גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת הארבע עשרה (תשט"ו)
פרשת ויצא
כ"ט
א.
שאלות כלליות
1.
היכן מצינו בדברי לבן רמז לכך שהייתה כוונתו מלכתחילה לרמות את יעקב?
2.
השוה
כ"ט
כ'.]
ויעבד יעקב ברחל שבע שנים
ויהיו בעיניו כימים אחדים.
כט,
ל'.
ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות.
למסופר
בל"א
ל"ח.
זה
עשרים
שנה
אנכי
עמך
רחליך
ועזיך
לא
שכלו
ואלי
צאנך
לא
אכלתי.
ל"ט.
טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנבתי יום וגנבתי לילה.
מ'.
הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני.
מדוע לא הובאו פרטי עבודתו,
מסירותו ונאמנותו וסבלו בפרקנו – במקום ספור המעשה – אלא באו במאוחר, רק אחרי עזב יעקב את לבן?
ב.
שאלות מבנה וסגנון:
1. *
שים לב למבנה השיחה ולמסגרתה
ד'.
ויאמר
להם
יעקב:
אחי,
מאין
אתם?
ויאמרו
:
מחרן
אנחנו.
ה'.
ויאמר
להם :
הידעתם
את
לבן
בן
נחור?
ויאמרו : ידענו.
ו'.
ויאמר
להם :
השלום
לו?
ויאמרו
:
שלום
–
והנה
רחל
בתו
באה
עם
הצאן.
הסבר למה נאמר בדבריו שלש פעמים "להם"
ולא נאמר בדברם אליו: "ויאמרו לו"?
(לפסוק
ו' עיין
אבות
דר' נתן
פ"א:
ויאמר להם: השלום לו? ויאמרו:
שלום – ואם לשיחה אתה מבקש, "הנה רחל בתו באה עם הצאן".
ובראשית
רבה ט':
ויאמרו שלום – ואם פטפוטין אתה רוצה "והנה רחל בתו באה עם הצאן" – שהדבור מצוי בנשים).
2.
כט,
י'.
ויהיה
כאשר
ראה
יעקב
את
רחל
בת
לבן
אחי
אמו
ואת
צאן
לבן
אחי
אמו
ויגש
יעקב
ויגל
את
האבן
מעל
פי
הבאר
וישק
את
צאן
לבן
אחי
אמו.
הסבר,
מהי סבת החזרה המשולשת הזו על המלים "אחי אמו"?
3.**
השוה:
ט"ז.
וללבן שתי בנות
שם
הגדולה
לאה
ושם
הקטנה
רחל
י"ח.
אעבדך
שש
שנים
ברחל
בתך
הקטנה
כ"ו.
לא
יעשה
כן
במקומנו
לתת
הצעירה
לפני
הבכירה.
הסבר מהי סבת השנוי הזה בכינוי הבנות,
תחילה קראן הפסוק "גדולה"
ו"קטנה",
ולבן קראן "צעירה"
ו"בכירה"?
ג.
כט,
א'.
וישא יעקב רגליו.
מדרש
אגדה
"וישא
יעקב
רגליו" –
לעולם רגליו של אדם נושאין אותו ויעקב נשא את רגליו? אלא מלמד שנעשה קל מרב השמחה, שהיה לו, מפני שאמר לו הקבה"ו:
"הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך"
(כ"ח ט"ו).
מדרש
אור האפלה
כתב י"ד,
(מתוך
תורה
שלמה
להרב
כשר) ב'
בבאור:
"וישא
יעקב
רגליו" –
דרך בני אדם שישאום רגליהם וזה נשא רגליו. מתוך הדבקותו במקום ההוא לא רצה לסור ממנו אלא בטורח גדול ונשיאת רגליו.
בשתי ראיות שונות רואים מדרשים אלה את השפעת התגלות ה' בחלום על יעקב.
הסבר,
מהי השפעת החלום ההוא עליו לפי דעת כל אחד מן המדרשים ואיזו תפישה נראית לך כמתאימה ביותר?
ועיין
רש"י
א':
משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה,
נשא יעקב רגליו ונעשה קל ללכת, כך מפורש בבראשית רבה.
ד.
כט**
א'.
וישא יעקב רגליו.
השוה בין דברי הדרשן לדברי הפרשן:
כתב
יד ילקוט
תימני (
כשר
תורה
שלמה כ"ט
ב'):
"וישא יעקב רגליו"
– בזמן שהנפש נושאת הגוף וכוחותיו – סימן ברכה. ובזמן שהגוף וכוחותיו נושאין לנפש – אינו סימן ברכה.
(ועיין גליון תולדות תשי"ג א דברי המדרש!)
ספורנו:
ד"ה
וישא
יעקב
רגליו: הנה כשילך אדם מדעתו אל משום מכוון מאתו, וצדק עליו שהוא נושא את רגליו, אבל כאשר יסע מאיזה מקום,
מבלי אין שם מנוח לכף רגלו, יצדק עליו שרגליו נושאות אותו – (ישעיה כ"ג ו'-ז')
"עברו תרשישה, הילילו יושבי אי.
הזאת לכם עליזה מימי קדם קדמתה, יובילוה רגליה מרחוק לגור?" (נאמר על צור בחרבנה).
מה ההבדל בין הדרשן לבין הפרשן בהסברת הבטוי "וישא יעקב את רגליו"?
ה.
כט,
ב'.
וירא והנה באר בשדה.
רמב"ן:
והנה
שם שלשה
עדרי צאן
רובצים
עליה. יאריך הכתוב בספור הזה להודיענו,
כי קווי ה'
יחליפו כח ויראתו תתן עוז,
כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף ויגל לבדו את האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים,
ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים, כלם רובצים עליה,
אינם יכולים להניעם כלל.
מה הקשי בפרקנו שאותו רצה הרמב"ן לייישב?
השוה לדבריו כאן את דבריו
רמב"ן
בראשית
כ"ו
כ'
ויקרא
שם הבאר
עשק –
יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות,
ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה,
אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד כי "באר מים חיים"
ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים,
כמו שאמר (ירמיה יז יג)
מקור מים חיים את ה'
וקרא הראשון עשק,
ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו)
ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה,
והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח)
ואם ירחיב ה'
אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז)
ורחבה ונסבה למעלה למעלה, ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד:
רמב"ן בראשית ל"ז ט"ו
וימצאהו
איש והנה
תעה בשדה
– יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך,
ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם ויאריך הכתוב בזה,
להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו ולהודיענו עוד,
כי הגזרה אמת והחריצות שקר,
כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם ולזה נתכוונו רבותינו (ב"ר פד יד)
באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה,
להודיענו כי עצת ה' היא תקום:
רמב"ן בראשית מ"ז י"ד
וילקט
יוסף את
כל הכסף
וגו' – סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת,
וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה,
ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען,
אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות,
ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו:
מהו הקשי המשותף שרואה הרמב"ם בכל המקומות האלה ומהי דרכו בישוב הקשיים ממין זה?
ו.
כט ז'.
הן עוד היום גדול.
ספורנו:
הצדיק ימאס את העול גם כן אל האחרים, כאמרו "תועבת צדיקים איש עול".
הסבר מהו הקשי בפסוק שרצה ספורנו לישב?
היכן מצינו בתורה תופעה דומה לזו של "מאיסת העול גם כן אל האחרים"?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השבע עשרה (תשי"ח)
פרשת ויצא
כ"ט י"ב–כ"ז
עיין גם גליון ויצא תש"ח
א.
כט י"ט.
ותרץ ותגד לאביה
רש"י:
לפי שאמו מתה לא היה לה להגיד אלא לו.
רמב"ן:
לשון רש"י "אמה מתה" וכך בבראשית רבה.
ולפי פשוטו ובשרו ביאת קרובו ושיצא אליו ויכבדהו, כי אמה מה לה ומה תעשה לו;
אבל רבקה הראתה את אמה תכשיטין אשר נתנו לה,
כמנהג הנערות.
1. *
התנהגותה של מי משתי הבנות זקוקה להסבר ולהנמקה מיוחדת – לדעת המפרשים הנ"ל – התנהגותה של רבקה או של רחל?
2. **
איזה קשי בפרקנו מתבאר ע"י פרושו של רש"י נוסף על הקשי העיקרי שעליו הוא עומד?
3. **
התוכל להביע ראיה מדברי חז"ל לנכונות דעתו של הרמב"ן כי "אמה מה לה ומה תעשה לו"?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
א. |
1. י"ג ד"ה ד"ה ונשק לו: |
|
א. ב. |
2. י"ד |
|
** השוה לדבריו אלה בראשית כ"ז ל"ו ד"ה הכי קרא שמו: לשון תימה הוא כמו לקמן "הכי אחי אתה", מה הקשי המשותף לשני המקומות? |
3. ** ט"ו |
|
ומקשה בעל נימוקי רש"י: ישב תמיהתו! |
4. ט"ו |
ג.
כט,
י"ד.
אך עצמי ובשרי אתה
רשב"ם:
אך
עצמי
ובשרי
אתה ויפה כונת לבוא אלי.
ספורנו:
אך
עצמי
ובשרי
אתה: אע"פ שתוכל להתפרנס בלעדי ממלאכת המרעה או בזולתה מכל מקום אתה עצמי ובשרי וראוי שתשב בביתי.
כלי
יקר:
שספר לו, יעקב איך שרמה את עשו אמר לו:
אך עצמי ובשרי אתה – רמאי כמוני,
על כן ראוי לקרבך אלי,
כי כמוני כמו.
1. מה קשה לכולם בפסוק זה?
2. מהי חולשת רשב"ם מבחינה לשונית?
3. מה הם שני הפרושים למלה "אך"
הנתנים בפרושים דלעיל?
ד.
כט,
ט"ו.
הכי
אחי
אתה
רמב"ן:
לא ספר הכתוב שהיה יעקב עובד אותו.
ויתכן כי מעת שאמר "וישק את צאן לבן אחי אמו" לא יצא הצאן מידו; כי בראותם את רחל כי רועה היא חמל עליה שלא תשוב לרעות צאן עוד והיה הוא רועה אותן באהבתו אותה. ואפשר עוד לומר,
כי לבן דבר בערמה אמר לו מתחילה,
כי עצמו ובשרו הוא ויחמול עליו כאשר יחמול האדם על עצמו ועל בשרו;
וכאשר ראה יעקב מתעכב שם,
מתפרנס מאשר ללבן,
אמר לו: "הכי אחי אתה ותעבדני חנם,
כי ידעתי כי מעתה תעבוד אותי, כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים, וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני בחנם בלא משכרת שלמה,
והגידה לי מה תבקש אתה במשכרתך ואתן.
אז הכיר יעקב דעתו, אמר לו שיעבוד שבע שנים ברחל, והעבודה מן הסתם היא מרעה הצאן, כי לה היו צריכים ובה היו מדברים.
1. מה קשה לרמב"ן?
2. מה ההבדל בין שני פרושיו?
3. מהי "הערמה"
שדבר בה לבן לפי דעת פרושו השני של הרמב"ן?
ה.
כט,
ט"ו.
הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכרתך.
מלבי"ם:
פועל העובד ולא התנה מתחילה כמה יהיה שכרו ישלמו לו שכר פעולתו כפי מנהג המדינה,
לשלם לשכיר בשכרו.
אבל אם העובד את אחיו אין על זה קצב ומנהג ותוכל אחר–כך לתבוע שכר שאין לו קצבה, וזה אמר: הכי בעבור שאחי אתה תעבדני חנם?! בודאי תבקש אחר–כך שכר הרבה שאין לו שעור, לכן הגידה לי תיכף מה משכרתך, שלא יהיה בנינו אחר–כך טענות ודין ודברים?
1.*
במה הוא סוטה בפרושו את השאלה הריטורית בדברי לבן מן הפרוש הרגיל לפסוק זה? (כגון לעיל בדברי הרמב"ן)
2. מה הקשי שרצה ליישב ע"י פירושו זה?
3. *
מה היסוד הלשוני בפסוקנו שעליו מיוסד פרושו?
ד.
כט,
כ"ה.
ויהי בבקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן: מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני?
מדרש
תנחומא
ישן ויצא
י"א:
כל הלילה היתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבקר "והנה היא לאה"
אמר לה: "בת הרמאי! למה רמית אותי?!"
אמרה לו: "ואתה למה רמית אביך?! כשאמר לך (בראשית כ"ז):
"האתה זה בני עשו?" אמרת לו "אנכי עשו בכורך",
ואתה אומר: "למה רמיתני"? ואביך לא אמר עליך "בא אחיך במרמה?"
"
הסבר מהו הרעיון הכללי ("הלקח")
המבוטא במדרש זה?
(ועיין גליון תולדות תש"ט שאלה ו)
ז.
כט,
כ"ז.
ונתנה לך גם את זאת
רש"י:
ונתנה לשון רבים כמו "ונשרפה"
ו"נבלה"
(בראשית י"א):
אף זה לשון "ונתן".
רמב"ן:
(אחרי הביאו דברי רש"י דלעיל) ולא אמר (רש"י)
למה יתפוס היחיד לשון הרבים ואולי יחשוב שהוא דרך הנכבדים בלשון הקדש… ור'
אברהם אמר בכאן שהוא נפעל והוא השיבו לעתיד ופירוש "ותנתן לך".
והנכון בעיני כי דברי לבן בערמה. אמר ליעקב: לא יעשה כן במקומנו כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן,
כי נבלה היא אצלם, אבל תמלא שבועה זאת ונתן לך אני וכל אנשי המקום גם את זאת,
שכלנו נסכים בדבר ונעשה לך כבוד ומשתה כאשר עשינו בראשונה.
