גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה ששית (תש"ז)
פרשת תולדות
פרק כ"ו א'-ו'
א.
שאלות סגנון:
1. למה כפל הפסוק ואמר בפסוק ג': כי
לך
ולזרעך
אתן
את
כל
הארצות
האלה וחזר ואמר מפסוק ד':
ונתתי
לזרעך
את
כל
הארצות
האלה?
2. למה אמר בפ'
ג':
"כי
לך
ולזרעך
אתן"
ואולם בחזרו על כך בפ'
ד'
אמר:
"ונתתי
לזרעך"
בלבד?
*
אברבנאל
שואל:
למה אמר "שכן בארץ אשר אמר אליך"
בלשון סתום ומיד באר מהי באמרו "גור בארץ הזאת"?
ומה ההבדל בין "שכן"
לבין "גור"?
רמב"ן כו ג'
הקמותי
את השבועה
– אין צריך שיבטיח הקב"ה את יצחק שלא יעבור השבועה שנשבע לאביו, כי לא אדם הוא להנחם (ש"א טו כט),
ואברהם אין לו זרע אחר בעל ברית לאלהים, והשבועה איננה על תנאי כי ביעקב הוצרך מפני עשו אחיו לומר שבו יתקיים הברית ובזרעו (להלן לה יב),
לא בעשו:
ונראה שזה המאמר "והקמותי את השבועה"
יחשב שבועה, ולכך תמיד יאמר בתורה (שמות לג א)
הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, אשר נשבעת להם בך (שם לב יג),
כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת:
ורצה הקב"ה להשבע לכל אחד מן האבות, להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו ברית,
ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעם, כי אף על פי שהראשונה תספיק, תוספת זכות וכבוד הוא להם,
ולכן אמר (ויקרא כו מב)
וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור,
כי כלם בעלי ברית לאלהים…
1. מה קשה לו?
2.
כיצד הוא מבאר את הבטוי הנ"ל?
3. מה הקשיים בפסוקים שמות ל"ב י"ד ; ויקרא כ"ו מ"ב המתורצים בדרך זו?
ג.
כו,
ה'.
עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי.
רש"י כו, ה
שמע
אברהם
בקולי –
כשנסיתי אותו:
וישמר
משמרתי
– גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה כגון שניות לעריות ושבות לשבת (יבמות כא):
מצותי
– דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים:
חקותי
– דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו:
ותורתי
– להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני:
ראב"ע כו, ה
וישמור
משמרתי
– שם כלל כל מה שהוא חייב לשמור ממצות וחוקים ותורות ויתכן המצות לך לך גם קח נא את בנך:
והחוקים
– הם חוקות השם שילך האדם אחרי מעשיו כאשר אפרש בפ' שעטנז.
ואלה החוקות נטועות בלב. והתורה שמל עצמו ובניו ועבדיו.
ובפסוק התורה והמצוה אבארם היטב:
רמב"ן כו, ה
וישמור
משמרתי
– לשון רש"י בקולי כשנסיתי אותו משמרתי גזירות להרחקה כגון שניות לעריות שבות לשבת מצותי,
מצות שאלו לא נכתבו דין הוא שיכתבו כגון גזל ושפיכות דמים חקותי, דברים שיצר הרע ועו"ג משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא המלך גזר חקו על עבדיו ותורתי להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני:
ואם כן יהיה כל זה בנוי על דעת שהיה אברהם מקיים ומשמר את התורה עד שלא נתנה,
וכך אמרו (ב"ר צד ג)
בפסוק ויתן להם יוסף עגלות (להלן מה כא),
שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה שהיה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו,
ועד עכשו לא נתנה תורה,
והרי כתוב וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי ושם אמרו שהיה משמר אפילו דקדוקי תורה והיה מלמד לבניו וכו':
ויש לשאול, אם כן איך הקים יעקב מצבה (להלן כח יח)
ונשא שתי אחיות,
וכדעת רבותינו (ב"ר עד יא)
ארבע,
ועמרם נשא דודתו (שמות ו כ),
ומשה רבינו הקים שתים עשרה מצבה (שם כד ד),
והאיך אפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם על עצמו וקבע לו השם שכר על הדבר, והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו וביעקב דרשו (ב"ר עט ו)
ששמר את השבת וקבע תחומין ואפשר שיהיה זה בשבת מפני שהיא שקולה ככל התורה כולה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה),
שהיא מעידה על מעשה בראשית:
ואולי נאמר,
משמרתי – שניות לעריות של בני נח, ומצותי גזל ושפיכות דמים,
חקותי אבר מן החי וכלאים של הרבעת בהמה והרכבת אילן,
ותורותי דינין ואסורי עבודה זרה, שאלו כולן נצטוו בהן בני נח, והוא השומר והעושה רצון בוראו ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצות שלהן,
וכמו שהזכירו ע"ז של אברהם אבינו ארבע מאה פרקי הוות (ע"ז יד🙂 ודרשו ב"מאה שערים"
שמדדוה למעשרות (ב"ר סד ו), כי היו האבות נדיבי עמים לתת מעשרות לעניים,
או לכהני ה', כגון שם ועבר ותלמידיהם,
כענין והוא כהן לאל עליון (לעיל יד יח):
(2) וישמר
משמרתי… ועל דרך הפשט נאמר שיהא משמרתי –
אמונת האלהות שהאמין בשם המיוחד ושמר משמרת זו בלבו,
וחלק בה על עובדי העבודה זרה, וקרא בשם ה'
להשיב רבים לעבודתו מצותי ככל אשר צוהו בלך לך מארצך, ועולת בנו, וגרישת האמה ואת בנה חקותי ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט ולצות את בניו ואת ביתו בהם ותורותי המילה בעצמו ובניו ועבדיו ומצות בני נח כלן,
שהן תורה להם:
רשב"ם כו, ה
וישמור
משמרתי
– כגון מילה דכתיב בה ואתה את בריתי תשמור:
מצותי
– כגון מצות שמנה ימים דכתיב כאשר צוה אותו אלהים:
חוקותי
ותורותי
– לפי עיקר פשוטו (מצות)
השכליות כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים כולם היו נוהגין קודם מתן תורה אלא שנתחדש ונתפרש לישראל וכרתו ברית לקיימו:
באור
(רמב"ן):
והנראה בכתוב הזה שענינו כמו שזכרנו פעמים רבות כלל ואחריו פרט,
ויהיה "משמרת"
שם כולל לכל מאמר המודיע על האדם חובת המעשה שעליו לעשות.
והוא משותף למצוה חוקה ותורה.
שאם יבוא החיוב ההוא מפאת רצון ה',
פעמים שנתחייב לשומרו מחמת יראת הגדולה והכבוד,
כמשמרת האב על הבן ויקרא "מצוה";
ופעמים שיהיה זה מחמת יראת הענש, כמשמרת האדון על העבד והמושל על העם,
ויקרא "חוקה"
או "גזירה";
ואם יהיה כמשמרת המורה על תלמידו שלא יבוא בו החיוב מפאת רצון המצוה כי אם מצד הטוב שיש בו לעושהו, שהמורה יורנו הדרך אשר יבחר להגיע אל ההצלחה, יקרא תורה; והנה כל פקודי ה' הם מצד האמת – "מצוות"
"חוקות"
ו"תורות",
כי יבוא בהם החיוב לאדם לשמרם משלש פינות הללו יחד, מצד יראת הכבוד וגדולת המצוה,
ומצד יראת העונש מאת אדון כל, ומצד שהן כולן עצות מאת המיטיב להגיע על ידם אל האשר האמתי. ואולם בבחינת האדם המצוות לעשותם פעמים שיתגלה בהם יותר ענין המצוה ויתעורר האדם לעשותם מפאת יראת הגדולה,
ופעמים שיתעורר עליהם מצד יראת הענש, ויש שיתברר לו בהם עצת ה' לטובתו;
ולזה תמצא לפעמים שישתמש בעל הלשון בשמות הללו בלי הבדל וכוונת ענין, כי בערך אל נותן התורה והמצוה אין ביניהם הבדל כלל, ופעמים שיכוון אל ההבדל שזכרנו בבחינת האדם המחויב לעשותם,
שבבחינת המשיג המקבלם פעמים שיקצר להשיג ענין אחד ויקבלו מפאת ענין אחר שיש בו.
1.
מנין לרש"י ש"שמע בקולי" הכוונה בו לניסיונות?
2.
העתק את פסוקנו (החל מן וישמר)
פעמיים וסמנו בסימני פסוק בהתאם לפרושו של רש"י ולפירושו של הביאור!
3. כמי מן המפרשים הנ"ל מפרש ראב"ע את מלת "משמרתי"
ומה המריצו לפרש כך?
4. במה שונה רש"י בפרושו לפסוקנו מכל המפרשים האחרים?
5. **
מה ההבדל בין שני פרושי הרמב"ן?
6. **
במה שונה הביאור מכל המפרשים האחרים?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יענה כל אחד כפי דרגתו.
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן:
בראשית
כו
יא:
וַיְצַו
אֲבִימֶלֶךְ
אֶת
כָּל
הָעָם
לֵאמֹר
הַנֹּגֵעַ
בָּאִישׁ
הַזֶּה
וּבְאִשְׁתּוֹ
מוֹת
יוּמָת.
יש מפרשים את הוא"ו של וּבְאִשְׁתּוֹ כוא"ו החיבור, ואילו אחרים פירשו אותה כוא"ו הברירה (או).
לפי הדעה הראשונה יומת רק אותו האיש הנוגע בשניהם כאחד, ולפי הדעה השנייה אף נגיעה ביצחק או ברבקה יש בה משום מעשה המחייב מיתה.
1.
לאיזו דעה מסייעים הטעמים?
2. נמק תשובתך בעזרת הכלל המתאים מתורת פיסוק הטעמים.
3. האם הפסוק בספר שמות כא,
טו:
"ומכה אביו ואמו מות יומת",
מקביל לפסוקנו או נוגד לו?
(עיין רש"י שם).
הערה:
ראה דוגמה לוא"ו הברירה: ויקרא כב, יג:
"ובת איש כהן כי תהיה אלמנה וגרושה?..".
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שלוש עשרה (תשי"ד)
תולדות
פרק כ"ו יב –
כב
א.
שאלות כלליות:
רמב"ן פרק כו כ:
ויקרא
שם הבאר
עשק: יספר הכתוב ויאריך בעניין הבארות,
ואין בפשוטי הסיפור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק,
והוא ואביו עשו אותם בשווה.
אבל יש בדבר עניין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד:
כי "באר מים חיים"
ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר "באר מים חיים",
כמו שאמר (ירמיהו יז יג)
"מקור מים חיים את ה'
". וקרא הראשון "עשק",
ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה "שטנה",
שם קשה מן הראשון. והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו)
"ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם". וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה.
והשלישי קרא רחובות,
הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה,
והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח)
"ואם ירחיב ה'
אלהיך את גבולך כאשר נשבע…",
שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז)
"ורחבה ונסבה למעלה למעלה", "ופרינו בארץ" – שכל העמים יעבדוהו שכם אחד:
1. מה התמיהה שתמה הרמב"ן על פרקנו?
2.
התוכל לענות לתמיהתו בעזרת הפסוקים הבאים:
שמות כג, כה:
ועבדתם את '
אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימיך.
משלי טז ז:
ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.
3.
והשווה שלוש הדעות הבאות:
מדרש חפץ:
"וישב
יצחק
ויחפור
בארות
המים" – גדולין הצדיקים שהם עוסקים בישוב העולם?
