גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת השלשים (תשל"א)
פרשת וירא
פרק י"ח א'-ב'
א.
יח,
א
וירא אליו ה'
באלוני ממרא והוא יושב… וישא עיניו וירא…
רש"י:
ד"ה
וירא
אליו: לבקר את החולה:
אמר ר' חמא בר חנינא:
יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו.
רד"ק:
ד"ה
וירא
אליו ה'
באלוני
ממרא: … ויתכן לפרש, כי כל הדברים האלה עד (י"ח ל"ג)
"ואברהם שב למקומו"
היה ברמאה הנבואה והכל היה מראה אחת,
ואמר כי כשבאה אליו נבואה זאת היה יושב פתח האהל. וטעם הזהירו "כחם היום", ר"ל כי נרדם היה לחמימות השמש, וראה המראה הזאת כשהוא נרדם,
וקודם שדבר עמו בדבר סדום הראהו בנבואה שלשה מלאכים,
הגדול שבהם בישר שתלד שרה,
ואע"פ שכבר אמר לו הא–ל כשצוהו על המילה, שב לבשרו ע"י שליח, לחזק הדבר בלבו.
ועוד:
כדי ששרה שומעת מפי המלאך.
ואע"פ שהדבר הזה היה כולו במראה, פעמים ישמע קול הדבור מי שהוא עם הנביא, כמו שראינו במראות דניאל (דניאל י' ז'):…"והאנשים אשר היו עמו לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו" – נראה מזה כי קול המלאך שמעו ולפיכך חרדו לאותו הקול…
ד"ה
וישא
עינו: תחילת מה שראה במראה אחר שנרדם הוא שנשא עיניו וראה שלושה אנשים.
ד"ה
מפתח
האהל: שהיה יושב שם,
כן ראה במראה הנבואה שקם ורץ לקראתם.
כ"ב
ד"ה
ויפנו
משם: כך ראה במראה הנבואה, כי הלך עמהם לשלחם כשיעור הלויה, ונפטרו ממנו ונסתלק אותו שבא לבשר את שרה, והשנים הלכו אל סדום.
ד"ה
ואברהם
עודנו
עומד
לפני ה':
אמר כי מראה הנבואה לא נגמרה עדיין כי עודנו בה.
ועיין דברי הרמב"ם בעלון הדרכה.
רמב"ן:
ד"ה והנה שלשה אנשים:
והנה פירוש הפרשה הזאת: אחרי שאמר (פ'
י"ז),
כי בעצם היום הזה נימול אברהם, אמר,
שנראה אליו ה'
בהיותו חולה במילתו,
יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו,
והזכיר זה להודיע,
שלא היה מתכון לנבואה, לא נופל על פניו ,
ולא מתפלל, ואעפ"כ באה אליו המראה הזאת באלוני ממרא,
להודיע המקום אשר בו נימול וזהו גלוי שכינה אליו למעלה ולכבוד לו, כעניין שנאמר במשכן (ויקרא ט' כ"ג)
"ויצאו ויברכו את העם, וירא כבוד ה'
אל כל העם"
– זכו לראיית השכינה;
ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל,
אלא גמול במצוה הנעשית כבר,
ולהודיע כי כבר רצה אלוקים את מעשיהם.
כעניין שנאמר (תהילים י"ז)
"אני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך".
וכן ביעקב אמר (ל"ב ב'): "ויפגעו בו מלאכי אלוקים" ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר,
רק שזכה לראית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים.
וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה.
וכן אמרו חז"ל ביורדי ים (= יוצאי מצרים שנקרע להם ים סוף) שאמרו (שמות ט"ו)
"זה אלי ואנוהו"
– "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא"
(מכילתא בשלח ג')
– זכות להם בעת הנס הגדול,
שהאמינו בה' ובמשה עבדו…
ואל תחוש להפסקת הפרשה, כי העניין מחובר,
ולכן אמר "וירא אליו" ולא אמר וירא ה' אל אברהם; אבל בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה ואמר, כי נגלית אליו השכינה ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו.
… וזו כונתם (של רבותינו ז"ל),
שאמרו "לבקר את החולה"
שלא היה לדבור אלא לכבוד לו.
רשב"ם:
ד"ה
וירא
אליו ה':
היאך?
שבאו אליו שלשה אנשים, שהיו מלאכים, שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קורהו בלשון שכינה,
כדכתיב (שמות כ"ג כ"א)
"כי שמי בקרבו"
– שלוחו כמותו. וכן (שמות ג') "וירא אליו מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה" – וכתוב שם: "וירא ה' כי סר לראות".
י"ג
ד"ה…
ויאמר
ה': המלאך הגדול שבהם.
י"ד
ד"ה
היפלא
מה' דבר:
מה'
ששלחנו אליך דבר?
וכן (י"ט כ"ד)
"וה'
המטיר על סדום גפרית ואש מאת ה'
מן השמים" – הראשון שבפסוק הוא גבריאל, והשני שבפסוק הוא הקב"ה וכן הוא מפורש בספר האגדה. *
(*
כונתו לבראשית רבה נ"א (ב')
).
1. מה קשה לכל הפרשנים האלה בפסוקינו?
2. מה הראיה מלשון הכתוב לדעת רש"י,
שפסוק זה הוא סיומה של פרשה קודמת יותר משהיא פתיחה (או הקדמה) לפרשה הבאה?
3.
הסבר את דבריו המסומנים בקו.
מה הטענה נגד פירושו שיוכל הטוען לטעון וכיצד מיישבה הרמב"ן,
הסובר שאין לחוש לה?
4.
כיצד מפרש הרמב"ן את דברי המדרש על "בקור החולים" של הקב"ה?
5. לשם מה מביא הרמב"ן את תהילים י"ז ט"ו,
וכיצד הוא מסביר את ב'
של "בצדק"
וב'
של "בהקיץ"?
6. במה דומים תפישות הרשב"ם והרד"ק (בישוב קושיתנו) ובמה הם נבדלים?
ב.
יח,
ב'.
וישא עיניו וירא והנה שלה אנשים נצבים עליו
רמב"ן א' ד"ה וירא אליו ה':
… ובספר
מורה
נבוכים (ב'
מ"ב)
נאמר כי הפרשה כלל ופרט.
אמר הכתוב תחילה,
כי נראה אליו ה' במראות הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה "והנה שלשה אנשים נצבים עליו",
"ויאמר אם נא מצאתי חן"
– זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם.
ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר – איך אמר "וירא אליו ה'"?
כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא תמצא בכל הנבואות!
והנה לדבריו (=
של הרמב"ם)
לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהם בן בקר,
וגם לא צחקה שרה, רק הכל במראה!
(= במראה הנבואה). ואם כן – בא החלום ברוב עניין (= המליצה שאולה מקוהלת ה' ב')
כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות בו כל זה?
והנה לפי דעתו זאת יצטרך (= הרמב"ם)
לומר כן בעניין לוט, כי לא באו המלאכים לביתו,
ולא אפה להם מצות ויאכלו,
אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה – איך יהיו אנשי סדום הרעים נביאים?1 או מי יגיד להם שבאו אנשים אל ביתו? ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה גם "ויאיצו המלאכים", "קום קח את אשתך", "ויאמר המלט על נפשך" וכל הפרשה כולה – מראה,
וישאר לוט בסדום!
ואלה הדברים סותרים הכתוב – אסור לשומעם,
אף כי להאמין בהם!
ר'
יצחק ערמאה: עקדת יצחק:
אמנם במה שאמר (הרמב"ם במורה נבוכים)
על הרבה מעשים המסופרים בתורה,
שהיו במראה הנבואה,
חלילה חלילה, כי זה לא הטיל הכתוב להכרת שום חכם ומשער כלל (=
לא השאיר הכתוב לשקול דעתו של חכם)
אלא עדות ה'
נאמנה בכל מה שספרה מהם,
כי אחר שנדע שאין מעצור לה' לצוות ולעשות ברב או במעט,
מי מעכב שיהיה הדבר כן?
ואסור לשמוע מפיהם (= מפי אלה האומרים שהוא במראה הנבואה) דבר רק במה שיעיד הכתוב שהוא במראה,
כמו ביחזקאל ה'
"ותבוא אותי ירושלימה במראות אלוקים".
ולסבה זו אני רואה שספור הג' אנשים הבאים אל אברהם קרוב הוא שיהיה במראה הנבואה,
לא מהטעם שכתב הרב המורה ז"ל,
אלא מפני שנראה בעיני שהכתוב עצמו אומר כן, פעמים:
האחד באמרו "וירא וירץ לקראתם",
שהוא מיותר אליבא דכולי עלמא,
אלא אם רצה לומר, שהיה ראוה, שרץ לקראתם, לא שרץ בפעל.
והשני:
מה שחתם באותו ספור "ואברהם עודנו עומד לפני ה'"
יאמר בפירוש, כי אם היות שנראה שנעתק משם והלך הנה והנה,
הכל היה ספור מה שנראה אליו בעמדו שם לפני ה'. ואם זהו פירוש הכתוב, הרי הספור הוא אצלי כמאמר "והנה סולם" (בראשית כ"ח),
כי שמו שספר שהסולם ההוא היה בחלום,
ספר שכל זה היה במראה,
כענין,
וארא בחלום והנה העתודים וכו'
(בראשית ל"א)
וכדומה.
והנה הרמב"ן ז"ל כתב על הרב המורה,
שדברים אלו אסור לשומעם, ואני מתירו לעצמי,
מפני שטענתי חזקה ונכונה, מלבד מה שאמר באמרו בתחילה "וירא אליו ה'"
ולא נזכר, על מה נראה ומה דבר כלל, יראה שהוא כלל ופרט.
1. **
מה אפשר לטעון נגד טענת הרמב"ן "אם כן בא החלום ברוב עניין כחלומות השקר?"
2. מה אפשר לטעון נגד טענת הרמב"ם "ואם הכל במראה – וישאר לוט בסדום"?
3. במה מסכים בעל העקידה עם הרמב"ם ובמה הוא חולק עליו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
פרשת וירא
פרק י"ח א'-ב'
התגלות ה' הכתובה בראש פרקנו שונה מכל התגלויות ה'
לאברהם עד כה וכמעט מכל התגלויות ה'
בתורה.
והאברבנאל היודע לנסח קושיותיו מקשה:
מה טעם המראה הזאת שנראה האלוהים לאברהם,
כי הנה לא מצינו בה דבור ולא מצוה כלל…,
וחז"ל אמרו, שבא "לבקר את החולה"
אבל לדעתם יקשה הפסק הפרשה,
כי היה ראוי שיכתב זה למעלה בספור מעשה המילה!
והרמב"ן
כתב:
"ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר",
אבל למה לא נחוש? והנה עזרא הבין והשכיל באמיתת הפסוק בעשותו ההפסק!!
ואין לערבב קושיה זו שבה עוסק החלק הראשון של גליוננו (א)
עם השאלה האחרת אשר בה עסקנו בחלק השני של גליוננו, אע"פ שכמה מפרשים (דוגמת הרד"ק המובא ב–א)
משלבים בדבריהם תשובות לשתי השאלות.
ונוסיף בזה את הקטע מדברי הרמב"ם אשר הרד"ק בפירושו הולך בעקבותיו:
מורה נבוכים מאמר ב' מ"ב:
כבר בארנו (במאמר ב' מ"א),
כי כל מקום שנזכר בו ראית מלאך או דבורו,
שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום,
יבאר בהם או לא יבאר,
הכל שוה (=
בין אם נאמר בכתוב שזה היה במראה,
בין אם לא נאמר) ודע זה והבינהו מאד!…
לזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים וגדול מגדוליהם והוא ר'
חייא הגדול בלשון התורה "וירא אליו ה'
באלוני ממרא…" כי כאשר הקדים כלל והוא,
שהשם נראה אליו *, התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההיא,
ואמר שתחילה ראה שלשה אנשים ורץ אמר מאמר אליהם…
שהוא גם כן ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם.
כאשר יקרא הלומד עתה את דברי הרד"ק שוב, יווכח עד כמה הוא מושפע מדברי הרמב"ם (השפעה זו ניכרת בכלל הרבה מאד בפירושי הרד"ק).
לפי פירוש זה בנוי פרקנו ע"פ אחת מל"ב מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי שהתורה נדרשת בהן,
והיא
המידה
הי"ג:
מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון.
