גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שמינית (תש"ט)
פרשת וישלח
פרק ל"ד
שים
לב: להערכת מעשה שמעון ולוי עיין גליון וישלח תש"ח שאלה א!
א.
לד א'.
ותצא דינה בת לאה.
תנחומא
וישלח
ז':
ולא בת יעקב.
תלאה הכתוב באמה.
מה לאה יצאנית – אף זו יצאנית.
ומניין?
דכתיב (בראשית ל' ט"ז)
"ותצא לאה לקראתו".
אמר יחזקאל (ט"ז ס"ד)
"הנה כל המושל עליך ימשול לאמור: כאמא – בתה,
בת אמך את."
רש"י לד א'
בת
לאה –
ולא בת יעקב.
אלא ע"ש יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה (ב"ר)
שנאמר ותצא לאה לקראתו (ועליה משלו המשל כאמה כבתה):
רמב"ן
לד א'
וטעם
בת לאה
אשר ילדה
ליעקב –
לומר שהיא אחות שמעון ולוי המקנאים ונוקמים נקמתה והזכיר אשר ילדה ליעקב, כי כל האחים קנאו בה:
אברבנאל:
הכתוב הזה בא לספר שבחה של דינה,
שלא קרה לה זה להיותה יצאנית בטבעה,
כי היתה בת לאה המלומדת לשבת בית,
כי רחל היתה רועה את הצאן, ולאה לא היתה יוצאת החוצה.
גם מפאת אביה,
שהיתה בת יעקב יושב אהלים;
ואם היה אביה צנוע, כל שכן בתו.
וזה מורה, שלא יצאה לכונה רעה חלילה אלא "לראות בבנות הארץ"
– לא אמר: "באנשי העיר" וגם לא: "בבני העיר", אלא:
"בבנות העיר", רצה לומר: לראות בבנות העיר במלבושיהן ובתכשיטיהן, יען לא היה בבית יעקב שום נערה בלתה והיא רצתה ללמוד מנערות העיר כדרך הבתולות.
1. מה הקשי בפסוקנו שרצו המפרשים לתרץ?
2.
כיצד הם מעריכים את "יציאת דינה". סדרם לבוצות!
3. **
על מה מסתמך מדרש חז"ל בלשון הכתוב כדי לגנותה?
ב.
לד,
א–ב
א.
ותצא
דינה…
ב.
וירא
אותה
שכם
החוי…
פרקי
ד"ר
אליעזר
ל"ח:
כתיב (עמוס ה' י"ט)
"כאשר ינוס איש מפני הארי ופגע בו הדב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו הנחש…" וכשבא יעקב לביתו בארץ אחוזתו שבארץ כנען "נשכו נחש" – ואיזה נחש? שכם בן חמור.
שהיתה בתו של יעקב יושבת אהלים ולא היהת יוצאת החוצה. מה עשה שכם בן חמור?
הביא נערות משחקות חוצה לה,
מתופפות בתופים; יצאה דינה לראות בבנות המשחקות ושללה ושכב אותה…
1. מה הרעיון המסומל בדברי אגדה אלה?
2.**
מה הרמז הלשוני בפסוק הנותן אחיזה לאגדה?
ג.
לד,
א'.
ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה.
מלבי"ם:
יבאר שבתחילה כשלקחה,
לא לקחה על מנת לקחתה לאשה, רק חטף אותה להשביע בולמוס תאותו לפי שעה, שאם היה דעתו תחילה לקחת אותה לו לאשה, לא היה מענה אותה והיה ממתין עד שיתנו אותה לו ברצון,
רק שאח"כ דבקה נפשו בה. ויש הבדל בין "אהבה"
ובין "דבקות נפש", שאם יחשוק נשיא הארץ בבת דל ואביון יצדק לומר "אהבה",
לא "דבקות נפש", כי הבדל המעלות והמדרגות יבדיל בין הנפשות – ולפעמים תדבק נפש שני אנשים העומדים במדרגה אחת מצד שווי מעלתם,
הגם שאין ביניהם אהבת הערב,
ופה היו שניהם.
ואז "וידבר על לב הנערה", שעד עתה היתה רק תאוה בהמיית, שלא יצדק עליה לשון אהבה (= שאם היה אוהבה באמת לא היה עושה לה הנבלה הזאת שהיא כרצח בעצמותיה)
רק שהאהבה האמתית נתחדשה אחר שסרה התאוה הבהמיית, ואז התחרט על שענה אותה וידבר על לבה לנחמה מצערה ומיגונה.
1. מה הן הפליאות בסגנון הפסוק המתבארות ע"י פרושו?
2.
היכן מצינו בתנ"ך תופעה הפוכה מזו המתוארת כאן לגבי שכם?
ד.
לד,
ז'.
כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה.
רש"י
לד, ז'.
וכן
לא יעשה
– לענות את הבתולות שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול (ב"ר):
רמב"ן
לד, ז'.
וכן
לא יעשה
לענות
הבתולות
– שהאומות גדרו עצמן מן העריות מפני המבול,
לשון רש"י ולא ידעתי זה, כי הכנענים שטופים בעריות ובבהמה ובזכור, דכתיב (ויקרא יח כז)
כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, ולא התחילו בהן באותו הדור ובימי אברהם ויצחק היו יראים פן יהרגו אותן לקחת נשיהם:
אבל "וכן לא יעשה"
נמשך עם בישראל,
כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהם –
על כן אמר בישראל, כי איננה נבלה בין הכנענים…
הרא"ם
בפרושו
לרש"י:
אני תמה מאד על דברי הרמב"ן,
כי נראה לי שכל ראיותיו הפוכות…
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
2. מה ההבדל העקרוני בין רש"י לרמב"ן כאן?
3.*
כיצד יכולים הפסוקים המובאים ברמב"ן כראיה לדעתו לשמש ראיה לסתור את דבריו ולחזק את דעת רש"י,
כדברי הרא"ם?
ה.
שאלת סגנון:
פסוק
ה': ויעקב
שמע
כי
טמא
את
דינה
בתו.
פסוק
ז': ויחר
להם
מאד,
כי
נבלה
עשה
בישראל.
התוכל לבאר סבת חסרון הנושא בשני הפסוקים האלה בחציו השני של הפסוק?!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שביעית (תש"ח)
פרשת וישלח
פרק ל"ד
א.
שאלה כללית:
הרמב"ם
בהלכות
מלכים
פרק ט'
הלכה
א':
על ששה דברים נצטוה אדם הראשון: על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גלוי עריות ועל הגזל ועל הדינים – אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבנו והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה.
הוסיף לנח אבר מן החי,
שנאמר (פרק ט') "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" נמצאו שבע מצוות…
הלכה י"ד:
וכיצד מצווים הם על הדינין?
חייבין להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משש מצוות אלה, יהרג בסיף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה,
שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו…
רמב"ן
לד, י"ג
ויענו
בני יעקב
את שכם
ואת חמור
אביו –
במרמה הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו,
אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו,
כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל:
ויש כאן שאלה,
שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו,
כי לפניו היו,
והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס ועוד,
שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה,
ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה,
והאב ארר אפם להם לבדם:
והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר,
כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר,
ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם,
וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר:
ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו וזהו מה שאמר הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם, כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם:
ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי –
והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט)
ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף,
ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו:
ואין דברים הללו נכונים בעיני,
שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם:
ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן,
כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו חבל בו וכיוצא בהן ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל,
ואם לא עשו כן אינן נהרגין,
שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן,
ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו,
וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט:)…
… ומה יבקש בהן הרב חיוב,
וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו,
והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב)
על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו', לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט),
ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו'
(ויקרא יח כז),
אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין:
אבל ענין שכם,
כי בני יעקב,
בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו,
ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם,
ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני,
ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם,
כי לא הרעו להם כלל וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה)…
1. חלק את דברי הרמב"ן לשתי פסקאות והסבר את שתי הקושיות (אחת על יעקב ואחת על בניו) שבהן עוסק הרמב"ן בכל אחת מהן!
