גיליונות נחמה – בראשית 45

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)

פרשת ויגש

פרק מה

א.
מה,
ג'-ח'.
דברי יוסף אל אחיו.

אברבנאל
מקשה
בדברי
יוסף
אלה:

1) למה שאל העוד אבי חי וכבר ידע מדבריהם פעמים שלש שהוא חי? 2) ובמה שאמר שנית אני יוסף אחיכם, למה הוסיף בו מלת "אחיכם"?
3) כי מתחילה (ד')
אמר "כי מכרתם אותי הנה" ועתה (ה')
יאמר "לא אתם שלחתם אותי הנה"…
והלא הם מדעתם מכרוהו להרע לו. ואם קרה מקרה שהגיע טוב מהמכירה, הנה חטאם במקומו עומד ואין אדם נידון על המתחייב ממעשיו במקרה,
כי אם על המתחייב בעצם ובכונה, כי מה שבמקרה,
לא יעלה ולא יוריד.

נסה לענות על כל אחת מהקושיות הנ"ל!

ב.
מה,
ד'.

אני יוסף אחיכם אשר מכרתם.

היש ראיה מכרעת מפסוק זה לדעת רש"י או לדעת רשב"ם במחלקת שביניהם פרק ל"ז פסוק כ"ח בשאלה: מי משך את יוסף מן הבור ומי מכרו?

(עיין גם שאלון וישב תש"ד שאלה ד.)

רש"י לז, כח

ויעברו
אנשים
מדינים
– זו היא שיירא אחרת והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה:

וימשכו
– בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים והישמעאלים למדינים והמדינים למצרים:

רשב"ם לז, כח

ויעברו
אנשים
מדינים
– ובתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים וי"ל שהאחים לא ידעו ואע"פ שכתוב אשר מכרתם אותי מצרימה י"ל שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו.
זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא כי ויעברו אנשים מדינים משמע ע"י מקרה והם מכרוהו לישמעאלים.
ואף אם באתה לומר וימכרו את יוסף לישמעאלים כי אחיו מכרוהו אם כן צריך לומר שהם ציוו למדינים סוחרים למושכו מן הבור ואח"כ מכרוהו לישמעאלים:

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ה.
מה,
כ"ד.

אל תרגזו בדרך.

עיין:

רש"י
מה, כ"ד.

(החל ולפי פשוטו של מקרא),

אל
תרגזו
בדרך….ולפי פשוטו של מקרא יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר אתה ספרת לה"ר עליו וגרמת לנו לשנאתו:

ראב"ע
מה, כ"ד.

וטעם
אל תרגזו
– שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתו:

רמב"ן
מה, כ"ד.

אל
תרגזו
בדרך –
רגז לשון רתת ותנועה, ויאמר בבאו מן הפחד על הרוב, לב רגז (דברים כח סה),
ורגזו וחלו (שם ב כה),
ותחתי ארגז (חבקוק ג טז),
ומימיך ברגזה ובדאגה תשתה (יחזקאל יב יח):

ולכן הנכון בעיני בפסוק הזה שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך – והענין,
כי בעבור נשאם בר ולחם ומזון וטוב מצרים בימי הבצרות יפחדו אולי בדרך בלכתם יבואו עליהם לסטים,
וכל שכן בשובם עם כל רכושם ולא ימהרו לדבר,
ולכן אמר להם שילכו בזריזות וימהרו לבא,
כמו שנאמר (בפסוק ט) מהרו ועלו אל אבי, ואל יפחדו כלל בדרך כי שמו עליהם,
שהוא המושל בכל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו, וממוראו ייראו הכל וילכו ויבאו לשלום:

רשב"ם
מה, כ"ד.

אל
תרגזו –
אל תיראו כלום בדרך מפני ליסטים כי שלום מכל צד. וכן רגזו ואל תחטאו. היו יראים מן הקב"ה ולא תחטאו.
וכן ונתן ה'
לך לב רגז.
דחיל בתרגום. וכן ירגזון יריעות.
לשון נענוע כאדם המתיירא. וכן רגזה בוטחות.
המרגיז ארץ ממקומה.
אבל רגזה [רגזה]
של תרגום של דניאל ושל עזרא לשון כעס. טרנב"ל לע"ז של רוגז של כ"ד ספרים:

חזקוני:

אף כי הטענתי אתכם עשר כל כך בימי רעב שלסטים מצויים – אין לכם לרגז.

התוכל להביא סמך לדעת רש"י–ראב"ע מן המקרא?

למה נמנעו שאר המפרשים לפרש בדרך זו?

ה.
מה,*
כ"ו

רשב"ם:

וכי
הוא מושל
– ואל תירא מלבוא אליו:

מה קשה לו ומה ראה צורך להוסיף לפסוקנו כלים אלה?

ו.
מה,
כ"ו–כ"ז.

התוכל להסביר את סבת חלוף השמות בשני פסוקים אלה ולמה נקרא בפסוק האחרון "ישראל"?

ז.
מה,
כ"ח.

רב עוד יוסף בני חי.

רש"י
מה, כ"ח

רב
עוד. רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל ועוד יוסף בני חי:

רשב"ם
מה, כ"ח.

רב
– די בפוגת לבי שלא האמנתי אלא ודאי עוד יוסף בני חי.
פשטות אחרים של ערמומיות אומרים והנם הבל.
ואני הצעיר שמעתי רב עוד יוסף בני חי אתם אומרים עוד יוסף חי וכי הוא מושל רב לי במה שהוא עדיין חי אפילו אינו מושל.
אלכה ואראנו בטרם אמות וגו':

העתק את המלים האלה שלש פעמים וסמנם בסמני פסוק לפי רש"י,
רשב"ם,
ולפי "הצעיר"
המובא בדברי הרשב"ם.

מה פירוש המלה "רב"
לפי כל אחד מהמפרשים האלה.

**
עצה
טובה בקשר לפסוק ח'
"ולא
אתם
שלחתם
אותי
הנה
כי
האלוקים"
למד מורה נבוכים מאמר ב'
פרק מ"ח.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה ששית (תש"ז)

פרשת ויגש

פרק מ"ה א'-י"ג

א.
שאלות סגנון ולשון:

1.
כ'.
ויתן
את
קולו
בבכי

השוה
לפסוקנו:

כ"ז,
ל"ח.
וישא
עשו
קולו
ויבך

כ"ט,
י"א.
וישק
יעקב
לרחל
וישא
את
קולו
ויבך

מ"ב,
כ"ד.
ויסב
מעליהם
ויבך
(יוסף)

מ"ג,
ל'.
ויבא
החדרה
ויבך
(יוסף)

לא מצינו בכל התנ"ך,
שאדם "נותן קולו בבכי"
חוץ מבפסוקנו. נסה להבהיר את המשמעות המדויקת של ביטוי זה?

2.
השוה פסוק ה':
ועתה
אל
תעצבו
ואל
יחר
בעיניכם.

לפרק מ"ד פסוק ל"ג:
ועתה
ישב
נא
עבדך
תחת
הנער

הסבר את הגון השונה שבהוראת "ועתה"
בשני הפסוקים האלה!

3.*
השוה:
פסוק ה': כי
מכרתם
אותי

לפסוק ח': לא
אתם
שלחתם
אותי
הנה

התוכל להסביר את סיבת השוני בבחירת הפעלים?

4.
השוה פסוק ח'…
וישימני
לאב
לפרעה
ולאדון
לכל
ביתו
ומשל
בכל
ארץ
מצרים

לפסוק ט': שמני
אלוקים
לאדון
לכל
מצרים…

מה סיבת השנויים בין תאור יוסף את מצבו לאחיו ובין תאור מצבו הנמסר לאחים למען השמיעו באזני אביו?

ב.
מה,
ד'.

ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו.

אברבנאל:

הוצרך אל ההגשה כשי לותר להם מעשה המכירה בחשאי,
כי חרפה היא להם וכדי שהמצרים שיצאו הרגע לא ישמעו…

התוכל להסביר את סיבת "ההגשה"
בדרך אחרת?

ג.
מה,
ד'.

אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי.

ספורנו
מה, ד:

… אשר
מכרתם. ובזה תדעו שאני יוסף בלי ספק שלא ידע איש במכירתי ושאני אחיכם זולתנו כי הקונים לא ידעו שאני אחיכם:

1. מה רצה לתרץ בדבריו?

2. מה קשה לו בפסוקנו?

רשב"ם
ל"ז
כ"ח:

ויעברו
אנשים
מדינים
– ובתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים וי"ל שהאחים לא ידעו ואע"פ שכתוב אשר מכרתם אותי מצרימה י"ל שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו.
זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא …

התוכל להביא ראיות מן התנ"ך לשימוש דומה בפעלים? ועיין במדבר י"ז ו'!

מה המשותף בין שיטת הרשב"ם בפירוש הפסוקים כאן לשיטת הרמב"ם בדבריו המובאים בשאלה הבאה (ד)?

ד.
מה,
ח**

לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים.

