גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה השלישית (תש"ד)
פרשת וירא
פרק י"ט
א.
חטאם של אנשי סדום.
רמב"ן יט, ה'
ונדעה
אותם –
כוונתם לכלות את הרגל מביניהם,
כדברי רבותינו (סנהדרין קט), כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה' יבאו שם רבים,
והם היו מואסי הצדקה, אבל לוט בעשרו וממונו בא אליהם, או שבקש מהם רשות או שקבלוהו לכבוד אברהם, והכתוב מעיד שזאת כוונתם, שנאמר (יחזקאל טז מט)
הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה ומה שאמר (לעיל יג יג)
רעים וחטאים לה'
מאד,
שהיו מכעיסים ומורדים בשלותם ובענוי האביונים, והוא שאמר (יחזקאל טז נ)
ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי:
ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט -) היו בהם כל מדות רעות,
אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם,
וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות:
1. מהי הסתירה בין מקומנו ובין דברי יחזקאל י"ז מ"ח – מ"ו?
2. מה הן שתי הדרכים ליישוב הסתירה בדברי הרמב"ן הנ"ל?
(השוה לדרכו השניה בישוב הסתירה בראשית ו'
פסוקים י"א,
י"ב,
י"ג,
רש"י ו, י"ג
כי
מלאה
הארץ חמס
– לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח):
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י.
|
מה קשה לו? |
א'. |
|
מה קשה לו? העתק את הפסוק (עד "ולינו") |
* ב'. |
|
היש סתירה בין דבריו כאן לדבריו י"ח ד' ד"ה ורחצו? |
ב'. |
|
מה קשה לו ומה בין פרושו לבין הרמב"ן ד"ה הנה נא אדוני? |
ג'. |
|
השוה דבריו י"ח ד"ה כי על כן עברתם; מה ההבדל בין "כי על כן" |
* ח'. |
|
מניין לו שאינם בנים ממש? |
* י"ב. |
|
השוה לדבריו נח י"ח ב' ד"ה שלשה אנשים, מה הרעיון הכלול בדברי חז"ל, |
ט"ז. |
ג.
פרק יט, ח'.
הנה נא לי שתי בנות וכו'.
כיצד מעריכים המפרשים את הצעת לוט להציל את אורחיו על ידי הפקדת בנותיו?
ד.
פרק יט י"ז.
אל תביט אחריך.
נחלקו המפרשים בטעם אסור זה.
במה שונה דעת אברבנאל מדעת כל מפרשינו?
אברבנאל:
ולי נראה על דרך הפשט שהמלאכים הזהירו ללוט: המלט על נפשך,
אל תבט אחריך,
לפי שהיה לו צאן, ובקר כי היה רכושו רב והודיעו, שלא ימלט מכל אשר לו דבר, לכן אמרו לו בדרך עצה ונחמה: המלט על נפשך והיא תהיה לך לשלל ואל תביט אחריך לנכסים ולרכוש, כי כלו נאבד בלי תקוה ואל תעמוד בחשק שממה או מפה תציל דבר ככל אשר לך, כי אין עוד תקוה בדבר הזה, ויהיה אם כן "אל תביט אחריך"
שלא יחוש לנכסיו אשר נשארו שם, לא שיאסר עליו ההבטה בעיניו כי למה יאסר לו זה, ויותר טוב היה שבעיניו יביט "ובהכרת רשעים יראה"
(תהילים ל"ג ל"ד).
ה.
* רש"י יט, י"ח
אל
נא אדני
– (שבועות לה) רבותינו אמרו שם זה קדש שנאמר בו להחיות את נפשי מי שיש בידו להמית ולהחיות ותרגומו בבעו כען ה':
ראב"ע יט, יח
אל
נא אדני
– חול ונקמץ בעבור שהוא סוף פסוק. ויאמר רבי שמואל הספרדי הנגיד ז"ל כי אל נא מגזרת הואיל ועל דעתי שהוא כמו לא כי כשאמרו לו ההרה המלט השיב לא כן רבותי:
גם
רד"ק
ורלב"ג
מפרשים שהוא לשון חול נגד דעת חז"ל.
הבא נמוקים לשתי הדעות.
ו.
פרק יט כ"ד
*רש"י יט, כד
מאת
ה' – דרך המקראות לדבר כן כמו נשי למך ולא אמר נשיי. וכן אמר דוד (מ"א א) קחו עמכם את עבדי אדוניכם ולא אמר מעבדי וכן אחשורוש בשם המלך ולא אמר בשמי אף כאן אמר מאת ה' ולא אמר מאתו:
רשב"ם יט כד
וה'
המטיר
– המלאך גבריאל:
1. מה הקשי העומד לפני שניהם ומה ההבדל בין תשובותיהם?
2.
כיצד יש לישב את התמיהה שהרשב"ם – הנוטה תמיד לפשט – פרש כאן על פי המדרש ולא כפירוש רש"י וראב"ע?
לפתרון שאלה זו עיין:
רשב"ם י"ח א'
וירא
אליו ה'
– האיך שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים.
שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קוראו בלשון שכינה כדכתיב כי שמי בקרבו שלוחו כמותו.
וכן וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וכתוב שם וירא ה'
כי סר לראות:
יח,
י"ד
היפלא
מה'- ששלחנו אליך דבר.
וכן וה' המטיר על סדום גפרית ואש מאת ה'
מן השמים. הראשון שבפסוק הוא גבריאל. והשני שבפסוק הוא הקב"ה.
וכן מפורש בספר האגדה:
יח,
כ'
ויאמר
ה' – המלאך לאברהם שלוחים הללו אני שולח בשביל זעקת סדום כמו שאמר למעלה ואנשי סדום רעים וחטאים:
יח,
כ"ב
עומד
לפני ה'
– לפני המלאך לבקש פניו:
יח,
כ"ה
השופט
כל הארץ
– ששלחך כאן לא יעשה משפט:
יח,
כ"ו
ויאמר
ה' – המלאך:
(ועיין נח שאלון וירא תש"ב שאלה א').
