גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים ותשע (תש"ל)
וירא – העקדה
פרק כב
א.
כב,
א:
…
ויאמר הנני:
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
… ומה רב החילוק בין מאמר "הנני"
ומאמר זקנו, אדם:
"ואירא כי ערום אנכי ואחבא"!
(ג,
י).
הסבר מהו "החילוק"!
ב.
פרק כב, ב:
…
והעלהו שם לעולה…
רלב"ג
– באור
המילות:
… ועניין זה הניסיון לפי דעתי היה שבאתהו הנבואה בלשון מסופק והוא שאמר אליו ה' ית'
על יצחק "והעלהו שם לעולה".
וזה המאמר יתכן שיובן, שיזבח אותו ויעלהו עולה; ויתכן,
שיעלה אותו שם להעלות עולה כדי שיתחנך יצחק בעבודת ה' ית'.
וניסה אותו ה',
אם יקשה בעיניו לעשות שום דבר שיצווהו ה' עליו עד שיהיה זה סיבה שיבין מזה המאמר זולת מה שיובן ממנו בתחילת העיון, ר"ל שיובן ממנו שיעלה שם עולה אחרת,
לא שיזבח את בנו.
רלב"ג
– באור
דברי
הסיפור:
… והנה כיוון ה'
בזה המאמר שיעלהו שם בעבור עולה, רצוני לומר, שיראה יצחק שם הקרבת עולה לה', כדי שיתחנך בעבודת ה' ית'
ויגיע לשלמותו באופן שיאות שיהיה ממנו הזרע הנבחר, שיעד ה' ית'
לאברהם.
ולפי שהמובן מזה המאמר יהיה – המובן ממנו לפי הנהוג בו,
שיעלה את יצחק בנו שם לעולה כשיזבחנו וישרפנו, הנה נשלם לה'
ית'
נסיון אברהם בזאת הנבואה, אם יקל בעיניו לעשות איזה דבר שיזדמן לכבוד ה'
, וזה,
שאם יקל זה בעיניו לא יחזור להבין מזה העניין זולת מה שיובן ממנו בתחילת העיון.
ואם יקשה עיניו יבקש לזה המאמר כוונה אחרת זולת מה שיובן ממנו בתחילת העיון. והנה בין אברהם זאת הנבואה לפי מה שיובן ממנו בתחילת עיון.
1. במה שונה פירושו את הפסוק "והעלהו שם לעולה"
מן הפירוש המקובל?
2**.
במה מגדיל הרלב"ג את עצמת הניסיון ע"י פירושו זה?
ג.
פרק כב, ד:
…
וירא את המקום מרחוק
פסוק
ה:.
..
ויאמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה…
מדרש
תנחומא
וירא פרק
כג:
וירא
את המקום
מרחוק: אמר ליה ליצחק:
רואה אתה מה שאני רואה?
אמר לו: "אני רואה הר נאה משובח וענן קשור עליו". אמר לנעריו: "רואין אתם כלום?"
אמרו לו: "אין אנו רואין אלא מדברות".
אמר להם: שבו לכם פה עם החמור – הואיל והחמור אינו רואה ואינכם רואין כמותו – עם הדומה לחמור,
שבו לכם פה עם החמור שאתם כמותו.
רש"י
כב, ד:
וירא
את המקום:
ראה ענן קשור על ההר.
רמב"ן
כב, ד:
וירא
את המקום
מרחוק: ראה ענן קשור על ההר (ב"ר נו א),
ונתקיים בזה "אשר אומר אליך".
ויתכן על דרך הפשט: "וירא את המקום מרחוק", שראה ארץ המוריה כי כל הארץ ההיא היה יודע.
רמב"ן
פרק כב,
ט:
ויבאו
אל המקום
אשר אמר
לו האלהים:
עתה,
הוא הר המוריה,
שאמר לו "הנה זה ההר אשר אמרתי לך".
1. מהו הקושי שרצו רש"י ורמב"ן ליישבו?
2. מהו ההבדל העקרוני בין דרכו של רש"י לדרכו של הרמב"ן ביישוב קושי ממין זה?
והשווה:
שמות
יד, יב
"אשר דברנו אליך"
רש"י
שמות יד,
יב:
אשר דברנו אליך במצרים🙁מכילתא)
והיכן דברו? "ירא ה' עליכם וישפוט" (שמות ה).
רמב"ן
שמות יד,
י:
… והנה לא אמרו "לקחתנו למות במלחמה",
אבל לקחתנו למות במדבר, וממותנו במדבר, כי טרם יראו מלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא.
ויתכן שאמרו לו כן בצאתם ועודם בארץ מצרים כאשר הסב אותם אלהים דרך המדבר ים סוף. או שאמרו לו מתחלה אנה נצא, אם דרך פלשתים – ילחמו בנו, ואם דרך המדבר – טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו במדבר…
**3.
פרש את דברי הרמב"ן "עתה הוא הר המוריה".
**4.
מהי האחיזה הלשונית לדרשן לדרוש את דברי אברהם "שבו לכם פה עם החמור"
כפי שדרש?
*5.
מהו הרעיון הכללי המסומל בדו–שיח שבין אברהם ונעריו במדרש?
ד.
הרב א. י.
הכהן קוק: עולת ראיה:
(בפירוש
לעקידה
בתפילת
שחרית
עמ' פו)
ד"ה
וירא את
המקום
מרחוק:
סתומים וחתומים הם הדברים, המאורעות הנפשיים הנפלאים אשר עברו על האב במשך הזמן של שלושת ימי ההליכה,
אי–אפשר שיבוארו מצפוני קודש הקודשים הללו.
אמנם מה שהופיע ביום השלישי שבא אור הקודש למרום עוזו, ובמקום שהיה צריך לבוא דיבור אמירה לייחד את ההר,
באה ההופעה בחזון הראיה, כי כבר עלתה הנשמה למקום העליון אשר שם כל ההשגות מתאחדות,
וגם הדיבור והראיה,
ככל שאר ההופעות הרוחניות. עומדים הם בתפיסה אחת. האמירה היתה בתכונת ראיה, והראיה החזיונית הנבואית כל כך חדרה בנשמה הקדושה של האב האיתן,
עד שעיניו גם עיני הבשר נעשו לנושאי ההוד הנבואי.
ועד אשר לא בא קרוב אל המקום מלא הוד הקודש, כבר חובר הריתוק אשר קשר את הנשמה העליונה אל יפעת הקודש אשר למקום,
אשר כבר עלה במעלתו –
באופן שאי–אפשר כבר לסמנו על פי הסימון החיצוני הטבעי שלו בתוך "אחד ההרים", כי אם המקום המיוחד שריכוז כל קודש בחיים, בעולם ובהוויה מתקשר עמו. "וירא את המקום מרחוק" – ראה כבר הוד הכבוד העליון המעולף בענני ערפל לרדת ללב בני אדם להחיותם חיי עד.
"מה ראה? ראה ענן קשור בהר".