והביא רש"י מידה זו כדי להסביר את היחס שבין פרק א' לפרק ב' בספר בראשית, ובמיוחד את היחס שבין א'
כ"ז – בריאת האדם "זכר ונקיבה ברא אותם" – ובין הפסוקים ב'
י"ח–כ"ב – בריאת האשה, וכן דבריו שם:
ב'
ח'
ד"ה מקדם:
ואם תאמר: הרי כבר נאמר (= בפרק א') "ויברא את האדם"?ראיתי בברייתא של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מל"ב מידות שהתורה נדרשת וזו אחת מהן:
כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון:
(פרק א' כ"ז)
"ויברא אלוקים את האדם" – זהו כלל, סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו.
חזר ופירש (=
בפרק ב') "וייצר ה' אלוקים…
ויצמח לו גן עדן ויניחהו בגן עדן ויפל עליו תרדמה…" השומע סבור שהוא מעשה אחר,
ואינו אלא פרטו של ראשון…
זוהי
גם תפישתו
של הרשב"ם,
ולכן מוסיף הוא אחרי "וירא אליו ה'"
את המלה הקטנה "היאך?"
וממשיך:
"שבאו אליו שלושה אנשים".
גם
ממתרגמי
התנ"ך
יש שקבלו
תפישה
זן –
הבאור
לפסוקנו
הולך
בעקבות
הרשב"ם
–
א.
דער עוויגע עושין איהם…
ב.
ער האב נעמליך זיינע אויגען אויף אונד זאה, דא
שטאנדען דריי מעננער…
הראיה שמביא הרשב"ם לפירושו בזהות "ה'"
ו"המלאך"
משמות פרק ג'
אינה טובה. כי הלא אין בו שום הסבר לכך,
למה יספק הכתוב ב–ג ב' שנראה אליו מלאך וב–ג ד' נקרא המלאך – השליח – בשם שולחו "וירא ה' כי סר לראות".
ויותר נראים דברי רבנו בחיי על התורה שם המסביר למה באו חילופין אלה בפסוקים:
עניין הפרשה הזאת,
כי משה השיג שלושה ענינים:
האש,
המלאך והשכינה. תחילה ראה אש שהיתה מתלקחת בסנה… והיה סבור שהוא אש של מטה… ואחר שראה האש,
נתחזק שכלו בראיית המלאך… ואחר שנתחזק שכלו בראיית המלאך,
ראה במראה הנבואה כבוד השכינה,
וזהו שאמר "וירא ה' כי סר לראות"…
ומפני שעתה היתה תחילת נבואת משה, רצה הקב"ה לחנכו מעט מעט ולהעלותו ממדרגה למדרגה,
עד שיתחזק שכלו.
(עיין דברי רבנו בחיי אלה בשלמות ועליהם בספרי "עיונים חדשים בספר שמות" עמ'
43-44.)
לשאלה א4 יש להעיר:
בולט כאן ההבדל בין דרכו של רש"י לדרכו של הרמב"ן בשימוש במדרשי חז"ל.
רש"י מסתפק בכך לישב את הקשי בהבאת המדרש; המבין את המדרש יבין, ומי שלא יבין – לא יבין, ואין רש"י טורח לפרשו.
ואילו הרמב"ן בראותו את הדברים הסתומים והמוזרים של המדרש (=
הקבה"
כמבקר חולים, כ"דורש בשלומם" – איזו הגשמה חמורה!)
עוזר לנו בתרגמו את הלשון הסמלית של המדרש ללשון של מושגים מופשטים (קרבת ה' כשכר שאין שכר גדול הימנו לעושי רצונו בכל לבם,
כאברהם שמל עצמו בהיותו בן מאה "לשמו של הקב"ה").
המעונין בדרכו זו של הרמב"ן "לתרגם"
את לשון הסמלים של המדרש,
ישוה את דברי הרמב"ן:
בראשית ל"ז ד"ה וימצאו איש,
החל מן "ולהודיעך עוד".
ויקרא ט' ז'
ד"ה קרב אל המזבח, החל מן "ויש אומרים כי היה אהרן רואה".
במדבר כ"ג ה' ד"ה וישם ה'
דבר בפי בלעם…
החלק השני של גליוננו עוסק בשאלה של מאורע שהתרחש במציאות הנתפשת בחושים, או חויה פנימית?
יש להזהיר את הלומד בפני אי הבנת אותם הפרשנים התופשים את פרקנו כמראה נבואה ולא כהתרחשות בעולם החושים (כמו הרמב"ם,
הרד"ק,
אברבנאל ועוד), כאילו רצו לומר שאין זו התרחשות "אמתית"
אלא "רק"
מראה.
ואין הדבר כך.
וכבר טוען נגד תפישה זו
אברבנאל
(בפירוש
למורה
נבוכים
שם) נגד
מי שיחשוב:
כי מה שהוא במראה הנבואה הוא בדוי ומדומה ומה שהוא במציאות גשמי הוא יותר נכבד.
וזה היפך האמת הוא, כי מה שיראה לשכל בנבואה הוא יותר נכבד ממה שהוא נראה לחוש.
עוד יש ללמוד מן הדברים המובאים בשאלה ב עד כמה אין זה מוגדר במקורותינו מה הן אמונות ודעות פסולות ש"אסור לאמרן". מה שנראה היה לרמב"ם פסול (שאפשר לראות מלאך בחושינו) הוא כשר לרמב"ן,
והפוכו "אסור לשומעם, אף כי להאמין בהם". ואף בעל עקידת יצחק "מתירו לעצמו".
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים (תשכ"א)
פרשת וירא
י"ח א'-ח'
א.
שאלה כללית
מהו האמצעי הסגנוני שע"י מובלעת הכנסת האורחים של אברהם אבינו?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
מה קשה לו בפסוקנו? * מהו הקו האופייני להכנסת אורחים של אברהם, * מניין רמז בכתוב שהצטער שלא היו אורחים? ומקשה בעל ה"גור אריה": וקשה דמשמע אלו לא היה מצטער, לא הביא המלאכים, ענה לקושייתו! |
א' |
|
גור אריה: טעם הדבר שעניין המלאך הוא השליחות, ולכך נקרא "מלאך" נגד איזו דעה מוטעית פונים דבריו? לשם מה מוסיף הוא את דבריו על השמות (המסומנים בקו)? איך יש לבאר לפי זה את חלוף היחיד והרבים בי"ט י"ז? |
ב' תדע לך שכל הפרשה הוא מזכירן בלשון "ויאכלו", |
|
מה קשה לו? ** נימוקי רש"י: |
ב' |
|
מה קשה לו? מפרשי רש"י למדונו שאין רש"י מביא שני פרושים, אלא אם כן לא נחה דעתו אף באחד משניהם. הסבר מהי חולשתו של פירוש ראשון ומה חולשתו של פירוש שני? ** אם כדברי הד"א, ענה בעזרת בראשית כ"ד פסוקים כ"ט–ל'. מהו הקשי ב–ו' |
ג' |
|
מה קשה לו? מקובלנו: |
ה' |
|
מה קשה לו? * מנין לו שאינו לשון סמיכות? |
ו' |
|
מה המניע השוני והרעיוני למדרש זה? |
ז' |
|
** מקשין מנין לרש"י שתשובתו זו באה לציין אופיה, ושמא אינה אלא תשובה לקביעת מקום המצאה? ענה לקושייה זו! |
ט' |
ג.
יח,
ה'.
ויאמרו:
כן תעשה כאשר דברת,
ראב"ע:
ד"ה
כן תעשה:
דרך מוסר, שפת לחם די.
בכור שור:
ד"ה
כן תעשה
כאשר
דברת: כלומר כן תעשה תדיר, כאשר דברת עתה,
זהו ווסתך הטוב שאתה מכניס אורחים ומשמשם.
ר'
עובדיה זצ"ל.
מה קשה לשני המפרשים ומה ההבדל שבין תשובותיהם?
ד.
יח,
ג'.
אל נא, תעבור מעל עבדך
בכור שור:
אל
נא תעבור
החבורה והשיירה של צדיקים הללו מעל עבדך. תן בלבם שיבואו אל ביתו.
1. מה קשה לו?
2. מה ההבדל בינו לבין פירוש רש"י?
ה.
מתוך דברי אגדה
שבת קכ"ז
אמר רב יהודה אמר רב:
גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה דכתיב "ויאמר:
אדני אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור…"
א.
הסבר מה כונת המאמר, מהו המודגם בהכנסת אורחים ומה המסומל בהקבלת פני השכינה?
ב.
איך למדו רעיון זה מתוך פסוקנו? האם מסכים הוא עם אחד מפרושי רש"י לפסוק זה או בחר לו דרך אחרת?
אבות דר' נתן י"ג
אמור מעט ועשה הרבה.
מניין שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה? שכן מצינו באברהם אבינו שאמר למלאכים: פה אתם סועדים עמי היום,
שנאמר "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם",
אבל באחרונה – ראה מה עשה אברהם למלאכי השרת,
שהלך ועשה להם שלשה שורים ותשע סאין של סלת.
הבא ראיה מספר בראשית שדרכם של רשעים להפך "שאומרים הרבה אפילו מעט אין עושין"?
3. ** בבא מציעא פרק ז' ע"א:
"מהרי שלש סאים קמח סת לושי ועשי עוגות"
כתיב "קמח"
וכתיב "סלת"
אמר ר' יצחק מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש.
א.
* הסבר כיצד הבין הדרשן את פסוקנו עד שהגיע למסקנתו.
ב.
** העתק את פסוקנו בסמני פיסוק בהתאם למדרשו!
4. כמה הדרכות לחי יום יום למדו חז"ל מפרשתנו הסבר – מניין?
"אל ישנה אדם מן המנהג"
(בראשית רבה מ"ח)
"מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול"
(בבא מציעא פ"ז)
"שאין הנשים מודות בזקנה" (מדרש אור האפלה)
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כ"א לפי הבנתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"א]
וירא
פרק יח א – ח
בשתי בעיות חשובות של התחלת פרקנו עסקו גליונות קודמים.
גליון תש"ה במחלוקת בין הרמב"ם הרמב"ן אם היה ביקור שלושת האנשים מאורע שאירע במציאות הגשמית או אם לא היה כולו אלא בחזון הנבואי. עסק בעיקר בשני הפסוקים הראשונים של פרקנו ובשאלה, אם שני ביקורים לפנינו כדעת חז"ל והרמב"ן (ולדעה זו עיין גם בגליון וירא תשט"ז)
או אם אינו אלא ביקור אחד ופסוק א אינו אלא כלל והבא אחריו פרטו של הכלל (כדעת הרשב"ם וההולכים אחריו).
הפעם עסקנו בעיקר באותה מידה טובה שלמדו דורות על דורות של בניו של אברהם מאביהם הזקן –
היא הכנסת אורחים.
בשאלה א אפשר להעסיק אף ילדים הלומדים הפרשה זו לראשונה. החיפוש אחר המילה החוזרת מצריכה את הלומד – כגדול כקטן –
לקרוא ולחזור ולקרוא בעיון את הטקסט. על חשיבותה של מילה חוזרת "כמילה מדריכה" או כ"מילת מפתח" עמדנו בגליונותינו לא אחת. (עיין גליון נח שנה זו;
כי–תבוא תשי"ט;
נצבים–וילך תשי"ז ובייחוד עלון ההדרכה)
כדי לתת לתלמידים קטנים רושם חי של מושג הכנסת אורחים ראוי להוסיף על פרקנו אגדות כהנה וכהנה.
ועיין שאלה ה.
לשאלה ה. אוסיף בזה את דברי "העמק
דבר" לפרשת כי–תבוא:
דברים
פרק כח
פסוק ט:
יקימך
ה'
לו
לעם
קדוש
כאשר
נשבע
לך
כי
תשמר
את
מצות
ה'
אלקיך
והלכת
בדרכיו.
העמק
דבר:
כי
תשמור: באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודבקות, לא יחפוץ להיבדל ממעשה המצוות,
שלפעמים הם מסירים הדבקות. אבל מכל מקום ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בין השייכים לאדם וחברו –
דהיינו "והלכת בדרכיו" – מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'
ויותר נראה דהאי "כי תשמור" אינו תנאי, שהרי כבר כתוב התנאי בראש הפרשה, אלא הוא ברכה דתשיג מידת הקדושה והדבקות בה' אפילו בשעה שתשמור את מצוות ה'… ויש כמה מצוות מעשיות שאי אפשר לעשותם בשעת דבקות ומכל שכן "והלכת בדרכיו" שהוא עסקי בני אדם, ועי"כ יסיח דעתו בשעת מעשה הקדושה ודבקות,
מכל מקום "יקימך ה' לעם קדוש", ומיד אחר המעשה תשיג הדבקות והקדושה כמו שהיה תחילה;
והוא סייעתא דשמיא וברכה, דכתיב באברהם אבינו בראשית יח ג. בעת ביאת האורחים והוא היה מתקדם ודבק באלוקיו.
