גיליונות נחמה – בראשית 39

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה שניה (תש"ג)

פרשת וישב

פרק ל"ט

א.
שאלות הנוגעות לפרק זה בכללו.

1.
מהי מגמת התורה בהשתמשה בביטויים דומים או שווים בתחילת פרקנו (א-1)
ובסופו (כ'-כ"ג)?

2.
כיצד יש לפרש את הפסוק בתהילים ק"ח כ"ג "לאסר שרים בנפשו"
על יסוד המסופר בפרקנו?

3.
באר את ההדרגה בעליתו של יוסף המתוארת בפסוקים ב'-ו'?

כמה שלבי עליה נזכרים כאן?

ב.
לט,
ב'.

לשם מה נאמר בפסוק "ויהי
בית
אדוניו"
וכי אין אנו יודעים היכן היה? ועוד:
למה חזר על המלה "ויהי"
ולא אמר: ויהי איש מצליח בבית אדניו?

ג.
לט,
ג'.

רש"י
לט, ג'.

כי
ה' אתו
– שם שמים שגור בפיו (ב"ר):

רמב"ן
לט, ג'.

ד
כי ה'
אתו
– שם שמים שגור בפיו, לשון רש"י ואינו נראה אבל וירא אדוניו כי ה' אתו,
כי יצליחו מעשיו בכל עת יותר מכל אדם וידע כי מאת אלהים הוא לו וכן (לעיל כו כח)
ראה ראינו כי היה ה'
עמך וימצא חן בעיניו ושמו משרת לעצמו ופקיד על ביתו וכל יש לו נתן בידו,
להיות פקיד ונגיד על כל אשר לו בבית ובשדה:

ולרבותינו בו מדרש (ב"ר פו ה),
אמרו מלחש ונכנס מלחש ויוצא,
אמר לו מזוג רותחין והא רותחין, מזוג פושרין והא פושרין, מה יוסף, תבן בעפריים, חרשין במצרים, עד היכן, עד שראה שכינה עומדת על גביו, הדא הוא דכתיב וירא אדוניו כי ה'
אתו:

והעניין כי בעבור היות אדניו מצרי לא ידע את ה', אמרו כי בראותו הצלחתו הגדולה היה חושש כי דרך כשפים הוא כאשר בבני ארצו, עד שראה שהיה מאת עליון במראה שנראית לו בחלום או בהקיץ בעמוד ענן וכיוצא בו לכבוד הצדיק:

מה בין רש"י לרמב"ן בפרוש המלים האלה ומה הם נימוקי רש"י לפרש כאשר פרש?

ד.
לט,
ו'.

כי אם את הלחם

מה פרוש ביטוי זה לפי :

רש"י לט, ו'.

כי
אם הלחם
– היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה:

ראב"ע לט, ו'.

ולא
ידע אתו
מאומה
כי אם
הלחם –
יש אומרים שהוא כנוי לשכיבת אשתו וזה רחוק. ועוד כי אדוני יוסף סריס היה. והנכון בעיני שכל אשר לו היה בידו חוץ מן הלחם שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי כי הנה מפורש כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם.
כי פוטיפר ידע שיוסף עברי הוא וכן אשתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי:

ויהי יוסף יפה תאר – כאמו:

רשב"ם לט, ו'.

כי
אם הלחם
אשר הוא
אוכל –
לא היה מעיין ומביט כלל בכל צרכי ביתו מהיכן בא לו עד שעה שרואה את מאכלו על השלחן ואוכלו.
כל מיני מאכל קורא אותו לחם כדכתיב עבד לחם רב. וכן כי לפני לחמי אנחתי תבוא. מאכלי.
לא ידע אתו.
מכל צרכי ביתו לא היה רוא' רק בשעת אכילה:

רמב"ן לט, ו'.