רד"ק:
… וכל הסיפורים האלה בחפירת הבארות וקריאת השמות להודיע, כי בארץ–ישראל המוחזקת היה חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו,
וכן קרא שמות כרצונו, והיו בני המקום קורין אותן כן. וכן אברהם, כמו שכתבנו, וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם הא–ל לתת הארץ לזרעם; אבל פלשתים –
אע"פ שהיא מארץ ישראל –
לא הוחזקה בידם,
לפיכך רבו עמהם על הגבול;
וכל זה להודיעם,
שלא תהיה מוחזקת בידם כולה,
אע"פ שחילקוה לא הוחזקה בידם…
העמק דבר לפסוקים יד –
כב.
יד.
ד"ה
ויקנאו
אותו
פלישתים: שדרים בגרר עיר המלוכה, ומסתמא היו גם בהם עשירים ובעלי עסקים כדרך בני עיר המלוכה,
– ועשיר מתקנא בעשיר וביותר אם הוא יהודי.
טז.
ד"ה
לך מעימנו
כי עצמת
ממנו:… עד שהגיע שאמר המלך "לך מן הכרך,
מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ העשירים",
"כי עצמת" – וזה כקוצים בעיניהם,
והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים,
על כן הנני מוכרח להפר בריתי עם אברהם, שיהיה זכות לזרעו לגור בארצי במקום אשר ירצה כשאר אזרחי הארץ.
וסיפר הכתוב, כי כך יקרה בגלות, שיהיו גודרים בעדנו שלא לגור בכל פינות הארץ.
יח.
ד"ה
וישב
יצחק
ויחפור:… ומזה למדנו דרך הגלות, שהקב"ה מהפך מחשבות,
ומה שנראה לנו שמרעין לנו,
כמה פעמים הוא בא לטובה אחר זמן – כאשר יבוא עוד.
כ.
ד"ה
ויחפרו
בנחל
וימצאו
שם באר
מים חיים
ויריבו
רועי
גרר: כי אמרו שהמים נמשכים מהנחל,
ושרי המלוכה יה להם מקום להעלים עין מהאמת ,
מחמת שנאה שבלב.
כא.
ד"ה
ויקרא
שמה שטנה:
אחר שראו שעלה בידם לגזול הבאר בטענה בדויה, הוסיפו לגזול בלי טענה, רק עמדו לשטן,
גם אז העלימו השרים עין.
כב.
ד"ה
ויעתק
משם… הרחיב ה' לנו להתיישב במקום מרווח. ופרינו:
דהרחבת הישוב גורם פריה יותר משאם
יושבים במקום אחד….
וכל זה סימן לזמן הגלות,
שהגירושים גורמים כמה דברים: זה נגזל בטענת "כולה שלי", וזה נגזל גם שלא בטענה,
וזה מצליח במקום גרושו יותר מכאשר היה.
א.
מהו הרעיון העיקרי שראו כל אחד משלושת החכמים הנ"ל בפרקנו?
ב.
הסבר,
כיצד משתקפת תקופתו של בעל העמק דבר (הנצי"ב מוולוז'ין מחציתה השנייה של המאה -19) בפירושו.
ג.
מהו הקושי שבפסוק כא. שרצה לתרץ?
* ד.
במה דומה בעל העמק דבר כאן בדרך פירושו לפירוש הרמב"ן לפסוק כ.
ובמה הוא שונה ממנו?
וכן לפירוש הרמב"ן בראשית לב ד. ד"ה וישלח יעקב;
ד"ה אל עשו אחיו; פסוק ט: ד"ה והיה המחנה,
ובמה הוא שונה בדרך פירושו ממנו?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה השש עשרה (תשי"ז)
תולדות
פרק כ"ו יז –
לג
עיין גם גליון תולדות תשי"ד!
א.
מדברי המדרשים:
כו,
טז:
ויאמר
אבימלך
אל
יצחק
לך
מעמנו
כי
עצמת
ממנו
מאד.
1. האם דברי המדרש באים הם כפשוטו של פסוקנו?
מדרש
רבה
בראשית
פרשה
סד,ז.
"ויאמר
אבימלך
אל
יצחק
לך
מעמנו
כי
עצמת
ממנו"
אמר לו🙁אבימלך)
כל אותן עצימות שעצמת לא ממנו היו לך? לשעבר היה לך חדא קווקיא (=היה לך כבש אחד), וכדון איתלך קווקיא סגין (=עכשו יש לך כבשים הרבה!).
א.
במה סוטה המדרש מן הפירוש הרגיל שבפסוקנו?
ב.
במה דומה טענת הפלשתים כאן (לפי פירוש המדרש)
לדברי בני לבן (בראשית לא,א)
וכיצד אפשר להוכיח פה ושם,
שהטענה טענת שקר?
ג.
השווה גליון עקב תשי"ד –ד–
במה דומה הדרך הדרשנית שם לדרך המדרש כאן?
ד.
האם ה–מ"ם של ממנו בפסוקנו –
לפי המדרש –
היא כמ"ם של "מכל מלמדי השכלתי"
(תהלים קיט צט)?
2.
כו,
כט:…
כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב…
מדרש
רבה
בראשית
פרשה
סד:
בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה (רומי)
שיבנה בית המקדש.
הושיבו פפוס ולוליאנוס (=שני אחים שנהרגו אח"כ על קדוש השם בלוד)
טרפיזין (שולחנות)
מעכו עד אנטוכיא והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם.
הלכו הכותים הללו ואמרו: "ידע המלך, אשר אם עיר מרדנית זו תתבנה וחומותיה תתבצרנה –
מנדה בלו והלך (מס רכוש, מס גולגולת) לא יתנון. (עזרא ד, יג).
אמר להם: "מה אעשה, כבר גזרתי". אמרו לו: "שלח אמור להם:
או שישנו מקומו של הבית או שיוסיפו עליו חמש אמות או שיפחתו –
ומאליהם יחזרו בהם".
והיה כל העם כנוס בבקעת בית רמון.
כיוון שהגיע כתב המלך, התחילו בוכים. בקשו למרוד במלך.
אמרו:
"יעול חד בר נשא חכימא וישדך צבורא (וישקיט הצבור)"
אמרו:
"יעול ר' יהושע הן חנניה,
דהוא אסכולוסטיקא דאורייתא" (מלומד התורה).
נכנס ר' יהושע בן חנניה ודרש: ארי טרף טֶרֶף ועמד עצם בגרונו. אמר:
"כל דמתי מפיק ליה (כל מי שיבוא ויוציאו) אנא יהיב ליה אגרא (=אתן לו שכר).
בא קורא מצרי שמקורו ארוך,
נתן לתוך פיו של אריה,
והוציא את העצם.
אמר לארי: "תן לי שכרי".
אמר לו הארי:
"לך והייה משתבח:
"נכנסתי לפי הארי בשלום, ויצאתי בשלום –
ואין לך שכר גדול מזה".
כך:
דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום.
(תרגום מארמית)
א.
לשם מה מביא מסדר מדרש רבה (וכן גם בילקוט)
את סיפור הקורא המצרי דווקא בפרשת תולדות,
ומהו הקושי בפסוקנו שאותו הוא מיישב?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
א. **ב. |
1. רש"י כי גדל מאד, |
|
א. **ב. |
2. רש"י סתמום פלשתים, מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות הבאות עלינו, טמונין פלשתאי לשון סתימה ובלשון התלמוד מטמטם את הלב. |
|
מה קשה לו? |
3. כא. רחוק מן העיר |
ג.
כו,
כא:
ויחפרו
באר
אחרת
ויריבו
גם
עליה
ויקרא
שמה
שטנה.
העמק
דבר: אחרי שראו שעלה בידם לגזול הבאר בטענה בדויה, הוסיפו לגזול בלי טענה –
רק עמדו לשטן.
מה הקושי בפסוקנו שאותו רצה ליישב?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה התשע עשרה (תש"ך)
פרשת תולדות
כ"ו י"ג–כ"ה
א.
הבארות
כו,
ט"ו.
וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר.
אלשיך:
בוש אבימלך מלומד לו שילך מאתם ע"י עצמו והניח עמו לסתום הבארות ואולי ילך מאתם.
והוא – כל עוד שהמלך לא עשה לו רעה שתק. גם לא רצה להלשין עבדים אל אדונים.
ובראות אבימלך שלא נכוה בפורשים,
דבר אליו בעצמו,
וזהו (פסוק ט"ז)
"ויאמר אבילך אל יצחק: לך מעמנו".
העמק דבר י"ד:
ויהיה
לו מקנה…
ויקנאו אותו פלשתים:
שדרים בגרר עיר המלוכה, ומסתמא היו גם בהם עשירים כדרך בני עיר המלוכה – ועשיר מתקנא בעשיר,
וביותר אם הוא יהודי.
ט"ו
ד"ה
סתמום
פלשתים: יושבי השדה, ולא היה יכול לקבול עליהם לפני המלך,
באשר הוא דר בגרר ולא נודע מי עשה, וגם כי המלוכה הסתירה פניה מחמת שנאה שבלב עד שהגיע, שאמר לו המלך:
ט"ז
ד"ה
לך מעמנו
כי עצמת
ממנו –
"לך מן הכרך,
מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ העשירים",
"כי עצמת" וזה כקוצים בעיניהם,
והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים,
על כן הנני מוכרח להפר בריתי עם אברהם, שיהיה זכות לזרעו לגור בארצו במקום אשר ירצה כשאר אזרחי הארץ.
וספר הכתוב, כי כך יקרה בגלות, שיהיו גודרים בעדנו שלא לגור בכל פנות הארץ.
יצחק שמואל וג'יו:
ט"ו
סתמום
פלשתים: שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו, ועשו בזה חמס גדול ליצחק כי היו המים יקרים מאד במחוז ההוא ובפרט לצורך מקנה רב שהיה לו, ואברהם כבר נתן שבע כבשות לאבימלך, בעבור תהיה לו לעדה שהבאר שלו, ואבימלך נשבע לו על זה,
ועתה הפלשתים ברשעתם סתמו כל הבארות אשר חפר אברהם,
ויצחק חזר וחפרן.
ט"ז
לך מעמנו:
המלך ושריו היו נקיים מקנאת העם, אך נתיירא אבימלך פן אנשי המקום בקנאתם ימרדו גם במלך שהיה אוהב את יצחק ויעשו רעות גדולות,
לכן לטובת עצמו,
גם לטובת יצחק,
אמר לו בשפה רכה, שיותר טוב יהיה לו לצאת מן העיר,
כי בהתרחקו יהיה שלום לו ולהם. והנה לא הקפיד אבימלך רק שלא ישב בעיר המלוכה,
אבל הרשהו לישב בכל ארץ פלשתים, ולכן לא אמר לו "לך מארצנו" אלא "לך מעמנו".
1. מה הקשי שרצו המפרשים לישב?
2. מה ההבדל בין תשובותיהם?
ב.
כו,
ט"ו.
וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר.
רשב"ם
ד"ה
סתמום
פלשתים: שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו. והוצרך לכתוב בשביל שכשנתרחק משם שב והפרט,
דוגמת (א'
י"ח)
"וחם הוא אבי כנען".
ספורנו
ד"ה
סתמום
פלשתים: כאשר יראו מצות אבימלך לבלתי הזיק ליצחק,
סתמו הבארות בשנאת קנאתם.
1. מה קשה להם?
2. לשם מה מביא רשב"ם כאן את בראשית ט'
י"ח,
מה פסוק זה מועילו?
(והשווה רשב"ם כ"ד א'
ד"ה ברך את אברהם: להודיע האמור לפנינו שלא שלח עבדו לקחת אשה ממשפחתו מחמת חוסר נשים בארץ כנען, שלא יהיו רוצין להזדווג לו,
שהרי נתברך בכל,
וכל העולם מתאוים להזדוג לו,
אבל הוא לא רצה כי אם ממשפחתו.