לשאלה ב /
7 ראוי לקרוא את דברי פרופ'
היינמן בספרו "דרכי האגדה" פרק ד' העוסק בזיהוי אנשים בלתי ידועים עם אנשים ידועים. ויש להשוות לזיהוי זה של "הנער"
עם ישמעאל את הזיהוי של "המליץ"
עם מנשה בנו של יוסף (רש"י מב כג ד"ה המליץ).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת וירא
י"ח א'-כ"ב
רלב"ג:
והנה התועלות המגיעות מזה הספור הם רבים.
1. התועלת השלישי במדות:
והוא שראוי למי שייטיב לאנשים שיראה להם שהוא מקבל טובה מהם,
במה שיקבלו ממנו,
לא שיתפאר על הטוב שייטיב להם, כי בזה מרוע התכונה, מה שלא יעלם ולזה תמצא שאברהם הראה לאלו האנשים,
שהם נותנים לו מתנה בבואם אל ביתו לקבל הטבתו.
מאין תוכל ללמוד את מה שהוא מוצא בפרשתנו ("שאברהם הראה… שהם נותנים לו מתנה…")?
2. התועלת הרביעי הוא במדות:
והוא שראוי למטיב שישתדל, שלא יכבד עניין הטבתו למקבל הטבתו, אבל ישלים הטבתו ביותר שלם ונאות שאפשר למקבל הטובה ממנו.
ולזה תמצא שאברהם לראותו שאלו האנשים היו מהירים ללכת לדרכם והגיע גם כן עת האוכל,
מיהר לתקן המזון,
ובחר המזון הנבחר אשר ישלם תקונו בזמן מעט והוא העגל הרך.
ולא הספיק לו שיבחרהו אחד מבני ביתו,
אבל בחרו הוא בעצמו לרצותו שיהיה נבחר מה שיביא לפניהם; ושם
לפניהם
תחילה
חמאה
וחלב
שיתחילו
לאכול
עד שישלם התקון במזון
אשר הכין
להם, כדי שלא יכבד עליהם התעכבם שם ואחרם מזונם.
א.
מניין לו שראה אברהם שהם "היו מהירים ללכת לדרכם"?
ב.
מה היא הפליאה בכתוב שהוא מישבה בדבריו האחרונים המסומנים בקו? (ואל יעלה על דעתך שהיא השאלה: כיצד האכילם בשר בחלב?)
3. התועלת החמישי הוא:
שראוי למי שיקרא האנשים שיקבלו טובה ממנו לומר מעט,
כי בזה יסכימו יותר לקבל טובתו ולא יכבד עליהם,
כי הרבה מה שיכבד על האדם לקבל רבוי הטובה ממי שלא קבל טוב ממנו. והנה מי שיאמר הרבה ירצה להחזיק טובה לעצמו מזולת שייטיב וזה מגונה מאד,…
א.
מאיזה פסוק בפרקנו הוציא "תועלת"
זו?
ב.
* היכן מצינו בחמש בראשית ובחמש במדבר מי שנוהג בניגוד לדרכו של אברהם ("שיאמר הרבה…")?
4. התועלת השביעי הוא במדות:
והוא שאין ראוי לאדם שיסרב לגדול בקראו לו לאכול אבל ראוי לו שיסרב לקטן, וזה שראוי לכבד הגדולים ולהיות נדרש בקלות אל מה שישאלו. ועוד שהגדול כשיקרא אדם לקבל טובתו הוא מבואר, שאין
קראו
אליו כי
אם לתכלית
שיקבל
זה ממנו,
לא להחזיק טובה לעצמו, כי אין זה מחוק השלמים.
ולזה ראוי שיסרב אדם לקטן בקראו אליו,
ולא יקבל ממנו אם לא אחר ההפצר.
וזה שכבר תמצא בהמון האנשים הרבה שיקראו לאדם להחזיק טובה לעצמם ולכבד האנשים,
לא לכונה שיקבל מהם; ואלו קיבל האדם מהם בקלות בקראם לו,
יקרה
להם צער
במה
שיטבו, כי
לא נתכוונו
לכך, וקבלו הטובה בזה האופן הוא בלתי ראוי…
א.
הסבר את המקומות המסומנים בהדגשה.
ב.
מהי היא התמיהה בפרשתנו (פרשת וירא) שתתישב על ידי דברים אלה?
5. התועלת השנים עשר הוא במדות:
והוא שראוי לו לאדם שיוכיח אנשי ביתו בזולת כעס,
אבל יהיה התוכחת
בדרך
שיקובל
וכן ההקש
בתוכחת
שיהי
ממנו
לשאר
האנשים.
הלא תראה שכאשר הוכיח אברהם את שרה והתנצלה שלא צחקה, לא התפעל מזה אברהם כנגדה אבל אמר לה, שבאמת צחקה, שאין לה התנצלות על זה.
ולא סופר שעשה אברהם כנגדה יותר מזה השעור.
א.
הסבר את דבריו המסומנים בהדגשה.
ב.
במה סוטה הרלב"ג בפרושו לפסוק ט"ו מדעת רש"י והרשב"ם ומדעת רוב פרשנינו? ומה הביאו לפרש כאשר פרש?
6. התועלת הארבע עשר הוא בדעות:
והוא שהשם כאשר ייעד הרע על ידי נביאו, אמנם יעשה זה לתכלית, שישמרו האנשים אשר היה להם הייעוד מהרע ההוא; ולזה תמצא ששם השם יתברך הסבה בשאיננו ראוי שיעלים מאברהם הודעת הרע אשר רצונו לעשות לאנשי סדום,
בעבור התכונה אשר היתה בו,
להזגיח בזולתו באופן שלם בדרך שידריכם אל השלמות, כי זה ממה שיביא אותו להשתדל בהצלת אלה האנשים כפי הראוי.
ולולי כי כבר התבאר לאברהם מרוע תכונתם,
שלא יתכן בהם שישובו ממעשיהם הרעים, היה קורא להם,
שישובו לה' וישוב מהם חרון אפו; אבל מפני שתתבאר לו, שלא ירפאו מחולי מידותיהם הפחותות,
התפלל אל ה'
יתברך ובקש ממנו להצילם בתכלית מה שהיה אפשר לו מן התפילה עליהם.
א.
** מהי התמיהה הגדולה על אברהם שרצה ליישב בדבריו?
ב.
מניין לו שהייתה תכונה זו באברהם ("התכונה אשר הייתה בו להשגיח בזולתו באופן שלם בהצלת…")
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
א. ב. נסה לענות לקושיתו! ג. ענה לשאלתו. |
1. י"ז י"ז |
|
א. ב. ג. ענה לשאלתו. |
2. י"ח |
|
א. ב. ג. ד. |
3. י"ט ד"ה יצוה: לשון הוה כמו (איוב א') "ככה יעשה איוב". |
|
א. ב. |
4. י"ט |
|
א. ב. ג. |
5. כ"א |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת החמש עשרה (תשט"ז)
פרשת וירא
פרק י"ח
הערה:
עיין גליון וירא תש"ה,
ביחוד שאלה א,
ב העוסקות אף הן בפסוקים ראשונים של פרשתנו וצרפם לזה!
א.
פרק יח א.
וירא אליו ה'
באלוני ממרא
רש"י
יח, א
וירא
אליו: לבקר את החולה:
אמר ר' חמא בר חנינא:
יום שלישי למילתו היה ובא הקבה"ו ושאל בשלומו.
רמב"ן
יח, א
והנה
שלשה
אנשים: והנה פירוש הפרשה הזאת: אחרי שאמר (פ'
י"ז),
כי בעצם היום הזה נימול אברהם, אמר,
שנראה אליו ה'
בהיותו חולה במילתו,
יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו,
והזכיר זה להודיע,
שלא היה מתכון לנבואה, לא נופל על פניו ,
ולא מתפלל, ואעפ"כ באה אליו המראה הזאת באלוני ממרא,
להודיע המקום אשר בו נימול וזהו גלוי שכינה אליו למעלה
ולכבוד
לו, כעניין שנאמר במשכן (ויקרא ט' כ"ג)
"ויצאו ויברכו את העם, וירא כבוד ה'
אל כל העם"
– זכו לראיית השכינה;
ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל,
אלא גמול במצוה הנעשית כבר,
ולהודיע כי כבר רצה אלוקים את מעשיהם.
כעניין שנאמר (תהילים י"ז)
"אני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך".
וכן ביעקב אמר (ל"ב ב'): "ויפגעו בו מלאכי אלוקים" ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר,
רק שזכה לראית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים.
וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה.
וכן אמרו חז"ל ביורדי ים (= יוצאי מצרים שנקרע להם ים סוף) שאמרו (שמות ט"ו)
"זה אלי ואנוהו"
– "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא"
(מכילתא בשלח ג')
– זכות להם בעת הנס הגדול,
שהאמינו בה' ובמשה עבדו…
ואל
תחוש
להפסקת
הפרשה, כי
העניין
מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא אמר וירא ה' אל אברהם; אבל בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה ואמר, כי נגלית אליו השכינה ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו.
… וזו כונתם (של רבותינו ז"ל),
שאמרו "לבקר את החולה"
שלא היה לדבור אלא לכבוד לו.
ועוד אמרו רבותינו (אבות דר' נתן פרק ב'):
"מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך.. בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"
(שמות כ' כ"א)
– ומה זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו,
אברהם שמל עצמו לשמי – על אחת כמה וכמה.
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
2. מה הראיה מלשון הכתוב לדעת רש"י,
שפסוק זה הוא סיומה של פרשה קודמת יותר משהיא פתיחה (או הקדמה) לפרשה הבאה?
3. במה דומה פסוקנו לדעת הרמב"ן לפ' ויקרא ט' כ"ג המובא בדבריו?
מה הקשי המשותף בשניהם?
4. מה פירוש דברי הרמב"ן "ואין גלוי השכינה כאן וכאן…"
לאלו שני מקומות בתורה התכון?
5. מהו הקשי בבראשית ל"ב ב' שמישבו הרמב"ן ומה ענינו למקומנו?
6. **
הסבר את דבריו המסומנים בקו.
מה הטענה נגד פרושו שיוכל הטוען לטעון וכיצד מישבה הרמב"ן,
הסובר,
שאין לחוש לה?
7. *
כיצד מפרש הרמב"ן את דברי המדרש על "בקור חולים" המובא בדברי רש"י?
בראשית ל"ז ט"ו ד"ה וימצאהו איש מן "ולהודיע עוד כי הגזרה…"
ויקרא ט' ז'
ד"ה קרב אל המזבח החל מן "ויש אומרים היה אהרן רואה"
עד "רצה ה' את מעשיו".
ועיין גליון בלק תשט"ו שאלה 2!
הסבר על פי שלשת המקומות הנ"ל,
מהי דרכו של הרמב"ן בפרשו לנו את מדרשי חז"ל?
8. *
מה דעתו של שכר המצוה בהביאו את הפסוקים מתהילים ולשם מה הביא את הפסוק ההוא כאן?
ב.
יח,
ב'.
וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים
ספרי עקב י"א י':
… וכבר היה ר'
אליעזר ור' יהושע ור' צדוק מסובים בבית משתה שנו של רבן גמליאל. מזג רבן גמליאל כוס לר'
אליעזר ולא רצה לקבלו, לר'
יהושע – וקבלו.
אמר לו ר'
אליעזר:
"מה זה, יהושע,
שאנו מסובין ורבן גמליאל עומד ומשמש?!" אמר לו ר'
יהושע:
"הנח לו וישמש!
אברהם גדול העולם שמש למלאכי השרת וכסבור שהם ערביים,
עובדי עבודת כוכבים,
שנאמר "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו יורא וירץ לקראתם…"
והלא דברים קל וחמר: אברהם גדול העולם שמש למלאכים וכסבור שהם ערביים, עובדי עבודת כוכבים – רבן גמליאל לא ישמשנו?
אברבנאל:
ספר הכתוב עם היות שראה אותם אנשים לנגד עיניו,
כבר הרגיש בהם צד אלוקות,
או צד מלאכות,
או בכלל שלא היו כשאר בני אדם,
וזה,
לפי שראה אותם במלוא עיניו רחוקים ממנו בדמות אנשים,
ומיד בפתע פתאום ראה אותם "נצבים עליו" ועומדים אצלו, וזהו אמרו: "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים". שאמרו "וישא עיניו וירא"
– מורה היותם רחוקים ממנו ושמיד ראה אותם "נצבים עליו" כלומר אצלו; ולכן בא בכתוב הזה מלת "וירא"
שתי פעמים, שהן שתי ראיות.