מורה
נבוכים
מאמר ב'
פרק
מ"ח:
מבואר הוא מאוד שכל דבר מחודש אי אפשר לו מבלתי סבה קרובה חדשה אותו (=
אשר חדשה, אשר גרמה), ולסבה ההיא סבה,
וכן עד שיגיע לסבה הראשונה לכל דבר,
– ר"ל:
רצון ה', ובחירתו.
ומפני זה יחסירו הנביאים פעמים בדבריהם הסבות ההם האמצעיות כלם וייחסו זה הפעל המתחדש אל הבורא ויאמרו שהוא יתעלה עשאו… דע,
כי הסבות הקרובות כלם אשר מהם יתחדש מה שיתחדש אין הפרש בין היות הסבות ההן עצמיות טבעיות או בבחירה או במקרה (ר"ל "בבחירה"
שתהיה סיבת המתחדש ההוא בחירת אדם…) שזה כולו ייוחס לה' בספרי הנביאים… ובאו באלה הדברים כולם לשון "אמירה"
ולשון "דבור"
ולשון "צווי"
ולשון "קריאה"
ולשון "סליחה"…
ובענין אליהו הנביא ז"ל כאשר סבב ה' לו פרנסתו נאמר לו (מלכים א' י"ז)
"צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך"
ואמר יוסף הצדיק "לא אתם שלחתם אותי הנה כי אלקים".

1. מה הקשי בפסוקנו המתורץ בדברי הרמב"ם האלה?

2. מה הן "הסבות האמצעיות" אשר החסיר יוסף בדבריו?

3.
התדע עוד פסוקים בתנ"ך המתבארים בדרך זו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השלש–עשרה (תשי"ד)

פרשת ויגש

פרק מ"ה

א.
שאלה כללית

השוה:

פסוק
ד'. אני
יוסף
אחיכם
אשר
מכרתם
אותי
מצרימה

פסוק
ה'. ואל
יחר
בעיניכם
כי
מכרתם
אותי
הנה

כי
למחיה
שלחני
אלוקים
לפניכם

פסוק
ז'. וישלחני
אלוקים
לפניכם…

פסוק
ה'. ועתה
לא
אתם
שלחתם
אותי
הנה

כי
האלוקים…

1.
הסבר את התחלפות הפעלים "מכר"
(פעמים)
ו"שלח"
(3 פעמים).

2.
הסבר את ההוראות השונות של מלת "כי"
בפסוקים הנ"ל.

3. מה המנוגד זה לזה בפ'
ה'
ומה מנוגד זה לזה בפ'
ח'.

4.
מדוע מופיעים דברי השליחות אל אביו רק בפ' ט',
למה הוא דוחה אותם עד לאחר חמישה הפסוקים (ד'
– ח')?

ב.
מה,
א'.

ולא יכול יוסף להתאפק

רד"ק:
כיון שהזכיר כמה פעמים את רעת אביו שאמצאנו, נכמרו רחמיו עליו ולא יכול להחזיק עצמו (= ונתודע להם).

התוכל למצוא סבה אחרת מזו שהביא רד"ק לכך, מה ראה יוסף להתוודע לאחיו דווקא ברגע זה?

(ועיין לשאלה זו גליון מקץ תש"ה שאלה א.)

ג.
מה,
ח'.

ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים.

מורה
נבוכים
מאמר ב'
כ"ח:

מבואר הוא מאוד,
שכל דבר מחודש אי אפשר לו מבלתי סבה קרובה חדשה אותו ולסבה ההיא סבה וכן עד שיגיע לסבה הראשונה לכל דבר.
ר"ל רצון ה'
ובחירתו.
ומפני זה יחסירו הנביאים פעמים בדבריהם הסבות ההם האמצעיות כלן וייחסו זה הפעל … אל הבורא ויאמרו,
שהוא יתעלה עשאו.
וזה כולו ידוע וכבר דברנו בו אנחנו וזולתינו מן המאמתים (=
החכמים)
וזהו דעת אנשי תורתנו כלם.
ואחרי זאת ההצעה שמע מה שאביאהו בזה הפרק והתבונן בו התבוננות מיוחד… והדבר אשר אבארהו הוא זה:

דע כי הסבות הקרובות כלן אשר מהם יתחדש מה שיתחדש אין הפרש בין היות הסבות ההן עצמיות טבעיות או בבחירה או במקרה… שזה כולו יוחס לשם בספרי הנביאים… בלשונות,
שהשם "פעלו"
או "צוה בו" או אמרו.

מתוך
פרוש בעל
"שם
טוב":

והמשל בו, כי מלך אחד צוה לקחת מס מאנשי העיר ואח"כ זה הגזבר לקחת המס,
נתחדשה מזה קטטות ומריבות במדינה ונתחדשו גם פעולות רבות ממקח וממכר,
נאמר,
שהמלך עשה כל אלו הפעולות,
אחר שהוא סבה להם.

ובא באלו הדברים כולם לשון "אמירה"
ולשון "דבור"
ולשון "צווי"
ולשון "קריאה"
ולשון "סליחה",
וזהו הענין אשר רציתי להעיר עליו בזה הפרק והוא:…
ואני אזכור לך מאלו כלם משלים עליהם תקיש כל מה שלא אומרהו. אשר במה שישמשך מהענינים הטבעיים כחתוך השלג כשייחס האויר והמית מי הים והסתער הרוח, אמר (תהילים קמ"ז)
"ישלח דבר וימסם"
ואמר תהילים ק"ז "ויעמד רוח סערה והרומם גליו",
ואמר בירידה המטר (ישעיה ה') "ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר". ואמר במה שתהיה סבתו בחירת אדם במלחמת עם ישלטו על עם או איש ישתדל להזיק לאיש, אמר בשלוט נבוכדנצר הרשע ומחנהו (ישעיה י"ג)
"אני צויתי למקורי,
גם קראתי גבורי לאפי" ואמר בענין שמעי בן גרא (שמואל ב' ט"ו)
"כי ה' אמר לו: קלל את דוד",
ובהמלט יוסף הצדיק מבית הסהר אמר (תהלים ק"ה)
"שלח מלך ויתירהו",…ובענין אליהו הנביא ז"ל כאשר סבב ה' לו פרנסתו נאמר לו (מלכים א' י"ז):
"צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך"
ואמר יוסף הצדיק "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים".

1. מה הן "הסבות האמצעיות" אשר החמיר יוסף בדבריו?

2.*
במה שונה פסוקנו מכל הפסוקים האחרים המובאים ברמב"ם?

3.**
האם
יש בדברי
הרמב"ם
האלה
תשובה
לשאלת
האברבנאל:

"איך אמר יוסף לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" – והלא הם מדעתם מכרוהו, להרע לו, ואם קרה מקרה,
שהגיע טוב מהמכירה – הנה חטאם במקומו עומד ואין אדם נידון על המתחייב כמעשיו במקרה,
כי אם על המתחייב מעשה ובכונה, כי מה שבמקרה "לא יעלה ולא יוריד".

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת ארבע–עשרה (תשט"ו)

ויגש

פרק מה, כה – כח;
מו,
א – ו

א.
מה,
כז:

וידברו אליו את כל דברי יוסף…

רמב"ן
מה, כז:

וידברו
אליו את
כל דברי
יוסף, יראה לי על דרך הפשט,
שלא הוגד ליעקב כל ימיו

כי אחיו מכרו את יוסף,
אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים,
כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם,
אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם,
כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי (להלן מט ג–ז),
ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו.
ולכך נאמר "ויצוו אל יוסף לאמר: אביך ציווה לפני מותו לאמר…
אנא שא נא פשע אחיך…"
(בראשית נ, טז–יז),
ואילו ידע יעקב בעניין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו,
ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים.

(ועיין גם דברי הפסיקתא רבתי *) המובאים בגליון ויחי תשי"א שאלה ה!)

1.
הסבר המתפרש, מה ראה הרמב"ן להביא דבריו אלה דווקא לד"ה הזה. ומה הקושי שבפסוקנו ע"י דבריו אלה?

2. היש להביא מפרשת ויחי –
מדברי יעקב בברכתו – פסוקים שיש בהם כדי להוכיח או לסתור את דבריו?

ב.
מו,
א:

ויסע ישראל וכל אשר לו…

פסוק
ב:
ויאמר
אלקים
לישראל
במראות
הלילה…

התוכל להסביר, למה נקרא כאן "ישראל"
ולא כמו שנקרא בפרק מה פסוקים כה,
כז.
וכן בפרקנו פסוק ה?

(לשאלות מסוג זה עיין מקץ תש"ו שאלה א;
חיי שרה תשי"ג שאלה ב.)

ג.
מו,
א:

ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע

ויזבח
זבחים
לאלקי
אביו
יצחק:

רש"י
מו, א:

לא–להי
אביו
יצחק, חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו:
לפיכך תלה ביצחק

ולא באברהם.

1. מה קשה לו?

2.**
ממפרשי רש"י יש מקשים על דבריו "והלא אין אלה דברי יעקב אלא הכתוב מכנהו "אלוקי אביו יצחק"?

ענה לשאלתם והסר תלונתם מעל דברי רש"י!

3.
התוכל ליישב את הקושי שבפסוקנו בעזרת כו,
ב?

ד.
מו,
ג:

…
אל תירא מרדה מצרימה…

אברבנאל:
מקשה:

למה הוצרך הקב"ה לדבר עם יעקב "אל תירא מרדה מצרימה" כי הנה הוא לא היה ירא מזה וקודם זה הדיבור אמר:
"אלכה ואראנו בטרם אמות", וכבר נסע לדרכו שאמר: "ויסע ישראל וכל אשר לו"?