וזהו שאמר העבד (פ'
ל"ה)
"וה'
ברך את אדוני מאד ויגדל…",
לכך הוצרך לפרש תחילה "ברך את אברהם בכל", כמו "וחם הוא אבי כנען".
והשוה
רשב"ם
שמות ב'
כ"ג
וימת מלך מצרים:
שהיה מבקש להרגו (= את משה) וישראל נאנחו עד עתה וראה קהבה"ו בענים ומשה היה רועה ונראה לו הקב"ה וצוהו לשוב מצרימה, ומשה לא היה רוצה כי היה מתירא עד שאמר לו הקב"ה (ד'
י"ט)
"כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך",
זה פרעה שמת.
ולכך הוא אומר "וימת מלך מצרים",
להעיד על מה שאמר הקב"ה "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך",
כמו (בראשית ט' י"ח)
"וחם הוא אבי כנען".)
ג.
כו,
י"ח.
וישב יצחק ויחפר את בארות המים.. כ':
ויריבו רועי גרר.
מדרש החפץ
"וישב
יצחק
ויחפר
את בארות
המים" –
גדולים הצדיקים שהם עוסקים בישוב העולם.
ר'
אברהם
בן הרמב"ם
(תרגום
מכ"י
ערבי
בידי
ויזברג
הוצאת
ס. ה.
ששון
תשי"ח)
"ויריבו"
יובן מזה סוד גדול, כי האבות עם כל עשרם הגדול ונכסיהם המרובים לא היו עסוקים בעניניהם הגשמיים ועסקם האמתי ובלוי זמנם והתעסקותם מחשבתם היתה רק לרכוש ענינים רוחניים, וכאשר התגלע ריב ועסק מן אותה הבאר,
קרא אותה יצחק "עשק"
כלומר:
באר זו נתנה לנו עסק במה שאין בטבענו להעסק בו. "שטנה"
– כמו שבאר המפרש (רב סעדיה גאון)
"דאת אלענאר" (בערבית:
בעלת התנגדות), נגזר מן "שטן"
כלומר:
"הפלשתים מתנגדים לנו ומריחים אותנו מכוונתנו ותשוקותינו הרוחניות" ולפיכך העתיק משם.
מה הן הגישות לענין חפירת הבארות המתבטאות בשני הפרושים?
ד.
כו,
כ"א.
ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה.
העמק
דבר: אחרי שראו שעלה בידם לגזל הבאר בטענה בדויה. הוסיפו לגזול בלי כל טענה…
מה הקשי בפסוקנו שאותו רצה לישב?
ויקרא בשם ה'
י"ב ח'.
ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'
י"ג
ד'.
אל מקום המזבח אשר עשה בראשונה
ויקרא שם אברם בשם ה'
כ"א ל"ג.
ויטע אשל בבאר שבע
ויקרא שם בשם ה' אל עולם
כ"ו
כ"ה.
ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'
רמב"ן י"ב ח':
ד"ה
ויקרא
בשם ה'-
פרש אונקלוס: שהתפלל שם כמו (איכה ג') "קראתי שמך ה'
מבור תחתיות". והנכון שהיה קורא בקול גדול לפני המזבח את שם ה' מודיע אלוהותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרשם האלוהות,
וכן אמר הכתוב ביצחק, כאשר הלך אל נחל גרר והובטח "אל תירא כי אתך אנכי",
שבנה מזבח "ויקרא בשם ה'"
(ט"ו כ"ה),
כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגויים ההם.
ולא נאמר ביעקב כן, מפני שהוליד בנים רבים, כולם עובדי ה'
והיתה לו קהלה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם,
וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען.
וכן אמרו בבראשית רבה (ל"ט כ"ד):
"מלמד שהקריא שמו של הקבה"ו בפי כל בריה".
ר'
יוסף אבן כספי משנה כסף י"ב ט'
ויקרא
בשם ה':
תפילה.
וכבר העירנו המורה על היות התפילה יותר ראיה מבנין היכלות, כל שכן מעשית קרבנות, אבל על כל פנים אין בכאן עשיית קרבנות.
י"ג
ד' ויקרא
בשם ה':
גם זה תפילה,
אם בסדור שמונה עשרה שהוא בידינו או זולתו.
ואני תמה מהמון העם האומרים,
כי הפילוסופים אינם מתפללים, ואולי הביאם לזה מחשבתם, כי אין בתפילה רק בקשת צרכים, כי אינם שמים על לב זולת זה,
עם היותם חושבים שהפילוסופים אינם מאמינים בהשגחה. וכמה הם רחוקים מן האמת!!
וזה תחילה, כי אין יודע ומאמין בהשגחה על השלמות הגמורה כמו הפילוסופים מבני דתנו, והעד המורה! והשנית,
כי הדבר היותו נקל בתפילתנו הוא בקשת הצרכים, אבל העיקרים הנכבדים הוא ההודאות לשם עם סדור יוצר,
שבא בכלל זה פנות נכבדות מחכמת הטבע והאלוהותף ובכלל באור לדעת שיש שם מצוי ראשון והוא אחד,
שהם השתי מצוות הראשונות שיש לנו. ומי שיבים מה שהוא אומר בתפילה – יבין זה!
קאסוטו:
מנח עד אברהם (מהדורה שניה מורחבת)
ויקרא
בשם ה':
אי אפשר שהכוונה תהיה כמו שאחרים פרשו שהתפלל אל ה', ובודאי לא היתה התפילה דבר יוצא מן הכלל בחיי האבות, עד שיהיה צורך להזכירם כפעם בפעם ובלי שום רמז לענין שעליו התפלל.
יש להבין כאן ע"י המזבח שבנה לכבוד ה'
הכריז הכרזות באזני יושבי הארץ על אמונת ה'.
1. מה ההבדל בין שתי התפישות ל"ויקרא בשם ה'"?
לאיזו משתיהן יש להביא סעד משמות ל"ג י"ט;
ל"ד ה'?
2. מה הייתה תכליתם של המזבחות שבנו אברהם ויצחק?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ז]
תולדות
פרק כ"ו יז –
לג
פסוקים אלה העוסקים ביצחק כחופר בארות בנגב,
ביצחק העומד מול תושבי הארץ הסותמים בארותיו ומגרשים אותו – אע"פ שלא עשה עימהם כל רע אלא עזר רק לפיתוח הארץ כולה, – כי באר בנגב חיים היא לאדם ולחי ולאדמה מסביב ולא רק לבעל הבאר – פסוקים אלה קרובים לנו היום קרבה יתירה.
אולי כדאי למורה בפני קהל מבוגרים –
להראות גם את התפישה של בעל "הכתב
והקבלה" של מלחמה זו הנטושה על בארות. (דברי בעל הכתב והקבלה.
שהובאו בגליון תולדות תש"ג.)
ואלה דבריו:
ויקרא
להן שמות
כשמות
אשר קרא
להן אביו:
ויתכן וקריאת שמות לבארות היה דומה לשאר קריאת שמות שהיו לזכרון חסדי ה'
ופעולותיו,
כעניין "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ' ה'
יראה ', 'ה'
נסי ' ", על כן קרא לבאר "באר לחי רואי",
כן עשה אברהם בבארות אשר חפר שקרא את שמם בשם ה'…
לפי שהיתה מידתו של אברהם ללמד לרבים דעת ה'
ולהורות להם שאין ממשות באלילים,
המציא תחבולה נפלאה להכניס על ידה את המוטעים אל תחת כנפי השכינה… קרא שם הבאר בשם אשר יורה אל אמיתת מציאות ה'; בזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאוב מים מבארות, באומרם "נלכה נא לשאוב מים מבאר ה' א–ל עולם", שנתעוררו על דעתם המשובשת ויתנו לבם אל השגה אמיתית.
לפי שהבארות הם צורכי רבים וכל המון עם הורגלו בזה לדעת ידיעות אמיתיות ולהכיר את ה' ית'…
ודבר גדול עשה אברם אהוב ה', שהיה כעבד הנאמן למלך המשתדל להביא אנשים שברחו להם ממדינתו מפני מרדם בו,
והוא ידבר אל לבם מטוב הנהגת המלך עד שיתנו שכמם תחת עולו. ככה עשה אברהם להטות לב מכחישי א–ל,
אל ה'. ובעודנו חי והיה נשיא אלוקים בתוכם, היה מוראו עליהם והניחו הבארות ושמותן עליהן.
אמנם אחרי מותו חזרו לגילוליהם וכדי לבטל מפי הבריות שמות הבארות האלה, לפי שהיו כולם מורים הפך דעתם המשובשת,
לכן סתמו הבארות ובהתבטל הבאר,
נתבטל שמו. ובא הכתוב להודיע,
כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפור אותן הבארות ולהחזיר שמותן,
כדי להחזיר עטרת אמונה אמיתית למקומה.
ואמנם נראים דבריו מצד זה,
שכל המסופר מחיי האבות –
והמסופר הן הוא מעט מזעיר ובוודאי אינו מספיק כדי לשמש ביוגרפיה של חייהם – מתייחס לייעודם, מפאת היותם אבות האומה בחירי הא–ל,
שנבחרו ליעוד מסוים,
ויכוונו דבריו, שמידתם של אברם וגם של יצחק היתה "לקרוא בשם ה'";
אך נראה שיש פגם בפירושו בזה, שדווקא בארות אלה שיצחק חפרם אין נקראים כלל בשמות סמליים, מסוג של "ה'
נסי"
או "ה'
א–ל עולם".
לנו מובן הסיפור הזה גם בלי ראיית הבארות כתחבולה לקרוא שם ה' בלבד.
כי עצם הפריית השממה –
מצוות ה' – כפי שאמר הרמב"ן
בפרק א'
בבראשית
פסוק כח:
וכבשוה:
נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור הנטוע ומהרריה לחצוב ברזל וכל כיוצא בזה.
האשמותיהם של גויים בניצול –
גם בדבר שלא בא כלל ע"י משא ומתן בין בני אדם אלא ע"י מה שניתן ישר מידו הגדולה והפתוחה – יבול בשדה, מים בבארות –
סימן גדול הוא לדורות.
רצוי שיראה המורה לתלמידיו אחרי דיונם בשאלה א1
(א,ב)
את הנאמר בתהלים
ס"ה:
"אשר
לא
גזלתי
אז
אשיב":
סמל לאשר יקרה לישראל בכל ארצות גלויותיהם.
על יחסם של האומות אלינו מדובר גם בשאלה א2,
ג.
וכן ב2.
יש להבליט ב–ב2
את הפליאה ואת התופעה הנצחית –
העל זמנית שסתמום ולא גזלום לעצמם מעין "גם לי –
גם לך לא יהיה".
אין על המורה להרבות בהבאת אסוציאציות מן ההווה,
כי זה עלול להפוך שיעור בתורה לפטפוט פוליטי זול.
אסוציאציות כאלה כמובן מתעוררות בלב השומע והן מרחפות בחללו של שיעור –
אך עלינו בשיעור לעסוק בפרשיות התורה,
בפסוקיה,
בתיבותיה וככל שנעמיק הבנתנו בהם –
נבין ונעמיק בהבנת כל עניינים.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)
פרשת תולדות –
הבארות
פרק כ"ו
א.
שאלה כללית בטעם ספור הבארות:
מדרש הגדול (בראשית כ"ו כ"ה)
"ויכרו
שם עבדי
יצחק
באר". אשריהם לצדיקים, שבכל מקום שהם הולכין, הן כורין בארות וממציאין את המים לרבים.
ולמה?
שהוא מחית הכל.
וכן הוא אומר (משלי י' י"א):
"מקור חיים פי צדיק".
