גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה עשירית (תשי"א)
פרשת ויצא
פרק ל"א
הערה:
לפרק זה עיין גם גליון ויצא תש"ז.
א.
לא,
א
וישמע את דברי בני לבן לאמור…
לא,
ב'.
וירא יעקב את פני לבן
1. ר'
שמעון
רפאל
הירש:
למה מדובר כאן תחילה על בני לבן ואחר כך על לבן?
יתץכן שהתנהגות הבן כלפי אביו כאן – נענשת היא מדה כנגד מדה ע"י התנהגות בני לבן כלפי אביהם. וכנראה שהם עכשו הקופצים בראש בבית אביהם,
כשם שבהיותו הוא צעיר, היה הוא קופץ בראש לפני אביו.
על יסוד איזה פסוק בפרשיות הקודמות נקבע קו זה שבאופיו של לבן.
2.
השוה על פי הפסוקים הנ"ל את יחסם של בני לבן ליעקב ליחסו של לבן ליעקב.
מה ביניהם?
ב.
גנבת התרפים
לא,
י"ט.
ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה.
דעות שונות לחכמים ולמפרשים בטעם מעשה זה של רחל אמנו ואלה מקצתם:
בראשית
רבה ע"ד:
"ותגנב
רחל את
התרפים" –
והיא לא נתכונה אלא לשם שמים. אמרה:
מה אנא מיזל לי ונשבוק הדין סבר בקלקוליה? (= כיצד אנו הולכים ומניחין לאותו זקן בקלקלתו.)
רש"י
לא, יט
ותגנב
רחל את
התרפים
– להפריש את אביה מע"א נתכוונה (ב"ר):
רבנו
בחי בשם
רבנו
חננאל:
כזו שיחזר בו ויאמר: "אלה גנוב אין בו ממש".
ראב"ע
לא, יט
ותגנב
רחל …
ויש אומרים שרחל גנבתם לבטל עבודת כוכבי'
מאביה ואילו היה כן למה הוליכה אותם עמה ולא טמנם בדרך.
רשב"ם
לא, יט
ותגנוב
רחל את
התרפים
– שלא יגידו ויודיעו ללבן כי רוצה יעקב לברוח כענין שנאמר אין אפוד ותרפים כי התרפים דברו און.
רגילים היו לקסום בהם:
כיצד משתדל המדרש ללמד זכות על רחל אמנו?
1.*
התוכל להגן על המדרש בפני התקפת ראב"ע בעזרת דברי ר' חננאל?
2.*
לפי דעת רבנו חחנאל רצתה רחל להלחם בע"ז של אביה באמצעות נשק האירוניה. היכן מצינו בנ"ך מלחמה באמצעי זה נגד האלילות?
4.
לכל
הפרושים
הנ"ל
מעיר
אברבנאל:
"איך נתפתתה רחל לגנוב את התרפים אשר לאביה, האם חשבה להרחיקו מעכו"ם – כדבריהם ז"ל – באמת סכלות גדולה יהיה זה לה בחשבה שלעת זקנתו ישנה דעתו?
ואם היות שנגנבו ממנו התרפים – יעשה לו אלוהים אחרים תחתיהם!
או אם חשקה בהם רחל לעבדם כאביה,
זה לא יתכן – חלילה וחס!
א.
מה בין אברבנאל לבין רבנו חננאל בתאורם את מצבו הנפשי של עכו"ם באבד לו אלוהיו?
ב.
** הסבר את דברי הרשב"ם באופן שלא תפל עליהם טענת אברבנאל.
שים לב לשני הפסוקים המובאים בדבריו הושע ג' ד';
זכריה י' ב'.
ג.
לא,
ל"ו.
ויחר ליעקב וירב בלבן ויען…
מה פשעי מה חטאתי…
בראשית
רבה ע"ד:
ויחר
ליעקב
וירב
בלבן: אמר ר' חנא בר יצחק:
קפדנותם של אבות ולא ענותנותם של בנים.
קפדנותם של אבות – מניין?
"ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן: "מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי"
– אתה סבור שמא מכות או פצעים היו שם? לא,
אלא דברי פיוסים.
יעקב מפייס את חמיו: "כי מששת את כל כלי,
מה מצאת מכל כלי ביתך"
– אמר ר' סימון:
בנוהג שבעולם, חתן שדר אצל חמיו, אפשר לו שלא להינות אפילו כלי אחד,
אפילו סכין אחד?
ברם כאן "מששת את כלי,
מה מצאת מכל כלי ביתך"?
– אפילו מחט, אפילו צינורא (=
מעין מחט לסריגה)
לא מצאת. ולא ענותנותם של בנים – מניין? מדוד,
שנאמר (שמואל א' כ')
"ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יונתן: מה עשיתי, מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נשפי" – מזכיר שפיכות דמים בפיוסו. ברם כאן (=
ביעקב):
"כי דלקת אחרי.
1.
הסבר את המושגים "קפדנות"
"ענוותנות"
המוזכרים כאן.
2.
הסבר את ההשוואה בין יעקב לדוד שבדברי המדרש.
3. מצא את הקו הזה בפיוסי דוד אף בשמואל א'
פרק כ"ו!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת האחת עשרה (תשי"ב)
פרשת ויצא
ל"א
א.
שאלות סגנון ומבנה
1.**
א'.
לקח
יעקב
את
כל
אשר
לאבינו
ומאשר
לאבינו
עשה
את
כל
הכבוד
הזה.
הסבר את הכפל שבפסוק זה.
2.
* ה'.
רואה
אנכי
את
פני
אביכן
כי
איננו
אלי
כתמול
שלשום
ואלוקי
אבי
היה
עמדי.
לכאורה אין קשר בין שני חלקי הפסוק והמלים "ואלוקי
אבי
היה
עמדי"
אין מקומן בתוך הספור על התנהגות לבן (המתחיל בפ' ה'
ומסתיים בפ' ח').
הסבר מהו הקשר ההגיוני בין שני חלקי הפסוק!
ב.
לא,
א–ג
א'.
וישמע
את
דברי
בני
לבן…
ב'.
וירא
יעקב
את
פני
לבן…
ג'.
ויאמר
ה'
אל
יעקב…
רד"ק:
בפניו הכיר, כי איננו עמו בלבו כתמול שלשום, כי ראה פניו זועפים, ובעודנו חושב במה שהיה שומע ורואה בא אליו דבר אלוקים בחלום.
לכאורה אין רד"ק אלא חוזר על דברי הכתוב. הסבר מה תיקן בדבריו!
ג.
לא,
ג.
ואהיה עמך.
רש"י
לא, ג
שוב
אל ארץ
אבותיך
– ושם אהיה עמך אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך (ב"ר):
תנחומא
ישן:
ואהיה
עמך: כל הימים שהיה יעקב בביתו של לבן לא דבר עמו הקבה"ו,
והיה יעקב מהרהר ואומר: כך הניחני הקבה"ו?
לא כך אמר לי הקבה"ו:
"והנה אנכי עמך".
ידע הקבה"ו מה הרהר בלבו, אמר לו הקבה"ו:
אתה מבקש שאהיה עמך. הפרש עצמך מלבן הרשע ואהיה עמך.