3. רש"י יט, כד
מן
השמים –
והוא שאמר הכתוב (איוב לו) כי בם ידין עמים וגו'
כשבא ליסר הבריות מביא עליהם אש מן השמים כמו שעשה לסדום וכשבא להוריד המן מן השמים (שמות טז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים:
מה הרעיון הכלול בדברי המדרש האלה ומהי ראיתו מאיוב ל"ו ל"א?
ז.
שאלות סגנון ודקדוק.
כיצד תסביר את הדגש בפסוק ב' לא כי ברחוב…
בפ'
י"ד צאו מן המקום?
למה נאמר בפ'
ט'
"ויאמרו"
"ויאמרו"
פעמים?
מה הפליאה הדקדוקית העומדת בפני רשב"ם
י"ג
ד"ה
וישלחנו?
וישלחנו
– משקל דגש. ואע"פ שכל שליחות של שלוחים והחוזרים כתוב בהם וישלח משקל רפי באלו כתב משקל דגש.
לפי שהוא שילוח של השחתה כדכתיב ושן בהמות אשלח בם. ישלח בהם ערוב:
עצה
טובה: קרא על חטאות סדום סנהדרין דף ק"ט או בספר האגדה של ביאליק פרק כ' "תפלת אברהם וחטאות סדום".
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שמינית (תש"ט)
פרשת וירא
פרק י"ט
א.
למהות חטאם של אנשים סדום.
קרא יחזקאל ט"ז מ"ח–מ"ט–נ'.
תוספתא
סוטה ג':
(וכן סנהדרין ק"ח,
ע"א):
אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקבה"ו.
ומי כתיב בהם?
(איוב כ"ח,
ה'-ז'):
"ארץ ממנה יצא לחם… מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו, נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה". אמרו (אנשי סדום): "הואיל וכסף וזהב יוצא מארצנו,
למה לנו עוברי דרכים? אין אנו צריכים שיבוא אדם אצלנו, שאין באין אלא לחסרנו! בואו ונשכח (ש'
וכ'
בפתח)
תורת רגל מארצנו".
אמר להם המקום:
"בטובה שהשפעתי לכם אתם משכחים את הרגל מביניכם?! אני אשכח (ש'
וכ'
בפתח)
אתכם מן העולם שנאמר (איוב כ"ח ד'): הנשכחים מני רגל – דלו מאנוש נעו.
היא גרמה להם לאשר הביא אלוה בידו.
וכן הוא אומר ביחזקאל ט"ז מ"ט "הנה
זה
היה
עון
סדום…"
עד סוף פרק נ'.
רמב"ן יט, ה'
ונדעה
אותם –
כוונתם לכלות את הרגל מביניהם,
כדברי רבותינו (סנהדרין קט), כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה' יבאו שם רבים,
והם היו מואסי הצדקה, אבל לוט בעשרו וממונו בא אליהם, או שבקש מהם רשות או שקבלוהו לכבוד אברהם, והכתוב מעיד שזאת כוונתם, שנאמר (יחזקאל טז מט)
הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה ומה שאמר (לעיל יג יג)
רעים וחטאים לה'
מאד,
שהיו מכעיסים ומורדים בשלותם ובענוי האביונים, והוא שאמר (יחזקאל טז נ)
ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי:
ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט -) היו בהם כל מדות רעות,
אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם,
וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות:
בעל עקדת יצחק מקשה:
איך לא זכר יחזקאל מסדום מה שנתפרסם מעוצם גנותם בספור הזה (בראשית פרק י"ט)
וכלה כל ענשם באשר לא זכרו עשות חסד?
1. מה הן שתי התשובות הנתנות ברמב"ן לקושיה זו?
2.
עיין:
רש"י בראשית ו'
י"א
ותשחת
– לשון ערוה וע"א (סנהדרין נז) (ס"א ערוה כי השחית כל בשר את דרכו וע"א)
כמו (דברים ז) פן תשחיתון:
ותמלא
הארץ חמס
– גזל (ס"א שנאמר (יונה ג) ומן החמס אשר בכפיהם):
רש"י ו, יב
כי
השחית
כל בשר
– אפי'
בהמה חיה.
בראשית ו' י"ג
כי
מלאה
הארץ חמס
– לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח):
במה דומים דברי רש"י שם לדברי הרמב"ן כאן?
3. **
התוכל לענות לקושית בעל העקדה תשובה שלישית בדרך הפשט?
ב.
לאופי של לוט
1.
בדברו על אופי לוט מעיר חוקר המקרא בנו יעקב בספרו "בראשית"
(גרמנית):
"לוט לא למד לקח מן הקורות אותו בפרק י"ד.
הוא התיישב בסדום והשתקע בה,
התבולל בין יושביה.
ואעפ"כ נחשב הוא תמיד בעיניהם כזר …
זכויות האזרח. ובכן,
מה אפוא הועילה לו ההתבוללות ללא הסוסים?
הביא ראיה מתוך הכתובים למדת התקרבותו והתבוללותו של לוט בין יושבי סדום,
בניגוד להתרחקותו של אברהם אבינו מיושבי הארץ,
האמורי!
2.
השוה את הכנסת האורחים של אברהם אבינו (י"ח,
א'-ח')
להכנסת האורחים של לוט (י"ט,
א'-ה').
במה הדמיון ומה ההבדל שביניהם ומה יש ללמוד מן השוני הזה על דמותו של לוט?
ג.
שאלת סגנון:
השוה את הכינויים הבאים בפרשתנו:
פרק י"ח
ב'
וירא
והנה
שלשה
אנשים
ט"ז
ויקומו
משם
האנשים
וישקיפו
כ"ב
ויפנו
משם
האנשים.
פרק י"ט
א'
ויבואו
שני
המלאכים
ה'
ויקראו
אל
לוט
ויאמרו
לו:
איה
האנשים
אשר
באו
אליך
ח'
רק
לאנשים
האלה
אל
תעשו
דבר
י'
וישלחו
האנשים
את
ידם
ויביאו
את
לוט
אליהם
י"ב ויאמרו
האנשים
אל
לוט:
עוד
מי
לך
פה
ט"ו
ויאיצו
המלאכים
בלוט.
הסבר מהי סבת השנוי מלאכים – אנשים בשני הפרקים?
(עיין גם גליון מקץ תש"ו שאלה א).