רד"ק:
ויתכן כי המלה "ונתנה"
מבנין נפעל לנקיבה או תההי מבנין הקל והנו"ן למדבר בדרך התפארת כמו "משכני אחריך ונרוצה (שיר השירים א')
והדומים להם.
רשב"ם:
ותנתן לך גם את זאת מיד בעבודה אשר תעבוד עמדי אחרי נשואי רחל.
1.
בשתי דרכים מתפרשת כאן המלה "ונתנה"
אלו הם?
2. **
היש לסתור את פרוש הראב"ע והרשב"ם מתוך שנאמר בפסוק "ונתנה לך גם את זאת"?
3.
כיצד מנמק הרמב"ן את פרושו?
הבא פסוקים מפרקנו שעליהם יוכל הרמב"ן להסתמך.
4.
השוה לפסוקנו שמואל א' ט"ו פסוק ט"ז ופסוקים ט"ו – כ"א,
במה דומה התנהגות שאול להתנהגות לבן כאן?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שלישית (תש"ד)
פרשת ויצא –
הבאר והעדרים.
פרק כ"ט א'-ט'
רמב"ן
כט, ב'
וירא
והנה באר
בשדה –
והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה יאריך הכתוב בספור הזה להודיענו כי קווי ה'
יחליפו כח, ויראתו תתן עוז,
כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף,
ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים,
ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כלם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל:
ולרבותינו בבראשית רבה (ע ח) גם בזה להם סוד רמז לעתיד, כי נזדמן לו ככה שנכנס בדרך הבאר,
ולא נאספו כל העדרים רק שלשה מהם,
ובא בזמן שהאבן על פי הבאר והעדרים שומרים לה,
וכל הענין המסופר כאן, להודיעו שיצליח בדרך הזה ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה, כי הבאר ירמוז לבית המקדש,
וג'
עדרי צאן עולי שלשה רגלים,
כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקדש,
או שירמוז כי מציון תצא תורה (ישעיה ב ג)
שנמשלה למים (ב"ק יז), ודבר ה' מירושלם ונאספו שמה כל העדרים,
באים מלבא חמת עד נחל מצרים (מ"א ח סה)
וגללו את האבן והשקו, שמשם היו שואבין רוח הקודש והשיבו את האבן, מונח לרגל הבא:
מה קשה בספור זה לרמב"ן?
השוה לדבריו גם את פירושו:
בראשית כ"ו כ'
ויקרא
שם הבאר
עשק –
יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות,
ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה,
אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד כי "באר מים חיים"
ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים,
כמו שאמר (ירמיה יז יג)
מקור מים חיים את ה'
וקרא הראשון עשק,
ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו)
ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה,
והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח)
ואם ירחיב ה'
אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז)
ורחבה ונסבה למעלה למעלה, ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד:
מה ההבדל העקרוני בין פרוש הרמב"ן לפסוקנו ובין שני המדרשים המובאים בדבריו.
(השוה
לשני
המדרשים
עוד
בראשית
רבה ויצא
ע' ט':
ר'
יוסי בר חנינא פתר קרא בגלות, "ויאמר להם יעקב…
ויאמרו מחרן אנחנו"
– מחרונו של הקבה"ו אנו בורחים.
"ויאמר להם: הידעתם את לבן בן נחור?"
– הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עונותיכם כשלג (פירוש יפה באר:
האם אתם מצפים לישועה בטרדת צרתכם?) "ויאמרו:
ידענו"
(= כי לעולם לא אבדה תקותם).
"ויאמרו להם: השלום לו? ויאמרו:
שלום (= שיש תקות שלום).
באיזו זכות? – והנה רחל בתו באה עם הצאן", הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א):
רחל מבכה על בניה.. מנעי קולך מבכי…
ויש תקוה לאחריתך.
(= שבזכותה ישובו הם – הצאן – הבנים).
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה מצריך את רש"י להביא את דברי אונקלוס? |
1. ג' |
|
השוה לדבריו ספורנו ד"ה הן עוד היום כל אחד מתקשה בקשי אחד. |
2. ז' |
|
מניין דייקו רבותינו דרש זה? |
3. * י' |
|
מניין לו? |
4. * י"ד |
|
באר את הרעיון שבדברי רש"י על פי דברי ספורנו ל' ט"ז ד"ה אלי תבוא. |
5. כ"א |
ג.
שאלות בפרוש הרמב"ן:
|
מה קשה לו? |
1. ה' |
|
מה קשה לו ומדוע אין רש"י מפרש כך? |
2. י"ב |
|
מה קשה לו? |
3. * ט"ו |
|
מה קשה לו? |
4. כ"ז |
ד.
רש"י – רמב"ן
כט,
ט"ו
רש"י
ועבדתני
– כמו ותעבדני וכן כל תיבה שהיא לשון עבר והוסיף וי"ו בראשה היא הופכת התיבה להבא:
רמב"ן כט, טו
ד"ה
הכי אחי
אתה… ואפשר עוד לומר כי לבן דבר בערמה,
אמר לו מתחלה כי עצמו ובשרו הוא,
ויחמול עליו כאשר יחמול האדם על עצמו ועל בשרו,
וכאשר ראה שהיה יעקב מתעכב שם מתפרנס מאשר ללבן,
אמר לו הכי אחי אתה ותעבדני חנם,
כי ידעתי כי מעתה תעבוד אותי כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים, וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני בחנם בלא משכורת שלימה,
והגידה לי מה תבקש אתה במשכורתך ואתן אז הכיר יעקב דעתו ואמר לו שיעבוד אותו ז' שנים ברחל והעבודה מן הסתם היא מרעה הצאן, כי לה היו צריכים ובה היו מדברים:
כט,
כ"ז רש"י
ונתנה
לך –
לשון רבים כמו נרדה ונבלה ונשרפה אף זה לשון רבים ונתנה וגו':
רמב"ן
כט, כז
ונתנה
לך… והנכון בעיני כי דברי לבן בערמה, אמר ליעקב לא יעשה כן במקומנו, כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן,
כי נבלה הוא אצלם, אבל תמלא שבוע זאת ונתן לך אני וכל אנשי המקום גם את זאת,
שכלנו נסכים בדבר ונעשה לך כבוד ומשתה כאשר עשינו בראשונה:
דעות שני המפרשים בשני המקרים הנ"ל שוות. מה מוסיף הרמב"ן עוד לפרוש המשותף? (ועיין
עוד:
בראשית ג' ח'
רש"י
וישמעו
– יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בב"ר ובשאר מדרשות ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו:
וישמעו
– מה שמעו. שמעו את קול הקב"ה שהיה מתהלך בגן:
רמב"ן ג, ח
(ח)
וישמעו
את קול
ה' –… ולפי דעתי כי טעם מתהלך בגן עדן כטעם והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו יב),
וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם (להלן יח לג),
אלך אשובה אל מקומי (הושע ה טו),
והוא ענין גלוי שכינה במקום ההוא, או הסתלקותו מן המקום שנגלה בו:
בראשית ו' י"ג רש"י
כי
מלאה
הארץ חמס
– לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח):
רמב"ן ו, יג
נאמר
כי מלאה
הארץ חמס
מפניהם, לא מפני כולם אלא מפני מקצתם, וסיפר עונש האדם לבדו או שנאמר שלא שמרו גם בזה תולדתם,
והיתה כל הבהמה טורפת וכל העוף דורס והנה גם הם עושים חמס:
ועל דרך הפשט "כל בשר" זה כל האדם,
ולמטה יפרש כל בשר אשר בו רוח חיים (להלן ז טו),
ומכל החי ומכל בשר (להלן פסוק יט),
כל חי בגוף,
אבל בכאן "כל בשר" כל האדם, וכן יבא כל בשר להשתחוות לפני (ישעיה סו כג),
וכן בשר כי יהיה בעורו (ויקרא יג כד):
ה.
* שאלות בפירוש ראב"ע:
|
מה קשה לו? |
1. י"ב |
|
מה השאלה השואלים ומה תשובתו? מהו המאפיין את ראב"ע בפרושיו אלה? |
2. י"ז |
ו.*
שאלות מבנה וסגנון.
1. באר את סדר הפסוקים ט"ו–ט"ז–י"ז–י"ח!
2.
השוה את הצעת יעקב (י"ח)
לתשובת לבן (י"ט).
מה ההבדל בניסוח הדברים ובאופים הכללי?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת ויצא
פרק כ"ט
א.
מתוך מדרשי חז"ל
1. בראשית
רבה ע'
(ח')
"וירא
והנה באר
בשדה" – ר'
חמא בר חנינא פתר ביה שית שיטין (= פטר,
את הפסוקים הבאים בששה פתרונות שונים):
"והנה
באר בשדה"
– זו הבאר. "והנה שלשה עדרי צאן" – משה ואהרן ומרים.
"כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים" – שמשם כל אחד ואחד מושך מים לרגלו,
ולשבטו ולמשפחתו. "והאבן גדולה על פי הבאר"
א"ר חנינא: כמלוא פי כברה קטנה היה בה. "ונאספו
שמה כל
העדרים
וגללו" –
בשעת המחנות. "והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה"
– בשעת מסעות היתה חוזרת לאיתנה.
ד"א
"והנה
באר בשדה"
– זו ציון. "והנה שלשה עדרי צאן" – אלה שלשה רגלים.
"כי מן הבאר ההיא ישקו"
– שמשם היו שואבים רוח הקדש.
"והאבן גדולה" – זו שמחת בית השואבה. (א"ר הושעיא: למה היו קוראים אותו "בית השואבה"? שמשם היו שואבים רוח הקדש).
"ונאספו שמה כל העדרים" – באים מלבוא חמת ועד נחל מצרים. "וגללו
את האבן"
– שמשם היו שואבים רוח הקדש.
"והשיבו את האבן"
– מונח לרגל הבא.
ר'
יוסי בר חנינא פתר קריא בגלות:
"ויאמר
להם
יעקב… ויאמרו
מחרן
אנחנו" –
מחרונו של הקב"ה אנו בורחים.
"ויאמר להם: הידעתם את לבן בן נחור?"
– הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עונותיכם כשלג (פירוש יפה תאר:
האם אתם מצפים לישועה בטרדת צרתכם?) "ויאמרו:
ידענו"
(= כי לעולם לא אבדה תקותם).
"ויאמר להם: השלום לו? ויאמרו:
שלום.
באיזו זכות? – והנה רחל בתו באה עם הצאן", הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א):
"רחל מבכה על בניה… מנעי קולך מבכי…
ויש תקווה לאחריתך".
1. מה ראו חכמינו לפרש דוקא פסוקים אה פרושים אליגוריים הרחוקים מפשוטו של מקרא?
2. במה שונה הראשון משני האחרונים בגישתו העקרונית?
3.
כיצד דורש ר'
יוסי בר חנינא את השאלה "השלום לו"? ואת התשובה "שלום"?
ומי המסומל ב"צאן"
לפי פתרונו?
2.
וישא
את
קולו
ויבך.
בראשית
רבה ע'
(י"ב)
למה בכה? אמר:
"אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה?
"ויקח העבד עשרה גמלים וגו',
ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד".
ד"א:
למה בכה? שראה,
שאינה נכנסת עמו לקבורה. הדא הוא דהיא אמרה לה (ל'
ט"ו)
"לכן ישכב עמך הלילה" אמרה לה "עמך הוא דמיך,
עמי לית הוא מיך".
ד"א:
למה בכה? שראה אנשים מלחשים אלו לאל מפני שנשקהו אמרו: "מה בא זה לחדש לנו דבר ערוה?!"
שמשעה שלקה העולם בדור המבול,
עמדו אומות העולם וגדרו עצמן מן הערוה.
1. **
השוה לדברי המדרש את דברי רש"י ד"ה ויבך.
רש"י מביא רק את שני המדרשים הראשונים ואינו מביא את השלישי,
התוכל להסביר – למה?
2. מהו הסיוע בלשון הכתוב למדרש האחרון?
3. איך אפשר לענות לשאלת הדרשן על דרך הפשט?
ב.
כט,
י'.
ויהי
כאשר
ראה
יעקב
את
רחל
בת
לבן
אחי
אמו
ואת
צאן
לבן
אחי
אמו
ויגש
יעקב
ויגל
את
האבן
מעל
פי
הבאר
וישק
את
צאן
לבן
אחי
אמו.
1. מה משמעות החזרה המשולשת של "אחי אמו" בפסוקנו?
2.
רש"י
ד"ה
ויגש
יעקב
ויגל:
כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית,
להודיעך שכחו גדול.
(על פי בראשית רבה פרשה ע').
התחבטו מפרשי המדרש ומפרשי רש"י בישוב דבריו אלה, והנה אחדים מדבריהם:
קניזל:
לפי שלא נאמר "ויגלל את האבן מעל פי הבאר", לזה אמר: כאדם המעביר פקק מעל פי הצלוחית שהכונה שמלת "ויגל"
הוא לשון גלוי.
הרא"ם:
ונראה לי שהוציאו זה מכתיב "ויגל"
מלשון גלוי ולא "ויגלגל"
מלשון גלגול.
אמרי שפר:… (אחרי הביאו את דברי הרא"ם ואחרים) ועוד מצאתי כתוב שהוצרכו לדרוש כן, דאם לא כן "ויגלגל"
מבעי ליה. אבל מלת "ויגל"
הוא מלשון גילה רינה ושמחה;
ודבר ידוע הוא מי שטורח את עצמו באיזה ענין אין לו שמחה, דאדרבא "קינה"
מבעי ליה. אלא על כרחנו לומר מאחר שהעיר עליו הכתוב שעשה בגילה ובשמחה,
משמע שלא גלגל את האבן בטורח כמו שהיו עושין הרועים אלא העבירו בקלות,
כאדם שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית.