רד"ק
… וכל הספורים האלה בחפירת הבארות וקריאת השמות להודיע, כי בארץ ישראל המוחזקת היה חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו,
וכן קרא שמות כרצונו, והיו בני המקום קורין אותן כן. וכן אברהם, כמו שכתבנו וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם האל לתת הארץ לזרעם; אבל פלשתים – אע"פ שהיא מארץ ישראל – לא הוחזקה בידם, לפיכך רבו עמהם על הגבול;
וכל זה להודיעם,
שלא תהיה מוחזקת בידם כולה,
אע"פ שחלקוה לא הוחזקה בידם….
רמב"ן:
ד"ה
ויקרא
שם הבאר
עשק: וספר הכתוב ויאריך בענין הבארות,
ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה.
אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דברי עתיד:
כי באר מים רמוז לבית האלוקים אשר יעשו בניו של יצחק,
ולכן הזכיר "באר מים חיים",
כמו שאמר (ירמיה י"ז י"ג)
"מקור מים חיים את ה'".
וקרא הראשון "עשק",
ירמוז לבית הראשון אשר התעסקו עמנו ועשו אתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה "שטנה",
שם קשה מן הראשון. והוא הבית השני שקרא אותו בשמו שכתוב בו (עזרא ד' ו')
"ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם". וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלינו ממנו גלות רעה.
והשלישי קרא "רחובות"
הוא הבית שעתיד להיבנות במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה והאל ירחיב את גבולנו,
כמו שנאמר (דברים י"ט ח') "ואם ירחיב ה'
אלוקיך את גבולך כאשר נשבע…",
שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מ"א ז') "ורחבה ונסבה למעלה למעלה". "ופרינו בארץ", שכל העמים יעבדוהו שכם אחד.
1. מה הקשי הכללי למפרשים בפרקנו?
2. מה ההבדל בין שלש הדעות שהובעו לעיל בענין חפירת הבארות?
שים
לב: הרד"ק והרמב"ן הולכים בכוון אחד, אך יש הבדל גדול ביניהם.
מהו הכוון המשותף ומהו הקו המבדיל?
ב.
כו,
י"ג.
ויהיה לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים.
אבן כספי:
ד"ה
ויקנאו
אותו: נכון בעברי, כמו "בו".
רגי"ו:
ד"ה
ויקנאו
אותו: ולא אמר "ויקנאו בו" ולא "ויקנאו לו", כי יש הבדל רב ביניהם…
התוכל להסביר מה ההבדל?
ג.
כו,
ט"ז.
ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד.
1. האם פירוש מילת "ממנו"
כפרוש "ממנו"
באחד הפסוקים הבאים?
שמות
א' י"א:
הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו
דברים
א' כ"ח:
עם גדול ורב ממנו
במדבר י"ג ל"א:
כי חזק הוא ממנו
מלכים א' כ"ה כ"ג:
על כן חזקו ממנו.
2. האם דברי המדרש הבאים הם כפשוטו של פסוקנו?
בראשית
רבה ס"ד:
אמר
לו אבימלך:
כל עצימות שעצמת,
לא ממנו היו לך? לשעבר הוה לך חד קווקיה (= היה לך כבש אחד), כדון אית לך קווקייה סגין (= עכשיו יש לך כבשים הרבה).
3. במה דומה טענת הפלשתים כאן (לפי פירוש המדרש)
לדברי בני לבן (ל"א א') וכיצד אפשר להוכיח פה ושם,
שטענתם טענת שקר?
ד.
כו,
כ'.
ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים.
רד"ק:
ד"ה
וימצאו
שם: אחר שחפרו מצאו מתחת באר חפורה מקודם,
והיו נובעים בה מים חיים…
ד"ה
לנו המים:
כמו שכתבנו בדבר אברהם עם אבימלך (כ"א כ"ה)
כי היתה מחלוקת ביניהם, אם אותה הבאר מגבול גרר או מגבול באר שבע,
כן עתה מטעם הזה נפלה מחלוקת בין רועי גרר ובין רועי יצחק.
מלבי"ם:
ד"ה
ויריבו
רועי
גרר, שע"י שהיה מים חיים, שהמעין מקורו מן ההרים, יה להם טענה לאמור: לנו המים. א)
כי מי המעין יוצאים מן ההר שבגרר,
שהוא בגבול אבימלך.
ב)
שהיה מחוקי המלכות,
שכל הנמצא בבטן הארץ שייך אל המלכות,
ואם כן מי תהומות הם של המלך ובני המדינה;
ורועי יצחק היה להם טענה,
שהמים שבבטן הארץ הם הפקר,
ושייך להם, אחר שהם חפרו ומצאו אותו.
ועל כן קרא שם הבאר עשק, כי היה ביניהם עשק וטענות,
שכל אחד היה לו טענה לפי דעתו.
1. כל אחד מן המפרשים הנ"ל מנסה ליישב קשי אחר שבפסוקנו. הסבר אלו הם הקשיים העומדים בפני כל אחד מהם?
2. האם יש נגוד בין שני הפרושים הנ"ל,
אם לא?
ה.
כו,
כ"ה.
ויכרו שם עבדי יצחק באר.
ר'
וולף היידנהיים: מפרש:
"ויכרו"
טעמו כמו ויחפרו וכן (שמות כ"א ל"ג)
"כי יכרה איש בור", ולשון "כריה"
היא עשית גומא בקרקע. וממה שמצאנו (תהילים ז' ט"ו)
"בור כרה ויחפרהו"
נראה כי החפירה עמוקה יותר מן הכריה,
ואפשר לחפור אחרי הכריה ואי אפשר לכרות אחרי החפירה.
ונראה עוד, כי כל לשון חפירה עיקרו לשון חקירה ודרישה, דוגמת (דברים א' כ"ב)
"ויחפרו לנו את הארץ", ובעבור כי הכורה צריך להיות מרגל לדרוש המקום הנאות לו לחצוב לו באר מים, לכן הוציאו הכתוב בלשון חפירה.
מה הם הקשיים בפרקנו המתיישבים ע"י הבחנה זו?
ו.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו? ** הרא"ם מקשה: ולמה הפך רש"י וכתב "ופלשתים סתמום" במקום "ויסתמום פלשתים". |
י"ח |
|
מה ראה רש"י להביא כאן את ת"א ובמה הוא ברור יותר מן העברי? האם רש"י מרש וי"ו של וניפוש כפי שפרש וי"ו של (כ"ו י') "והבאת" |
כ"ב |
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מ.
פרלמן
כ"ז
ל"ז:
ויען יצחק ויאמר הן גביר שמתיו לך ואת–כל–אחיו נתתי לו לעבדים ודגן
ותירש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני
הרכסים לבקעה:
ד"ה
ואת–כל–אחיו:
טעם רביע שב-"אחיו"
מלמד,
שאלה שלוש תיבות משמות פנים ואחור. – גביר שמתיו לך ואת–כל–אחיו,
פירוש לך ולכל אחיו. ואת–כל–אחיו נתתי לו לעבדים. שאם היו מחוברים אל "נתתי לו", היה הרביע או טעם זקף במלת "לך"…
ספורנו:
ד"ה
ואת–כל–אחיו
נתתי לו
לעבדים: בני ישמעאל ובני קטורה ומלכי הגויים, כאמרו:
יעבדוך עמים.
ת"י...
ואזיל ואיטרד מני דמה אעביד לך ברי
1.
בצלע א' באה פתיחת אמירה וברכה המחולקת ל-3 עניינים,
היכן מתחלקים שלושה העניינים ע"פ כללי הטעמים מה קשר יתר יש בין שני חלקי הברכות המקושרות לעומת החלק השלישי?
2.
איזה קטע של פירושו של בעל הרכזים לבקעה נראה שאינו מתאים לכללי פיסוק הטעמים (דברי ספורנו מתאימים להם)?
3. במה שונה ת"י מן הפירוש הרגיל והאם מתאימים הטעמים לתרגומו או לפירוש הרגיל?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה העשרים ותשע (תש"ל)
תולדות – הבארות והברית
פרק כ"ו יג –
לג
א.
שאלה כללית בטעם הסיפור כולו
רמב"ן כו, כ:
ויקרא
שם הבאר
עשק: יספר הכתוב ויאריך בעניין הבארות,
ואין בפשוטי הסיפור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשווה.
אבל יש בדבר עניין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד:
כי "באר מים חיים"
ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר "באר מים חיים",
כמו שאמר (ירמיהו יז יג)
"מקור מים חיים את ה'".
וקרא הראשון "עשק",
ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה "שטנה",
שם קשה מן הראשון. והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו)
"ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם". וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה.
והשלישי קרא רחובות,
הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה,
והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח)
"ואם ירחיב ה'
אלהיך את גבולך כאשר נשבע…",
שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז)
"ורחבה ונסבה למעלה למעלה", "ופרינו בארץ" – שכל העמים יעבדוהו שכם אחד:
אברבנאל:
… ואמנם לקיים מה שנאמר לו עוד "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", סיפר הכתוב עניין הבארות ויציאתו מגרר ומה שהלך אליו אבימלך לבקש אהבתו כאילו הוא היה אדוני הארץ.
והסתכל בסיפור הזה,
איך יורה על זה השורש:
כי הנה זכר הכתוב טעם היות "כל הבארות אשר חפרו עבדי אברהם בימיו סתמום פלשתים",
כדי שלא ייהנו מהם רועי יצחק וילכו משם לחסרון מים; ומלבד זה אמר אבימלך ליצחק "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד", ר"ל שלרוב מקנהו לא היה מקום למקנה הארץ, הנה יצחק הלך משם אבל לא נתרחק מן העיר,
כי ישב ב"נחל גרר" סמוך לעיר ולא כמו שכתב רש"י,
כי לאחר שלגרר נתייחד נראה שהיה קרוב אליה, אבל ישב שם על כורחם,
ולא עוד אלא ששב וחפר הבארות אשר חפר אברהם וסתמום פלשתים,
וכדי להשתרר עליהם יותר, קרא להם השמות שקרא להם אביו, להודיע שלא היו חדשים, אבל היה פותח הבארות אשר כבר סתמום,
וקורא להם בשמותם,
שבכח ידו היה עושה זה.
וגם חפרו ומצאו באר מים חיים… ואע"פ שרועי גרר רבו על אותו באר…
הנה עם כל זה נשאר הבאר ההוא עם רועי יצחק… וכן חפרו באר אחרת ועם שגם כן רבו עליו נשאר עמו וקראהו שטנה לשנאתם אותו;
עד שכאשר חפרו הבאר השלישית לא רבו עליה, ולכן קרא שמה "רחובות"
כי אמר יצחק:
"הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
כלומר:
אע"פ ששלחוני מאתם,
בעל כורחם ירחיב לנו ה'
בארץ הזאת.
וזה טעם כל הסיפור הזה שנכתב כאן,
שלא מצא בו הרמב"ן תועלת ולא כבוד ליצחק ונכנס לבארו על דרך הצורה לבית קודשנו ותפארתנו.
ולדעתי יש כבוד גדול ליצחק ולכן נכתב פה.
ולפי שכל הדברים עשה יצחק בגודל לבב כאילו הוא היה אדון הארץ, לכן בבואו לבאר שבע נראה אליו ה'
והבטיחו "אנכי אלוקי אברהם אביך אל תירא", ר"ל:
אני שנתתי לאברהם אביך כח לנצח את המלכים ואני הנותן לך כח לעשות חיל, ולכן לא תירא מאנשי גרר ולא מעניין הבארות שעשית כי אתך אנכי בכל אשר תעשה…
1. מה דחף את הרמב"ן לפרש את פרקנו כפי שפרשו?
2. למה התכוון אברבנאל באומרו שהרמב"ן פרשו דרך "צורה"?