1. מהי הפליאה הסגנונית בכתוב שעליה מבוססים דברי הרב, נוסף על הקושי שביישובו עוסקים רש"י ורמב"ן?
2. הרב מסיים דבריו בהבאת המדרש (כפי שהביאו גם רש"י),
מהו יחסו למדרש זה?
ה.
פרק כב, יט:
וישב אברהם אל נעריו…
בראשית
רבה פרשה
נו
ד"ה
וישב
אברהם
אל נעריו:
ויצחק היכן הוא?
רבי ברכיה בשם רבנן דתמן:
אביו שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה.
משל לאשה שנתעשרה מפילכה (פלך לטווית חוטים),
אמרה:
הואיל ומן הפלך הזה התעשרתי,
עוד אינו זז מתחת ידי לעולם. כך אמר אברהם:
כל שבא לידי אינו אלא בשביל שעסקתי בתורה ובמצוות,
לפיכך איני רוצה שתזוז מזרעי לעולם.
מדרש
הגדול
כב, יט:
ויצחק היכן הוא?
אלא שאמר ר'
אלעזר בן פדת:
אע"פ שלא מת יצחק, מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גב המזבח, לכך נאמר: "וישב אברהם אל נעריו". ד"א:
שהכניסו הקב"ה לגן עדן וישב בה שלוש שנים…
וי"א:
הלך לו אצל שם בן נח ללמוד תורה.
ראב"ע:
כב,
יט:
וישב
אברהם
אל
נעריו...: ולא הזכיר יצחק,
כי הוא ברשותו.
והאומר ששחטו ועזבו ואחר– כך חיה, אמר היפך הכתוב.
רד"ק:
כב,
יט:
וישב
אברהם: ואין צריך לומר כי יצחק היה עמו,
אלא זכר אברהם שהוא העיקר.
אבן
כספי: וישב
אברהם:
כי הוא הראש ואין צריך לזכור הנטפלים לו, כמו יצחק בנו.
ומזה המין בתורה למאות ולאלפים.
האמנם בהיותי בעיר וולנציאה זה שנים היה מחסדי השם עלי, כי פגע בי חסיד אחד זקן וגדול,
ולו (עם)
זקן גדול כולו לבן, ואמר אלי כי לא שב יצחק, כי בשכר מה שסבל להשחט,
שלחו השם בגן–עדן ועמד שם עד שנשא הנעימה רבקה.
ולכן לא נזכר שמו בכתוב במיתת שרה ולא בשליחות אליעזר עד ששב עם רבקה. אמרתי לו: תנוח דעתך שהנחת את דעתי!"…
וכתוב שם (כד,
סב):
"ויצחק בא מבוא באר לחי רואי", בא בגימטריה ג'
".
הרב
א. י.
הכהן
קוק עולת
ראיה
(עמ',
צו):
וישב
אברהם
אל נעריו:
אחרי כל ההתרוממות הנשגבה, אשר עברה על נפשו, לא פעל עליו שום דבר להיפרד מאותה המידה הגדולה של השפעה על העולם על הסביבה,
עם כל חמריותה.
הוא שב אל נעריו, על פי מצבם,
אותם הנערים אשר הניחם עם החמור, שב אליהם להידרש להם, להעלותם ולשכללם.
1. מה ההבדל העקרוני בין המדרשים לבין שלושת הפרשנים בישוב הקושי "ויצחק היכן הוא?
2.
הסבר מהו הבדל בין שלוש התשובות הניתנות במדרש?
3. מהי השאלה אשר עוסק בה הרב קוק בדבריו (שאינה כלל השאלה שעסקו בה כל
הנ"ל )?
הרב קוק מוצא (בהמשך דבריו שלא הובאו לעיל)
סיוע לדעתו עוד בסוף פסוקנו,
כיצד?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ל]
וירא העקדה
פרק כב
בשאלה הכללית: מה משמעות הניסיון לגבי מנסה,
ה"יודע יצר כל יצורים" מבלי שינסה אותם,
לראות אם יעמדו בניסיונותיו, בשאלה זו עסק גיליוננו לפרשת וירא שנת תש"ז.
(בעימות דעות הרמב"ם והרמב"ן ואחרים) וכן עסק בשאלת הנסיון גם גיליוננו וירא תשי"ט.
בהשוואת פרקנו למדרשי חז"ל עסק גיליון תש"ח,
ובשאלת המבנה הספרותי עסק בחלקו גיליון וירא תשט"ו.*)
שאלה ג ושאלה ה נוגעות שתיהן בבעיה פרשנית כללית,
המתעוררת במקומות רבים ושונים. האם יש ללמוד מן החיסורים שבסיפור המקראי,
שאותם הפרטים החסרים בסיפור לא הובאו, מפני שנעדרו באמת,
או יש לראות בחיסורם השמטה לשם קיצור,
לשם האצה בדהירת העלילה לקראת סופה, לשם ריכוז המחשבה בעיקר, וכד'?
על בעיה זו
כותב יצחק הינמן:
דרכי האגדה:
האגדה דורשת לא את "היתרות"
בלבד אלא גם את "החסרות".
כלומר:
היא שואלת: מה היתה כוונת המקרא כשהוא עובר בשתיקה על ענייני מסוימים שלכאורה מן הראוי להזכירם. ואמנם יש להבין שרבותינו תמהו על כך שאברהם נפטר בלי לברך את בניו…
בכמה מקומות [
במקרא ] נמצא האב מייצג את כל המשפחה,… רק אברהם נוסע מצרימה (בראשית יב, י)
; רק הוא שב מהר המוריה (בראשית כב, יט).
הפסוק הראשון מוכיח (לפי בראשית רבה מ, ה)
שאת שרה נתן אברהם בתיבה ונעל בפניה,
כלומר עשה מה שהיה ביכולתו די למנוע מאשתו כל סכנה.
[ועיין רש"י בראשית פרק יב פסוק יד: ויהי כבוא אברהם מצרימה: היה לו לומר כבואם מצרימה?
אלא למד שהטמין אותה בתיבה,
ועל ידי שתבעו את המכס פתחו וראו אותה. ]
הפסוק השני מורה שאברהם שילח את יצחק לבית מדרשו של שם ללמוד שם תורה, (ב"ר,
נו,
יא)
כלומר שהלך מחיל אל חיל.
**)
רש"י הולך ברוב המקרים האלה בדרך האגדה ומחפש סיבה להעדר אותו פריט שצריך היה להיכר בכתוב ולא נזכר. ואילו הרמב"ן שיטה אחרת לו בעניין זה ובמקרים רבים הוא מתנגד לרש"י מתוך שהוא מסתמך על אופיו הספרותי של הסיפור המקראי המקצר בהרבה, ובייחוד בפרטים המובנים מאליהם או מוזכרים במקום אחד ואין צורך להזכירם במקום השני.
ועיין למשל דבריו:
רמב"ן
בראשית
לא, ז:
ואביכן
התל בי
והחליף
את
משכורתי: זה היה אמת,
ואם לא ספרו הכתוב מתחלה,
וכן אמר לו ותחלף את משכורתי עשרת מונים (להלן פסוק מא),
וכזה במקומות רבים בתורה.