1. **
מה קשה לרש"י ומה ראה צרך להביא את דברי המדרש?
2.
כיצד מקצר רש"י את דברי המדרש?
3. מה הרעיון המבוטא בדברי המדרש הזה?
4.
היכן מצינו ברש"י לפרשת לך לך רעיון זה?
ד.
לא,
ד'.
וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו.
מדרש
אגדה:
"השדה
אל צאנו"
– מכאן לאדם שרוצה לדבר דבר בסתר, שיצא לשדה ויספר במקום שאין שומעין אותו,
שאזנים לכותל, ואזנים ליער אבל בשדה אין כלום.
רד"ק
ד"ה
השדה אל
צאנו: שיבואו אליו השדה במקום שהיה רועה צאנו.
מה בין המדרש לבין דברי רד"ק?
ה.
לא,
ז'.
ואביכן התל בי והחליף את משכרתי עשרת מונים.
רמב"ן:
זה היה אמת ואם לא ספרו הכתוב מתחילה. וכן אמר לו:
(ל"א מ"א)
"ותחלף את משכורתי עשרת מונים".
וכזה במקומות רבים בתורה…
1. מה קשה לו?
2.
הסבר את הבטוי "זה היה אמת".
(והשוה גם ראב"ע שמות י"ד י"ב).
3. *
הבא אחדים מן "המקומות הרבים בתורה"
שעליהם ירמוז כאן.
הבא מקום דומה לזה גם מפרשת ויצא ("שהיה אמת ואם לא ספרו הכתוב").
4. *
מניין לרמב"ן "שזה היה אמת"
ומניין לו שאין לפרשו כמו שפירש הוא עצמו (בפרושו השני) "ואת הארץ תסחרו"
(בראשית מ"ב ל"ד)
וכמו שפירש רש"י (בראשית נ' ט"ז)
"אביך צוה לפני מותו".
5. **
התוכל למצוא בפרק ל' רמז להתנהגות זו של לבן,
שתמארה יעקב כאן בפסוקים ז'-ח'?
(להסכם שבין יעקב ללבן בצאן בפרק ל'
ל"א–ל"ה עיין גליון ויצא תש"י!)
ו.
חלום יעקב י'-י"ג
רמב"ן
לא, יג
אנכי האל בית אל –
יספר יעקב לנשיו כל מה שאמר לו מלאך האלהים בחלום, כי הכל פיוס להם שתלכנה עמו, אבל מה שיספר לא חלום אחד הוא,
כי מאמר "שא נא עיניך וראה כל העתודים" היה בהיותו עובד את לבן בצאנו, בעת יחם הצאן,
באחת מהשנים הראשונות,
ומאמר "אנכי האל בית אל" היה אחר כן בעת הנסיעה,
כי אחר שאמר לו קום צא מן הארץ הזאת,
לא נתעכב עוד בחרן לרעות עוד צאן לבן ויעלו התישים על הצאן ותלדנה נקודים וטלואים,
רק ממחרת החלום שלח לרחל וללאה ויספר להם חלומו והלכו להם …
מדוע עלינו לפרש שיעקב מספר בזה לנשיו שני חלומות?
** מה הרמז לכך בפסוקים?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, ענה לפי בחירתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השתים עשרה (תשי"ג)
פרשת ויצא
פרק ל"א
הערה:
לניתוח שני הנאומים החשובים שבפרק זה, של לבן (פסוקים כ"ו–ל')
ושל יעקב (פסוקים ל"ו–מ"ב)
עיין גליון ויצא תש"ז!
א.
שאלה כללית:
הסבר במה מהוה פרשת ויצא כולה – החל מן (כ"ח י') "ויצא
יעקב
מבאר
שבע"
ועד (ל"ב – ג')
"ויקרא
שם
המקום
ההוא
מחנים"
– חטיבה סיפורית אחת שלמה.
(ואל יטעוך מחלקי התורה לפרקים שסיימו פרק במלים "ויאכלו לחם ולינו בהר" – כי אין זה סיום!)
העזר בתשובתך בתהלים מזמור צ"א המושפע לדעת רבים מחכמינו מפרשת ויצא.
ב.
שאלה בתרגום אונקלוס.
בשתי פנים יתרגם אונקלוס פעל "ראה"
בתורה המיוחס אל ה' יתברך.
שים לב:
|
בראשית
ארי גל קדם ה' עלבוני (גלוי לפני ה') בראשית ארי גלי קדמי ית כל די לבן עביד לך בראשית ית עמלי וית לאות ידי גלי קדם ה' שמות גלי קדמי ית שעבודא דעמי. |
בראשית וחזא ה' יתברך נהורא בראשית וחזא ה' יתברך כל דעתך בראשית ארי יתך חזיתי זכאי שמות וחזא ה' ארי אתפני למחזי |
התוכל להסביר, למה תרגם המתרגם בשלשת הפסוקים המובאים מתוך פרשתנו (וכן בשמות במקום הנזכר) את הפעל "ראה"
– גלי קדם ה'?
(העזר
בדברי
הרמב"ם
במורה
נבוכים
חלק א'
פרק
מ"ח:
"וזה כלו היה נמשך ונראה בו: (חבקוק א' י"ג)
"והביט אל עמל לא תוכל".
פירוש "וזה כולו היה נמשך": ובכל אלה הלך אונקלוס לפי שיטתו מזכרו את המאמר בחבקוק. (יהודה אבן שמואל)).
ג.
שאלת מבנה
פרטי עבודת יעקב בבית לבן ונאמנותו ומסירותו בעבודה זו אינם מסופרים במקומם הכרונולוגי בפרק כ"ח (אחרי פסוק כ'
או אחרי פ'
ל')
אלא רק בפרקנו אחרי עזוב יעקב את לבן ולא בדברי הכתוב כי אם בדברי יעקב עצמו (פסוקים
ל"ח–מ"א).
1.
הסבר,
מה ראתה התורה לדחות תאור עבודתו וסבלו של יעקב עד כאן?
2. **
השוה למקומנו בראשית
מ"ב
כ"א
ועיין
רמב"ן
שם וכן שמואל א'
כ"ח ג'.
מהו הקשי המשותף בכל שלשת המקומות והאם ניתן הוא לישוב בדרך אחרת?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, ענה לפי בחירתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שניה (תש"ג)
פרשת ויצא
פרק ל"א י"ז–מ"ב
א.