* נסה לענות לשאלתו.

ה.
מו,
ד:

אנכי ארד עמך מצרימה

ואנכי אעלך גם עלה…

1. רשב"ם,
מו,
ד:

אעלך
גם עלה.
כלומר ארד עמך וגם עלה אעלך.

כמו "וברכתם גם אותי"
(שמות יב, לב).

** מהו הקושי המשותף בפסוקנו ובפסוק מספר שמות ומהי דרכו של רשב"ם בישוב קושי ממין זה?

(העזר בדברי רשב"ם
בראשית
כט, ל
ד"ה
ויאהב
גם את
רחל.)

ויאהב
גם את
רחל –
וגם אהבה יותר מלאה כלומר בא אליה וגם אהבה.
רוב גם הפוכים כן בתורה.
וכן וברכתם גם אותי גם תברכו אותי.
וכן גם אותך הרגתי. הנה לחצתי רגליך ונעשית שפי ופסח גם עדיין הייתי הורג אותך:

2. רש"י
מו, ד:

ואנכי
אעלך, הבטיחו להיות נקבר בארץ.

ספורנו
מו, ד:

אעלך
גם עלה,
אחר שאעלך ואוציאך משם תוסיף מעלה על מה שהיה לך קודם רדתך

שם,
כאומרו:
"ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה".

א.
מה קשה לכל אחד מהם בפסוקנו?

ב.
מה ההבדל העיקרי בין תשובותיהם?
(ועיין גליון חיי שרה תשט"ו ב /
1, 2, )

3. מכילתא
פרשת
בשלח
מסכת
דשירה
פרשה ג
(לשירת
הים) זה
אלי
ואנוהו:

וחכמים אומרים: "ואנוהו"
– אלוונו עד שאבוא עמו לבית מקדשו. משל למלך שהלך בנו למדינת הים ויצא אחריו ועמד עליו. הלך למדינה אחרת ויצא אחריו ועמד עליו.
כך ישראל כשירדו למצרים שכינה עמהם שנאמר:
"אנכי ארד עמך מצרימה". עלו – שכינה עמהם, שנאמר:
"ואנכי אעלך גם עלה". ירדו לים –
שכינה עמהם, שנאמר:
"ויסע מלאך

האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם".
יצאו למדבר –
שכינה עמהם שנאמר:
"וה'
הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך".

במה שונה פירוש המכילתא לפסוקנו מן הפירושים דלעיל?

ו.
מו,
ד:

…
ויוסף ישית ידו על עיניך:

ראב"ע,
מו,
ד:

ויוסף
ישית ידו
על עיניך.
במותך,
כן מנהג החיים עם המתים.

ספורנו
מו, ד:

ישית
ידו על
עיניך, לא תצטרך לפקוח עיניך להשיג חפציך, כי יוסף יגיעם אליך בזולת השגחתך ולא תצטרך אתה להתעסק עם המצרים הבלתי ראויים לקרוב אליך.

העמק
דבר:

יש בזה הבטחה נפלאה לעיקר קיום האומה במצרים, ומשמעות "עיניך"
– היינו תשוקתו ומידתו המיוחדת שנתן יעקב על זה. ומבואר בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, כח)
"וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" – ד"עין יעקב" היא לשבת בטח בדד, ו"בטח"
הוא להיות בשלום ובמידת אהבה בין אדם לחברו ו"בדד"
הוא שלא להתערב יותר מן ההכרח עם אומות העולם…
ולעניין בדד –
השתדל יוסף בכל כוחו שלא יתערבו ישראל במצרים.

(ועיין גליון וזאת הברכה תשי"א שאלה ג **))

1. מה החולשה שמצא ספורנו בפירוש ראב"ע – הנראה משמעות הכתוב – והצריכתו לפרש פירוש אחר?

2.
התוכל למצוא בפרשת ויגש סיוע לדברי בעל העמק דבר שהשתדל יוסף להשאיר ישראל בבדידותם במצרים?

3.
התוכל למצוא בדברי העמק דבר סימן לתקופתו של הפרשן?

(הנצי"ב מוולוז'ין – בשליש השלישי של המאה ה19-,
ביחוד תקופת חיבת ציון.)

(עיין גם דבריו בגליון לך לך תשי"ב שאלה ד ***) )

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

שאלות וגם תשובות יש לשלוח לנחמה ליבוביץ,
רח'
הצבי 10 ירושלים.
94386

*)
פסיקתא רבתי פרשה ג: עיין בציטטה מתוך הפסיקתא בעלון ההדרכה.

**)
מגליון תשי"א

העמק
דבר:

ופירוש "בטח"
הוא במנוחת הנפש באהבה בין אדם לחברו ובלי התחרות עם שאר אומות העולם.
ו"בדד"
הוא בלי התערבות יתירה עם אומות העולם ברעות והתחתנות אלא בדד מובדלים ומצוינים בפני עצמם.

ושתי מידות הללו הם "עין יעקב" – מידתו ומבוקשו של יעקב שיהיו בניו כן.

***)
לך לך תשי"ב

פרק
יז פסוק
ו:

ונתתיך
לגויים…
ונתתי
לך
ולזרעך
אחריך
את
ארץ
מגוריך
את
כל
ארץ
כנען:

העמק דבר: ונתתיך לגויים: שתהיה מלמד דעת לגויים כעניין דכתיב בירמיהו א, "נביא לגויים נתתיך",
היינו שינבא גם להם כך הפירוש כאן,
שתהא מחכים ומיישר דעת הגויים.

פס'
ח:

ונתתי לך את ארץ מגוריך:

שלא יאמר אברהם אבינו, בזה תכלית ישראל בלבד, להיות נודדים בגויים ולהחכימם, ואם כן אין להם תעודת היישוב בעולם לחיות חיי ממלכה בפני עצמה, על כן חזר ופירש דבסוף כל זה יהיה:"ונתתי לך את כל ארץ כנען".

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ו]

ויגש

פרק מה

בטרם יגשו הלומדים לפתור את שאלות הגליון הזה, עליהם לקרוא תחילה את כל פרק מה,
החל מן הרגע שמתוודע יוסף אל אחיו ועד לצאת יעקב אבינו מארץ כנען.

יש לעיין יפה בהתוודעות יוסף אל אחיו המלאה דברי פיוס וריצוי לאחיו, דברי שלום וסליחה ומחילה ועידוד.
והמכילים – על הכל –
הסבר לכל גלגולי מאורעותיו, עליותיו וירידותיו, שנאת אחיו אליו וייסוריו במילים:
" לא
אתם
שלחתם
אותי
הנה
כי
האלוקים"

ומכאן יש לעבור אל דברי השליחות לאביו ודברי ההזמנה אליו לבוא מצרימה, דברים אשר האריכה בהם התורה ולא לחינם,
כי כאן הולכת ומתקרבת ירידת אבותינו מצרימה.

אחרי הגיע האחים ארצה כנען יש לקרוא את דברי הרמב"ן לפסוק כז (שאלה א), שהם מעין הקדמה והסבר לכל מה שיבוא עד מות יעקב. לאלה שאין בידם גליון ויחי תשי"א יובאו בזה דברי הפסיקתא המסייעים מאד להשקפת הרמב"ן:

פסיקתא רבתי פרשה ג: ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (בראשית מ"ח א') מי אמר לו שאביו חולה?
יש אומרים ברוח הקודש ראה.
ויש אומרים בלהה אמרה לו,
שהייתה משמשת את יעקב. כיון שחלה באה ואמרה ליוסף.

ויש אומרים בנימין הודיעו ליוסף…
והרי כל שבחו של יוסף שהיה מפליג על כבוד אביו ולא נכנס אצלו בכל שעה?!

שאילולי שבאו אחרים ואמרו לו אביו חולה לא היה יודע? אלא להודיעך צדקו,
שלא רצה להתייחד עם אביו,
שלא יאמר לו:
היאך עשו בך אחיך? ומקללם.
אמר יוסף, אני יודע צדקו של אבא כל דבריו גזירות הן…
ואני בא לומר שיקללם?… לפיכך לא היה הולך אצל אביו בכל שעה.

לשאלה א /
2 יתכן שיביאו הלומדים ראיה לסתור את דברי הרמב"ן מדברי רש"י מט, ז:
ד"ה עקרו שור.

ומדברי רש"י מט, ט:
ד"ה מטרף בני עלית, וכן מדברי רש"י מט, כג:
ד"ה ורבו –
ויש להסביר ללומדים שרש"י הלך כאן בשיטה אחרת והוא עקבי בה –
אך כל שלושת הפסוקים האלה (ז,
ט,
כג)
ניתנים גם להתפרש יפה לפי שיטת הרמב"ן ואין מהם כל ראיה,
שבאמת ידע יעקב על מכירת יוסף בידי אחיו.

יש גם להעמיד את הלומד על כך,
שהלשון הכללית של פסוקנו (מה,
כז)
היא המאפשרת פירושים שונים, שהרי "כל דברי יוסף"
יכול להתפרש ככל דבריו בפרק מה החל מפסוק ב או ככל דבריו אשר שלחם לומר לאביו, החל מפסוק ט.

א / 1. יש להפנות תשומת לב הלומדים לדברי הרמב"ן על "יוסף במוסרו הטוב"
וכן ראייתו מפרק נ, טז –יז.