2. מהי תשובתו לכל אחת מן הקושיות הנ"ל?
3. מה ההבדל העקרוני בין הרמב"ם ובין הרמב"ן בהערכת מעשה שמעון ולוי?
4. *
כיצד סותר הרמב"ן את דברי הרמב"ם?
5.
הסבר
את דברי
הרמב"ן
האלו:
א.
"שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם".
ב.**
"ולא תקרא אזהרה אלא המניעה בלבד".
ג.
"ומה יבקש בהן הרב חיוב".
ד.
"אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין".
ב.
שאלת סגנון:
1.
השוה את הכנויים השונים בהם מכניס שכם וחמור את דינה כדבריהם.
ד'...
קח
לי
את
הילדה
הזאת
לאשה
ח'…
שכם
בני
חשקה
נפשו
כבתכם,
תנו
נא
אותה…
י"ב...
ותנו
לי
את
הנערה
לאשה
הסבר את סבת השנויים האלה.
2.
השוה את ההצעה המוצעת בפי חמור ליעקב ובניו (פסוקים ח' – י')
ואת הצעתו זו כשהוא מציעה לפני אנשי עירו (פסוקים כ"א – כ"ג)
|
דברי את ואת האנשים ויסחרו והארץ מקניהם |
דברי והתחתנו בנותיכם ואת בנותינו תקחו לכם ואתנו והארץ שבו סחרוה והאחזו בה. |
ג.
* שאלת מבנה
בעל
עקדת
יצחק
שואל: באומרו
(פ'
ו')
"ויצא חמור… אל יעקב לדבר אתו" וסמך לו (פ'
ז')
"ובני יעקב באו מן השדה"
ואחר כך חזר לומר (פ'
ח')
"וידבר חמור אתם לאמור" – הנה היה לו להקדים "ובני יעקב באו"
ל"ויצא חמור", כיון שהוא לא דבר אל עם כולם;
ועוד:
כי היה לו לומר "ובני יעקב שמעו את הדבר ויתעצבו", שלא יתכן שלא התעצבו כשמעם עד שבאו העיר, הנה אם כן כל זה מסורס.
נסה לענות לשאלתו ולהסביר את סדר הפסוקים!
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ – שנת העשרים וחמש (תשכ"ו)
פרשת וישלח –
מעשה דינה.
פרק ל"ד
א.
שאלה כללית
השוה:
ל"ד
י"ג.
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אחיו במרמה.
כ"ז ל"ה.
בא אחיך במרמה.
כ"ט
כ"ה.
ולמה רמיתני.
בנו
יעקב
בפרושו
לבראשית:
"הנה
לפנינו (ל"ד י"ג)
אותו בטוי שמצאנוהו בספר בראשית כ"ז ל"ה,
וכן כ"ט כ"ה.
ואם חוזר הכתוב על מלה מיוחדת במקומות שונים, עלינו לשאול, אם אין קשר פנימי בין המקומות שבהם מופיע הבטוי".
התוכל לגלות את הקשר שבין שלשת המקומות?
ב.
אברבנאל מקשה:
מה ראו אנשי העיר לקבל עליהם את צער המילה וכאבה, בעבור שיתפייסו יעקב ובניו מנשואי דינה, ובעבור ששכם יקח אשה כרצונו,
והיה ראוי שיאמרו לחמור ולשכם בנו: "אם יש את נפשך לקחת את דינה,
קח אותה לך!
והרי היא לך בביתך ומה יעשו לך יעקב ובניו,
כל שכן אחרי שכבר שכבת עמה, שנשים עצמנו בצער כזה ללא הועיל?"
מה יש לענות לקושיתו?
ג.
הרמב"ם בהלכות מלכים ט' הלכה י"ד
וכיצד מצווים הם (= בני נח) על הדינין? חייבין להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו (= שש משבע מצוות בני נח)
ולהזהיר את העם;
ובן נח שעבר על אחת משש מצוות אלה, יהרג בסיף.
ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה,
שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו.
רמב"ן
י"ג
ד"ה
ויענו
בני יעקב
את שכם
ואת חמור
אביו
במרמה –
הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו,
כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל,
ויש כאן שאלה,
שהדבר נראה, כי ברצון אביהם ובעצתו ענו,
כי לפניו היו (= בנוכחתו ענו), והוא היודע תשובתם כי במרמה ידברו ואם כן למה כעס?? ועוד:
שלא יתכן שהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה; והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה והאב ארר אפם להם לבדם.
והתשובה,
כי המרמה היתה באמרם להמול כל זכר,
כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נמולים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם. וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם. ושמעון ולוי ראו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר.
ויתכן שהיה הכעס ליעקב, שארר אפם (פרק מ"ט ה'-ז')
על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו,
וזהו מה שאמר הכתוב: "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו…", כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה.
ורבים ישאלו: איך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי והרב (= הרמב"ם)
השיב בספר שופטים (הלכות מלכים ט')
ואמר,
שבני נח מצווים על הדינים והוא להושיב דיינים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן ובן שנח שעבר על אחת מהן נהרג בסייף.
ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגה,
הרי זה הרואה יהרג בסייף,
ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה,
שהרי שכם גזל והם ראו ידעו – ולא דנוהו.
(עד כאן דברי הרמב"ם).
ואין דברים אלה נכונים בעיני,
שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתו, ואם פחד מבני שכם, למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם והלקם והפיצם?
והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו בה'
והצילם?
ועל דעתי הדינין שתנו לבני נח בשבע מצוות שלהם אינם להושיב דיינים בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלוה ולוה וכיוצא בהם כענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהם, אם גנב ועשק או אנס ופתח בתו של חברו או הדליק גדישו; ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין ובכל עיר ועיר בישראל – ואם לא עשו כן אינם נהרגים, שזו מצוות עשה בהם, ולא אמרו אלא "אזהרה שלהן זו מיתתם" ולא תקרא "אזהרה"
אלא המניעה בלאו…
ומה יבקש בהם הרב חיוב?
וכי אנשי שכם וכל ז'
עממין לא עובדי ע"ז היו ומגלי עריות ועושי כל תועבות השם היו?
והכתוב צווה עליהם בכמה מקומות (ויקרא י"ח כ"ז)
"כי את כל התועבות האלו עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ". אלא שאין הדבר מסור ליעקב ולבניו לעשות בהם הדין,
אבל ענין שכם,
כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת והרגו המלך וכל אנשי העיר, כי עבדיו הם סרים אל משמעתם ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה,
כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב ארר אפם,
כי עשו חמס לאנשי העיר שאמרו להם במעמדו "והיינו לעם אחד"
והם (בני שכם) היו בוחרים בהם ובטחו בדבורם ואולי ישובו אל ה'
– והרגו אותם חנם כי לא הרעו להם כלל.
רמב"ן
בראשית
מ"ט
ה'
ד"ה
שמעון
ולוי
אחים –
… וכבר פרשתי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס,
כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו ואולי ישובו אל ה'
ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם ומן הנפש אשר עשו. ועוד חרה לו,
שלא יאמרו, כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד…
1.
מניין לרמב"ם שבני שכם "ראו וידעו"?
2.
הרמב"ן עונה בחלק הראשון של דבריו (עד "ורבים ישאלו") על מספר שאלות,
מה הן השאלות?
3.
בדברי הרמב"ם המובאים ברמב"ן יש מלים אחדות החסרות בדפוסי הרמב"ם שלפנינו; ולפי מהדיר פירוש הרמב"ן לתורה מנחם צבי איזנשטט (הרמב"ן,
ניו–יורק תשי"ט)
נשמטו מלים אלה מטעם הצנזורה בדפוסי הרמב"ם.