רש"י
לא, כ"ג
דרך
שבעת
ימים –
כל אותן שלשה ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים ובשביעי השיגו לבן למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים הלך לבן ביום אחד (שנאמר וירדוף אחריו דרך שבעת ימים ולא נאמר וירדוף אחריו ז'
ימים):
רמב"ן לא כב
ביום
השלישי
– שהרי דרך ג'
ימים היה ביניהם דרך שבעת ימים כל אותן ג'
ימים הלך המגיד להגיד את לבן שהלך יעקב לדרכו,
נמצא רחוק מלבן ששה ימים,
ובשביעי השיגו, ולמדנו שכל מה שהלך יעקב בששה ימים הלך לבן ביום אחד לשון רש"י מבראשית רבה (עד ו):
ונכון הוא שילך לבן כגבור לרוץ ארח,
כי כן דרך הרודפים, אבל לבן דרך שלשה ימים שם בין צאנו ובין הצאן אשר ביד יעקב,
לא בין העיר ובין צאנו,
כאלו לבן רועה צאנו במזרח לעיר, יעקב למערבה, וביניהם דרך שלשת ימים והנה יעקב מן העיר נסע כי שם ביתו בניו ובנותיו וכל אשר לו מלבד הצאן,
והוגד ללבן ביום השלישי כי לא הרגישו ביום הראשון,
ושב לבן לעירו ולקח את אחיו משם,
ורדף אחריו מעירו שבעה ימים,
והשיגו ביום השביעי אבל נאמר על דעת בראשית רבה,
כי מן השדה אשר שם הצאן נסע יעקב, ולבן לקח את אחיו עמו מגוזזי צאנו ובפרקי רבי אליעזר (פרק לו) נראה כי לבן שב לעירו ומשם לקח כל גבור וכל בן חיל ורדף אחריו משם:
הסבר את דברי רש"י ואת דברי רמב"ן בעזרת שני ציורים.
מדוע נמנע הרמב"ן לפרש כרש"י?
ב.
מה ראה אונקלוס לתרגם:
לא,
י"ט
ותגנב
– וכסיאת,
לא,
כ'
ויגנב – וכסי
ולא כדרכו בכל מקום
מ'
ט"ו;
מ"ד
ח' –
נצב;
שמות
כ', י"ג
–
תנצב וכד'
וכן תרגם גם כ' ג'
ויבא
אלקים
אל
אבימלך.
לעומת זה עיין תרגומו מ"ו ב' ויאמר
אלקים
לישראל
במראות
הלילה.
ג.
לא,
כד
מטוב
ועד
רע.
כיצד מבארים את הביטוי הזה:
רש"י,
לא,
כד
מטוב
ועד רע
– כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים (יבמות קג):
ראב"ע,
לא,
כד
מטוב
ועד רע
– שתחשוב אתה שהוא טוב לו לא תדבר לו להשיבו:
רמב"ן,
לא,
כד
מטוב
עד רע
– כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, לשון רש"י ופשוטו, השמר לך פן תדבר עמו לעשות לו טובה אם ישוב עמך מדרכו, או פן תפחידנו לעשות לו רעה אם לא יבא עמך, כי אני צויתיו לשוב אל ארצו:
אברבנאל:
כשאדם יוכיח חברו יוכיחו באחד משני דרכים:
אם התחיל בדברים טובים וסיים בדברים רעים כאלו תאמר:
האלקים יודע שאהבת עולם אהבתיך,
אבל בעבור מה שעשית לי הרבי לך אויב אכזרי,
ואם שיתחיל בדברים רעים ויסיים בטובים כאלו תאמר: אתה עשית עמדי דברים רעים כאדם נבזה ונקלה אבל עם כל זה לא אעזוב את אהבתך,ולכן הזהירו ה'
ללבן אם תרצה להוכיחו מרע אל טוב שהתחיל בדברים רעים ותסיים בטובים – נהה מה טוב ומה נעים, אבל השמר לך מדבר עם יעקב באופן האחר, שהוא מטוב עד רע,כי הכל הולך אחרי החתימה – וכן עשה לבן…
ומדוע אין לפרשו כדרך שפרשו ביטוי זה בבראשית כ"ד,
ב';
בשמואל ב', י"ג,
כ"ד.
ד.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:
1. לראב"ע
לא, כ"ד
ויבא
אלהים
אל לבן
הארמי –
קודם וידבק אותו ופי' וכבר בא אלהים וכבר הראיתיך רבי' כמוהו.
ובא השם לכבוד יעקב:
2. לראב"ע לא, כ"ה
אהל
יעקב –
מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ויעקב תקע את אהלו בהר ולבן תקע את אהלו עם אחיו בהר הגלעד:
3. לרמב"ן
לא, כ"ד
וטעם
אל לבן
הארמי –
להגיד כי אף על פי שהוא ארמי,
ואנשי מקומו אנשי תרפים ועוננים כפלשתים (ישעיה ב ו),
בא אליו חלום הנבואה לכבוד הצדיק וכן ויגנב יעקב את לב לבן הארמי,
אף על פי שהוא הארמי הקוסם בעל התרפים:
4. לרמב"ן
לא, ל"ו
ויחר
ליעקב
וירב
בלבן –
מתחילה נתן לו רשות לחפש,
כי אמר עם אשר תמצא את אלהיך,
ואמר נגד אחינו הכר לך מה עמדי,
ואיך ימצא אם לא יחפש וימשש, אבל מתחלה היה חושש אולי אחת הנשים או העבדים גנבו את אלהיו, ועתה בראותו כי אינם עמהם חרה אפו כי אמר לא אבד את אלהיו רק תואנה הוא מבקש ממני, אמר לו למה דלקת אחרי כאשר ירדוף האדם אחרי הגנב, הנה לא מצאת עמי מכל כלי ביתך דבר, והיה ראוי לי לקחת ממך כל מה שאוכל, כי אתה החלפת את משכורתי עשרת מונים והיית תובע ממני הטרפות,
ושלמתי לך שלא כדין:
5. לרשב"ם
לא, ל"ח
לא
שכלו –
מתוך חוסר מרעה ומתוך שמירה פחותה:
6. לרש"י
לא, ל"ט
גנבתי
יום
וגנבתי
לילה –
גנובת יום או גנובת לילה הכל שלמתי:
גנבתי
– כמו (איכה א) רבתי בגוים שרתי במדינות (ישעיה א) מלאתי משפט (הושע יא) אוהבתי לדוש:
ה.
ל"א לא.
כי יראתי כי אמרתי פן…
הכתב
והקבלה:
לכן לא גליתי את אזנך,
כי יראתי אם הייתי אומר לך פן תגזול, כי הראשון נתינת טעם כמו ולא נחם…
כי קרוב הוא (שמות י"ג י"ז)
ותרגומו "זוייל"
והשני כמלת אם תנאי כמו כי תפגע שור אויבך (שמות כ"ג ד') ותרגומו "ווען".
במה שונה פרושו מפרוש הפסוק הרגיל ומהי מעלת פרושו?
ו.
לא,
ל"ח.
זה עשרים שנה אנכי עמך.
לא,
א.
זה לי עשרים שנה בביתך.
מה טעם החזרה הזו ולמה אמר בפעם השניה "לי"?
ז.
לא,
ל"ט.
טרפה לא הבאתי.
1.
בעל
אור
החיים
מקשה:
קשה,
איך יוצדק לאמר בדבר שנטרף (ע"י חיה) לשון הבאה?
כיצד יש לתרץ קושיה זו בדרך הפשט?
2. רש"י
לא, לט
טרפה
– ע"י ארי וזאב:
מה ראה להביא דוקא שתי החיות האלה כדוגמא?
ענה על שתי השאלות האלה רק אחרי עיון בשמות כ"ב ט' י"ב וביחוד פסוק י"ב ורש"י ורשב"ם שם.