שאלה ב /
2 העוסקת בשינוי הכינוי בין יעקב וישראל אינה קלה לפתרון.
הלומדים ינסו כוחותיהם.
כדאי גם להפנות תשומת לבם לשינוי זה בין שני השמות בפרשת וישב פרק לז בין פסוק ב לבין פסוק יג –
הפסוק שבו מתחילה ירידת אבותינו מצרימה.

חשיבות השאלה הזו היא בהחדרת ההרגשה ללב הלומדים שאין שום דבר גדול או קטן בלשון הכתוב מקרי.
שינוי השם או הכינוי לעולם בעל משמעות הוא. אם רואה המורה שהלומדים מעוניינים בשאלה זו (או שמוזר בעיניהם הדבר, שיהא פרט קטן כזה כמו חילוף השם באמת בעל טעם ומשמעות),
יפנה אותם לפרק מב פסוקים א–ו,
שבו נקראים אחי יוסף בחמישה

פסוקים:
בני יעקב, אחי יוסף, אחי בנימין, בני ישראל, ושוב אחי יוסף – ושם קל להבין בכל פעם את הסיבה.
ואולי יעיינו גם ברש"י מב, ג ד"ה אחי יוסף,
(וכן רש"י יט, א ד"ה המלאכים) וכן חילופי השמות שבין "עבד"
ובין "איש"
בפרק כד.

אך הבאת מקומות רבים כאלה להבהרת כלל פרשני מסוים טובה רק בחוג של מתקדמים, בין אנשים בקיאים,
אשר מקומות האלה מוכרים להם יפה, כי בציבור אחר עלולים דוגמאות ממקומות שונים ורבים רק לפזר ולבלבל.
על המורה לשקול יפה מהו כח הקליטה של ציבורו.

שאלה ד מתאימה לכל ציבור לומדים. כאן יכולים לשוות לנגד עיניהם את מצבו של יעקב אבינו בעוזבו את ארצו – את הארץ המובטחת לאברהם וליצחק ולו –
ולתת תשובה.

אגב,
גם כאן יכול המורה להראות לתלמידיו מקומות מקבילים. כל אחד מן האבות הובטח ב"אל תירא", אברהם טו, א;
יצחק כו, כד.
וגם בשני מקומות האחרים לא נאמר מה ומפני מה היה מוראו של האב,
ורבו תשובות המפרשים.

חלקו האחרון של השיעור צריך להתעסק אך בשאלת ה / 2 – 3. על הלומדים להבין שפסוק ד אינו רק הבטחת ה'
ליעקב על סף רדתו מצרימה,
אלא דברי ה'
לישראל ברדתם לגולה ולכל ארצות גלויותיהם. אין הבטחת "אעלך גם עלה"
ניתנת ליחיד אלא לאומה. וחשובה כאן מאד ההשוואה למה שלמדנו בגליון חיי שרה ב /
2 שנה זו.

הדברים המובאים מתוך המכילתא נאמרו בשינוי לשון במגילה כ"ט ע"א ואם מתנהל השיעור בבית כנסת או בבית מדרש שכרגיל מצוי שם ספרי ש"ס,
כדאי לקרוא את גירסת הגמרא שם החל מן "תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה"
– כי למילים אלה אין ערוך לחשיבותם והם הם המבארים את סוד קיומנו עד הלום.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת חמש–עשרה (תשט"ז)

ויגש

פרק מה פסוקים טז –
כח

גיליון זה הוא המשך גיליון ויגש תשי"ד,
שעסק בחלק הראשון של פרקנו.

א.
מה,
טז:

וְהַקֹּל
נִשְׁמַע
בֵּית
פַּרְעֹה
לֵאמֹר
בָּאוּ
אֲחֵי
יוֹסֵף
וַיִּיטַב
בְּעֵינֵי
פַרְעֹה
וּבְעֵינֵי
עֲבָדָיו:

השווה את שני המדרשים הבאים:

מא,
לז:
וַיִּיטַב
הַדָּבָר
בְּעֵינֵי
פַרְעֹה
וּבְעֵינֵי
כָּל
עֲבָדָיו:

מדרש
שכל טוב
בראשית
מא, לז:

ובעיני
כל עבדיו:
על שנתן עצה להחיות יושבי הארץ, זה שאמר הכתוב:
ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז).
שאפילו שר הטבחים והחרטומים הודו לדבריו.

מה,
טז:

וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף

וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו:

מדרש
הגדול: בראשית
מה, טז:

וייטב
בעיני
פרעה
ובעיני
עבדיו: ולא …. אמרו מה אם זה שהוא אחד הורידנו מגדולתנו, הללו עשרה על אחת כמה וכמה, הדא היא דכתיב:
שָֹמַח מצרים בצאתם (תהלים קה, לח)
בצאתם שמחו, בביאתם לא שמחו.

1. מהו ההבדל בין גישת עבדי פרעה ליוסף לפי שני המדרשים האלה?

** 2.
לכאורה דברי מדרש הגדול סותרים את דברי הכתוב, מה רמז מצא המדרש לדעתו בדברי הכתוב?

ב.
מה,
טז:

וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף

וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו:

רמב"ן
מה, טז

וטעם
באו אחי
יוסף: כי היה יוסף מגיד לבית פרעה, כי יש לו אחים נכבדים בארץ העברים,
כי גֻנוב גונב משם, ועתה שמעו כי באו אחי יוסף כאשר אמר: "וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו"
– כי היה הדבר להם לחרפה שימשול בהם איש נכרי עבד מבית האסורים יצא למלוך; ועתה בבוא אליו אחים נכבדים,
ונודע כי הוא הגון להתיצב לפני מלכים,
שמחו כולם בדבר.

ספורנו
מה, טז

וייטב
בעיני
פרעה: שחשב שמכאן ואילך תהיה השגחת יוסף על הארץ לא כהשגחת גר מנהיג, אבל כהשגחת אזרח חושב לשבת בארץ הוא וזרעו –
ולזה משגיח בכל לב להיטיב לארץ וליושביה.

1. מהו ההבדל בין דעת שני הפרשנים האלה לבין דעת מדרש הגדול בשאלה א?

* 2.
מה ההבדל בין הרמב"ן לספורנו בפירוש ה"וייטב"
ומה סמך מצא כל אחד משני הפרשנים לפירושו בלשון הכתוב?

ג.
מה,
כו:

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם

וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם:

רש"י
מה, כו:

ויפג
לבו: נחלף לבו והלך מלהאמין, כי לא היה לבו פונה אל הדברים,
לשון "מפיגין טעמן" בלשון המשנה. וכמו (איכה ג, מט)
"מאין הפוגות" (ירמיה מח, יא)
"וריחו לא נמר"
מתרגמינן:
"וריחיה לא פג".

רש"י
מה, כז:

ותחי
רוח יעקב:
שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו.

רמב"ן
מה, כו

ויפג
לבו: נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן,
לשון משנה (ביצה יד), וכמו מאין הפוגות (איכה ג, מט),
וריחו לא נמר (ירמיה מח, יא)
מתורגם וריחיה לא פג, לשון רש"י.ואיננו נכון, כי לשון פוגה – שביתה וביטול, כמו "אל תתני פוגת לך" (איכה ב, יח),
וכן,
"עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות (שם ג, מט),
שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק,
וכן,
מפיגין טעמן, שמפזרין אותו ומתבטל.
וכן,
"על כן תפוג תורה" (חבקוק א, ד),
תבטל ותפסק.

וגם זה, ויפג לבו, שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת –
וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות,
כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח,
שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו.

והנה נפל הזקן כמת –
ואמר כי לא האמין להם,
להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם,
כי הידוע בעילוף הזה, שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח;
וזה טעם "וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות", כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות,
אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה,
וזהו "ותחי רוח יעקב אביהם".

ואונקלוס
תרגם: "ושרת רוח נבואה לות יעקב"
– בעבור שהדבר אמת הוסיף זה,
ודרש כן במלת רוח –
שלא אמר "ויחי יעקב אביהם"
ועשאו מענין "רוח ה' אלהים עלי" (ישעיה סא, א),
"ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו"
(שם מח, טז),
וכן,
"איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח).

עקידת יצחק –
שער לא

א.
ויעלו
ממצרים
ויבואו
ארץ כנען
אל יעקב
אביהם
ויגידו
לו לאמר
עוד יוסף
חי: כבר פירשנו מעלת זאת הבשורה וטעם רוב שמחתה אצל אביו. ויפג לבו כי לא האמין להם: הנה הם בהזכירם לו את יוסף בנו חמודו אשר נואש ממנו זה כמה,
נתעוררה אנחתו ונהפך לבו בקרבו,
כי נתחדש יגונו עד שנחלש מאד מהצער,
כי לא האמין להם כי הוא חי,
כי את הרע יקבל ואת הטוב לא יאמין. אמנם כשדברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר להם, … וכראותו העגלות, כי ידע שאינן יוצאות כי אם בדבר המלכות (שאין עגלות יכולות לצאת ממצרים לארץ אחרת,
כי אם ע"פ רשות המלכות),
הוכרח להאמינם, ותחי רוחו ונתחזק וישב לאיתנו,
כי למראה עיניו ולמשמע אזניו שמע שמועה טובה ושמח שמחה גדולה ונסו יגון ואנחה.