הסבר מה חשיבות המלים האלה לעניננו?
4. מהו ההבדל העקרוני בין הרמב"ם להרמב"ן ביחסם למעשה שמעון ולוי בשכם?
5. מהו הנימוק הפורמלי המובא ברמב"ן נגד הרמב"ם?
6. *
מה ראיה יש למצוא לדעת הרמב"ן שהרגו את אנשי שכם "בחרב נוקמת" (= לשם עשית נקמה)
ולא כדי לעשות בם דין על עברם על מצוות בני נח?
7. לשם מה מוסיף הרמב"ן בסוף דבריו,
שלא היה הברית שנימולו אלא להחניף לאדוניהם (= ולא לשם גרות אמת). מה קושיה רצה לישב על ידי כך?
8. מה מחדש הרמב"ן בפרושו לפרשת ויחי על הנאמר כבר בפרושו כאן?
למה לא אמר דבריו אלה גם במקומנו?
ד.
חדושי הר"ן לסנהדרין נ"ו:
ועוד קשה לי (על דברי הרמב"ם שהובאו בשאלה הקודמת): דהא במקום שכם אפשר שהיו שם דיינים,
אלא לפי שהיה שכם בן חמור אדון עליהם לא יכלו לשפטו,
כמו שמצינו בכמה מלכי ישראל,
שהיו עושין הרע בעיני ה'
ולא היו הורגין אותם ישראל.
ומכל מקום אפשר לומר לענין הריגת בני שכם, שכבר היו חייבים מיתה לפי שהיו עובדי ע"ז,
אלא שלא היה דינם נמסר לבני יעקב,
שלא היה סיפק בידם לעשות זה המשפט,
לולא השגחת ה'
יתברך שנתן חתתם על יושבי הארץ, וזהו שאמר יעקב "עכרתם אותי להבאישני ביושבי הארץ…"
1. האם מסכים הוא עם הערכת הרמב"ם את מעשה שמעון ולוי או עם הערכת הרמב"ן?
מה הם נימוקיו?
2. גם הרמב"ן וגם הר"ן אומרים שלא היה "דינם מסור ליעקב ולבניו" – במה שונים דברי הר"ן מדברי הרמב"ן בפרט זה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
פרשת וישלח
פרק ל"ד
עיין לפרקנו זה גם גליונות וישלח תש"ח–תש"ט.
א.
שאלות כלליות:
1.
רבים מן המפרשים מעירים לדבריהם של חמור ושכם האב והבן (פסוקים ח'-י"ב),
שאין בהצעותיהם ליעקב ובניו – עם כל הנמוסיות שבהם – כל אמת וכל ממש ואין בהם כל רצון כן לתקן את אשר עותו.
הבא הוכחה לדעתם זו מפרטי פרקנו!
2.
השוה את הצעת חמור (ח'-י')
להצעת שכם בנו (י"א–י"ב).
מה ההבדל בין דבריהם בתכן ובסגנון הדברים.
3.
בהערכת מעשה שמעון ולוי נאמרו דעות שונות והרי לפניך שתים:
רמב"ם
הלכות
מלכים
ט' הלכה
א':
על ששה דברים נצטוה אדם הראשון: על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גלוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבנו והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראו שעל אלו נצטוה.
הוסיף לנח אבר מן החי,
שנאמר (פרק ט') "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" נמצאו שבע מצוות…
הלכה י"ד:
וכיצד מצווים הם על הדינין?
חייבין להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משש מצוות אלה, יהרג בסיף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה,
שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו…
רמב"ן
לד, י"ג
ויענו
בני יעקב
את שכם
ואת חמור
אביו –
במרמה הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו,
אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו,
כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל:
ויש כאן שאלה,
שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו,
כי לפניו היו,
והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס ועוד,
שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה,
ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה,
והאב ארר אפם להם לבדם:
והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר,
כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר,
ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם,
וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר:
ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו וזהו מה שאמר הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם, כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם:
ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי –
והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט)
ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף,
ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו:
ואין דברים הללו נכונים בעיני,
שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם:
ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן,
כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט:):
והלאה מן "ומה יבקש בהן הרב חיוב"
עד "כי לא הרעו להם כלל".
ומה יבקש בהן הרב חיוב,
וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו,
והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב)
על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו', לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט),
ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו'
(ויקרא יח כז),
אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין:
אבל ענין שכם,
כי בני יעקב,
בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו,
ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם,
ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני,
ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם,
כי לא הרעו להם כלל וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה):
רמב"ן
מ"ט
ה'
שמעון
ולוי
אחים… והנכון בעיני שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם:
וכבר פירשתי (לעיל לד יג) כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו,
ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם,
ומן הנפש אשר עשו בחרן ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד וזה טעם בסודם אל תבא נפשי,
התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה,
ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום ולכן יקלל אפם ועברתם
א.
חלק את דברי הרמב"ן לפ' י"ג לשתי פסקאות,
והסבר את שתי הקושיות (אחת על יעקב ואחת על בניו) שבהן עוסק הרמב"ן!
ב.
מהי תשובתו לכל אחת מן הקושיות הנ"ל?
ג.
מה ההבדל העקרוני בין הרמב"ם ובין הרמב"ן בהערכת מעשה שמעון ולוי?
ד.
* כיצד סותר הרמב"ן את דברי הרמב"ם?
ה.
* הסבר את דברי הרמב"ן האלו:
1. "שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם".
2.** "ולא תקרא אזהרה אלא המניעה בלבד".
3. "ומה יבקש בהן הרב חיוב".
4. "אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין".
ו.
מה מוסיף הרמב"ן בפרושו לויחי על פרושו במקומנו?
ב.
לד,
י'.
שבו וסחרוה
ת"א
לד, י
ועמנא תיתבון וארעא תהי קדמיכון תיבו ועבידו בה סחורתא ואחסינו בה:
תרגום יונתן לד,
י
ועמנא תתובון וארעא תהי קדמיכון בדניחא לכון תיבו ועבידו בה פרקמטיא ואחסינו בה:
אברבנאל:
אם תרצו להיות מטובי העיר ומנהיגיה – "אתנו תשבו", במושב העיר. ואם לעשות סחורה – "שבו וסחרוה" ואם להיותכם עובדי אדמה ורועי צאן "האחזו בה".
ספורנו
לד, י
וסחרוה.
עם היות הסחורה אז בלתי מותרת לגרים כאמרם בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב:
העמק
דבר:
תסובבו לקנות תבואת הארץ ולמכור לחוץ או להביא מן החוץ ולסבב בארץ למכור ליחידים.
תרגום
רמבמ"ן:
ציהעט דארין הערום.
Buber-Rosenzweig: wohnet, verkehrt u. siedelt
darin.
1. מה הן שתי הדעות בפרוש המלה ואיזו נראית בעיניך.
2. **
השוה את דברי רש"י מ"ג ל"ד ד"ה ואת הארץ תסחרו. מה ראה רש"י לפרש מלה זו שם ולא פרשה במקומנו ולא בפ' כ"א שבפרקנו? והלא דרכו לפרש מלה קשה עם הופעתה בפעם הראשונה בכתוב?
ג.
לד,
כ"א.
האנשים
האלה
שלמים
הם
אתנו.
רמב"ן
לד, כ"א.
שלמים
הם אתנו
– היו אנשי העיר חושבים שהיו שונאים אותם כי ראו אותם עצבים ויחר להם מאד ואולי היו נשמרים מהם ונותנים בעירם בריח ודלתים, כי גבורים המה ואנשי חיל למלחמה, ועתה אמרו להם אל תפחדו ואל תתרחקו מהם כי בלב שלם הם אתנו:
ספורנו
לד, כ"א.
שלמים
הם אתנו.