ואם תאמר: והלא בספר תהילים קי"ט פרש רש"י (פסוק כ"ב)
"גל מעלי" (חרפה ובוז) לשון גלגול כמו (בראשית כט) "ויגל את האבן מעל פי הבאר", ואם כן – איך פרש פה סותר לזה, על פי הבראשית רבה, "כאדם שמעביר את הפקק…"! ויש לומר, שרש"י סובר שאע"פ שמלת "ויגל"
הוא מלשון גלגל כמו שפרש בהדיא בספר תהילים במקום הנזכר (=
קי"ט כ"ב),
מכל מקום מדהוה ליה למכתב שויגלגל את ה"אבן"
שהוא הלשון המיוחד לענין סבוב וגלגול וכתב מלת – "ויגל"
שהוא מלשון גלוי – לדעת הרא"ם,
או לשון גילה – לדעת הפירוש האחרון דלעיל – משמע שבא הכתוב להורות שלא גלגל את האבן בטורח, כמו שהיו עושים הרועים אלא בקלות מבלי שום טורח,
כאדם שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית.
א.
לדעת
ר' וולף
היידנהיים
בפרושו
לרש"י
הבנת
המקרא
פירושם של שני הראשונים שבוש הוא:
הסבר מה השבוש?
ב.
גם הפרוש הנוסף המובא ב"אמרי שפר" אינו מתקבל לפי כללי הדקדוק.
הסבר – מדוע?
ג.**
התוכל להסביר הסבר אחר על מה מבוסס הדרש המובא ברש"י?
ר'
יוסף
אבן כספי
טירת
כסף.
אמר
"ויגל
את האבן"
– חי האמת, אינו נמנע אצל החמכים מה שפירש בו רש"י ז"ל,
ואינו נמנע גם כן שיאמר שזה נכון בהיותו אחד מן הגוללים בפעל, וגם נכון זה אע"פ שלא היה נוגע בה כלל בפעל,
והנה כתוב שאמר לבן (בראשית ל"א נ"א)
"אשר יריתי".
א.
מה הם שלשת הפרושים האפשריים לפי דעתו לפסוקנו?
ב.**
מהי ראיתו מבראשית ל"א כ"א?
ג.
שאלות ברש"י
|
** מה תיקן רש"י בדבריו אלה? |
1. ד"ה |
|
א.* ב.** |
2. ג'. |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת ויצא
פרק כ"ט י'-כ"ו
א.
כט,
י'.
ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו
ויגש
יעקב
ויגל
את
האבן
מעל
פי
הבאר
וישק
את
צאן
לבן
אחי
אמו
י"א.
וישק
יעקב
לרחל
וישא
את
קולו
ויבך.
י"ב.
ויגד
יעקב
לרחל
כי
אחי
אביה
הוא
וכי
בן
רבקה
הוא…
ראב"ע
ד"ה
ויגד
יעקב
לרחל
מאוחר, וטעמו וכבר הגיד יעקב לרחל ואחר כך "וישק"
ורבים כמוהו.
ראב"ע
כ"ז
כ"ז
ד"ה
ויגש
וישק לו:
נשיקה עם למ"ד ביד או בכתף או בצואר ובלי למ"ד בפה.
ראב"ע
שיר
השירים
א' ב'
ד"ה
ישקני
מנשיקות
פיהו: כל נשיקה שהיא בלא למ"ד היא בפה,
ר"ל בפניו, כמו (בראשית ל"ג ד') "וישקהו"
ועם הלמ"ד ביד או בכתף או בלחי על פי מנהג המדינות, כמו (בראשית כ"ז כ"ו)
"ושקה לי" (שם כ"ז)
"וישק לו", וכן (בראשית כ"ט י"א)
"וישק יעקב לרחל".
רד"ק
ד"ה
וישק
יעקב
לרחל: כיון שראתה שעשה כל זה בעבודה, קבלה נשיקתו.
רבנו
בחיי על
התורה:
ד"ה
ויהי
כאשר ראה
יעקב: הזכיר בכתוב הזה כמה פעמים "אחי אמו" להודיע.
כי כל מה שהשתדל יעקב בצאן להשקותם,
ומה שהיה חומל על רחל בת לבן.
לא עשה לכבוד לבן, רק לכבד אמו.
ומפני זה בכל פעם שיזכיר הכתוב שמו של לבן הרשע, יזכיר בכל פעם (אחי אמו" לבאר כי לא היה משקה את צאנו של לבן,
כי אם בשביל שהיה אחי אמו. וזכר בלבו את אמו אשר אהבתו, שנתנה לו העצה לבוא אליו.
ועוד יש בזה טעם אחר:
שהרי כשיראה אדם או ישמע מה שהוא חפץ, הנה זה סבה לתוספת כח בכח תולדתו,
ומפני שהיה אדם חושב כי טבעו של יעקב בראותו את רחל נמשך אחר תאוה גופנית,
והוסיף בו כח בגלילת האבן,
מה שלא היה עושה מתחילה,
לכך הוצרך לומר כמה פעמים "אחי אמו" להורות כי לא נתוסף כח בטבעו לאהבת רחל, ולא היה לו בראייתה שום התעוררות, כטבעי שאר בני אדם, אבל הכל לאהבת אמו, ומפני זה הזכיר הכתוב את רחל ואת הצאן קדם שיזכיר "ויגל את האבן"
ולא אמר "ויהיה כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ויגל את האבן".
ר'
יוסף
אבן כספי
ד"ה
וישק
יעקב
לרחל: ראיתי את העם כמתאוננים על יעקב שעשה זה הפריצות,
ובפרט החסידים מעמנו והזקנים, ואני חי ה',
איני מצטער על מקרא זה,
אבל אומר עם זה, שאין מנהג הארץ לנשוק בפה או בלחי,
וחלילה לו ולנו שהיה זה בפה, ורחמנא לצלן, ואם חס ושלום עשה זה יעקב, מה נוכל לעשות?
ויותר חזק מזה עשה משיח אלוקי יעקב!
והרבה עמו פדות יתברך ויתברך.
ר'
אהרן
אבו אלרבי
ד"ה
ויגל את
האבן: מהנוסף ושורשו "גלל"
ולא אמר "ויגלול",
לכך פרשו "שהעביר את הפקק מעל פי הצלוחית" ובאחרים דבר בלשון קל "וגללו",
שכוחם חלוש בפעולה.
וזהו משפט החשוקים להתעצם בכל כחו להראות גבורתו בפני חשוקתו, ובפרט אם היתה יפת תואר כרחל, האהבה מקלקלת את השורה, שנשקה קודם ששאלה בת י את.
ולא יאומן כי יסופר שנערה יפת תואר יוצאת לרעות צאן, כי תצא אש היצר כנעורת.
מנחה
בלולה
(לר'
אברהם
מנחם
רפ"א
מפורט)
ד"ה
ויגל: מדלא כתוב ויגלגל דקדקו חכמים ז"ל שמי שמעביר הפקק מעל הצלוחית (ועיין רש"י)…
וכן דרך הבחורים להראות גבורתם במעמד תשוקתם.
על כן יאמרו המושלים, ששלמה המלך ע"ה היה יושב על מגדל ציון והיה מכיר בצפצופי העופות. שמע שני צפרים קטנים מצפצפים כל אחת לחברתה: "התרצי שאהרוס בנין זה המגדל?"
ואז תיכף צוה שלמה המלך ע"ה לפרוס המצודות ולכדו העוף והביאו אותו לשלמה ע"ה.
אמר לו המלך:
"איך יתוש כמוך יעלה על לבו להרוס מבצר כזה?!"
אז השיב לו הצפור: "שלמה!
איה איפוא חכמתך?!
הייתי מדבר עם תשוקתי ודרך החשוקים לעשות גבורה בפני חשוקותיהם, ומי שאין בידו לעשות, לפחות ישתבח במה שאין בו.
ואני דברתי עם תשוקתי".
ד"ה
וישק
יעקב: על ידיה או בגדיה.
ד"ה
ויגד
יעקב כי
אחי: התנצל על שנשקה.
הכתב
והקבלה:
ד"ה
וישק: נראה לפרש נשיקה דכאן התחברות מחשבי והתדבקות רצוני כענין (תהילים פ"ה)
"צדק ושלום נשקו",
שטעמו שהצדק יהיה מדובק עם השלום ולא יפרדו. וטעם וישק יעקב לרחל שהמחבר עמה במחשבהו ורצונו, כדאמרינו (גמ'
מגילה י"ג ע"ב)
"אמר לה יעקב:
מינסבית לי? (= התנשאי לי) אמרה לו: אין (= הן)
(פערלאבוגגס מפערבינדונג).
1. מה הן התפישות השונות של התנהגות יעקב בדברי הפרשנים?
מי הקרובים בדעותיהם ומי המנודים תכלית נגוד?
2.*
במה שונה ראב"ע מכולם? למה התכון בדבריו "ורבים כן". הדגם.
3.
הסבר את דברי אבן כספי המסומנים בקו.
4. מי מכל המפרשים הנ"ל מבסס את דעתו על לשון הכתוב?
ב.
כח,
י"ג.
ויספר
ללבן
את
כל
הדברים
האלה.
רש"י:
ד"ה
ויספר
ללבן: שלא בא אלא מתוך אונס אחיו ושנטלו ממונו ממנו.
רשב"ם:
ד"ה
את כל
הדברים
האלה: שאביו ואמו שלחוהו אל אנשי משפחתו.
ראב"ע:
ד"ה
את כל
הדברים
האלה: דברי הברכה.
חזקוני:
ד"ה
את כל
הדברים
האלה: שבאו לידו הבכורה והברכה, כדי שיתרצה לו לבן להשיא לו בתו,
ועוד ספר לו,
איך ברח מפני עשו אחיו,
שלא יתמה, איך בא ריקם בלא שום דבר.
ספורנו:
ד"ה
ויספר
ללבן: להודיע שלא בא אליו לצורך פרנסה אלא להמלט מאחיו ושבמצות אמו ישב עמו.
1.*
במה שונה הרשב"ם מכל שאר הפירושים ומה הניעו לפרש כן?
2.**
רש"י זהיר מאד בבחירת הדבור המתחיל ובהגבלתו.
מה ראה שלא אמר דבריו כאן לד"ה את כל הדברים האלה.
ג.
כח,
י"ד.
ויאמר לו לבן:
אך עצמי ובשרי אתה.
רש"י:
ד"ה
אך עצמי
ובשרי: מעתה אין לי לאספך הביתה,
הואיל ואין בידך כלום. אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים.
ואף זו לא לחנם, שהיה רועה צאנו.
רד"ק:
ד"ה
אך עצמי:
פירוש:
באמת.
וכן (תהילים ע"ג)
"אך טוב לישראל אלוקים"; (ישעיה ס"ג ח') "אך עמי המה"
והדומים להם.
אמר לו: אל תחוש, אם יצאת מבית אביך, כי לא תחסר עמי דבר.
1. מה ההבדל בין רש"י לרד"ק בפירוש המלה "אך"?
2. איך אפשר לפרש את שני הפסוקים המובאים ברד"ק כהוהכחה לפרושו,
אם נקבל את פירושו של רש"י למלה "אך"?
3.
השוה
את דברי
רש"י
כאן
לדבריו
בפרק כ"ג
י"ג
ד"ה
אך
אם אתה
לו שמעני:
אתה אומר לי לשמוע לך וליקח בחנם,
אני אי אפשי בכך, אך אם אתה לו שמעני,
הלואי ותשמעני.
מה הקשי המשותף לשני המקומות והדרך לישוב הקשי הזה בשני המקומות?
4.
השוה את פרושי רש"י ל"אך"
במקומנו ובכ"ג י"ג כנ"ל לדבריו
בראשית
ט' ה'
ואך
את דמכם
– אף ע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו:
ויקרא כ"ג כ"ז
אך
– כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים:
האם מפרש רש"י באחד משני המקומות האלה את ה"אך"
כפי שפרשו במקומנו (ובפרק כ"ג י"ג)?
5. לפי דעת בעל העמק דבר אפשר להוכיח את דברי רש"י האחרונים:
"ואף זו לא לחנם, שה רועה צאנו"
מלשון הכתוב בפ'
י"ד.
כיצד?
ד.
כח,
ט"ו
…
לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה
ר'
אליעזר
אשכנזי: מעשי
ה'
אמר לבן כמקנטר ליעקב: "לא יעשה כן במקומנו…" כלומר:
במקומך עושים מן הצעיר בכור,
שלקחת בכורת עשו.
אבל במקומנו לא ילקח הבכורה מן הגדולה לצעירה. ודוק וראה, שלא אמר "לתת הקטנה לפני הגדולה", כפי מה שנאמר קודם (פסוק ט"ז)
"שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל", אבל קראה "בכירה"
ו"צעירה",
די לקנטר, שיעקב נקרא "צעיר"
ועשו היה "הבכור",
לכן אמר בלשון כזה: אתה הצעיר ולקחת הבכורה מאחיך,
ולא יעשה כן במקומנו.
1.**
מהי התמיהה דברי לבן המתישבת על ידי דבריו אלה.
והשוה פסוקנו לבראשית כ' ט',
בראשית ל"ד ז'.
2.**
כיצד נוכל לקבל את דברי ר' אליעזר אשכנזי, גם אם נפרש את פ'
י"ג את כל הדברים האלה כפי שפרשם הרשב"ם?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
פרשת ויצא
כ"ט י"א–כ"ו
בחלק זה של פרקנו עסק גם גליון ויצא תשי"ח ביחוד בשאלות ב, ג,
ו,
אלא ששם היה עיקר עיסוקנו ברש"י ובמדרש ואלו הפעם פנינו גם למפרשים ידועים ומוכרים פחות.
התנהגותו של יעקב הן ביחס לרועים (הטפת מוסר להם בפ' ז',
גלילת האבן מעל פי הבאר מבלי לשתף פעולה אתם),
הן ביחס לרחל עוררו השתוממותם של פרשנינו החל ממדרשי חז"ל ועד לאחרונים.