ד.
פרק יט, ט
ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור.
רש"י יט, ט
ויאמרו
גש הלאה
– … על שאמר להם על הבנות אמרו לו גש הלאה לשון נחת ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו האחד בא לגור. אדם נכרי יחידי אתה בינינו שבאת לגור וישפוט שפוט ונעשית מוכיח אותנו:
העמק
דבר:
כתות שונות היו יש מהם שאמרו: "גש הלאה" ויש שאמרו: "האחד בא לגור"…
ויש מהם "ויפצירו באיש בלוט"
ויש מהם "ויגשו לשבור הדלת".
1. מה בין רש"י להעמק דבר בפרוש הפסוק.
2.
התוכל להביא ראיה לתפישת העמק דבר מלשון הכתוב?
3. **
הידועים לך עוד פסוקים בתנ"ך המתבארים לפי שיטת העמק דבר כאן?
עיין גם:
רמב"ן שמות י"ד י'
וייראו
מאד
ויצעקו
בני ישראל
אל ה'
– ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה'
להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם אמר כי הכת האחת צועקת אל ה',
והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז),
ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה',
כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו ולכך אמר אח"כ (להלן פסוק לא)
וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו"
אבל אמר "העם",
כי "בני ישראל" שם ליחידים, ו"העם"
שם להמון, וכן וילונו העם (להלן טו כד)
וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר כ כג)
ויחל העם לזנות (במדבר כה א),
בכל מקום שנאמר "העם"
לשון גנאי הוא,
וכל מקום שנאמר "ישראל"
לשון שבח הוא:
והנה לא אמרו "לקחתנו למות במלחמה",
אבל לקחתנו למות במדבר, וממותנו במדבר, כי טרם יראו מלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא ויתכן שאמרו לו כן בצאתם ועודם בארץ מצרים כאשר הסב אותם אלהים דרך המדבר ים סוף או שאמרו לו מתחלה אנה נצא,
אם דרך פלשתים ילחמו בנו,
ואם דרך המדבר טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו במדבר ואפשר עוד לומר כי היו העם מאמינים בה' ומתפללים אליו להצילם,
אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם ואע"פ שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגוים, כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם:
ואונקלוס תרגם בכאן ויצעקו וצעיקו,
עשאו עניין תרעומת,
לומר שלא התפללו אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים, כלשון ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך (לעיל ה טו)
וכמוהו ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים (נחמיה ה א),
מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה ובמכילתא (כאן)
תפשו להם אומנות אבותם, ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים,
מאחר שנתנו שאור בעיסה באו להם אצל משה, אמרו לו הלא זה הדבר אשר דברנו אליך וגו'
ושאור שבעיסה הוא היצר הרע,
והיה דעתם לומר כי מתחלה צעקו אל ה' לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם,
וכאשר ראו שלא היה חוזר אבל היה נוסע וקרב אליהם, אז אמרו לא נתקבלה תפלתנו ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה כאשר בתחלה:
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה תשיעית (תש"י)
פרשת וירא
פרק י"ט
(הערה:
גליון זה הוא המשך של גליון וירא תש"ט שעסק בחטאם של אנשי סדום בכללו ובפסוקים הראשונים של פרקנו זה, עיין שם וצרפהו לגליון זה)
א.
שאלות כלליות:
1.
בגלל מה ניצל לוט לדעת
רמב"ן כ"ט
ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט – עניין הכתוב הזה, כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך, והוא שנאמר (לעיל יב ד) וילך אתו לוט, כי לצוות שלו הלך, ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם,
כי בעבורו הוא גר בסדום,
ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו,
ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו וגם זה היה העניין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו:
2.*
לפ'
י"ג:
עוד מי לך פה… כי משחיתים אנחנו.
מעיר
בעל עקדת
יצחק:
אחר שיצא כח הנסיון אל הפעל אשר עליו נאמר (י"ח)
"ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו",
וכלם כאחד עשו,
ועשו עד שאפילו חתני לוט לוקחי בנותיו לא שמעו בקולו ולעגו עליו – נחתם גזר דינם להשחיתה ולכלה.
* הסבר את המלים המסומנות בקו בדברי בעל עקדת יצחק.
* מה הם הקשיים שבפרשת וירא (פסוקים י"ח–י"ט)
המתורצים ע"י דבריו!
ב.
שאלות לשון וסגנון:
1.*
פרק יט, י"ג.
וישלחנו ה'
הסבר,
למה נאמר כאן "וישלחנו"
בבנין פעל ולא וישלחנו בבנין קל והלא "כל שליחות של לשוחים" בבנין קל היא נאמרת.
ועיין בראשית ל"ב ד' וישלח יעקב מלאכים לעמת שמות י"ג ויהיה בשלח פרעה…
ועיין במדבר כ"א ל"ב וישלח משה לרגל ירמיהו ג' ה'
ישלח איש את אשתו
שופטים ו' ו'
וישלחום וילכו
ועיין:
רש"י בראשית ח'
ח'
וישלח
את היונה
– לסוף ז' ימים שהרי כתיב ויחל עוד ז' ימים אחרים מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל ז' ימים:
וישלח
– אין זה לשון שליחות אלא לשון שלוח שלחה ללכת לדרכה ובזו יראה אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו:
רשב"ם י"ט י"ג
וישלחנו
– משקל דגש. ואע"פ שכל שליחות של שלוחים והחוזרים כתוב בהם וישלח משקל רפי באלו כתב משקל דגש.
לפי שהוא שילוח של השחתה כדכתיב ושן בהמות אשלח בם. ישלח בהם ערוב:
ועיין דברי עקדת יצחק גליון חוקת תש"ג שאלה ב'.
2.
פרק יט, י"ג.
כי גדלה צעקתם.
רד"ק:
צעקת העשוקים הצועקים עליהם, כי הכנו יבא עם הפועל ועם הפעול כמו (ישעיה כ"ו)
"ושמחתים בבית תפילתי"
– עם הפעול, (ישעיה ל"ח ה') "שמעתי את תפלתך"
– עם הפועל.
א.
מה הקשי הלשוני שבפסוקנו?