בשלום הם אתנו ואין בלבם לתבוע עלבונם:
ר'
משה
חפץ
(מחכמי
איטליה
במאה
ה-16):
שלמים
הם עמנו
– ובלעדם לא נהיה אנו והם שלמים, כי אמנם הם סוחרים והארץ רחבת ידים לסחורה ואין אנו בקיאים בה וכאשר נהיה לעם אחד אנחנו והם נהיה שלמים.
במה שונה האחרון משני הראשונים ומה הניעו לפרש כך?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה השש עשרה (תשי"ז)
פרשת וישלח
ל"ד
א.
שאלות כלליות בהערכת מעשה שמעון ולוי.
הרמב"ן
לד, ע"ג
ד"ה
ויענו
בני
יעקב… במרמה
הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו,
אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו,
כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל,
ויש כאן שאלה,
שהדבר נראה, כי ברצון אביהם ובעצתו ענו,
כי לפניו היו (= בנוכחתו ענו), והוא היודע תשובתם כי במרמה ידברו ואם כן למה כעס?? ועוד:
שלא יתכן שהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה; והנה
כל
האחים ענו המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה והאב ארר אפם להם לבדם. והתשובה,
כי המרמה היתה באמרם להמול כל זכר,
כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נמולים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם. וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם. ושמעון ולוי ראו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר.
ויתכן שהיה הכעס ליעקב, שארר אפם (פרק מ"ט ה'-ז')
על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו,
וזהו מה שאמר הכתוב: "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו…", כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה.
ורבים ישאלו: איך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי והרב (= הרמב"ם)
השיב בספר שופטים (הלכות מלכים ט')
ואמר,
שבני נח מצווים על הדינים והוא להושיב דיינים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן ובן שנח שעבר על אחת מהן נהרג בסייף.
ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגה,
הרי זה הרואה יהרג בסייף,
ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה,
שהרי שכם גזל והם ראו ידעו – ולא דנוהו.
(עד כאן דברי הרמב"ם).
ואין דברים אלה נכונים בעיני,
שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתו, ואם פחד מבני שכם, למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם והלקם והפיצם?
והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו בה'
והצילם?
ועל
דעתי הדינין שתנו לבני נח בשבע מצוות שלהם אינם להושיב דיינים בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלוה ולוה וכיוצא בהם כענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהם, אם גנב ועשק או אנס ופתח בתו של חברו או הדליק גדישו; ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין ובכל עיר ועיר בישראל – ואם
לא עשו
כן אינם
נהרגים, שזו
מצות
עשה בהם,
ולא אמרו אלא "אזהרה שלהן זו מיתתם" ולא תקרא "אזהרה"
אלא המניעה בלאו…
ומה יבקש בהם הרב חיוב?
וכי אנשי שכם וכל ז'
עממין לא עובדי ע"ז היו ומגלי עריות ועושי כל תועבות השם היו?
והכתוב צווה עליהם בכמה מקומות (ויקרא י"ח כ"ז)
"כי את כל התועבות האלו עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ". אלא
שאין
הדבר
מסור
ליעקב
ולבניו
לעשות
בהם הדין,
אבל ענין שכם,
כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת והרגו המלך וכל אנשי העיר, כי עבדיו הם סרים אל משמעתם ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה,
כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב ארר אפם,
כי עשו חמס לאנשי העיר שאמרו להם במעמדו "והיינו לעם אחד"
והם (בני שכם) היו בוחרים בהם ובטחו בדבורם ואולי ישובו אל ה'
– והרגו אותם חנם כי לא הרעו להם כלל.
וכן
דברי
הרמב"ן
פרק מ"ט
ה':
… יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס,
כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו ואולי ישובו אל ה'
ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם ומן הנפש אשר עשו. ועוד חרה לו,
שלא יאמרו, כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד…
1.
לשתי קושיות עונה הרמב"ן כאן, (לאחת בדבריו עד "בעבור הנבלה שעשה",
לשניה בדבריו החל מן "ורבים ישאלו")
נסה כל אחת מהן בבהירות.
2. מהי ההוכחה לכך,
שלא רצה יעקב להשיא בתו לשכם?
3. מה היתה – איפוא – כונת יעקב בשמעו את הצעת בניו ולא מחה בידם?
4. במה רואה הרמב"ם הצדקה למעשיהם?
5. *
כיצד סותר הרמב"ן את דברי הרמב"ם?
6. **
הסבר את דברי הרמב"ן:
"ומה יבקש בהם הרב חיוב"
"שאין הדבר מסור ליעקב.. לעשות בהם הדין".
7. מה מוסיף הרמב"ן בדבריו בפרשת ויחי על דבריו כאן בענין מעשה שמעון ולוי?
8.
האין או היש סתירה בין דברי הרמב"ן על מילת אנשי שכם כאן ("כי עבדיו הם…
ואין הברית אשר נמולו נחשב…")
ובין דבריו על מילת תושבי שכם בפרשת ויחי ("ויבואו בברית וימולו ואולי ישובו אל ה'").
ר'
יוסף
אבן כספי:
משנה
כסף.
אמנם בזה המעשה הנעשה – רצוני הריגת אנשי שכם,
שמע דעתי בני,
וחי ה' לא אכזב בדברי לשום בה חלוף ממה שהוא בלבי,
ואומר,
כי אלו היה לשון הספור מוכיח, שהיה זה המעשה מעשה מכוער – כענין מכירת האחים ליוסף וכענין שכיבת ראובן עם בלהה,
הייתי גוזר שזה נעשה שלא כדין, אך היה רעה גדולה, וכבר נסו אבותינו לעשות רע בזה ויותר מזה, וגם אלה בעצמם טעו אז באלוהי הנכר שהחזיקו בידם עד שטמנם יעקב אביהם.
אבל לשון הספור יבאני לומר,
שמה שעשו היה כדין וכראוי להם, וזה,
כי כתוב תחילה (ז')
"וכן לא יעשה",
וזה שאנו בו (כלומר:
המעשה שאנו עוסקים בו) היה בלי ספק פריעת מוסר ופריעת נימוס אף לבני נח,… והעד על זה כי חמור ובנו אם היותם נשיאי הארץ דברו דבריהם ליעקב ובניו הגרים בתחנונים ובפדיון מהר ומתן רב מאד,
וגם הבנים אומרים (י"ז)
"ולקחנו את בתנו והלכנו".
וכל זה מופת הכרחי מן המוחש שאין ספק בו,
כי המעשה ההוא (שכיבתו עם דינה)
היה חמס מפורסם מצד מנהג ונימוס בני כנען כלם,
עד שזו היתה סבה אחת מן הסבות אשר הסביבות לא נאספו עליהם…
1.
באלו טענות משתדל אבן כספי לגול אשמה מעל בני יעקב ולטהר אותם מחטא זה?
2. מה ברצונו להוכיח באמצעות ל"ד פסוק י"ז,
ל"ד פסוק י"ב ובאמצעות ל"ה פסוק ה'?
3. מהי חולשת כל טענותיו?
4.**
לשם מה מזכיר הוא בדבריו את המסופר בל"ה ב'-ד'?
ב.
לד,
י"ג:
…
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם.