כי
אם הלחם
אשר הוא
אוכל –
לשון נקיה, כדברי רבותינו (ב"ר פו ו)
ורבי אברהם אמר כי כל אשר לו היה ביד יוסף חוץ מן הלחם אשר הוא אוכל שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי, כי כן היה משפט המצרים את העברים שלא יגעו במאכלם, כי תועבה היא למצרים ואפשר שהוא כן:

או יהיה פירוש הכתוב כי לא ידע אדוניו את יוסף מאומה שיקח מכל אשר לו,
רק את הלחם לבדו אשר יאכל יוסף,
לא לשאר הנאות כאשר יעשו הבחורים, ולא לאסוף לו עושר ונכסים כענין שנאמר (ש"א כט ג)
ולא מצאתי בו מאומה מיום נפלו עד היום הזה ו"לא ידע אתי מה בבית"
(פסוק ח) ענין אחר, שלא ישגיח לדעת מה אתו בבית, כי "לא ידע אתו מאומה" לשון שולל, ו"מה בבית" יקיים:

היש להביא מדברי הפרק סיוע לדברי רש"י?

ה.

מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:

לרש"י ו' ד"ה ויהי יוסף יפה תאר

ומה בינו לבין:

ספורנו לט, ו

ויעזב
כל אשר
לו –
בלי שיצטרך לכוין חשבון: ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. אחר שהפקיד אותו באופן זה על הפך שהיה מתחלה שהיה עובד בעבודה קשה כאמרו הסירותי מסבל שכמו כו':

ורמב"ן לט, ו.

ויהי
יוסף יפה
תאר ויפה
מראה –
הזכיר זה בכאן לומר כי בעבור יפיו נשאה אשת אדוניו אליו את עיניה ורש"י כתב כי בעבור שראה עצמו מושל,
התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו וכו':

רש"י,
לט,
ו

ויהי
יוסף יפה
תואר –
כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו (ב"ר)
אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך אני מגרה בך את הדוב.
מיד:

לרש"י ט'

וחטאתי
לאלהים
– בני נח נצטוו על העריות:

לרמב"ן
ט'

וחטאתי
לאלהים
– בני נח נצטוו על העריות,
לשון רש"י ונכון הוא,
רק בעבור חסרון דעת הנשים הקדים אליה כי הדבר בגידה באדוניו אשר בוטח בו, ואחרי כן אמר כי יש בענין עוד חטא לאלהים:

ויתכן לפרש עוד,
וחטאתי לאלהים בבגידה הזאת כי רעה גדולה היא שיהיה בה לי חטא לפני האלהים, כי עיניו בנאמני ארץ (תהלים קא ו),
ולא לפניו בוגד יבא, ודברו אמת, רק לא הזכיר אסור הערוה כי דבר עמה כדרך הנשים:

ומה בינו ובין רש"י בקושיה ובתירוצה?

לרש"י
י"א

ויהי
כהיום
הזה –
כלומר ויהי כאשר הגיע יום מיוחד (תנחומא)
יום צחוק יום איד שלהם שהלכו כולם לבית ע"א אמרה אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה אמרה להם חולה אני ואיני יכולה לילך:

לרש"י
לט, ט"ז

אדוניו
– של יוסף:

לרש"י
לט, כ"א

ויט
אליו חסד
– שהיה מקובל לכל רואיו לשון כלה נאה וחסודה שבמשנה:

ולמה פרש כך ולא באופן אחר?

ו.

השוה הפסוקים י"ב–י"ג לפסוקים י"ד–ט"ו ואת אלה האחרונים לפסוקים י"ז–י"ח ובאר את ההבדלים שבין שלשת המקומות!

(לשם הבהרת העניין סדר את הדברים המקבילים בשלשת טורים ואחר כך נסה לבאר את סיבת השנויים).

על אחדים מהשינויים עומדים המפרשים:

רמב"ן
י"ב

ויעזוב
בגדו
בידה –
לכבוד גברתו לא רצה להוציאו מידה בכחו הגדול ממנה,
והסיר אותו מעליו,
כי היה בגד שיתעטף בו כמעיל וצניף והיא בראותה כי הניח בגדו בידה פחדה פן יגלה עליה לבני הבית או לאדניו והקדימתו אליהם לאמר כי הפשיט בגדו לשכב עמה,
ובראותו כי הרימותי קולי נבהל לברוח וזה טעם ויהי בראותה כי עזב בגדו ולכן לא הגידה היא ויעזוב בגדו בידי, רק אמרה לאנשי ביתה ולבעלה ויעזב בגדו אצלי:

ספורנו
י"ד

ותקרא
לאנשי
ביתה. לזכות את עצמה אמנם כאשר ראתה שחוץ לחדר לא רץ וזה ראו גם אנשי ביתה אמרה להם וינס ויצא החוצה כמו שהיה באמת אבל לבעלה שלא ראה הדבר אמרה וינס החוצה להורות שעשה תנועת הניסה גם בחוץ להמלט מאנשי ביתה וזה לאמת ענין השקר שלה:
לצחק בנו. בעניני צחוק שמתוכם נכר שבא אלי לשכב עמי:

ו.
לט,
י"ד.

ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר… לצחק בנו.

אור
החיים:

שידעה צדקת יוסף בעיני אדוניו ולא יאמין לדבריה לזה נתכונה ותקרא להם שהם יאמרו להם שהם יאמרו בבוא אדוני יוסף והוא אמרו "לאמר"
בהבעירה בהם אש הקנאה להעיד והיא אומרת:
"ראו הביא לנו…
לצחק בנו…" שתפתם בצרתה כי גם עליהם גדלו והוא איש נכרי…

שתי קושיות בפסוקנו מתרץ בעל אור החיים בדבריו. אלו הן?

עיין גם:

רמב"ן י"ד

וטעם ראו הביא לנו איש עברי כי העברים שנואי המצרים המה,
ולא יוכלו לאכל אתם לחם כי תועבה היא להם (להלן מג לב),
ולא יקנו מהם רק לכורמים וליוגבים, ולא יבאו בביתם ולכן אמרה,
הנה עשה עמנו רעה להביא בביתנו עברי ועשאו פקיד ונגיד, וראוי לו שיצחק בנו, כענין שנאמר (משלי כט כא)
מפנק מנוער עבדו וגו' וזה טעם אשר הבאת לנו,
כי הבאתו בביתם היתה קשה בעיניהם:

לדעת רב המפרשים לא האמין פוטיפר באשמת יוסף. הבא ראיות לדעתנו!

עיין גם:

ראב"ע לט, י"ט

ויחר
אפו –
ואע"פ כן לא הרגו כי בספק היה הדבר אצלו:

ספורנו
לט, יט

ויחר
אפו. על שהתרעמה מפני שהביא לה איש עברי לצחק בה כי אמנם לא חרה אפו על יוסף בזה שהאמין יותר לדברי יוסף אבל נתנו בבית הסהר להראות שהאמין לה לכבודה ונשתמש ביוסף בבית הסהר כאמרו ויפקוד שר הטבחים את יוסף אתם:

בשתי פנים מתרגם אונקלוס בפרקנו את שם הויה. מדוע?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה ששית (תש"ז)

פרשת וישב

ל"ט א'-ו'

א.

כבר עמדו המפרשים על כך שיש בפסוקים אלה לכאורה אריכות דברים ללא צרך.
נסה לענות לשאלות הבאות ולהוכיח שאין כאן לשון יתירה.

1.*
אברבנאל
שואל לפ'
ב':

ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו, למה זכר בפסוק מלת "ויהי"
שלש פעמים והיה לו לומר "ויהי ה' את יוסף ויצליח בבית אדוניו"?

2.*
לכאורה פ' ג'
אינו אלא חזרה על הנאמר בפ' ב':

ב:
ויהי
ה'
את
יוסףויהי
איש
מצליח

ג:
וירא…
כי
ה'
אתו…ה'
מצליח
בידו.

התוכל להסביר מהי כונת החזרה המפורטת הזו בפ' ג'?

3.
אברבנאל
שואל:

ראשונה אמר (בפ'
ד')
"ויפקידהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו" ולמה חזר ואמר שנית (בפ'
ז')
"ויעזב את כל אשר לו ביד יוסף"
והוא כפל מבואר?

4.
ולמה נאמר בפ'
ד'
"וישרת אותו" והלא עוד מפסוק א' ידענו שהיה עבדו?

ב.
שאלות לשון וסגנון:

1.
למה נאמר "ויוסף הורד מצרימה"
ולא כרגיל בסגנון התנ"ך בהעמדת הפעל בראש "ויורד יוסף" (כמו כ"ח י' ויצא יעקב; ל"ב ד' וישלח יעקב; ל"ד א' ותצא דינה; ל"ז א' וישב יעקב; ל"ח א' וירד יהודה)?