ומזה ידע שלא באו שם כפי מנהג הטבע… וכאשר הרגיש אברהם שהיו אנשים גדולים ואשר כח אלוקי בהם, לא קראם ממקומו לומר: "גשו נא אלי",
אבל הוא עם כל חולשתו במילה רץ לקראתם מפתח האהל שהיה יושב שמה והלך לקראתו במרוצה והשתחוה לפניהם אפים ארצה, וקראם "אדונים"
לדעתו שהיו שולחי אלוה.
ספורנו:
וירץ
לקראתם בטרם יקרבו לדבר עמו;
מפתח
האהל: התחיל מן הפתח לרוץ לכבודים.
כי הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז אליו,
כעניין (שמות ל"ד ח') "וימהר נשה ויקד ארצה וישתחוו".
וישתחוו
ארצה: כי היה תארם נורא, כאמרו (שופטים י"ג)
"ומראהו כמראה מלאך אלוהים, נורא מאד", ותשב אותם לשלוחי איזה מלך.
1. מה ההבדל בין שלשתם ולפי איזו מהם הכנסת אורחים של אברהם אבינו גדולה יותר?
2.
התוכל להסביר את כפל ה"וירא"
בדרך אחרת מאשר פרשה אברבנאל?
ג.
יח,
ד'.
יוקח נא מעט מים.
ספר החסידים כת"י תנא ע"פ כשר: תורה שלמה פרק י"ח ס' נ"ה:
... לפי שאסור לגנוב דעת הבריות,
כי ידע אברהם שלא היו מניחין לו לקחת בעצמו המים לרחוץ רגליהם, וגם לא יתכן למלאכים שהיו מניחים אותו לקחת בעצמו המים – אע"פ שזכות גדול לו.. אבל כתוב "ואקחה פת לחם"
לפי שבעל הבית בוצע.
1. מהי התמיהה בפסוקנו שרצה ליישב?
2.
הסבר מהי "גנבת הדעת" שממנה רצה להימנע.
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה רביעית (תש"ה)
פרשת וירא
י"ח א'-ט"ו
א'.
פרק יח, א.
וירא אליו ה'…
ב'.
וירא והנה שלשה אנשים…
מה הקשר בין הראות ה'
אליו ובין בקור המלאכים
לפי:
רש"י;
רמב"ם,
רמב"ן,
רשב"ם,
ספורנו?
סדרם לקבוצות.
רש"י:
א'
וירא
אליו –
לבקר את החולה (ב"מ פו) אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו:
ב.
וירא
– מהו וירא וירא ב' פעמים הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו ואע"פ שיודעים היו שיצא לקראתם עמדו במקומם לכבודו ולהראותו שלא רצו להטריחו וקדם הוא ורץ לקראתם (כך הגירסא ברש"י ישן). בבבא מציעא (שם)
כתיב נצבים עליו וכתיב וירץ לקראתם כד חזיוהו דהוה שרי ואסר פירשו ממנו מיד וירץ לקראתם:
ב'
והנה
שלשה
אנשים –
אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב"ר).
תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים ויאכלו ויאמרו אליו ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב אליך ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הפכי (ב"ר)
ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך למדת שהאחד היה מציל:
ג'
ויאמר
אדני אם
נא וגו'
– לגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור וכיון שלא יעבור הוא יעמדו חבריו עמו ובלשון זה הוא חול (שבועות לה) ד"א קודש הוא והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים ואע"פ שכתוב אחר וירץ לקראתם האמירה קודם לכן היתה ודרך המקראות לדבר כן כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם שנכתב אחר ויולד נח וא"א לומר אלא א"כ קודם גזירת ק"כ שנה ושתי הלשונות בב"ר:
רשב"ם:
א'
וירא
אליו ה'
– האיך שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים.
שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קוראו בלשון שכינה כדכתיב כי שמי בקרבו שלוחו כמותו.
וכן וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וכתוב שם וירא ה'
כי סר לראות:
פס'
כ
ויאמר
ה' – המלאך לאברהם שלוחים הללו אני שולח בשביל זעקת סדום כמו שאמר למעלה ואנשי סדום רעים וחטאים:
כ"ב
עומד
לפני ה'
– לפני המלאך לבקש פניו:
כ"ה
השופט
כל הארץ
– ששלחך כאן לא יעשה משפט:
כ"ו
ויאמר
ה'
– המלאך:
רמב"ם:
(מובא ברמב"ן יח, א)
ויאכלו,
נראו כמי שאכלו:
ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט – אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה,
ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו …
רמב"ן
יח, א:
… והנה פירוש הפרשה הזאת, אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (לעיל יז כו),
אמר שנראה אליו השם בהיותו חולה במילתו,
יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו,
והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה לא נופל על פניו ולא מתפלל,
ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת:
באלוני ממרא –
להודיע המקום אשר בו נימול וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כעניין שבא במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט כג),
כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל,
אלא גמול המצוה הנעשית כבר,
ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם, כעניין שנאמר (תהלים יז טו)
אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך וכן ביעקב אמר (להלן לב ב)
ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר,
רק שזכה לראיית מלאכי עליון,
וידע כי מעשיו רצויים וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה וכן אמרו (מכילתא שירתא ג)
ביורדי הים, שאמרו "זה אלי ואנוהו"
ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא,
זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בה'
ובמשה עבדו ופעמים יבא בשעת הקצף ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל (במדבר יד י),
ויהיה זה להגין על עבדיו הצדיקים ולכבודם ואל תחוש להפסק הפרשה,
כי העניין מחובר,
ולכן אמר "וירא אליו" ולא אמר "וירא ה' אל אברהם" אבל בפרשה רצה לסדר כבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, ואמר כי נגלית עליו השכינה ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל לוט אחיו בעבורו, כי אברהם נתבשר בבן מפי השכינה כבר,
ושרה מפי המלאך שדבר עם אברהם כדי שתשמע שרה,
כמו שאמר ושרה שומעת וזו כוונתם שאמרו (סוטה יד) לבקר את החולה,
שלא היה לדבור אלא לכבוד לו …
ספורנו:
א'
וירא
אליו ה'
באלוני
ממרא –
כי שם נמול אברהם אז וכל ביתו נמולו אתו שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמו בברית כמשפט לכל כורתי ברית כעניין אתם נצבים וכו' לעברך בברית וכעניין ויכרות לפני ה' ויעמוד כל העם בברית. ונראה לאברהם שהיה מוכן מכלם לאותה המראה וכן עניין ויפגשהו ה'
שלא נראה שם לדבר עם משה אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו כאמרו ביני וביניכם לדורותיכ' ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה:
ב'
נצבים;
מפתח
האהל –
שהתחיל מן הפתח לרוץ לכבודם כי הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז אליו כעניין וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו: וישתחו ארצה. כי הי' תארם נורא כאמרו ומראהו כמראה מלאך אלהים נורא מאד וחשב אותם לשלוחי איזה מלך:
וישתחו:
וישתחו ארצה. כי הי' תארם נורא כאמרו ומראהו כמראה מלאך אלהים נורא מאד וחשב אותם לשלוחי איזה מלך:
י"ז
ואברהם
הולך וה'
אמר
– הוא היה מתעסק במצות גמילות חסדים ללות את האורחים ויי אמר שיגלה לו למען אשר יצוה את בניו כאמרם ז"ל שכר מצוה מצוה: המכסה אני. ראוי שלא לכסות מאברהם מדת טובו ולהודיעו שאם היה בין הרשעים איזה מנין צדיקים יש בו תקות תשובה לרשעים הייתי מטה כלפי חסד להאריך אפילו לרשעים אולי ישובו כי לא יחפוץ במות המת ושמבלי אין תקות תשובה יעשה בם משפט:
1. מי מן המפרשים הנ"ל מפרש לפי אחת המידות שהתורה נדרשת בהן של ר' יוסי הגלילי המובאת ברש"י ב' ט'
ד"ה מקדם.
2.
ליודעי לועזית:
בעקבות מי מן המפרשים המלך הרמבמ"ן (משה מנדלסון) בתרגומו לפסוק ב':
ער האב נעמליך זייבע אויגען אויף אונד זאה.
ב.
פרק יח, ב'.
שלשה אנשים.
ראב"ע א'
וירא
– הנה קצת אמרו כי השם ג' אנשים הוא אחד והוא ג'
ולא יתפרדו. והנה שכחו ויבאו שני המלאכים סדומה ומפרשים אמרו שהשם נראה אליו במראות נבואה ואחר כן נשא עיניו וראה ג'
מלאכים האחד בא לבשר שרה והשנים הלכו לסדום האחד להשחית והשני להציל את לוט. ופי'
ויאכלו כי נאכל הלחם כטעם אשר תאכל האש.
י"ג
אני
זקנתי –
ומפרשים אחרים אמרו כי אלו ג' אנשים נביאים היו.
ואם טען טוען והלא אברהם נביא היה ואיך בא נביא אל נביא רק אם היה גדול ממנו בנבואה כמשה ואהרן. ותשובתם שלא באו לאברהם רק לשרה. וכן אמרו איה שרה אשתך והשנים הלכו אל סדום ואל תתמה על מלת כי משחיתים אנחנו. כי כן כתוב ומשה ואהרן עשו את כל המופתים.
והשם עשאום. וסמכם אליהם בעבור שנעשו על ידם. והנה יהיה פי'
ויאכלו כמשמעו. ופי'
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן איננו קדש רק הוא כמו רבותי ….
רמב"ן יח, א
ויאכלו
– נראו כמי שאכלו:
ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט – אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה,
ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך,
זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם ואם במראה, לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר,
איך אמר "וירא אליו ה'",
כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות,
והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר,
וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה,
ואם כן בא החלום הזה ברוב עניין כחלומות השקר,
כי מה תועלת להראות לו כל זה:
וכן אמר (שם)
בעניין "ויאבק איש עמו"
(להלן לב כה)
שהכל מראה הנבואה – ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ולמה אמר (להלן לב לא)
כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (עיין להלן כח יג, לא ג):
והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בעניין לוט,
כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו,
אבל הכל היה מראה ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה "ויאיצו המלאכים וגו'
קום קח את אשתך", "ויאמר המלט על נפשך" (להלן יט טו יז), ו"הנה נשאתי פניך"
(שם כא), וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם,
והמאמרים בכל דבר ודבר מראה,
ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם:
ר'
יצחק
ערמאה: עקדת
יצחק:
אמנם במה שאמר (הרמב"ם במורה נבוכים)
על הרבה מעשים המסופרים בתורה,
שהיו במראה הנבואה,
חלילה חלילה, כי זה לא הטיל הכתוב להכרת שום חכם ומשער כלל (=
לא השאיר הכתוב לשקול דעתו של חכם)
אלא עדות ה'
נאמנה בכל מה שספרה מהם,
כי אחר שנדע שאין מעצור לה' לצוות ולעשות ברב או במעט,
מי מעכב שיהיה הדבר כן?
ואסור לשמוע מפיהם (= מפי אלה האומרים שהוא במראה הנבואה) דבר רק במה שיעיד הכתוב שהוא במראה,
כמו ביחזקאל ה'
"ותבוא אותי ירושלימה במראות אלוקים".
ולסבה זו אני רואה שספור הג' אנשים הבאים אל אברהם קרוב הוא שיהיה במראה הנבואה,
לא מהטעם שכתב הרב המורה ז"ל,
אלא מפני שנראה בעיני שהכתוב עצמו אומר כן, פעמים:
האחד באמרו "וירא וירץ לקראתם",
שהוא מיותר אליבא דכולי עלמא,
אלא אם רצה לומר, שהיה ראוה, שרץ לקראתם, לא שרץ בפעל.
והשני:
מה שחתם באותו ספור "ואברהם עודנו עומד לפני ה'"
יאמר בפירוש, כי אם היות שנראה שנעתק משם והלך הנה והנה,
הכל היה ספור מה שנראה אליו בעמדו שם לפני ה'. ואם זהו פירוש הכתוב, הרי הספור הוא אצלי כמאמר "והנה סולם" (בראשית כ"ח),
כי שמו שספר שהסולם ההוא היה בחלום,
ספר שכל זה היה במראה,
כענין,
וארא בחלום והנה העתודים וכו'
(בראשית ל"א)
וכדומה.
והנה הרמב"ן ז"ל כתב על הרב המורה,
שדברים אלו אסור לשומעם, ואני מתירו לעצמי,
מפני שטענתי חזקה ונכונה, מלבד מה שאמר באמרו בתחילה "וירא אליו ה'"
ולא נזכר, על מה נראה ומה דבר כלל, יראה שהוא כלל ופרט.
1. מי הם "קצת האומרים" המובאים בפתח דברי ראב"ע?