וכן השווה דברי רש"י לדברי רמב"ן בשמות לב:
רש"י
שמות לב,
כז:
כה
אמר וגו':
והיכן אמר, (שמות כב ,יט)
זובח לאלהים יחרם,
כך שנויה במכילתא:
רמב"ן
שמות לב,
כז:
וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל: איננו ממצוות "זובח לאלהים יחרם"
(לעיל כב יט),
כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין,
אבל היא מצווה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה,
כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צווה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה'
נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כה ד).
והנה זאת המצווה כמצוות זה הדבר אשר ציווה ה'
מלא העומר ממנו (לעיל טז, לב).
וכבר הזכרתי (לעיל י, ב,
יא א) כיוצא בהם.
בעיה זו היא בעיית שאלה ג: היכן אותה אמירה מובטחת לאברהם:
"על אחד ההרים אשר אומר אליך "?
ומופיעה בשאלה ה:
"ויצחק היכן היה?
"
בשאלה האחרונה ובתשובות השונות ובהשתלשלות המוטיבים המדרשיים אשר נתלו בשאלה זו עסק בבקיאות עצומה ובחדירה מעמיקה שלום שפיגל במאמרו "מאגדות העקדה": פיוט על שחיטת יצחק ותחייתו לר' אפרים מבונא. ***)
אגדה זו שהובאה בגיליון מן המדרש הגדול שלקחו הקב"ה לגן–עדן ולכן לא נזכר בשיבת אברהם
לבאר–שבע – אגדה זו מופיעה בהשלמה מוזרה:
"והמלאכים הוליכוהו לגן–עדן,
שם שהה ג'
שנים,
לרפאותו עבור אותה החבורה שעשה בו אברהם בשעת העקדה".
(שם עמ' תע"ג,
והערה 16 ) מתוך ילקוט ראובני פרשת וירא.
ועוד
מביא
שפיגל
בשם ריב"א
(ר'
יצחק
בן אשר
הלוי, מראשוני
בעלי
התוספות באשכנז 1130
– 1050)
"מצא מדרש, שנטמן יצחק בגן עדן שתי שנים כדי להתרפאות מן החתך שחתך אביו כשהתחיל לשחטו"
(ומוסיף
שם עמ'
תע"ג:
ונתפשטה האגדה בימי הביניים, שמצאנו גלגוליה עד לספרד בימיו של ר'
יוסף אבן כספי,
משנה כסף על התורה עמ'
63 , אבן כספי מן העיר ארגנטיר (עברית:
כסף)
בחבל לנגדוק בצרפת,
ביקר ספרד בעיר וולנציאה בחודש אלול שנת צ"ב לאלף השישי,
היא שנת 1332
לסה"נ עי"ש בהערה 19
).
( אגדה דומה קלט בנדודיו גם הראב"ע בפירושו לבראשית כב, יט)
והדה של אגדה זו בדברי ראב"ע וביותר בדברי אבן כספי שהובאו בגיליון.
מה ראו בעלי המדרש להכניס לסיפור פרט הנוגד ניגוד גמור את כתוב במקרא ("ואל תעש לו מאומה!" כדרז"ל אל תעש לו מומה,
לשון חבלה ומום.
ב"ר פנ"ו,
ז ועיין רש"י לבראשית כב,
יב).
מעניין שהרב קוק אשר מצא תשובה עמוקה כל כך לשאלת "החיסור,
של אמירת ה'
– (שאלה ג) לא עסק כלל בחיסור של הזכרת שם יצחק בשוב אברהם הביתה (שאלה ה), ויותר מן הנעדר בכתוב –
יצחק – היה מפליא בעיניו הנמצא בכתוב – אלה שני נעריו.
לשאלה
ג5 מתאימים
מאד דברי
הרב קוק
מתוך
מאמרו
על שיר
השירים
****)
(שנאמרו שם בהקשר אחר):
מה נמוכים הם הגמדים, שהם גם כן בעלי עיניים טרוטות הזוחלים סביב לשדרת האבנים התחתונה של מגדל עופל ורושמים את קומתו אשר לא תגיע רק כדי תנופת ידם הקצרה ומעוף עינם הכהה. ואם מראש המגדל יוגד להם שרואים את הכוכב מלא הוד, אז מיד יחליטו כמה נמוך הוא הכוכב הנהדר.
*)
בגיליון ההוא (תשט"ו)
הובאו גם דברים חשובים על ניסיון העקדה בכללו כפי שהבינו הרב קוק. דבריו שם לא מתוך פירושו לסידור, כי אם מתוך אגרות הראיה כרך ב במכתב לד"ר משה זיידל,
עמ'
מג.
**)
דרכי האגדה מהדורה שניה, עמ'
98
***)
ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס למלאת לו שבעים שנה,
נ"י,
תש"י בימ"ד לרבנים באמריקה,
עמ'
תע"א – תקמ"ז
****)
מאמר זה נדפס פעמים מספר,
לאחרונה בקובץ "אלומה"
ירושלים תרצ"ו,
ואחר–כך בקובץ "מעינות",
כרך "פסח"
תשי"ג,
המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה,
ההצה"ע.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השמונה עשרה(תשי"ט)
פרשת וירא –
העקדה
פרק כ"ב
עיין גם גליונות וירא תש"ח,
תשט"ו!
א.
מדברי המדרשים:
כב,
א'.
ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים נסה את אברהם.
סנהדרין
פ"ט
ע"ב:
מאי "אחר"?
א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא:
אחר דבריו של שטן, דכתיב "ויגדל הנער ויגמל ויעש אברהם משתה גדול…"
אמר שטן לפני הקבה"ו:
"רבונו של עולם!
זקן זה חננתו בן למאה שנה פרי בטן. מכל סעודה שעשה,
לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך?" אמר לו: "כלום עשה אלא בשביל בנו אם אני אומר לו:
"זבח את בנך לפני", מיד זובחו." מיד – "והאלוהים נסה את אברהם".
ר'
לוי אומר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק:
אמר לו ישמעאל ליצחק: "אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמונה ימים,
ואני בן י"ג שנה." אמר לו: באבר אחד אתה מגרה בי?
אם אומר לי הקבה"ו "זבח עצמך לפני"
– אני זובח!" מיד – "והאלוהים נסה את אברהם".
בראשית
רבה נ"ה
ד':
הרהורי דברים היו שם. מי הרהר? אברהם?
אמר:
"שמחתי ושימחתי הכל ולא הפרשתי לקבה"ו לא פר ולא איל אחד." א"ל הקבה"ו:
"על מנת שנאמר לך שתקריב את בנך ולא תעכב".
רש"י:
יש מרבותינו אומרים:
אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר:
"מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד". אמר לו: "כלום עשה אלא בשביל בנו,
אפילו הייתי אומר לו: "זבח אותו לפני",
לא היה מעכב".