שמות רש"י כב, ט
(ט)
כי
יתן איש
אל רעהו
חמור או
שור –
(ב"מ צד) פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם לפיכך פטר בו את הגנבה כמו שכתוב וגונב מבית האיש אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לשבועה למדת שפוטר עצמו בשבועה זו ופרשה זו אמורה בש"ש לפיכך אינו פטור אם נגנבה כמו שכתוב ואם גנוב יגנב מעמו ישלם אבל על האונס כמו מת מעצמו או נשבר או נשבה בחזקה ע"י לסטים:
אין
רואה –
שיעיד בדבר:
כב,
יב
(יב)
אם
טרף יטרף
– ע"י חיה רעה:
יבאהו
עד –
יביא עדים שנטרפה באונס ופטור:
הטרפה
לא ישלם
– אינו אומר טרפה לא ישלם אלא הטרפה יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם.
טרפת חתול ושועל ונמיה משלם.
טרפת זאב ארי ודוב ונחש אינו משלם ומי לחשך לדון כן שהרי כתיב ומת או נשבר או נשבה. מה מיתה שאין יכול להציל אף שבר ושביה שאין יכול להציל:
רשב"ם כב, יב
יביאהו
עד –
קצת מאברי הטריפה לעדות כדכתיב כאשר יציל הרועה מפי הארי שני כרעים או בדל אוזן:
הערה:
כהמשך לשאלון תולדות שאלה א1.
כ"ו כ' ד"ה ויקרא שם הבא קרה בפרשתנו
דברי הרמב"ן לכ"ט,
ב'
וירא
והנה באר
בשדה –
והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה יאריך הכתוב בספור הזה להודיענו כי קווי ה'
יחליפו כח, ויראתו תתן עוז,
כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף,
ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים,
ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כלם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל:
ולרבותינו בבראשית רבה (ע ח) גם בזה להם סוד רמז לעתיד, כי נזדמן לו ככה שנכנס בדרך הבאר,
ולא נאספו כל העדרים רק שלשה מהם,
ובא בזמן שהאבן על פי הבאר והעדרים שומרים לה,
וכל הענין המסופר כאן, להודיעו שיצליח בדרך הזה ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה, כי הבאר ירמוז לבית המקדש,
וג'
עדרי צאן עולי שלשה רגלים,
כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקדש,
או שירמוז כי מציון תצא תורה (ישעיה ב ג)
שנמשלה למים (ב"ק יז), ודבר ה' מירושלם ונאספו שמה כל העדרים,
באים מלבא חמת עד נחל מצרים (מ"א ח סה)
וגללו את האבן והשקו, שמשם היו שואבין רוח הקודש והשיבו את האבן, מונח לרגל הבא:
עצה
טובה: (לא למתחילים) בקשר לשאלה ב2.
קרא מורה נבוכים חלק ב'
פרק מ"א.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה הששית (תש"ז)
פרשת ויצא
ל"א כ"ח–מ"ב
א.
דברי לבן כ"ו–ל'.
שאלות
מבנה
וסגנון:
1. מהו מבנה הנאום הזה והיכן נקודת הגבה?
2. האם השאלות בפסוקים כ"ו–כ"ז הןה הן שאלות רטוריות או שאלות ממש?
3. *
מה בין כ"ו "ותגנב את לבבי"
ובין כ"ז "ותגנב אותי"?
4.
השוה את דברי הכתוב בתארו את בריחת יעקב.
לא,
י"ז.
יעקב
וישא
את
בניו
ואת
נשיו
על
הגמל
לא,
י"ח.
וינהג
את
כל
מקנהו.
5.
לדברי לבן בתארו את הבריחה כ"ז:
ותנהג את בנותי.
מהי סבת השנויים ומדוע בחר לבן בלשון פִּעֵל (וַתְּנַהֵג)?
* מהי מובנו המיוחד של "ועתה"
בפסוק ל'?
(והשוה דברים ד'
א'
ועתה ישראל שמע…
והשוה דברים י'
י"ב ועתה ישראל…
ועין רש"י שם!
והשוה שמואל א'
י"ב י"ג ועתה הנה המלך…
והשוה שופטים ט'
ט"ז ועתה אם באמת ובתמים…)
ב.
לא,
ל"ו
רמב"ן
לא, לו
ויחר
ליעקב
וירב
בלבן –
מתחילה נתן לו רשות לחפש,
כי אמר עם אשר תמצא את אלהיך,
ואמר נגד אחינו הכר לך מה עמדי,
ואיך ימצא אם לא יחפש וימשש, אבל מתחלה היה חושש אולי אחת הנשים או העבדים גנבו את אלהיו, ועתה בראותו כי אינם עמהם חרה אפו כי אמר לא אבד את אלהיו רק תואנה הוא מבקש ממני, אמר לו למה דלקת אחרי כאשר ירדוף האדם אחרי הגנב, הנה לא מצאת עמי מכל כלי ביתך דבר, והיה ראוי לי לקחת ממך כל מה שאוכל, כי אתה החלפת את משכורתי עשרת מונים והיית תובע ממני הטרפות,
ושלמתי לך שלא כדין:
1. מה קשה לו?
2.
השוה את מקומנו לפסוקים הבאים:
שמות
ל"ב
י"ט
ספורנו לב, יט
וירא
את העגל
ומחולות
ויחר אף
משה –
כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו,
כענין כי רעתכי אז תעלוזי ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותן הלוחות:
במדבר י"ב,
ט
ספורנו במדבר יב,
ט
ויחר
אף ה'
בם.
שלא נכנעו תיכף כמו שעשה דוד באמרו אל נתן חטאתי (שמואל–ב יב,יג)
–וילך.
במדבר ט"ז ט"ו
מה הקשי המשותף בפסוקנו ובשלשת הפסוקים הנ"ל?
ג.
דברי יעקב ל"ו–מ"ב.
שאלות
מבנה
וסגנון:
1. מה מבנה הנאום הזה?חלק אותו לפסקאות!
מהי נקודת הגבה בנאום
2. *
למה חזר יעקב פעמים על דבריו:
לא,
ל"א:
זה
עשרים
שנה
אנכי
עמך
לא,
מ"א:
זה
לי
עשרים
שנה
בביתך
ומהי סבת השנויים בחזרה?
3. *
ע"י איזה אמצעי סגנוני מובלטת התרגשות יעקב בתחילת נאומו?
4.
השוה את דברי הכתוב כ"ג:
וירדף
אחריו
דרך
שבעת
ימים
לדברי יעקב ל"ו:
כי
דלקת
אחרי
מדוע בחר יעקב בפעל זה ומה בינו לבין רדף?
ד.
לא,
ל"ח.
רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי.
* ספורנו
לא, לח
רחליך
ועזיך
לא שכלו
– הנה הפך זה מצאת בי שלא בלבד עבדתיך באמונה במשפט הצדיקים אבל היטבתי לך יותר שהשתדלתי באופן שלא שכלו:
ואילי צאנך לא אכלתי. אפילו כמנהג שאר הרועים:
מה קשה לו ומה תיקן בדבריו?
חזקוני:
ד"ה
לא אכלתי:
מנהג הרועים כשהוא נוהג צאן למרחוק למצא מרעה דשא ואינו מוצא לקנות לו מזון לפי שנתרחק מן הישוב, לוקח לו מאילי הצאן שאינם ראויים לפיה ואוכלם.