כבר במדרש רבה מצינו תמיהה זו וישובה:
בראשית
רבה ע'
י"ב
"וישא את קולו ויבך": למה בכה? שראה אנשים מלחשים אלו לאלו מפני שנשקה.
אמרו:
"מה בא זה לחדש לנו דבר ערוה?!"
– שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו אומות העולם וגדרו עצמן מן הערוה.
ואולי בא מדרש זה להראות מה רב המרחק בין יעקב איש תם, הרחוק מכל מחשבה לא טהורה ובין מחשבותיהם של הבריות,
גם לאחר "שגדרו עצמן מן הערווה". ואולם הנימה של בקורת מצאנו בדברי המדרש:
משנת
ר' אליעזר
פ"ז
(כשר
תורה
שלמה
ויצא כ"ט
סימן
ל"ד)
בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא יוצא ידי המקום, מן התורה מניין?…
וכן הוא אומר "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך"
– ולמה בכה? ראה אנשים מלחשים אלו עם אלו ואומרים:
"וכי בא זה לחדש עלינו דבר של ערוה?" מיד בכה. להודיע שאינה נשקה של תפלות אלא של קריבות.
ואולם כפי שנראה מן הפרושים שהובאו בגליון לא היתה כלל אחידות בהערכת מעשה יעקב בין פרשנינו. נוסיף על הקשת הרחבה של דעות קרובות יותר ופחות,
מתרחקות ורחוקות זו מזו עוד את דעת הרב הירש:
ר'
ש.ר.
הירש
(בתרגומו
של מרדכי
ברויאר)
י'-י"ב ויגל: במעשה זה שמענו במה בעצם הצטייד יעקב למען בנין עתידו. כסף לא היה בידו. הדבר הבולט ביותר:
היה חזק ובעל כח. דברים שאחרים יכלו לעשותו רק בכחות משותפים,
עשה הוא לבדו,
וללא מאמץ. גופו החזק והבריא היה לעת עתה עושרו היחיד, כל רכושו החמרי.
הרי כאן אוצר גדול, אשר כשם שרב ערכו לעתיד,
כן אין להגיע אליו אלא ע"י חיים טהורים בעבר. שניתן מתגלה כאן חוש צדק ויושר. כדוגמת משה – שגם הוא מצא עתידו על יד הבאר – אין הוא סובל התרשלות בעבודה ומעילה.
הרי כאן מידת נאמנות, שגם לאחר מכן עמד בה,
בתנאי עבודה קשים,
ושלישית – זריזות מעשית והבת המלאכה, המושיטה יד ומחישה עזרה, גם במקום שאין זה מענינו.
מידה העומדת כמעט בסתירה לאופיו של "איש תם יושב אהלים". נמצא יעקב אבינו מאחד באישיותו את סגולות עמו, שנועד לייצג במד שוה את המקצעות השונים של החיים,
החומריים והרוחניים.
שלש פעמים מדגיש הכתוב שלבן היה אחי אמו. מעשה יעקב מודרכים ע"י זכר אמו,
שדמות דיוקנה נראתה לו ברחל.
מיד אח"כ נאמר "וישק יעקב לרחל".
אלמלא אותו רמז חוזר ונשנה ("אחי אמו") היינו דנים את מעשה יעקב כמעשה אבירות לנערה יפה.
כך בפגישת משה ובנות יתרו,
השנוי הבולט במין הכינויים מוציא מדעתה של השקפה מעין זו, וחוזר ומאשר, שלא משיכה מינית,
כי אם חוש הצדק הוא שהדריך את מעשיו: "ויבואו הרועים וגרשום"
(שמות ב' י"ז)
הרועים הגסים גרשו את הנערות ללא התחשבות במין החלש;
"ויקם משה ויושיען"
– הציל אותן בגלל חולשתן, כנשים ואחר: "וישק את צאנם"
חש לעזרתן בלא כל מניע מיני.
אף כאן: אם כי רחל היתה יפה,
ראה בה רק קרובה. דבר זה מתבטא גם בבכיו,
שכמעט ואין למצוא לו מניע אחר. מי יודע מה רב היה הזמן שעבר על יעקב בנדודיו, בלי שראה נפש קרובה. לפתע הוא רואה את רחל,
בת אחי אמו,
ודמות אמו ניעורה ומתגברת בלבו,
עד לידי דמעות.
הדמעה מראה, כי הנשיקה היתה מוסרית כולה,
וגם בשעה שדאג לצאן, רק כיבד את אמו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שביעית (תש"ח)
פרשת ויצא
כט,
טו – ל
עיין שאלון ויצא תש"ד שאלות ד,
ה,
ו הדנות אף הן בפסוקינו אלה.
א.
שאלת מבנה:
פרטי עבודת יעקב בבית לבן מסופרים בפרוטרוט בפרק ל"א ל"ח–מ'.
הסבר,
מה הטעם שלא ניתן תאור זה כבר כאן בפרקנו אחרי פסוק כ' או אחרי פס'
ל',
כי הלא זהו מקומו! ולמה נדחה תאור זה עד עד לפרק ל"א?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו? |
1.* ט"ו |
|
מה קשה לו? |
2.* ט"ו |
|
מה קשה לו? |
3. י"ז |
ג.
כט**
י"ח.
אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה.
שתי קושיות מקשים המפרשים לבקשת יעקב זו:
א.
למה בקש יעקב לשנות הסדר,
לישא הצעירה לפני הבכירה והלא ידע שאינו הגון לעשות כן?
ב.
למה קפץ והבטיח מיד עבודת שבע שנים,
(שהוא למעלה מעבודת עבד עברי)
ואולי היה לבן מתרצה בפחות מזה, והיה יכול לתת ללבן להציע תביעותיו.
נסה לתרץ את שתי הקושיות בתירוץ אחד בדרך הפשט!
ד.
כט,
כ'.
ויהיו בעיניו כימים אחדים.
בעל
עקדת
יצחק
שואל:
איך אמר שהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, אדרבה,
שהתוחלת הממושכה למה שישתוקק האדם מאד הוא צער גדול…
וכבר הסכימו על זה חז"ל (שמות רבה): "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים"
(שמות ב') אמרו:
לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים". ואם כן – כבר היה לו לומר "ויהיו בעיניו כאלף שנים באהבתו אותה".
ענה לשאלתו!
ה.
כט,
כ"א.
הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה.
רש"י
כט, כא
מלאו
ימי –
שאמרה לי אמי.
ועוד מלאו ימי שהרי אני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים וזהו שנאמר ואבואה אליה והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כך:
רמב"ן
כט כ"א
מלא
שבע זאת
… " ועוד יתכן לומר כי כאשר היה בשנה השביעית אמר יעקב ללבן הבה את אשתי כי מלאו ימי,
שזו שנת מלאת הימים, וכן זקן עם מלא ימים (ירמיה ו יא),
הוא אשר הגיעו לשנת סופו,
וכן עד יום מלאת ימי מלואיכם (ויקרא ח לג),
עד יום השביעי שבו ימלאו ימי המלואים:
או שאמר "מלאו"
בעבור שהיו קרובים להמלא וחשובים כמלאים, וכמוהו רבים –
וכן בסדר האחר (להלן לה יח)
בצאת נפשה כי מתה, בהיותה קרובה לכך וחשובה כאילו מתה וזה טעם ואבואה אליה, כלומר לא שתתן אותה ואלכה,
אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי,
כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך ורבותינו עשו מדרש (ב"ר ע יח)
בלשון "ואבואה אליה" בעבור שאיננו דרך מוסר להזכיר כן, אף כי בצדיקים,
אבל הכוונה היא מה שאמרתי ואחרי כן אמר לו לבן מלא שבוע השנים של לאה זאת, כי אולי בעבור שעברתי על דעתך לא תשלים אותן,
או כדי שיהיה ידוע מתי התחילו ימי עבודת רחל,
ואז אתן לך האחרת בעבודה אשר תעבוד עמדי לאחר הנישואין:
ספורנו
כט, כא
ואבואה
אליה. נעשה הנשואין לא האירוסין בלבד כי חפץ להשיג נחלת ה' בנים:
(והפסוק המובא דבריו תהילים קכ"ז ג'!)
מהי התמיהה העומדת לפני כלם?
(ועיין בדברי השפתי חכמים, עד כמה טעה בהבנת דברי רש"י!)
האם מוצדקת תמיהתם?
הסבר את תשובת רש"י וספורנו לתמיהה זו ע"פ –
דברי ספורנו ל'
ט"ז
אלי
תבא –
כי שכור שכרתיך.
ולא תעשה עול בזה לבטל עונת אחותי בהיות זה מדעתה ובהסכמתה.
ובזה הספור הנראה מגונה אצל מגלי פנים בתורה הודיענו אמנם שהיה ענין התולדה אצל האבות כמו שהיה ענינו אצל אדם ואשתו קודם חטאם כי לא היתה כוונתם בו להנאת עצמם כלל אבל היה להקים זרע בלבד לכבוד קונם ולעבודתו והודיע שבהיו'
כוונת האמהו' רצוייה לפני האל ית' בהשתדלותן בהכנסת הצרות וענין הדודאים נשמעה תפלתן על זה כי ראוי לצדיק שיעש'
השתדלות הטבעי האפשר אצלו להשיג חפצו ועם זה יתפלל שישיג התכלית כאמרם ז"ל (יבמות פרק הבא על יבמתו)
שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים:
וישכב עמה בלילה הוא.
מדעתו בראותו זריזות לאה וטוב כוונתה בזה:
(מה פירוש "מגלי פנים בתורה"
המזוכר שם?)
כיצד עונה הרמב"ן לתמיהה זו?
ו.
כט,
** כ"ו.
לא יעשה כן במקומו לתת הצעירה לפני הבכירה.
ר'
אליעזר
אשכנזי
מקשה שתי
קושיות
לפסוקנו
אשר תשובה
אחת
לשתיהן:
למה אמר "במקומנו",
והלא בשום מקום לא יעשה כן?!
למה אמר "לתת הצעירה לפני הבכירה" – ולא אמר "לתת הקטנה לפני הגדולה", כפי שאמר (פ'
ט"ז)
"שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל", ואמר (י"ח)
"ברחל בתך הקטנה"?
**
תרץ את שתי הקושיות יחד על סמך המסופר בפרשת תולדות!
ז.
כט,
ל'.
ויאהב
גם
את
רחל
מלאה
רשב"ם
כט, ל'
ויאהב
גם את
רחל –
וגם אהבה יותר מלאה כלומר בא אליה וגם אהבה.
רוב גם הפוכים כן בתורה.
וכן וברכתם גם אותי גם תברכו אותי.
וכן גם אותך הרגתי. הנה לחצתי רגליך ונעשית שפי ופסח גם עדיין הייתי הורג אותך:
רמב"ן
כט, ל'
ויאהב
גם את
רחל –
הזכיר הכתוב שגם אהב רחל יותר מלאה,
והטעם,
בעבור כי הטבע לאהוב יותר האשה אשר ידע האדם בראשונה, כענין שהזכירו חכמים בנשים (סנהדרין כב🙂 ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי והנה יעקב אהב רחל מלאה שלא כדרך הארץ,
וזה טעם "גם":
1. מה קשה לכל אחד מהם?
2.*
פרש את דברי הרשב"ם "רב "גם"
הפוכים בתורה"!
3.*
הבא דוגמא נוספת מתוך פרשתנו ל"גם הפוך"!
4. מה ההבדל בין שני פרושי הרמב"ן?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים ואחת (תשכ"ב)
ויצא נשי יעקב
פרק כט, טו – לה
(עיין גם גיליונות ויצא תשי"ד,
תשי"ח)
א.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1.
כט,
יז:
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:
1. רש"י
כט, יז
רכות:
(ב"ב קכ"ג)
שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה,
שהיו הכל אומרים:
שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן.
מקובלנו,
אין רש"י מביא דברי מדרש אלא אם נדרשים הם ליישב את הכתוב.
ועיין:
רש"י
בראשית
ג, ח:
וישמעו:
יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בב"ר ובשאר מדרשות,
ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו.
הסבר,
מה הוא הקושי שבפסוקנו שליישובו הביא רש"י את דברי המדרש?
2.
פסוק
יח:
וַיֶּאֱהַב
יַעֲקֹב
אֶת
רָחֵל
וַיֹּאמֶר
אֶעֱבָדְךָ
שֶׁבַע
שָׁנִים
בְּרָחֵל
בִּתְּךָ
הַקְּטַנָּה:
רש"י כט, יח
ברחל
בתך
הקטנה: כל הסימנים הללו למה לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי אמר לו אעבדך ברחל ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק ת"ל בתך ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל ת"ל הקטנה ואעפ"כ לא הועיל שהרי רמהו.
השווה דבריו:
רש"י
בראשית
כב, ב:
את
בנך: אמר לו: שני בנים יש לי. אמר לו: את יחידך. אמר לו: זה יחיד לאמו,
וזה יחיד לאמו.
אמר לו: אשר אהבת. אמר לו: שניהם אני אוהב.
אמר לו: את יצחק. ולמה לא גילה לו מתחילה?
שלא לערבבו פתאום ותזוח דעתו עליו ותטרף,
וכדי לחבב עליו את המצווה וליתן לו שכר על כל דבור ודבור.
רש"י
בראשית
מא, יב:
נער
עברי
עבד: ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה מזכירו בלשון בזיון.
נער
– שוטה ואין ראוי לגדולה.
עברי
– אפילו לשוננו אינו מכיר.
עבד
– וכתוב בנימוסי מצרים,
שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שירים.
(או:
שרים)
רש"י
בראשית
כה, כ
בת
בתואל
מפדן ארם
אחות
לבן: וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם?