**3.
מהי הסתירה הפנימית בפירושו של אברבנאל?
**4.
התוכל לתת טעם אחר לסיפור הזה כולו שלא כדברי זה ולא כדברי זה?
ב.
עקדת יצחק: שער שלושה ועשרים
כו,
יג.
ויזרע
יצחק: יאמר שכבר נשתדל יצחק בעבודת האדמה והצליח מאד ויקנאו בו פלשתים,
כסבורים שהיתה הצלחתו ע"י משא ומתן עם אנשי הארץ שזה
נהנה
ואלו
חסרים
עד שאמר לו "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד", ירצה שעצמת במה שאתה נהנה ומשתעבד מאנשי הארץ יותר ממנו עם היותנו אדוני הארץ.
1.
כיצד מפרש בעל עקדת יצחק "ממנו"
בפרקנו?
2. במה דומה טענת אבימלך לפי פירושו של בעל עקדת יצחק כאן לדברי בני לבן בפרק ל"א,
א.
– וכיצד אפשר להוכיח שהן טענות שקר בשני המקרים?
ג.
כו,
כט:
אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב…
ר'
שלמה דובנא: הבאור:
בראשית כ"א כג.
אם
תשקור
לי: מילת "אם"…
באה ברוב מקומות השבועה: "אם תשקור לי",
(שמואל–א ג, יד)
"אם יתכפר עוון בית עלי",
(תהלים פט לו)
"אחת נשבעתי בקודשי אם לדוד אכזב"; ובאורה בכל מקום שתבוא על השבועה כמו "שלא,
כן (במדבר יב ל)
"אם אתם תבואו אל הארץ"
– שלא תבואו אל הארץ, וכן תרגם אונקלוס פה דלא תשקר".
**
התוכל להסביר, למה פותחת שבועה ברוב מקרים ב"אם",
שהיא לאחר הכל אינה זזה מהיות מילת תנאי?
ד.
כו,
כט:
…
כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב…
מדרש
רבה
בראשית
פרשה סד:
בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה (רומי)
שיבנה בית המקדש.
הושיבו פפוס ולוליאנוס (=שני אחים שנהרגו אח"כ על קדוש השם בלוד)
טרפיזין (שולחנות)
מעכו עד אנטוכיא והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם.
הלכו הכותים הללו ואמרו: "ידע המלך, אשר אם עיר מרדנית זו תתבנה וחומותיה תתבצרנה –
מנדה בלו והלך (מס רכוש, מס גולגולת) לא יתנון. (עזרא ד, יג).
אמר להם: "מה אעשה, כבר גזרתי". אמרו לו: "שלח אמור להם:
או שישנו מקומו של הבית או שיוסיפו עליו חמש אמות או שיפחתו –
ומאליהם יחזרו בהם".
והיה כל העם כנוס בבקעת בית רמון.
כיוון שהגיע כתב המלך, התחילו בוכים. בקשו למרוד במלך.
אמרו:
"יעול חד בר נשא חכימא וישדך צבורא (וישקיט הצבור)"
אמרו:
"יעול ר' יהושע הן חנניה,
דהוא אסכולוסטיקא דאורייתא" (מלומד התורה).
נכנס ר' יהושע בן חנניה ודרש: ארי טרף טֶרֶף ועמד עצם בגרונו. אמר:"כל דמתי מפיק ליה (כל מי שיבוא ויוציאו) אנא יהיב ליה אגרא (=אתן לו שכר).
בא קורא מצרי שמקורו ארוך,
נתן לתוך פיו של אריה,
והוציא את העצם.
אמר לארי: "תן לי שכרי".
אמר לו הארי:"לך והייה משתבח:"נכנסתי לפי הארי בשלום, ויצאתי בשלום –
ואין לך שכר גדול מזה".
כך:
דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום.
(תרגום מארמית)
רמב"ן כו, כט:
אם
תעשה
עמנו רעה
כאשר לא
נגענוך, יאמר,
אם תעשה עמנו רעה כמו שאנחנו לא נגענוך אתה עתה ברוך ה' ואין לאל ידינו לעשות עמך רע, אבל ישתנה העת בעבור החמס שאתה עושה ותצטרך לשוב אל ארצנו ונשיב לך גמול:
וטעם לא נגענוך,
שלא נפתה לבנו על אשתך ליגע באחד מכם, כלשון "הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת", "ועשינו עמך רק טוב" – לשמור את כל אשר לך בצוותנו את העם להשמר מכם:
ונשלחך בשלום, כי גם בקנאתנו בך לא לקחנו מכל העושר אשר עשית עמנו,
ונשלחך עם כל אשר לך בשלום:
ר'
שלמה דובנא: "הבאור"
… הקנאה לא היתה רק מאנשי הארץ, המלך וכסאו נקי,
וגם שרי המלך הקרובים אליו,
כמו פיכול לא קנאו אותו,
ולכן כתב "ויקנאו אותו פלשתים";
והמלך בראותו קנאת העם כי רב הוא נתיירא פן בקנאתם באש עברתם ימרדו גם במלך ויעשו רעה עם יצחק,
ולכן לטובת יצחק אמר לו:
"לך מעמנו", ולא אמר לו "לך מארצנו", כי לא שלחו מארצו, רק מעיר המלוכה,
שלא יראוהו המקנאים ותשכח קנאתם מלבם.
1. מה קשה לשלושתם בפסוקנו?
2. מה ההבדל ביניהם ביישוב הקושיה ואיזו תשובה נראית לך פשט?
אברבנאל –
"לא
נגענוך
ונשלחך
בשלום"- ר"ל שלא לקחנו דבר מכל אשר לך,
אבל שלחנוך בשלום וגם עשינו עמך טוב,
כי אין ספק שעתה אתה ברוך ה'
יותר ממה שהיית כשבאת לארצנו;
וזה מוכיח שקבלת הנאה והטבה בארץ הזאת עם היותה מאת אלוקים,
ולכן אין ראוי שתעשה רעה עם הארץ אשר גרת בה ונתברכת בתוכה.
**1.
מה ההבדל בין אברבנאל ורמב"ן בתפישה התחבירית של פסוקנו?
2. מהי חולשת פירושו של אברבנאל?
**3.
מה פירוש דברי הרמב"ן *)"בעבור החמס שאתה עושה"?
**4.
במה עולה פירושו של אברבנאל על פירוש הרמב"ן מבחינת ההקשר?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
שאלות וגם תשובות יש לשלוח לנחמה ליבוביץ,
רח'
הצבי 10 ירושלים.94386
*)
הכוונה לדברי הרמב"ן לפסוק כט:
בראשית
כו, כט:
אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה'.
רמב"ן כו, כט:
אם
תעשה
עמנו רעה
כאשר לא
נגענוך, יאמר,
אם תעשה עמנו רעה כמו שאנחנו לא נגענוךאתה עתה ברוך ה'
ואין לאל ידינו לעשות עמך רע, אבל ישתנה העת בעבור החמס שאתה עושה ותצטרך לשוב אל ארצנו ונשיב לך גמול.
וטעם לא נגענוך,
שלא נפתה לבנו על אשתך ליגע באחד מכם, כלשון הנוגע באיש הזה ובאשתו.
ועשינו עמך רק טוב, לשמור את כל אשר לך בצוותינו את העם להשמר מכם.
ונשלחך בשלום, כי גם בקנאתנו בך לא לקחנו מכל העושר אשר עשית עמנו,
ונשלחך עם כל אשר לך בשלום.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ל]
תולדות – הבארות והברית
פרק כ"ו יג –
לב
שאלה –א – שייכת לאותו סוג של שאלות הנשאל במפרשינו במקומות מספר והיא: מה טעם סיפרה לנו תורה סיפור זה?
או בצורה פחות חריפה: מה ראתה להאריך בעניין זה?
השאלה נשאלת בעיקר במקומות שהתוכן המסופר נראה טריביאלי, שייך לחיי יום יום, אולי מעניין מאד בשביל ההיסטוריון,
ואולי דווקא משום היותו משקף חיי יום יום חשוב לחוקר תולדות ימי קדם – אך מה לעניינים אלה ולתורה אשר שמה מעיד עליה שלהורות באה,
ולהיטיב דרכי איש.)כהערה החריפה ביותר בכוון זה נראים לי דברי הרד"ק
בראשית
מ"ז
ז.
ד"ה
ויברך
יעקב את
פרעה: "ואיני מוצא טעם לסיפור הזה למה נכתב".
יצחק
היינמן
*) בהסבירו את המניעים השונים להוצאת כתובים ממשמעם ופירושם בדרך אליגורית מביא גם את המניע הזה:
כאשר דברי הכתוב נראים לפרשן טריביאליים מדי.
והנה סיפור הבאר ושלושת עדרי הצאן הרובצים עליה שפגש יעקב (פרק כט) הוא מאותו הסוג הנראה לרבים "כבלתי חשובים, כדבר יום יומי"
וגם אמנם נדרש להרבה פנים במדרש **).
דברי הרמב"ן שהבאנו בשאלה –א –לא מצאתי להם מקור במדרשים,
אך דרך זו לראות בעבר במעשים קדומים רמזי העתיד,
אשר הרבה הרמב"ן ללכת בה,
אף היא מצויה כבר הרבה במדרשים ***).
ויפה מסביר לנו היינמן (שם עמ' 2) כשם שהמהלך בארץ ישראל היום חש את משב רוח העבר בכל מקום, כן חשו חז"ל בתקופת האבות שהיא הרת עתיד האומה.
והוא מביא כדוגמא את דברי רש"י (שהם לדבריו תמצות מצוין להבהרת שיטת קריאה זו של רבותינו, לבראשית י"ב,
ו והלאה). אולם ודאי מוזר הדבר שדווקא סיפור על עבודת חפירת בארות בנגב הארץ והחייאת שממותיה, שדווקא סיפור זה ייראה בעיני הרמב"ן חסר משמעות – אם נפרשו כמשמעו.
לנו פסוקים אלה וחשיבותם מובנים מאד: יש במעשי יצחק ממלוא המצווה אשר ניתנה לאדם עם היבראו (בראשית א כח)
"וכבשוה",
אשר פרשה הרמב"ן שם במילים אלה:
ד"ה
וכבשוה: נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור הנטוע ומהרריה לחצוב ברזל וכל כיוצא בזה.
דהיינו כל עבודה ציביליזטורית. כל עיסוק ב"ישוב העולם" (בלשוננו "כיבוש השממה") מצווה היא אשר הטיל הבורא על מין האדם. וכך הבין את תוכן פרקנו גם בעל מדרש גדול (שאלה א) ובלשון
אחרת בעל
מדרש
חפץ:
"גדולים צדיקים שהם עוסקים בישוב עולם."
למעוניין לראות כיצד תפשו פרשנים משמעות נוספת על זו של הפיכת הנגב למקום ישוב בפסוקנו מועתקים בזה דברי בעל
הכתב
והקבלה. שהובאו בגליון תולדות תש"ג.
ד"ה
ויקרא
להן שמות
כשמות
אשר קרא
להן אביו:
ויתכן וקריאת שמות לבארות היה דומה לשאר קריאת שמות שהיו לזכרון חסדי ה'
ופעולותיו,
כעניין "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ' ה'
יראה ', 'ה'
נסי ' ", על כן קרא לבאר "באר לחי רואי",
כן עשה אברהם בבארות אשר חפר שקרא את שמם בשם ה'…
לפי שהיתה מידתו של אברהם ללמד לרבים דעת ה'
ולהורות להם שאין ממשות באלילים,
המציא תחבולה נפלאה להכניס על ידה את המוטעים אל תחת כנפי השכינה… קרא שם הבאר בשם אשר יורה אל אמיתת מציאות ה'; בזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאוב מים מבארות, באומרם "נלכה נא לשאוב מים מבאר ה' א–ל עולם", שנתעוררו על דעתם המשובשת ויתנו לבם אל השגה אמיתית.