1. מה בין שלושתם בפירוש המילה "ויפג"?

* 2.
מהי חולשת פירושו של הרמב"ן?

3. מה ראה רש"י ללכת בעקבות המדרש ולהוציא מילת "ותחי רוח יעקב"
ממשמעה?

4. מהי מעלתו של פירוש בעל העקדה?

5.
ליודעי לועזית: למי משלושת הפירושים הנ"ל קרוב תרגומו של בובר:

Aber sein Herz bleib starr den er traute
ihnen nicht.

ד.
שאלת סגנון:

השווה:

1.
בראשית
מה, כו:

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם:

פסוק כז:

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:

פסוק
כח:

וַיֹּאמֶר
יִשְׂרָאֵל
רַב
עוֹד
יוֹסֵף
בְּנִי
חָי
אֵלְכָה
וְאֶרְאֶנּוּ
בְּטֶרֶם
אָמוּת:

הסבר את סיבת שינוי הפעלים!

2.
בראשית מה, כז:

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:

פסוק כח:

וַיֹּאמֶר
יִשְׂרָאֵל
רַב
עוֹד
יוֹסֵף
בְּנִי
חָי
אֵלְכָה
וְאֶרְאֶנּוּ
בְּטֶרֶם
אָמוּת:

הסבר את סיבת שינוי השמות בשני הפסוקים!

השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ז]

ויגש

פרק מה, טז – כח

על הלומדים לקרוא תחילה את כל פרק מה (אע"פ שגיליוננו השנה עוסק רק בפסוקיו האחרונים),
כי כולו יחידה אחת – שיחת יוסף עם אחיו מהתוודעותו ועד פרידתו מהם ובואם אל אביהם והביאם את הבשורה לאביהם.

יש להדגיש ולהבליט בפני הלומדים את יחסו המלא רוח סליחה וכפרה של יוסף אל אחיו,
את רוח האהבה בה נאמרים דבריו בחלקו הראשון של פרקנו. ויש לעיין בשאלה א של גיליון תשי"ד.

שאלה א של גיליוננו רוצה לחנך את הלומד לדיוק בקריאה ובהשוואה.

לפי עיון בפסוק טז של פרקנו אין למצוא כל סימן, כל רמז קל לדברי המדרש הגדול, אין למצוא בפסוק כל הוכחה לרוח קרירה שבה קבלו עבדי פרעה את הבשורה על בוא האחים, ורק רבותינו "אשר כל התורה הייתה לפניהם כשולחן ערוך"
(כביטוי כמה ממפרשנו),
דהיינו,
אשר בסקירה אחת סקרו את כולה, וראו כל מקום מקביל על הדומה ועל השונה, הרגישו – בהשוואתם את פסוקנו לפסוק המקביל לו מא,
לז – בהבדל שבין שניהם ובקרירות הנזכרת.

לדרך זו של השוואה בין שני פסוקים רחוקים זה מזה אך המתארים שתי סיטואציות דומות והנבדלים הבדל דק בניסוחם,
יש להשוות את המקומות הבאים:

דברים א, כב;
דברים ה, כ

רש"י דברים א,
כב ד"ה ותקרבון אלי כולכם.

וכן ויקרא יט,
ב בהשוואה לויקרא א, ב;
יא,ב;
יב,
ב;
יח,
ב.

ורש"י ויקרא יט,
ב ד"ה דבר אל כל עדת

ועיין גיליון קדושים תש"ט

לשאלה
ג3 יש
להוסיף
את דברי
הגמרא
פסחים
קי"ז
ע"א.

… ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצווה,
שנאמר:
ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.
(מלכים–ב ג, טו)

ובדומה לזה ובהזכירו את פסוקנו הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ז:

רמב"ם פירוש המשניות – שמונה פרקים להרמב"ם – פרק ז

ואל תרחיק היות חסרון קצת המידות ממעט במדרגת הנבואה,
לפי שמצאנו מקצת פחיתויות המידות ימנעו הנבואה לגמרי. ככעס,
אמרו (פסחים ס"ו:),
"כל הכועס, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והביאו ראיה מאלישע,
אשר נסתלקה ממנו הנבואה כאשר כעס, עד שהסיר כעסו,
והוא אומרו "ועתה קחו לי מנגן" (מלכים–ב ג, טו).
וכדאגה והיגון, לפי שיעקב אבינו,
כל ימי אבלו על יוסף – נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שנתבשר בחייו,
אמר (בראשית מה, כז):
"ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר התרגום, המפרש העניינים במקובלים ממשה רבנו:
"ושרת רוח הנבואה על יעקב אבוהון". ולשון החכמים "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה". (שבת ל ע"ב).

ובדומה לזה במורה נבוכים –
חלק ב פרק לו

ולזה תמצא הנביאים,
תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם.
כבר ידעת אמרם:
"אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות";
וש'יעקב אבינו' לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כוחו המדמה בהיפקד יוסף.

לשאלה ד2 יש לסקור את שלושת הפרשיות האחרונות, מזמן שנתחלף לו שמו של יעקב בישראל ויש לבדוק באלו מקרים נקרא בשמו הראשון ובאלו מקרים יקרא בשמו שנתן לו לכבוד ולתפארת "ישראל".

המתעניין בשאלה עקרונית זו לשינוי הכינוי והתואר של אחד מאישי התנ"ך,
שינוי באותו פרק ואפילו לפעמים באותו פסוק יעיין:

גיליון חיי שרה תשי"ג ב.

גיליון וישלח תש"ח ב1

גיליון מקץ תש"ו א.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושתים (תשכ"ג)

פרשת ויגש

פרק מ"ה

א.
מה,
ג'.

אני יוסף העוד אבי חי.

אברבנאל
מקשה:

למה שאל העוד אבי חי,
וכבר ידע מדבריהם פעמיים ושלש שהוא חי?

ענה לקושיתו.

ב.
מה,
ג'.

ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו.

בראשית
רבה צ"ג
(י)

"ויתן
את קולו
בבכי... ולא יכלו אחיו לענות אותו"
– אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! בלעם חכם של עובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחה של אתונו…
יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה"ד "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהילים נ'): "אוכיחך ואערכה לעיניך"
– על אחת כמה וכמה.

ומקשה
בעל יפה
תאר:

והלא עד השתא לא הזכיר מכירתו ואיך אמר המדרש:
"ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו"?

ענה לקושיתו.

ג.
מה,
י"א.

פן
תורש

תרגום
אונקלוס:

(לפי יא"ר וסביוניטה) דלמא תשחיצא.

רש"י:

ד"ה
פן תורש
– דילמא תתמסכן, לשון (שמואל א' ב')
"מוריש ומעשיר".

רשב"ם:

ד"ה
פן תורש תתגרש מן הארץ ע"י רעבון, כמו (דברים ט' ג')
והורשתם והאבדתם מהר"
מגזרת "ירש"
יאמר "תורש",
מן "יקש"
אמר "תוקש".

רמב"ן:

ד"ה
פן תורש אתה וביתך:
דרך כבוד, כי לאחיו אמר:
"כי למחיה שלחני אלקים לפניכם"
ו"לשום לכם שארית",
שיהיו מתים ולא ישאר להם שארית, אבל לאחיו לא רצה לומר כן, ואמר:
אם תתעכב בארץ כנען תורש,
כי אני לא אוכל לשלוח לך לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך, כי יחשדו אותי,
שאני מוכרו שם לעשות לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארצי ואל מולדתי,
ובבואכם וידעו כי אתם אבי ואחי יתן לי המלך רשות.

ראב"ע:

ד"ה
פן תורש:
כמו תכרת, וכן (דברים ד' ל"א)
"להוריש גויים".

1. כמה דעות שונות נאמרו בפירוש מלת "תורש"?

2.
לאיזו מהם מתאימים הוראות הפסוקים הבאים:

תהילים
ל"ד
י"א:
"כפירים
רשו
ורעבו"

מלאכי
א' ד':
"כי
תאמר
אדום
רוששני"

במדבר
ל"ג
נ"ב:
"והורשתם
את
כל
יושבי
הארץ
מפניכם"

במדבר
ל"ג
נ"ג:
"והורשתם
את
כל
הארץ
וישבתם
בה"

3.**
מהי חולשת פרושו של רש"י?

4.**
בעל גור אריה מגן על רש"י בעזרת הפסוק "כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל" (דברים כ"ח מ"ב),
הסבר מה עזרה ניתנת רש"י בפסוק זה?

5.**
מהי חולשת פרושו של הרשב"ם?

ד.
השוה:

מהי סיבת השנוי?

ה.
השוה:

1. *
מה ההבדל הכללי באופים של שני הדיבורים?

2. במה מתבטא חסר הסבלנות בדברי יוסף ורצונו להאיץ את בא אביו?

שים
לב: בדברי פרעה חוזרים כמה ביטויים פעמיים. מה משמעותה של חזרה זו?

ד.
שאלות בתרגומים

1.
י"ב.
"כי
פי
המדבר
אליכם"

תרגום
אונקלוס:

ארי כלישנכון אנא ממליל עמכון.

תרגום
יונתן:

ארום פומי בלישן בית קודשא ממליל עמכון.