ב.הסבר את דברי הרד"ק המסומנים בקו.
3.
** פרק יט,י"ז.
ויהיה כהוציאם אותם החוצה…
מה בין "כהוציאם"
בפסוקנו ובין "להוציאם"
שמות י"ב מ"ב?
(מבחינה לשונית).
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מהו הרעיון המסומל בדברי רש"י אלה והיכן מצינו רעיון זה ברש"י לפרשת נח? |
א' |
|
מה קשה לו? * העתק את פסוקנו (עד "ולינו") מהו פרושו של "נא" |
ב' |
|
* היכן מצינו בתנ"ך עוד ראיות שנענש משהו על שתלה הגדולה בעצמו? ** בעל צידה לדרך מקשה: וקשה לי, למה נענשו, הלא יש לומד שבשליחותו של מקום אמרו לו "כי משחיתים אנחנו" |
כ"ב ד"ה כי לא אוכל לעשות |
ד.
מדברי המדרשים:
יט,
י"ד.
ויהי כמצחק בעיני חתניו
מדרש הגדול:
קשה הוא הליצות,
שלא מהרה פורענות על הסדומים עד שנתלוצצו בלוט שנאמר "ויהיה כמצחק בעיני חתניו". אמרו לו: שוטה שבעולם, נבלים וחצוצרות וחלילים בעיר – ואתה אומר "סדום נהפכת"?!
הסבר,
מהו גדל החטא בעמדת חתניו ומה מסומל בדבריהם?
יט,
ט"ז.
ויתמהמה
בראשית
רבה נ'
י':
תמהון אחר תמהון.
אמר:
כמה אבוד בכסף וזהב, באבנים טובות ומרגליות.
הלא הוא דכתיב (קהלת ה' י"ב)
"יש עשר שמור לבעליו לרעתו".
ר'
יהושע בן לוי אמר: זה לוט.
ועיין רש"י יט, טז
ויתמהמה
– כדי להציל את ממונו:
מה רמז בפסוקים מצאו חז"ל לבאר סבת "ויתמהמה"
בדרך זו?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר בחר לך את המתאים לך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השלש עשרה (תשי"ד)
פרשת וירא
י"ט
לחטא אנשי סדום עיין גליון תש"ט.
א.
שאלה כללית:
מדרש
שכל טוב:
(בראשית י"ח ב'): "וירא וירץ לקראתם"
– באברהם כתיב "וירץ לקראתם", שנדמה כעוף הפורח,
אבל בלוט לא כתיב "וירץ"
אלא "ויקם",
כאדם שהוא יגע וקם.
השוה בין הכנסת האורחים של אברהם לזו של לוט (לפרטיה)
והסבר מה ההבדל ביניהם?
עיין:
רש"י יט, א
ולוט
ישב בשער
סדום –
ישב כתיב אותו היום מינוהו שופט עליהם (ב"ר):
רש"י יט, א
וירא
לוט וגו'
– מבית אברהם למד לחזור על האורחים:
לפי דברי רש"י אלה מתרוצצים שני כוונים בתוך לוט.
הסבר מה הם ואיזה מהם הוא החזק יותר לפי המסופר על לוט בפרשה כולה?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו בשני המקומות? ועיין גם רש"י שמות ג' היש להביא ראיה או סתירה לדברי רש"י משופטים ו' השוה לדברי רש"י אלה רמב"ן ב' ד"ה הנה נא אדוני החל מן "ומלת סורה". המסכים הרמב"ן לפירושו של רש"י או מתנגד לו ומה רצה להוכיח בעזרת שופטים ו' י"ח וכן בעזרת רות ו' |
ב' ג' |
|
מה קשה לו ומה אלצו להאריך בדבריו? מה אלצו לומר בפרושו "כלומר"? |
ט' |
|
כרגיל מפרש רש"י מלת הנראית לו כזקוקה לפירוש עם הופעתה הראשונה בכתוב. הסבר מה ראה רש"י לפרש מלה זו בפרקנו ולא פרשה לפני כן בבראשית פרק ד' ז' לשאלה זו עיין גליון שופטים תשי"ב |
ט' |
|
מה הרעיון המסומל בזה? ועיין רש"י בפרקנו א' מה האחיזה הלשונית בפסוק למדרש זה? |
כ"ד ד"ה המטר גפרית ואש |
|
מה קשה לו? היכן מצינו צורה סגנונית כזו בפרשת בראשית? |
כ"ד ד"ה מאת ה' |
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי יכלתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת ד"ר נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושתים (תשכ"ג)
פרשת וירא
פרק י"ט
א.
שאלה כללית:
בעל עקדת יצחק מעיר לפרקנו:
אחר שיצא כח הנסיון אל הפעל, אשר עליו נאמר (פרק י"ח):
"ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו"…
נחתם גזר דינם.
1. *
הסבר את המלים המסומנות בקו.
2.
לאיזה פסוק בפרקנו רומז הוא בדבריו?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י
1. א'
ד"ה בערב:
וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום?
אלא מלאכי רחמים היו וממתינים,
שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סניגוריא.
א.
מה הרעיון המסומל בדברי רש"י אלה?
ב.
היכן מצינו רעיון זה שוב בדברי רש"י בפרקנו ובפרשת נח?
2. י"ז
ד"ה
ההרה
המלט:
אצל אברהם ברח,
שהוא יושב בהר,
שנאמר (י"ב ח') "ויעתק משם ההרה"
ואף עכשו היה יושב שם,
שנאמר (י"ג ג') "עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה",
ואף על פי שכתוב (י"ג י"ח)
"ויאהל אברהם ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון" – אהלים הרבה היו לו ונמשכו עד חברון.
מה ראה רש"י לפרש שהוא דוקא למקום מושבו של אברהם (והלא רש"י עצמו מדגיש שעי"ז נכנס לדחק)?
השוה דבריו למדרש רבה ג'
י"א:
בזכות אברהם שנקרא "הר",
ואומר (מיכה ו') "שמעו הרים".
מה ראה רש"י שלא ללכת כאן בעקבות המדרש, אע"פ שהלך בעקבותיו
בפרושו
למיכה
ו' א'
ד"ה ריב את ההרים: את האבות.
ג.