ויש אומרים: אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק, שמל בן י"ג שלא מיחה,
אמר לו יצחק:
"באבר אחד אתה מיראני? אילו אמר לי הקבה"ו:
"זבח עצמך לפני"
לא הייתי מעכב".
1. *
מה ראו המדרשים להוציא הבטוי "אחר הדברים האלה"
ממשמעו?
2. **
מה המחלוקת שבין ר' יוסי בן זמרא ובין ר'
לוי בתפיסת תכלית הנסיון?
(בתכלית הנסיון הובאו דעות שונות בגליון וירא תש"ז עיין שם!)
3. **
מה ראה רש"י שהביא את דברי החכמים בגמרא סנהדרין ונמנע מללכת בעקבות הדרשן בבראשית רבה,
והלא הכתוב אומר,
שהאלוהים נסה את אברהם ולא נאמר שנסה את יצחק.
אם כן נראים דברי הבראשית רבה קרובים יותר לכתוב?
ב.
כב,
ח'.
אלוהים יראה לו השה לעולה בני.
בראשית רבה נ"ו:
אלוהים יראה לו השה, ואם לאו, שה לעולה בני.
רש"י:
ד"ה
יראה לו
השה: יבחר לו השה,
ואם אין שה לעולה – בני. ואע"פ שהבין יצחק שהוא הולך להשחט "וילכו שניהם יחדו"
בלב שוה.
נ.ה.
ויזל:
אמרי שפר (פרוש לבראשית, מקיצי נרדמים 1868).
אחרי הביאו דברי רש"י:
ולפי הפשט הכל מאמר אחד,
שהשיב:דע בני, כי לא הוגד לי מה יהיה העולה שאקריב שם,
על כן לא לקחתי עמי אילים וכבשים,
והשם יבחר לו לעולה השה אשר אמרת;
וכבואנו שמה בלי ספק יהיה מוכן השה,
ואין בכתוב שנוי לשון לדרוש "אם אין שה – לעולה בני", שכן משפט הלשון בכל מקום שתבוא מלת "בני"
באחרונה,
כמו (כ"ז)
"מה זה מהרת למצוא בני",
"גשה נא ואמושך בני"…
1. **
מה ההבדל בין רש"י לבין מקורו בבראשית רבה?
2. **
מהי תלונת ויזל על פרושו של רש"י וכיצד אפשר להסיר תלונתו מעל רש"י.
ג.
שאלה כללית
השוה:
ראב"ע:
ד"ה
ביום
השלישי… יש אומרים: איך אמר אברהם "ונשובה"?
ואחרים אמרו, כי היה בדעתו להביא עצמותיו.
ואברהם דחם כדי שלא יסורו עד שובו,
ושלא ירגיש יצחק ויברח. ורבותינו ז"ל אמרו, שהיה יצחק כאשר נעקד בן שלשים ושבע שנים, ואם דברי הקבלה נקבל. ומדרך סברא אין זה נכון,
שהיה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה ויהיה שכרו כפול משכר אביו,
שמסר עצמו ברצונו לשחיטה ואין בכתוב מאומה על יצחק.
ואחרים אמרו: שהיה כן חמש שנים, גם זה לא יתכן, בעבור שנשא עצי העולה.
והקרוב על הדעת,
שהיה קרוב לי"ג שנים, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו,
והעד שאביו הסתיר ממנו ואמר לו "אלוהים יראה לו השה", כי אילו אמר לו: "אתה העולה", יתכן שיברח.
ר'
יוסף אלבו עיקרים מאמר ג'
פרק ל"ו:
… לא ישובה האדם או יגונן על הדבר המוכרח (=
הנעשה בהכרח) אלא על הדבר שהוא בחירי מכל וכל.
ולזה נשתבח אברהם אבינו בזה המין מן האהבה מזולתו (שישתבח על אהבת ה' שהיתה בו יותר מזולתו) עד שקראו הכתוב (ישעיה מ"א)
"אברהם אוהבי", לפי שלא היה בלבו תכלית אחרת רק נתעכב בפעל העקדה שום צד הכרח כלל, כי
אפילו
מצות ה'
יתברך
לא היתה
מכרחת
אותו, וזה
דבר בארוהו חז"ל (בראשית רבה נ"ו)
על הפסוק "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה".
אמר אברהם: רבון כל עולמים,
גלוי וידוע לפניך,
שבשעה שאמר לי "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לי לעולה",
הייתי יכול לומר והלא כבר אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע"
(בראשית כ"א)
ולא אמרתי כן,
אבל כבשתי רחמי ולא הרהרתי אחר מדותיך.
שידמה מדברי חז"ל אלה מפורש,
שאפילו מצד מצות ה' יתברך לא היה אברהם מוכרח,
אחר שהיה יכול להתנצל על זה ממנו בטענה אמיתית,
אם רצה – ולא עשה כן, אבל כבש רחמי האב על הבן מאהבת ה' יתברך.
ולזה הוא שנתייחס פעל העקדה אל אברהם ולא אל יצחק, עם היותו בן ט"ז שנה בשנת העקידה, כפי דעת חז"ל,
לפי שאברהם היה יכול להתנצל על זה,
שלא לעקוד את בנו יצחק,
ויצחק לא היה יכול להתנצל שלא למסור עצמו, אם נצטווה על כך.
ומזה הטעם אנו מזכירים בתפילתנו תמיד עקדת אברהם את יצחק, יותר מעקדת כל החסידים והקדושים מסרו עצמם על קדושת השם כגון ר' עקיבא וחבריו וכל הקדושים אשר בכל דור ודור לפי שכל אחד מהם אמנם מסר עצמו על קדושת השם לקיים מצות "ולא תחלל את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל"
(ויקרא כ"ב ל"ב),
אבל אברהם אפילו מצות ה'
יתברך לא היתה מכריחתו על כך, וידע והבחין מה שהיה עושה,
כי יותר משלשה ימים היה משעה שנאמר לו "קח נא את בנך" עד שעת העקדה.
והפעל הבחירי הגמור הוא הפועל,
שכשיעשה אותו האדם יהיה יודע לעשות ההפך ויכול לעשותו בלי שום מעיק ולא שום מונע אחר, ויבחר לעשות הפעל ההוא על זולתו.
1. מהי השאלה הכללית שרצו שניהם לישב?
2.
השוה דברי ראב"ע לדברי רש"י לפ' ח'
(ע'
שאלה ב). מה ביניהם בהערכת יצחק, ואיזו משתי הדעות נראית לך קרובה יותר לפשוטם של המקראות.
3. מהו ההבדל בין מעשה אברהם למעשי יצחק בעקדה לפי דעת ראב"ע ומהו ההבדל בין שניהם לפי דעת ר' יוסף אלבו?
4. לשם מה נזקק ר' יוסף אלבו לדברי חז"ל שבבראשית רבה נ"ו,
מה סיוע מצא בהם לדעתו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שביעית (תש"ח)
פרשת וירא
פרק כ"ב
למהות הנסיון ולפירוש "והאלוקים נסה" עיין גליון וירא תש"ז,
כולו מוקדש רק לעניין זה!