א.*
מה ראו שני המתרגמים להוסיף מלים על הכתוב?

ב.**
מה ההבדל בין שניהם ובמה עולה כאן תרגום אונקלוס על יונתן?

2.
ט"ז.
"והקול
נשמע
בית
פרעה"

תרגום
יונתן:

וקלא משתמע בית מלכותא דפרעה.

מה ראה להוסיף מלת מלכותא?

3.
י"ז.
"ולכו
באו
ארצה
כנען"

תרגום
אונקלוס:

ואזילו אובילו לארצא דכנען.

ומקשים פרשי התרגום למה לא תרגם "בואו"
כרגיל "אתו"?

4.
י"ט.

"ואתה
צווית
זאת
עשו"

תרגום
יונתן:

ואנת,
יוסף,
מפקיד ביקר אביל (ואתה יוסף מצווה בכבוד אביך)
בגין כן אמר לאחך.

מה אלצו להוסיף את המלים שאינן במקרא?

ו.
מה,
כ"ח.

"ותהי רוח יעקב אביהם"

רש"י:

שרתה עליו שכינה שפרשה ממנו.

** מה ראה רש"י להוציא המלים האלה ממשמעותן?

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מיכאל פרלמן

מ"ה
כ"ג.
ולאביו
שלח
כזאת
עשרה
חמרים
נשאים
מטוב
מצרים
ועשר
אתנת
נשאת
בר
ולחם
ומזון
לאביו
לדרך.

רש"י:

שלח
כזאת: כחשבון הזה. ומהו החשבון? עשרה חמרים…

רמב"ן:

(אחרי הביאו את דברי רש"י)…
ואיננו נכון שירמוז על החשבון.
אבל ייתכן שיאמר "כזאת המנחה". ויהי שיעורו: ולאביו שלח זאת המנחה: עשרה חמרים…

או יאמר: ולאביו שלח צידה כצידה הזאת אשר נתן לאחיו.

ספורנו:

כמו מתנת בנימין ועם זה שלח עשרה חמרים…

הרכסים
לבקעה:

אם היה פרושו "כזאת"
שמזכיר והולך, היה "כזאת"
בטעם סגול ולפחות בטעם זקף.
ו-"עשרה חמרים" במונח זקף או דרגא תביר.
שלא נמצא מלת "כזאת"
הנאמר על דבר שמספר והולך אלא כולם על מה שכבר ידוע…
אבל מוסב שלפניו,
שלח כזאת המתנה שנתן לאחיו:
עשרה חמרים…

1. חלק את המפרשים לקבוצות והסבר את דעתה של כל אחת מהן.

2.
הסבר את נימוקיו של בעל הרכסים לבקעה – בעניני טעמים – נגד רש"י.

3. מה הם אי–הדיוקים–בעניני טעמים–של בעל הרכסים לבקעה?

4. איך אפשר לתרץ את רש"י ע"פ הטעמים?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים וארבע (תשכ"ה)

פרשת ויגש

פרק מ"ה

א.
מה,
ה'.

כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם

ז'.
וישלחני
אלוקים
לפניכם

ח'.
ועתה,
לא
אתם
שלחתם
אותי
הנה
כי
האלוקים

מורה
נבוכים
מאמר ב'
כ"ח:

מבואר הוא מאוד,
שכל דבר מחודש אי אפשר לו מבלתי סבה קרובה חדשה אותו ולסבה ההיא סבה וכן עד שיגיע לסבה הראשונה לכל דבר.
ר"ל רצון ה'
ובחירתו.

ומפני זה יחסירו הנביאים פעמים בדבריהם הסבות ההם האמצעיות כלן וייחסו זה הפעל האישי המתחדש אל הבורא ויאמרו, שהוא יתעלה עשאו.
וזה כולו ידוע וכבר דברנו בו אנחנו וזולתינו מן המאמתים (=
דורשי האמת לאמתה)
וזהו דעת אנשי תורתנו כלם.

ואחרי זאת ההצעה שמע, מה שאביאהו בזה הפרק והתבונן בו התבוננות מיוחד בו,
מוסף על התבוננותך לשאר פרקי זה המאמר,
והדבר אשר אבארהו הוא זה:

דע כי הסבות הקרובות כלן אשר מהם יתחדש מה שיתחדש – אין הפרש בין היות הסבות ההן עצמיות טבעיות או בבחירה או במקרה (ר"ל בבחירה, שתהיה סיבת המתחדש ההוא בחירת אדם) עד שאפילו היתה הסיבה רצון אחד משאר בעלי החיים – שזה כולו יוחס לשם בספרי הנביאים… בלשונות שהשם "פעלו"
או "צוה בו" או אמרו, ובא באלו הדברים כולם לשון "אמירה"
ולשון "דבור"
ולשון "צווי"
ולשון "קריאה"
ולשון "סליחה",
וזהו הענין אשר רציתי להעיר עליו בזה הפרק.

מתוך פרוש בעל "שם טוב": והמשל בו, כי מלך אחד צוה לקחת מס מאנשי העיר ואח"כ זה הגזבר לקחת המס,
נתחדשה מזה קטטות ומריבות במדינה ונתחדשו גם פעולות רבות ממקח וממכר,
נאמר,
שהמלך עשה כל אלו הפעולות,
אחר שהוא סבה להם.

ובא באלו הדברים כולם לשון "אמירה"
ולשון "דבור"
ולשון "צווי"
ולשון "קריאה"
ולשון "סליחה",
וזהו הענין אשר רציתי להעיר עליו בזה הפרק והוא:…
ואני אזכור לך מאלו כלם משלים עליהם תקיש כל מה שלא אומרהו. אשר במה שישמשך מהענינים הטבעיים כחתוך השלג כשייחס האויר והמית מי הים והסתער הרוח, אמר (תהילים קמ"ז)
"ישלח דבר וימסם"
ואמר תהילים ק"ז "ויעמד רוח סערה והרומם גליו",
ואמר בירידה המטר (ישעיה ה') "ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר".

ואמר במה שתהיה סבתו בחירת אדם במלחמת עם ישלטו על עם או איש ישתדל להזיק לאיש, אמר בשלוט נבוכדנצר הרשע ומחנהו (ישעיה י"ג)
"אני צויתי למקורי,
גם קראתי גבורי לאפי" ואמר בענין שמעי בן גרא (שמואל ב' ט"ו)
"כי ה' אמר לו: קלל את דוד",
ובהמלט יוסף הצדיק מבית הסהר אמר (תהלים ק"ה)
"שלח מלך ויתירהו",

…ובענין אליהו הנביא ז"ל כאשר סבב ה' לו פרנסתו נאמר לו (מלכים א' י"ז):
"צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך"
ואמר יוסף הצדיק "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים".

ואמר במה שתהיה סבתו רצון בעל חיים והתעוררו בצרכי חייו (מלכים א' י"ז):
"ויאמר ה' לדג"
– אחר שהאלוה הוא אשר העיר בו הרצון ההוא, לא שהוא שמהו נביא והשרה עליו נבואה.
וכן נאמר בארבה אשר בא בימי יואל (יואל ב' י"א)
"כי עצום עושה דברו"… והקש גם כן על כל המאמרים הבאים הדומים לזאת.

ואמר בענינים המקריים מקרה גמור,
אמר בענין רבקה (בראשית כ"ד נ"א)
"ותהי אשה לבן אדונך כאשר דבר ה'".
ובענין דוד ויונתן (שמות א' כ')
"לך כי שלחך ה'". ובענין יוסף (בראשית מ"ח ז') "וישלחני אלוקים לפניכם".

1. מה הן "הסבות האמצעיות" אשר החמיר יוסף כאן בדבריו בשני הפסוקים?

2.**
הסבר למה אין הרמב"ם מעמיד את שני הפסוקים הנ"ל (מ"ה ז', מ"ה ח') זה בצדו של זה אלא מפריד ביניהם ומביא כל אחד בהקשר אחר?

3.במה שונה פסוק ח' מכל הפסוקים המובאים ברמב"ם?

4.*
לדעת הקרשקש (בפרושו למורה נבוכים)
אין מתאימים הפסוקים ישעיה ה'
ח',
וכן פסוקנו מ"ה ח' לשאר הפסוקים המובאים בדבריו.

הסבר – מדוע!

5.
** האם
יש בדברי
הרמב"ם
האלה
תשובה
לשאלת
האברבנאל

"איך אמר יוסף לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" – והלא הם מדעתם מכרוהו, להרע לו, ואם קרה מקרה,
שהגיע טוב מהמכירה – הנה חטאם במקומו עומד ואין אדם נידון על המתחייב כמעשיו במקרה,
כי אם על המתחייב מעשה ובכוונה, כי מה שבמקרה "לא יעלה ולא יוריד".

מה היא תשובתך לשאלה זו?

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושבע (תשכ"ח)

ויגש

פרק מה

א.
מה,
א:

ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו

ויקרא
הוציאו
כל
איש
מעלי
…

1.
החוקר
הגרמני
גונקל
Hermann Gunkel 1862-1932 ,
Gצttingen
University)) בתרגום
האנגלי
בעמוד
Genesis translated and interpreted
-1997 P.436 – כותב
בפירושו
לבראשית לפסוקנו:

… הוציאו כל איש:
אופייני הוא לרוח העם הישראלי,
שיוסף אינו שוכח גם ברגעי הזעזוע הנפשי הגדול את החשבונות הפקחים.
הוא מפחד שלא ימצא הדבר חן בעיני פרעה, שעומד הוא להביא בימי הרעב מהגרים זרים לארץ מצרים,
ולכן מכלכל הוא כעת את כל עניינו בסתר, כדי שיוכל להעמיד את פרעה לפני עובדה מוגמרת.