מתוך דברי המדרשים:
1. בראשית רבה נ'
(ג)
(ב)
"ולוט
יושב" –
"ישב"
כתיב.
אותו היום מינוהו ארכי דיינים.
חמשה ראשי דיינים היו בסדום:
קו שבר ורב שקר, רב מסטי דין (= מטה דין) רב נבל וקלא פנדר (=
גונב אדם). ובשעה שהיה אומר להם דברים שהם ערבים להם, הן אומרים לו:
"גש הלאה!" עלה למעלה. ובשעה שהיה אומר דברים שאין ערבים להם,
היו אומרים לו:
"האחד בא לגור וישפט שפוט!"
2. בראשית רבה נ'
(ז)
(ט)
"ויאמרו
גש הלאה"
– קרב להן. "ויאמרו האחד בא לגור וישפוט שפט" – דין שדנו הראשונים אתה בא להרס!!
רבי מנחמא משם רב ביבי:
כך התנו אנשי סדום ביניהם:
אמרו:
כל אכסניא שהוא בא לכאן,
יהיו בועלים אותו ונוטלין את ממונו. אפילו אותו שכתוב בו (פרק י"ח)
"ודמרו דרך ה'"
אנו בועלים אותו ונוטלין את ממונו.
א.
מה רמז מצאו בפרשתנו לכך שלוט היה שופט?
ב.
מה רמז מצאו בפרשתנו לכך שמנוהו שופט באותו יום?
ג.
מה הקשי שבפסוק ט' שעליו מיוסדים שני המדרשים?
ד.
** מה ההבדל בתפישת פסוק ט'
בין המדרשים הנ"ל?
ה.
** מה רמז מצאו בפסוקנו לכך,
שחוק זה שחקקו יחול גם על אברהם?
3. בראשית רבה נ'
(י"א):
"ויתמהמה"
תמהון אחר תמהון.
אמר:
כמה אבוד בכסף (הרד"ל גורס: כמה אבוד בכסף…)
וזהב ואבנים טובות ומרגליות. הדא הוא דכתיב (קהלת ה') "עושר שמור לבעליו לרעתו" ר'
יהושע בן לוי אומר: זה לוט. ר'
שמואל בר נחמן אמר: זה קרח. ר'
לוי אמר: זה המן. ר'
יצחק אמר: זה שבט ראובן וגד.
א.
מה רמז מצאו בכתוב לבאר סיבת "ויתמהמהו"
דרך זו?
ב.
בעל
יפה תאר (פירוש על מדרש רבה) מעיר למדרש זה:
"יש למצוא טעם למה בחר כל אחד בדרש חדש ובמקום אחר ולא בריר לו במה שלפניו".
** נסה למצוא מה הם האספקטים השונים של "עשר שמור לבעליו לרעתו" המודגמים ע"י האישים השונים המובאים לעיל!
שד"ל:
ויתמהמה
המאחר קובע זמן אחר,
ואומר:
"אחר כך וכך זמן אעשה".אבל המתמהמה אומר:
"הנני,
הנני",
והוא מתעכב וחברו ממתין לו.
(כך אמרתי בחלומי בליל כ"ג אדר תק"ף).
והמלה נגזרת ממלת "מה"
(כדעת בן אפרים שהביא הראב"ע),
שברו הממתין לו אומר: "מה?
מה?"
כלומר:
"מה אתה עושה?
מה יש לך עוד להתעכב?!"
או שהמתמהמה עוסק בדבר אחר,
וכשחברו מפציר בו שימהר, אומר לו: "מה,
מה,
מה אתה מבקש ממני?"
והיום כ"ג אדר תר"ג (כ"ג שנים אחר החלום הנזכר)
נראה לי, כי עיקר לשון המתמהמה הונח על המתעכב,
מפני שאינו יודע לגמור בדעתו מה יעשה,
והוא שואל לזה ולזה: "מה אעשה?" וחבריו יועצים אותו עצות הפכיות ומתוך אינו עושה כלום,
והוא מתעכב מהעדר עצה.
הלא תראה (בראשית מ"ג י') "כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים", הם היו אומרים לילך ויעקב לא היה רוצה שילכו,
ומבלי הסכמה נתעכבו;
"ולא יכלו להתמהמה"
(שמות י"ב ל"ט),
אם לא גורשו היו מתעכבים בהעדר הסכמה,
כי זה היה אומר: "נלך!"
וזה היה אומר "לא נלך!" אבל מאחר שגורשו,
לא יכלו להתמהמה.
ואהוד (שופטים ג' כ"ו)
"נמלט עד התמהמהם",
קודם שיסכימו כלם בעצה אחת לפתח דלת אדוניהם עבר קצת זמן,
ובתוך כך נמלט אהוד;
(תהילים קי"ט ה') "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך"
– לא הייתי מפקפק בלבי אם לעשות ואם לא לעשות המצוות באות לידי, אלא מיד עם בואם לידי,
מהרתי לקימם.
(שמואל ב' ט"ו כ"ח)
"ראו אנכי מתמהמה בערבות המדבר עד בוא דבר מעמכם להגיד לי",
אעשה עצמי כלא יודע לגמור עצתי ואמתין עד בא דבר מעמכם.
ואחר כך שמעו על כל עכוב קטן לאיזה טעם שיהיה, כגון (שופטים י"ט ח') "והתמהמהו עד נטות היום". (חבקוק ב' ג')
"אם יתמהמה חכה לו". ולעניין (ישעיה כ"ט ט') "התמהמהו ותמהו" עיין פרושי שם.
(ושם פרשו – נגד דעת רוב המפרשים – שפרשו – השתוממו).
1. במה שונה שד"ל מן המדרש (3) בתפישתו הדקדוקית ומי נרהא לך מתאים לתפישת הפשט?
2. מה בין שני פרושי שד"ל למלת "ויתמהמה"?