מה קשה לו ומה תיקן בדבריו?
ה.
לא,
ל"ט.
טריפה לא הבאתי אנכי אחטאנה מידי תבקשנה.
אור
החיים
מקשה:
קשה איך יוצדק לומר בדבר שנטרף לשון הבאה?
נסה לענות לשאלתו!
רש"י
לא, לט
טרפה
– ע"י ארי וזאב:
מה קשה לו?
(עיין שמות כ"ב י"ב רש"י–רמב"ן).
רש"י שמות כב,
יב
אם
טרף יטרף
– ע"י חיה רעה:
יבאהו
עד –
יביא עדים שנטרפה באונס ופטור:
הטרפה
לא ישלם
– אינו אומר טרפה לא ישלם אלא הטרפה יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם.
טרפת חתול ושועל ונמיה משלם.
טרפת זאב ארי ודוב ונחש אינו משלם ומי לחשך לדון כן שהרי כתיב ומת או נשבר או נשבה. מה מיתה שאין יכול להציל אף שבר ושביה שאין יכול להציל:
רמב"ן כב, יב
אם
טרף יטרף
– על ידי חיה רעה יביאהו עד יביא עדים שנטרפה באונס ופטור זה לשון רש"י ויש לתמוה,
למה הצריך הכתוב בכאן עדים,
ולמעלה אמר שבועת ה' תהיה בין שניהם,
והדין בהם שוה הוא, שאם יש לו עדים יפטר במת ונשבר ונשבה וכן בנטרף, ואם אין לו עדים נשבע על כלן ואינו משלם ושמא כי דבר הכתוב בהווה שהשור כשימות באבוס בעליו או יעלה לצוק ונשבר אין רואה בו,
וכן הנשבה בליסטים מזויין שבא עליו ונטלו מן העדר והלך לו,
אבל האריה והדוב כאשר יטרוף יקרא עליו מלא רועים,
ולכן יאמר שיביא אותם לב"ד ויפטר:
או שנפרש שבא הכתוב ללמד על דינו של איסי בן יהודה שאומר (ב"מ פג -)
אין רואה (לעיל פסוק ט)
פטור,
הא יש רואה יביא עדים ויפטר, ופירושו,
שאם אירע האונס במקום שהאנשים מצויין שם כל היום אין סומכין על שבועתו וצריך להביא העדים ודרך הטרפה שתהיה כן כאשר אמרנו, ולכן הצריך בה הכתוב שיביא העדים ור"א אמר יביאהו עד, שיביא קצת הנטרף,
שתי כרעים או בדל אוזן,
להיות לו לעד וכן ראיתי במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי אבא שאול אומר יביא עדידה,
שנאמר (עמוס ג יב)
כה אמר ה'
כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים וגו':
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)
פרשת ויצא
פרק ל"א פסוקים ל'-נ"ד
א לא, ל"ט:
גנבתי יום וגנבתי לילה:
רש"י:
ד"ה
גנבתי
יום
וגנבתי
לילה: גנובת יום או גנובת לילה הכל שלמתי.
ד"ה גנבתי: כמו (איכה א') "רבתי בגויים, שרתי במדינות"; (ישעיה א') "מלאתי משפט"; (הושע י') "אוהבתי לדרש".
שד"ל:
המשתדל
("והוא
פירוש
על קצת
מקומות
מן התורה")
וינא
1847
ד"ה
אחטנה: אונקלוס לא תרגם כמשמעו, רק פירש: מה שהיה חסר מן המנין מידי תבקשנו.
ובמקום "גנובתי יום" אמר אונקלוס: "שמרתי ביום ושמרתי בלילה".
ונראה לי כי שמע אונקלוס את ההמון מקשים בי"ד שנים הראשונות מהיכן היה לו לשלם?
והלא לא היה לו כלום?
ואע"פ שאפשר להשיב,
שהיה ממעט במאכלו ובלבושו, מכל מקום אונקלוס השמיט עצמו מן הקושיה ופרש, שמתוך שהיה לבן מבקש הטריפה מיעקב והיה גוער בו בחימה ויעקב לא היה לו לשלם,
היה מוכרח לשמור ביום ובלילה;
וענין זה אמנם הוא נכלל בדברי הפסוק שאחר זה.
גם נראה לי,
כי להיות מילת גנבתי כתובה בלא וי"ו,
יתכן שהיה אונקלוס קורא: "גנבתי (גמ"ל קמץ, נו"ן פתח) יום,
גנבתי ליה". והכוונה אני הייתי משלם הטריפה ומידי תבקשנה והיה הענין כאלו אני הוא הגונב,
בין אם נאבדה ביום, בין אם נאבדה בלילה.
ואונקלוס לא רצה להשמיע אל העם המליצה הזאת, שלא היו מבינים אותה ותרגם לבן כאלו הוא גנב,
הוצרך יעקב לשמור יפה, בין ביום בין בלילה.
ואיננו רחוק שקריאת "גנובתי"
אינה אלא תקנת סופרים, שהחכמים הראשונים התקינו שתהיה הקריאה כך, כדי להרחיק המליצה התמוהה "גנבתי יום וגנבתי לילה". (גמ"ל בקמץ, נו"ן בפתח).
אליהו
בן אמוזג:
אם
למקרא
(ליוורנא
תרכ"ב
1862)
ד"ה
אנכי
אחטנה: המשתדל עקם לנו את הכתוב ואמר שהקריאה הנכונה גנבתי יום וגנבתי ליה (גימ"ל בקמץ, נו"ן בפתח) ופרושו תאר לו כמדרש רחוק.
וכל הדוחקים יתבטלו,
כשנפרש "מידי תבקשנה" דבק עם "גנובתי וגו'". ועל הטרפה אמר "אנכי אחטנה", ועל הגנובה אמר "מידי תבקשנה". ונוסף הכנוי קודם השם כמו (שמות ב') "ותראהו את הילד",
כאלו אמר: מידי תבקשנה הגנובה ביום והגנובה בלילה.
וכנה לעצמו הגנובה,
כי כן יאות,
כי כמו שיאמר על הגונב "גנבתו"
(גימ"ל צירי), כמו (שמות כ"ב ב') "ואם אין לו ונמכר בגנבתו",
כן יאמר על הנגנב "גנובתו".
1. מה הם הקשים שבפסוקנו שאותם הם מיישבים?
2. מה ראה שד"ל לדחות את הנקוד של נקדנינו?
3. מהו ההבדל בין פרושו של רש"י לבין פרושו של בן אמוזג?
4. מה פירוש המלים המסומנות בקו בפרוש בן אמוזג, ומהי ראיתו שמביא הוא משמות ב' ו'?
ב.
מדברי המדרש:
בראשית
רבה ע"ד:
"אנכי
אחטנה
מידי
תבקשנה" אני הייתי חוטא על הארי,
שכך גזר הקב"ה על הארי,
שיהיה טורף ואוכל מצאנו של לבן בכל יום; ואם תאמר, שאם היה רועה אחר (=
אף הוא) היה מצילן? ת"ל:
(ישעיה ל"א)
"כאשר יהגה הארי והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רועים מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה".