אלא להגיד שבחה,
שהיתה בת רשע,
ואחות רשע, ומקומה אנשי רשע,
ולא למדה ממעשיהם.
מה הקושי המשותף למקומות האלה ומה דרך רש"י ביישובם?
3.
פסוק
כה:
וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:
רש"י
כט, כה
ויהי בבקר והנה היא לאה:
אבל בלילה לא היתה לאה לפי שמסר יעקב סימנים לרחל וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה עכשיו תכלם אחותי עמדה ומסרה לה אותן סימנים (מגילה יג ע"ב).
**
הסבר מהי המילה החסרה לפי הפשט?
** מה ההבדל בין פשוטו של הפסוק לבין המדרש שהובא ברש"י?
4.
פסוק כז:
מַלֵּא
שְׁבֻעַ
זֹאת
וְנִתְּנָה
לְךָ
גַּם
אֶת
זֹאת
בַּעֲבֹדָה
אֲשֶׁר
תַּעֲבֹד
עִמָּדִי
עוֹד
שֶׁבַע
שָׁנִים
אֲחֵרוֹת:
רש"י
כט, כז
גם את זאת:
מיד לאחר שבעת ימי המשתה ותעבוד לאחר נישואיה:
מנין לו לרש"י שלא רצה לבן לתתה לו אחרי שבע שנות העבודה הנוספות?
5.
פסוק
ל:
וַיָּבֹא
גַּם
אֶל
רָחֵל
וַיֶּאֱהַב
גַּם
אֶת
רָחֵל
מִלֵּאָה
וַיַּעֲבֹד
עִמּוֹ
עוֹד
שֶׁבַע
שָׁנִים
אֲחֵרוֹת:
רש"י
כט, ל
עוד
שבע שנים
אחרות: אחרות – הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו.
א.
מה קשה לו בפסוקנו?
ב.
ומקשין:
ולמה לא עמד רש"י על קושי זה לפני כן בפסוק כז, שגם שם נאמר:
עוד שבע שנים אחרות.
ב.
כט,
יט:
וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:
רבינו בחיי בראשית פרק כט פסוק יט
טוב תתי אותה לך: פירש רבינו חננאל:
אע"פ שנתינתה לאיש אחר טוב שאי אפשר לאשה בלא איש ולא איש בלא אשה, כענין שכתוב (בראשית ב, יח):
לא טוב היות האדם לבדו.
טוב אתה מזולתך,
וזהו שני דברים טובים, האחד טוב מחברו.
ועוד מצינו שני דברים רעים,
האחד טוב מחברו (איכה ד, ט):
טובים היו חללי חרב מחללי רעב. ועוד מצינו שני דברים האחד טוב והשני פחות (קהלת ד, יג):
טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל.
והאחד טוב מחברו (משלי טו, יז):
טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ:
ועוד שני דברים טובים ויש שלישי טוב משניהם (קהלת ה, ד):
טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם,
וטוב משניהם מי שידור וישלם.
וכמוהו (קהלת ד, ב–ג):
וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה:
(ג)
וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה….
1. מה ראה לבן לענות להצעת יעקב בהשוואה להצעה אחרת?
** 2.
האם פירושו של ר' חננאל לפסוקנו הוא פשוטו של מקרא אם לא?
ג.
כט,
כ:
,
וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ:
עקידת יצחק –
שער כה (דף קצג ע"ב)
א.
אומרו ויעבד יעקב ברחל שבע שנים, כי מלבד מה שכבר הותר מטעם העבודה איך אמר שהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה,
אדרבה שהתוחלת הממושכה למה שישתוקק האדם מאד הוא צער גדול ועמל מכאיב. … וכבר הסכימו על זה חז"ל (שמות רבה פ.
א')
"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים"
(שמות ב), אמרו:
לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים. … ואם כן, כבר היה לו לומר: ויהיו בעיניו כאלף שנים באהבתו אותה, כמו שנראה מדבריו באומרו: הבה את אשתי כי מלאו ימי…
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
פסוק
כ:
ויהיו
בעיניו
כימים
אחדים: כימים מועטים קלי הערך בצד חשקו אע"פ שהיו זמן ארוך בעצמם;
וראוי להשלים כאן דבר שהרי אפילו הזמן הקצר ארוך לאוהב מפני תשוקתו אל מטרת אהבתו;
ובכן זה מורה,
שהוא ע"ה,
בכל אהבתו לא היתה מחשבתו עסוקה בתנאי תאוות החושים,
כדי שיארך לו הזמן, אלא אהבתו ומחשבתו היו עסוקות במטרת אהבתו האמיתית ולפיכך לא ארך לו הזמן.
התוכל לענות לשאלת בעל העקדה תשובה אחרת לפי פשוטו של מקרא?
ד.
כט,
כז:
מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
פרקי דרבי אליעזר פרק טז
ר'
יוסי אומר: מנין אנו למדין שבעת ימי המשתה? – מיעקב אבינו, כשנשא את לאה,
עשה שבעת ימי המשתה, שנאמר,
מלא שבוע זאת (בראשית כט, כז).
ונאספו כל אנשי המקום לגמול חסד עם יעקב, שנאמר "ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה" (שם,
שם כב). אמר להם הקב"ה:
אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי, אני אגמול ואתן שכרכם בעולם הזה, שלא יהא שכר לרשעים לעולם הבא, שנאמר:
"כי בו נתן ה' תשועה לארם …"
(מלכים–ב ה, א),
וקבל שכרו.
** 1.
הסבר,
מה כוונתו באמרו שאנו למדין שבעת ימי המשתה מיעקב,
והלא הפסוק המובא הוא מדברי לבן?
** 2.
מה רמז מצאו לומר שבנעמן נתן ה'
שכר על מה שעשו אנשי חרן?
ה.
כט,
לא:
וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:
ר'
יוסף
אבן כספי:
משנה
כסף –
מצרף
לכסף: פסוק
לא:
ויפתח
את רחמה
ורחל
עקרה: זה הלשון יותר שלם ומדוקדק מלשון שמואל בספרו על פנינה וחנה,
שאמר:
כי את חנה אהב וה'
סגר רחמה (שמואל–א א, ה).
רצוני לומר, שסמך הסגירה לאהובה,
ושתק יחס הא–ל מהשנואה, ונותן התורה שהיה יותר שלם משמואל סומך הפתיחה לשנואה,
ושתק יחס הא–ל מהאהובה. וכל אלו עניינים נכבדים ליודעיהם …
** במה סגנונה של התורה – בעניין זה – "שלם יותר"?
ו.
כט,
לה:
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'
עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:
מסכת ברכות דף ז ע"ב
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:
מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון עד שבא אברהם וקראו אדון,
שנאמר (בראשית טו):
ויאמר:
א–דני אלקים במה אדע כי אירשנה?
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:
מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו,
לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו,
שנאמר (כט,
לה):
הפעם אודה את ה'.
1.
מקשים
מפרשים:
למה אמר באברהם "מיום שברא הקב"ה את העולם"
ואילו בלאה אמר:
מיום שברא הקב"ה את עולמו"
התדע תשובה לקושיה זו?
**
2. אברבנאל
(עמ'
שכא)
השאלה
הה',
מקשה
להודייה
זו:
במה שאמרה בבן הרביעי: "הפעם אודה את ה'", לא על השני גם לא על השלישי,
אלא ברביעי, וחייב אדם להודות על כל טובה שיקבל מאת ה'.
וחז"ל אמרו, שהיו האמהות יודעות שהיו עתידות ללדת י"ב שבטים והן היו ארבע,
וחשבה לאה שתלד שלושה, ולכן אמרה כאשר ילדה הבן הרביעי, אמרה:
הפעם אודה את ה', כי נתן לי יותר מחלקי.
ואם היו האמהות נביאות יודעות כמה עתידים להיות שבטי בני ישראל,
יהיה הדרך הזה נכון. ועם כל זה – צריך לבקש בזה יישוב כפי הפשט!
התוכל למצוא יישוב כפי הפשט?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ב]
ויצא – נשי יעקב
פרק כט, טו – לה
שאלון זה הוא המשכו של גיליון ויצא תשי"ח (ביחוד נידון שם פסוק כז בכמה שאלות).
השאלות ברש"י –א– אינן קשות הפעם,
ומטרתן להעמיד את התלמיד על שיטתו של רש"י.
המקומות המקבילים בשאלה א2 אין מטרתם להראות דמיונות מבחינה רעיונית אלא פורמלית בלבד;
דרכו של רש"י (שהיא בעיקרה דרכם של חז"ל)
היא לדרוש כל תמורה וכל משפט לוואי שאינו דרוש לנו מבחינה אינפורמטיבית (מפני שציון מקומו או מעמדו,
או קרבת המשפחה שבה יצוין המכונה ע"י התמורה או ע"י משפט הלואי כבר ידוע),
כבאים להגיד לנו משהו מבחינה אמוציונלית או נאמר בקיצור:
אם אין הפרט שבתמורה או בלואי בא ללמדנו, הוא בא להדהימנו;
אם אינו בא לספר עובדה חדשה, הרי הוא בא להבליט יחסים שבין העובדות.
כדוגמא בולטת ביותר להרגשת הצורך בהסברת תמורה כזו יש להראות לתלמידים את
בראשית
כח, ה:
וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו:
רש"י
כח, ה:
אם
יעקב
ועשו –
איני יודע מה מלמדנו.
ומכיון שלא ידע למצוא הצדקה לתמורה זו,
לפחות רצה להעמידנו על כך שיש לחפש לה הצדרה.
יעויין לדרך פרשנית זו גם רש"י דברים א,
ד ד"ה סיחון אשר יושב בחשבון.
לשאלה א3 , שהיא קשה יועתקו בזה דברי
בעל באר
יצחק
בשלמות:
… לא אמר הכתוב "ויהי בבקר וירא והנה היא לאה", שאז היה הפירוש,
שבלילה לא היה מכירה אבל בבקר ראה שהיא לאה ולא רחל.
אבל הכתוב אומר::ויהי בבקר והנה היא לאה",
בחסרון מילת וירא,
ואם אמנם גם בחסרון המילה וירא פירוש הפסוק הוא כאילו נאמר "וירא והנה היא לאה" והחסרון אינו אלא לתיקון הלשון,
בכל זאת רמז יש בו על צד הדרש, כאילו לא היתה חסרה מילת וירא.
ועתה נתבונן ההבדל שבין מאמר "ויהי בבקר וירא והנה היא לאה", לבין המאמר "ויהי בבקר והנה היא לאה".
כי באופן הראשון,
כוונת הסיפור להודיענו מיעקב, שבלילה לא ידע ובבקר הכיר.
אבל באופן השני אין כוונת הסיפור מיעקב,
רק להודיענו מלאה,
ויודיענו אותנו, שהאשה הזאת בבקר היתה לאה.
וזה הסיפור תמוה משתי פנים:
כי בהיותה לאה לא הוצרך כלל להודיענו,
הלא כבר ידענו זה מתחילת הסיפור, שאמר לעיל "ויהי בערב ויקח את לאה".
גם אם לא היינו יודעים זה מכבר,
אינו נופל מה שאמר אח"כ,
שבבקר היתה לאה,
וכי בלילה לא היתה לאה?!
באיזו בחינה, כי רחל מסרה לה סימנים,
ובבחינה זו יודיענו ממקרה לאה ולא מיעקב.
לשאלה א5 יש להביא בחשבון את הכלל שלפיו נוהג רש"י (וכך גם ראב"ע,
המזכיר כלל זה בהקדמתו לפירוש בראשית) להסביר כל מילה נדירה ולהסביר כל קושי עם הופעתם הראשונה, אלא אם כן אין גורם אותו ביטוי,
אותה מילה, אותה תופעה תחבירית שום ספקות או קשיים עם הופעתם הראשונה, אבל מעורר קושי בהופעתו השניה.
עיין לשיטתו זו:
נח תש"ד ב2
מטות תש"ד ב5
שופטים תשי"ב א1
ובייחוד ויצא תשי"ח ב4.
שאלה ד1 אינה שאלה בתורה אלא בלשונו וסגנונו של המדרש, (אותו הקושי קיים למשל בבראשית רבה פ"ט:
"אשרי הגבר אשר שם ה'
מבטחו ולא פנה אל רהבים"-
זה יוסף, על ידי שאמר לשר המשקים "זכרתני … והזכרתני אל פרעה,
נתווספו לו שתי שנים". ומקשים פרשני המדרש,
מאי זה יוסף?
– הרי אין הוא כאן הגבר אשר פנה אל רהבים?)
לשאלה ד ימצא הלומד אולי עניין בדברי שד"ל מתוך בכורי העתים:
הפעם
אודה
את
ה'
–
שד"ל
בכורי
העתים
תקפ"ז,
שמונה הבדלות – שבח, הלל,
הודה,
ברך , וכו'
… והנה לשון הודאה אין עניינה כלל לא הלל, ולא שבח ולא החזקת טובה,
רק הכנעות והשפלת עצמו.
… ואין להקשות מן (תהלים קז, ח)
"יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", כי באמת אם היה עניינו שיחזיקו טובה לה' ויתנו לו הודאה בעבור חסדו,
מה טעם ונפלאותיו עם בני אדם? הלא תחסר מילת "יספרו".
על כן נכון הוא לפרשו:
יודו לה' ויכנעו לפניו בעבור חסדו ונפלאותיו לבני אדם,
ובכן לא תחסר בכתוב אלא למ"ד אחת והיה לו לומר:
יודו לה' לחסדו,
ולמ"ד לה' מושכת אחרת עמה.