3. מה ראה שד"ל שלא לפרש מלת "התמהמהו"
בישעיה כ"ט ט' כפי שפרשה במקומנו ובשאר מקומות?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
י"ט ט'
ויאמרו גש–הלאה ויאמרו האחד בא–לגור וישפט שפטו עתה נרע לך מהם
ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבר הדלת
המלים "ויאמרו"
ו-"ופצרו"
סומנו באותו הסימן;
והמלים הבאות אחריהם הוטעמו במהפך פשטא. והנה בא הסימן ב-"ויאמרו"
מעל הוא"ו (ובהוצאות מדוייקות מעל הקצה האחרון של הוא"ו),
ואילו ב-"ויפצרו"
בא הסימן מעל הרי"ש.
1. מהו ההבדל בין שני הסימנים האלה?
2.
מדוע בא הבי"ת במלה "באיש"
רפה (בלי דגש חזק)?
וכן
בפרק י"ט
ז': שתי
בנות בי"ת רפה
ח'
אל
תעשו
דבר דל"ת רפה
י"ב מי–לך
פה
פ"א רפה
אך לעומת זאת י"א
הכו
בסנורים בי"ת דגושה
י"ב וכל
אשר–לך
בעיר בי"ת דגושה
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים וחמש(תשכ"ו)
פרשת וירא
פרק י"ט
א.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
מקובלנו שאין רש"י מפרש אלא עם הופעתה הראשונה בכתוב. |
1. י"א |
|
א. ב. ג. |
2. י"א |
|
א. הסבר במה אין פרושו הראשון "פשוטו של מקרא" ב. מהיכן משמע שהיה אומר כן? נסה לישב קושיתו ולהוכיח שאין סתירה בדברי רש"י? |
3. י"ב |
|
**** מה ראה רש"י לשנות מלשון הכתוב ולהשמיט את הכנוי שב"בניך ובנותיך"? |
4. י"ב |
|
א.* ב. מניין לו שכן הוא? |
5. י"ב |
|
א.** ב. הסבר באיזה כוון השתנו תפישותיו הדקדוקיות של רש"י מזמן פרשו את התורה על זמן פרשו את אסתר! |
6. י"ד |
|
א. ב. האם הקשי ב"גם" |
7. כ"א |
|
א. ב. נמק תשובתך. |
8. כ"א |
|
א. ב. |
9. כ"ב |
|
א. ישב קושיתו! ב. |
10. כ"ב |
ב.
שאלה לסגנונו של רש"י
יש ורש"י (וכן גם הרמב"ם)
משתמש במליצה שאולה מכתבי הקדש,
אך לא כדרך המליצים המדביקים את המליצה כטלאי לדבריהם,
אלא שרש"י מבליע את דברי הכתוב מבלי שיורגש כלל השמוש במובאה. דוגמא מובהקת לכך בפרקנו. היכן?
ג.
יח,
יג
"כי משחיתים אנחנו את המקום הזה".
משך חכמה:
בדבר זה חטאו כמאמר חז"ל והכונה, כי הדבר הנגזר מה' יתברך לרעה יכול להשתנות ע"י תשובה ואין זה גזר דין שאינו נקבע…. לכן ה' יתברך שלח אותם לסדום, אולי ע"י שיגידו שה'
רוצה להשחית את סדום ישובו מדרכם הרעה…
לכן כאשר אמרו "כי משחיתים אנחנו"
הלא אמרו הדבר בהחלט ושללו הבחירה ונטלו דרכי התשובה.
אולם לוט הבין מסוף דבריהם,
כי עדיין תשובה מועילה, כי לזה שלח אותם ה'
יתברך,
לכן "ויצא לוט וידבר אל חתניו"
כי דבר להם שיעוררו את בני העיר לשוב מדרכם הרעה, כי אם לא ישובו כלה ונחרצה. "ויאמר קומו צאו מן המקום,
כי משחית את העיר" ועדיין אין הגזר דין נחתם ויכול להתקרע,
ולכן ע"י יציאתכם מן העיר יתעוררו לתשובה, וכמו שאמרו במדרש על בנין נח את התיבה… ולכן כתיב "וידבר נח אל חתניו לוקחי בנותיו ויאמר קומו צאו",
כי היה בזה שני ענינים ודו"ק.
1. מה בינו לבין רש"י (ע'
א9)
בהסברת חטא המלאכים?
2.
היכן דוגמא בנביאים למה שאמר,
שהשליחות וההגדה מטרתה שישובו בתשובה ועדיין, לא נחתם גזר הדין?
3. למה ירמוז בסוף דבריו בעניין בנין התיבה?
4. מהי ראיתו מלשון הכתוב כי היו בדברי לוט שני עניינים?
5. *
מה הראיה מלשון הכתוב, שלוט הבין שלא כדברי המלאכים,
שעדיין תשובה מועילה?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
פרשת וירא
י"ט י'-כ"ו
השליש הראשון של פרקנו עוסק בחטאם של אנשי סדום והוא הניסיון האחרון שנסה ה' אותם והוא הגשמת הדבר שנאמר לאברהם בפרק הקודם
י"ח כ"א
ארדה נא וארה הכצעקתה…
ואם
לא
ואדעה.
השליש השני הוא הצלת לוט והפיכת סדום.
התורה מבליטה בהתנהגות לוט בחלק הזה את מעוט מרצו,
רצונו,
פעילותו להינצל. למן "ויתמהמה"
ועד לפעילות המלאכים המאיצים בו ועד לדבריהם בפ' י"ז "המלט על נפשך"
(רש"י:
"דייך להציל הנפשות – אל תחוס על הממון"). – הכל מורה בכוון זה. (וגם בקשתו להתיישב במקום קרוב יותר, אף היא יכולה להתפרש כך).
הוא התיישב בסדום – "כי כולה משקה",
כלומר:
בגלל הפרנסה המצויה שם בשפע.
דקשה לו עתה להתנתק משם.
הוא התיישב בסדום,
הוא התערה בסדום,
ואם כי "כפי שרואים בחלקו הראשון של הפרק – נסה לבנות מעין אי אברהמי בתוך עולם זה של סדום,
הנח מכל מקום משפחתו כבר סדומית היא כל כולה.
חתניו – אנשי סדום, וגם אשתו קשורה בכל נימי נפשה לסדום.
ואילו המלאכים הבאים להציל דורשים ניתוק גמור מסודם ומכל הכלול במושג זה. זו כנראה המשמעות של אסור ההבטה. (ועיין שאלה ד).