"גנובתי יום וגונבתי לילה" – קריין לי גנבא ביממא וגנבא בלילה.
מדרש
החפץ
(כ"י
מתוך כשר
תורה
שלמה: בראשית
ל"א
סימן צ"ב
בבאור
שם.) "גנובתי יום וגנובתי לילה: נגנבו ימי עם לילותי ואבדו בשיורתך.
(לדברי בראשית רבה מעיר מתנות כהונה:
ד"ה גנבא ביממא:
הבריות קורין אותו כן, שחשדוהו שלקח משל אחרים למלאות מספר הצאן,
מפני שראו שלא חסר ממנינו כלום ועוד פרצו לרוב,
שלא כמנהג.
ובספר
חצי
מנשה *
מביא
ר"י
יונגיליני:
ונראה לי לשון גנובתי: לפי שהקב"ה שם חוק לאריות לטרוף (תהילים ק"ד)
"תשת חשך ויהיה לילה בו תרמוש כל חיתו יער הכפירים שואגים לטרף" ומבקשים טרפה, ואני הייתי גונב מן הראוי להם בלילה,
וגם מן היום הייתי גונב להם הראוי להם, כי לא יאספון עד שתזרח השמש ורשאים עוד לטרוף מעלות השחר עד הנץ חמה, ולא היו טורפים.
מנחת
יהודה
לטהעאדר
– אלבעק,
ברלין
תרפ"ו:
לדעתי צריך לומר:
"קריין לי גנבי"
בלשון רבים, והכונה שהגנבים קורין אותו ביום ומעירין אותו משנתו בלילה,
כי צריך הוא לעמוד על המשמר כל היום וכל הלילה.
*)
פרושים על התורה מחכמי ספרד צרפת ואשכנז נעתקו מכ"י לונדון אוקספורד לידען ומינכן מאת מנשה גראסברג מטרעסטינא (לונדון תרפ"א)
1. מה ההבדל בין שני המדרשים בפירוש המלה "גנובתי"?
2. כשר (תורה שלמה בבאורו לדברי בראשית רבה הנ"ל):
המתנות כהונה דחוק…
ולי נראה דיש לפרש ע"פ מה שנאמר בס' חצי מנשה,
הסבר למה יש לבקר את הפירוש השני על הראשון?
ד.
לא,
נ"ב.
עד הגל הזה ועד המצבה
אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה
ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה.
אברבנאל:
נראה לי לפרש שיתחיבו בבא רעה צרה וצוקה לאחד מהם, שהאחד יבוא לעזרו ולהצילו הימנה,
כדרך האחים הנאמנים שאח לצרה יולד…. "לרעה"
– ר"ל להיות רעה לאחד ממנו,
שהאחר יבוא לעזור ולהציל את חברו ולכן אמר "אם אני לא אעבור" "ואם אתה לא תעבור" בלשון שולל כי יהיה אז הגל והמצבה עדים על רשעתו.
ויהיה כפי זה הפירוש האמתי "לרעה"
כמו (קהלת ה' י"ד)
ו"עושר שמור לבעליו לרעתו", שפרושו שהוא שמור לו כדי שבו ינצל מרעתו.
1. במה שונה אברבנאל מן הפירוש המקובל לפסוקנו?
2. מה המריצו לפרש בדרך זו?
3. במה שונה הוא בפירושו מן הפירוש המקובל לקהלת ה'
י"ב?
ה.
לא,
מ"ו.
ויאמר יעקב לאחיו
רמב"ן:
ד"ה
ויאמר
יעקב
לאחיו: לאחי לבן אשר באו עמו,
כי לא רצה לומר כן לחמיו, שהיה נוהג בו כבוד, וכן (נ"ד)
"ויקרא לאחיו לאכול להם" – לאחי לבן, ולא קרא ללבן דרך כבוד,
כאלו הכל ברשותו והכל שלו.
ודומה להם (מ"ז ג') "ויאמר פרעה לאחיו מה מעשיכם."…
שד"ל:
(אחרי הביאו דברי רמב"ן הנ"ל)
ואולי היה מדרך העברים להקים מצבה, והיה מדרך הארמיים להקים גל.
ולפיכך יעקב הקים מצבה ואמר לאחי לבן שיעשו גל.
ואולי הארמיים היו נוהגים להקים גל של אבנים הרבה,
סימן לאלוהות הרבה שהיו עובדים והעברים התרחקו ממנהגם והקימו מצבה שהיא אבן אחת,
סימן לאל יחיד שהיו עובדים.
1. מה הקשי בפסוק מ"ו שמיישבו הרמב"ן ומה סיועו מבראשית מ"ז ג'?
2. מהי הפליאה בפסוק נ"ב שמיישב שד"ל בפרושו?
ו.
שאלה בתרגום אונקלוס
ל'.
למה גנבת את אלוהי
למה נסיבת את דחלתי
ל"ב.
אם אשר תמצא את אלוקיך לא יחיה
אתר דתשכח ית דחלתך לא יתקיים
1.**
מה ראה לפרש כאן אלוקים "דחלן"
(= יראה)
ולא כפי שמפרש ע"ז – טעות.
השוה
שמות
ל"ב:
עשה לנו אלוהים
עיביד לנא דחלן.
בראשית ל"ה ב':
הסירו את אלוהי הנכר
ית טעות עממיא דביניכון
דברים
י"ב
ל':
פן תדרוש לאלוהיהם
דלמא תיתבע לטעותהון
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת החמש עשרה (תשט"ז)
פרשת ויצא
ל"א
הערה:
לספור סבלו של יעקב בבית לבן (פסוקים ל"ח–מ"א)
עיין גליון ויצא תשי"ג שאלה ג.
עיין שם.
א.
לא,
ל"ב.
עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה
רש"י
ד"ה
לא יחיה:
ומאותה קללה מתה רחל.
ראב"ע
ד"ה
לא
יחיה: רק אהרגנו. ויש אומרים, שהוא דרך תפלה.
על כן מתה רחל בדרך.
אם כן – יראנו מי התפלל על אשת פנחס?
בעל
הטורים:
לא
יחיה: ראוי לתלותו כגנב – וידי תהיה בו ראשונה להמיתו.
1. מה בין רש"י לראב"ע בפרוש פסוקנו?
2. *
למה התכון ראב"ע בהביאו את "אשת פנחס" ומה רצה להוכיח באמצעות הזכרת שמה? (הסבר את ההשקפה הגלומה בדבריו אלה!)
3.
** לדברי
ראב"ע
אלה מעיר
בעל גור
אריה:
ודברי הבאי הם אלו! כי אינה דומה רחל לאשת פנחס…
התוכל להסיר תלונת ראב"ע מעל דברי המדרש המובא ברש"י,
ע"י הראותך כי אין זו טענה כלל,
"כי אינה דומה…"?
4. האם הולך בעל הטורים בדרך רש"י או בדרך ראב"ע או בחר לו דרך שלישית?
5.*
מקשין
על דברי
בעל
הטורים:
והלא אין גנב חייב תליה – אלא תשלומי כפל?