הכתב
והקבלה:
ואפשר
לומר
דמלת
"מרמה"
היא עצמה מה שענו בני יעקב אל שכם וחמור,
אמרו אליהם: במרמה כל מדברותיכם,
אתם תציעו לפנינו דברי רצוי ופיוס להשיג מצדנו לתת אותה לכם לאשה כאלו הנערה מרצונה הטוב באה אל ביתך ותפצה להתדבק בכם, לכן לא תבוא אל בית אביה, ומרצונה הטוב תשאר בביתכם ואינכם חסרים רק הסכמת רצוננו;
אמנם לא כן היא עמנו,
ידענו כי שפתותיכם מרמה תדברנה,
בחזקה לקחתם אותה אל ביתכם,
וביד חזקה תעכבו בה, ולא תשלחו אותה לנפשה;
ונפש המשכיל תבין שבהיות האחים בעצבות גדולה על הנבלה הנעשה באחותם,
והיו מלאי חרון אף, ובמעמד כזה אין האדם מרבה דברים, כי הם עליו למשא ויעזוב במאמרו כל המלים הטפלות,
כי מעצמם יובנו,
ולא יוציא מפיו רק תיבה אחת ראשית…
שד"ל:
ד"ה
במרמה. חשבו כי מעולם לא יסכימו להמול, ועל ידי כך יפטרו מהם ויצילו את אחותם, אך כשראו שנמולו ולא היה להם מנוס מלתתה להם,
אז שמעון ולי לבדם התעוררו ועשו מה שעשו באף ובחימה, לבלתי יהיו מוכרחים לתת אחותם לאיש נבל אשר טמא אותה. אבל שתהיה כונתם מלכתחילה להרגם לא יתכן…
1.
העתק פסוק י"ג (עד "וידברו")
פעמיים וסמן אותו בסמני פסוק לפי דעת כל אחד מן המפרשים הנ"ל!
2. מה הראיות מפרקנו שבשעה שבאו חמור ושכם אל יעקב ובקשוהו לתת להם את דינה – באותה שעה החזיקוה בביתם?
3. מה רוצה הכתב והקבלה להוכיח ע"י סוף דבריו,
שאין הכועס מרבה דברים ומדלג על מלים נוספות וטפלות?
4. מהי חולשת פרושו של בעל הכתב והקבלה?
האפשר להביא סיוע לדעתו ממלכים ב' ט'
כ"ג?
נמק דעתך!
5.
מדוע "לא יתכן" – כדעת שד"ל – שהיתה כונת כלם מלכתחילה לבוא עליהם ביום השלישי ולהכותם נפש?
ג.
לד,
כ"ז.
אשר טמאו אחותם.
אבן
כספי: משנה
כסף:
בזה סרה כל תלונה אחרי שנותן התורה העיד, כי יד כלם היתה במעל,
וכדאי הוא לסמוך עליו. והנה ידוע מיני הסבות הפועלים ושנוייהם, ופרש יחזקאל (ג'
י"ח):
"ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו…
ודמו מידך אבקש".
עוד כתוב בתורה ענין עיר הנדחת, ומה שאמר יפתח לכלל גלעד (י"א ז').
1.*
לאיזו "תלונה"
הוא מתכון בתחילת דבריו?
2.**
הסבר את המלים המסומנות בקו.
3.* מה בא שופטים י"א ז' להוכיח?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ז]
וישלח – מעשה דינה
פרק ל"ד
כבר העירונו בעלון לפרשת וירא שנת תשי"ז,
שיש דעה רווחת,
בפרט בין אותם צעירים (ולא צעירים) שאינם בקיאים בדברי חז"ל ובדברי פרשנינו,
כאילו כל המסופר בתורה על מעשי אבותינו מוצא לו הצדקה בדברי רבותינו, כאילו לעולם רבותינו מלמדים סניגוריה על כל מה שנעשה ע"י אבותינו ונושאים להם פנים,
גם אם שורת הדין דורשת להאשימם. ולא היא, גם חז"ל וגם פרשני ימי הביניים מדקדקים עמם כחוט השרה,
ואפילו מוצאים פגמים במעשיהם במקום שאנו אולי היינו נוטים להצדיקם.
(המעוניין בכך ימצא דוגמאות לכך:
בגליון לך לך תש"ח שאלה ה
בגליון לך לך תש"י
בגליון וארא תש"ו שאלה ג
בגליון וארא תשי"א שאלה ב
בגליון שמיני תשי"א שאלה ב
בגליון דברים תש"ד שאלה ה2
בגליון ויצא תשי"ד )
במעשה שמעון ולוי יש בייחוד להיזהר מפני הערכה חד–צדדית ואמוציונאלית; יותר מידי מעלה למוד סיפור זה אסוציאציות קרובות מאוד,
וכבר דשו רבים בהשוואות בינם לבינינו והוציאו מסקנות בשטחיות ובפזיזות כאוות נפשם.
יש להתחיל שעור זה העוסק בעיקר בהערכת המעשה בהבנת דברי יעקב ובהערכתו הוא את מעשה בניו. ויש להשוות בין בקורתו הניתנת בפרשתנו –
מיד לאחר המעשה ובהיותו סמוך למקום המעשה,
ובין בקורתו הניתנת עשרות שנים אחר כך ובשבתו הרחק ממקום המעשה ובהיותו בטוח מכל סכנה מצד אנשי כנען. אולי יש להדגיש שאין דברי בקורתו של יעקב מוכרחים להזדהות דווקא עם דעת התורה. מעתה יש לעבור לדברי הרמב"ן (ושוב בשני המקומות,
במקומנו ובפרשת ויחי)
השוללים בכל התקיפות את מעשה שמעון ולוי.
דברי הרמב"ם המצוטטים ע"י הרמב"ן אשר כנגדם הוא מתפלמס לקוחים מתוך הלכות מלכים פרק ט'
הלכה א., וראוי למורה לעיין בהם ובפירושם;
ויש להבינם את השומעים ע"י דוגמא בוויכוח על "התערבות"
ו"אי התערבות" שהתנהל בזמן מלחמת העולם השנייה;
המותר לציבור –
אשר הכח והיכולת בידו למחות – להרשות למחוז, לעיר,
לפלך,
לחברה אנושית, העוברים על שבע מצוות בני נח, לעשות מעשיהם ולעמוד מנגד, מפני שאין זה מענייננו להתערב בחייהם הפנימיים,
או מצווה היא למחות ואם אין ברירה,
גם למחות בכח הזרוע? בקורת הרמב"ן,
לדברי הרמב"ם,
אינה מכוונת לחקר הפרינציפ של חובת ההתערבות אלא למעשה המיוחד של שמעון ולוי:
"שרצו להינקם מהם בחרב נוקמת,
כי היה דמם חשוב להם כמים"
דברי אבן כספי – אחד מוזר ומקורי,
עוקצני ואירוני, חריף ולעתים עקמומי,
בין מפרשנו –
מעניינים מבחינת רצונו להוכיח שמעשה שכם כבר נחשב לתועבה בעיני האנושות כולה והיה פגיעה קשה בדיניהם, במוסרם של אומות העולם כולם.
וכדאי לצרף לשאלה א2 את שאלה ג.
כדאי להראות ללומדים שלא היה הביקור של שכם וחמור בבית יעקב וההצעה שהציעו מוכיח על רצון כן לתקן המעוות ולבוא בברית אמת עם יעקב (לשאלה ב2!). כדאי להשוות את דברי חמור ליעקב ובניו ואת אותה ההצעה כפי שהוא חוזר עליה לבני עירו:
דברי חמור אל יעקב ובניו דברי חמור אל אנשי עירו
|
בראשית B.
בראשית A. האנשים – – – – – –
בראשית פרק לד פסוק כג C. מקניהם |
בראשית A. והתחתנו
בראשית B.
והאחזו |
ובמיוחד יש להבליט נוסף על השינוי בסדר העניינים והבהרת כל חסר וכל יתיר את ההוספה בסוף דבריו לאנשי עירו המגלה את כוונתו האמיתית.