גם הפרשנים – שלא הבנאום בגליוננו המפרשים את ההבטה אחורה, כדאגה,
כקשר לבני המשפחה שנשארו שם,
אינם סותרים את התפישה הנ"ל,
כי הנדרש מהם עתה הוא הניתוק המלא,
גם מבני המשפחה אשר – עם כל היותם מוזהרים ומזומנים לצאת – נשארו שם, אם כן הזדהו עם סדום,
ועל כן על הניצולים להינתק גם מהם.
והשוה שמות ל"ב כ"ז.
(ההנתקות מבני המשפחה שיש צו אלוקי "ללכת"
מובלטת כמובן ביותר בבראשית י"ב א'; ומבלי שייצגו בני המשפחה את הרע, את המנוגד לצו אלוקי, אלא רק את המשיח את הדעת ממנו נמצא את הדרישה להנתק מהם גם בשמות ד'
כ"ד–כ"ו,
וכן במלכים א'
י"ט י"ט–כ'!)
הרלב"ג רואה בחלק הזה של פרקנו (ט"ו–כ"ב)
עוד מוסר השכל אחר, וראוי לעמוד גם עליו:
התועלת העשרים ושתים היא במדות,
והוא שאין ראוי שימנע האדם מהשתדל בשמירתו בהשגחת ה'
יתברך,
אבל ישתדל בזה בחריצות נפלאה,
כי השם יתברך יסבב בהצלתו,
עם מה שיעזור הוא בעצמו מטוב השתדלותו בהצלתו.
ולזה יהיה אחד מן הכלים אשר תשלים בו השגחת ה' יתברך באדם, הודעתו אותו הרע הנכון לבוא עליו, כי זה יספיק לו בהצלה בשישתדל להרחיק ממנו זה הרע בכל חפצים שאפשר.
ומפני זה צוו לוט שימהר לרוץ ולא יביט אחריו ולא ינוח עד שיגיע למקום אשר תהיה לו בו הצלה,
ושאם יעשה זה בזה האופן – ימלט,
ואם לא – כבר תדבק בו הרעה.
ובזה הגיף הרלב"ג תריס בפני כל מיני תפישות מגיות הרואות בפרקנו פעולויות של כוחות אשר תפעלנה לרעת האדם, גם מבלי רצונו של ה',
חו"ש,
אם לא תעשינה פעולות אנטי–מגיות מסוימות. ומצד שני ענה הרלב"ג כאן גם לאלה המתעצלים בפעולות עצמיות מתוך שיסמכו על סי שמים.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת וירא
י"ט י"ז–כ"ו
גליון זה הוא המשכו של גליון וירא תשכ"ו,
עיין שם!
א.
יט,
כ'.
הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער
אמלטה נא שמה הלא מצער היא ותחי נפשי.
שבת
י' ב':
ויאמר רבא בר מחסיא אמר ר' חמא בר גוריא אמר רב:
לעולם יחזור אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה.
(רש"י:
שנתישבה מקרוב, כלומר:
עיר חדשה)
שמתוך שישיבתה קרובה – עונותיה מועטים, שנאמר (בראשית י"ט)
"הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער"
מאי "קרובה"?
אילימא דמיקרבא וזוטא
(אם נאמר שקרובה – קרובה ממש, קרובה לנוס שמה,
רש"י דה" וזוטא:
ואין אתם צריכים להקפיד על קיומה).
הא קא חזו לה?!
(רש"י:
הא קא חזו לה (הן הם – המלאכים רואים שהיא קרובה וקטנה), ולמה ליתה למימר להו (ולמה יש צורך ללוט לספר להם שהיא קרובה וקטנה?).
אלא מתוך שישיבתה קרובה, עוונותיה מוצערין (=
מועטין).
רש"י פסוק כ'
ד"ה
העיר
הזאת
קרובה: קרובה ישיבתה, נתישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאת אתה עדיין.
רש"י
פסוק כ'
ד"ה
מצעיר
היא:
והלא עוונותיה מועטין ויכול אתה להניחה. ותחי נפשי בה.
זהו מדרשו. ופשוטו של מקרא:
עיר קטנה היא ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה ותחי נפשי בה.
לדברי רש"י לפי "פשוטו של מקרא"
מקשה ר' אליהו מזרחי:
לא ידעתי איך יתקן בזה קושית "הא קא חזו לה?!" והלא כל עצמן של חז"ל שהוציאוהו מפשוטו אינו אלא מפני הקושיה הזאת, ואיך חזר לפרש אותו לפי פשוטו ולא חשש לתקן הקושיה הנופלת בו?!
ובעל לבוש האורה מישב קושית הרא"ם:
ונראה לי שרש"י תיקן הרבה בהוסיפו "ואנשים בה מעט",
כלומר:
הלא אתם רואים שהיא מצער ומתוך קטנות תבחנו שאנשים בה מעט ואין להקפיד אם תניחנה,
שהרי ודאי אין הקפדה על גדל המקום או קטנותו,
רק על אנשים רבים ורשעים או מעטים,
שכיוון שהעיר קטנה,
ודאי יהיו אנשיה מועטים ואפילו יהיו רשעים אין להקפיד כל כך,
ולכן הוצרך לוט להקדים "הלא מצערהיא" אע"ג דחזו לה,
כדי לסיים ולומר "ואנשים בה מעט"
וזה לא ראו הם רק הוא אומר להם כך,
ואע"ג שחסר את מן הכתוב,
משמע כן מדבריו.
1. **
הסבר מהי קושיית הרא"ם על רש"י ונסה לישב אותה ישוב אחר מזה שישבו בעל לבוש האורה!
2.
ר'
מאיר
קאלוו
בפרושו
"מנחה
חדשה" (הביאו לדפוס מתוך כ"י עתיק ר'
וולף היידנהיים בחוש דעדעלהיים תקע"ח)
סובר שיש להקשות עוד קושיה אחרת על פסוקנו, אם תשוה את פסוקנו לפסוק האחרון שבספר יונה,
**
הסבר,
מהי הקושיה וכיצד ניתן לישב אותה?
ב.
יט,
כ'.
הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער אמלטה נא שמה הלא מצער היא ותחי נפשי.
ר'
ש.ר.