ענה לקושיה זו והסתמך על פסוק דומה לפסוקנו בספר בראשית!!
דברי יעקב פסוקים ל"ו–מ"ב.
ב.
שאלת מבנה וסגנון:
1. חלק את נאומו של יעקב לפסקאות ותן שמות לכל פסקה!
2. מהי נקודת הגבה בנאומו?
3. שים לב לחזרות:
פ'
ל"ו
מה פשעי – מה חטאתי
כי דלקת אחרי – כי מששת את כל כלי.
מהי סבת החזרות ומה סבת העדר ו'
החבור?
4.
השוה:
פ'
ל"א.
זה
עשרים
שנה
אנכי
עמך
פ'
מ"א.
זה
לי
עשרים
שנה
בביתך.
א.
למה חזר על זמן שהותו פעמים?
ב.
למה אמר בפעם השניה "לי"?
מדברי
האגדה
תנחומא
ויצא
י"ג:
מכאן אנו למדין שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד, שלא עמדו לו זכות אבותיו אלא לשמירת ממונו והזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו; למד שלא יאמר אדם: אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו. לכן נאמר: "ומעשה ידיו ברכת"
(איוב א') – צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו – והקבה"ו שולח ברכתו.
1.
מנין למדו מדברי יעקב שגדולה מלאכה מזכות אבות?
2.
השוה למדרשנו דברי אבות דר'
נתן י"א שהובאו בגליון בראשית תשי"ב שאלה ז.
– מה ההבדל בין מגמת מדרשנו לבין מגמת דברי חז"ל שם?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השש עשרה (תשי"ז)
פרשת ויצא
פסוקים ל"א–מ"ה
א.
שאלות כלליות:
רמב"ן
מ"ג:
ד"ה
הבנות
בנותי
… ויותר נכון נראה שהוא דרך חמלה: ולבנותי מה אעשה לאלה אשר לפני, כי נכמרו רחמי עליהן או לבניהן הנולדים בביתי והם לי כבני.
וזה טעם "אשר ילדו". ואמר זה כמתנצל על דברי יעקב באתי אחריך לראות בנותי ומה אוכל לעשות להם טובה או לבניהם ועתה אטיב להם, שתכרות לי ברית שלא תענה אותן…
הכתב
והקבלה:
ד"ה
הבנות
בנותי: ומה זה יראה פן אגזול אותם מעמך?
וכי גזלה היא אם אקח מה שהוא שלי?!
ד"ה
והצאן
צאני: ומה אתה מתרעם בהחליפי משכרתך,
הלא כל הצאן שתחת ידך הם שלי ורק בהשתדלות תחבולות מרמה השגתם. ולא מן הדין והחלפת התנאים שביני לבינך בנה שנה,
אין זו חליפת משכרת שנתחייבתי בו, רק חליפת מתנה אשר מטוב לבבי נתתי לך.
ד"ה
וכל
אשר אתה
רואה לי
הוא: ובאמת משמושי וחפוש למצוא בתוכם מה שאינו שלך היה ללא צורך,
כי כלם שלי…
בידים ריקניות באת אלי ובידים ריקניות תצא (אלו שלחתיך ריקם)
וכמצער על שהוזהר מאלהים לבלי עשות להם רע אמר:
ד"ה
ולבנותי
מה אעשה
לאלה
היום או
לבניהן
אשר ילדו:
הוסיף מלה "לאלה"
כדרך השונא המדבר לרעהו שאינו יכול להסתכל בו וכמסתיר פנים ממנו.
וכן הוסיף
ד"ה
אשר
ילדו: כאלו היו בנים זרים ואין לו בהם קרבת דעת ונטית אהבה.
וטעמו:
מה אוכל לעשות להם היום אחרי אשר הוזהרתי לבל נגוע בהם לרעה.
ד"ה
ועתה
לכה
ונכרתה
ברית: אחרי אשר העיז איש הרשע בפניו לצדק נפשו בכל תועבותיו אשר עשה, חזר לאחוז בדרך הרשעים הדוברים שלום על רעיהם ורעה בלבבם ומתאמצים להלביש תועבותיהם בבגד תפארה למען התכבד בעיני הרואים להצטדק בפניהם.
ככה הבליעל הזה אחרי הראותו לעיני אחיו בדברי כזביו שהוא נקי וחף מכל פשע והאשמה תלויה בראש יעקב, עשה את עצמו כמרדף אחר השלום לאמור:
מה שהיה עד עתה כבר חלף והלך לא יזכר עוד, אבל מהיום והלאה אל תרשיע נגדי, ולא תוסיף עוד חטא על פשע….
מה ההבדל בין דמות לבן לפי פירושו של רמב"ן לבין דמות לבן לפי פירוש הכתב והקבלה?
ועיין
גם רמב"ן
כ"ט
ט"ו:
ד"ה
אחי אתה
… ואפשר עוד לומר כי לבן דבר בערמה,
אמר לו מתחלה כי עצמו ובשרו הוא,
ויחמול עליו כאשר יחמול האדם על עצמו ועל בשרו,
וכאשר ראה שהיה יעקב מתעכב שם מתפרנס מאשר ללבן,
אמר לו הכי אחי אתה ותעבדני חנם,
כי ידעתי כי מעתה תעבוד אותי כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים, וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני בחנם בלא משכורת שלימה,
והגידה לי מה תבקש אתה במשכורתך ואתן אז הכיר יעקב דעתו ואמר לו שיעבוד אותו ז' שנים ברחל והעבודה מן הסתם היא מרעה הצאן, כי לה היו צריכים ובה היו מדברים:
2. האם מסכימים דברי לבן כאן – אם נפרשם כפי שפרשם בעל הכתב והקבלה עם רוח דברי לבן בפרקנו פסוקים כ"ו–ל'.
(שים לב לפרוש המלה "ועתה"
בפסוק מ"ד בפרקנו כפי שהוא ניתן בדברי הכתב והקבלה ולמלה "ועתה"
בפרקנו פ' ל')!
האם פירוש אחד למלה כאן וכאן?
3. מהו ההבדל בין הרמב"ן לבין הכתב והקבלה בפרוש המלה "לאלה"
וכן למלים "ולבניהם אשר ילדו".
4.
השוה דברי לבן בפסוק מ"ג לבראשית כ"ו ט"ז–
וכן ל"ד כ"ג
(ועיין גליון תולדות ש.ז.
שאלה א). מהו המשותף לשלשת המקומות האלה?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
** מה קשה לו? |
1. ל"ט |
|
א. ב. |
2. ל"ט |
|
א. ב. |
3. מ"ג |
|
א. ב. |
4. מ"ד |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת התשע עשרה (תש"ך)
פרשת ויצא
ל"א
א.
שאלות כלליות
1. למה כונו מסדרי הפרשיות בסיימם את פרשת ויצא כפי שסיימוה ולא במלים "וישב לבן למקומו"?
2.
בפרק זה (ל"א)
מדבר לבן שלש פעמים. מה האופייני לכל דבוריו ומה ההבדל בין שלשת הדבורים (או:
הנאומים)?
ב.
שאלות סגנון
פרק זה עשיר בשאלות רטוריות.
(עד לכריתת הברית).
מה תפקידן בפרק?
