גיליונות נחמה – בראשית 42

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)

פרשת מקץ

פרק מ"ב

א.
ענה על השאלות הבאות לפי הבנתך /בעזרת המפרשים, או בלעדיהם/.

1. מה היתה כונת יוסף בהתנהגותו כלפי אחיו?
/פרקים מ"ב,
מ"ג,
מ"ד/

2.
מאיזה טעם לא שלח יוסף ידיעה לאביו עד הוצעו לאחיו?

3.
מפני מה בחר יוסף בשמעון לאסרו? /תן טעם אחר נוסף על דעת רש"י./

ב.
מב,
י"ד.

הוא אשר דברתי אלכם.

שד"ל:

בכל שעה היו מוסיפים לומר דבר שלא שאל מהם והוא אומר,
כי זה מחזק סברתו שהם בדאים, כי שקרים הרבה מוכנים בפיהם לרמות את הבריות ולכן אי–אפשר להם לצאת מן החשש,
אלא אם כן יביאו את אחיהם הקטן להראות אמתת דבריהם.

1. מה קשה לו?

2. מה ההבדל בין פירושו ובין פרוש רש"י לפי פשוטו?

3. מה היא תשובת הדרש ותשובת ספורנו לשאלה זו?

ג.
באר את ההבדלים שבין פ'
י"ט ובין פ'
ל"ג!

ד.
ראב"ע מב, טז

האסרו
– תאסרו כמו ומות בהר:

1. באר את דבריו!

2. לשם מה מובא הפסוק דברים ל"ב ג'?

3.
מדוע בחר הכתוב כאן בלשון זו?

ה.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:

לראב"ע
מב, ז'

קשות
– שם התאר והטעם מלות קשות.
וכן יענה עזות:

ואיך אפשר לפרש מלה זו בדרך אחרת?

לראב"ע מב, ז'

ויכרם
– בתחלה הכיר שהם אחיו. ואחר הסתכל בכל אחד והכירו וזהו ויכר יוסף את אחיו:

ואיך אפשר לתרץ קשי זה בדרך אחרת?

לרש"י
מב, כ"ג

והם
לא ידעו
כי שומע
יוסף –
מבין לשונם ובפניו היו מדברים כן:

לראב"ע
מב, ל"ג

ואת
רעבון
בתיכם –
צורך:

ו.
מב,
כ"ה.

מה זאת עשה…

1. היש במלים אלה הרהור אחרי מדותיו של הקב"ה או להפך,
צדוק הדין?

נמק תשובתך מתוך התחשבות בכל המסיבות!

ז.
מב,
ל"ד.

רמב"ן

ואת
הארץ
תסחרו –
שינו לו בדבר מפני השלום כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימין,
כי ברצונם מיד היו חוזרים לולי שאמר לא ילך בני עמכם וכן אמרו לו אחיכם האחד הניחו אתי, ולא הגידו לו מאסרם ולא מאסר שמעון ויתכן שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו, ולא סיפרו הכתוב,
וטעמו שתביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה ולא אקח מכס סחורתכם כי איטיב לכם תחת בשתכם:

וכן שאול שאל האיש לנו ולמולדתינו (להלן מג ז),
התנצלות לאביהם –
או כאשר אמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו,
אמר להם לא כי באמת ערות הארץ באתם לראות,
והגידו לי אם אביכם חי ואם יש לכם עוד אח, כי אחקור עליכם ואדע מה אתם ואז ענו שנים עשר אחים אנחנו בני איש אחד והוא בארץ כנען היום,
כי עודנו חי והקטן עמו והאחד איננו והוא מה שאמר יהודה (להלן מד יט)
אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בסיפור כאשר הזכרתי (לעיל כד כב,
לא ז):

ורש"י כתב תסחרו,
תסבבו,
וכל לשון סחורה וסוחרים על שם שמסבבים אחר פרקמטיא – נראה שרצה הרב להזהר מזה שלא אמרו אלא שיהיו רשאים לסבוב הארץ ולשבור בר כרצונם תמיד, ולא פירש כן (לעיל לד י)
שבו וסחרוה, ויסחרו אותה (שם פסוק כא):

1. מה קשה לרמב"ן?

2. מה הם שני האופנים שבהם מתרץ הרמב"ן קשי זה ואחרים מדומים לו?

3.
איזה משני האופנים אינו מתאים לפתרון הקשי של מ"ג פסוק ז':
שאול
שאל
האיש
לנו
ולמולדתנו
לאמור….

4. על פי איזה משני האופנים הנ"ל מפרש רש"י את קושית המקום שלנו /תסחרו/?

עצה
טובה: השוה את שיחת יוסף עם אחיו כפי שהיא מסופרת בכתוב מ"ב ט'-י"ט עם ספור השיחה הזאת בפי האחים לאביהם מ"ב ל'-ל"ד ומ"ג,
ג'-ז'
ועמוד על ההבדלים וסיבותיהם.

קרא:
ספר האגדה לביאליק פרק י"ז:
אחי יוסף במצרים.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שלישית (תש"ד)

פרשת מקץ

פרק מ"ב י"א–ל"ה מ"ג א'-י"א

א.
שיחת יוסף עם אחיו מסופרת שלש פעמים בפרשתנו:

בעבור האחים לפני יוסף מ"ב ט'-כ"א;

בבואם אל אביהם מ"ב ל'-ל"ד;

בדברם עם אביהם שנית מ"ג ג'-ז'.

נסה להסביר ולנמק את השנויים בפסוקים הבאים:

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ג.
מב,
כא

רמב"ן
מב, כ"א

אשר
ראינו
צרת נפשו
בהתחננו
אלינו –
חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו,
והכתוב לא סיפר זה שם,
או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות,
או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם,
או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר:

1. מה הם הקשיים השונים בפסוקים כ"א–כ"ב שעונה עליהם הרמב"ן?

2. מהו הכלל בדרך כתיבת התורה שקובע הרמב"ן ומהי חשיבותו?

הבא דוגמאות מן התורה לכלל זה.

ד.
מב,
כ"ה.

ויצו
יוסף
וימלאו…

מה הם הקשיים הסינטכטיים בפסוק זה וכיצד יש ליישבם?

ה.
שאלות בתרגום אונקלוס.
למה תרגם:

1.*
מ"ג
ב' "כאשר
כלו"
–

שציא

ולא כמו שתרגם כ"ד י"ט

עד אם כלו

ספיק.

2.*
מ"ג
ט"ו ויקחו
האנשים…
לקחו
ואת
בנימין

ונסיבו…
נסיבו בידיהן ודברו את בנימין.

ולמה הוסיף התרגום פעל שלישי?

ו.
מ"ג י"א

1.
השוה מנחה זו השלוחה ליוסף על פי עצת יעקב למנחה ששלח יעקב לעשו.
מה ההבדל ולמה הודגש כאן – "מעט"?

2. למה ראה יעקב את דברי ראובן ושמע לדברי יהודה?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה כפי בחירתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה חמישית (תש"ו)

פרשת מקץ

פרק מ"ב

א.
שים
לב: בכינויים שונים מבנה הכתוב את בני יעקב בפרשתנו:

1.
מ"ב
ג'
וירדו
אחי
יוסף
עשרה.

2.
מ"ב
ה'
ויבואו
בני
ישראל
לשבר
בתוך
הבאים…

3.
מ"ב
ו' ויבואו
אחי
יוסף
וישתחוו
לו.

לעומת
זאת
בירידתם
בשניה
מצרימה:

1.
מ"ג
ט"ו ויקחו
האנשים
את
המנחה…
ויקומו
וירדו
מצרימה.

2.
מ"ג
ט"ז
הבא
את
האנשים
הביתה.

3.
מ"ג
י"ז ויבא
האיש
את
האנשים
ביתה
יוסף.

4.
מ"ג
י"ח ויראו
האנשים
כי
הובאו
בית
יוסף.

5.
מ"ג
ל"ג ויתמהו
האנשים
איש
אל
רעהו.

התוכל להסביר ולנמק שנוי סגנוני זה?

(הערה:
השוה לשאלתנו שאלות דומות בחלופי כנויים: גליון חיי שרה תש"ד שאלה ו2,
בחלוף בין "עבד"
ו"איש"
לשליח אברהם בפרק כ"ד,
– והשוה גליון וישב תש"ב שאלות א,
ב).

ב.
מב,
ז'.

וירא
יוסף
את
אחיו
ויכירם…

ח'.
ויכר
יוסף
את
אחיו

1.
באר,
למה חזר הכתוב על אותם הדברים?

2. רש"י
מב, ח

והם
לא הכרהו
– שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן.

רמב"ן
מב, ח

והם
לא הכירוהו
כלל –
ולא הוצרך עוד להתנכר אליהם ואמרו רבותינו (יבמות פח) בטעם ההכרה לפי שהניחם חתומי זקן, והם לא הכירוהו שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק מעט, אבל כיון שהכיר את הגדולים הכיר את כולם ועוד היה מכירם,
מדעתו שיבאו שם,
והם לא הכירוהו,
שלא נתנו לבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ:

ואמר רבי אברהם ויכירם, בתחלה הכיר שהם אחיו, ואחרי כן הסתכל בכל אחד והכירו:

באלו דרכים מפרשים שניהם את סבת אי–ההכרה?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ד.
מב,
י"ח.

זאת
עשו
וחיו
–
את
האלוקים
אני
ירא

יש סבורים, שכאמור יוסף מלים אלה שכח לרגע את התנכרותו, ודבר בסגנון שאינו מתאים לאיש מצרי, משנה למלך פרעה,
כי אם בסגנון הרגיל בבית יעקב.

המסכים אתה או מתנגד לדעה זו? נמק את עמדתך!

השוה את פסוקנו לפסוקים הבאים:

בראשית
כ' י"א
רק
אין
יראת
אלוקים
במקום
הזה
והרגוני.

שמות
א' י"ז
ותיראן
המילדות
את
האלוקים
ולא
עשו
כאשר
דבר…

דברים
כ"ה
י"ח
ויזנב
בך
כל
הנחשלים…
ולא
ירא
אלוקים.

הסבר לפי ארבעת המקומות האלה,
במה מתבטאת או במה צריכה להתבטא "יראת אלוקים" אצל נכרים לפי דעת התורה.