ודע,
כי אין עניין הודה כעניין התוודה כלל,
ולשון הודה לו שבלשון חכמים איננו מלשון מקרא, גם כי באמת נמשך ממנו בצד מה,
כי כל המודה לחברו משפיל עצמו קצת לפניו. ומה שכתוב (משלי כח, יג):
"ומודה ועוזב ירוחם",
כך פירושו: מי שאחר שחטא לחברו מכניע עצמו לפניו ומשעבד עצמו לכל מה שירצה מי שחטא לו להענישו, ראוי איש כזה שירוחם.
… והשם הנגזר מן הפועל הזה הוא תודה,
ועניינו הכנעת עצמו לרצון אחרים,
כעניין שנאמר (עזרא י, יא):
"ועתה תנו תודה לה' אלוקי אבותיכם ועשו רצונו" …. וכן זבח תודה הוא קרבן שאדם מביא להורות הכנעתו לפניו ית'.
לפיכך אחר שהזכיר אסף (תהלים נ, י):
כי אין חפץ לה' בעולות וזבחים, כי לי כל חיתו יער וגו', אמר (נ,
יד):
"זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך". כלומר,
אע"פ שאין חפץ לה' בעולות שהן כליל לגבוה, כי לא למתנותינו הוא צריך,
היה חפץ הוא בשלמים הנאכלים לבעלים, והם משני מינים:
אם לתודה, להורות הכנעתנו על כל אשר הטיב עמנו לשעבר, ואם לנדר ונדבה להתחנן לו על העתיד.
והוסיף ואמר (נ,
טו):
"וקראני ביום צרה",
כנגד הנדרים; "אחלצך ותכבדני", כנגד התורה.
והנה אין להכחיש כי הזבח הזה הוא כולל עניין החזקת טובה על כל אשר גמלנו ה', ואמנם איך יכלול לשון תודה את ההודאה הזאת, הנה הוא, מפני שהזובח מכיר בלבבו כי חסד חינם עשה לו אלוקים, בלי שיהיה ראוי לכך, והוא משפיל ומכניע לבו לפניו,
כטעם (בראשית לב, י):
"קטונתי מכל החסדים".
ומן העניין הזה הוא מה שאמרה לאה "הפעם אודה את ה'". כי בבן הראשון אמרה (כט,
לב):
"כי ראה ה'
בעניי כי עתה יאהבני אישי",
וזה חסד שאין לומר שלא היתה ראויה לו, כי ראויה כל אישה טובה שיאהבנה בעלה.
וכן בבן השני … וכן בשלישי: "הפעם ילוה אישי אלי" וגם דבר זה דבר שלא היתה בלתי ראויה אליו …
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השלש עשרה (תשי"ד)
פרשת ויצא
פרק כ"ט י"ח–ל"ב
א.
כט,
כ'.
ויעבד
יעקב
ברחל
שבע
שנים
ויהיו
בעיניו
כימים
אחדים
באהבתו
אותה.
בעל
עקדת
יצחק
מקשה:
איך אמר שהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, אדרבא שהתוחלת ממושבה למה שישתוקק האדם מאד הוא צער גדול ועמל מכאיב… ויאריך מאד הזמן למי שסובל דברים מכאיבים,
מה שיהיה בהפך,
בנפול הזמן על ענינים מעננים.
וכבר הסכימו על זה חז"ל (שמות רבה א')
"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים"
(שמות ב') – אמרו:
לפי שהיו ימים של צער קורא אותם "רבים",
ואם כן – כבר היה לו לומר "ויהיו בעיניו כאלף שנים באהבתו אותה"?
והשוה לדבריו:
מדרש
לקח טוב
שמות
ב' כ"ג:
(שמות ב' כ"ג)
"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים",
בזמן שהם עוברין באנחה נקראים "רבים",
אבל בזמן שהן עובדין בשמחה נקראים "אחדים",
שנאמר "ויהיו בעינייך כימיים אחדים באהבתו אותה".
1. *
הסבר את דברי המדרש – כיצד הם עונים לשאלת בעל העקדה?
2. **
התוכל לענות לשאלת בעל העדקה תשובה אחרת?
ב.
כט,
כ"ה.
ויהיה בבקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן: מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני?
מדרש
תנחומא
ישן ויצא
י"א:
כל הלילה היתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבקר "והנה היא לאה",
אמר לה: "בת הרמאי! למה רמית אותי?!"
אמרה לו: "ואתה למה רמיתה אביך"?! כשאמר לך (בראשית כ"ז):
"האתה זה בני עשו?" אמרת לו "אנכי עשו בכורך",
ואתה אומר: "למה רמיתני"?! ואביך לא אמר עליך "בא אחיך במרמה"?
הסבר מהו הרעיון הכללי ("הלקח")
המבוטא במדרש זה?
(ועיין גליון תולדות תש"ט שאלה ד).
ג.
כט כ"ו.
ויאמר לבן: לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה.
בגליון ויצא תש"ח נשאלו שתי השאלות הבאות ולא מצאו הלומדים תשובה,
אלא יחידים – בודדים. נסה לענות עליהן עתה בעזרת המדרש שהובא בשאלה ב:
ואלה השאלות:
הקשה
החכם
המופלא
מורנו
ר' אליעזר
אשכנזי:
למה אמר "במקומנו",
והלא בשום מקום לא יעשה כן?!
למה אמר "לתת הצעירה לפני הבכירה" – ולא אמר "לתת הקטנה לפני הגדולה", כפי שאמר (פסוק ט"ז)
"שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל", ואמר (י"ח)
"ברחל בתך הקטנה"?
ד.
ל'.
א'
…
ותאמר:
הבה
לי
בנים
ואם
אין
מתה
אני
ב'
...
ויחר
אף
יעקב
ברחל
ויאמר:
התחת
אלוקים
אנכי
אשר…
בראשית
רבה ע"א
י':
רבנן דדרומא בשם ר' אלכסנדרי (איוב ט"ו)
"החכם יענה דעת רוח" – זה אברהם שנאמר (בראשית ט"ז ב') "וישמע אברהם לקול שרי"; "וימלא קדים בטנו"
– זה יעקב, שנאמר (בראשית ל' ב')
"ויחר אף יעקב".
אמר לו הקבה"ו:
"כך עונים את המעיקות? (= עקרות מועקות רוח ומרות נפש)
חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה!!" (בנה = יוסף)
רמב"ן
ל, א'
הבה
לי בנים
– אמרו המפרשים (רש"י,
וראב"ע)
שתתפלל עלי ואם אין מתה אנכי לשון רש"י שמי שאין לו בנים חשוב כמת,
והוא מדרש רבותינו (ב"ר עא ו)
ואני תמה, אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים אנכי, ושומע אל צדיקים ה' ומה שאמר, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים,
ממך מנע ממני לא מנע,
וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים, והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות (מ"א יז כא,
ושם ב ד טז) ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו,
אמרו בבראשית רבה (עא ז) אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות,
חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה:
ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים,
ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה,
אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער דברה שלא כהוגן בקנאתה,
וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה ויחר אף יעקב שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו,
ולכך אמר לה שאינו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים,
ואיננו חושש בדבר,
כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו,
וזה ליסר אותה ולהכלימה והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב,
שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה,
וזהו וישמע אליה אלהים (להלן פסוק כב):
ואולי נתקן על דעת רבותינו,
כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, אלא שלא נתקבלה תפלתו, ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן, ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלהים ולא בידו, ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק,
ועתיד להיות לו זרע, אבל היא נמנע ממנה פרי בטן ונכון הוא:
בעל
עקדת
יצחק
לפרשת
בראשית:
… והנה בשני השמות – אשה,
חוה – נתבאר שיש לאשה שתי תכליות:
האחד מה שיורה עליו שם "אשה כי מאיש לוקחה" וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות,
כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יורה פשט פרשת "אשת חיל" (משלי ל"א)
והשני ענין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה לגדול הבנים,
כאשר יורה עליה שם "חוה – אם כל חי".
והנה תהיה האשה כאשר לא תלד מנועה מהתכלית הקטן (= השני דלעיל) ותשאר להרע או להטיב כמו האיש אשר לא יוליד,
ונאמר עליהם (על האיש העקר והאשה העקרה)
"ונתתי להם בביתי ובחומותי שם טוב מבנים ומבנות" (ישעיה נ"ו),
כי ודאי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, (רש"י בראשית ו'
ט'
ד"ה אלה תולדות נח). על כן חרה אף יעקב ברחל, כאשר אמרה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי",
לגעור בה ולהשכילה בזה הענין הנכבד והוא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף,
כאשר מנע ממנה פרי בטן,
כמו שיהיה בו הענין גם כן, אם לא יוליד.
1.
הסבר מהו החטא הגדול שמצאו חז"ל בהתנהגות יעקב?
2.
באלו דרכים שונות מנסים הרמב"ן ובעל העקדה לישב את חרון אפו של יעקב ולהצדיקו?
3. מה בין רחל ליעקב בתפישתם את מהות התפילה לפי הרמב"ן?
4. מה בין רחל ליעקב בתפישתם את תפקיד האשה לפי בעל העקדה?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושתים (תשכ"ג)
ויצא – רחל ולאה
פרק כט, ל–לא;
לא,
א–ב
א.
כט,
ל:
ויבא גם אל רחל
ויאהב
גם
את
רחל
מלאה
רשב"ם
כט, ל:
ויאהב
גם את
רחל. וגם אהבה יותר מלאה כלומר בא אליה וגם אהבה.
רוב "גם"
הפוכים כן בתורה.
וכן וברכתם גם אותי גם תברכו אותי.
וכן גם אותך הרגתי. הנה לחצתי רגליך ונעשית שפי ופסח גם עדיין הייתי הורג אותך.
רד"ק:
ויבא
גם אל
רחל כמו שבא ללאה.
"ויאהב
גם את
רחל" – להודיע כי גם לאה אהב,
אע"פ שלא בחר בה מתחילה לאשה, כיון שנשאה לו,
אע"פ שלא היה בכוונה, אהבה כמו שאדם אוהב אשתו,
אבל יותר אהב רחל.
רמב"ן
כט, ל:
ויאהב
גם את
רחל, הזכיר הכתוב שגם אהב רחל יותר מלאה,
והטעם,
בעבור כי הטבע לאהוב יותר האשה אשר ידע האדם בראשונה, כענין שהזכירו חכמים בנשים (סנהדרין,
כב🙂
ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי,
והנה יעקב אהב רחל מלאה שלא כדרך הארץ, וזה טעם "גם".
1. מהו הקושי בפסוקנו שאותו רוצים הם ליישב
*2. מה ההבדל ביניהם ביישוב הקושי הנ"ל?
3.
כיצד אין דברי פסוק ל"א סותרים את דברי הרד"ק כאן?
4.
השווה לפסוקנו את דברי המפרשים לפרק ל'
פסוק ל.: "ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי"
רש"י
ל, ל
גם
אנכי
לביתי, לצורך ביתי עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני וצריך (אני)
להיות עושה גם אני עמהם לסמכן וזהו גם.
רד"ק:
מתי
אעשה גם
אנכי
לביתי: לצורך ביתי. עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני, וצריך אני להיות עושה גם אני עמהם לסמכם, וזהו "גם".
רמב"ן
ל, ל
אעשה
גם אנכי
לביתי, עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני וצריך אני להיות עושה עמהם לסומכן, וזהו גם, לשון רש"י,
ולא מצאנו שיהיה ליעקב צאן,
ולא שירעו אותן בניו הקטנים,
והגדול שבהם בן שש שנים או פחות,
כי לבן יתכן שהיו לו בנים קטנים מרחל בטרם בא יעקב,
ועתה הם ראויים לרעות הצאן,
ואולי על נשיו ועל עבדיו אמר שהיו עושים לו במלאכה, ואין כל זה נכון.
אבל פירוש מתי אעשה גם אנכי לביתי,
מתי אעשה אנכי גם לביתי כאשר עשיתי גם לביתך,
וכן ויאהב גם את רחל מלאה (לעיל כט, ל),
וגם אהב את רחל מלאה,
וכן גם אותכה הרגתי (במדבר כב לג),
גם הרגתי אותך,
ורבים כן.
א.
האם הפרשנים עומדים בפסוק ל.
על אותו קושי שעליו הם עומדים בפסוק כ"ט,ל.
או האם קושי אחר לפניהם כאן ושם?
**ב.
מדוע מטפל רש"י במילת "גם"
של ל',ל.
ולא פירש כלום ב-"גם"
של כ"ט,ל.?
*ג.
האם פירוש הרמב"ן ל-"גם"
בפסוקנו שווה לפירושו את ה-"גם"
שב–ל',ל.?
**ד.
מדוע לא פירש הרשב"ם את ה-"גם"
של ל',ל.
וגם לא הביא את ל',ל.
כדוגמא בפרשו את ה-"גם"
של כ"ט,ל.?
(כשם שהביא שם את הגמי"ן של שמות י"ב,לב.
ושל במדבר כ"ג,לג.?)
ב.
כט,
לא.
וירא ה' כי שנואה לאה…
בראשית
רבה ע"א
(ב)
ר'
חנין בשם ר'
שמואל בר רב יצחק אמר:
כיון שראה יעקב אבינו מעשים שרימתה לאה באחותה, נתן דעתו לגרשה,
וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר:
" לאימן של אלו אני מגרש"?
רמב"ן
כט, לא
כי
שנואה
לאה, הנה לאה רמתה באחותה גם ביעקב, כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו,
היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה, אף כי היתה מתנכרת כל הלילה, ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר,
ולכן שנאה יעקב.
והאלהים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן וריחם עליה, וכך אמרו בבראשית רבה (עא ב) כיון שראה יעקב מעשים שרמתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר:
לאמן של אלו אני מגרש,
וזה טעם "וירא אלהים", כי חמל עליה שלא יעזבנה:
ויש אומרים (הרד"ק)
כי שתים נשים שהאחת אהובה מאד תקרא השניה שנואה כנגדה, כמו שאמר ויאהב גם את רחל מלאה,
לא ששנאה, והיתה בושה בדבר וראה אלהים את עניה.