א.
פרק כב, ב
קח נא את בנך
רמב"ן כב, ב
קח
נא את
בנך את
יחידך –
בעבור היותו בן הגבירה, והוא לבדו אשר יקרא לו זרע קראו יחידו, ובא הלשון להגדיל המצוה, אמר קח נא את בנך היחיד האהוב יצחק והעלהו עולה לפני:
1. מה הן הקשיים בפסוק שעומד עליהם הרמב"ן?
2. הבא עוד פרטים מתוך פרקנו הבאים להורות על גדל הניסיון ואשר תפקידם – כדברי הרמב"ן – "להגדיל המצוה"!
ב
מדרש תנחומא (מקצת תוספות מתוך ילקוט שמעוני ק"א):
(ג)
"ויקם
וילך" – קדמו השטן בדרך ונדמה לו בדמות זקן.
אמר לו: "לאן אתה הולך?"
אמר לו: "להתפלל".
א"ל "ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו?" א"ל:
"שמא נשהה יום או יומיים ונשחט ונאפה ונאכל?" א"ל:
"זקן!
לא שם הייתי כשאמר לך הקבה"ו "קח את בנך…"
וזקן כמוך ילך ויאבד בן שניתן לו למאה שנה?"
(נוסח הילקוט: "סבא הובדת לבך!
בן שניתן לך למאה שנה – אתה הולך לשחטו?
א"ל:
"על מנת כן".
"ואם מנסה לך יותר מכן תוכל לעמוד?"
א"ל:
"ויותר".
א"ל:
"למחר יאמר לך:
שופך דמים אתה,
ששפכת דמו!" א"ל:
"על מנת כן").
– כיון שראה שלא קבלו ממנו.
הלך ונעשה לפניהם נהר גדול.
מיד ירד אברהם לתוך המים והגיעו עד ברכיו. אמר לנעריו: "בואו אחרי". ירדו אחריו. כיון שהגיעו עד חצי הנהר,
הגיעו המים עד צווארו. באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים. אמר לפניו: "ריבונו של עולם,
בחרתני ונגלית לי ואמרת לי:
"אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יודע שמי בעולמי,
והעלה יצחק בנך לפני לעולה"
ולא עיכבתי והריני עוסק בצווייך – ועכשיו באו מים עד נפש.
אם אני או יצחק בני טובע – מי יקיים מאמרך? על מי יתייחד שמך?" א"ל הקב"ה:
"חייך שעל ידיך יתייחד שמי בעולם!" מיד גער הקב"ה במעין ויבש הנהר ועמדו ביבשה.
הסבר,
מה מסומל בשטן ובדבריו ומה מסומל בנהר?
ג.
כב,
ג*
ויחבש את חמורו.
פרקי דר' אליעזר ל"א:
"ויחבש את חמורו"
– הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים שנאמר (שמות ד' כ')
"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור"
– והוא החמור שעתיד משיח בן דוד לרכוב עליו שנאמר (זכרים ט') "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור".
מדרש
זה מבואר
בדברי
עקדת
יצחק:
והנה באמת פשוטן של דברים אלה יוכיח על תוכיותן,
כי כבישת אוצר הוא באמת חבישת החמור…
כי בהיות הסוס בלתי נמשך אחר רצון הרוכב, יאמר אז, שנהפכה המרכבה להיות הרוכב למטה והסוס למעלה – כן בני אדם שירוממו חלקי נפשם העבדים ויעבידו החפשי מהם… והנה לזה כשכבש אברהם אבינו רצונו ושעבד תשוקותיו, כדי לשמע מצוות בוראו – ההוא יקרא באמת חובש חמורו ורוכב עליו. ועל זה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה כשראה להביא אשתו ובניו אל מקום הגלות במצות קונו והוא עצמו מבוקש שם ליהרג…
והוא עצמו חמורו של משיח כשילבש רוח ענוה ושפלות להושיע כל עינוי ארץ.
ראוי להם לסכלים המלגלגים על דבר רבותינו הנאהבים והנעימים.
ואלה דברי אברבנאל:
ולפי שהיה אברהם כובש יצרו ומבטל טבע החומר ראו חז"ל על דרך המליצה לדרש שחבש והכניע את החומר – היצר,
כי בזה יוכל ללכת אל המקום אשר אמר לו האלוקים.
מה בין שניהם בביאור המדרש ואיזה מהם נראה לך יותר?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
השוה דבריו כאן לדבריו בראשית ל"ז י"ג ד"ה הנני. התוכל להסביר למה שנה שם בדבריו ולמה לא פרש גם כאן שהוא "לשון זריזות"? |
א' |
|
מה קשה לו? השוה דבריו מ"ו כ"ט ד"ה ויאמר ודברי ראב"ע שם! הסבר מפני מה אי אפשר לפרש את מקומנו בשיטת ראב"ע שם? |
ב' |
|
השוה דברי רש"י שמות ד' |
ג' |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת התשע עשרה (תש"ך)
פרשת וירא –
העקדה
פרק כ"ב
א.
השוה:
|
הניסיון האחרון פרק כ"ב ב'. ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר ג'. ויקח |
הניסיון הראשון פרק י"ב א'. לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר ד'. |
1. במה דומה נסיון ראשון לנסיון אחרון ובמה הם שונים זה מזה?
2.
מפרשים מקשים: אחרי שכבר נאמר בתחילה כ"ב ג' "וישכם"
למה הוסיף הכתוב עוד מלת "ויקח"
– מה הוסיף בכך?
(והשוה
מ"ג
ט"ו:
ויקחו
האנשים
את
המנחה
ומשנה
כסף
לקחו
בידם
ואת
בנימין
ויקומו
וירדו
מצרים.
לעומת
מ"ב
ג': וירדו
אחי
יוסף
עשרה
לשבור
בר
ממצרים).
3.
התוכל להסביר למה אין שתי התגלויות אלה:
– של פרק י"ב ושל פרק כ"ג – פותחים ב"וירא אליו",שלא כבהתגלויות שביניהן:
דוגמה
י"ב
ז' וירא
ה'
אל
אברהם
ויאמר:
לזרעך
אתן
את
הארץ
הזאת
י"ז
א' וירא
ה'
אל
אברהם
ויאמר
אליו:
אני
א–ל
שדי
התהלך
לפני…
י"ח
א'
וירא
אליו
ה'
באלוני
ממרא
…
ב.
השוה:
ג'.
וישא
אברהם
את
עיניו
וירא
את
המקום
מרחוק
ח'.
אלוהים
יראה
לו
השה
לעולה
בני.
י"ג.
וישא
אברהם
את
עיניו
וירא
והנה
איל…
י"ד.
ויקרא
אברהם
שם
המקום
ההוא:
ה'
יראה
אשר
יאמר
היום
בהר
ה'
יראה
התוכל להסביר את משמעותה של המלה המדריכה הזאת בפרקנו?