לפי שהבארות הם צורכי רבים וכל המון עם הורגלו בזה לדעת ידיעות אמיתיות ולהכיר את ה' ית'…
ודבר גדול עשה אברם אהוב ה', שהיה כעבד הנאמן למלך המשתדל להביא אנשים שברחו להם ממדינתו מפני מרדם בו,
והוא ידבר אל לבם מטוב הנהגת המלך עד שיתנו שכמם תחת עולו. ככה עשה אברהם להטות לב מכחישי א–ל,
אל ה'. ובעודנו חי והיה נשיא אלוקים בתוכם, היה מוראו עליהם והניחו הבארות ושמותן עליהן.
אמנם אחרי מותו חזרו לגילוליהם וכדי לבטל מפי הבריות שמות הבארות האלה, לפי שהיו כולם מורים הפך דעתם המשובשת,
לכן סתמו הבארות ובהתבטל הבאר,
נתבטל שמו. ובא הכתוב להודיע,
כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפור אותן הבארות ולהחזיר שמותן,
כדי להחזיר עטרת אמונה אמיתית למקומה.
ואמנם נראים דבריו מצד זה,
שכל המסופר מחיי האבות –
והמסופר הן הוא מעט מזעיר ובוודאי אינו מספיק כדי לשמש ביוגרפיה של חייהם – מתייחס לייעודם, מפאת היותם אבות האומה בחירי הא–ל,
שנבחרו ליעוד מסוים,
ויכוונו דבריו, שמידתם של אברם וגם של יצחק היתה "לקרוא בשם ה'";
אך נראה שיש פגם בפירושו בזה, שדווקא בארות אלה שיצחק חפרם אין נקראים כלל בשמות סמליים, מסוג של "ה'
נסי"
או "ה'
א–ל עולם".
_______________________________
*)
בספרו החשוב:
J.
Heineman, Altjuedische Allegoristik, Bericht d. Jued. – theolog.
Seminars Breslau 1935 p. 13
**)
עיין גליונות לעיון בפרשת השבוע פרשת ויצא תשכ"ט.
***)
אגב,
הביטוי השגור בפינו "מעשי אבות סימן לבנים" אינו נמצא במקורות חז"ל.
מצוי רק בדומה לו (בראשית רבה ע'
ו)
"נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאה מפתח לגאולת בנים" (וכן ביטוי דומה לו בסוטה ל"ד).
(על פי סבר:
מכלול המאמרים והפתגמים ירושלים תשכ"ב כרך ג').
וגם הרמב"ן המרבה לפרש ע"פ שיטה זו אינו משתמש בביטוי זה.
אלא בדומה לו:
(בראשית י"ב ו. ד"ה יעבור
אברהם בארץ עד מקום שכם).
"… הוא עניין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו: כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" וגם לשון זו אינה בדברי רבותינו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה השלושים (תשל"א)
תולדות
פרק כו יג – כב
א.
שאלה כללית בטעם סיפור הבארות
כו,
כו:
…
ויכרו שם עבדי יצחק באר.
מדרש הגדול:
"ויכרו
שם עבדי
יצחק
באר". אשריהם לצדיקים, שבכל מקום שהם הולכין, הן כורין בארות וממציאין את המים לרבים.
ולמה?
שהוא מחיית הכל.
וכן הוא אומר (משלי י' יא.):"מקור מים חיים פי צדיק".
רד"ק:
… וכל הסיפורים האלה בחפירת הבארות וקריאת השמות להודיע, כי בארץ–ישראל המוחזקת היה חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו,
וכן קרא שמות כרצונו, והיו בני המקום קורין אותן כן. וכן אברהם, כמו שכתבנו, וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם הא–ל לתת הארץ לזרעם; אבל פלשתים –
אע"פ שהיא מארץ ישראל –
לא הוחזקה בידם,
לפיכך רבו עמהם על הגבול;
וכל זה להודיעם,
שלא תהיה מוחזקת בידם כולה,
אע"פ שחלקוה לא הוחזקה בידם…
רמב"ן כו, כ:
ויקרא
שם הבאר
עשק: יספר הכתוב ויאריך בעניין הבארות,
ואין בפשוטי הסיפור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשווה.
אבל יש בדבר עניין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד:
כי "באר מים חיים"
ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר "באר מים חיים",
כמו שאמר (ירמיהו יז יג)
"מקור מים חיים את ה'
". וקרא הראשון "עשק",
ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו איתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה "שטנה",
שם קשה מן הראשון. והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו)
"ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם". וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה.
והשלישי קרא רחובות,
הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה,
והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח)
"ואם ירחיב ה'
אלהיך את גבולך כאשר נשבע…",
שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז)
"ורחבה ונסבה למעלה למעלה", "ופרינו בארץ" – שכל העמים יעבדוהו שכם אחד:
1. מה הקושי הכללי למפרשים בפרקנו?
2. מה ההבדל בין שלוש הדעות שהובעו בעניין חפירת הבארות?
שים
לב:
הרד"ק והרמב"ן הולכים בכוון אחד,
אך יש הבדל גדול ביניהם.
מהו הכוון המשותף ומהו הקו המבדיל?
ב.
כו,
טז:
ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד.
1. האם פירוש מילת "ממנו"
כפירוש "ממנו"
באחד הפסוקים הבאים:
שמות
א, יא.
הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו
דברים א, כח.
עם גדול ורב ממנו
במדבר יג, לא.
כי חזק הוא ממנו
מלכים–א כה, כג.
על כן חזקו ממנו
2. האם דברי המדרש באים הם כפשוטו של פסוקנו?
מדרש רבה בראשית פרשה סד,ז.
"ויאמר
אבימלך
אל יצחק
לך מעמנו
כי עצמת
ממנו" אמר לו🙁אבימלך)
כל אותן עצימות שעצמת לא ממנו היו לך? לשעבר היה לך חדא קווקיא (=היה לך כבש אחד), וכדון אית לך קווקיא סגין (=עכשו יש לך כבשים הרבה).
3. במה דומה טענת הפלשתים כאן (לפי פירוש המדרש)
לדברי בני לבן (לא,
א)
וכיצד אפשר להוכיח פה ושם,
שטענתם טענת שקר?
ג.
כו,
יט:
ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים:
כו,
כ:
ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים…
רד"ק:
ד"ה
וימצאו
שם: אחר שחפרו מצאו מתחת באר חפורה מקודם,
והיו נובעים בה מים חיים…
ד"ה
לנו המים:
כמו שכתבנו בדבר אברם עם אבימלך (כא כה) כי היתה מחלוקת ביניהם, אם אותה הבאר מגבול גרר או מגבול באר שבע,
כן עתה מטעם הזה נפלה מחלוקת בין רועי גרר ובין רועי יצחק.
מלבי"ם:
ד"ה
ויריבו
רועי
גרר: שע"י שהיה מים חיים, שהמעיין מקורו מן ההרים, היה להם טענה לאמור: לנו המים. א.
כי מי המעיין יוצאים מן ההר שבגרר,
שהוא בגבול אבימלך.
ב.
שהיה מחוקי המלכות,
שכל הנמצא בבטן הארץ שייך אל המלכות,
ואם כן מי התהומות הם של המלך ובני מדינה;
ורועי יצחק היה להם טענה,
שהמים שבבטן הארץ הם הפקר,
ושייך להם, אחר שהם חפרו ומצאו אותו.
ועל כן קרא שם הבאר עשק, כי היה ביניהם עשק וטענות,
שכל אחד היה לו טענה לפי דעתו.
1. כל אחד מן המפרשים הנ"ל מנסה ליישב קושי אחר שבפסוקנו. הסבר אילו הם הקשיים העומדים בפני כל אחד מהם?
2. האם יש ניגוד בין שני הפירושים הנ"ל,
אם לא?
ד.
כו,
כה:
…
ויכרו שם עבדי יצחק באר.
ר'
וולף
הידנהיים: מפורש ושום שכל "ויכרו"
טעמו כמו ויחפרו,
וכן (שמות כא לג)
"כי יכרה איש בור", ולשון "כריה"
היא עשיית גומא בקרקע. וממה שמצאנו (תהלים ז טו)
"בור כרה ויחפרהו"
נראה כי החפירה עמוקה יותר מן הכרייה.
ואפשר לחפור אחרי הכרייה ואי אפשר לכרות אחרי החפירה.
ונראה עוד, כי כל לשון חפירה עיקרו לשון חקירה ודרישה, דוגמת (דברים א כב)
"ויחפרו לנו את הארץ". ובעבור כי הכורה צריך להיות מרגל לדרוש המקום הנאות לו לחצוב לו באר מים, לכן הוציאו הכתוב בלשון חפירה.
מהם הקשיים בפרקנו המתיישבים ע"י הבחנה זו?
ה.
העמק דבר לפסוקים יד –
כב.
כו,
יד.
ד"ה
ויהי לו
מקנה
יקנאו
אותו: שדרים בגרר עיר המלוכה, ומסתמא היו גם בהם עשירים כדרך בני עיר המלוכה,
– ועשיר מתקנא בעשיר וביותר אם הוא יהודי.
כו,
טז.
ד"ה
לך מעמנו
כי עצמת
ממנו:… עד שהגיע שאמר המלך "לך מן הכרך,
מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ העשירים",
"כי עצמת" – וזה כקוצים בעיניהם,
והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים,
על כן הנני מוכרח להפר בריתי עם אברהם, שיהיה זכות לזרעו לגור בארצו המקום אשר ירצה כשאר אזרחי הארץ.
וסיפר הכתוב, כי כך יקרה בגלות, שיהיו גודרים בעדנו שלא לגור בכל פינות הארץ.
כו,
יח.
ד"ה
וישב
יצחק
ויחפור:… ומזה למדנו דרך הגלות, שהקב"ה מהפך מחשבות,
ומה שנראה לנו שמרעין לנו,
כמה פעמים הוא בא לטובה אחר זמן – כאשר יבוא עוד.
כו,
כ.
ד"ה
ויחפרו
בנחל
וימצאו
שם באר
מים חיים
ויריבו
רועי
גרר: כי אמרו שהם נמשכים מהנחל,
ושרי המלוכה היה להם מקום להעלים עין,
מחמת שנא בלבד.
כו,
כא.
ד"ה
ויקרא
שמה שטנה:
אחר שראו שעלה בידם לגזול הבאר בטענה בדויה, הוסיפו לגזול בלי טענה, רק עמדו לשטן,
גם שם העלימו השרים עין.
כו,
כב.
ד"ה
ויעתק
משם... הרחיב ה' לנו ופרינו: וכל זה סימן לזמן הגלות,
שהגירושים גורמים כמה דברים: זה נגזל בטענת "כולה שלי", וזה נגזל גם שלא בטענה,
וזה מצליח במקום גרושו יותר מכאשר היה.
1.
הסבר,
כיצד משתקפת תקופתו של בעל העמק דבר (הנצי"ב מוולוז'ין,
מחציתה השניה של המאה -19)
בפירושו?
2. מהו הקושי שבפסוק כא. שרצה לתרץ?
*3.
במה דומה בעל עמק דבר כאן בדרך פירושו לפירוש הרמב"ן לפסוק כ.
ובמה הוא שונה ממנו?
וכן לפירושי הרמב"ן (להלן)
ובמה הוא שונה בדרך פירושו ממנו?
הרמב"ן לב, ד.
ד"ה
וישלח
יעקב: נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו,
וישלח מלאך ויצילהו,
וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכולתו, ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו,
וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה,
לברוח ולהינצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (להלן לב ט,
לג טו).