2. מה ההבדל בין הדעה השניה והשלישית שנאמרה בראב"ע?
3. מהו ההבדל בין דעת הרמב"ם לדעת הרמב"ן?
(דברי הרמב"ם המובאים ברמב"ן לקוחים ומקוצרים מתוך מו"נ ב' מ"ב).
4. מה הן טענות הרמב"ן נגד הרמב"ם?
5. במה מסכים העקדה עם הרמב"ם ומה הם נמוקיו?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו? |
א' |
|
מה קשה לו? |
א' |
|
וכתב על זה הגור אריה: כנגד איזו דעה מוטעית מופנים הדברים? |
ב' |
|
מה קשה לו? |
* ג' |
|
מניין לו? |
ז' |
ד.
שאלת בקיאות:
רש"י י"ג
ואני
זקנתי –
שינה הכתוב מפני השלום שהרי היא אמרה ואדוני זקן:
מי עוד שנה מפני השלום?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה הראשונה (תש"ב)
פרשת וירא
פרקים י"ח–י"ט
א.
1. מה ההבדל בין רש"י ובין רשב"ם בהבנת העניין של בקור ה' אצל אברהם?
קרא:
רש"י י"ח פסוק א'.
וירא
אליו –
לבקר את החולה (ב"מ פו) אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו:
רשב"ם שם
וירא
אליו ה'
– האיך שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים.
שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קוראו בלשון שכינה כדכתיב כי שמי בקרבו שלוחו כמותו.
וכן וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וכתוב שם וירא ה'
כי סר לראות:
רש"י י"ח פסוק ב'.
והנה
שלשה
אנשים –
אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב"ר).
תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים ויאכלו ויאמרו אליו ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב אליך ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הפכי (ב"ר)
ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך למדת שהאחד היה מציל:
רשב"ם שם פסוק כ
ויאמר
ה' – המלאך לאברהם שלוחים הללו אני שולח בשביל זעקת סדום כמו שאמר למעלה ואנשי סדום רעים וחטאים:
רש"י י"ח פסוק ג',
ויאמר
אדני אם
נא וגו'
– לגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור וכיון שלא יעבור הוא יעמדו חבריו עמו ובלשון זה הוא חול (שבועות לה) ד"א קודש הוא והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים ואע"פ שכתוב אחר וירץ לקראתם האמירה קודם לכן היתה ודרך המקראות לדבר כן כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם שנכתב אחר ויולד נח וא"א לומר אלא א"כ קודם גזירת ק"כ שנה ושתי הלשונות בב"ר:
רשב"ם שם פסוק כ"ב
עומד
לפני ה'
– לפני המלאך לבקש פניו:
רשב"ם שם פסוק כ"ו
ויאמר
ה' – המלאך:
ב.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים?
לראב"ע:
י"ח פסוק ה'
כן
תעשה –
דרך מוסר שפת לחם די:
לרשב"ם:
י"ח פסוק י"ד
בד"ה היפלא מה'.
לרש"י:
י"ח פסוק י"ז
אשר
אני עושה
– בסדום לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו אני נתתי לו את הארץ הזאת וחמשה כרכין הללו שלו הן שנאמר גבול הכנעני מצידון וגו'
בואכה סדומה ועמורה וגו'. קראתי אותו אברהם אב המון גוים ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי:
לרש"י:
י"ח פסוק י"ח
ואברהם
היו יהיה
– מ"א זכר צדיק לברכה הואיל והזכירו ברכו.
ופשוטו וכי ממנו אני מעלים והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול ולהתברך בו כל גויי הארץ:,
ומה ההבדל שבין שתי תשובותיו?
לרש"י:
י"ט פסוק ג'
ויסרו
אליו –
עקמו את הדרך לצד ביתו:
ג.
פרק י"ח פסוק י"ט
ברש"י
כי
ידעתיו
… יצוה
– לשון הווה כמו (איוב א) ככה יעשה איוב (ע"פ ה' יחנו):
אונקלוס יח יט:
כי
ידעתיו
– ארי גלי קדמי בדיל די יפקד ית בנוהי וית אנש ביתיה בתרוהי ויטרון אורחין דתקנן קדם יי למעבד צדקתא ודינא בדיל דייתי יי על אברהם ית די מליל עלוהי:
מה ההבדל בין רש"י ובין תרגום אונקלוס?
מה מכריח את רש"י לפרש "יצוה"
בלשון הווה ולא בלשון עתיד כאונקלוס?
ואלה
דברי
שד"ל:
"כי לכך בחרתי בו כדי שיצוה וכו'
באופן שישמרו דרך ה' וכו';
כי לא בחר ה' באברהם בעבור אברהם לבד אלא כדי שיהיה אב לעם קדוש /מדברי אברבנאל/ ובחירת העם גם כן לא היתה בעבור עצמם, אלא בעבור המין האנושי כולו.
האם שד"ל נוטה לדעת רש"י או לדעת אונקלוס או בחר לו דרך שלישית?
נמק את תשובתך!
ד.
מה הוא הקשר הפנימי בין י"ח פסוק י"ט ובין טענותיו לאברהם לפני הקב"ה בפסוקים כ"ג – ל"ב?
ה.
העתק את הפסוק כ"א פעמיים וממנו בסימני פסוק,
פעם התאם לפרוש רש"י ופעם לפרוש ספורנו.
ספורנו יח, יט:
למי משניהם דומה רשב"ם?
כי
ידעתיו
– מוכיח במישור: למען אשר יצוה את בניו.
וכל זה אמר האל ית'
לעשות ולמען אשר יצוה אברהם לבניו בראותו גודל חסדיו גם לרשעים ומשפטיו נגד הבלתי שבים ישמרו לעשות צדקה ומשפט:
למען הביא ה'
על אברהם את אשר דבר עליו. והתכלית האחרון המכוון בזה מאת האל ית'
היה להביא על אברהם את אשר דבר כאמרו להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך:
ו.
י"ח פסוק כ"ו.
"בתוך העיר"
ראב"ע יח, כו:
וטעם
בתוך
העיר –
שהם יראים את השם בפרהסיא וכן שוטטו בחוצות ירושלים:
רמב"ן יח, כו:
בתוך
העיר –
פירש רבי אברהם שיהיו יראים את השם בפרהסיא, וכן שוטטו בחוצות ירושלם (ירמיה ה א)
והנכון בעיני כי אברהם אמר "בתוך העיר" לאמר שאפילו יהיו נכרים בתוכה ראוי שיצילוה ואמר זה בעבור לוט,
וחשב אולי יש אחרים שם:
מה קשה לראב"ע וגם לרמב"ן?
לשם מה מביא ראב"ע את ירמיה פרק ה'
פסוק א'? מה כוונתו?
ז.
השוה את מידת הכנסת אורחים של לוט /פרק י"ט/
לזו של אברהם /פרק י"ח/.
במה נופל לוט מאברהם?
במה בכלל מורגשת בלוט השפעת הישיבה בסדום?
ח.
כיצד מעריכים המפרשים את הצעת לוט להפקיר את בנותיו למען הציל את אורחיו?
עצה
טובה: השוה פרק י"ט לשופטים פרק י"ט – כ'
ושים לב להבדלים שביניהם. קרא את דברי הרמב"ן לבראשית י"ט פסוק ה'
ד"ה הוציאה נא אתכן /עד סוף הדבור/
העוסקים בהשואה זו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השבע עשרה (תשי"ח)
פרשת וירא
פרק י"ח י"ד–כ"א
השוה לגליוננו גם גליונות וירא תשי"ב,
תשי"ג שעסקו אף הם בפסוקים אלה.
א.
שאלות כלליות:
1. **
פסוקים אלה (י"ז–כ"א)
עומדים בין שני חלקי הפרק.
בין א'-ט"ו בקור המלאכים אצל אברהם,
ובין כ"ג–ל"ג תפלת אברהם בעד סדום.
שים לב:
י':...
והנה
בן
לשרה
אשתך
י"ד:…
ולשרה
בן
י"ט:
כי
ידעתיו
למען
אשר
יצוה
את
בניו
ואת
ביתו
אחריו
ושמרו
דרך
ה'
לעשות
צדקה
ומשפט
כ"ה:
השופט
כל
הארץ
לא
יעשה
משפט?
הסבר מהו הקשר הפנימי בין פסוקינו למה שלפניהם ובין פסוקינו למה שאחריהם?
2. *
בפסוקינו מדבר ה'
אל אברהם בפעם השישית.
השוה:
י"ב א'-ג';
ז';
י"ג י"ד;
ט"ו;
י"ז;
הסבר במה שונה התגלות זו במהותה מכל הקודמות.
ב.
יח,
כ'.
זעקת סדום ועמורה כי רבה.
רד"ק:
ופירוש "זעקת"
שהיו זועקים העשוקים,
בין מהם בין מארצות אחרות שבאים או עוברים שם,
זועקים חמס מרוב העושק.
אע"פ שהיו עושים תועבות אחרות,
לא נחתם גזר דינם אלא על החמס כי לא יסבול האל החמס לאורך זמן, כי הוא הפסד יישוב עולם,
כמו שראינו גם כן באנשי דור המבול.
1. מהו הקשי הדקדוקי שרצה רד"ק לישב בדבריו הראשונים?
ועיין גליון וירא תשי"ב (2)
2. **
מהי הראיה לכך,
שלא נחתם גזר דינם של סדום ועמורה אלא על החמס (=
הגזל),
והלא בפרק י"ט רואים אנו אותם חוטאים בתועבה אחרת ולא בגזל עניים?
3.
מניין לו שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל?
ג.
יח,
כ"א.
ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו.
רש"י:
למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, הכל כמו שפרשתי בפרשת הפלגה.
ד"א:
ארדה נא לסוף מעשיהם.
והשוה:
י"א ה'
וירד
ה' לראות:
לא הוצרך לכך,
אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו.
1. מה קשה לו בשני המקומות?
2.
הסבר למה שנה רש"י לשונו במקומנו מן הלשון שאמר בי"א ה' ד"ה וירד… (שים לב שבפ'
נח הוסיפו למלת "יראו"
גם "ויבינו",
ולא עשה כן במקומנו!)
3. *
מה ההבדל בין שני פרושי רש"י למקומנו?
4. **
האם בפירוש ראשון מפרש הוא את הירידה או את הראיה?
5. **
ומקשה הרא"ם על פרושו השני למקומנו:
מאחר שפירש בד"א שהירידה היא שכלית "לרדת לסוף מעשיהם",
למה לא פרש גם שהראיה היא שכלית כמו (קהלת)
"ולבי ראה הרבה חכמה"?
6. למה הסתפק רש"י בפרושו לנח בפרוש אחד ולא הביא גם את הד"א שם, כפי שהביאו אצלנו.
ד.
יח,
כ"א.
ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה
רש"י
ד"ה
הבאה אלי
עשו: וכן עומדין במרדם כלה אני עושה בהם,
ואם לא יעמדו במרדם, אדעה מה אעשה להפרע מהם ביסורים ולא אכלה אותן.
כיוצא בו מצינו במקום אחד (שמות ל"ג ה') "ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך", ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין "עשו"
ל"כלה"
כדי להפריד תיבה מחברתה.
1. כמה קשיים בפסוקינו רצה רש"י לישב ואלו הם?
2. **
גור אריה מקשה:
לשם מה מוסיף רש"י על מלת "עשו"
שבפסוק גם את "וכן עומדם במרדם"
– מה תיקן ע"י כך?
3. במה מסייע הפסוק שמות ל"ג ה' להבנת פסוקנו?
4. **
השוה לפסוקנו את שני הפסוקים הבאים:
שמות
י"א
א': כשלחו
כלה
גרש
יגרש
אתכם.
ירמיה
מ"ו
כ"ח:
כי
אעשה
כלה
בכל
הגוים
אשר
הדחתיך
שמה.
האם דומה השימוש במלה "כלה"
במקומנו לאחד משני לשונות כלה בפסוקים הנ"ל?
או האם הוראתה ותפקידה התחבירי של "כלה"
במקומנו אחר הוא?
ה.
יח,
כ"א.
הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה
ראב"ע:
ד"ה
הכצעקתה
הבאה
אלי: יש אומרים אם כן עשו אעשה בהם כלה.
ד"ה
ואם לא
אדעה: ארחם אותם, וכן יפרשו (שמות ב' כ"ה)
"וידע אלוקים".
ועל דעתי אדע אם עשו כלם כרעה הזאת.
1.
העתק את פסוקנו פעמים בסמני פסוק וסמנו בסמני פסוק בהתאם לפרושו של רש"י בהתאם לפרושו של ראב"ע ו"על דעתי".