ה.
שאלות בקיאות:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה ששית (תש"ז)

פרשת מקץ

פרק מ"ב ט'-י"ד

(לפרק זה עיין גם גליון מקץ תש"ו העוסק בעיקר בפסוקיו הראשונים!)

א.
שאלות כלליות.

אברבנאל
שואל:

למה התנכר יוסף לאחיו ודבר אתם קשות,
והלא היה זה לו עון שלילי, בהיותו נוקם ונוטר כנחש, והם – אם חשבו עליו רעה, אלקים חשבה לטובה (נ'
פסוק כ') ומה לו להנקם אחרי עשרים שנה?

ועיין תשובת הרמב"ן
לשאלה
זו ט'
ד"ה
ויזכר
יוסף את
החלומות
אשר חלם
להם. (שים לב: חלק את דברי רמב"ן אלה לפסקאות ותוכח, כי שתי תשובות שונות כלולות בדבריו!)

בעל
עקדת
יצחק
מתקיף
את דברי
הרמב"ן
הנ"ל:

"ותמהני ממה שכתב הרמב"ן,
והעושה החלומות יביא פתרונם; גם שתראה סכלות עצומה שישתדל אדם לקיים חלומותיו, שהרי הם דברים שיעשו שלא מדעת הבעלים".

1.
כיצד עונה הרמב"ן לשאלה הנ"ל?

2.
התוכל להביא סיוע מדברי הכתוב לדעת הרמב"ן,
שלא היתה כונת יוסף לצער את אחיו ולנקום נקמתו מהם?

3. מה הן השאלות הכלליות המתעוררות בקריאת פרשתנו שגם אותן רוצה הרמב"ן לתרץ בדבריו הנ"ל?

4.**
מהי טענת בעל העקדה נגד דברי הרמב"ן ומה עוד אפשר לטעון נגדם?

5.**
התוכל לענות לשאלת האברבנאל דלעיל בתשובה אחרת מאשר זו של הרמב"ן.

(עיין
גם ספורנו
מב, ח'

ד"ה ויזכר יוסף).

ב.
מב,
ט'.

ויאמר
אליהם
מרגלים
אתם.

רבים
מן המפרשים
שואלים:

מה ראה יוסף לבחור דוקא בעלילת מרגלים ולא בעלילה זולתה?

אברבנאל:

והנה אחי יוסף חטאו נגדו במה שחשדוהו להולך רכיל.
מביא את דבתם רעה אל אביהם ולא יכלו לדברו שלום בחשבם שירגל עניניהם,
ולכן הספיק ה'
בידו,
שהענישם בדומה לדבריהם,
כי הוא העליל עליהם שהיו מרגלים, תחת מה שהשליכוהו לבור.

הכתב
והקבלה:

העליל עליהם היותם מרגלים דוקא ולא גנבים וכדומה, כדי שלא יהיה להם מקום לפשפש אחריו,
לידע מי הוא,
אבל עתה כאשר נחשבים למרגלים היו יראים לשאל על שם אדון הארץ, כי בזה היו מחזקים את החשד.

מהו ההבדל בין שתי התשובות הניתנות בזה לשאלה שהזכרנו?

ג.
מב,
ט'.

ויאמר אליהם מרגלים אתם.

אברבנאל
שואל:

איך אמר אליהם:
מרגלים אתם מבלי טענה כלל שיהיה בה הראות, כי הנה השליט בכל הארץ לא יעשה עול מפורסם פן ישנאוהו אנשי הארץ ויחשבוהו למעול וחומץ?

1.
כיצד עונים לשאלה זו המפרשים הבאים:

רמב"ן
מב, ט

ד"ה ויאמר אליהם מרגלים אתם.

רשב"ם
מב, ט

ד"ה ערות

ספורנו
מב, ט

ד"ה לראות את ערות הארץ

שד"ל:

בדבריהם מצא מקור להתלות, כי הוא שאלם:
"מאין באתם?" והם השיבוהו יותר משאלתו: "מארץ כנען לשבור אוכל", וזה דרך הרמאים להקדים השקר לבלתי הולד החשש, לפיכך אמר: מאחר שמהרתם לומר,
כי לשבור אוכל באתם, מה שלא שאלתי מכם כלל,
ידעתי כי לא לכך באתם.

"E*cusatio non petita-accusatio manifesta."

2. מהי חולשת פירושם של רשב"ם וספורנו?

3.*
במה שונה תשובת שד"ל מכל האחרים?

ד.
מב,
י"ד.

הוא אשר דברתי מרגלים אתם.

רש"י
מב, יד

ד"ה הוא אשר דברתי

ספורנו
מב, יד

ד"ה
הוא אשר
דברתי

העמק
דבר:

… ממה שהאחד איננו,
דמסתמא נפל ביד בהיותו מרגל גם הוא,
ולא נשארה לו אלא העצה לחקור את האח הקטן,
אם כן… "בזאת תבחנו"…

מה קשה למפרשים בפסוק הנ"ל?

* מה ההבדל העקרוני בין פרושו הראשון של רש"י ("לפי פשוטו") ובין שאר הפרושים הנתנים לעיל?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יענה כל אחד כפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה שביעית (תש"ח)

פרשת מקץ

פרק מ"ב י"ד–כ"ב

גליון זה הוא המשך גליון מקץ ש"ז שעסק בפרקנו עד פ'
י"ד,
עיין שם וצרפהו לגליוננו.

א.
מב,*
י"ט.

אם בנים אתם אחיכם אחד יאסר…

מלבי"ם:

ועיקר הבחינה הוא מזה עצמו,
שיתרצה אחד מכם להאסר בעד כולם, שישב פה בערבון עד שתביאו את אחיכם הקטן. וזה ברור, שאם אינכם אחים,
בודאי לא ירצה שום אחד להאסר בערבות,
באשר ידע שיניחוהו פה והם ילכו ולא ישובו עוד והוא יתחייב מיתה.

מה הקשי בפסוקנו המתורץ בדבריו?

ב.
מב,
כ'.

ויעשו כן.

העמק
דבר שואל:

לא נתבאר מה עשו בזה.
ופשוט הוא, שהכינו עצמם לכך לבחור אחד מהם. אבל להלן (כ"ד)
מבואר,
שיוסף לקח מהם את שמעון – א"כ מה עשו?

ענה לשאלתו!

ג.
מב,
י"ח–כ"א.

ויאמר עליהם יוסף ביום השלישי:
זאת עשו וחיו…

ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו…

בעל
עקדת
יצחק
שואל:

למה בכל שלשת הימים שהיו כולם במשמר לא ספר הכתוב שהאשימו את עצמם כלל וביום השלישי כאשר הוציאם ורחם עליהם באמרו,
"זאת עשו וחיו…",
אז התחילו מתודים על עונם ואמרו "אבל אשמים אנחנו"?

וזו
אחת משלש
התשובות
שמביא
אברבנאל
לשאלה
זו:

כששמעו דברי "ואתם לכו והביאו שבר רעבון בתיכם", האמינו שבודאי היה ירא אלוקים,
להיותו מרחם על נשותיהם ובניהם,
שלא היה לו עמהם קורבה,
וגם בהיותו מרחם עליהם אע"פ שהם מארץ אחרת, (= כי לא ירחם האדם על מי שלא ראהו אלא על מי שיראה בעיניו צערו) וגם להיותו עושה עמהם חסד ורחמים מבלי דרישתם ולא בקשתם ממנו.
ולכן יתנו אל לבם להאשים את עצמם,
שלא רחמו הם על אחיהם כמו שזה מרחם על הזרים; ולא רחמו הם עליו בהתחננו אליהם, כמו שזה מרחם על מה שאינו רואה (= נשיהם וטפם); ולא רחמו הם עליו בהתחננו אליהם, כמו שזה עתה היה מרחם על מי שלא היה מבקש ממנו דבר. ושלשת הבחינות האלה כונו באמרם:
"אבל אשמים אנחנו על אחינו (ולא זר) אשר ראינו (ולא רק מפי השמועה) בהתחננו אלינו (ולא כמונו, שלא בקשנוהו)."

נסה לענות לשאלת העקדה תשובה נוספת!

ד.
מב,
כ"א.

אשר ראינו צרת נפשו.

רמב"ן
מב, כא

אשר ראינו צרת נפשו –
בהתחננו אלינו חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו,
והכתוב לא סיפר זה שם,
או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות,
או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם,
או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר:

1. מה הקשי העומד לפניו ומה הן שלש הדרכים בפרושו לישוב הקשי?

השוה שאלה זו לשאלה א בגליון ויצא תש"ח.
התוכל להסביר תופעה זו – שבשני המקומות – הסבר ספרות–אמנותי,
הקרוב לאחד משלשת פרושי הרמב"ן?

2.
היכן בפרקנו מצינו תופעה זו שוב?

(ועיין
גם רמב"ן
ל' ז')

ואביכן
התל בי
והחליף
את משכורתי
– זה היה אמת,
ואם לא ספרו הכתוב מתחלה,
וכן אמר לו ותחלף את משכורתי עשרת מונים (להלן פסוק מא),
וכזה במקומות רבים בתורה ובפרשה הזאת למעלה לא ספר שנתנה לאה את הדודאים לרחל:

ה.
מב,
כ"ב.

וגם דמו הנה נדרש.

רש"י
מב, כב

וגם
דמו –
אתין וגמין רבויין דמו וגם דם הזקן:

ומפורט
יותר
בספר
החסידים
קל"א:

דע והבן, כי ההורג את הנפש או העושה רעה לאדם אינו נענש על אחד אלא על כל שנצטער עליו,
שנאמר "וגם דמו הנה נדרש" – לרבות דמו של זקן וכל שנצטער עליו.

1. מה קשה לרש"י בפסוקנו ואיך אפשר לישבו בדרך הפשט?

2. **
היכן מצינו רעיון זה ברש"י עוד בחומש בראשית?

ו.
שאלת סגנון:

מב,
כ"ב.

אל תחטאו בילד.

למה קראו "ילד"
ולא "נער"
כמו שנקרא יוסף בפ' ל"ז ב'?

מב,
כ"ד.
ויקח
מאתם
את
שמעון.