1. מה ההבדל בין דעת המדרש (המובא ברמב"ן)
לבין דעת ה"יש אומרים" (ברמב"ן)
למילים "כי שנואה לאה"?
2.
היכן מצינו בתורה "שנואה"
בהוראה של ה"יש אומרים"?
3. לשם מה מוסיף הרמב"ן בסוף הפירוש השני "והיתה בושה בדבר".
מה תיקן בזה?
4.
הסבר את המילים המודגשות בדברי הרמב"ן!
5.
כיצד מפרש הרמב"ן את המושג "וירא ה' " והיכן מצאנו בתורה בהוראה זו?
ג.
ל',
א:
ותאמר הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי …
פסוק
ב:
ויחר אף יעקב ברחל ויאמר:
התחת אלוקים אנכי אשר…
רד"ק:
לפיכך חרה אף יעקב בה לפי שתלתה הכח בו ולא בא–ל אשר לו הכח והיכולת "עד עקרה ילדה שבעה" והיא אמרה "הבה לי בנים",
אבל אילו אמרה:
"בקש רחמים עלי"
צדקה במאמרה לא חרה אפו בה.
רמב"ן
ל, א
הבה
לי בנים:
אמרו המפרשים (רש"י,
וראב"ע)
שתתפלל עלי, ואם אין מתה אנכי, לשון רש"י,
שמי שאין לו בנים חשוב כמת, והוא מדרש רבותינו (ב"ר עא ו).
ואני תמה: אם כן למה חרה אפו ולמה אמר "התחת אלהים אנכי",
ושומע אל צדיקים ה'. ומה שאמרו (חז"ל בבראשית רבה עא), "אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים,
ממך מנע –
ממני לא מנע"
– וכי הצדיקים אינם מתפללים בעד אחרים?! והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות (מ"א יז כא,
ושם ב ד טז). ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו,
אמרו בבראשית רבה (עא,
ז):
אמר לו הקב"ה כך עונים את המעיקות?
(אלה שעליהן מועקה),
חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה.
ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב, שיתן לה בנים,
ובאמת דעתה לאמר,
שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים,
ואם אין, שתמית עצמה בצער,
דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה.
ויחר ליעקב, שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים,
ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים,
ואיננו חושש בדבר,
כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו,
וזה אמר לייסר אותה ולהכלימה.
והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב,
שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה,
וזהו "וישמע אליה אלהים"
(להלן פסוק כב).
ואולי נתקן על דעת רבותינו,
כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, אלא שלא נתקבלה תפלתו, ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן, ויחר אפו ואמר לה, כי הדבר ביד אלהים ולא בידו, ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק,
ועתיד להיות לו זרע, אבל היא נמנע ממנה פרי בטן. ונכון הוא.
עקדת
יצחק: [לפרשת
בראשית]
… והנה בשני השמות – אשה,
חוה – נתבאר שיש לאשה שתי תכליות:
האחד מה שיורה עליו שם "אשה כי מאיש לוקחה" וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות,
כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יורה פשט פרשת "אשת חיל" (משלי ל"א).
והשני – עניין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה לגידול הבנים, כאשר יורה עליה שם "חוה – אם כל חי";
והנה תהיה האשה כאשר לא תלד מנועה מהתכלית הקטן (=השני דלעיל) ותשאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד,
ונאמר עליהם (על האיש העקר והאשה העקרה)
"ונתתי להם בביתי ובחומותי שם טוב מבנים ומבנות" (ישעיהו נו), כי ודאי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (רש"י בר' ו'
ט.
ד"ה אלה תולדות נח). על כן חרה אף יעקב ברחל, כאשר אמרה:"הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי",
לגעור בה ולהשכילה בזה העניין הנכבד והוא,
שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף, כאשר מנע ממנה פרי בטן,
כמו שיהיה בו הענין גם כן, אם לא יוליד.
1.
כיצד מנסים הרמב"ן ובעל העקדה להסביר את חרון אפו של יעקב?
2. מה הבדל בין יעקב לרחל בתפישתם את מהות התפילה לדעת הרמב"ן?
3.
הסבר את המקומות המודגשים בדברי בעל העקדה.
4.
השווה לדברי הרמב"ן את דברי המדרש (בכ"י)
ילקוט
מעיין
גנים
(תורה
שלמה פרק
ל, אות
ה, עמ'
תתשפד)
"מפני מה נקנסה על רחל מיתה בדרך?
שהשוותה את הצורה ליוצרה".
מה בין דברי המדרש הזה לדברי הרמב"ן באשמת רחל?
השאלות המסומנות ב–
* קשות והמסומנות ב–
* * קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושש [תשכ"ז]
ויצא – שמות בני יעקב
פרק כט –
ל
א.
שאלה כללית:
בראשית
כט, לה:
… הפעם
אודה
את
ה'
על
כן
קראה
שמו
יהודה
…
ר'
עובדיה
ספורנו: כט,
לה:
על
כן
קראה
שמו
יהודה: שיש בזה השם,
אותיות השם הנכבד,
ועם זה לשון ההודאה. ונראה שהיו כל אלה שמות של קדמונים כמו שמצינו קודם לזה יהודית בת בארי (כו,
לד)
וכן שמואל בן עמיהוד (במדבר לד, כ)
קודם לשמואל הנביא,
והיו בוחרים מהשמות הקודמים את הנופלים על הלשון המאורע.
אליהו
בן
אמוזֵג:
(ליוורנו
1823 – 1900 ) אם
למקרא
(ליוורנו
תרכ"ב)
פסוק לב: ותקרא שמו ראובן כי אמרה:
ידענו בראיות שלשון לבן ומשפחתו לשון ארמית כלשון ארמי שלפנינו, שכן קרא לגל יגר שהדותא,
ואם כן כיצד קראו בנותיו לבניהם שמות גזורים משרשי לשון הקודש?
אין לך לומר אלא שנתלמדו מיעקב, וזה שלא כדרך העולם, שאחר עשרים שנה שדר אצל לבן ישמור לשון אבותיו,
ולא זו בלבד אלא שילמדהו לנשותיו עד שתקראנה הבנים באותה לשון.
ועל כורחך לומר שמעלת הלשון היא הגורמת,
על כן שמרה יעקב ולמדה לנשותיו ולבניו אחריו בעודו אצל לבן.
1. היש סתירה בין הפרשנים אם אין?
2.
מהיכן הראיה ששמות אלה היו קדמונים (כפי שאומר הספורנו:
"כמו שראינו קודם לזה")?
ב.
כט,
לב:
ותהר
לאה
ותלד
בן
ותקרא
שמו
ראובן
כי
אמרה
כי
ראה
ה'
בעניי
כי
עתה
יאהבני
אישי:
מסכת
ברכות
דף ז
ע"ב:
ראובן,
אמר רבי אלעזר,
אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי; דאילו בן חמי אף על גב דמדעתיה זבניה (מכר)
לבכירותיה (בכורתו)
דכתיב "וימכר את בכרתו ליעקב" (כה,
לג)
– חזו מה כתיב ביה "וישטם עשו את יעקב" (כז,
מא).
וכתיב "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים" (כז,
לו).
ואילו בני אף על גב דעל כרחיה שקליה (לקח)
יוסף לבכירותיה מניה,
דכתיב "ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף"
(דבה"י–א ה, א)
– אפילו הכי לא אקנא ביה,
דכתיב "וישמע ראובן ויצלהו מידם" (בראשית לז, כא).
רש"י
כט, לב:
ותקרא
שמו
ראובן: (ברכות ז) רבותינו פירשו: אמרה:
ראו מה בין בני לבן חמי, שמכר הבכורה ליעקב,
וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור.
1. ר'
יעקב ב"ר שלמה בן חביב (בעל עין יעקב)
מקשה:
ראוי לעמוד על כוונת ר'
אלעזר בפרשו, כי ה' יתברך שם בפיה קריאת שם זה (ולא שהיתה כוונת לאה לבכורת ראובן ויוסף,
שלא נולד עדין,
אלא כמתנבאה שלא מדעת קראה שם בנה האחד ראובן)
וכבר נתנה לאה טעם אמיתי ונכון, באומרה "כי ראה ה'
בעוניי"
להודות לה' על מה שעבר,
כי פתח ה'
רחמה אשר בטבעה היתה עקרה,
וזאת הוראה על כשרות לאה שהיתה בעלת אמונה שלימה,
ואם כן – אין צריך לבקש טעם אחר לקריאתה שם ראובן?!
נסה ליישב קושייתו!
2.
בעל עיון יעקב (פירוש על עין יעקב לר'
יעקב ריישר, נפטר במץ תצ"ג)
מקשה:
דקרא:
"וישטם עשו" (כז,
מא)
כתוב אחרי קרא "הכי קרא שמו יעקב" ולמה הקדים את המאוחר?
*
נסה ליישב קושייתו!
3.
בעל
ענף
יוסף
(פירוש
על
עין
יעקב
לר' חנוך
זונדל
בן
יוסף
נפטר
בביאליסטוק
תרכ"ז)
מקשה:
מנא ליה לר'
אלעזר דבפסוק "וישטום"
נטר לו שנאה גם על הבכורה, דלמא רק ערער על הברה,
כיון דבקרא ד"וישטום",
דהיא ראיה על שנטר שנאה,
לא כתיב רק על הברכה?!
*
נסה ליישב קושייתו!
ג.
כט לד:
ותהר
עוד
ותלד
בן
ותאמר
עתה
הפעם
ילוה
אישי
אלי,
כי
ילדתי
לו
שלשה
בנים
…
רש"י
כט, לד:
הפעם
ילוה
אישי: (ב"ר)
לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב וד'
נשים ישא, אמרה:
"מעתה אין לו פתחון פה עלי שהרי נטלתי כל חלקי בבנים".
בעל
מנחה
בלולה: (ר'
אברהם מנחם רפא,
מפורט,
איטליה,
נפטר בשנת שנ"ו – 1596
)
פסוק
לד: ילוה
אישי
אלי: כי עד הנה נהלתי הילדים אחד בימיני ואחד בשמאלי עתה יהיה הכרח לאישי שיסייעני וילווה אלי שהרי לי ג'
בנים.
ר'
עובדיה
ספורנו
כט לד:
הפעם
ילוה: שכבר אני מוחזקת בהיותי רבת בנים, כאמרם ז"ל בתלת זמני (בשלוש פעמים) הווה חזקה.
1. מה קשה לשלושת הפרשנים?
2. מה ההבדל העקרוני בגישתם?
ד.
ל,
כ:
ותאמר
לאה
זבדני
אלהים
אתי
זבד
טוב
הפעם
יזבלני
אישי…
1. הרכסים לבקעה (ר'
יהודה ליב לבית שפירא) פסוק כ:
זבדני:
אלוקים אותי, כינוי כפול….
כמו במדבר יח,
כג:
וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מועד.
במדבר יד, לב:
וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזה,
ודומיהן לסיים את בעל העניין בפרוטרוט, אותי אותי זבד אלוקים.
מה קשה לו ומה יישובו?
2. רש"י
ל, כ:
יזבלני – לשון בית זבול –בית מדור, מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי שיש לי בנים כנגד כל נשיו.
שלושה קשיים מיישב רש"י בדבריו אלה,
אלו הם?
ה.
שאלות בתרגום אונקלוס:
1.
כט,
לא:
וירא ה' כי שנואה לאה
…תרגום
אונקלוס: וחזא ה' ארי שנואתא לאה
כט,
לב:
…
כי
ראה
ה'
בעניי
…
תרגום
אונקלוס: ארי גלי קדם ה' עולבני
מורה
נבוכים
חלק
א' פרק
מח:
… אבל כל ראיה שנאמרה ביחס אליו ית'
(ה')
הרי אונקלוס גיוון בכך גווּן מפליא, לא נתבררה לי כוונתו ומטרתו,
לפי שבמקומות מתרגם וירא ה'
– וחזא ה'; ובמקומות מתרגמו וגלי קדם ה',
( במקומות אחדים יתרגם 'וירא'
– 'וחזא',
כלומר:
נשארת ההשאלה בעינה.
ובמקומות אחרים, יפרש 'וירא ה' זה 'וגלי קדם ה'
– כלומר:
נגלה הדבר במחיצתו של האלו–ה,
וקצת הרחקה מן ההגשמה יש בניב זה.
פירוש יהודה ן'
שמואל)
והנה מה שהוא מתרגם וחזא ה' מוכח בבירור כי חזא בלשון ארמי משותף,
ושהוא מורה על עניין השגת השכל, כמו שמורה על השגת החושים.
(מה שתרגם וחזא ה' ולא בניב מרחיק ההגשמה היא ראיה ברורה שמילת חזא בארמית מילה משותפת – כמו "ראיה"
בעברית,
על השגת חוש הראיה ועל עניין השגת השכל. פירוש יהודה אבן שמואל) ומי יתן ואדע כיוון שהדבר כך לדעתו,
מדוע הוא מתרחק במקצתן ותרגמן וגלי קדם ה'. (עפ"י תרגום י,
קאפח)
תשובת הרמב"ם עיין בעלון ההדרכה.
יאר:
(פירוש
קדום
משנת
יא"ר
– 1451 על
תרגום
אונקלוס)
בראשית
פרק
א פסוק
ד: וירא
אלוקים
את
האור: תרגום וחזא, וכן כל וירא באותן פרשיות.
… וזה טעם הפרש תרגום וירא כי בכל דבר נראה לבריות לעין לא יתכן לומר בו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם. אבל על הדברים שבלב ונעלמים יתכן לומר כן….