2. *
המפרשים המאוחרים מעירים שיש בפרושו של ראב"ע ("ועל דעתי") חולשה גדולה מאד,
בהתחשב עם תכנם של הפסוקים הבאים אחרי פסוקנו. איזו היא?
ו.
יח,
כא.
ארדה נא ואראה
עקדת
יצחק:
עניין "הנסיון"
נוהג עם כל,
ובפרט שהגיע שעה להגמר דינם והיה כצדיק כרשע "עד האלוהים יבוא דבר שניהם",
במצרף הנסיון בו תתמלא סאת הטוב לטובים ואיפת הרע לרעים, כמו שעשה לפרעה ולמצרים, וזולתם מהמורדים. והנסיון אשר בכאן הוא מה שהסכימה חכמתו שירדו שם המלאכים האלה וע"י מעשיהם אשר יעשו עמהם יגמר רע רשעים, להמטיר עליהם פחים אש וגפרית,
כי ירידתו יתברך ושם אראה הכצעקתם הבאה אלי עשו עם האנשים האלה, וגמר דינם לעשות עמהם כלה,
ואם לא אדעה מה לעשות.
ואמר "עשו"
לשון עבר על שעת גמר הנסיון, כמו (שמות ד') "ראה כל המופתים אשר שמתי בידך".
והיה אומר כן,
כי ידע כי המליץ הטוב למשמע אזניו יתעורר להמליץ בעדם תפשה כמו שעשה.
ספורנו:
ד"ה
ואראה
הכצעקתה:
אראה זה בפועל,
בהתגלות לבם, שיתקוממו על לוט המתנדב וידעו כל באי עולם, כי לא על חנם היה העונש הגדול.
ד"ה
עשו כלה:
עשו כלה, שאין ביניהם מוחה,
כמו (שמות י"א א') "כלה גרש יגרש אתכם" שענינו "כולכם",
וגם זה נודע בשליחות המלאכים שנאמרו (י"ט ד') "כל העם מקצה"
ואין מכלים.
1. מה המשותף בין שני הפרושים האלה ובמה שניהם נבדלים מרש"י?
2. מהו ההבדל בתפישת "ירידת ה'" בכללה ובפירוש מלה "כלה"
בפרט?
3. למה התכון באמרו "כמו שעשה לפרעה ולמצרים"?
4. במה עוזר פ'
שמות ד' כ"א לפרושו של בעל העקדה?
5. לשם מה הוסיף את דבריו האחרונים "והיה אומר כן,
כי ידע" – מה רצה ליישב בזה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה תשיעית (תשי"ב)
פרשת וירא
י"ח י"ז–כ"א
א.
** שאלת מבנה:
פסוקים אלה עומדים בין שני חלקי הפרק:
א'-ט"ו בקור המלאכים אצל אברהם ובין כ"ג–ל"ג תפלת אברהם על סדום.
הסבר מהו הקשר הפנימי שבין פסוקנו למה שלפניהם ולמה שאחריהם?
ב.
שאלות כלליות:
1.
אברבנאל
שואל:
הנה גם לנח הודיע ה'
את אשר הוא עושה והוא עניין המבול ולא נמלך עם עצמו ולא עשה עליו טענות על שראוי להודיע אותו (= נימק את החלטתו לגלות לנח)
– ומדוע עשה כן לאברהם?
ענה לשאלתו!
2.
לדעת כמה מפרשים מושפע הנביא עמוס מפסוקינו אלה. מצא את הפסוק בעמוס שאליו יכונו?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו? מה בין שני פרושיו (ועיין ו' ט' * העתק את הפסוקים י"ז–י"ח פעמים וסמנם בסימני פסוק לפי שני פרושי רש"י. |
י"ח ד"ה ואברהם היו יהיה |
|
** מה מצריך את רש"י לפרש כיון "ידע" ** הסבר את בקרת רש"י לפרוש תרגום אונקלוס ומדוע – אם נפרש כאונקלוס – "אין למען נופל על הלשון"? |
י"ט ד"ה כי ידעתיו |
|
* לדברי רש"י אלה מקשין (גור אריה, הכתב והקבלה ואחרים): הסבר את דברי רש"י באופן שתסור תלונתם מעל אברהם. |
י"ט ד"ה למען הביא |
|
מה קשה לו? |
כ' |
ד.
*פרק יח, י"ט.
כי ידעתיו למען אשר יצוה
רש"י
ד"ה ידעתיו
אברבנאל:
יאמר:
הנה הידיעה לדבקות ההשגחה ששמתי על אברהם לא היה בעבור עצמו לבד, אלא כדי שיהיה התחלה נכבדת אל האומה אשר תצא מחלציו, וזה "כי ידעתיו למען אשר יצוה"
רוצה לומר כי דבקתי בו השגחתי כדי שיצוה את בניו ויסדר אותם באופן שישמרו דרך ה' שיעשו צדקה ומשפט.
מה ההבדל (הדק!)
בין רש"י לבין אברבנאל כאן?
ה.
פרק יח, י"ט.
למען הביא ה'
על אברהם את אשר דבר.
רש"י ד"ה לעמן הביא החל מן "על בית אברהם לא נאמר אלא על אברהם…"
בראשית רבה מ"ט:
תני ה' שמעון בן יוחאי:
כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאלו לא מת שנאמר למען הביא ה' על אברהם וכו'.
הסבר מדוע הביא רש"י גירסה זו ("בן צדיק") ולא גירסת המדרש "בן יגע בתורה".
ענה בעזרת הפסוקים בירמיהו: ט'
כ"ב–כ"ג;
כ"ב ט"ו–ט"ז!
ו.
שאלות סגנון ולשון:
1.
השוה:
פסוק י"ז:
וה'
אמר המכסה אני מאברהם
פסוק כ':
ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה.
מהי סבת השנוי בזמנים?
ועיין
בראשית
ד' א':
ואדם ידע את חוה אשתו
כ"א
א':
וה'
פקד את שרה
לעיין גליון וירא תשי"א ג1
2. למה נאמר בפ'
י"ט "דרך ה' " לא נאמר "דרכי"
והלא דברי ה'
הם אלי?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים וארבע (תשכ"ה)
פרשת וירא
פרק י"ח י"ז–ל"ג
חמישים צדיקים אשר בתוך העיר
א.
שאלה כללית
השוה:
י"ט.
ידעתיו למען אשר יצוה… ושמרו דרך ה'
לעשות צדקה ומשפט
כ"ג.
האף תספה צדיק עם רשע…
למען חמשים הצדיקים
כ"ד
….
להמית צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט
מה אומרת חזרה זו על המלים המסומנות בקו?
ב.
יח,
כ"א.
ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה
ואם לא אדעה.
רש"י:
ד"ה
הבאה אלי
עשו: וכן עומדים במרדן,
כלה אני עושה בהם; ואם לא יעמדו במרדו, אדעה מה אעשה להפרע מהם ביסורין ולא אכלה אותם.
וכיוצא בזה מצינו במקום אחר (שמות ל"ג)
"עתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך".
לפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין עשו לכלה, כי להפריד תיבה מחברתה.
ספורנו:
ד"ה
עשו כלה:
עשו כלה, שאין ביניהם מוחה,
כמו (שמות י"א א') "כלה גרש יגרש"
שענינו:
כלכם.
וגם זה נודע משליחות המלאכים שנאמר בו (י"ט ד') "כל העם מקצה"
ואין מכלים,
שד"ל:
ד"ה
הכצעקתה: אי אפשר לפרש,
אם כצעקתה עשו,
אעשה בהם כלה,
כי לא תבוא הה"א להורות על תנאי…
… ו"עשו כלה" – תכונה עשו בהחלט ובא הפסק ליתן רוח בין שתי המלות, שלא יובן ש"כלה"
הוא הפעל, על דרך (ירמיה מ"ו כ"ט)
"כי אעשה כלה בכל הגויים".
אבל יובן שהוא תאר הפעל,
(ועל דרך, דברים א' ל"ג לתור לכם מקום לחנותכם באש לילה),
כמו (שמות י"א א') "כלה גרש יגרש אתכם מזה",
וזה קרוב לפירוש ספורנו, ולא כפרושו ממש…
1. מה קשה בפסוקנו?
2. סמן את פסוקנו בסימני פסוק לפי פרושו של רש"י ולפי פרושו של ספורנו.
3. מה ראה רש"י להאריך סוף דבריו ולהוסיף "ולא אכלה אותם"?
4. **
מהו הקשי שרצה רש"י לישבו בהוסיפו למילת "עשו"
את המלים "וכן עומדין במרדן"?
5.
מדוע אין שד"ל מקבל את פרושו של רש"י?
6. מה בין פרושו של שד"ל לפירוש ספורנו?
7. מהי חולשת פרושו של ספורנו (ובגלל אותה חולשה גם לא קבלו שד"ל)?
ג.
שאלה כללית לתפילת אברהם
רלב"ג:
האם יתכן באף ובחימה שתכלה הצדיקה עם הרשע, אולי יש חמשים צדיקים בתוך אלו הכרכים,
האם תכלה באף המקום ההוא ולא תשגיח במקום ההוא להצילם בעבור החמשים אשר בקרבה?! הנה בלי ספק ראוי שיגינו הצדיקים ההם על שאר אנשי זה המקום הכולל סדום ועמורה אדמה וצבויים וינצלו כלם בעבורם, כטעם (איוב כ"ב ל') "ימלט טי נקי".
עקדת יצחק:
האף
תספה
צדיק עם
רשע: ראה ללמד סניגוריא על כל העדים ההם בעלילה חזקה,
ואמר:
מארי דאברהם, האף וחימה יגרם להמית צדיק עם רשע וזה לא יתכן, כי הוא עול מפורסם. ואם
כן מזה
יחוייב
שלפעמים
תשא עון
הרשעים, כאשר במותם חויבה מיתת הצדיקים עמהם, וזה:
כי האדם הצדיק היושב במדינה הרעה ומסתפק בכל צרכיו בעיר ההיא וחי בהם חיים הכרחיים,
ודאי אם ימותו כולם וישאר הוא לבדו,
ימות גם הוא,
ואפילו אפ יום או יומים יעמוד, הנה
לא יעלה
לו שבתו
או חדשו,
וכמו שאמר הקב"ה בעצמו (יונה ד') "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה",
כי שם נשא האבות החטאים בעבור הקטנים ויונקי השדים שלא חטאו שלא ימותו במות אבותם…
ר'
פ'
וולף
היידנהיים:
מפורש:
ושעור הכתובים כך הוא לדעתי:
אולי ימצאו חמשים צדיקים אזרחים ולהם ישות בעיר שהם בה, ואף שתספה ולא תשא למקום ההוא, אף לא למען הצדיקים, כלומר לתכליתם, (כי איככה יראו באדן מולדתם ולא ירע לבבם?) מ"מ חלילה לך מעשות… והיתה אליו תשובת ה', כי לא לבד למען הצדיקים כי אם גם בעבורם ישא לרשעים אף שאינם לא ממשפחתם ולא מתושביהם,
כי אם ימצאו שם דרך יזדמן בלבד ולא לבד העיר אשר הצדיקים בתוכה כי אם לכל המקום והיינו לכל המקומות (והזכיקר סדום כי יש לחשוב שבה ריבוי הצדיקים כי היא הגדולה)
והוסיף "בתוך העיר", כי סדום לאו דוקא אלא אפילו עיר אחרת…. ונשאתי לכל המקום בעבורה – וזה פשט נאה ומקובל.
שד"ל:
והנה אברהם התפלל,
שיסלח ה' לכל הככר אם ימצאו בסדום חמשים צדיקים או ארבעים או שלושים או עשרים או עשרה,
כי גם עשרה הם עדה,
ואולי יוכלו להניא את לב אנשי העיר מעשות התועבה,
אולי יצליחו לבטל החוק הרע שחקקו להם,
אבל בפחות מעשרה רחוק הוא שיהיה כח בידם למשוך אליהם כל אנשי העיר.
1. על מה מתפלל אברהם? על הצלת הצדיקים,
על הצלת הרשעים או על הצלת העיר – לפי דעת הפרשנים הנ"ל?
(עיין גם בגליון וירא תשכ"ב שבו הובאו דעות רמב"ן רד"ק ואברבנאל והשוה דעותיהם לדעות שהובאו בזה).
2. מי ממפרשינו כאן מסכים עם דעת הרמב"ן (שהובאו בגליון תשכ"ב)?
3. **
מהו ההבדל העקרוני שבין דעת שד"ל לבין דעת הרלב"ג?
4.
הסבר את דברי בעל העקדה המסומנים בקו.
5. מה כונת רווה"ה באמרו "שיש להם ישות בעיר" ומהיכן בפסוקים למד לומר כן?