אך יחד עם זה יש להדגיש שהרמב"ן – למרות ראותו כל זה –
לא חזר בו ממשפטו הקשה על מעשה שמעון ולוי,
ואולי ייתכן שיטען מישהו מן הלומדים שהתורה עצמה מחווה דעתה על המעשה ומצדיקה אותו, ע"י מה שהיא מספרת לנו לאחר המעשה:
בראשית
פרק לה
פסוק ה:
ויסעו ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב:
ולזה יש לומר:
עמדנו כבר לא אחת בעיוננו על כך,
שהתורה מדגישה וחוזרת ומדגישה שאין הנס, האות – הוכחה לאמת. גם החרטומים הצליחו בלהטיהם, גם נביא השקר (דברים יג) עלול לעשות אותות ומופתים בשמים ובארץ "ובא האות והמופת",
גם רואים אנו יום יום ומשך כל ההיסטוריה האנושית כי יד השקר רוממה – ואין מזה כל ראייה, ולא נוכל ללמוד כאן מן הפחד בפני החרב אשר נפל על העמים אשר רק על חרבם יחיו ולעתים רק לשון זו מובנת להם – על צדקת המעשה,
וכי טוב הוא בעיני האלוקים,
כי – כמאמר בן דורנו – אין בין שמותיו הרבים והשונים של הקב"ה המעידים על מידותיו, גם השם "הצלחה".
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
וישלח – מעשה דינה
פרק ל"ד
על התופעה הסגנונית המובאת בשאלה –א–
של המילה או הביטוי החוזר במקומות שונים כתב בפרוטרוט מ. בובר
במאמרו
"סגנון
המילה
המנחה
בסיפורי
התורה"*)
ואף הביא שם דוגמאות רבות.
וביניהן החזרה של "מרמה"
בפרשת תולדות ו"רמיתני"
בפרשת ויצא. אך קדם לבובר כבר מדרש
תנחומא
ישן, ויצא
י"א:
כל הלילה היתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבוקר "והנה היא לאה",
אמר לה: "בת הרמאי! למה רימית אותי?!"
אמרה לו: "ואתה למה רימית אביך?!" כשאמר לך (בראשית כז): "האתה זה בני עשו?" אמרת לו "אנכי עשו בכורך".
ואתה אומר: "למה רמיתני??!" ואביך לא אמר עליך "בא אחיך במרמה?"
ואולם בשאלתנו אנו מבקשים לשלב גם את ה"מרמה"
של פרקנו לחוט הנמשך מן הראשון לשני.
עיקר גיליוננו עוסק בהערכת המעשה של שמעון ולוי בשכם.
בין אלה שאינם בקיאים בדברי חז"ל ובמפרשים קדמונים רווחת דעה,
שכל המסופר בתורה על מעשי אבותינו מוצא לו הצדקה בדברי רבותינו,
כאילו לעולם רבותינו מלמדים סניגוריה על כל מה שנעשה ע"י אבותינו ונושאים להם פנים,
גם אם שורת הדין דורשת להאשימם. ולא היא, גם חז"ל וגם פרשני ימי הביניים מדקדקים עמם כחוט השרה,
ואפילו מוצאים פגמים במעשיהם במקום שאנו אולי היינו נוטים להצדיקם.
(המעוניין בכך ימצא דוגמאות לכך:
בגליון לך לך תש"ח שאלה ה
בגליון לך לך תש"י
בגליון וארא תש"ו שאלה ג
בגליון וארא תשי"א שאלה ב
בגליון שמיני תשי"א שאלה ב
בגליון דברים תש"ד שאלה ה2
בגליון ויצא תשי"ד )
במעשה שמעון ולוי יש בייחוד להיזהר מפני הערכה חד–צדדית ואמוציונאלית; יותר מידי מעלה למוד סיפור זה אסוציאציות קרובות מאוד,
וכבר דשו רבים בהשוואות בינם לבינינו והוציאו מסקנות בשטחיות ובפזיזות כאוות נפשם.
יש להתחיל שעור זה העוסק בעיקר בהערכת המעשה בהבנת דברי יעקב ובהערכתו הוא את מעשה בניו. ויש להשוות בין בקורתו הניתנת בפרשתנו –
מיד לאחר המעשה ובהיותו סמוך למקום המעשה,
ובין בקורתו הניתנת עשרות שנים אחר כך ובשבתו הרחק ממקום המעשה ובהיותו בטוח מכל סכנה מצד אנשי כנען. אולי יש להדגיש שאין דברי בקורתו של יעקב מוכרחים להזדהות דווקא עם דעת התורה. מעתה יש לעבור לדברי הרמב"ן (ושוב בשני המקומות,
במקומנו ובפרשת ויחי)
השוללים בכל התקיפות את מעשה שמעון ולוי.
דברי הרמב"ם המצדיק את מעשה שמעון ולוי מיוסדים לפי דעת
בעל "תורה
תמימה" על
דברי
הגמרא
בשבת
נ"ד:
כל מי שאפשר לו למחות באנשי עירו ולא מיחה ניתפס על אנשי עירו (=ניתפס,
נענש על עוון של אנשי עירו).
יש להסביר את דעת הרמב"ם ע"י הבאת הדוגמא של הוויכוח על "התערבות"
ו"אי התערבות" שהתנהל בזמן מלחמת העולם השנייה;
המותר לציבור –
אשר הכח והיכולת בידו למחות – להרשות למחוז, לעיר,
לפלך,
לחברה אנושית, העוברים על שבע מצוות בני נח, לעשות מעשיהם ולעמוד מנגד, מפני שאין זה מענייננו להתערב בחייהם הפנימיים,
או מצווה היא למחות ואם אין ברירה,
גם למחות בכח הזרוע? בקורת
הרמב"ן,
לדברי
הרמב"ם,
אינה מכוונת לחקר הפרינציפ של חובת ההתערבות אלא למעשה המיוחד של שמעון ולוי:
"שרצו להינקם מהם בחרב נוקמת,
כי היה דמם חשוב להם כמים"
כדאי להראות ללומדים שלא היה הביקור של שכם וחמור בבית יעקב וההצעה שהציעו מוכיח על רצון כן לתקן המעוות ולבוא בברית אמת עם יעקב. כדאי להשוות את דברי חמור ליעקב ובניו ואת אותה ההצעה כפי שהוא חוזר עליה לבני עירו:
דברי חמור אל יעקב ובניו דברי חמור אל אנשי עירו
|
בראשית B.
בראשית A. האנשים – – – ויסחרו –
בראשית פרק לד פסוק כג C. מקניהם |
בראשית A.
בראשית B.
והאחזו |
ובמיוחד יש להבליט נוסף על השינוי בסדר העניינים והבהרת כל חסר וכל יתיר את ההוספה בסוף דבריו לאנשי עירו המגלה את כוונתו האמיתית.
אך יחד עם זה יש להדגיש שהרמב"ן – למרות ראותו כל זה –
לא חזר בו ממשפטו הקשה על מעשה שמעון ולוי,
ואולי ייתכן שיטען מישהו מן הלומדים שהתורה עצמה מחווה דעתה על המעשה ומצדיקה אותו, ע"י מה שהיא מספרת לנו לאחר המעשה:
בראשית
לה, ה:
ויסעו ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב:
ולזה יש לומר:
עמדנו כבר לא אחת בעיוננו על כך,
שהתורה מדגישה וחוזרת ומדגישה שאין הנס, האות – הוכחה לאמת. גם החרטומים הצליחו בלהטיהם, גם נביא השקר (דברים יג) עלול לעשות אותות ומופתים בשמים ובארץ "ובא האות והמופת",
גם רואים אנו יום יום ומשך כל ההיסטוריה האנושית כי יד השקר רוממה – ואין מזה כל ראייה, ולא נוכל ללמוד כאן מן הפחד בפני החרב אשר נפל על העמים אשר רק על חרבם יחיו ולעתים רק לשון זו מובנת להם – על צדקת המעשה,
וכי טוב הוא בעיני האלוקים,
כי – כמאמר בן דורנו – אין בין שמותיו הרבים והשונים של הקב"ה המעידים על מידותיו, גם השם "הצלחה".
*)
מתוך הספר מ.
בובר,
דרכו של מקרא,
מוסד ביאליק ירושלים תשכ"ד , עמ'284
– 289.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ – שנת השלושים (תשל"א)
פרשת וישלח
פרק ל"ד
א.