שד"ל:
אוהב
גר: בהקדמה,
הנתיב
השלישי, עמ'
3:
… ודע אמנם כי לא היה עיקר כוונת אונקלוס להרחיק הגשמות, כי הנה הניח "כתובים באצבע אלוקים"
(שמות לא, יח ) כמשמעו – באצבעא דה', … ואין הגשמה גדולה מזו; אבל אמיתת העניין … ,
על כן לא מכל הגשמה בכלל ברח אונקלוס, רק מכל הגשמה אשר תוכל להשפיל ולהקל כבוד הבורא בעיני העם;
והנה מליצת (הביטוי)
"כתובים באצבע אלוקים"
אע"פ שיש בה הגשמה, היא מליצה נשגבת אשר תיטב בעיני השומע ולא תזיק לו, אבל תועילהו, בהגדיל בעיניו מעלת התורה…
(עמ'
4 ) ודרך כלל, כל לשון ראיה תרגמו כמשמעו כשהוא נאמר על דבר הנראה לעיניים,
כמו "וירא ה' כי סר לראות"(שמות ג, ד),
"וראיתי את הדם"
(שמות יב, יג),
כי הראות, עם היותו התפעלות גשמית, איננו פחיתות בעיני העם, אבל שבח ומעלה;
וכן "וירא ה' כי שנואה לאה",
תרגם וחזא, כי …. אבל במקומות בהם תרגם מליצת ראה ה'
במליצת גלי קדם ה', ואז כוונתו לכלול גם פנימיות הדברים וסתריהם הבלתי נראים;
"כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך" (בראשית לא, יב)
תרגם גלי קדמי,
כלומר הנגלות והנסתרות.
וכן "כי ראה בעניי",
וכי ראה את עניים, "ראה ראיתי את עני עמי"
(שמות ג, ז),
באלה ובזולתם תרגם בלשון גלי קדמי, ….
א.
הסבר מה ההבדל בין שתי התשובות הניתנות בזה לשאלת הרמב"ם!
(תשובה נוספת עיין בעלון ההדרכה!)
ב.
התוכל להסביר את השוני שבתרגום שני הפסוקים שלנו לפי אחד משני הפירושים הנ"ל?
2.
כט,
לה:
…הפעם
אודה
את
ה'
תרגום
אונקלוס:
הדא זימנא אודה קדם ה'
ל,
כ:
…
הפעם
יזבלני
אישי
תרגום
אונקלוס: הדא זמנא יהי מדורה דבעלי לותי אולם:
שמות
ט, כז:
…
חטאתי
הפעם
חבית זמנא הדא
שמות
י, יז:
שא נא חטאתי אך הפעם
תרגום
אונקלוס: וכען שבוק כען חובי ברם זימנא הדא
בראשית
יח, לב:
ואדברה אך הפעם
תרגום
אונקלוס: ואמליל ברם זימנא הדא
הסבר מהי סיבת השינוי בסדר המילים בתרגום אונקלוס?
השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ז]
ויצא – שמות בני יעקב
פרקים כט –
ל
שמותיהם של בני יעקב – אם כי ניתנה להם סיבה "מעין המאורע" – אינם הולמים תמיד ובדיוק את מקורם הגיזרוני,
אלא ניתנים לפי דמיון הצלצול,
וכן הוא גם ביתר שמות במקרא, וכבר עמדו על זה קדמונים,
כגון שהרגישו שאין השם שמואל הולם, שהרי לפי הסיבה שניתנה שם "כי מה' שאלתיו"
אפשר היה לצפות לשם "שאול".
וכבר
העיר
רש"י
שמואל א
פרק א
פסוק כ:
שמואל:
על שם א–ל ועל שם המעשה הוא נקרא, כי ממנו שאלתיו.
וכן
עמד
הראב"ע על כך שמשה לפי הנאמר שם היה צריך להיקרא משוי ואלה דבריו:
אבן
עזרא
שמות ב,
י:
…
אולי למדה בת פרעה לשוננו או שאלה.
ואל תתמה בעבור שאיננו משוי,
כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים.
וביתר פרוטרוט עומד הראב"ע על אי הדיוק הגזרוני במתן שמות פרטיים בשמות יח ,
ג
אבן
עזרא
שמות יח,
ג:
ואת:
דע כי אנשי לשון הקדש שומרים הפעלים במתכונתם בכל הבניינים ואינם חוששים לשמור שמות בני אדם. על כן אל תתמה שאמר גרשום בעבור שגר שם.
כי הנה קין בעבור קניתי,
ואינו נכון בדקדוק ….
אבל לא "אי הדיוק" הזה בלבד הוא שהביא את חז"ל לחפש טעם נוסף למתן השם "ראובן",
ויש לעיין יפה בכל י"א הפסוקים שבם נקראים בשמות וטעם השם בצדו ויש לבחון, העשויים כל הפסוקים האלה במתכונת אחת אם לא.
שאלה ב2 , 3, באות להרגיל את הלומד להתייחס בדייקנות רבה לדברי המדרשים,
אשר עם כל
היותם כדברי הרמב"ם (מורה נבוכים מאמר ג פרק מג): "על צד מליצת השיר… והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא והיו עושים אותו הכל כמו שיעשו המשוררים מזמרי השיר"
עם כל זה יש לדייק במבנם ובבחירת הפסוקים המובאים כראיות או כהדגמות, ואף בסדר הבאת הפסוקים; ומפרשי "עין יעקב" ומפרשי "מדרש רבה" עשו גדולות בפקיחת עיניים על דברים דקים כאלה, אשר לפעמים דווקא בהם נחבאת כוונתו העיקרית של הדרשן.
הקדשנו הפעם מקום נרחב לדרכי אונקלוס בתרגומו.
בכמה וכמה מקומות מזכיר הרמב"ם ב"מורה"
את אונקלוס, מסתמך על תרגומו,
ומשבח אותו. (עיין בייחוד מאמר א פרק כז):
"אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית … ".
ועל תרגום פסוק אחד הוא אומר שם:
"וזה מופלא מאד,
יורה על שלמות זה האדון וטוב פירושו והבנתו הדברים כפי שהם,
ופתח לנו בזה התרגום עניין גדול …".
אך יש גם והרמב"ם תמה על תרגומו, במקום שנראה לו,
שתרגומו חורג משיטתו הכללית (של אונקלוס) ואינו מתאים לדרך בה הוא הולך במקומות מקבילים (עיין למשל דבריו מורה–נבוכים חלק א פרק סו)
וכן מקשה הוא במקומנו – אחר שחשב למצוא את שיטתו – על שלושה פסוקים הנראים חורגים:
הרמב"ם עצמו עונה לשאלה ההיא את הדברים הבאים:
מורה
נבוכים
חלק
א' פרק
מח:
וכאשר התבוננתי במה שמצאתי מנוסחי התרגום עם מה ששמעתי בזמן הלימוד,
(כלומר מה שזכור לו מלימודי הילדות, – פירוש הרב י.
ק.
) , מצאתי כי כאשר הוא מוצא את הראייה קשורה בעוול,
או נזק, או פשע, מתרגמו וגלי קדם ה', אין ספק כי מילת חזא באותו הלשון משמש להשגת והנחת הדבר שהושג כפי שהושג כמות שהוא, (כלומר שמילת "חזא"
מורה על השגת הדבר וידיעתו עם ההשלמה להניחו כפי המצב שהוא נמצא בו,
מבלי להתנגד לו או לסלוד ממנו. פירוש הרב י.
ק.
) ולפיכך אם מצא (אונקלוס)
שהראייה קשורה בעוול,
אינו אומר וחזא אלא וגלי קדם ה'.
(כאשר מילת ראיה המיוחסת לאלו–ה מקושרת עם איזו עולה,
לא יאמר וחזא,
מה שהיה מתבאר כהסכמת האלו–ה לעוולה, אלא וגלי קדם ה', לפניו נגלה, להורות על כך,
שמאתו לא נעלם מה שנעשה,
אע"פ שלא הסכים לכך. פירוש ר' יהודה אבן שמואל).
ומצאתי כל ראייה מיוחסת לה'
בכל התורה תרגמה וחזא פרט לאלה שאבאר לך: (בראשית כט, לב):
"כי ראה ה'
את עניי" – ארי גלי קדם ה' עולבני;
בראשית לא ,
יב):
"כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך" – ארי גלי קדמי,
על אף שהמדבר מלאך לא ייחס לו ההשגה המורה על הנחת הדבר כיון שהוא עוול;
(שמות ב, כה):
"וירא אלוקים את בני ישראל"
– וגלי קדם ה'
שעבודא דעמי. (שם ג, ט):
"וגם ראיתי את הלחץ" – ואף גלי קדמי דחקא … וכל זה הינו נמשך על דרך הכתוב: "והביט אל עמל לא תוכל"
(חבקוק א, יג)-
(ובכל אלה הלך אונקלוס לשיטתו,
מזוכרו את המאמר:
"והביט אל עמל לא תוכל").
ולפיכך כל שעבוד וכל מרי מתרגמו גלי קדמוהי, או גלי קדמי.
אבל הרמב"ם עצמו רואה שאין כלל זה בלי יוצאים מן הכלל, ולפיכך הוא ממשיך:
אלא שנסתר לי הביאור הנאה והחשוב הזה אשר אין בו ספק בשלושה מקומות,
שהיו ראויים לפי השיטה הזו שיתרגמם וגלי קדם ה'.
ומצאנו אותם בנוסחאות וחזא ה',
והם אלה, (בראשית ו, ה):
"וירא ה' כי רבה רעת האדם"; "וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה" (שם ו, יב);
"וירא ה' כי שנואה לאה"
(כט,
לא).
והקרוב לדעתי, כי זה טעות שנפלה בהעתקות,
כי אין בידנו כתב ידו של אונקלוס בזה, כדי שנאמר שמא יש לו בהן איזה באור.
ואולם הסבר אחד נותן מפרש התרגום הרב בן ציון יהודה בערקאוויץ (מוילנא)
בספרו "עוטה אור", ועל פי הסברו יתפרשו גם אותם שלושה פסוקים אשר תמה עליהם הרמב"ם,
ואלה דבריו (אחרי הביאו את דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל).
עוטה
אור
(נדפס
מחדש
בישראל
ע"פ
דפוס
מנחם
מן,
ווילנא,
תר"ג
(1843
) – ישראל תשכ"ט)
כלל העשירי,
עמ'
91:
ומאהבת הגר המתרגם ז"ל חתרתי לי במטמונים למצוא את הצפון בכוונתו ולהסיר תמיהות שנתקשה בהם הרב הגדול ז"ל ומצאתי אור מתנוסס לענ"ד בעהי"ת והוא כי לא יברח אונקלוס מלשון ראיה המיוחס לא–ל יתברך כאשר לא יברח מלשון דבור שתרגם תמיד,
וידבר – וימלל.
וכן,
"ודיבר ה' עם משה פנים אל פנים"
– עיין רמב"ן בפרשת ויגש,
שהעיר בזה כי ידבר הכתוב בלשון בני אדם ובפרט בלשון ראיה אשר מורה על השגת השכל כדברי הרב ז"ל.
אמנם עיקר מנוסתו היא מהתחדשות התנועה מן הבורא ית',
כי מילת וירא בלה"ק לשון עתיד עם וא"ו ההיפוך, מורה על התחדשות העניין, כלומר:
עתה ראה את הדבר ולא קודם לכן,
וכן בלשון ארמית מילת וחזא.
וזהו שלא ייתכן בחוקי הבורא ית' כי את הכל כאחת יראה,
אין דבר נעלם מאתו ית'.
ועתה תראה כי בדברים המעטים האלה יבואו על נכון כל דברי המתרגם כאשר אספר לפניך כסדר שסיפר הרב ז"ל.
"כי ראה ה'
בעניי"
– יקשה וכי חלילה מקודם לא ראה?! על כן תרגם וגלי קדם.
וכן "ראיתי אשר לבן עושה לך"
– לא אך עתה ראה, כי אם כל הימים אשר היה אתו,
אבל עתה הגיע עת השילום,
על כן תרגם בלשון גלי.
וכן כל הבא בשעבוד מצרים הלא נתמשך העניין זמן רב, האם לא ראה חלילה כבודו ית' מקודם עד זמן הגאולה, לכן יתרגם גם כן וגלי קדמי – רוצה לומר,
העניין כבר גלוי וידוע לפניו ית' אך עתה הגיע הזמן וידע אלוקים כתרגומו ואמר למפרקיהון.
וכן "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף, וירא ה' וינאץ,
כי יראה כי אזלת יד – יתרגם גם כן על דדרך הזה כי העניין גלוי וידוע לפני מכבר, אבל לא הגיע עת השילום כגמול הראוי לפי מעשיהם כאשר גזרה חכמתו ית'
אבל בכל התורה יתרגם וחזא כמו כל וירא דבראשית כי שם אין חסרין ההתחדשות בחוקו ית' אחרי אשר עידן הדברים לא היו ולא נבראו, ותכף כאשר הכינם וגם חקרם ראה כי טובים המה.
וכן באלה שזכר הרב ז"ל "וירא ה' כי רבה רעת האדם" ; "וירא ה' את הארץ והנה נשחת" השינוי בזה הלא אינו תלוי בחוקו ית'
רק ברעת האדם ובהשחתת הארץ אשר נתהווה עתה ולא קודם, לכן יתרגמו עפ"י הפשוט. וכן "וירא ה' כי שנואה לאה",
בא להורות כי תיכף כאשר נהייתה שנואה ראה ה'
ונתן לה הריון או–ל ה' הוא יודע, אבל בלשון אשר אמרה היא "כי ראה ה'
בעניי"
יתרגם בלשון גלי קדם ה'
וכן "כי שמע ה'
– ארי שמיע כי לא על הרגע הנראה והנשמע תדבר.