תנחומא
ויגש ד':

… באותה שעה שלח יוסף אצל פרעה ואמר ליה: "שלח לי שבעים גבורים מאצלך,
שמצאתי לסטים ואני מבקש ליתן עליהם כבלים".
שלח לו. והיו מסתכלין אחי יוסף, מה היה מבקש לעשות. אמר יוסף לאותן הגבורים: "הכניסו את זה לבית האסורים ותנו כבלים ברגליו!" כיון שקרבו אצלו – צוח בקול גדול,
נפלו על פניהם ונשתברו שניהם.
הה"ד (איוב ד') "שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו",
והיה מנשה בן יוסף יושב לפניהם: אמר לו אביו:
"קום אתה!" מיד קם מנשה והכהו מכה אחת והכניסו לבית האסורים ונתן עליו כבל. אמר שמעון לאחיו:
"אתם אומרים, מכה של מצריה היא? זו אינה אלא מכה של בית אבא!"
כיון שראו אחי יוסף, שהכניס מנשה את שמעון לבית האסורים ושלח ידו בו ונתן אותו בכבל, נפלה עליהם אימה…

הסבר,
מה מסומל באותם שבעים גיבורים שאינם יכולים לו ובמכה האחת על מנשה המכניסה אותו לבית האסורים?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה שמינית (תש"ט)

פרשת מקץ

פרק מ"ב

גליון זה הוא המשך גליון מקץ תש"ח שעסק אף הוא בפרקנו,
עיין בו וצרפהו הנה!

א.
השוה:

השווה את שיחת יוסף עם אחיו כפי שהיא מסופרת בכתוב: ט'-ט"ז,
לספור השיחה בפי האחים בבואם אל אביהם:
ל'-ל"ד

הסבר את סבת כל אחד מן השנויים הנ"ל!

לשנוי האחרון (12)
עיין:

רש"י
מב, ל"ד

ואת
הארץ
תסחרו –
תסובבו.
וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיא:

רמב"ן
מב, ל"ד

ואת
הארץ
תסחרו –
שינו לו בדבר מפני השלום כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימין,
כי ברצונם מיד היו חוזרים לולי שאמר לא ילך בני עמכם וכן אמרו לו אחיכם האחד הניחו אתי, ולא הגידו לו מאסרם ולא מאסר שמעון ויתכן שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו, ולא סיפרו הכתוב,
וטעמו שתביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה ולא אקח מכס סחורתכם כי איטיב לכם תחת בשתכם:

וכן שאול שאל האיש לנו ולמולדתינו (להלן מג ז),
התנצלות לאביהם –
או כאשר אמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו,
אמר להם לא כי באמת ערות הארץ באתם לראות,
והגידו לי אם אביכם חי ואם יש לכם עוד אח, כי אחקור עליכם ואדע מה אתם ואז ענו שנים עשר אחים אנחנו בני איש אחד והוא בארץ כנען היום,
כי עודנו חי והקטן עמו והאחד איננו והוא מה שאמר יהודה (להלן מד יט)
אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בסיפור כאשר הזכרתי (לעיל כד כב,
לא ז):

ורש"י כתב תסחרו,
תסבבו,
וכל לשון סחורה וסוחרים על שם שמסבבים אחר פרקמטיא – נראה שרצה הרב להזהר מזה שלא אמרו אלא שיהיו רשאים לסבוב הארץ ולשבור בר כרצונם תמיד, ולא פירש כן (לעיל לד י)
שבו וסחרוה, ויסחרו אותה (שם פסוק כא):

1. מה ראה רש"י להוציא המלה "סחר"
ממשמעותה במקום זה?

2. למה לא ראה צרך לפרש מלה זו בפגשנו אותה לראשונה בפרק ל"ד ט' וכן ל"ד כ"א.

3.
בשתי דרכים מתרץ הרמב"ן את השנוי הזה (12).
מה הן?

4. **
התוכל לתת דוגמאות מן התורה למה שירמזו בדבריו "וכן במקומות רבים"!

4.
שאלות ודיוקים ברש"י

ג.**
שאלה בתרגום אונקלוס

כ"ג.
כי
המליץ
בינותם

ת"א:
ארי מתורגמן הוה ביניהון.

מה ראה התרגום להוסיף את המלה "הוה"
(היה בינותם).

ועיין רש"י מב, כג

כי
המליץ
בינותם
– כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם היודע לשון עברי ולשון מצרי והיה מליץ דבריהם ליוסף ודברי יוסף להם לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי:

המליץ
– זה מנשה בנו:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שבע עשרה (תשי"ח)

מקץ

פרק מב –
מג

א.
השווה:

השווה את ירידתם הראשונה של האחים מצרימה לירידתם השנייה:

מה סיבת תוספת המילה "מעט"
בפעם השנייה?

למה נאמר מספר האחים בפעם הראשונה ולא נאמר בשנייה?

למה נתווספה מילת "ויקומו"
בפעם השנייה ?

3.

א.
למה נאמרה הפקודה רק בפעם השנייה בדיבור ישיר ולא בראשונה?

ב.
האם נאמרה הפקודה גם בפעם הראשונה לאיש מיוחד, לנאמן בית, או רק בשניה?

ג.
הספורנו
אומר
להחזרת
הכסף
השניה
(מד,
א):
ושימו
כסף איש
בפי
אמתחתו:

בידיעתם,
שתאמר להם שחפצתי לשלם להם טובה תמורת הצער שציערתים.

הסבר,
מניין לספורנו הבדל זה בין שימת הכסף בפעם הראשונה לבין שימת הכסף בפעם השניה, היכן מצא בכתוב סעד לדבריו?

4.

א.
הסבר את סיבת השינויים בין שני הסיפורים?

ב.
ההיו דברי האחים בפרק מג פסוק ז אמת או שקר?

ב.
שלוש פעמים נזכרים האחים בחטאם:

בראשית
מב, כא:
ויאמרו
איש
אל
אחיו
אבל
אשמים
אנחנו
על
אחינו
אשר
ראינו
צרת
נפשו
בהתחננו
אלינו
ולא
שמענו
על
כן
באה
אלינו
הצרה
הזאת:

בראשית
מב, כח:
ויחרדו
איש
אל
אחיו
לאמר:
מה
זאת
עשה
אלהים
לנו:

בראשית
מד, טז:
ויאמר
יהודה:
מה
נאמר
לאדוני
מה
נדבר
ומה
נצטדק
האלקים
מצא
את
עון
עבדיך
הננו
עבדים
לאדוני
גם
אנחנו
גם
אשר
נמצא
הגביע
בידו:

מה ההבדל בין שלוש הכרות אלה באשמה,
היש לראות כאן הדרגה?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

1.
רש"י
מב ,
לד:

ואת
הארץ
תסחרו: תסובבו.
וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיה.

**
א.
מה קשה לרש"י?

**
ב.
למה לא פירש בפרק לד פסוק י:
וסחרוה עם הופעת המילה לראשונה?

2.
רש"י
מב, לו:

אתי
שכלתם: מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף.

*
א.
מה קשה לו?

**
ב.
ומקשה
הרא"ם:

תימה,
משמע שיעקב נודע לו שבניו מכרו את יוסף או הרגוהו. ואם כן, איך יאמר (מד,
כח):
ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף.

ישב קושייתו?

3.
רש"י
מב, לו:

שכלתם:
כל מי שבניו אבודים קרוי שכול.

למה אין רש"י מסתפק בזה שפירש מילה זו כבר בפרק כז,
מה.
ומה ראה לשנות כאן בפירושו משם?

4.
רש"י
מג, יד:

א–ל
ש–די:
מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה, הריני מתפלל עליכם.

**
ומקשה
בעל דברי
דוד:

מנא ליה לרש"י שאמר כן,
דילמא מעצמו היה מתפלל כן,
בלא הקדמת דבריו אלה?

ענה לשאלתו!

5.
רש"י
מג, טו:

ואת
בנימין: מתרגמינן ודברו ית בנימין, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שווה בלשון ארמי,
בדבר הנקח ביד מתורגם ונסיב,
ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן ודבר.

ומקשין:

והלא גם בבראשית ב, טו:
ויקח את האדם,
תרגם אונקלוס "ודבר",
וכן בבראשית טז,
ג:
ותקח שרה" תרגם אונקלוס: ודברת שרי, ולמה לא העיר רש"י על דרך התרגום כבר שם וחיכה עד הגיעו למקומנו?

יישב את הקושיה!

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ח]

מקץ

פרק מב –
מג

המפרשים גדולים ידעו לקרוא כל פסוק בתורה על רקע התורה כולה,
הם ראו מול כל פסוק את הדומה לו במקום אחר, את המקביל לו על כל שינוייו, כל שוני בין שני מקומות דומים נזדקר לעיניהם, ואף אם שני מקומות רחוקים זה מזה – תמיד התעוררה האסוציאציה הדרושה (לזה כיוונו מפרשי רש"י באומרם עליו:
הוא אשר כל התורה היתה לפניו כשולחן ערוך, היינו כל התורה נסקרה מלפניו בסקירה אחת,
ובמבט אחד ראה כל חזרה,
כל הקבלה, כל שינוי קל בדיבורים, במעשים,
בביטויים,
בסגנון).
הקורא,
הלומד,
המעיין היום אין לו לא הבקיאות הזו ולא כושר הראייה הזה.
לכן יש לעזור לו באמצעים מוחשיים, כגון בהעמדת הפסוקים המקבילים זה מול זה בהבלטת הנוסף,
החסר,
השונה.
מה שלא ראה הקורא בעמוד המודפס כרגיל בשורותיו הצפופות,
יראה בדרך זו.
(המורה בכיתתו ישתמש בלוח העוזר לנו תמיד.)

אמצעי דידקטי זה הופיע גם בגיליונות:

חיי שרה תשי"ב מקץ תש"ט בלק תשט"ז

תולדות תש"י ויגש תש"ה פנחס תשי"ב

וישלח תש"ח ויחי תשי"א מטות תשי"ז

וישב תשי"ז קרח תשט"ו דברים תשי"ב דברים תשט"ז

שאלה ב חשיבותה בזה שהיא מכריחה את הלומד להשקיף על פני חלק גדול של הפרשה ולראות את הקשר שבין העניינים ואת התפתחות העניינים (מפרק מב עד סוף מד).