ג.
כב,
ד'
וירא את המקום מרחוק:
תנחומא
וירא כ"ב
ו'
היאך נראה מרחוק?
מלמד שמתחילה היה מקום עמוק.
כיון שאמר הקבה"ו להשרות שכינתו עליו ולעשותו מקדש… מיד רמז הקבה"ו לסביבות העמק שיתקבצו ההרים למקום אחד לעשות מקום לשכינה…
אמר לו ליצחק:
"רואה אתה מה שאני רואה?"
אמר לו: "אני רואה הר נאה משובח וענן קשור עליו". אמר לנעריו: "רואים אתם כלום?"
אמרו:
"אין אנו רואים אלא מדברות"
אמר להם: "שבו לכם פה עם החמור"
– הואיל והחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים,
עם הדומה לחמור.
הסבר את הרעיון המסומל בדברי המדרש!
ד.
כב,
י"ד.
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה
אשר יאמר היום בהר ה'
יראה
רש"י:
ד"ה
ה' יראה:
פשוטו כתרגומו. ה'
יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות.
ד"ה
אשר יאמר
היום: שיאמרו ימי הדורות עליו, בהר זה, יראה הקב"ה לעמו.
רשב"ם:
ד"ה
אשר יאמר
היום ולמחר
בהר
ה' יראה:
בהר ה' נראה הקבה"ו לאברהם.
ר'
אברהם
בן הרמב"ם (המקור הערבי תורגם לעברית ע"י א. ויזנברג וי"ל בפעם הראשונה ע"י ששון, לונדון תשי"ח).
ד"ה
ה' יראה:
טעמו:
תהיה לו השגחה יתירה במקום הזה, וככה הובטח שלמה בשעת בנין הבית (מלכים א' ט')
"והיו עיני ולבי שם כל הימים". ובזה גם כן טעם אחר,
והוא הרמז, שהוא עתיד להיות מקום הראיה בחג. כלומר:
הנוכח בו (=
האיש העולה לרגל)
יהיה נאמר עליו,
שהוא לפניו יתברך וה' יראה אותו.
וחיזק זה ובאר אותו במה שאמר: אשר יאמר היום בהר ה'
יראה,
כלומר "יראה העולה לחג".
"יראה"
חוזר עליו יתעלה,
אבל "יראה"
חזור על הנוכח לפניו שם,
והרבה מקראות על זה בתורה (שמות כ"ג י"ז,
שמות ל"ד כ"ג,
דברים ט"ז ט"ז)
"שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" ור'
סעדיה פרש אותו בטעם השראת השכינה, ומה שהבנתי הוא מה שכתבתי.
ר'
שמשון
רפאל
הירש: "ה'
יראה"
– גם במקום וגם בזמן שאין אנו – בני אדם – רואים,
הוא יראה, ולו ולרצונו עלינו לשעבד את ראיתנו, את הכרתנו. אברהם קרא להר בשם הכללי "ה'
יראה".
היום,
לאחר שהכרה כללית זו בראית ה' נתגלתה לנו בפרוט רצונו במתן תורה, שבה נקבע הר זה למקום קדשו, כדי שנלמד לעשות רצונו רצוננו,
וכדי שנשעבד לרצונו את כל חיינו, היום לא נאמרת אמת זו בניסוח הכללי של "ה'
יראה",
כי אם בניסוח אחר: כל אחד יראה לפניה' ועל כל אחד להראות לפניו בהר זה,
להבדק,
להבחן.
שלש פעמים יראה כל בן אברהם ויצחק על הר זה, ולא "ריקם",
(דברים ט"ז ט"ז),
לא בלבד מתוך התעוררות פנימית חולפת, רגעית,
כי אם בהקדמת כל עצמנו ומאודנו לה'
– בעולת ראיה.
1. מה הנושא של המשפט "בהר ה' יראה"
לפי כל הדעות הנ"ל?
2. מה ההבדל בין רש"י לרשב"ם (מלבד בתשובתם לשאלת הנושא)?
3. מה ההבדל בין ר' אברהם בן הרמב"ם לבין הירש (מלבד בתשובתם לשאלת הנושא)?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
הסבר מה המושג "שורה" הרא"ם מקשה: ולמה לא יפרשנו "ע"י צווי" כמו (מלכים א' ו' ענה לשאלתו! ועיין רש"י וראב"ע בראשית מ"ו כ"ט ד"ה ויאסר יוסף את מרכבתו ועיין רש"י וראב"ע שמות י"ד ו' ד"ה ויאסר את רכבו ועיין רש"י וראב"ע במדבר כ"ב כ"א ד"ה ויחבוש את אתונו |
ד"ה |
|
מה קשה לו? מדוע לא הסתפק רש"י כאן בפרוש כפשוטו והוסיף עליו עוד מדרש אגדה? ועיין רש"י שמות ז' הסבר מה הרעיון המסומל בדברי המדרש הזה? |
ה' |
|
מה ראה רש"י לפתח פרושו כאן ב"כלומר"? מה קשה לו בחלקו השני של דבורו החל מן "ואע"פ"? * היכן מצינו עוד שרש"י עומד על קושי ממין זה? |
ח' |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה ששית (תש"ז)
פרשת וירא
פרק כ"ב
הקדמת
אברבנאל
לפרקנו: "הפרשה הזאת היא כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים ולכן היא שגורה בפינו בתפילתנו כל היום ומפני זה ראוי להפליג בה העיון והחקירה יותר מבשאר הפרשיות".
ורבו דברי המפרשים בעניין "הנסיון"
ואלה דברי מקצתם:
רש"י א'
אחר
הדברים
האלה –
יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט) אחר דבריו של שטן שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב וי"א אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב:
י"ב
… כי
עתה ידעתי
– מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלהים אתה:
ראב"ע (1) א'
והאלוקים
נסה …
ואנשי שקול הדעת אמרו כי הדעות הם שתים האחת דעת העתיד בטרם היותו והשנית דעת היש הנמצא וזה פי'
נסה.
גם כי עתה ידעתי.
ראב"ע (2) א'
והאלוקים
נסה…. והגאון אמר שמלת נסה להראות צדקתו לבני אדם. גם מלת ידעתי כטעם הודעתי.
והלא ידע זה הגאון כי בשעה שעקד בנו לא היו שם אפילו נעריו.
רמב"ן א'
והאלהים
נסה את
אברהם –
עניין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו,
אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון"
מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל,
להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד ודע כי השם צדיק יבחן (תהלים יא ה),
כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה.