הוכח את הכזב שבטיעונו!

2.
בנו
יעקב
טוען
לעומתו:

ותינוק מישראל הלומד תורה אינו זקוק לפירושם של רש"י ורמב"ן,
בכור שור, אברבנאל והבאור, כדי לדעת מה היו מניעיו של יוסף בצוותו להוציא כל איש מצרי מעליו.

מהו הדבר שיודע גם תינוק מישראל הלומד תורה בעניין מניעיו של יוסף?

ב.
מה,
א:

ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו

ויקרא הוציאו כל איש מעלי

ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו:

רש"י
מה, א:

ולא
יכול
יוסף
להתאפק
לכל
הניצבים: לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהיוודעו להם.
*)

*)
עיין בעלון ההדרכה!

אבן
עזרא מה,
א:

להתאפק:
לסבול.

לכל
הניצבים
עליו: טעמו עד שיצאו כל הניצבים עליו.
והוצרך לקרוא להוציאם.

**1.
מה ההבדל ביניהם בפירוש הלמ"ד של "לכל"?

**2.
בעל
נימוקי
שמואל
(ר'
שמואל
צרפתי
מפאס
תע"ח,
שחיבר
על רש"י
והרמב"ן
בתשובות
ניצחות
על השגות
הרא"ם)
מעיר:

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו:
… ואף שאיני כדאי להכריע ואפילו לדבר דיבור בעלמא בפני עמודי וגאוני עולם ז"ל אפילו הכי מפני אהבת האמת לאמיתו אני אומר כי רואה אני את דברי הראב"ע יותר מדברי רש"י אחר בקשת מחילה ממנו,
יען כי לפי פירוש רש"י… ,

כך נראה בעיני.

מה יכול להיות נימוקו להעדיף את פירוש הראב"ע על פירוש רש"י?

ג.
מה,
ג:

…
אני
יוסף
העוד
אבי
חי…

ספורנו
מה, ג:

העוד
אבי חי:
אי אפשר שלא מת מדאגתו עלי.

הטור:
ופירוש – חי – בריא.

הכורם:
(הרץ
הומברג, מחבורת
הבאור
של משה
מנדלסון)

… אלא הדבר הוא כמו שאמרנו,
שחתימת דברי יהודה "פן אראה ברע"
החריד את דמיונו ונדמה לו כאילו אביו הוא בסכנה למות, ולזה היתה פתיחת דבריו: העוד אבי חי,
כדרך האוהב אם אהובו נוטה למות שואל בכל רגע אם עודנו חי, והוצרך לומר מקודם אני יוסף,
כדי שיוכל לשאול העוד אבי,
ולא אביכם.

מה הקושי העומד בפני שלושתם?

ד.
מה,
ד:
…

ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה:

ספורנו
מה, ד:

אשר
מכרתם: ובזה תדעו שאני יוסף בלי ספק שלא ידע איש במכירתי ושאני אחיכם זולתנו כי הקונים לא ידעו שאני אחיכם.

מה קשה לו בפסוקנו?

ה.
מה,
ח:
…

וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים:

ט:
…
שמני
אלקים
לאדון
לכל
מצרים
…

מנחה
חדשה
(פירוש להחכם הגדול הר"ר מאיר קאלוו אשר היה חתום וסתום באוצרות הכתובים זה כמה מאות שנים והכניסו לחומש ספר תורת משה וואלף ב"ר שמשון איש היידנהיים, רעדלהיים,
תקע"ח)

פסוק
ט: שמני אלוקים לאדון לכל מצרים:
כלומר,
אל תאמר בלבבך,
יוסף,
אפשר שהוא חשוב בעיני פרעה מפני חכמתו ומפני התועלת הגדול שבא לו על ידו, אבל בשאר ערי מצרים לא יהיה חשוב כל כך מפני, כי מבית האסורים יצא למלוך וכתוב בנימוסי מצרים שלא ימלוך העבד וכל–שכן שישנאוהו בהיותו עברי ואני איני רוצה לבוא אל עיר הממלכה כדי שלא יוודעו בני בחצר המלכים ויהיה סיבה להתעכב במצרים ואני איני רוצה להתעכב שם אלא לגור בארץ כמו שאמר אל פרעה "לגור בארץ באנו"
(מז,
ד),
לכך אמר להם שיאמרו לאביו "שמני אלוקים לאדון לכל מצרים"
ובאיזה מקום שתרצה לגור יש לאל ידי להושיבך בו.
ולכן "רדה אלי אל תעמוד" והיותר נאות לך ולבניך הוא ארץ גושן,
והיית קרוב אלי לכלכלך יותר מארץ כנען,
שאילו מצאתי לכלכלך שם לא הייתי אומר לך "רדה אלי" שלא תצא מהארץ הקדושה, ולא תאמר שיספיק לך כספך ומקנך לשבור בר ולא תצא חוצה לארץ מפני שעוד חמש שנים וגו'.

1. מה התמיהה בלשון דברי יוסף המתפרשת ע"י דברי בעל מנחה חדשה?

2.
התוכל ליישב אותה תמיהה בדרך אחרת?

3.
התוכל להביא ראיות מפרשתנו שבאמת לא רצה גם יוסף "שיתעכבו"
(יתאזרחו)
בארץ מצרים וישהו בה?

ו.
מה,
יא:

…
פן
תורש…

רש"י
מה, יא:

פן
תורש: דלמא תתמסכן לשון מוריש ומעשיר.
*)

אבן
עזרא מה,
יא:

פן
תורש: כמו תכרת. וכן להוריש גוים.

רשב"ם
מה, יא:

פן
תורש: תתגרש מן הארץ ע"י רעבון. כמו "והורשתָם והאבדתָם מהר"
(דברים ט, ג).
מגזרת "ירש"
יאמר תִּוָּרש. מן יקש יאמר תוקש בו (דב'
ז,
כה).

רמב"ן
מה, יא:

ואמר
פן תורש
אתה וביתך דרך כבוד,
כי לאחיו אמר "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם,
ולשום לכם שארית",
שהיו מתים ולא ישאר להם שארית, אבל לאביו לא רצה לאמר כן ואמר,
שאם תתעכב בארץ כנען –
תורש,
כי אני לא אוכל לשלוח לך לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך, כי יחשדו אותי שאני מוכרו שם לעשות לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארצי ואל מולדתי, ובבואכם וידעו כי אתם אבי ואחי, יתן לי המלך רשות.

ר'
שלמה דובנא בעל הבאור (לספר בראשית מפרשת נח ואילך)
פסוק יא:

פן
תורש –
(אחרי הסבירו את הרשב"ם וראב"ע)
אבל רש"י פירש מלשון רָשות ומסכנות,
כי נמצא מהעניין הזה בכתוב בג' שורשים,
"כפירים רשו" (תהלים לד, יא),
שורשו רוש; "כי תאמר אדום רוששני" (מלאכי א, ד),
שורשו רשש; "ה'
מוריש ומעשיר" (שמואל–א ב, ז),
שורשו ירש; וכולם עניין הדלות והמסכנות. וכן פירש הרד"ק בספר השורשים,
ור"ע ספורנו, והוא הנכון. כי מה טעם לומר … …? ועוד שלשון גרוש ושילוח לא יפול כי אם על הפועֵל הבחירי ….

שד"ל:

אוהב
גר: (פירוש על תרגום אונקלוס) פסוק יא: פן תורש: דילמא תשתיצי (על פי דפוסים עתיקים ומתוקנים)
ורש"י הגיה תתמסכן , ונוסח ראשון עיקר,
כי מה צורך להוסיף "אתה וביתך וכל אשר לך"
אם יתמסכן בעל הבית יתמסכנו כל אשר בבית; ומה טעם "וכל אשר לך"
שאינו אמור על האדם, אלא על המקנה,
והמקנה לא יתמסכן;
אבל הכוונה פן תכרת ותמות ברעב אתה וביתך וגם עדרי צאנך.

1. כמה פירושים שונים ניתנים בזה למילה "תורש",
ואלו הם?

2. נגד מי מכוונים דברי הבאור האחרונים ומהי הוכחתו?

3. מהי ראייתו של שד"ל שאין גירסת רש"י בתרגום אונקלוס "דלמא תתמסכן" נכונה?

** 4. מהי חולשת פירושו של רש"י?

*)
עיין בעלון ההדרכה.

ז.
מה,
טז:

והקול נשמע בית פרעה לאמר

באו אחי יוסף

וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו:

מדרש
הגדול:

"וייטב
בעיני
פרעה
ובעיני
עבדיו": אמרו,
מה זה שהוא אחד – הורידנו מגדולתנו,
הללו עשרה – על אחת כמה וכמה.
הדא הוא דכתיב:
"שמח מצרים בצאתם"
תהלים קה, לח)
– בצאתם שמחו, בביאתם לא שמחו.