רצוי שהלומדים ימצאו את ההדרגה שבשלושת הפסוקים האלה בלי כל עזרת מפרשים, רק מתוך משמעות הפסוקים עצמם.
ולטובת המורה נוסיף כאן אי אלו הערות:

דובר רבות בספרי המפרשים על כך, מדוע זה רק אחרי שלושה ימים במשמר,
רק אחרי אשר הוצאו מתוכו,
אחרי אשר התרכך השר המצרי המתאכזר, והסכים לשלחם הביתה ולאסור רק אחד מהם – מדוע התעורר רק עתה רגש האשמה בלבם.
ומדוע לא נזכרו במכירת אחיהם במשך שלושת ימי המאסר הארוכים, בשבתם שם בפחד,
שלא ישובו הביתה אלא ישארו במאסר לימים ארוכים ורק אחד מהם ישלח הביתה,
והלא ימי מאסר יפים להרהורי תשובה?

ונראית לנו תשובת בעל עקדת יצחק, שרק עתה בשוותם לנגד עיניהם ששוב יבואו אל אביהם ואחד מהם נעדר, בזוכרם ששוב יצאו עשרה ויחזרו תשעה ויהיה עליהם לעמוד בפני אביהם הזקן ולתת תשובה והסבר להעדר האחד – עכשו עלתה אסוציאציה של אחינו אשר ראינו צרת נפשו

לנגד עיניהם במלוא הבהירות, וראו את החטא ואת עונשו – מידה כנגד מידה,

על כן באה אלינו הצרה הזאת

ואולם ביתר בהירות מרגישים הם באשמה בפעם השנייה – במלון.

פרק
מב פסוק
כח:

ויאמר אל אחיו:
הושב כספי וגם הנה באמתחתי;
ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו, לאמר:
מה זאת עשה אלוקים לנו.

ויש כאן התקדמות גדולה לגבי הכרת חטאם בפעם הראשונה.
גם שם הכירו את הקשר שבין מעשיהם לבין הנעשה להם כעת.
אך חסרה היתה הכתובת, מי הוא זה אשר מקשר בין שני הדברים, בין אשר עשינו כאן ובין אשר עושים לנו. וכאן במלון בצאת לבם כבר נמצאה הכתובת:

מה זאת עשה אלוקים לנו

ואולי – עליה נוספת בבהירות ההכרה והעמקה בכאב החרטה נמצא שוב במקום השלישי,
אחרי הימצא הגביע.

[ ויש לעיין –
לדברי יהודה אלה מד, טז:
– בדברי המדרש שהובאו בגיליון מקץ תשי"ד ד. ]

השאלות ברש"י – ג קשות הפעם ודורשות עיון מדוקדק בכתוב.
ויש לזכור: יש שהקושי שרצה רש"י ליישב אינו כלול בפסוק המתבאר כשלעצמו אלא רק בפסוק הזה בהשוואה לפסוק אחר. ולא תועיל ללומד התעמקותו בפסוק הבודד בלבד.
הערה זו מתייחסת בעיקרה לשאלה ג1 א!

לשאלה ג5 אפשר להשוות דברי רש"י בפירוש מילת "כי"
בבראשית יח, טו.
וכמו בשאלתנו אפשר לשאול גם שם: מה ראה רש"י לבאר משמעות המילה דווקא שם? ויתברר ללומד שכל דברי רש"י ערוכים בשיטתיות גמורה.

(הלומדים אשר יתקשו במציאת הפתרונות לשאלה ג יפנו לעורכת וייענו.)

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים וחמש (תשכ"ו)

מקץ

פרק מב

א.
מדברי המדרשים:

מב,
א:
וירא
יעקב
כי
יש
שבר
במצרים…

1. בראשית
רבה פרשה
צא, א:

"וירא
יעקב כי
יש שבר
במצרים",
(תהלים קמו, ה):
אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה'
אלהיו,
"וירא יעקב כי יש שבר במצרים".

א.
מה בפסוק תהלים קמו ,ה שהניע את הדרשן לדורשו כפי שדרשו?

ב**.
למה חזר הדרשן על פסוקנו (בראשית מב, א)
בסוף דבריו שוב,
מה פירש בו לאחר הסתמכו על תהלים קמו, ה?

2. בראשית
רבה פרשה
צא, א:

(איוב יב, יד)
"הן יהרוס ולא יבנה" (הבי"ת בקמץ), משהרס הקדוש ברוך הוא עצתן של שבטים עוד לא נבנה, (שם איוב יב)
"יסגור על איש ולא יפתח"
(הפ"א בקמץ), אלו עשרת השבטים שהיו נכנסין ויוצאין למצרים ולא היו יודעים שיוסף קיים וליעקב נתגלה שיוסף קיים, שנאמר:
וירא יעקב כי יש שבר במצרים.

א.מהי "עצתם של שבטים"
שנהרסה ע"י הקב"ה?

ב**.
כיצד דורש בעל המדרש את הפסוק באיוב,
במה הוא מוציאו מידי פשוטו?

ג.
מהי התמיהה על פסוקנו (בראשית מב, א)
שמביאה את הדרשן לדורשו כפי

שדרשו?

ד.
בעל
יפה
תואר על
מדרש
רבה: (ר'
שמואל
יפה
אשכנזי, במאה
הרביעית
לאלף
הששי) מקשה
לדברי
המדרש
הנ"ל:

הלא מכמה כתובים בתורה נראה,
שחשב יעקב את יוסף למת,
ואיך יאמר הדרשן "וליעקב נתגלה שיוסף קיים"?

– מהם הכתובים בתורה שלהם יכוון?

– איך אפשר ליישב דברי המדרש "וליעקב נתגלה…" על אף הכתובים הללו?

3. בראשית
רבה פרשה
צא, א:

(איוב ט, ז):
"האומר לחרס ולא יזרח", זה יעקב, "ובעד כוכבים יחתום"
(שם),
אלו עשרת השבטים שהיו נכנסים ויוצאים למצרים ולא היו יודעים שיוסף קיים. וליעקב נתגלה שיוסף קיים –
וירא יעקב כי יש שבר במצרים.

א.האם דורשים כל שלושת המדרשים את פסוקנו על דרך אחת אם לא?

ב.
מה הקושי בפסוקנו שהביא כל אחד מהם לדרוש אותו כפי שדרשו?

ג.
מה הביא את הדרשן לדרוש את הפסוק באיוב ט כפי שדרשו?

ד**.
הקשו
מפרשי
המדרש:

לכאורה נראה שתחילת מדרש זה סותר את סופו, פתח ב"ולא יזרח, – זה יעקב", וסיים "וליעקב נתגלה שיוסף קיים"?!

ישב תמיהה זו!

ב.
מב,
ז:

וירא יוסף את אחיו ויכירם…

מב,
ח:
ויכר
יוסף
את
אחיו
והם
לא
הכרהו:

רש"י
מב, ח:

ויכר
יוסף…: לפי שהניחם חתומי זקן.

והם
לא
הכירוהו: שיצא מאצלם בלא חתימת זקן,
ועכשיו בא בחתימת זקן.

ומדרש אגדה: ויכר יוסף את אחיו: כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו ורחם עליהם,
והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחווה.

רמב"ן
מב, ח:

והם
לא
הכירוהו: כלל,
ולא הוצרך עוד להתנכר אליהם.
ואמרו רבותינו (יבמות פח, א):
בטעם ההכרה לפי שהניחם חתומי זקן, והם לא הכירוהו שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן. והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק מעט, אבל כיון שהכיר את הגדולים הכיר את כולם.

ועוד:
היה מכירם, מדעתו שיבואו שם,
והם לא הכירוהו,
שלא נתנו לבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ.

1.**
מדוע לא הסתפק רש"י בפירושו הראשון והביא גם את דברי מדרש האגדה?

2. איך אפשר לפרש את הכפל של ויכר יוסף בפסוק ז ו–
ח?

3. האם הרמב"ן בדבריו אחר דברי חז"ל עד "ועוד"
מתקיף את רש"י או מגן עליו?

4. מה ההבדל בין רש"י לרמב"ן בסיבת ה"ויכר יוסף… והם לא הכירוהו"?

5**.
לדברי
מדרש
האגדה
המובא
ברש"י
מקשה בעל
נפש
הגר:

וקשה להבין, מאי "וריחם עליהם", הלא נהפוך הוא "ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות"
והוא היפוך מן הרחמים שהוא בכעס?!

ישב קושייתו!

ג.
שאלות ברשב"ם:

1. רשב"ם
מב, א:

למה
תתראו: כמו "לכה ונתראה פנים"
(מלכים–ב יד, ח)
דאמציה,
שהגיס דעתו להראות גדולתו ליואש מלך ישראל.
אף כאן למה תתראו בפני בני אדם כמו האנשים שיש להם תבואה כל צורכם שאתם מתעכבים כאן ואין לכם תבואה וכל העם יורדים מצרימה לקנות תבואה ואתם יושבים ומתראים כאילו יש לכם.

א.
כיצד מפרש הרשב"ם את הפסוק ממלכים ומהו הפירוש הרגיל הניתן לפסוק ההוא?

ב.
היכן מצינו המקרא התפעל בהוראה זו הניתנת לו כאן בפירושו של הרשב"ם?

2. רשב"ם
מב, ט:

ערות:
פרצות החומות ומאיזה מקום נוחה ליכבש. כדכתיב:
"ערות יסוד" (חבקוק ג, יג);
"ערו ערו עד היסוד" (תהלים קלז, ז);
"ערות על יאור"
(ישעיהו יט, ז).
ולפי שהיו בעלי קומה וכולם עשרה כל שעה ביחד,
ולא היו נפרדים אלו מאלו כשאר בני אדם הבאים משאר מקומות לשבור בר,
אמר להם מרגלים אתם.

** למה לא פירש מילת "ערות הארץ" כפי שפירשו סבו רש"י:

ערות הארץ: גילוי הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש, כמו (ויקרא כ, יח)
את מקורה הערה,
וכמו (יחזקאל טז, ז)
ערום ועריה.

3. רשב"ם
מב,יא:

כולנו
בני איש
אחד נחנו:
לכך אנו הולכים יחד ולא בשביל עצה רעה כמרגלים.

מה הקושי אותו הוא מיישב?

4. רשב"ם
מב, יב:

ויאמר
אליהם
לא כי
ערות
הארץ
באתם
לראות: שאם כן, איך לא נשאר אחד מכם את אביכם,
כלומר אצלו. ולדעת אם בנימין קיים אמר להם כן.
והם השיבו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וגו'. וכן כתוב לפנינו (מג,
ז)
"שאול שאל לנו האיש ולמולדתנו".

א.
מה הקושי בפסוק יב שרצה הרשב"ם ליישב?

ב.
מה הקושי בפסוק יג שרצה הרשב"ם ליישב?