2.
מה מובן המלה "בית"
בפסוק ה': "את בית המצרי";
"בבית ובשדה"?

3. *
הסבר את אי ההתאמה במין (בפ'
ה')
בין "ויהי"
– לשון זכר ובין "ברכת ה'" – לשון נקבה.

העזר
בדברי
רש"י
ט"ו
י"ז

ויהי
השמש באה
– כמו (בראשית מב) ויהי הם מריקים שקיהם (מ"ב יג) ויהי הם קוברים איש כלומר ויהי דבר זה השמש באה –
שקעה:

ג.
לט,
ג'.

וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו

רש"י
לט, ג

כי
ה' אתו
– שם שמים שגור בפיו (ב"ר):

רמב"ן
לט, ג

ד
כי ה'
אתו
– שם שמים שגור בפיו, לשון רש"י ואינו נראה אבל וירא אדוניו כי ה' אתו,
כי יצליחו מעשיו בכל עת יותר מכל אדם וידע כי מאת אלהים הוא לו וכן (לעיל כו כח)
ראה ראינו כי היה ה'
עמך וימצא חן בעיניו ושמו משרת לעצמו ופקיד על ביתו וכל יש לו נתן בידו,
להיות פקיד ונגיד על כל אשר לו בבית ובשדה:

ולרבותינו בו מדרש (ב"ר פו ה),
אמרו מלחש ונכנס מלחש ויוצא,
אמר לו מזוג רותחין והא רותחין, מזוג פושרין והא פושרין, מה יוסף, תבן בעפריים, חרשין במצרים, עד היכן, עד שראה שכינה עומדת על גביו, הדא הוא דכתיב וירא אדוניו כי ה'
אתו:

והענין כי בעבור היות אדניו מצרי לא ידע את ה', אמרו כי בראותו הצלחתו הגדולה היה חושש כי דרך כשפים הוא כאשר בבני ארצו, עד שראה שהיה מאת עליון במראה שנראית לו בחלום או בהקיץ בעמוד ענן וכיוצא בו לכבוד הצדיק:

כלי
יקר:

וכל כך דבקה ההצלחה לרגלי יוסף עד שממנו נתפשטה אל אדוניו וירא אדוניו כי ה'
אתו ממש על זה השעור המופלג עד שכל אשר האדון עושה ה' מצליח בידו.

העמק
דבר:

וירא
אדוניו
כי ה'
אתו
– לשמרו מכל סיבה וראה עוד וכל אשר הוא עושה הצלחה אלוקית ניכרת אשר היא רק בידו ולא משום הצלחת האדון.

1.
מה הקשי בפסוקנו ומה בין ארבעתם בישוב הקשי?

2. *
מדוע אין אותו קשי מודגש למפרשים גם בכ"ו פ' כ"ח?

ד.
לט,
י"ב–י"ח

השוה את ספור כתוב בפ'
י"ב לספור בפי אשת אדוניו לבני ביתה (י"ד–ט"ו)
ולאותו ספור בפיה לבעלה (י"ז–י"ח)

נסה להסביר את סיבת כל אחד מהשנויים הללו! (ל-3
עיין דברים כ"ב כ"ד!)

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץהשנה השש עשרה (תשי"ז)

פרשת וישב

ל"ט

עיין גם גליון וישב תש"ו העוסק בעיקר בחציו הראשון של פרקנו.

א.
שאלות כלליות

שים
לב: יש דמיון רב בסגנון הפסוקים הראשונים של פרקנו (א'-ו')
ובין סגנון הפסוקים האחרונים של פרקנו (כ'-כ"ב).

1.
במה הדמיון – ומה כונת הדמיון הזה?

2.
הסבר,
למה לא הסתפקה הגברה בספור המעשה לבעלה על מנת שיענישהו, ולמה הקדימה וספרה את כל הספור גם לאנשי ביתה,
לעבדיה – מה מטרתה בזה?

ב.
לט,
ו–ז

ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה.

ויהי
אחר
הדברים
האלה
ותשא
אשת
אדוניו
את
עיניה
אל
יוסף.