פעמים משתמש לבן בנאומיו במלת "עתה".
ל'
ועתה
–
הלך
הלכת
כי
נכסף
נכספת.
מ"ד
ועתה
–
לכה
נכרתה
ברית
אני
ואתה.
מהי הוראת המלה "עתה"
בכל אחד משני המקומות?
כריתת הברית –
מד–נד
ג.
לא,
נ"א.
הנה
הגל
הזה
והנה
המצבה.
ר'
אברהם
בן
הרמב"ם:
(הוצאת
ד. שושן
לונדון
תשי"ח).
ואם התבונן בספור תמצא כי לבן הוא שבחר לכרות את הברית ולהקים את העדות ואת הסימן עליו,
מפני יראתו מיעקב או מצאצאיו,
וזה מפני הרמאות שהיה מוצא בלבו, לפי שלא יחשוד בזולתו אלא החשוד. כמו שאמרו חכמים ז"ל,
"כל הפוסל פסול ובמומו הוא פוסל".
(מאמר זה הוא מקדושין ע'
אלא ששם הוא בלשון אחרת).
מה הביא את הפרשן לפרש כך, מה היתה התמיהה שעמדה לפניו?
ד.
לא,
נ"ב.
אם אני לא עבור אליך.
רש"י:
הרי "אם"
משמש בלשון "אשר",
(בראשית כ"ד)
"עד אם דברתי דברי", ופרושו עד אשר דברתי דברי.
רד"ק:
"אם"
זה טעמו במקום שי"ן השמוש, כאלו אמר "שאני",
"שאתה"
וכן (בראשית כ"ד)
"עד אם כלו לשתות".
חזקוני:
כשאויבים יבואו עליך לרעה, אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה לסייע לך וכן אתה, אם לא תעבור אלי את הגל הזה,
אם נצטרך זה לזה.
הרכסים
לבקעה:
ויתכן לפי פשוטו כך: אם אני יהיה לי דרך שמה לא אעבור את הגל לרעה.
ואם אתה הוא המבקש לעבור,
לא תעבור אותו לרעה. והקמץ שתחת "אני"
המורה הפסק כאתנחתא קצת סמך לפירוש זה.
1. מהו הקשי בפסוק?
2. כמה דרכים לישוב הקשי יש לפנינו ואלו הם?
ה.
השוה את הפסוקים הבאים:
ל"א נ"א–נ"ג יעקב – לבן
י"ד י"ח–כ"ג אברהם – מלכי צדק ומלך סדום
כ"א כ"ב–כ"ד אברהם – אבימלך
מה המשותף בשלשת המקומות בעמדת האב מול הנכרי, בייחוד בתגובתו לדברי הנכרי בדברי שבועתו?
ו.
לא,
נ"ג.
אלהי אברהם ואלוהי נחור ישפטו בינינו אלוהי אביהם.
רש"י:
ד"ה
אלוהי
אברהם: קדש,
ד"ה אלוהי נחור:
חול,
ד"ה אלוהי אביהם:
חול.
בכור
שור:
ד"ה
אלוהי
אברהם
ואלוהי
נחור: עפרא לפומיה! ששיתף יכול עם שאינו יכול.
ספורנו:
ד"ה
אלוהי
אברהם: אמר לבן אין לי למאן מה שיחדתי לדין אלוהי נחור עם אלוהי אברהם,
כי אמנם אלוהי נחור היה אלוהיו של תרח שהיה אביהם של אברהם ושל נחור.
באור:
ד"ה
אלוהי
אביהם: יתכן שהדברים האלה הם מאמר משה רבנו כותב התורה,
כלומר שכל אחד,
מכורתי הברית נשבע באלוהי אביו,
ויעקב הוסיף להזכיר בפירוש שהוא נשבע בפחד אביו יצחק ולא באלוהי נחור. ויהיה לפי זה מאמר "אלוהי אביהם" מאמר מוסגר.
1.*
הסבר מה ראה רש"י לסטות כאן ממקורו הרגיל בראשית רבה ששם נאמר "אלוהי אביהם" – משמעו קודש וחול",
והלך בעקבות מסכת סופרים?
2.* מה ההבדל בין ספורנו לבין הבאור ואיזה מהם קרוב יותר לרש"י?
ז.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
א. ב. |
1. מ"ד |
|
מה ראה רש"י לפרש בשני המקומות בפירוש שונה? |
2. מ"ו נ"ד ד"ה לאחיו: לאוהביו שעם לבן |
|
א. ב. |
3. *** מ"ט |
ח.
לא,
מ"ז.
ויקרא לו לבן יגר סהדותא ויעקב קרא לו גל עד
הרכסים
לבקעה
ד"ה
גלעד – גל העדות.
שהרי "עד"
זהו העברי של שהדותא וזו "עדות"
בלשון חכמים. והעד קרוי בלשון ארמי "סהיד",
ובלשון הגמרא "סהדא"
ואין "עדות"
לשון מקרא אלא לשון חכמים,
אבל בעברי גם הגדת העדים קרויה "עד".
הבא ראיה לדבריו האחרונים מפסוק אחר בספר שמות.
ט.
לא,
ל"ב ב'.
ויפגעו בו מלאכי אלוהים.
רמב"ן
בראשית
י"ח
ב'
והנה
שלשה
אנשים: שלושה אנשים: והנה פירוש הפרשה הזאת: אחרי שאמר (פ'
י"ז),
כי בעצם היום הזה נימול אברהם, אמר,
שנראה אליו ה'
בהיותו חולה במילתו,
יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו,
והזכיר זה להודיע,
שלא היה מתכון לנבואה, לא נופל על פניו ,
ולא מתפלל, ואעפ"כ באה אליו המראה הזאת באלוני ממרא,
להודיע המקום אשר בו נימול וזהו גלוי שכינה אליו למעלה ולכבוד לו, כענין שנאמר במשכן (ויקרא ט' כ"ג)
"ויצאו ויברכו את העם, וירא כבוד ה'
אל כל העם"
– זכו לראיית השכינה;
ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצווה או לדבור כלל,
אלא גמול במצווה הנעשית כבר,
ולהודיע כי כבר רצה אלוקים את מעשיהם.
כענין שנאמר (תהילים י"ז)
"אני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך".
וכן ביעקב אמר (ל"ב ב'): "ויפגעו בו מלאכי אלוהים" ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר,
רק שזכה לראיית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים.
וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה.
וכן אמרו חז"ל ביורדי ים (= יוצאי מצרים שנקרע להם ים סוף) שאמרו (שמות ט"ו)
"זה אלי ואנוהו"
– "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא"
(מכילתא בשלח ג')
– זכות להם בעת הנס הגדול,
שהאמינו בה' ובמשה עבדו…
… וזו כוונתם (של רבותינו ז"ל),
שאמרו "לבקר את החולה"
שלא היה לדבור אלא לכבוד לו.
1. מה הקשי המשותף שראה הרמב"ן גם בפסוקנו וגם בי"ח ב'?
2. במה עוזר הפסוק בתהילים י"ז לישב את הקשי בשני הפסוקים?
3.
כיצד מסביר הרמב"ן את ה'
של "בהקיץ"