ג.
לשם מה מביא הרשב"ם הנה את פסוק מג,
ז?

ד.
מהו הקושי בפסוק ההוא (מג,
ז)
המיושב כאן דרך אגב בדברי הרשב"ם?

ה.
היאך ניתן ליישב את הקושי ההוא (מג,
ז)
בישוב אחר משה של הרשב"ם כאן?

5.רשב"ם
מב, כא:

הצרה
הזאת: מידה כנגד מידה.
אנחנו השלכנוהו בבור והנה אנחנו נאסרים בבית השבי.

היכן מתבטא עניין "מידה כנגד מידה"
בלשון פסוקנו?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]

מקץ

פרק מב

למבנה הפרק כולו עיין גיליון מקץ תש"ך.

פרקנו פותח בלקח הגדול שנותן יוסף לאחיו.
מתוך יסורים ומצוקת נפש לומדים הם את לקחם ועולים אט אט שלב אחר שלב מן הבושה, החרטה על שעבר עד לתשובה שלימה.

כל המסופר בקומפלקס הסיפורי הארוך הזה המשתרע על שלוש הפרשיות וישב–מקץ ותחילת ויגש,
מתרחש על שני מישורים. על פני המישור התחתון הגלוי,
שבו מתרחשת עשייתם של בני אדם מתוך נימוקים נפשיים טבעיים, עשיות המודרכות ע"י חוקי הפסיכולוגיה האנושית; ועל המישור העליון הכמוס מעינינו,
שבו פועלת ההשגחה האלוקית המלווה ומדריכה בני אדם ופעולותיהם בכל צעד וצעד לקראת מטרותיה היא.

לכאורה בהשקיפנו על פני המישור התחתון נדמה שבני אדם שולחים ונשלחים לצורכיהם, הולכים ובאים, כושלים ונופלים, עולים שוב, פועלים,
מתכננים ומוציאים לפועל.
אך למי שניתן להציץ לנעשה למעלה, רואה שהקב"ה הוא השולח,
מוליך,
משפיל אף מרומם ומביא את הכל למקומו הראוי לו על פי תכניתו. את הנעשה על פני השטח התחתון מספרים לנו הכתובים בפרוטרוט ובדרמתיות רבה, את הנעשה במישור העליון מגלה לנו המדרש בלשון סמלית.

מפרק מב ואילך מסופר אף הנעשה במישור התחתון מזוויות ראיה שונות.
מזווית ראות יוסף היודע את אשר לפניו והמוליך את אחיו דרך יסורים וצער,
דרך ישיבה במשמר ואחר תפישתם בידי רודף להתעלותם ולפדות נפשם. מזווית ראות האחים המגששים באפילה,
אין מבינים את אשר לפניהם,
ואשר כפעם בפעם מאיר להם איזה זיק,
איזה הבהוב של הכרת האמת עד שלבסוף הואר לפניהם כל מלוא האופק, עד לדברי יהודה:
"האלוקים מצא את עוון עבדיך";
ויוסף:
"לא אתם שלחם אותי הנה כי האלוקים".
ומזווית ראיה של יעקב השרוי באבל והרואה לפניו את השאול אשר אליה ירד באפס תקווה והיודע בכל זאת באיזו ידיעה עמומה שלא כך יגמר הכל,
ושלא כמראה עיניו כן האמת כולה. ראיה זו של יעקב, שהיא "ראה ואינה ראיה",
היא המתוארת במדרשים המובאים בשאלה א, והיא גם שאליה ירמוז המדרש הבא. המדרש גילהו בשוני שבין פסוק א המדבר מצד הכתוב "וירא
יעקב,
כי
יש
שבר
במצרים"
ובין פסוק ב המדבר בלשונו של יעקב:
"הנה
שמעתי
כי
יש
שבר
במצרים".

בראשית
רבה פרשה
צא, ו:

"וירא יעקב כי יש שבר במצרים", וכי במצרים היה יעקב שראה תבואה במצרים,
שאמר הכתוב: "וירא יעקב כי יש שבר במצרים"? והלא אמר לבניו:
"ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים"
(מב,
ב),
אלא מיום שנגנב יוסף נסתלקה רוח הקודש ממנו ורואה ואינו רואה ושומע ואינו שומע.

כן יש להבין את הסתירה בין מה שנסתם מיעקב בדברו על בנו "המת"
(מב,
לח),
הנטרף,
אשר לא האמין כי עודו חי (מה,
כו);
ובין יעקב אשר נאמר עליו "וירא…"
[שאלות א2 –ג;
א3
–ג]

לשאלה ב4 הנוגעת בראיה הפסיכולוגית של הרמב"ן

עיין גם בראשית ד, יב רש"י ד"ה נע ונד;

רמב"ן יד, אי ד"ה ארור אתה מן האדמה (ביחוד החל מן "והשלישית שיהיה נע ונד"); וכן השווה רש"י לז, ג ד"ה בן זקונים;

רמב"ן שם ד"ה כי בן זקונים הוא לו.

וכן בראשית מו,
כט רש"י ד"ה וירא אליו;

ד"ה ויבך על צואריו עוד;

רמב"ן שם ד"ה וירא אליו.

(ועיין גיליון ויגש תשי"ח א).

בשאלה ג4 יש לתת את הדעת על ההבדלים שבין סיפור הכתוב על שיחת יעקב עם בניו ובין הדברים שמסרו הבנים לאביהם,
הן מיד עם שובם מצרימה (בסוף פרק מב),
הן לאחר זמן ברצותם לרדת שנית מצרימה (בפרק מג).

עמדנו על עניין זה בגיליון מקץ תש"ד שאלה א.
וכן בגיליון מקץ תש"ט.
ואילו לשאלה ג4
–ג,
עיין במיוחד בגיליון מקץ תש"י שאלה ג (דברים נחמדים!). להלן הקטע מגיליון זה.

{גיליון מקץ תש"י,
שאלה ג: פרק מג פסוק ז: ויאמרו
שאל
שאל
האיש
לנו
ולמולדתנו…

אברבנאל:

והנה יעקב חשב שהם כאנשים דברנים אמרו לו, מה שלא היה שואל מאתם וזהו אומרו:
"למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" (פסוק ו), כי חשב שאת נפש הילד היה מבקש בשאלו אותו.
והם לא ידעו להתנצל מקושיית דבריו, כי אם בשנותם מאמיתת הדברים.
וזהו אומרו: "שאל שאל האיש לנו ולמולדתנו,
לאמר העוד אביכם חי, היש לכם אח"
– ומפני שהוא שאל עליך ועל אחינו, הגדנו לו על פי הדברים האלה.

רמב"ן פרק מב פסוק לד:
ואת הארץ תסחרו

1. מה הקושי בפסוקנו?

2.
באיזה דרך מיישב את הקושי אברבנאל במקום הנ"ל?

3.
באיזה דרך מיישב את הקושי הרמב"ן במקום הנ"ל?

4.
היכן מצאנו בפרשתנו שוב קושי ממין זה ומהו הדרך לפתרונו שם?

5.
התוכל להכריע בין דעת הרמב"ן לדעת האברבנאל ביישוב הקושי על פי פשט הכתובים?
}

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושש (תשכ"ז)

פרשת מקץ

מ"ב – מ"ג – מ"ד

א.
מב,
ז'.

וירא
יוסף
את
אחיו
ויכירם
ויתנכר
אליהם
וידבר
אתם
קשות…

מב,
ט'.
ויזכור
יוסף
את
החלומות
אשר
חלם
להם
ויאמר
אליהם:
מרגלים
אתם…

הרמב"ן
מב, ט:

ד"ה
ויזכור
יוסף את
החלומות
אשר חלם
להם: "עליהם,
ודע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו"
לשון רש"י,
ולפי דעתי שהבר נהפך: כי יאמר הכתוב,
כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו,
זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הראשון,
"והנה אנחנו מאלמים אלומים", כי "אנחנו"
ירמוז לכל אחיו,
אחד עשר; ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני; וכיון שלא ראה בנימין עמהם,
חשב זאת התחבולה שיעליל אותם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה.
ועל כן לא רצה להגיד להם "אני יוסף אחיכם"
ולאמר "מהרו ועלו אל אבי", וישלח העגלות כאשר עשה עמהם (בפעם השנית), כי היה אביו בא מיד בלא ספק.
ואחרי שנתקיים החלום הראשון, הגיד להם, לקיים החלום השני.

ולולא כן, היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת, איך לא יחמול על שיבת אביו?! אבל את הכל עשה יפה בעתו (=
המליצה לקוחה מקהלת ג' י"א)
לקיים החלומות, כי ידע שיתקיימו באמת.

גם הענין השני שעשה להם בגביע, לא שתהיה כונתו לצערם, אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין,
שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו. או שמא הרגיש בנימין שהיתה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה,
ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימין,
אולי ישלחו בו ידם, עד בדקו אותו באהבתם אותו,
ולזה נתכוונו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (צ"ג ט'): אמר ר' חייא בר' אבא:
כל הדברים שאתה קורא שדבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאתה מגיע (מ"ה א') "ולא יכול יוסף להתאפק" היה בו פיוס ליוסף, פיוס לאחיו, פיוס לבנימין; פיוס ליוסף – ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו' ".

וכן אני אומר,
שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות. כי יש לתמוה,
אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד נגיד בבית שר גד במצרים,
איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים. ואלו היה מהלך שנה, היה ראוי ליוסף להודיע לכבוד אביו ויקר פדיון נפשו (= מלשון הכתוב תהילים מ"ט ט') ויפדנו ברב ממון.
אבל היה רואה,
כי השתחויית אחיו וגם אביו וכל זרעו אתו אי אפשר להיותם בארצם, והיה מקוה להיות שם (=
במצרים)
בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה, שנתברר לו, כי יבואו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו.

רד"ק
מב, ט:

ד"ה
אשר חלם
להם: כי להם היו החלומות וראה עתה בפתרונם,
והם שנאוהו בעבורם,
ובזכרו כל מה שעשו לא גמלם רעה,
אבל ציערם והקניטם.

ר'
משה
החפץ: מלאכת
מחשבת:

ד"ה
ויכר
יוסף את
אחיו והם
לא
הכירוהו: כבר אמרו (מ"ב ז') "וירא יוסף את אחיו ויכירם"
ושהם לא הכירוהו,
לא היה צורך,
כי כאשר השתחוו אפיים ארצה בידוע שלא הכירוהו?