6. מהו ההבדל בין "למען"
ובין "בעבור"
לדעת רווה"ה?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י
1. רש"י
ד"ה
השופט
כל הארץ:
נקוד בחטף פתח ה"א של "השופט",
לשון תמיה: וכי מי שהוא שופט לא יעשה משפט אמת?
א.
* למה לא הסתפק רש"י לקבוע שהוא לשון תמיה (כדרכו)
ולמה הוסיף עוד "וכי מי שהוא…"
מה תיקן בזה?
ב.
* לשם מה הוסיף מלת "אמת"
בסוף דבריו?
2. רש"י
ל"א
ד"ה
הואלתי:
רציתי כמו (שמות ב') "ויואל משה"
השוה לדבריו רש"י
דברים
א' ה'
ד"ה
הואיל
משה: התחיל,
כמו "הנה נא הואלתי".
**
מפרשי רש"י מתקשים בסתירה שבין דבריו.
אך ישנו ישוב פשוט, איזהו?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
בראשית י"ח ט"ו
ותכחש שרה |
לאמר לא צחקתי כי |
יראה
ויאמר | לא כי צחקת
לשם מה באים שלושה הפסקים בפסוקנו?
ב.
כ'
ד'
ואבימלך לא קרב אליה ויאמר אדני הגוי גם–צדיק תהרג
כל טעמי הזקף סומנו בזקף גדול. מה הסיבה לדבר?
ג.
כ'
ט'
ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה–עשית לנו ומה–חטאתי לך
כי–הבאת עלי ועל–ממלכתי חטאה גדולה…
פתיחת האמירה (ויאמר לו) נסגרת על ידי השאלה הראשונה (מה–עשית לנו). כן אנו מוצאים גם בפסוקים אחרים, הכוללים 2 שאלות רצופות, כגון:
בראשית
מ"ג
כ"ז:
וישאל להם לשלום ויאמר השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי.
שמות
ג' י"א:
ויאמר משה אל–האלקים מי אנכי כי אלך אל–פרעה וכי אוציא את–בני ישראל ממצרים.
אך ישנו פסוקים,
בהן נסגרת פתיחת האמירה רק בגמר 2
השאלות,
כגון:
בראשית
ד' ו:
ויאמר ה' אל–קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך
בראשית
ל"א
ו:
ויחר ליעקב וירב בלבן
ויען יעקב ויאמר ללבן מה–פשע?
מה חטאתי כי דלקת אחרי.
הסבר את צורת הפיסוק בפסוקנו.
אלו טעמים היו דרושים, לו פתיחת האמירה היתה נסגרת אך בגמר שתי השאלות?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה תשיעית (תשי"ג)
פרשת וירא
י"ח י"ז–כ"א.
גליון זה הוא המשך גליון וירא תשי"ב.
עיין שם וצרפו לשאלותינו כאן.
א.
שאלות כלליות:
**2.
פסוקים אלה (י"ז–כ"א)
עומדים בין שני חלקי הפרק.
בין:
א'-ט"ו בקור המלאכים אצל אברהם,
ובין כ"ג–ל"ג תפלת אברהם בעד סדום.
שים לב:
י':…
והנה
בן
לשרה
אשתך
י"ד:…
ולשרה
בן
י"ט:
כי
ידעתיו
למען
אשר
יצוה
את
בניו
ואת
ביתו
אחריו
ושמרו
דרך
ה'
לעשות
צדקה
ומשפט
כ"ה:
השופט
כל
הארץ
לא
יעשה
משפט
הסבר מהו הקשר הפנימי בין פסוקינו למה שלפניהם ובין פסוקינו למה שאחריהם?
*2.
בפסוקינו מדבר ה'
אל אברהם בפעם הששית.
השוה:
י"ב א'-ג';
ז';
י"ג י"ד;
ט"ו;
י"ז;
הסבר במה שונה התגלות זו במהותה מכל הקודמות.
ב.
פרק יח, י"ט.
כי ידעתיו למען אשר יצוה את… ושמרו דרך ה'
לעשות צדקה ומשפט
למען הביא ה'
על אברהם את אשר דבר עליו.
(עיין לפסוק זה גליון וירא תשי"ב שאלות ג,
ד,
ה).
**1.
מה ההבדל בין הוראת ה"למען"
וה"למען"
השני בפסוקנו.
העזר בתשובתך בדברי
הרמב"ן
דברים
כ"ט
י"ח
ד"ה
והתברך
החל מן
"ואין
טעם… למען
במקום
הזה" עד
"למען
יכרת".
… ואין "למען"
במקום הזה טעם,
שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה, אבל הוא כמו "לספות",
יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך כי בכל סבה עם עלול יאמר "למען",
בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול, כמו למען (אשר)
ייטב לך, בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו,
כמו למען למוג לב (יחזקאל כא כ),
למען יאשמו (שם ו ו),
כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת (הושע ח ד),
והפסוקים המובאים ברמב"ן שמופיעה בהם מלת "למען":
דברים ו' י"ח;
יחזקאל כ"א כ'; יחזקאל ו' ו';
הושע ה' ו'.
2.
הסבר האם הוראת המושג צדקה כאן מזדהה עם מושג צדקה שבפרק ט"ו ו' או שונה ממנו?
3.
להסברת המושג דרך ה' משתמשים כמה מן המפרשים בשני המקומות מתוך ירמיהו: ט'
כ"ב–כ"ג;
כ"ב ט"ו–ט"ז.
הסבר , במה מסייעים פסוקים אלה להבנת פסוקנו!
*ג.
פרק יח, י"ט.
כי ידעתיו למען אשר יצוה.
ספורנו
כי
ידעתיו: מוכיח במישור.
מה ראה ספורנו להשתמש בפירוש פסוקנו במליצה לקוחה מישעיה י"א?
ד.
יח,
י"ט.
כי ידעתיו למען אשר יצוה…
לעשות צדקה ומפשט…
כ'.
זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד.
יומא ל"ח ע"ב:
א"ר אליעזר מברכתן של צדיקים את הלמד קללתן של רשעים, דכתיב:
"כי ידעתיו למען…
צדקה ומשפט" וכתיב בתריה: "זעקת סדום ועמורה כי רבה".
ומפרש
בעל תורה
תמימה:
מתוך הסיבה שפרש הקבה"ו שבשבילה הוא מברך את אברהם – מפני שהוא עושה צדקה ומשפט, וסמוך לזה אמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה"
ולא פרש מהו חטאם, אנו למדין סתום מן המפורש,
שחטאם היה הפך צדקה ומשפט,
כלומר שגזלו וחמסו ועשו עול ושוד. וכמו שבדור המבול נחתם גזר דינם על הגזל, כך גם בסדום נענשו כליה על עון זה.
1.
באלו דרכים לומד הדרשן שנענשו אנשי סדום על עון בגזל. והיכן מצינו בתנ"ך – ברמז או במפורש – שזה היה העון שבעבורו נחרבה סדום?
*2.
מהיכן למדנו שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה רביעית (תש"ו)
פרשת וירא
פרק יח, כ'
ג – לב
א.
1. חלק את פרק יח
2. מהו הקשר הפנימי בין פסוק י"ט ובין הקטע שלנו כ"ג –לב
3. אלו מתכונות אברהם אבינו מתגלות לנו בקטע זה?
ב.**
פרק יח, כ"ג –כ"ה –פנייתו הראשונה של אברהם.
על תפלה ראשונה זו מקשים המפרשים:
ר'
שלמה דובנא (הבאור):
יש להפליא על הסתירות אשר בתפילתו זאת:
מתחילה (כ"ג)
התפלל שלא להמית צדיק עם רשע. בפסוק שאחרי זה (כ"ד)
הוסיף להתפלל שיצילו הצדיקים גם את הרשעים ועדיין לא נענה על הראשון, ובפסוק השלישי חזר על הראשון להתפלל רק על הצדיקים?
(וזוהי גם קושיתו של רש"י בפסוק כ"ה)
רש"י יח, כה:
חלילה
לך –
וא"ת לא יצילו הצדיקים את הרשעים למה תמית הצדיקים:
חלילה
לך –
חולין הוא לך יאמרו כך הוא אומנתו שוטף הכל צדיקים ורשעים כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה:
1.
כיצד מתרץ רש"י את הקושיה הזאת בדבריו
2. **
להבנת דברי רש"י אלה השוה דברי המפרשים אותו:
דברי דוד:
פירוש דברי רש"י:
מן הראוי שלא תספח צדיק עם הרשע,
זהו שורת הדין ואין צריך תפלה, רק התפלה שתציל לכל המקום עבורם. ואם לא תועיל תפלתי, למה תמית הצדיקים,
שזה אין צריך תפלה אלא שורת הדין?!
ר'
וולף
היידנהיים:
באמת לא התפלל אברהם כ"א שלא להמית צדיק עם רשע, וזהו שאמר "האף תספה צדיק עם רשע"
לשון יחיד, שאפילו צדיק אחד אין לסוף עם רשע,
ובפסוק השני הוסיף להתפלל ולחזק בקשתו זאת,
באמרו "אולי יש חמשים צדיקים" כלומר:
הלא יתכן שימצאו שם חמשים צדיקים, אשר מן הראוי שיצילו את כלם – "האף תספה" כלומר:
ואף אם נניח שכן מדתך (אף שזה דבר זר ונפלא)
שתספה ולא תשא למקום, הנה חלילה לך מעשות כדבר הנזכר למעלה בפ' ראשון "להמית צדיק עם רשע" ולכן חזר ואמר:
"חלילה לך השופט כל הארץ…"
להגדיל התמיהה, כי כבר התפלא על ההנחה שהניח, שלא יצילו הצדיק את הרשע,
אבל שלא יצילו גם את עצמם, ודאי אי אפשר כלל!
מה ההבדל ביניהם בהבנת דברי רש"י בתרצו את הקושיה הנ"ל?)
ג.
רמב"ן כ"ד:
חמשים
צדיקים
– כתב רש"י עשרה לכל כרך וכרך התשחית בחמשה,
תשעה לכל כרך וכרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם אולי ימצאון שם ארבעים, וימלטו ארבעה כרכים,
וכן שלשים יצילו שלשה, ועשרים יצילו שנים,
ועשרה יצילו אחד ולא בקש על פחות מעשרה שדור המבול היו שמנה צדיקים ולא הצילו על דורן,
ותשעה על ידי צירוף כבר ביקש ולא מצא כל אלו דברי הרב ז"ל ואני תמה,
אם כן מה התפלה והתחינה הזאת אשר היה מתחנן בכל פעם ופעם "אל נא יחר לאדני", ו"הנה נא הואלתי",
והלא ראוי הוא שיהיו ארבעים מצילין ארבעה ושלשים והעשרים יצילו לפי חשבון כאשר החמשים יצילו חמש…
והנה דעת הרב לומר שהרבים ראוין להצלה גדולה יותר מאשר יצילו המועטים אפילו הצלה מועטת,
כמו שאמרו (ת"כ בחקותי) אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה …
ודרך פשט הכתובים סלולה, שאמר תחילה חמשים לתת חשבון שלם של עשרה לכל אחד ואחד,
וחזר ופחת כמו שיכול, ולהציל הכל היה אומר ולא ידעתי מי הכניסו לרב במה שאמר:
1. מהי קושית הרמב"ן על דברי רש"י כ"ד ד"ה אולי יש;
רש"י יח כד
אולי
יש חמשים
צדיקם –
עשרה צדיקים לכל כרך וכרך כי ה' מקומות יש:
יח,
כ"ט
ד"ה אולי ימצאון.
2.
כיצד מתרץ הרמב"ן את דברי רש"י?
ועיין להבנת דבריו:
רש"י ויקרא כ"ו ח'
חמשה
מאה ומאה
רבבה –
(ת"כ)
וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו (יש מדקדקים בלשון רש"י שהוא כמו כפל ואריכות וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צ"ל.
וכמו כן מדקדקים כל גדולי המפרשים וחשוביהם בלשון רש"י בפרשת בראשית לא היה צריך להתחיל ומה טעם פתח שג"כ כפל וע"ש בישובם וכאן נראה לפרש למורי הגאון המופלג מוהר"ר משה חריף נר"ו שמלת רבבה סובל ב'
פירושים פי' א'
עשרת אלפים וע"ז מקשה רש"י וכי כך הוא החשבון ופי' ב'
רבבה מספר מרובה על שם ריבוי וזה הפירוש שולל רש"י באומרו והלא לא היה צ"ל כו' ודו"ק)
אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה:
באר את הרעיון הכלול בדבריו!