ד"ה
אל עשו
אחיו: ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום,
כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח) ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבינו בויקרא כו טז), והיא היתה סבת נפילתם בידם,
וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה).
רמב"ן לב, ט
ד"ה
והיה
המחנה: כי אמר אולי ינצל המחנה האחד, כי בהכותו האחד יברחו האחרים,
או תשוב חמתו,
או תבוא להם הצלה מאת השם, וכן אמרו בבראשית רבה (עו ג) למדתך תורה דרך ארץ לא יניח אדם כל ממונו בזוית אחת.
ורש"י כתב, והיה המחנה הנשאר לפליטה, על כורחו כי אלחם עמו,
התקין עצמו לשלשה דברים, לתפלה ולדורון ולמלחמה,
וראיתי במדרש (קה"ר ט יח)
מה עשה, זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ, והתקין עצמו לשלשה דברים, וכן עיקר, והכוונה בזה, כי יעקב יודע שאין זרעו כלו נופל ביד עשו,
אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים:
וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו,
אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם, מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים, וכך אמרו בבראשית רבה עו ג) אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו,
אלו אחינו שבדרום,
והיה המחנה הנשאר לפלטה, אלו אחינו שבגולה,
ראו כי גם לדורות תרמוז זאת הפרשה.
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ (תש"ג)
פרשת תולדות
פרק כו
א.
הבארות.
1.
כיצד מבאר הרמב"ן את ענין הבארות?
עיין:
רמב"ן כו, כ'
ויקרא
שם הבאר
עשק –
יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות,
ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה,
אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד כי "באר מים חיים"
ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים,
כמו שאמר (ירמיה יז יג)
מקור מים חיים את ה'
וקרא הראשון עשק,
ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו)
ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה,
והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח)
ואם ירחיב ה'
אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז)
ורחבה ונסבה למעלה למעלה, ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד:
רמב"ן ל"ב
ויבואו
עבדי
יצחק
-… ועל כן שם העיר באר שבע על שם הבאר אשר קראוהו כן האב והבן, כי שם נשבעו שניהם והבאר הזאת להם תרמז על משכן שילה ופלשתים סתמוהו בהלקח הארון (ש"א ד יא),
וחזר וחפרו בו,
כי כן השיבו הארון עם הדורון לאלהים (שם ו יא):
(עיין גם:
רמב"ן פרק י"ב ו'
ויעבר
אברהם
בארץ, עד "באים ללמד על העתיד").
השוה פירושיו הנ"ל בפרקנו לפירושיו:
בראשית ל"ב ד'
אל
עשו אחיו
ארצה
שעיר –
בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב, יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו וכבר תפסוהו החכמים על זה אמרו בבראשית רבה (עה ג) מחזיק באזני כלב וגו' (משלי כו יז)
אמר לו הקב"ה,
לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב:
ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום,
כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח) ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבינו בויקרא כו טז), והיא היתה סבת נפילתם בידם,
וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה):
לב,
ט'
והיה
המחנה
הנשאר
לפליטה
– על דרך הפשט אמר זה באולי, כי אמר אולי ינצל המחנה האחד, כי בהכותו האחד יברחו האחרים,
או תשוב חמתו,
או תבא להם הצלה מאת השם וכן אמרו בבראשית רבה (עו ג) למדתך תורה דרך ארץ לא יניח אדם כל ממונו בזוית אחת:
ורש"י כתב, והיה המחנה הנשאר לפליטה, על כרחו כי אלחם עמו,
התקין עצמו לשלשה דברים, לתפלה ולדורון ולמלחמה וראיתי במדרש (קה"ר ט יח)
מה עשה, זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ, והתקין עצמו לשלשה דברים וכן עיקר והכונה בזה, כי יעקב יודע שאין זרעו כלו נופל ביד עשו,
אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים:
וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו,
אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם, מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים וכך אמרו בבראשית רבה (עו ג) אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו,
אלו אחינו שבדרום,
והיה המחנה הנשאר לפלטה, אלו אחינו שבגולה ראו כי גם לדורות תרמוז זאת הפרשה:
מה הצד השוה בפירושיו בפרשתנו ובפירושיו לפרשת וישלח ומה ההבדל ביניהם?
בדרך
אחרת הלך
הכתב
והקבלה
בפירוש
ענין
הבארות; וזה
פרושו
לפסוק
י"ח:
ויקרא
להן שמות
כשמות
אשר קרא
להן אביו:
ויתכן דקריאת שמות לבארות היה דומה לשאר קריאת שמות שהיו לזכרון חסדי ה'
ופעולותיו,
כענין ויקרא אברהם שם המקום ההוא "ה'
יראה",
ה'
נסי",
על כן קרא לבאר "באר לחי ראי",
כן עשה אברהם בבארות אשר חפר שקרא את שמם בשם ה'…
לפי שהיתה מדתו של אברהם ללמד לרבים דעת את ה' ולהורות להם שאין ממשות באלילים,
המציא תחבולה נפלאה להכניס על ידה את המושעים אל תחת כנפי השכינה… קרא שם הבאר בשם אשר יורה על אמיתת מציאת ה', בזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאב מים מבארו, באמרם נלכה נא לשאב מים מבאר ה'
אל עולם, שנתעוררו על דעתם המשובשת ויתנו לבם אל השגה אמתית;
לפי שהבארות הם צרכי רבים וכל המון עם הורגלו בזה לדעת ידיעות אמתיות ולהכיר את ה' יתברך…
ודבר גדול עשה אברהם אהוב ה', שהיה כעבד הנאמן למלך המשתדל להביא אנשים שברחו להם ממדינתו מפני מרדם בו,
והוא ידבר אל לבם משום הנהגת המלך עד שיתנו שכמם תחת עולו. ככה עשה אברהם להטות לבב מכחישי אל אל ה'.
ובעודנו חי והיה נשיא אלוקים בתוכם, היה מוראו עליהם והניחו הבארות ושמותן עליהן.
אמנם אחרי מותו חזרו לגלוליהם וכדי לבטל מפי הבריות שמות הבארות ובהתבטל הבאר,
נתבטל שמה. ובא הכתוב להודיע,
כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפר אותן הבארות ולהחזיר שמותן,
כדי להחזיר עטרת אמונה אמתית למקומה.
מה הניעו לפרש בדרך זו ולא בדרך הפשט כמו
רשב"ם
י"ח
ד"ה
אשר קרא
להן?
ב.
כו,
ט"ו.
כי עצמת ממנו.
איתא במדרש רבה:
ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו, כי עצמת ממנו,
אמר לו: כל אותם עצמות שעצמת. לא ממנו היו לך?! לשעבר הוה לך חדא קווקיא (עדר אחד) וכדון אית לך קווקיא סגין (ועכשו – עדרים הרבה.)
במה נוטה המדרש ממשמעות הכתוב ומה מניעו לדרש כך?
ג.
מה קשה למפרשים:
1. לרש"י כו, י"ז
בנחל
גרר –
רחוק מן העיר:
2. לרש"י כו, כ"ב
ופרינו
בארץ –
תרגומו וניפוש בארעא:
3. לרמב"ן כו, כ"ד
אל
תירא כי
אתך אנכי
– בעבור שהבריחו אבימלך מעליו מקנאתם בו וגם רועי גרר רבו עמו,
היה מתירא פן יאספו עליו ויכוהו הוא וביתו, והבטיחו הקב"ה שלא יירא מהם ויברך אותו ואז נתן בלבם שהלך לפניו המלך בכבוד גדול יותר מאשר עשה לאביו, כי בא עם פיכול שר צבאו, ועוד הוסיף להביא עמו רבים רעיו:
4. לרש"י כו, כ"ח
(כח)
ראו
ראינו –
ראו באביך ראינו בך:
5. לרש"י כו, כ"ח
תהי
נא אלה
בינותינו
וגו' – האלה אשר בינותינו מימי אביך תהי גם עתה בינינו וביני
6. לראב"ע כו, ל"ג
באר
שבע –
נקרא כן על ב' דברים.
או היא עיר אחרת:
ד.
כו,
כ"ט.
אם תעשה עמנו רעה.
כיצד יש לבאר "אם"
זאת לפי רמב"ן
כ"א
כ"ג
ד"ה
השבעה
לי באלוקים
אם תשקר
לי עד
"ולשון
תשקר
לי".
הפסוקים המובאים בדבריו הם (לפי הסדר) שמואל א' ג'
י"ד;
תהילים פט' ל"ו;
תהילים צ"ט י"א;
דברים א' ל"ה;
דברי הימים א'
ד'
י'.
ה.
כו,
כ"ט.
כאשר לא נגענוך וכו'.
דעת
זקנים
מבעלי
התוספות
(ע"פ
מדרש
רבה):
משל לארי שהיה לו עצם בגרונו, אמר:
"כל מי שיבוא ויטלנו יעשרנו המלך עשר גדול". בא עוף אחד שצוארו ארוך אמר: "אני אטלנו". הכניס ראשו בגרון הארי והוציא העצם. לאחר שהוציאו שאל שכרו. אמר לו הארי:
לא די ששלחיך בשלום ולא אכלתיך כשהכנסת ראשך בגרוני,
אלא שעדיין אתה שואל שכר?
מה הקשי בפסוקנו המתרץ ע"י משל זה?
ו.
פנה דקדוקית–לשונית.
1. י"ג מה בין גדל (בצירי)
לבין גדל (בפתח)?
2. כ"ה ל"ב מה בין כרה לבין חפר? ועיין תהילים ז'
ט"ז.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים ואחת (תשכ"ב)
פרשת תולדות –
נשי עשו
כ"ו ל"ד–ל"ה
א כו, לד
ויהי עשו בן ארבעים שנה
בראשית רבה ס"ה (א)
הדא הוא דכתיב (תהילים פ') "יכרסמנה חזיר מיער"
ר'
פנחס בשם ר'
סימון:
מכל הנביאים לא פרסמוה (=
את מלכות אדום הרשעה) אלא שנים: משה ואסף. משה אמר (דברים י"ד)
"ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה – טמא הוא לכם". אסף אמר (תהילים פ') "יכרסמנה חזיר מיער".
למה הוא מושלה לחזיר? אלא מה חזיר הזה בשעה שהוא רודף הוא מפשיט את טלפיו,
כלומר שאני טהור,
כך מלכות הזאת הרשעה גוזלת וחמסת ונראית כאלו מצעת את הבימה (מתנות כהונה: עשתה עצמה כאלו היא עושה צדקה ומצדקת את הדין לאמיתו ועושה מצעות נאות על הבימה שבבית הדין.)
כך עשו – כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותן,
וכיון שהגיע לארבעים שנה, דימה עצמו לאביו,
אמר:
"מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה",
הדא הוא דכתיב "ויהיה עשו בן ארבעים שנה".
רש"י ד"ה בן ארבעים שנה
עשו היה נמשל לחזיר שנאמר (תהילים פ') "יכרסמנה חזיר מיער",
החזיר הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר:
"ראו שאני טהור!"
כך אלו – גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים.
כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן, כשהיה בן ארבעים אמר: "אבא – בן ארבעים שנה נשא אשה,
אף אני כן."
1. מהו האפיני בדרך בה מסגנן רש"י את מקורו?
2. *
אין רש"י מביא דברי מדרש אלא אם כן נדרש לישב קשי בפסוק,
מה הוא הקשי בפסוקנו?
3. **
מה המריץ את בעל המדרש (ובעקבותיו את רש"י)
לפרש את צידו של עשו כ"ציד"
שלא כמשמעו?
4. מהי התוכנה המסומלת לדעתם בחזיר ולמה יחסוה דוקא לאדום (מלכות רומי)?