ונראה שבא הכתוב להתמרמר על אחי יוסף על אחי יוסף על אשר מכרוהו כיענים במדבר ולא נהגו עמו כאחים,
מה שלא עשה יוסף, שנכמרו רחמיו עליהם,
ובהיותם בידו לא עשה עמהם רעה ולא הכלימם אלא בתוכחת מאלה מעט, שיתחרטו על מעשיהם.

והנה הפסוק בא לפרש את שלפניו, על מה יוסף התנכר אליהם וידבר אתם קשות ולא פעל להם און כמעשיהם אלא בדברים בלבד! לפי שיוסף הכיר את אחיו ועשה עמם כאח וכרע,
אבל הם מעולם לא הכירוהו ונהגו עמו כנכרים וכשונאים.

שפירא:
הרכסים
לבקעה:

ד"ה
ויתנכר: כל מעשיו ומעלליו עם אחיו מעת בואם אליו עד התודעו, בצדקתו ובתום לבבו עשה לכבוד אביו ובני ביתו; כי מאז ראה כי ה'
עמו ואשר יעשה יצליח, עד כי נשא להיות אב לפרעה ואדון למצרים, ידעה נפשו מאד,
כי עוד יבוא היום וגם דברי החלומות אשר חלם לאביו ולאחיו קום יקומו.
וייצר לו מאד לראות, כי יבושו ויכלמו יחד בבוא יעקב בחיר ה' להשתחוות ארצה לפני בנו, בידעו כי הוא זה, ואחיו אשר כוננו אתו ברחם אחד, ישפילו עד עפר ויכרעו ארצה לפניו; עלי כן, סבב מסיבות להציל נפשם מבושת וכלימה כזאת,
ויתנכר להם, לבל לא יבושו,
כי ישתחוו למושל ארץ נכרי בעיניהם, ודבר אתם קשות,
למען יאימינו כי נכרי הוא.
ועוד לא הונח לו על כבוד אביו ובן זקוניו ויסבב בתחבולותיו עד כי הורידו את בנימין, ולולא התאפק בכל עוז כאשר ראהו, לא עצר כח להתנכר עוד.
אבל דוה לבו על אביו,
לכן הוסיף להתעולל באומרו "הוא יהיה לי עבד ואתם עלו…" כי אמר: "אך עתה ירד גם אבי להציל בן יקירו מיד עושקו ויבוא וישתחוה למושל נכרי בעיניו,
ואז אתודע לכלם,
והיה כל אשר נעשה כחלום מהקיץ יהיה ולא יבושו עוד לעולם".

אך בדבר יהודה "והורידו את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה",
לא עצר כוח עוד ויתודע.

1. מה הן הקושיות הגדולות שאותן מנסים הפרשנים דלעיל לישב?

2.
הרמב"ן מיישב את הקושיה העיקרית בשני ישובים שונים, אלו הם?

3.**
רבים מתנגדים לדעתו של הרד"ק על סמך פסוקים ז'-ח'-ט'
של פרק מ"ב.
כיצד?

4.
כיצד מפרש בעל מלאכת מחשבת את פסוק ח'?

5.*
בעל הרכסים לבקעה – איש המאה הי"ז,
י"ח – בנטותו בסגנונו אחר מליצות המקרא,
לא הרגיש במקום אחד, שהביא מליצה מאיוב אשר איננה הולמת כלל את עניננו,
איזו היא?

6.**
ר'
יצחק
ערמאה
בעקדת
יצחק שער
תשעה
ועשרים
מתקיף
את דברי
הרמב"ן:

"ותמהני ממה שכתב הרמב"ן…
והחלומות – העושה חלומות יגש פתרונן!"

הסבר את בקורתו,
והגן על תפישת הרמב"ן בפני טענתו!

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מ.
פרלמן

1. מי מן הדעות הנ"ל נראה כמתאים לפיסוק הטעמים ומי נראה כלא מתאים?

2. מה מקשה בעל תורה תמימה על פירוש רש"י?

3. האם שד"ל היה רוצה לפרש כמו הגמרא או כמו רש"י?

4. במה שונה שד"ל מיתר המפרשים בפירוש "עלי היו כלנה"?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ז]

פרשת מקץ

מ"ב – מ"ג – מ"ד

מוזרה היא התנהגות יוסף במצרים מזמן עלותו לגדולה, וביחוד מזמן בוא אחיו אליו,
מוזרה הן במחדליו,
הן במעשיו. על מחדליו: תמהו כל המפרשים על אשר לא הודיע יוסף לאביו לא במכתב ולא ע"י רץ את אשר עמו והשאירו באבלו עשרים ושתים שנה. תשובה אחת מכל הנאמר בשאלה זו הבאנו בגליון מקץ תשי"ט,
היא תשובת ר 'יוסף אבן כספי,
ובגלל נדירות הספר ההוא נביאה שנית כאן:

טירת
כסף (עמוד
123) והוא
המבוא
לפרושו
לתורה
"משנה
כסף"

אבל מה שישאלו אנשי הארץ הזאת: למה לא שלח יוסף ענינו לאביו, והנה אין בין מצרים לארץ כנען רק מהלך שמונה ימים, ויותר קשה זה בעיניהם אחר שעלה לגדולה,
גם צורף להם אז פלא אחר, והוא:
איך לא שמע יעקב שמעו אחר עלותו לגדולה, כי מפורסם היה הענין איך עבד עברי היה למושל על ארץ מצרים?

ואני זוכר כי אלו השאלות והדומות להן,
היינו עושים גם אנחנו בזמן נערותנו וטרח לכתו למצרים.
אמנם אחרי לכתי שם לא נשארה בי מבוכה על זה. וקח לך בני בחנם, מה שקניתי לי בכסף מלא:
והוא,
כי העבדים בארץ ההיא אינם כמשרתי הארץ הזו, אבל הם אצל אדוניהם במדרגת צאן ובקר וזולתם משאר הבהמות הביתיות,
אין הבדל ביניהם כלל, ואין ספק ליודעי מנהג מצרים כמוני, כי אחר שיוסף היה עבד נמכר לסריס פרעה, הנה לא היו לו תקנה בשום פנים לצאת לחפשי,
וכל שכן שלא יוכל לברוח,
כי הארץ סגורה ומסוגרת, לכן לא שלח זה ליעקב.
ומה טוב עשה,
כי הוא דמה בנפשו כל התחבולות שעשו אחיו לומר לאביו שהוא מת, וחשב:
"גזרה על המת שישתכח מן הלב, ואם אודיע עניני לאבי עם היותי בזולת תקנה, אין זה כי אם שבר רוח וכאב גדול יותר מאד".

ואמנם אחר עליתו לגדולה אין טענה, כי חכם גדול היה, ובוטח עתה בחלומותיו בטחון עצום אחרי ראותו צמיחתם, ותיכף ראה הנולד באחרית, ואם הוא פותר שאר החלומות,
כל שכן שהוא פותר חלומותיו,
וכן עשה…

אבל לא שמע יעקב ולא בניו בבואם ארצה מצרים את שמעו ביחוד, כי אע"פ ששמעו כי נער עברי עבד לפוטיפר הגיע למעלת השרים והסגנים,
למה יתעוררו מזה,
כי כמה עבדם עברים איכא בשוקא זולתו,
"ועברי"
יקרא כל הבא מבני עבר,
ואין פלא בארץ ההיא עלית עבדים לגדולה,
אבל כן הוא ברוב, כי המלך לבטחו בעבדיו הנכרים,
מקנת כספו, ישימם שריו ופרשיו.

שאלו הייתי רוצה להאריך בזה הייתי מספר מעניני הארץ ההיא, מה שיבאר עוד זה הענין וזולתו מענינים רבים ונכבדים באו בתורתנו,
אבל למה אעשה כל זה בחנם?

ותשובת רבות אחרות ניתנו לשאלה זו כפי שיתברר ללומדי גליוננו זה (ועיין גם בגליון ויחי תשי"א).
יותר מאשר מחדלו זה מפליאים מעשיו עם אחיו. את התמיהה על מעשיו מביע בכל חריפותה
האלשיך
בפרושו:

הלא מעשים אשר לא יעשו על יד איש צדיק כמוהו עשה למו! כי הוא תחילת מעשהו דבר אתם קשות ועוד מעט ויאמר אליהם מרגלים אתם,
והגיעם עד שערי מות, כי הם לא ידעו כי קול דברים היה, כי אם שבכל לבבו הוא עומד עליהם להשמידם, כמשפט למרגלים אשר אחת דתם להמית. ועדיין לא הטהרו מפחד רעה וישליך אותם הבורה, כי אסרם במשמר ובהוציאו אותם ויקח מאתם את שמעון.
ובחשבם כי עזרם ה' ויפלטם,
השיב כסף איש בפי אמתחתו ומאז יצאו את העיר לא הרחיקו ויצא לבם מיראתם פן יהרגו כגנבים,
ומה גם בהיותן מריקים שקיהם בביתם והנה צרורות כספיהם,
כי שם פחדו פחד המה ואביהם ואימות מות נפלו עליהם.

ויהי כי חשבו שנחם ה',
כי הביאו את בנימין והיו משיבים אותו ואת שמעון אל אביהם,
ותהפך שמחתם לאבל וערבה כל שמחה, וימצא הגביע באמתחת בנימין, כי גם על פי גזרתם היה להמית את בנימין ולקחת את כל אחיו לעבדים….

ומה ראה על ככה איש צדיק כמוהו להשקותם יין התרעלה זה כמה פעמים?
וחלילה לו מעבור על לאו "לא תקום ולא תטור".

ומענין הדבר שלא כל פרשנינו הניחו כמוהו שלא יעבר יוסף על לאו של "לא תקום" והיו גם אחרים מבין הפרשנים שתפשו את מעשי יוסף עם אחיו כמעשה נקמה…
פרוש הנראה לי עומד בנגוד גמור לפשוטו של מקרא.

לתשובתו השניה של הרמב"ן יש לצרף גם את דברי אברבנאל שהבאנו בגליון מקץ תש"ה.