3. במה שונה הרמב"ן בפרושו "ודרך פשט הכתובים"
מפירוש רש"י?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
למה לא הסתפק בפרושו הראשון והביא גם את השני המסתמך על תרגום אונקלוס, |
כ"ג ד"ה האף תספה |
|
מפרשי רש"י מקשין: איך יאמרו: כך היא אומנותו… ** גור אריה מקשה: |
* כ"ה ד"ה חלילה לך (חולין..) |
|
מה קשה לו? |
כ"ה ד"ה כדבר הזה |
|
מה מובנו של "עוה"ב" |
** כ"ה ד"ה חלילה לך (לעוה"ב) |
|
מה ראה רש"י להוסיף בפרושו מלת "אמת"? |
כ"ה ד"ה השופט כל הארץ |
ה.
פרק יח, כ"ה.
חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע.
בראשית
רבה מט:
ערבוב תשובות יש כאן. אברהם אמר: "חלילה לך… להמית צדיק עם רשע" והקבה"ו אמר: "והיה כצדיק כרשע"!
יתלה לרשע (יתלה דינם, יאריך אפו להם)
בשביל הצדיק?"
1. במה שונה המדרש מן הפשט ומה אלצו להוציא הכתוב ממשמעו?
2. **
הידועים לך עוד מדרשים הדורשים את הכתוב בדרך זו של חלוקת הדברים למדברים שונים?
ו.
פרק יח, כ"ו.
ראב"ע כו:
וטעם
בתוך
העיר –
שהם יראים את השם בפרהסיא וכן שוטטו בחוצות ירושלים:
השוה
לדבריו
רד"ק
לירמיהו
ה' א':
שוטטו
בחוצות
ירושלם... אם יש עושה משפט ואסלח לה: והנה אמר דוד (תהילים ע"ט)
"נתנו גבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ" – הנה כי היו בירושלם חסידים ועבדי אל ואיך אמר ירמיהו: "אם יש עושה משפט…"? פירש אדוני אבי ז"ל,
כי ירמיהו אמר בחוצות ירושלם וברחובותיה, כי החסידים שהיו בירושלים, היו מתחבאים בבתיהם ולא היו יכולים להתראות ברחובות ובחוצות מפני הרשעים.
(ועיין עוד שבת נ"ה ע"א).
באר את הרעיון הכלול בדברי הראב"ע ומה הרמז לכך בפסוקנו?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יענה כל אחד כפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים ואחת (תשכ"ב)
פרשת וירא
פרק י"ח כ"ג–ל"ג
א.
שאלה כללית
1.
רבים דנים בשאלה האם אברהם אבינו מתנגד לאחריות הקולקטיבית,
לעונש הקיבוצי או לא.
2. האם מהלך המחשבה של אברהם בתפילתו שונה,
מנוגד או שווה למהלך מחשבתו של משה רבנו באומרו
במדבר
ט"ז
כ"ב:
האיש
אחד
יחטא
ועל
כל
העדה
תקצוף?
(ענה לשאלות אלה אחרי עברך על כל הגליון!)
ב.
שד"ל:
… והנה לכך נשלחו המלאכים לסדום לנסות יושביה,
כדי שאם יהיו ביניהם צדיקים ישתדלו להציל האורחים, או לפחות ישבו בבתיהם ולא יצאו החוצה לראות הנבלה הנעשית להם;
וע"י שליחת המלאכים עשה הקבה"ו הנסיון….
איזה קשי באחד מפסוקי פרקנו יתורץ כדעתו זו, ששליחת המלאכים היתה נסיון ליושבי העיר סדום?
ג.
יח,
כ"ד.
אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר
האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה
ר'
יוסף אבן כספי:
מצרף לכסף
ד"ה
למען
חמשים
הצדיקים: הנה למען בכאן על הסבה הפועלת אבל "בכלל"
מיוחד לזה.
1. מהו הקשי במלה "למען"
שנתקל בו אבן כספי בפסוק זה?
2. **
לאיזו הוראה של מלת "למען"
מן ההוראות הבאות מתאים ה"למען"
שבפסוקנו:
בראשית י"ח י"ט כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו
מלכים
א' י"א
ל"ד
למען דוד עבדי אשר בחרתי אותו
מלכים
ב' י"ט
ל"ד
למעני ולמען דוד עבדי
ישעיה
ס"ב
א'
למען ציון א אחשה
תהילים
ח' ג'
יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם
תהילים
קכ"ב
ח'
למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך
ד.
יח,
כד
ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים
רמב"ן:
ד"ה
ויגש
אברהם
ויאמר
האף תספה
צדיק עם
רשע… … אמר כי הגון וטוב שישא לכל המקום למען חמשים הצדיקים, אבל לא יתכן – גם במדת הדין להמית צדיק עם רשע שאם כן יהיה כצדיק כרשע ויאמרו (מלאכי ג') שוא עבוד אלוקים,
וכל שכן במידת הרחמים שהוא שופט כל הארץ… וזהו עניין הכפל "חלילה לך" והקבה"ו הודה שישא לכל המקום בעבורם, כי במידת רחמים יתנהג עמהם.
רד"ק
ד"ה
ולא תשא
למקום: לא אמר "לאנשי המקום", כי הרשעים דין הוא שילקו איש איש לפי עונו,
אבל להשחית המקום – כמו שאמר (כ"א)
"כלה",
דין הוא שאם יש חמשים צדיקים בתוך העיר, שישא למקום ולא ישחיתנו מכל וכל… ויכלו הרשעים והישוב יתקיים באותם הצדיקים אחרי כלות רשעים.
ומה שאמר (יחזקאל כ"ב כ"ט–ל')
עם הארץ עשקו עושק וגזלו גזל, ועני ואביון הונו ואת הגר עשקו בלא משפט ואבקש מהם איש גודר גדר ועומד בפרץ לפני בעד הארץ ובלתי שחתה…" אותה השחהת אינה השחתה גמורה לעשותה כלה אלא להשחית יושביה ממנה והישוב ישאר ועוד: שהיה אותו איש צדיק גמור שיהיה בו כח להציל האחרים מרוב צדקתו ומחזירם למוטב כאשר יוכל, ובלבד שלא יהיה החמס גובר באותו מקום,
כי עם רוב החמס לא יעמוד הישוב,
אבל אם שאר העונות גוברים אינו דין האל להשחית המקום אלא לשפוט הרשעים בחרב וברעב או להגלותם מן הארץ ובזה ילקו מעט הצדיקים בכלל רוב הרשעים, כמו שאמר (יחזקאל כ"א "והכרתי ממך צדיק ורשע", ואומר (תהילים צ"ד)
"נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים,
בשר חסידיך לחיתו ארץ".
ומה שאמר (ירמיהו ה') "שוטטו בחוצות ירושלם…
אם תמצאו איש אם יש עושה משפט ואסלח לה"
– היו בהם צדיקים בעצמם, אבל שילכו בחוצות וברחובות להשיב אחרים מעון לא היו בהם, כי היו יראים לנפשותם פן יהרגו, ולא היו מוסרים נפשם כדי להשיב הפושעים – אם כן אין כח בצדקתם לסלוח לעיר בעבורם, אלא מהם ילכו עם הרשעים,
ומהם ינצלו לעצמם,
הכל לפי צדקתם,
כמו שאמר (יחזקאל י"ד)
"והיו שלשה האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם…" ואומר (י"ד כ') "חי אני נאום ה' אם בן אם בת יצילו,
המה בצדקתם יצילו נפשם"
1. מה הקשיים שבפסוקים כד–כה שאותם מיישב הרמב"ן?
2. מה בינו לבין הרד"ק בהסבר תפילתו של אברהם (כלומר:
על הצלה של מי הוא מתפלל)
3. מה בין הרמב"ן לבין הרד"ק בפרוש המלה "למען"?
4. האם ראוה רד"ק ביחזקאל כ"ב כ"ט–ל'
סמך לתפישתו או סתירה לתפישתו?
5. מה היא הקושיה מפסוק תהילים צ"ד ב' לתפישתו של הרד"ק וכיצד הוא מישב אותה?
6. לשם מה הוא מביא את דברי ירמיהו ' ומה ענינו לעניננו?
7. **
מה הראיה שהוא יכול למצוא בלשון פרקנו לדבריו (בפסקה האחרונה) על ערך הצדיקות המופיעה "בחוצות וברחובות"?
ה.
יח,
כד
ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים
אברבנאל:
… ולפי שהקבה"ו אמר לאברהם שיעשה כלה בהם מלאו לבו לדבר בזה ראשונה ולומר: אין ספק שיש בסדום צדיק או צדיקים,
ואיך אם כן תעשה כלה בהם?… ואחרי שעשה הטענה הזאת, עשה עוד טענה שניה באופן אחר באמרו:
אולי יש חמשים צדיקים.. כלומר:
ועוד אני אומר שלא די שאינו ראוי שתספה צדיק עם רשע,
אבל בהיפך, שכשימצאו שם חמשים צדיקים לא תספה לא לצדיק ולא לרשע, כי הצדיקים ראוי שיגנו על כל העיר,
והוא אמרו "ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים"? שהוא בתמיהה, שאין ראוי שתדון את העיר אחר רובה,
אלא שתזכה אותה בעבור מעוטה,
וזה לפי שהצדיקים ההם הנה במות קרוביהם ושכניהם בהכרח יקבלו נזק רב, או תגרם להם מיתה עי"כ,
וסוף סוף ידונו אחר כך כרשעים, כי בהיות האדם יושב במדינה,
מסתפק בצרכיו ביושבי העיר וחי בהם, אין ספק שאם ימותו כולם וישאר הוא לבדו ימות גם הוא.
וכבר עשה הוא יתברך הטענה הזאת ליונה באמרו: "ואני לא אחוס על ננוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה".
כי שם נשאו (= נסלח ל…) האבות החטאים בעבור הקטנים, ואיך לא יעשה כך לצדיקים?
ובעבור שהניח אברהם שתי טענות,
חזר לדבר על שתיהן, נגד הראשונה אמר "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית…" וכנגד הטענה השניה שעשה מהחמשים צדיקים אמר עוד: "חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט", כי בהיות חמשים צדיקים בתוכה,
אע"פ שלא תכלה אותם, אינו משפט שיפלו בניהם ובנותיהם וכל קרוביהם,
וכספיהם וכל אשר להם.
1. האם מסכים אברבנאל עם הרמב"ן או עם הרד"ק או בחר לו דרך שלישית?
2. מה הדמיון מצא אברבנאל בין טענת אברהם כאן ובין טענת ה'
בסוף ספר יונה?
חלילה לך מעשות כדבר הזה.
הכתב והקבלה:
... ונראה לי לפרש מלת "חלילה"
לשון המתנה ועכוב,
מעניין (שמואל א' י')
"שבעת ימים תוחל";
(שם)
"ויוחל שבעת ימים",
שטעמו המתנה עם עכוב ובטול הדבר עד זמן מועד (ווארטן איינהאלטן) וכן (קהלת ה') "יש רעה חולה"
פירושו עניין עכבה (אן האלטענד) וקרוב הוא לעניין (איכה ד') "לא חלו בה ידים", שענינו מציאות הנושא בדבר והיותו בו זמן רב (האפטען,
רוהען),
ולפי זה חלילה לך מעשות כדבר הזה,
פירוש:
המתן והתעכב מלעשות כדבר הזה.
("האלטע דאך איין דער גלייכען צו טון").
**
הסבר מה ראה לפרש "חלילה"
שלא כדרך הפירוש הרגיל כגון רש"י "חולין הוא לך".
ו.
השוה
בקשת אברהם: כ"ד
...
ולא
תשא
למקום
למען
חמשים
הצדיקים
אשר
בקרבה?
תשובת ה': כ"ו
…
ונשאתי לכל המקום בעבורם
**
התוכל לתת סבה לשנוי הלשון?
ד.
יח,
כ"ו.
ונשאתי לכל המקום בעבורם
סנהדרין
צ"ט:
אפיקורוס אין לו חלק לעולם הבא. כגון מאן? א"ר יוסף: כגון הני דאמרי:
"מאי אהנו לן רבנן (=
מה הועילו לנו חכמים) לדידהו קרו, לדידהו תנו (=
לעצמם הם קורים,
לעצמם הם שונים).
אמר לו אביי:
האי מגלה פנים בתורה נמי הוא, דכתיב (ירמיהו ל"ג)
"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". אמר רב נחמן בר יצחק:
מהכי נמי שמע מינה: "ונשאתי לכל המקום בעבורם".
1. במה מהו פסוקנו לדעת רב נחמן – תשבוה לאפיקורסין?
2. מי מכל המפרשים המובאים בגליוננו קרוב להשקפת רב נחמן?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.