רש"י
לט, ו

ד"ה
ויהי
יוסף יפה
תאר –
כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו.
אמר הקבה"ו:
" אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך?!
אני מגרה בך את הדב".
מיד – "ותשא אשת אדוניו טת עיניה אל יוסף".

ספורנו
לט, ו

ד"ה
ויהי
יוסף יפה
תאר: אחר שהפקיד אותו באופן זה,
על הפך שהיה מתחילה, שהיה עובד בעבודה קשה, כאמרו (תהילים פ"א):
"הסירותי מסבל שכמו".

ד"ה
ותשא אשת
אדוניו: בשביל יפיו שאמר למעלה.

1.*
קשי אחד – בפסוק ו'
– עומד גם בפני רש"י גם בפני ספורנו, מהו הקשי?

2.*
בשתי תשובות דומות זו לזו אבל שונות זו מזו מישבים שני הפרשנים את הקשי הנ"ל.
במה הדמיון ובמה השוני?

3.**
בשתי דרכים שונות מסבירים שני הפרשנים הנ"ל את הקשר שבין חלקו הראשון של פרקנו (א'-ו',
וביחוד פסוק ו')
ובין חלקו השני (ז'-י"ט).
מה ההבדל בין שניהם?

האם מתנגדים שני ההסברים זה לזה או משלימים זה את זה?

ג.
לט,
ח.

וימאן ויאמר אל אשת אדוניו.

רמב"ן:

ספר הכתוב, כי מאן לעשות כרצונה אע"פ שהיא גברתו אשת אדוניו והוא ירא ממנה, כי היה ירא את ה'
יותר,
וזה טעם "אל אשת אדוניו"

מה קשה לרמב"ן בפסוקנו?

ד.
לט,
ט.

ואיך אעשה הרעה הגדולה האת וחטאתי לאלוהיו.

רש"י

ד"ה
וחטאתי
לאלוהים: בני נח נצטוו על העריות.

רמב"ן

ד"ה
וחטאתי
לאלוהים: (אחרי הביאו דברי רש"י דלעיל): ונכון הוא, רק כעבור חסרון דעת הנשים הקדים אליה,
כי הדבר בגידה באדוניו אשר בוטח בו,
ואחרי כן אמר,
כי יש בענין עוד חטא לאלוהים.

ויתכן לפרש "וחטאתי לאלוהים" בבגידה הזאת, כי רעה גדולה הוא שיהיה בה לי חטא לפני האלוהים, כי עיניו בנאמני ארץ ולא לפניו בוגד יבוא.ודברו אמת, רק לא הזכיר אסור הערוה,
כי דבר עמה כדרך הנשים.

1.
מה קשה בפסוקנו לרש"י ומה קשה לרמב"ן?

2.**
מה ההבדל בין תשובתו הראשונה של הרמב"ן ובין תשובתו השניה?

ה.
לט,
י"ב–י"ח

השוה את ספור כתוב בפ'
י"ב לספור בפי אשת אדוניו לבני ביתה (י"ד–ט"ו)
ולאותו ספור בפיה לבעלה (י"ז–י"ח)

הסבר את סבת השנויים בין שלשת הספורים הנ"ל.

(ל-1
תוכל להיעזר בדברי
הרמב"ן
לט, י"ב
ד"ה
ויעזב
בגדו
בידה)

ויעזוב
בגדו
בידה –
לכבוד גברתו לא רצה להוציאו מידה בכוחו הגדול ממנה,
והסיר אותו מעליו,
כי היה בגד שיתעטף בו כמעיל וצניף והיא בראותה כי הניח בגדו בידה פחדה פן יגלה עליה לבני הבית או לאדניו והקדימתו אליהם לאמר כי הפשיט בגדו לשכב עמה,
ובראותו כי הרימותי קולי נבהל לברוח וזה טעם ויהי בראותה כי עזב בגדו ולכן לא הגידה היא ויעזוב בגדו בידי, רק אמרה לאנשי ביתה ולבעלה ויעזב בגדו אצלי:

(ל-3
עיין דברים כ"ב כ"ד!)

(שים לב בייחוד למלים המסומנות בקו.)