וכדאי להזכיר כאן שתומאס מאן המקדיש את כל הכרך הרביעי של ספרו המונומנטלי יוסף ואחיו רק לפגישות שבין יוסף ואחיו (פרקים מ"ב–מ"ג–מ"ד)
נשאר נאמן בכל ספרו לתפישה של הרמב"ן בפרושו ראשון,
וכל אשר פעל יוסף אינו אלא כמבצע את יעודו,
כמגשים את אשר הוגד לו בחלומותיו, ביתר דיוק את אשר הוטל עליו מצד ההשגחה העליונה ונתגלה לו בחלומותיו.

ואשר לדברי הביקורת של בעל העקדה (שאלה 7) יש לומר, שאין זו כלל גישת כתבי הקדש. והלא גדעון שמע את חלום המדיני ולא אמר: "הנותן חלומות – יגש פתרונם"
אלא אסף אנשיו והשתמש בתכסיסי מלחמה כדי "להגיש את פתרון החלום". וכן מצינו, שאמר ירמיהו שגולי בבל יחזירם ה' בעוד שבעים שנה,
והם – גדולי ישראל בבבל לא אמרו:
"הנותן את הנבואה יגיש פתרונה",
כי אם בטרם מלאו שבעים השנה "קמו זרובבל וישוע בן יהוצדק וראשי האבות ויעלו לארץ"
(עזרא ב' ס"ד)
להגשים את דברי הנבואה.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושבע (תשכ"ח)

פרשת מקץ

פרק מ"ב

א.
שאלה כללית:

אברבנאל:

הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים,
עוד נשאר ספק בלבו, האם היה להם אהבה עם בנימין או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו,
ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בנסיון הגביע לראות,
אם ישתדלו להצילו,
– אבל חשש עם זה, אולי יחשבו אחיו,
שהיה אמת, שבנימין גנב את הגביע כמו שרחל גנבה את התרפים לאביה, ואולי מפני זה יאמרו "הנפש החוטאת היא תמות" ולא ידרשו בעדו בכל כחם,
לא לשנאתם אותו – כי אם לבשתם מדרך המעשה.
הנה מפני זה צוה יוסף לשים עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כלם, שבזה יכירו הם,
שלא היתה אשמת בנימין ורשעתו,
כי אם מעלילת האדון; ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבדותו, ייודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם ויטיב עמהם כמו שעשה.

יצחק
שמואל
רגיו:

ד"ה אשר חלם להם:

עליהם ובזכרו את שני החלומות,
ראה שלא נתקיים עדיין אף אחד מהם.
כי בראשון ראה שכל אחיו משתחוים לו,
וכאן לא היה בנימין, ובשני השמש והירח וי"א כוכבים משתחוים לו שירמוז גם לאביו ולאשת אביו,
ולפי שידע בפתרונם והבין בחכמתו שיקויימו שניהם,
לכן חשב זאת התחבולה להעליל עליהם ולהכריחם שיביאו את בנימין הנה,
ויקויים החלום האחד,
ואחר זה יתודע אליהם, ויביאו גם את אביהם וכל ביתו למצרים ויקויים גם השני. ולכן לא הגיד להם בתחילה שהוא יוסף,
כי אז היה אביו בא מיד בלי ספק, ולא יתקיים החלום הראשון.

ד"ה מרגלים אתם:
אע"פ שידע יוסף שמכירתו היתה נגזרת מהא–ל לטובת אנשי מצרים ולטובת משפחתו, מכל מקום ראה שאחיו חטאו במכירתו כי הם כוונו לרעה, ולכן ראויים הם לעונש, אבל לפי שלא נעשתה מחשבתם הרעה, לכן לא היה בצדר להרע עמהם בפועל,
אלא להפרידם ולצערם מעט מיראת הענש שיבוא,
וכן עשה, ואחר שנתודע להם,
גלה להם סוד הדבר באמרו (מ"ה)
"ואתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה".

1. מה הן השאלות שעליהם רוצים שניהם לענות?

2. מה ההבדל העיקרי בין שתי התשובות הנ"ל?

ב.
מב,
י'.

לא אדוני ועבדיך באו לשבור אכל

מב,
י"א.
כלנו
בני
איש
אחד
נחנו
כנים
אנחנו
לא
היו
עבדיך
מרגלים

ר'
משה
חפץ: מלאכת
מחשבת:

"אין ראיה שנהיה מרגלים לפי שבאנו עשרה ביחד, כי הלא גם כל עבדיך אלה הבאים לקנות מדי יום ביומו באו לשבור אכל עד עתה, שאתה משביר לכל עם הארץ ובאו לאלפים ולרבבות, והנה כלנו בני איש אחד נחנו, בני אדם הראשון,
בין אנחנו בין עבדיך, ומה נשתנינו מכל אומה ולשון לשתאמר שאנחנו מרגלים ולא עבדיך אלה?
ובזה נתאמת דבורנו,
כי כנים אנחנו הואיל וגם עבדיך לא היו מרגלים עד הנה,
כל הבאים לשבור אוכל, כי מה נשתנו אלו מאלו?

1.
הסבר במה סוטה פרושו זה מפרושו של מקרא?

2. מה הניעו לפרש פרושו התמוה הזה?

ג.
מב,
י"ד.

הוא אשר דברתי מרגלים אתם:

רש"י:

ד"ה
הוא אשר
דברתי: הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו.

ומדרשו:
אמר להם: "ואלו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה – תפדוהו?"
אמרו לו: "הן!"
אמר להם: "ואם יאמרו לכם,
שלא יחזירוהו בשום ממון – מה תעשו?"
אמרו:
"לכך באנו, להרוג או ליהרג!!"
אמר להם: "הוא אשר דברתי אליכם "מרגלים אתם" – להרוג בני העיר באתם. מנחש אני בגביע שלי, ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם".

ספורנו:

ד"ה
הוא אשר
דברתי
אליכם: אותו האחד שאתם אומרים שאיננו ואינכם מפרשים אנה הלך,
הוא שהלך בעצתכם להגיד מה שראיתם או שהסכמתם, כדי לרגל, כמו שאמרתי.

הרש"ל:
יריעות
שלמה:

ואני שמעתי חבור הענין כך:
אמרו בני יעקב:
"אין אנו מרגלים,
שהרי כלנו בני איש אחד;
וכי מן האפשרות שאב אחד ישלח כל בניו למקום סכנה כזו להיות מרגלים?!"
והוא השיבם: "אדרבא,
הוא הדבר אשר דברתי, שאם לא הייתם אחים היה מן הסברא להאמין לכם שאין אתם מרגלים, שאין רגילות שעשרה בני אדם יאמינו זה לזה שלא יגלה אחד על חברו,
אבל מאחר שאתם אחים – אם כן אין תימה".

הרכסים
לבקעה:

אמרתי במדומה מרגלים אתם, עכשו יש מקום לבררו, וכן (ויקרא י' ג')
"הוא אשר דבר ה'".

1. מה הקשי בפסוקנו?

2. במה שונה פרושו הראשון של רש"י ("לפי פשוטו") מכל שאר הפירושים שניתנו לעיל?

3.*
למה הוסיף רש"י בפרושו מלת "הדבר"
שאיננו בפסוקנו?

4.**
ממפרשי רש"י יש שואלים:
למה העביר רש"י את ה"הוא"
העומד בראש הפסוק לסוף המשפט בפרושו?

5.
הוכח שהעמדת השאלה הזו אינה נכונה!

6. במה שונה פרושו השני של רש"י ("מדרשו")
מכל הפרושים המובאים לעיל?

7. במה שונה ספורנו מכל הפירושים האחרים המובאים לעיל?

ד.
מב,
כ'.

ויעשו כן.

העמק
דבר:

… הענין דבאמת לא היו רשאין לבחור אחד,
וכתנן בתרומות פרק ח' משנה י"ב,
וברייתא בירושלמי:

"סיעת בני אדם שמהלכין בדרך ופגעו בהם עכו"ם ואמרו להם:
"תנו לנו אחד מכם ונהרג אותו ואם לאו נהרוג את כולכם"
– יהרגו ואל ימסרו נפש אחת מישראל. יחדו להם אחד,
כגון שבע בן בכרי, ימסרו להם ואל יהרגו כולם,
והיינו באופן שבסיבה שלו נעשה להם כך,
כמו שבע בן בכרי.

ואם כן כך ענין הכתובים שלפנינו דהחלו להתעסק בזה את מי למסור, וזהו "ויעשו כן".

מהי הסתירה בין פסוקי פרקנו המתורצת בדרך זו?

ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]

פרשת מקץ

מ"ב

בגליון מקץ אשתקד עסקנו בשאלה הכללית: מה טעם לכל ההתנהגות המוזרה של יוסף עם אחיו,
התנכרותו,
האשמותיו,
לקיחתו את שמעון,
דרישתו להביא את בנימין עד להתודעותו אליהם.
עיין שם בדעות השונות שנאמרו בשאלות אלה וכן בעלון ההדרכה שם.

רק מעוט קטן בין פרשנינו תופש את כל התנהגותו (ואולי אפשר אפילו לומר – התעללותו באחיו)
כמעשה של נקמה או של ענש. ונראית לי מאד דעת האומרים,
שלו ראה הכתוב את מעשהו כנקמה לא היה מעמיד בראש התנכרותו את הפסוק

מ"ב
ט'. ויזכר
יוסף
את
החלומות
אשר
חלם
להם.

אלא היה אומר ויזכר יוסף את אשר עשו לו אחיו.

להבנת דברי האברבנאל שהובאו בשאלה א יש להבהיר את המושג "תשובה גמורה". וטוב להבהיר את המושג על פי דברי הרמב"ם.

הלכות תשובה ב'
הלכה א' (ע"פ גמ' יומא פ"ו ע"ב)

איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשות ופריש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח.
כיצד?
הרי שבא על אשה בעברה ולאחר זמן נתייחד עמה,
והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה.
ופירש ולא עבר – זהו בעל תשובה גמורה.

אם כן צריך אדם לבוא שוב לאותו נסיון שלא עמד בו ראשונה ובאותן מסיבות ויתברר עתה אם יעמוד בו הפעם, ובזה יבחן אם הוא בעל תשובה גמורה.

