ו.
וְהִפְרֵתִי
אֹתְךָ
בִּמְאֹד
מְאֹד
וּנְתַתִּיךָ
לְגוֹיִם
וּמְלָכִים
מִמְּךָ
יֵצֵאוּ:
ז.
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:
ח.
וְנָתַתִּי
לְךָ
וּלְזַרְעֲךָ
אַחֲרֶיךָ
אֵת
אֶרֶץ
מְגֻרֶיךָ
אֵת
כָּל
אֶרֶץ
כְּנַעַן
לַאֲחֻזַּת
עוֹלָם
וְהָיִיתִי
לָהֶם
לֵאלֹהִים:
1.
השוה את ארבע הבטחות הארץ (2, 3, 5, 6) זו לזו. במה שונות הן זו מזו ומה מוסיפה כל אחת על קודמיה?
2. נסה לבאר את הקשר שבין הבטחה 2
למה שכתוב אחריה;
ושבין הבטחה 3
למה שכתוב לפניה;
3.
השוה את הבטחות הזרע (1,
2, 3) זו לזו, מה מוסיפה כל אחת על קודמה, למה בחר בפרק י"ג במשל העפר ובפרק ט"ו במשל הכוכבים?
ב.
השוה:
י"ב
ז'.
לזרעך
אתן
את
הארץ
הזאת
(לשון
עתיד)
י"ג
ט"ו.
לך
אתננה
ולזרעך
(לשון
עתיד)
ט"ו
י"ח.
לזרעך
נתתי
את
הארץ
הזאת (לשון
עבר)
י"ז
ח'. ונתתי
לך
ולזרעך(לשון
עתיד)
1.נסה לבאר את חלוף הזמנים בארבע הבטחות אלה.
רש"י
ט"ו
י"ח
לזרעך
נתתי –
אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה (ב"ר):
2. באר את דבריו,
היש כאן פתרון לשאלה 1?
רש"י
י"ד
כ"ב
הרמותי
ידי –
לשון שבועה מרים אני את ידי לאל עליון וכן (בראשית כב) בי נשבעתי נשבע אני וכן (שם כג) נתתי כסף השדה קח ממני נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני:
3. למה אין רש"י מפרש את העבר כאן כשם שבארו בפרק י"ד?
ג.
להבטחה השלישית יג,
יד–יז.
שא
נא
עיניך
וראה.
רמב"ן
ט"ו
י"ח
ביום
ההוא כרת
ה' -…. שא
נא עיניך
וראה
צפונה
ונגבה
וקדמה
וימה (לעיל יג יד),
כי יתן לו כל הארצות ההן בכללן ואין הטעם אשר אתה רואה בעיניך,
כי ראות האדם איננו למרחק,
רק שיתן לו לכל מראה עיניו הרוחות או שהראהו כל ארץ ישראל כאשר היה במשה רבינו.
מה בא לתרץ ומה בין שתי תשובותיו?
יג,
טז לך אתננה…
רמב"ן
יג,
כי
לך אתננה
–…. וטעם לך, ולזרעך,
שתחזיק במתנה מעכשיו להנחילה לזרעך,
כמו שאמרו רבותינו (ב"ב קיט🙂 ירושה היא להם מאבותיהם:
ועל דרך הפשט יתכן, שיהיה מושל עליה ונשיא אלהים בתוכה בכל מקום שילך בארץ ההיא:
ראב"ע
יג:
לך
אתננה –
בדבור וכן ונתן אותם על ראש השעיר:
ספורנו
ד"ה
לך אתננה:
לך
אתננה –
שגם בימיך תהיה בעיני התושבים נשיא אלהים ונשוא פנים:
מה קשה לשלשתם ומה תשובותיהם?
ד.
להבטחה החמשית ט"ו י"ח–כ"א.
ט"ו י"ח.
ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת…
מגילת
תענית
ג:
כשבאו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה אמרו (= חכמים):
מי ילך וידון עמהם? אמר להם גביהה בן פסיסא שומר הבית לחכמים: "אני אלך ואדון עמהם. אם ינצחוני – אמרו להם:
הדיוט שבנו נצחתם!"
אמרו ישמעאלים: "כתיב בתורה "ביום ההוא כרת…
לזרעך נתתי את הארץ…" ואנו מזרעו של אברהם – נחלק עמכם".
השיב להם: "כלום אתם מביאים לי ראיה מן התורה,
אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה,
כתיב (כ"ה ו') "ולבני הפלגשים… נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו"
וכתיב (כ"ה ה') "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק!",
ברחו להם.
מדרש
אגדת חקת
כ: אמר
משה
לאדום:
אשר היה עלינו ועליך מימות אברהם זקננו "ועבדום וענו אותם"
וגם האחים כלם היו צריכים לפרע החוב של אביהם,
ואתה אחי יעקב היית, והיה לך לפרע החוב כשם שעשינו אנחנו,
ואתה ידעת שאנו פרענו החוב ואתה לא פרעת, מפני שלא היית רוצה לפרע,
שכן כתיב (בראשית ל"ו ז') "וילך (עשו)
אל ארץ מפני יעקב אחיו"
– מפני שטר חוב שבידו, והקב"ה אמר ליעקב:
מי שיפרע החוב מבניו – יירש את הארץ, שכן כתיב "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית וכו'" ואנו שפרענו חובו – מעתה לנו הארץ.
ועיין
רש"י
בראשית
ל"ו
ז'
ולא יכלה ארץ מגוריהם:
בשתי דרכים מנמקים חז"ל כאן את זכותנו על הארץ. מה ביניהם?
ה.
להבטחה הששית יז,
ו'-ח'
י"ז
ו'
רש"י
יז:
ונתתיך
לגוים –
ישראל ואדום שהרי ישמעאל כבר הי' לו ולא היה מבשרו עליו:
רמב"ן
יז:
ונתתיך
לגוים –
לשון רש"י,
ישראל ואדום, שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשר עליו ואיננו נכון בעיני שיבשרנו בעת ברית המילה על עשו, והוא אינו מקיים המילה, וגם לא נצטוה עליה, כמו שדרשו בסנהדרין (נט🙂
כי ביצחק ולא כל יצחק:
אבל ישראל לבדם יקראו גוים ועמים, וכן אף חובב עמים (דברים לג ג),
עמים הר יקראו (שם יט), אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד)
גם אחרי הולדת השבטים כולם אמר גוי וקהל גוים יהיה ממך (להלן לה יא),
ונתתיך לקהל עמים (להלן מח ד):
העמק
דבר
ונתתיך
לגויים: שתהיה מלמד דעת לגויים, שתהא מחכים ומישר דעתם. פ'
ח'
ד"ה ונתתי לך…
את ארץ מגורך:
שלא יאמר אברהם אבינו וזה תכלית ישראל בלבד, להיות נודדים בגויים ולהחכימם, ואם כן אין להם תעודת חישוב בעולם לחיות חיי ממלכה בפני עצמה, על כן חזר ופירש בסוף כל זה יהיה: "ונתתי לך… את כל ארץ כנען".
1. מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש הבטחה זו?
2. מה הן טענות הרמב"ן נגד רש"י?
3. כמה נבדל פרוש העמק דבר מפרושי רש"י ורמב"ן ושאר המפרשים?
4. מה מנעו מלכת בדרכי פרושם והמריצו לפרש כדרך שפרש?
5. הבא ראיה מנביאים לשמוש לשון ולרעיון זה המבואר בדבריו!
6. מה הוא הקשר שבין הבטחת פסוק ו'
להבטחת פסוק ח'
לפי פירוש העמק דבר.
7. נגד מי מכוונים דבריו!