י"ב
כי
עתה ידעתי
– מתחילה היתה יראתו בכח, לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה, ועתה נודעה במעשה,
והיה זכותו שלם,
ותהי משכורתו שלימה מעם ה'
אלהי ישראל:
ודעת הפרשה ש"האלהים"
הוא המנסה ומצוה בעקידה, ו"מלאך ה'" הוא המונע והמבטיח,
יתברר בפסוק המלאך הגואל אותי (להלן מח טז):
רשב"ם א'
ויהי
אחר
הדברים
האלה –
כל מקום שנאמר אחר הדברים האלה מחובר אל הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה שהרג אברם המלכים אמר לו הקב"ה אל תירא אברם מן האומות. ויהי אחר הדברים האלה שנולד יצחק ויוגד לאברהם לאמר כו' ובתואל ילד את רבקה. וכן אחר הדברים האלה שהגיד מרדכי על בגתן ותרש גדל המלך אחשורוש את המן שרצה להרוג את מרדכי והועיל לו מה שהציל את המלך ונתלה המן. אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן והאלהים נסה את אברהם. קנתרו וצערו כדכתיב הנסה דבר אליך תלאה.
על נסותם את ה'. מסה ומריבה בחנני ה' ונסני.
כלומר נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך וכן מצאתי אח"כ במ' של שמואל. ויהי ארון ה'
בארץ פלשתים שבעה חדשים. כתב את שבע כבשות הצאן תקח מידי אמר לו הקב"ה את נתת לו שבע כבשות חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן.
ד"א חייך שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך ואלו הן שמשון חפני ופנחס שאול ושלשה בניו.
ד"א חייך שבניו מחריבים שבע משכנות ואלו הן אהל מועד וגלגל נוב ושילה וגבעון ובית עולמים תרין.
ד"א שארון מחזר בשדה פלשתים שבעה חדשים:
ספורנו א'
נסה
את אברהם
– כיון שיהיה בפעל אוהב וירא כמו שהיה בכח ובזה ידמה יותר לבוראו שהוא טוב לעולם בפועל כי אמנם הכונה במציא' האדם היתה שידמה לבוראו כפי האפשר כאשר העיד באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:
רמב"ם מורה נבוכים ג' כ"ד:
… דע,
כי כל נסיון שבא בתורה אין כונתו וענינו, אלא כדי שידעו בני אדם שצריך להם לעשותו… וכאלו עניין הנסיון,
שיעשה מעשה, אין הכונה גוף המעשה ההוא,
אבל הכונה שיהיה משל, שילמדו ממנו וילכו אחריו כאמרו (דברים י"ג ד') "לדעת הישכם אוהבים את ה'"
ואין פירושו, שידע ה', כי הוא כבר ידעון וכן (שמות ל"א י"ג)
"כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת,
כי אני ה'
מקדשכם"
אשר פרושו: שידעו האומות… ואמנם עניין אברהם אבינו בעקדה כלל שני ענינים גדולים,
הם פנות התורה.
העניין האחר להודיע אותנו גבול אהבת ה'
ויראתו,
עד היכן היא מגעת והוא:
שיהיה איש עקר בתכלית הכסף לילד ובעל עשר גדול ואיש נכבד ונבחר שישאר מזרעו אומה ונולד לו בן אחר היאוש, איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו! אבל ליראתו את ה' יתברך ולאהבתו לקיים מצותו בולד האהוב, הניח כל מה שקוה בו והסכים לשחוט אותו אחרי מהלך ג'
ימים.
כי אלו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו,
היה פעולת בהלה בלתי הסתכלות;
ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בוא המצוה אליו,
היה המעשה במחשבה ובהסתכלות אמתי ובחינת חק מצותו ואהבתו ויראתו… וכדי שיתפרסם לבני אדם, מה ראוי לעשות בשביל אהבת ה' יתברך ויראתו, לא לתקות גמול ולא לפחד ענש… ומאר המלאך לו (י"ב)
"כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה"
רצונו לומר, שבזה המעשה אשר בו תקרא ירא אלוקים גמור ידעו כל בני אדם גבול יראת ה'
מהו.
– ודע,
שכבר חזק זה העניין בתורה ובארו ואמר,
שתכלית התורה כולה וכל מה שכללה אותו ממצות עשה וממצות לא תעשה ומיעודים ומספורים אמנם הוא דבר אחד והוא:
יראת ה' יתברך,
והוא אומרו (דברים כ"ח נ"ח)
"אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה לירא השם הנכבד והנורא…" – זה אחד משני הענינים המכוונים בעקדה….
ספר העיקרים מאמר ה' פרק י"ג
... ואם תשאל: אחרי שה' יודע אם יעמד בנסיונו אם אל… מה צרך אל היסורים הללו?
והתשובה בזה, שאין ראוי שיהיה שכר הטרח ןהעמל בפעל שוה למי שאינו סובל אותו בפעל ועל כיוצא בזה נאמר (מלכים א' כ')
"אל יתהלל חוגר כמפתח" שאין ראוי שיתהלל מי שלא עשה גבורה בפעל, אע"פ שהוא מוכן לעשותה והוא חגור כלי מלחמה, כמי שכבר פעל ועשה הגבורה בפעל והוא מפתח (מסיר)
מעליו כלי המלחמה;
ועל כן פעמים הרבה מביא הקבה"ו יסורין על הצדיק להרגילו,
שיסכים המעשה הטוב עם המחשבה הטובה, שמתוך המעשה יתחזק לבו באהבת ה', לפי שכל פעל יקנה בנפש תכונה חזקה יותר משהיא נקנית בזולת מעשה ויקרא ההרגל בעבודה "נסיון"
כמו שכתב הרמב"ן ז"ל…
(שמות כ' י"ז)
"כי בעבור נסות אתכם בא האלקים" (החל מן "אבל יתכן שיאמר לבעבור הרגילכם")…
אברבנאל:
… הנסיון הזה אין ענינו הבחינה,
כדי שידע האל מה שלא היה יודע,
אבל ו"האלוקים נסה" הוא מגזרת "נס"
כי הפעל הנפלא הזה שעשה אברהם בדבר ה' עומד לנס עמים,
כדגל רם ושנא,
אליו גויים ידרושו ויביטו אחריו!
רמבמ"ן:
ופעמים שתהיה כונתו לחזק ולאמץ את לב המנוסה במדה מן המדות עד שתשוב קנין ותכונה בנפשו. כי החלק המעשיי לא יושלם בידיעת המדות הטובות והבנתם בלבד, כי אם בהוסיף עליהם החמדת הפעולות וההרגל בהם, עד תתחזק המדה בלב העושה להיות תמיד מוכן וזריז לעשות המעשים הנמשכים ממנה בשמחה בלי עצלות. ועל הדרך הזה אמר "והאלוקים נסה את אברהם", כלומר שנתן לו יד להמציא לו מקום לאמץ את לבבו בדרכי היראה ועבודת האל יתברך ע"י המעשה הגדול והנורא אשר צוהו לעשותו…
כנגד איזו הבנה מוטעית של הנסיון פונים כל המפרשים הנ"ל?
מהי תכלית הנסיון לפי דעתם?
סדרם לקבוצות.