ומאחר שאין אחי יוסף יכולים עתה, במצבם החדש, בעמדם כאנשים רעבים,
התלויים במשנה למלך מצרים אשר ישביר להם לחם, להראות עתה ליוסף שמתחרטים הם על מעשיהם,
כי כל אחווה ורעות שיראו לו עתה אינה מוכיחה כלל וכלל על חזרתם בתשובה וכל התנהגותם הלא תהיה רק כפי שאמר הרמב"ם "תשובה מיראה או מכישלון כוח".
– לכן צריך יוסף להתנכר להם ולהביא אותם למצב בו יבחנו על יחסם אל בנימין אחיו,
אשר הוא תופש כעת מקום דומה למצבו של יוסף אז, בימים ההם. ובזה תתבאר כל התנהגותו מן הרגע הראשון בראותו אותו ועד להתוודעותו.
ואף החזרת הכסף לאמתחותיהם בפרקנו – כבר בפעם הראשונה – מתפרשת יפה בדברי אברבנאל.

שאלה ג עוסקת בחסר ההתאמה בין דברי האחים לתשובת יוסף בשיחה הראשונה המתנהלת ביניהם (ט'
– י"ד).
שלש פעמים מדברי יוסף – חוזר על האשמתו, האשמה שאינה נשנעת על שום הוכחות או אפילו לא על סמנים מעוררים חשד,
האשמה הנאמרת בצורה פסקנית ביותר,
כקביעת עובדה; כך הוא, ואין בידם כלל להצטדק, להסביר,
הרי כאמור אין הוא נשען על שום פרט חשוד בהתנהגותם. אין בידם אלא לזהות עצמם,
להכחיש את האשמה,
לספר "פרטים אישיים". שוב חוזר יוסף בפעם השניה על ההאשמה,
ושוב בלי כל הנמקה. ורק בפעם השלישית נדמה שהוא נשען על משהו, מסתמך על איזה פרט חשוב,
שבו מצא הוכחה להאשמתו. ואולם היכן אותו פרט שבו ראה בסיס לטיעונו? והרי הביטוי "הוא אשר דברתי"
מורה על כך,
שמצא הדובר בדברי בן שיחו חיזוק או אפילו אשור לדבריו. והלא הם לא הודו באשמה,
אפילו לא במקצתה,
ואיך יאמר יוסף "כמשיב לדבריהם" "הוא אשר דברתי"
וכל פרשנינו עסקו בבעיה זו.

בגליון
מקץ תש"ז
הובאו
דברי
שד"ל
לשאלה
זו:

בדבריהם מצא מקור להתלות, כי הוא שאלם:
"מאין באתם?" והם השיבוהו יותר משאלתו: "מארץ כנען לשבור אוכל", וזה דרך הרמאים להקדים השקר לבלתי הולד החשש, לפיכך אמר: מאחר שמהרתם לומר,
כי לשבור אוכל באתם, מה שלא שאלתי מכם כלל,
ידעתי כי לא לכך באתם.

"E*cusatio
non petita-accusatio manifesta."

(=
הצטדקות שלא נדרשה היא הודאה גלויה באשמה).

ואולם יושם לב לכך, שמכל פרשנינו רק רש"י (בפרושו הראשון לפשוטו)
תפש שאין המלים "הוא אשר דברתי"
מוסבות לדברי האחים אלא לדברי עצמו. והוא תאור יפה ומדויק של "הפריץ הגדול" אשר אינו שומע כלל את הכחשותיהם, תחנוניהם,
הסברותיהם של העומדים לפניו באימה ופחד; הוא אומר את שלו, שומע רק את עצמו, "הוא אשר דברתי"
– הדבר אשר דברתי הוא האמת.

לשאלה ד: עד כמה צדק בעל העמק דבר בפרושו נראה שוב אם נסתכל בהערותיו של רוזנצווייג לתרגום הטיוטה של בובר *. בובר הציע כדרך רב המתרגמים:

י"ז.
זאת
עשו
וחיו

Tut dies dess ihv deber
beibt

כ'.
ויעשו
כן

u. sie totem so.

ואלו רוזנצוויג הרגיש באותה סתירה שהרגיש בה בעל העמק דבר ותיקן:

Seid dies im tan inveit, so heidet iv, s. Waren
bereit

* מתוך ארכיון מרטין בובר בספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)

פרשת מקץ

פרק מ"ב

א.
השוה את הכינויים השונים שבהם מכונים עשרת האחים היורדים מצרימה בפרקנו:

א'
– ויאמר
יעקב
לבניו:
למה
תתראו

ג'
– וירדו
אחי
יוסף
עשרה
לשבור
בר
ממצרים

ד'
– ואת
בנימין
אחי
יוסף
לא
שלח
יעקב
את
אחיו,
כי
אמר…

ה'
– ויבואו
בני
ישראל
לשבור
בתוך
הבאים

ו'
– ויוסף
הוא
השליט…
ויבואו
אחי
יוסף
וישתחוו
לו
אפים
ארצה

התוכל להסביר מה סבת הכנויים השונים האלה,
כל אחד בתוך פסוקו?

ב.
שאלה כללית:

"מרגלים
אתם".

ר'
יוסף
אבן כספי:
טירת
כסף עמ'
125

… וחלילה ליוסף החכם,
כמו שמעשיו ודבריו מוכיחים שכוון בזה הענין בתעתועים ובמנהג הנערים לעשות לזולתם הפחדות,
גם חלילה לו שכוון להשיב קצת גמול לאחיו, כי זה לבד מתכונת השוטים…
ויהיה סותר לעצמו בהניחו לחכם שיעשה שטויות,
ולירא שיעשה עבירות…
ויהיה היפך מה שצונו "לא תקום ולא תטור"…

התוכל להביא ראיות מפרקנו שלא כוון יוסף בכל התנכרותו ובכל מעשיו בפרשתנו "להשיב קצת גמול לאחיו"?

ג.
מב,
י"ט.

אם
כנים
אתם
–
אחיכם
אחד
יאסר
בבית
משמרתכם
ואתם
לכו…

כ'.
ואת
אחיכם
הקטן
תביאו
אלי
ויאמנו
דבריכם
ולא
תמותו
ויעשו
כן

העמק
דבר:

ד"ה
ויעשו
כן: … אבל הענין שאמת לא היו רשאים לבחור אחד וכדתנן בתרומות (תוספתא סוף פרק ז'):

סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים:
תנו לנו אחד מכם ונהרג אותו ואם לאו – הרי אנו נהרג כלם,
יהרגו כלם ולא ימסרו נפש אחת מישראל.
ואם יחדוהו להם,
כגון שייחדוהו לשבע בן בכרי,
יתנוהו להם ואל יהרגו כלם.

אמר ר' יהודה:
במה דברים אמורים?
בזמן שהוא בפנים והם מבחוץ,
אבל הוא והם מבפנים – הואיל והוא נהרג והם נהרגין, יתנוהו להם ואל יהרגו כולן…

בירושלמי שם:… אפילו כלם נהרגים,
לא ימסרו נפש אחת מישראל.
ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי,
ימסרו אותו ואל יהרגו.

אמר ר' שמעון בן לקיש:
והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי.

ואם כן כך ענין הכתובים שלפנינו, דהחלו להתעסק בזה,
את מי למסור,
והיה הדבר קשה בעיניהם ד"שבי כולהו איתנהו ביה: חרב ורעב ומות"
כמו דאיתא בבבא בתרא פרק א'. (כוונתו לבבא בתרא ח' ע"ב:

מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבויים מצוה רבה היא? אמר לו: "דכתיב (ירמיה ט"ו)
"והיה כי יאמרו אליך אנה נצא?" ואמרת אליהם כה אמר ה':
אשר למות למות,
ואשר לחרב לחרב,
ואשר לרעב לרעב,
ואשר לשבי לשבי.
ואמר ר' יוחנן:
כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות…
רעב קשה מחרב…
שבי קשה מכלם,
דכולהו איתנהו ביה.

רש"י:
ד"ה
דכולהו
איתנהו
ביה:

שהוא ביד עכו"ם לעשות בו כל חפצו,
אם למות, אם לחרב, אם לרעב).

הסבר,
מהו הקושי בפרקנו שהביאו לבעל העמק דבר לומר דבריו ולתרצו בעזרת דברי התוספתא הנ"ל?

ד.
מב,
כ"א.

ויאמרו
איש
אל
אחיו:
אבל
אשמים
אנחנו

על
אחינו
אשר
ראינו
צרת
נפשו…

אברבנאל
מקשה:

למה בכל שלשה הימים אשר היו כלם במאסר לא ספר הכתוב שהאשימו את עצמם כלל,
וביום השלישי כאשר הוציאם וריחם עליהם, באמרו (י"ח)
"זאת עשו", טענו את בעירכם – אז התוודו עוונם ואמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו"?

תשובות
שונות
ניתנו
לשאלה
זו והנה
אחת:

ר'
יצחק
ערמאה:

כאשר ראו שהאיש אדוני הארץ נכמרו רחמיו על בני ביתם וטפם ל זה השעור, ולא מפאת שום דורש ומבקש עליהם ממנו,
אלא הכל מצד עצמו ומעלתו,
תמהו מאד, ונתנו אז אל לבם להחטיא את עצמם,
בשכבר פשעו בשלשתם,
במה שהשחיתו רחמיהם אל אחיהם עם המצא עמהם שלשת הסבות ההנה אשר יחסרון שם (=
אצל יוסף במעמד זה) ולזה אמרו:

"הנה האיש הזה רחם על אנשים זרים מארץ רחוקה,
אבל אנחנו אשמים על אחינו בשרנו. והנה האיש הזה רחם על נפשות בנינו ובנותינו אע"פ שלא ראה אותם ואנחנו בעינינו ראינו צרת נפשו.
והאיש הזה נתעורר מעצמו מבלי בקשת שום אדם, ואנחנו לא רחמנו עליו בהתחננו אלינו ולא שמענו".

והצדיקו עליהם את הדין ואמרו:
"על כן באה עלינו הצרה הזאת".

1.*
התוכל לישב את קושית אברבנאל בישוב אחר?

ה.
השוה את שיחת יוסף עם אחיו כפי שהיא מסופרת בכתוב:

ט'-ט"ז,
לסיפור השיחה בפי האחים בבואם אל אביהם:
ל'
–ל"ד

1.
הסבר את סיבת השינויים ששינו האחים בספרם את השיחה לאביהם.

2. רש"י
ל"ד

ד"ה
ואת הארץ
תסחרו: תסבבו;
וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר הפרקמטיא.

א.
מה ראה רש"י להוציא המלה "סחר"
ממשמעה הרגיל?

ב.**
למה לא פירש רש"י מלה זו לפני כן,
ל"ד ט', כ"א;
וכן לא בפרק ל"ז כ"ט?

ועיין עלון הדרכה!