ב.
כו,
לד
ויהי עשו…
ר'
אברהם בן הרמב"ם:
אחר את הנשואים עד ארבעים לשנות חייו,
כדי לדמות עצמו ליצחק אביו ולקח שתי נשים מבנות חת בנגוד לצואת זקנו ומצב אביו.
ולאבי אבא ז"ל בזה שאלה אשר טעמה:
איך היה יכול יצחק לחפוץ בעשו ולבחור בו לברכה יותר מביעקב אחרי מרידה זו והגנאי המפורסם?
והתשובה לאבי אבא ז"ל אשר טעמו,
כי היה יצחק מצפה להחזירו למוטב על ידי הברכה ולתקן על ידה שיעור זה מן היציאה מן הדרך הישר ולכפר עליו מן אותה העבירה היחידה שלא נודע ליצחק זולתה מיציאתו של עשו מן הדרך הישר.
1. במה שונים דבריו מדברי המדרש?
2.
הסבר בדבריו:
א.
מהי "צואת זקנו"?
ב.
* מהו "מצב אביו"?
ג.
מהו הגנאי המפורסם?
3. במה שונה תפשיתו של אבי הרמב"ם את הלך רוחו של יצחק מתפישת רוב פרשנינו?
כגון זו של
אברבנאל
אין ספק שהיה לו ליצחק להתבונן במעשה עשו ורשעתו ורשעת נשיו – והבנים אשר תלדנה ידמו לבן לרוע. והיה לו להתפלל אל הלוקים ויודיעהו למי יברך, אם לגדול כפי לידתו, אם לגדול בשלמותו.
אבל האהבה מקלקלת את השורה,
לאהבתו את עשו חשקה נפשו בו, ולא ראה חובה במעשיו. ואולי שלזה נאמר "ויהיה כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות"
שעיני שכלו וכונתו כהו בענין עשו ולא ראה ולא התבונן במעשיו כראוי.
בראשית רבה ס"ח י"ד
"ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה"
למה ליצחק תחילה?אלא ע"י שהיתה רבקה בת כומרים לא היתה מקפדת על טנופת עבודת כוכבים, וזה ע"י שהיה בן קדושים היה מקפיד על טנופת עבודת כוכבים. לפיכך ליצחק תחילה.
ד"א למה ליצחק תחילה? אלא דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה ודרכו של איש להיות יוצא לדרך ולמד בינה מבני אדם, וזה ע"י כהו עיניו והוא יושב בתוך הבית לפיכך ליצחק תחילה.
אמר ר' יהושע בן לוי:
גרם להורו לסלק ממנו רוח הקדש.
1.
ומקשה
בעל "יפת
תואר":
ודלמא לא היו מורת רוח לשניהם יחד והכתוב מונה ליצחק תחילה לפי חשיבותו?
וכן
מקשה
מהרז"ו:
וצריך עיון: שהרי מן הדין להקדים האב לאם?
הסבר את קושיתם ונסה לישב אותה?
2. מה ההבדל בין תשובת המדרש הראשונה לשניה?
3. **
כיצד מפרש המדרש השלישי (ריב"ל)
את המלים "מורת רוח"?
ד.
כו,
ל"ה.
ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה.
רש"י:
ד"ה
מורת
רוח: לשון המראת רוח כמו (דברים ט') "ממרים הייתם", כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון ליצחק ולרבקה שהיו עובדות ע"ז.
רשב"ם:
ד"ה
מורת
רוח: כמו מן "עושה"
לזכר יאמר "עושה דברו" (תהילים קמ"ח)
לנקיבה,
וכשהוא דבוק (=
כשהמלה באה בסמיכות)
יאמר "עושת",
כן יאמר מורה לשון ממרה,
(יהושע א' י"ח)
"ימרה את פיך"
יאמר מורה לנקיבה וכשהוא דבוק יאמר מורת רוח קונטרריאנץ (בהוצאת רוזין contraia*
ובלשון אשכנז widreustrebendo) אבל (משלי י"ד י') "לב יודע מרת נפשו" חטף קמץ (=
קמץ קטן) לפי שהוא שם דבר, לשון (דברים ל"ג ל"ג)
"מרורות",
אבל זה מלאפום (= חולם)
הוא לשון פועל,
ומגזרת (איכה א' כ')
"כי מרה מריתי"
מחטופי למ"ד פעל.
רבנו בחיי על התורה:
החפץ והדעת יקראו בלשוננו "רוח"
משלון חז"ל,
"שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". והכתוב אומר כאלו כל אחת היתה מסרבת הרוח ליצחק ולרבקה, כלומר שהיתה מכעסת אותם ועושה כל מה שעושה כנגד דעתם.
הרכסים לבקעה:
ד"ה
מרת רוח:
מורות רוח, כי שתים היו,
אך כן משפט הלשון בנקיבות רבות לדבר הפעולה יחידה,
ולא כן בזכרים.
וכן (שמות י"ז)
"ידיו אמונה", (בראשית מ"ט)
"בנות צעדה עלי שור", (שמות א') "כי תקראנה מלחמה",
(משלי ט' א')
"חכמות בנתה ביתה",
(תהילים ס"ח י"ד)
"כנפי יונה נחפה בכסף"… ובעלי הלשון לא הזכירו שכן המנהג בנקיבות לבדן, וטעם השני הזה לא נתברר.
שד"ל:
ד"ה
מורת רוח
מרירות רוח,
כמו משלי י"ד)
"לב יודע מרת נפשו" והוא ענין עצבון..
וגם שרש מרה וכל לשון מרי עיקרו "מרר",
כי הבלתי שומע בקולנו גורם לנו עצבון…
אבל למה באה כאן המ"ם בחולם ובמשלי בקמץ חטוף?
כאן הטעם במ"ם מפני מלה זעירה ("רוח")
שאחריה ואם היתה המ"ם בקמץ והטעם עליה לא היה הקמץ יכול להיות חטוף, אהל היה רחב.
1. מה הקשי הדקדוקי בפסוקנו?
2. כמה דעות שונות מצינו בחמשת המפרשים האלה?
3.
איזו מהן מתאימה לתפישתנו הדקדוקית היום?
4.
התוכל לפרש את שמות י"ז;
תהילים ס"ח י"ד,
שלא כפי שפרשו בעל רכסים לבקעה?
ה.
כו,
ל"ה.
ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה.
העמק דבר:
ד"ה
ליצחק
ולרבקה: לכל אחד באופן אחר, כאשר באמת לא נשתוו גם המה בהנהגתם לעשו ונשיו – שהרי ידעו שיצחק אוהב את עשו ולא כן רבקה.
ולפעמים האהבה גורמת מורת רוח,
שבטוחות הן לעשות רע ולא יקצוף, בשביל האהבה, ולפעמים השנאה גורמת מורת רוח,
שמצערות בהקלת כבוד ומראות שאינן חוששות לה.
ומשום הכא כתיב "ליצחק ולרבקה" בפני עצמו.
1.*
כיצד מפרש בעל העמק דבר את המלים "מורת רוח", עם איזו מן הדעות שבשאלה ד' הוא מסכים?
2.**
מהו הדיוק הלשוני בפסוקנו שממנו דייק לומר מה שאמר?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ב]
פרשת תולדות –
נשי עשו.
כ"ו ל"ד–ל"ב
שני פסוקים אלה שבהם עוסק גליוננו מפתיעים מבחינת מקומם,
סמיכותם למעשה אבימלך לגרר אשר אין לה שום קשר אתם, ומפתיעים גם כן בדיוקם הביוגרפי של עשו,
לא מצינו באברהם ולא ביעקב ולא בבני יעקב שיספר לנו הכתוב את גילם בשעה שנשא אשה, ומצינו הודעה זו בתורה רק אצל יצחק ועשו. מכאן המקום למדרשי חז"ל על יגלו של עשו ועל דמיון זה שבינו לבין אביו.
הציור בצבעים קודרים שמצירים המדרשים את עשו אינו בנוי רק על משמעותו הסמלית (עשו = אדום = מלכות רומי הרשעה)
אלא גם על רמזי פסוקים – (שאלה א3. ועיין לזה פסוק כ"ה כ"ז ורש"י שם) הרמז הוא בחסר ההקבלה בין שני חלקי הפסוק.
|
איש שדה יושב אהלים |
איש יודע ציד איש תם |
ויהי עשו ויעקב |
|
מקום התעסקותו. |
מקצועו או אפיו? |
|
ואולם כאמור: המדרשים אינם עוסקים רק בעשו האיש, בן יצחק אחי יעקב, אלא (רק או גם)
בעשו הסמל לרומי לאומות העולם,
אח"כ אדום (א4).
לשאלה ב. בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם יש להבליט את דעתו,
כי עצם לקיחת עשו שתי נשים בנגוד לאביו (בנגוד למצב אביו)
נחשב לו לחטא.
(ועיין גליון בראשית תשי"ג שאלה א).
אשר תמיהה הגדולה,
מה ראה יצחק שבחר בעשו לברכו השיב את דברי הרד"ק:
ידע יצחק ,
כי צריך עשו לברכתו, כי לא היה איש הגון וטוב, אבל יעקב לא היה צריך לברכה, כי ידע יצחק,
כי ברכת אברהם לו תהיה,
וברית קיום הזרע המיוחד לבניו לו יהיו ובניו ירשו הארץ
המדרש המובא בשאלה ג דוגמא נאה הוא למגמת מדרשי חז"ל להשלים פרטים,
להרבות ציוריות לעומת קצורו, האפקותו של המקרא,
כל התנהגות נשי עשו ניתנה בתורה בפסוק אחד, ולא נראה שום תמונה ולא נדע – מה עשו אלא רק נשמע על צערן של יצחק ורבקה ואולי המדרש משמעינו שלא ריב משפחה רגיל היה זה בין כלה לחמותה,
אלא ל"יצחק תחילה", סדר המלים בפסוק לעולם אינו דבר שבמקרה ויש ללמוד ממנו. (עיין לגיון נח צשט"ז)
יש ומתאים דסדר הדבורים בכתוב לסדר במציאות,
ויש ומורה סדר הדברים על דרגתם מבחינת ערכם, או על הכבוד שאחד המדברים או הכתוב חולק לענינים.
(על כל זה עיין הינמן:
דרכי האגדה עמוד 99).
לשאלה ד. להבנת דברי רש"י יעזרו לנו דברי מפרשו המעמיק והמדייק,
הבלשן והמדקדק ר'
וולף
היידנהיים
בפרושו
לרש"י:
הבנת
המקרא.
מורת רוח: לשון "ממרים הייתם" כל מעשיהם היו לעצבון ליצחק ולרבקה. עד כאן לשון רש"י כי מורת הוא שם דבר של מרי מגזרת (יהושע א') "אשר ימרה את פיך", (ישעיה ס"ג)
"והמה מרו ועצבו את רוח קדשו. מחטופי למ"ד הפעל של ה"א (= מגזרת חסרי לב)
ונפרדו (= בצורת נפרד) "מורה"
על לשון משקל "עולה"
ובסמיכות מורת כמו "עולת שבת בשבתו"
ואיננו לשון מרירות,
שהוא מתקשר עם נפש, לא עם רוח (= כמו "מרת נפש" שחנה בשמואל א'
א'),
אבל לשון המראה יתקשר עם רוח בכל המקרא.
ובעבור שהוא שם דבר לכן יתכן לומר "ותהיינה"
בלשון רבים, וכמו שפרש רש"י שהן היו לעצבון ליצחק ולרבקה. והחכם ראב"ע חשב שהוא שם תאר כמו "חולת אהבה", לכן הוצרך לפרש "ותהיינה"
– כל אחת מהן:
אכן לדעת רש"י אין צורך לו. וכן עיקר.