שאלות כלליות בהערכת מעשה שמעון ולוי
הרמב"ן
ע"ג
ד"ה
ויענו
בני
יעקב… במרמה
– הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו,
כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל.
ויש כאן שאלה,
שהדבר נראה, כי ברצון אביהם ובעצתו ענו,
כי לפניו היו (= בנוכחתו ענו), והוא היודע תשובתם כי במרמה ידברו ואם כן למה כעס?? ועוד:
שלא יתכן שהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה; והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה והאב ארר אפם להם לבדם.
והתשובה,
כי המרמה היתה באמרם להמול כל זכר,
כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נמולים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם. וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם. ושמעון ולוי ראו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר.
ויתכן שהיה הכעס ליעקב, שארר אפם (פרק מ"ט ה'-ז')
על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו,
וזהו מה שאמר הכתוב: "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו…", כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה.
ורבים ישאלו: איך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי והרב (= הרמב"ם)
השיב בספר שופטים (הלכות מלכים ט')
ואמר,
שבני נח מצווים על הדינים והוא להושיב דיינים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן ובן שנח שעבר על אחת מהן נהרג בסייף.
ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגה,
הרי זה הרואה יהרג בסייף,
ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה,
שהרי שכם גזל והם ראו ידעו – ולא דנוהו.
(עד כאן דברי הרמב"ם).
ואין דברים אלה נכונים בעיני,
שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתו, ואם פחד מבני שכם, למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם והלקם והפיצם?
והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו בה'
והצילם?
ועל דעתי הדינין שתנו לבני נח בשבע מצוות שלהם אינם להושיב דיינים בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלוה ולוה וכיוצא בהם כענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהם, אם גנב ועשק או אנס ופתח בתו של חברו או הדליק גדישו; ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין ובכל עיר ועיר בישראל – ואם לא עשו כן אינם נהרגים, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו אלא "אזהרה שלהן זו מיתתם" ולא תקרא "אזהרה"
אלא המניעה בלאו…
ומה יבקש בהם הרב חיוב?
וכי אנשי שכם וכל ז'
עממין לא עובדי ע"ז היו ומגלי עריות ועושי כל תועבות השם היו?
והכתוב צווה עליהם בכמה מקומות (ויקרא י"ח כ"ז)
"כי את כל התועבות האלו עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ". אלא שאין הדבר מסור ליעקב ולבניו לעשות בהם הדין,
אבל ענין שכם,
כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת והרגו המלך וכל אנשי העיר, כי עבדיו הם סרים אל משמעתם ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה,
כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב ארר אפם,
כי עשו חמס לאנשי העיר שאמרו להם במעמדו "והיינו לעם אחד"
והם (בני שכם) היו בוחרים בהם ובטחו בדבורם ואולי ישובו אל ה'
– והרגו אותם חנם כי לא הרעו להם כלל.
וכן
דברי
הרמב"ן
פרק מ"ט
ה':
… יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס,
כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו ואולי ישובו אל ה'
ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם ומן הנפש אשר עשו. ועוד חרה לו,
שלא יאמרו, כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד…
1.
לשתי קושיות עונה הרמב"ן כאן, (לאחת בדבריו עד "בעבור הנבלה שעשה",
לשניה בדבריו החל מן "ורבים ישאלו")
נסה כל אחת מהן בבהירות.
2. מהי ההוכחה לכך,
שלא רצה יעקב להשיא בתו לשכם?
3. מה היתה – איפוא – כונת יעקב בשמעו את הצעת בניו ולא מחה בידם?
4. במה רואה הרמב"ם הצדקה למעשיהם?
5.*
כיצד סותר הרמב"ן את דברי הרמב"ם?
6.**
הסבר את דברי הרמב"ן:
"ומה יבקש בהם הרב חיוב"
"שאין הדבר מסור ליעקב.. לעשות בהם הדין".
7. מה מוסיף הרמב"ן בדבריו בפרשת ויחי על דבריו כאן בענין מעשה שמעון ולוי?
האין או היש סתירה בין דברי הרמב"ן על מילת אנשי שכם כאן:
("כי עבדיו הם…
ואין הברית אשר נמולו נחשב…")
ובין דבריו על מילת תושבי שכם בפרשת ויחי:
("ויבואו בברית וימולו ואולי ישובו אל ה'").
ר'
יוסף
אבן כספי:
משנה
כסף.
אמנם בזה המעשה הנעשה – רצוני הריגת אנשי שכם,
שמע דעתי בני,
וחי ה' לא אכזב בדברי לשום בה חלוף ממה שהוא בלבי,
ואומר,
כי אלו היה לשון הספור מוכיח, שהיה זה המעשה מעשה מכוער – כענין מכירת האחים ליוסף וכענין שכיבת ראובן עם בלהה,
הייתי גוזר שזה נעשה שלא כדין, אך היה רעה גדולה, וכבר נסו אבותינו לעשות רע בזה ויותר מזה, וגם אלה בעצמם טעו אז באלוהי הנכר שהחזיקו בידם עד שטמנם יעקב אביהם.
אבל לשון הספור יבאני לומר,
שמה שעשו היה כדין וכראוי להם, וזה,
כי כתוב תחילה (ז')
"וכן לא יעשה",
וזה שאנו בו (כלומר:
המעשה שאנו עוסקים בו) היה בלי ספק פריעת מוסר ופריעת נימוס אף לבני נח,… והעד על זה כי חמור ובנו אם היותם נשיאי הארץ דברו דבריהם ליעקב ובניו הגרים בתחנונים ובפדיון מהר ומתן רב מאד,
וגם הבנים אומרים (י"ז)
"ולקחנו את בתנו והלכנו".
וכל זה מופת הכרחי מן המוחש שאין ספק בו,
כי המעשה ההוא (שכיבתו עם דינה)
היה חמס מפורסם מצד מנהג ונימוס בני כנען כלם,
עד שזו היתה סבה אחת מן הסבות אשר הסביבות לא נאספו עליהם…
1.
באלו טענות משתדל אבן כספי לגול אשמה מעל בני יעקב ולטהר אותם מחטא זה?
2. מה ברצונו להוכיח באמצעות ל"ד פסוק י"ז,
ל"ד פסוק י"ב ובאמצעות ל"ה פסוק ה'?
3. מהי חולשת כל טענותיו?
4.**
לשם מה מזכיר הוא בדבריו את המסופר בל"ה ב'-ד'?
ב.
לד,
י"ג..
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם.
הכתב
והקבלה:
ואפשר לומר דמלת "מרמה"
היא עצמה מה שענו בני יעקב אל שכם וחמור,
אמרו אליהם: במרמה כל מדברותיכם,
אתם תציעו לפנינו דברי רצוי ופיוס להשיג מצדנו לתת אותה לכם לאשה כאלו הנערה מרצונה הטוב באה אל ביתך ותפצה להתדבק בכם, לכן לא תבוא אל בית אביה, ומרצונה הטוב תשאר בביתכם ואינכם חסרים רק הסכמת רצוננו;
אמנם לא כן היא עמנו,
ידענו כי שפתותיכם מרמה תדברנה,
בחזקה לקחתם אותה אל ביתכם,
וביד חזקה תעכבו בה, ולא תשלחו אותה לנפשה;
ונפש המשכיל תבין שבהיות האחים בעצבות גדולה על הנבלה הנעשה באחותם,
והיו מלאי חרון אף, ובמעמד כזה אין האדם מרבה דברים, כי הם עליו למשא ויעזוב במאמרו כל המלים הטפלות,
כי מעצמם יובנו,
ולא יוציא מפיו רק תיבה אחת ראשית…
שד"ל
ד"ה
במרמה –
חשבו כי מעולם לא יסכימו להמול, ועל ידי כך יפטרו מהם ויצילו את אחותם, אך כשראו שנמולו ולא היה להם מנוס מלתתה להם,
אז שמעון ולי לבדם התעוררו ועשו מה שעשו באף ובחימה, לבלתי יהיו מוכרחים לתת אחותם לאיש נבל אשר טמא אותה. אבל שתהיה כונתם מלכתחילה להרגם לא יתכן…
1.