הירש
ד"ה
הלא מצער
היא –
כמה פעמים חוזר ומדגיש לוט כי העיר "מצער"
היא "מצער"
אינו שם תאר אלא שם עצם, לא "קטנה"
היא אלא "מצער".
דבר חסר ערך נטול חשיבות,
מקום שאין בו עושר או נוחיות.
מפקודת האמור "אל תבט אחריך"
הבין לוט שאבדן כל רכושו הוטל עליו כענש מכוון,
רק נפשו ניתנה לו. אך הוא טוען,
כי בעיר זו האפשרויות לקיום בה מעטות הן, וכה דלה היא,
עד שאם יורשה לו לגור בה – אחרי שנות השפע בסדום – אין כאן אלא הצלת הנפש בלבד.
במה שונה פרושו מפרוש רש"י (הן ע"פ מדרשו, הן על פי פשוטו) ומהי חולשת פרושו של הירש?
ג.
יט,
כ"ו.
ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח.
רלב"ג:
והנה
כאשר
זרחה
השמש, בא
לוט
לצוער: ובהיות שם, הוריד ה' על ידי נביאיו בדרך פלא אצל סדום ועמורה גפרית ואש בבטן הארץ ההיא כדרך שנהפכו הערים האלה וכל הככר וכל יושבי הערים וצמח האדמה, לא נשאר דבר,
והנה הביטה אשת לוט מאחריו ונספית עמהם,
והיתה אז הארץ ההיא כמו נציב מלח לחוזק השרפה אשר היתה שם.
חזקוני:…
ד"א ותבט אשתו מאחריו ותהי כל הארץ נציב מלח,
שכן גפרית ומלח שריפה כל ארצה (דברים כ"ט כ"ב).
1. **
במה נוגד פרושו של רלב"ג לפ' כ"ד (הפסקה הראשונה בפרושו ועד "לא נשאר דבר")
את כללי הלשון?
2. במה שונים שני הפרושים – רלב"ג (בפסקה השניה) וחזקוני – לפ'
כ"ו מן הפירוש הרגיל לפסוק זה?
3.
מניין לרלב"ג שאשתו של לוט נספתה?
ד.
יט,
י"ז.
המלט על נפשך אל תבט אחריך ואל תעמד בכל הככר
ההרה המלט פן תספה
יט,
כ"ו.
ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח.
אברבנאל:
… ולי נראה על דרך הפשט שהמלאכים הזהירו ללוט, לפי שהיה לו צאן ובקר כי היה רכושו רב,
והודיעו שלא ימלט מכל אשר לו דבר,
לכן אמרו לו בדרך עצה ונחמה: "המלט על נפשך"
כי היא תהיה לך לשלל ואל תביט אחריך לנכסים ולרכוש, כי כולו נאבד ואל תעמד בחשבך כי מפה או מפה תציל דבר מכל אשר לך כי אין עוד תקוה בדבר הזה.
ויהיה אם כן "אל תביט אחריך"
שלא יחוש לבנותיו ולצאנו ולשאר נכסיו אשר נשארו שם;
לא שיאסור עליו ההבטה בעיניו,
כי למה יאסור לו זה?
ויותר טוב היה שבעיניו יביט ובהכרת רשעים יראה (המליצה שאולה מתהילים ל"ז ל"ד)…
אשתו של לוט הביטה מאחורי לוט בעלה,
כי אחרי שהוא יצא מסדום וצוה לו המלאך "המלט על נפשך,
אל תבט אחריך",
שלא יחוש לנכסיו ולרכושו, כמו שפרשתי, הנה היא לא עשתה כן אבל הביטה מאחריו, כלומר:
התעסקה להציל הצאן והבקר ושאר נכסים, היפך מה שצווה לוט, ולכן בהיותה משתדלת על זה,
לא הלכה עם בעלה והדביקה אותה הרעה,
ותהי נציב מלח כשאר העיר.
ר'
נפתלי הירץ ויזל אמרי שפר:
ד"ה
אל תביט
אחריך:… ולדעתי כאשר התמהמה לוט, תמהו המלאכים עליו שלא שמע לדבריהם ולא מהר להמלט,
וחשדוהו שהטיל ספק בדבריהם, אבל השם הובחן לבבות וראה כי מרחמיו על חתניו התמהמה, ואולי גם אשתו התעצלה, כי היא לא האמינה בדבר,
כי היתה מבנות סדום וכאחד מחתניו, ורחם לוט על אשתו והתמהמה גם למענה;
ולכן שהוציאם ה'
בדרך הלא אמר (ט"ז)
"בחמלת ה' עליו",
כי הוא ידע את לבבו שאיננו מחוסר אמונה, ולכן אחר שעזבוהו מחוץ לעיר,
אמרו לו עצה טובה: "אל תביט אחריך לראות מה יהיה בעיר,
כדרך המסופק המבקש לראות מה ששמע, כי אם כה תעשה, פן תספה בחטאתך…"
ד"ה
ותבט
אשתו
מאחריו: מתחילה,
ספר המעשה שכשהלך לוט לדרכו מיד ירו גפרית ואש על סדום ועמורה, ואשתו הביטה לראות מה יהיה בעיר, כי לא האמינה בדבר. ולא הוציא המלאך אותה רק (=אלא)
בחמלת ה' עליו,
כי אלו הניחה בעיר היה לוט מצטער.
ועתה נודע, כי אין אמון בה… כי לא האמינה בה' ולכן הביטה לראות אם יקרה לסדום מה שאמר המלאך…
מה ההבדל ביניהם בפרוש אשמתה של אשת לוט?
שים לב להבדל שביניהם בפרוש הפעל "הביט"?
ה.
שאלה לסגנונו של רש"י:
פעמים שרש"י (וגם הרמב"ן)
משתמש במליצה שאולה מכתבי הקדש,
אך לא כדרך המליצים בתקופות המאוחרות, המדביקים מליצות מקראיות כטלאי לדבריהם,
אלא בהבלעת דברי הכתוב, מבלי שיורגש שיש לפנינו שמוש במובאה. דוגמא מובהקת לכך בפרקנו.
היכן?
(שאלה זו נשאלה גם בגליון וירא תשכ"ו ורב הלומדים לא מצאו פתרונה).