עיין:
רש"י שמות כ'
י"ז
לבעבור
נסות
אתכם –
לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם:
נסות
– לשון הרמה וגדולה כמו (ישעיה סב) הרימו נס (שם מט) ארים נסי (שם ל) וכנס על הגבעה שהוא זקוף:
למי ממפרשינו כאן קרוב רש"י בפרושו שם ולמה לא פרש רש"י גם כאן את הנסיון בדרך זו?
מדוע לא פרש הרמב"ן את הנסיון כאן כשם שפרשו בשמות כ' י"ז?
עצה
טובה: קרא ש.ד.
גויטיין העקדה "דבר"
ערב רה"ד תש"ד.
ח חכם: ברורי דברים "במשירו"
כ"ט תשרי תש"ד.
קירקאגארד:
עקדת יצחק. "ימי תשובה" לקוט לימים נוראים בהוצאת בני עקיבא תש"א עמוד ע"ב.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת הארבע עשרה (תשט"ו)
פרשת וירא –
העקדה
פרק כ"ב
השוה גליון וירא תש"ז שעסק כולו במושג ה"נסיון"
בפסק א' "והאלוקים נסה את אברהם".
א.
שאלות מבנה וסגנון
1.
תשובת אברהם בפסוק א' באה בין שתי אמירות של האלוקים, ואין תשובה מצד אברהם אבינו באה לאחר האמירה השניה של האלוקים.
הסבר מדוע?
2.
השיחה שבין אברהם ויצחק – היחידה בפרק,
פסוקים ז'-ח'-
באה בין שני חצאי פסוקים שוים, בין שתי הפעמים של "וילכו שניהם יחדו".
מה משמעותה של חזרה זו ומדוע העמדו מלים אלה במקום זה דוקא לפני ולאחרי השיחה?
3. שים לב לפרט קטן בשיחה בין אברהם ויצחק:
**י'ויאמר:
אבי
ויאמר:
הנני בני
ויאמר:
הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?
ויאמר אברהם: אלוהים יראה לו השה לעולה בני.
התוכל למצוא סבה למה הוסיף הכתוב בסוף את השם "אברהם",
שלא כדרך סגנון התורה?
העזר בגליון תולדות תש"י שאלה ב.
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו בפסוקנו? ** בעל באר יצחק על רש,י מעיר שרש"י נותן כאן שתי תשובות מנוגדות לישב קושיתו, הסבר מה הנגוד שביניהן וכיצד יתקימו זו כנגד זו. ועיין גם ברמב"ן ד"ה קח נא את בנך. |
א' |
|
* השוה לדבריו כאן דברי רד"ק כ"א י"ד ד"ה וישכם: "לקיים מצות האל". |
ג' |
|
מה קשה לו? ** מדוע לא הסתפק רש"י כאן בפרוש כפשוטו והוסיף עליו עוד מדרש אגדה? ועיין רש"י שמות ז' הסבר מה הרעיון המסומל בדברי המדרש הזה? (והשוה למדרש מסוג זה: מדרש אבכיר שמות ב' י"ב "ויפן כה ןכה" |
ה' |
…
חסר…
לעניין העקדה כותב הרב ר'
א.י.
קוק באגרות ראיה כרך ב'
במכתב שע"ט לר' משה זיידל, ע'
מ"ג:
אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה, שראה בה האדם הפרא חזות הכל, עד שנצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות על בנים ובנות למדה קבועה בעבודת המולך, וכהנה,
היא תוצאה ערפלית מההכרה הגנוזה שבעמק לבב האדם, שהעניין האלוהי יקר הוא מכל,
וכל נחמד האהוב – כאין נגדו. כאשר הוצרכה ההארה האלהית להופיע בטהרתה, נתגלתה בעז התלהבותה בנסיון העקדה,
שהראה לדעת, שאותו החום וההתמכרות לעניין האלקי אינו צריך דוקא שתהי ההשגחה האלהית כ"כ מעולפת בלבושים בזויים כאותם של העבודות–הזרות,
שהניצוץ של הטוב האלהי אובד בהם לגמרי את דרכו,
אלא גם בהשגחה טהורה, – אע"פ שאין לדמיון הגס כ"כ חומר להזדעזע בתרו הזדעזעות חמרית הקרובה לתכונתו של האדם, – שאין צריך לומר כמה שהיא מאירה את כל דרכי חייו של האדם, כמה שהיא מתקנת את החיים החברותיים וכמה היא מעמדת על בסיס איתן את מצב–הרוח של האדם,
ביחס לשאיפותיו הנצחיות…
… כל אלה הם דברים גלויים.
הרבותא המצויינת היא,
שלא יחסר חום ההתמכרות ביחש להתקשרות האלהית בצורת ההשגחה המוארה. זה יצא לפועל ע"י ההחלטה של נסיון העקדה,
שנשאר חק טבעי לדורות עולמים,
שגם הקישור העדין אל הדעה המרומה מכל רעיון חושי יש חדיקרה לכל חדרי לב; ולולי זה היתה האנושיות עומדת או ברגש עכור ופראי,
אמנם פועם בחזקה ביחושו לאלהות,
או ברוח קריר מסונן קצת מבלעדי תכונה של חיים עמוקים. ע"כ גדול הוא ונשא זכיון העקדה, לדורות עולמים, ולא רק במטבעות תפלה כ"א המקרא במקומו הוא אומר:
"יען כי עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".
ומה נהדרת היא תפילתנו, להזכיר זכותו של האב הראשון הלוחם נגד הפראות הדמיונית במערכה האלהית,
שכל זכותה הקלושה היתה בצד הפפולרי שלה בחידור עומק הלב, שהיו האליליים טוענים שא"א לתרבות אנושית מבלעדיו, מפני שהרושם של האלוהות הטהורה הוא מרום יותר מדאי וזך יותר מדאי להיות בו כדי מרעה להמון גוים. בא "אב–המון גוים" והורה מה שהיה צריך להורות עד אשר איך שירדו הדורות – יש מקום לחדריה של האור הטהור,
ועקדת יצחק נזכרת ברחמים לזרעו לדור דורים.
**1.
מהי הזכות "הקלושה"
שרואה הרב לאלילות ואפילו לעבודת המולך?
**2.
מה יכולה האלילות לטעון – לפי דבריו – נגד אמונת היחוד (נגד "ההארה האלוקית בטהרתה"?)?
**3.
מהו אפוא טעמה העמוק של העקדה ומהי התשובה שיכול אברהם (או כל בני אברהם) לתת אחרי העקדה לטענה האלילית ההיא?
הערה:
לשם חדירה לדברי הרב קוק הנ"ל העזר בחלק הראשון של מאמר הרב:
"לדמות דיוקנו של הרמב"ם",
המודפס בחוברת הרמב"ם של הארץ ערב פסח תרצ"ה.
וכן ב"ספר הרמב"ם"
הוצאת "המזרחי"
תרצ"ה,
וכן מודפס ב"תרומות"
לשיפמן,
כרך ג'.
ע"י דבריו שם מתבארים דבריו כאן יפה.
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי דרגתו.