העתק פסוק י"ג (עד "וידברו")
פעמיים וסמן אותו בסמני פסוק לפי דעת כל אחד מן המפרשים הנ"ל!
2. מה הראיות מפרקנו שבשעה שבאו חמור ושכם אל יעקב ובקשוהו לתת להם את דינה – באותה שעה החזיקוה בביתם?
3. מה רוצה הכתב והקבלה להוכיח ע"י סוף דבריו,
שאין הכועס מרבה דברים ומדלג על מלים נוספות וטפלות?
4. מהי חולשת פרושו של בעל הכתב והקבלה?
האפשר להביא סיוע לדעתו ממלכים ב' ט'
כ"ג?
נמק דעתך!
5.
מדוע "לא יתכן" – כדעת שד"ל – שהיתה כונת כלם מלכתחילה לבוא עליהם ביום השלישי ולהכותם נפש?
ג.
לד,
כ"ז.
אשר טמאו אחותם.
אבן
כספי: משנה
כסף:
בזה סרה כל תלונה אחרי שנותן התורה העיד, כי יד כלם היתה במעל,
וכדאי הוא לסמוך עליו. והנה
ידוע
מיני
הסבות
הפועלים
ושנוייהם, ופרש יחזקאל (ג'
י"ח):
"ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו…
ודמו מידך אבקש".
עוד כתוב בתורה ענין עיר הנדחת, ומה שאמר יפתח לכלל גלעד (י"א ז').
1.*
לאיזו "תלונה"
הוא מתכון בתחילת דבריו?
2.**
הסבר את המלים המסומנות בהדגשה.
3.* מה בא שופטים י"א ז' להוכיח?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
פרשת וישלח – מעשה דינה
פרק ל"ד
כבר העירונו בעלון לפרשת וירא שנת תשי"ז,
שיש דעה רווחת,
בפרט בין אותם צעירים (ולא צעירים) שאינם בקיאים בדברי חז"ל ובדברי פרשנינו,
כאילו כל המסופר בתורה על מעשי אבותינו מוצא לו הצדקה בדברי רבותינו, כאילו לעולם רבותינו מלמדים סניגוריה על כל מה שנעשה ע"י אבותינו ונושאים להם פנים,
גם אם שורת הדין דורשת להאשימם. ולא היא, גם חז"ל וגם פרשני ימי הבינים מדקדקים עמם כחוט השערה,
ואפילו מוצאים פגמים במעשיהם במקום שאנו אולי היינו נוטים להצדיקם.
(המעונין בכך ימצא דוגמאות לכך:
בגליון לך לך תש"ח שאלה ה
בגליון לך לך תש"י
בגליון וארא תש"ו שאלה ג
בגליון וארא תשי"א שאלה ב
בגליון שמיני תשי"א שאלה ב
בגליון דברים שאלה ה2
בגליון ויצא תשי"ד ).
במעשה שמעון ולוי יש ביחוד להזהר מפני הערכה חד–צדדיית ואמוציונלית; יותר מדי מעלה למוד ספור זה אסוציאציות קרובות מאד,
וכבר דשו רבים בהשוואות בינם לבינינו והוציאו מסקנות בשטחיות ובפזיזות כאוות נפשם.
יש להתחיל שעור זה העוסק בעיקר בהערכת המעשה בהבנת דברי יעקב ובהערכתו הוא את מעשה בניו. ויש להשוות בין בקורתו הנתנת בפרשתנו – מיד אחרי המעשה ובהיותו סמוך למקום המעשה, ובין בקרתו הניתנת עשרות שנים אחר כך ובשבתו הרחק ממקום המעשה ובהיותו בטוח מכל סכנה מצד אנשי כנען. אולי יש להדגיש שאין דברי בקרתו של יעקב מוכרחים להזדהות דוקא עם דעת התורה. מעתה יש לעבור לדברי הרמב"ן (ושוב בשני המקומות,
במקומנו ובפרשת ויחי)
השוללים בכל התקיפות את מעשה שמעון ולוי.
דברי הרמב"ם המצוטטים ע"י הרמב"ן אשר כנגדם הוא מתפלמס לקוחים מתוך הלכות מלכים פרק ט'
הלכה א', וראוי למורה לעיין בהם ובפרושם;
ויש להבינם את השומעים ע"י דוגמא בויכוח על "התערבות"
ו"אי התערבות" שהתנהל בזמן מלחמת העולם השניה;
המותר לצבור – אשר הכח והיכולת בידו למחות – להרשות למחוז,
לעיר,
לפלך,
לחברה האנושית, העוברים על שבע מצוות בני נח, לעשות מעשיהם ולעמוד מנגד, מפני שאין זה מעניננו להתערב בחייהם הפנימיים,
או מצוה היא למחות ואם אין ברירה,
גם למחות בכח הזרוע? בקורת
הרמב"ן,
לדברי
הרמב"ם,
אינה מכוונת לחקר הפרינציפ של חובת ההתערבות אלא למעשה המיוחד של שמעון ולוי:
"פרצו להנקם מהם בחרב נוקמת,
כי היה דמם חשוב להם כמים…"
דברי
אבן
כספי:
אחד מוזר ומקורי,
עוקצני ואירוני, חריף ולעתים עקמומי,
בין מפרשינו – מענינים מבחינת רצונו להוכיח שמעשה שכם כבר נחשב לתועבה בעיני האנושות כולה והיה פגיעה קשה בדיניהם,
במוסרם של אומות העולם כולם.
וכדאי לצרף לשאלה א2 את שאלה ג.
כדאי להראות ללומדים שלא היה הבקור של שכם וחמור בבית יעקב וההצעה שהציעו מוכיח על רצון כן לתקן המעוות ולבוא בברית אמת עם יעקב (לשאלה ב2!). כדאי להשוות את דברי חמור ליעקב ובניו ואת אותה ההצעה כפי שהוא חוזר עליה לבני עירו:
|
דברי כ"ב(2) את ואת כ"א(1) והארץ ויסחרו
כ"ג(3) |
דברי ט(1) בנותיכם ואת י(2) ואתנו והארץ שבו סחרוה והאחזו בה. |
ובמיוחד יש להבליט נוסף על השנוי בסדר הענינים והבהרת כל חסר וכל יתיר את ההוספה בסוף דבריו לאנשי עירו המגלה את כוונתו האמתית.
אך יחד עם זה יש להדגיש שהרמב"ן – למרות ראותו כל זה – לא חזר בו ממשפטו הקשה על מעשה שמעון ולוי, ואולי יתכן שיטען מישהו מן הלומדים שהתורה עצמה מחווה דעתה על המעשה ומצדיקה אותו, ע"י מה שהיא מספרת לנו לאחר מעשה:
ל"ה ה'.
ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם
ולא רדפו אחרי בני יעקב
ולזה יש לומר:
עמדנו כבר לא אחת בעיוננו על כך,
שהתורה מדגישה וחוזרת ומדגישה שאין הנס האות – הוכחה לאמת. גם החרטומים הצליחו בלהטיהם, גם נביא השקר (דברים י"ג)
עלול לעשות אותו ומופתים בשמים ובארץ "ובא האות והמופת",
גם רואים אנו יום יום ומשך כל ההשטוריה האנושית כי יד השקר רוממה – ואין מזה כל ראיה, ולא נוכל ללמוד כאן מן הפחד בפני החרב אשר נפל על העמים אשר רק על חרבם יחיו ולעתים רק לשון זו מובנת להם – על צדקת המעשה,
וכי טוב בעיני האלוקים, כי – כמאמר בן דורנו – אין בין שמותיו הרבים והשונים של הקב"ה המעידים על מידותיו, גם השם "הצלחה".