ו.
לט,
י"ד.

ראו הביא לנו איש עברי.

רמב"ן:

ד"ה
וטעם ראו
הביא
לנו: כי העברים שנואי המצרים המה,
ולא יוכלו לאכל אתם לחם,
כי תועבה היא להם, ולא יבואו בביתם,
ולכן אמרה: הנה עשה עמנו רעה להביא בביתנו עברי ועשאו פקיד ונגיד, וראוי
לו שיצחק
בנו, בענין שנאמר (משלי כ"ט כ"א)
"מפנק מנער עבדו ואחריתו יהיה מנון".

וזה טעם "אשר הבאת לנו",
כי הבאתו בביתה היתה קשה בעיניהם, ואמרה "הביא לנו" על בעלה ולא הזכירתו לכבודו או בדרך מוסר לנשים,
או
בעבור
שהביא
ידוע; וכן בספר איוב במקומות רבים ידבר על ה' הנכבד בסתם, בעבור
דעתם
שעליו
ידברו, וכן יאמר אל אבנר (שמואל ב' ג'
ז')
"מדוע באת אל פילגש אבי?"
לא יזכיר האומר ולא דבר בו כלל,
בעבור היותו ידוע,
שהוא איש בשת.

1.
הסבר את המקומות המודגשים.

2.*
שלש סבות נותן הרמב"ן לחסרון הנושא בפסוקנו. הראשונה "לכבודו"
ומקשים:
אם "לכבודו"
לא הזכירה את בעלה, למה בכל זאת הכניסתו לתוך דבריה לעבדים "הביא לנו" ולמה לא אמרה סתם "בא אלי"?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץהשנה השבע עשרה (תשי"ח)

פרשת וישב

פרק ל"ז

עיין גם גליון וישב תשט"ז.

א.
שאלות כלליות:

1.
בכמה שלבים מתוארת התגברות השנאה של יוסף בפרקנו?

2.
מקשים המפרשים: למה שנאוהו האחים על חלומותיו,
וכי הוא האשם בחלומותיו והן יבואו על האדם מבלי רצונו?

3.
מקשה
אברבנאל:

איך יוסף בהיותו חכם ונבון היה מספר חלומותיו לאחיו לדעתו שהיו שונאים אותו,
ולא יכלו דברו לשלום, האם לא ידע שיוסיפו עוד שנא אותו בשמעם שאפים ארצה ישתחוו לו, ואין סכל כאיש אשר בפיו ובשפתיו יקנה אויבים, כל שכן את אחיו ובעלי בריתו?

4.
מה ההבדל העיקרי בין חלומו הראשון לשני – היש לראות הדרגה ביניהם בסמלם את גדולתו?

ב.
לז,
ה'.

ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו.

אבן
כספי:

זה הפסוק עם הפסוק הבא אחריו והנמשך עד שסיים (פ'
ח')
"אם משל תמשול בנו", הוא כענין פסוק "בראשית ברא" שבא אחריו והנמשך עד שסיים (פ'
י')
"ויקרא אלוהים ליבשה ארץ", ובעבור שארכו הדברים שב לומר בכאן (פ'
ח')
"ויוסיפו עוד שנוא אותו"; ואין הכרח שיעשה כן בכל מקום; וראה חכמת נותן התורה, ואיך כל עצמו להורותנו דרך הגיון וטבע הדברים האפשריים,
כי בחלום השני עשה דרך אחרת, כי לא זכר שנאת אחיו וקנאתם לו עד שכתב ספור החלום,
ושני הדרכים נכונים בעברית ובהגיון,
ואין איש יכול לתת טעם וסבה, למה היה הראשון בדרך אחת והשני בדרך אחרת, אין זה רק מטבע האפשרי בשוה, ומי שיחשוב לתת בזה טעם,
הוא – כמו שאמר המורה – מכון כונות לא כון בם אומרם, וזכור זה והקש על זה.

1.**
מה הקשי בפסוקים שרצה לישב?

2.**
מה הדמיון בין מקומנו לבין בראשית א'
א'
– י'?

3.**
למה מצריך סוף פסוק ח'
"ויוסיפו עוד…" הסבר מיוחד?