ר'
שמשון
ר. הירש:
מה,
טז:

הנה גם עבדי פרעה השתתפו בשמחת יוסף,
שמחו על כך,
שמעתה קשרי המשפחה יקשרו אותו אל הארץ לתמיד; אות היא למוסריותו הגדולה של יוסף, שגם בין משרתי המדינה לא קמו לו מקנאים.

**1.
לכאורה דברי המדרש סותרים את דברי הכתוב,
מה רמז מצא המדרש בפסוקנו,
לדעתו?

2. מה האופייני למהלך מחשבותיו של ר' ש.ר.
הירש בפירוש זה?

השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]

ויגש

פרק מה

על הלומדים לקרוא תחילה את פרק מה עד פסוק יח. אף–על–פי שגיליוננו עוסק בעיקר בפסוקים הראשונים, אבל שיחת יוסף עם אחיו עד היפרדו מהם, כולה יחידה אחת.
יש להדגיש ולהבליט לפני הלומדים את יחסו של יוסף אל אחיו המלא רוח סליחה וכפרה,
רוח אהבה ויש לעיין לזה בגיליון ויגש תשי"ד שאלה א.

פרק
מה פסוק
ד:
אני
יוסף
אחיכם
אשר
מכרתם
אותי
הנה

פסוק
ה:
ואל
יחר
בעיניכם
כי
מכרתם
אותי
הנה
כי
למחיה
שלחני
אלוקים
לפניכם….

פסוק
ז: וישלחני
אלוקים
לפניכם
…

פסוק
ח: ועתה
לא
אתם
שלחתם
אותי
הנה
כי
האלוקים
…

גיליוננו עוסק בשאלותיו הראשונות בפסוק א הקשה מאד מבחינה לשונית. פעל "התאפק"
במקרא (אין שורש 'אפק'
בבניין אחר במקרא)
עניינו כבישת הרצון מעשות דבר,
ואולם בפסוקנו לא ברור ממה התאפק. יש אומרים – מלבכות, וי"א – מלהוודע להם; בנו יעקב דוחה את שניהם,
מפני שלפי שני פרושים אלה יהיה הפסוק כולל שלילה כפולה (לא יכול להתאפק מלבלי עשות דבר מסוים)
אין זה סגנון המקרא. לכן מציע בנו יעקב ואחרים לפרש כאן 'התאפק'
כפועל העומד בפני עצמו =
לא יכול עוד למשול ברוחו.
אבל קושי נוסף בפסוקנו והוא שלא מצינו בכל המקרא:
להתאפק למשהו. (="ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים"), ועל כן הוכרחו המפרשים להוסיף מילים לפסוקנו שאינם בכתוב.

דברי רש"י לפסוק אף הם קשה להולמם:

ר'
אליהו
מזרחי
מה, א:

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו,
לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעים שאחיו מתביישים וכו'. כאילו אמר ולא היה יכול יוסף להתאפק בושתם לפני כל הניצבים עליו ולפיכך הוצרך לקרוא להוציאם; לא שלא היה יכול לסבול מלהודיע להם,
שאם כן למה הוצרך לקרוא להוציאם?

בעל
גור
אריה מה,
א:

שאחיו מתביישין וכו'.
פירוש ולא יכול להתאפק, שלא היה יכול לסבול הבושה שיתביישו אחיו לכל הניצבים עליו בהתוודעו אליהם. כך צריך לפרש לפי פירושו.
וקשה לי, שעדיין לא הזכיר הכתוב שהיה מתוודע אל אחיו, ואמר ולא היה יכול יוסף להתאפק?! וכך הוי למכתב:
ויהי בהתוודע יוסף לאחיו ולא יכול להתאפק וגו'.

ועוד תימה לי,
מה דוחקיה לרש"י לפרש ולא היה יכול להתאפק על הבושה שיגיע לאחיו בהתוודע אליהם, שזה לא נזכר,
ולא פירש זה על הבושה שהיה מגיע אליהם כאשר חשד אותם בגניבה, דהשתא הוי כמשמעו ולא היה יכול יוסף להתאפק לסבול הבושה שהיו אחיו מתביישין עתה בגניבה?!

בעל
לבוש
האורה: (אחרי
הביאו
דברי
הרא"ם
והגור
אריה):

… ואם כן יהיה פירוש 'להתאפק'
– לסבול.
ותמהני עליהם מאד (על פרשני רש"י ), וכי שכחו האנשים האלה מה שפירש רש"י לעיל בפרשת מקץ (מג,
לא)
ד"ה ויתאפק: נתאמץ,
והוא לשון חוזק,
כמו:
אפיקי מגינים"! (איוב מא, ז).
ואיך יפרשהו במקומנו לשון סבל?!

לכך אני אומר,
שכוונת הפסוק מה שאמר כאן:
ולא יכול יוסף להתאמץ עוד מלהתוודע לאחיו,
כאשר התאמץ עד הנה שלא להתוודע בשביל כל הניצבים עליו, כדי שלא יתביישו.
ולכך:
"ויקרא הוציאו כל איש …."

ומה שכתב רש"י כאן – לא פירש המילות, רק העניין כי סמך על מה שפירש למעלה (מג,
לא)
לגבי ויתאפק – נתאמץ.

באר
יצחק (ר'
יצחק
הורוויץ
תרל"ב),
פרק
מה פסוק
א:

פועל התאפקות, עניינו בכל מקום ההתחזקות והתאמצות נגד התפעלות נפשו והוא ההימנע מעשות איזה פעולה כפי ההתפעלות,
כמו "ויתאפק ויאמר שימו לחם" (בראשית מג, לא).

ואם היה גם כאן עניינו כן, שלא היה יכול יוסף להתאפק עוד מלהתוודע אל אחיו לא יפול בזה מ"ש אח"כ "לכל הניצבים עליו"!
לכן פירש רש"י,
שכאן עניינו –
לסבול,
שלא היה יכול לסבול לפניו את כל הניצבים עליו.
ולמ"ד "לכל הניצבים" במקום את, שהוא סימן הפעול.

או יכול להיות,
שמילת את, סימן הפעול, חסרה כנהוג לרוב במקרא. ולמ"ד "לכל הניצבים" הוא לתיקון הלשון כמו "לכל כליו תעשה נחושת" (שמות כז, ג).

לשאלה ד: דברי רש"י עוררו ויכוח מעניין בין הרא"ם ובין המשיג עליו ר'
שמואל צרפתי מפאס,
בספרו נמוקי שמואל.

ר'
אליהו
מזרחי:

החכם הראב"ע פירש "פן תורש" כמו "פן תכרת" וכן להוריש גויים,
אכנו בדבר ואורישנו,
והוא תמוה מאד.
אבל אם יתפרש מלשון מוריש ומעשיר כלשון רש"י הוא נכון מאד, כי בלי ספק היה מפזר כל ממונו בלחם בשבע שני הרעב.
אך קשה שהמסכנות והעוני אינה נופלת רק על יעקב ובניו שהם בעלי הממון;
לא על כל אשר לו,
שהם בני בניו,
ועדיין לא הגיע ממון בידם וכל שכן לנשיהם וטפם.

אמר שמואל ואני תמה עד מאד על הגאון הרא"ם ז"ל כי למה דחה דברי הרב המופלא הראב"ע בשתי ידיים ואמר על פירושו: והוא תמוה מאד,
כי לא יתכן שיכרת הוא וביתו וכל אשר לו מהרעב אחר שהיה ליוסף להאכיל לכל העם בז'
שני הרעב אשר לו מהרעב.
[ כי למה לא יתכן? יתכן ויתכן שיכלה ממונו ויכרת הוא וביתו וכל אשר לו מהרעב ]. והעד,
מאמר הכתוב: "ויתום הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף"
(מז,
טו).
גם מאמר: "כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדוני וגו'
למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו"
(מז,
יח–יט).

וכי הגאון הרא"ם נכנס לבית גנזיו של אבינו יעקב ע"ה ומנה אוצר יעקב וכל בשליש עפר זהבו (המליצה שאולה מישעיהו פרק מ,
יב),
וידע כי יספיק ממונו לו ולביתו ולכל אשר לו מהרעב וכו'
סוף דבר כשם שפירוש רש"י הוא נכון מאד כך פירוש הראב"ע גם כן הוא נכון מאד לא תמוה מאד כאשר כתב עליו הגאון גם מה שהקשה על פירוש רש"י ואמר אך קשה שהמסכנות והעוני וכו'
לאו קושיה היא כלל דמכיון שיתמסכן יעקב וגם בניו שהם בעלי הממון גם נשיהם וטפם יתמסכנו בבגדים בלויים ומטולאים טלאי על גבי טלאי כדרך מלבושי העניים גם המאכל עניות ואם כן שפיר קאמר קרא לדעת רש"י פן תורש שפירוש תתמסכן אתה וביתך וכל אשר לך.

לשאלה חשובה על דברי יוסף:
כיצד מצדיק הוא את אחיו ב"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים"
וכי אפשר לגולל אחריות האדם למעשיו ממנו בדרך זו להצדיקו ע"י כך שיד ההשגחה העליונה פעלה כאן,
עיין גיליון ויגש תשכ"ה (שם הובאו דברי הרמב"ם במורה נבוכים חלק ב פרק מח)
ודבריו הובאו בעיונים חדשים לבראשית עמ' 354-355, עיין שם!