4.**
לאלו שני דרכים יכון כאן אבן כספי?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"א]

פרשת מקץ

הגליון הזה עוסק בעיקרו במחציתה השניה של דברי יוסף,
החלק העוסק בהצעות המעשיות, בתכניתו הגדולה לאגירה ממלכית של המזון וקיצוב.

לשאלה א וב:
מפאת רגילות הלומדים בפסוקים – הלא הסיפור הוא אחד הידועים ביותר לכל לומד מילדותו – אין רבים מרגישים באותה תמיהה שתמהו פרשנינו על דברי יוסף האחרונים. אותה שאלה שנסח אותה הרמב"ן בשאלה "הליועץ למלך נתנוהו?!"
(הרמב"ן משתמש כאן במליצה שאולה מדברי הימים ב' כ"ה ט"ז מדברי אמציה המבטל את דברי הנביא אשר נשלח אליו להוכיחו.

"ויהי בדברך אליו (הנביא אל אמציה)
ויאמר לו: "הליועץ למלך נתנוך?!
חדל לך, למה יכוך?"

וכאן לפנינו דוגמא אחת מרבות מאוד לאמנות סגנונו של הרמב"ן,
המשלב פסוקי מקרא לתוך פירושו בדרך אורגאנית כל כך,
עד שלא יורגש אופייה של הציטטה כלל,
בניגוד לסגנון "המליצי"
– נאמר של כל סופרי ההשכלה – אשר בדרך כלל הפסוקים המובאים בדבריהם מורגשים כתוספת, כטלאי על גבי טלאי, על גבי הכתוב).

את התשובות השונות שנתנו לשאלה זו רמב"ן – הכתב והקבלה – אברבנאל – יש לבדוק לאור לשונו של הכתוב.
האמנם ניתנים הפסוקים מל"ג–ל"ו להתפרש כחלק אחרון של הפתרון עצמו?
(למבנה כל דברי יוסף כ"ה–ל"ו עיין גיליון מקץ תשי"ז ובייחוד עלון ההדרכה שם!)

לשאלה ג1 יש לשים לב לכך שהרמב"ן עוסק בדבריו אלה בשני קשיים שונים זה מזה.
(וזו דרכו בהרבה מקומות שמשלב הוא בד"ה אחד ישוב קשי לשוני סגנוני עם ישוב קשי רעיוני). ההבחנה בין מלים נרדפות ("חכם"
"נבון")
אינה בדרך כלל מעיסוקו של הרמב"ן,
(אבל עיין שמות י"ד א' ההבדל בין "וילן"
לבין "וירב")
ומפרשים אחרים הרבו יותר ממנו לעסוק בזה (עיין לדוגמא בפרשתנו מ"א ל"ה ברשב"ם ההבדל בין "ויקבצו"
לבין "ויצברו".
ואולם הרמב"ן עוסק כאן בקשי נוסף בפסוקנו והוא קשי שנוצר לו ע"י פירושו שלו עצמו. אם באמת אין בדברי יוסף כל עצה (כי "הליועץ למלך נתנוהו?")
וכל דבריו אינם אלא פתרון החלום, הן יש עדיין – גם אם נקבל את פירושו לפסוק ד'
(עיין שאלה א!)
– ליישב המצאות הצעת האיש החכם והנבון בדבריו,
הן לזה לא יוכל הרמב"ן למצוא הקבלה בחלום – ואם אין לדבריו של יוסף אלה כל הקבלה בחלום פרעה,
בעל כורחו יודה הרמב"ן שכאן דברי עצה לפרעה מבלי ששאלוהו?
מתוך מצוקה זו שנכנס בה הרמב"ן בא לידי מוצא מוזר זה, שיוסף דרש לכבוד עצמו. יש לעבור עם התלמידים על כל הפסוקים המביאים דבורו של יוסף בדיבור ישיר:

ל"ט
ט':
וחטאתי
לאלוקים

מ'
ח':
הלא
לאלוקים
פתרונים

מ"א
י"ז:
בלעדי
אלוקים
יענה
את
חלום
פרעה

ועוד הרבה פעמים בתוך פתרון חלומו – ויוכחו הלומדים עד כמה היה יוסף נזהר בכבוד שמים וממעיט בכבוד עצמו.