גיליונות נחמה – בראשית 47

פרק מ"ז א'-י"א

ח.
במה נבדלה התנהגות יעקב בעמדו לפני פרעה מהתנהגות בניו בעמדם לפני יוסף ואחר כך בעמדם לפני פרעה?

ט.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים?

1. לרמב"ן
מז, ה'

אביך
ואחיך
באו אליך
– הכנסת דברים, כאומר הנה שמעתי כי אביך ואחיך באו וארץ מצרים לפניך היא והנכון בעיני שיאמר, אביך ואחיך אליך באו, לשמע כבודך, ועליך השליכו יהבם ראה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר, ויש לאל ידך:

2. לרש"י מז, ו'

אנשי
חיל –
בקיאין באומנותן לרעות צאן:

3. לרש"י
מז, ט'

ולא
השיגו –
בטובה:

4. ספורנו
מז, ט'

מעט
ורעים
היו ימי
שני חיי
– על מה שאמרת כמה ימי שני חייך אני אומר כי שני חיי היו מעט ורעים ברב טרדת מזונות ודאגות הקורות כי הימים אשר בהם יהיה האדם בצרה לא יקראו ימי שני חיים אבל ימי שני מגורי היו בין הכל מאה ושלשים שנה: ולא השיגו ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. כי אבותי אע"פ שהיו גם הם גרים בארץ לא להם מ"מ היו להם ימי חיים רבים בלתי צרות אבל שני חיי לא השיגו לשני חיי אבותי שהיו להם בימי מגוריהם:

י.
ראב"ע מו' ו שרי מקנה.

שרי
מקנה –
כסוס וכפרד:

מה מכריח את הראב"ע לפרש כך?

ואלה
דברי
הרד"ק
לפסוק
זה:

ויביא
יוסף את
יעקב
אביו
ויעמידוהו
וגו' – "ואינני מוצא טעם לספור זה למה נכתב".

השתדל אתה, אולי תמצא את הטעם!

מספר השאלות רב כדי לתת הזדמנות ללמוד ולעיון.לעונים בכתב: ענה על שש שאלות לפי בחירתך!

השאלות הקשות: ב',
ה',
ז',
י'.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שביעית (תש"ח)

פרשת ויגש

פרק מ"ז

א.
* שאלה כללית בטעם סיפור זה:

בעל
עקדת
יצחק
שואל:

למה הוזכר בכאן כל העניין מחק החמישית (פ'
כ"ד)
והעברת העם לערים (כ"א)
וחוק הכוהנים מאת פרעה (כ"ב),
כי כל זה יאות להיכתב בספרי נימוסי מצרים, לא בתורה האלוקית.

נסה לענות לשאלתו!

(העזר בפסוקים שמות כ' ב'.

ויקרא כ"ה כ"ג;
מ"ב;
נ"ה;

במדבר י"ח כ"ג–כ"ד;
דברים י' ט';)

ב*
שאלה כללית במדות תיקוני יוסף:

השווה:

י"ט:
קנה
אותנו
ואת
אדמתנו

כ':
ויקן
יוסף
את
כל
אדמת
מצרים
לפרעה

כ"ג:
הן
קניתי
אתכם
היום
ואת
אדמתכם

כ"ה:
נמצא
חן
בעיני
אדוני
והיינו
עבדים
לפרעה.

המפרשים העתיקים והחוקרים החדשים מבארים את מעשה יוסף כך,
שלא הפך יוסף את המצרים לעבדים אלא לאריסים.

נמק דעתם זו מתוך הכתובים ובייחוד מתוך השוואת הפסוקים הנ"ל!

ג.
שאלות סגנון

ט"ו.
ולמה
נמות
נגדך

י"ט.
למה
נמות
לעיניך

הסבר את סיבת השינוי בביטוי!

ד.
מז,
כא

ואת
העם
העביר
אותם
לערים

רשב"ם
מז, כא

העביר
אותו
לערים –
כמו שעשה סנחריב כדכתיב אל ארץ כארצכם כדי שלא יטענו בה חזקה איש איש בארצו לאחר מכירה:

העמק
דבר:

העביר
אותו
לערים: שלא העביר יחיד יחיד למקומות מפוזרים אלא כל עיר לעיר אחרת כדי שלא יאבדו חברתם.

שד"ל:

… ולפי פירוש רש"י ורשב"ם היה לו לומר "מעיר לעיר", כי הפרש גדול יש בין שימוש אות "ל"
ושימוש מילת "אל",
ומעולם לא תמצא בתנ"ך מ'… ל'…
אלא "מ…
אל…"
כמו (במדבר ל' ט"ו)
"מיום אל יום";
וכן שרש "עבר"
לא תמצא בו אות "ל"
(שופטים י"ב ג') "ואעברה אל בני עמון". (שמואל א' י"ד)
"ונעברה אל מצב פלשתים". כי אות "ל"
לא תבוא אלא לעניין ההנאה והתועלת ומילת "אל"
תבוא להורות של המקום כגון (דברים ל') "עבר לנו אל עבר הים",
(יהושע כ"ב י"ט)
"עברו לכם אל ארץ אחוזתכם".
מלות "לנו",
"לכם"
נופלות על בני אדם שלהנאתם תהיה ההעברה ו"אל"
נאמר על המקום שאליו תהיה ההעברה; ואומרו (במדבר כ"ז ח') "והעברתם את נחלתו לביתו", כי אין הנחלה עוברת ממקום למקום, רק הנאת אחותה תעבור מאיש לאיש. על כן לא יתכן שיהיה פירוש "לערים"
– מעיר אל עיר.

ועל כן נראה לי כדעת תלמידי עהערענרייך,
כי מילת "לערים"
היא מליצה בפני עצמה ובלתי קשורה עם "העביר",
אך הוא על דרך (במדבר א' ג')
"תפקדו אותם לצבאותם";
(כ"ו י"ב)
"בני שמעון למשפחותם";
(יהושע ז' י"ד)
"ונקרבתם בבקר לשבטיכם";
שעניינם חלוקה לצבאות,
למשפחות לשבטים. אף כאן – חלוקים לערים – כלומר שלא הפריד בין הדבקים לבלתי הרחיק איש מיודעיו ורעיו. ומילת "העביר"
קשורה עם "מקצה גבול מצרים עד קצהו"
– העביר את העם מקצה אל קצה, אך בהעבירו אותם לא לקחם אחד אחד אבל לקחם אגודות – אגודות…

(והשוה
לכך דברי
הרצל: מדינת
היהודים, פרק
"חבורות
בני
המקום":

"אנשינו חבורות יצאו,
למשפחותיהם ולידידיהם"

וכן יומן הרצל כרך ראשון מיום 8,
יוני 1895!)

1.
התוכל להביא נימוק נוסף – ענייני – לפרוש שד"ל,
נוסף לנימוק הלשוני המובא בדבריו!

2. מהו טעם פעולת יוסף זו לפי דעת רשב"ם ולפי דעת בעל "העמק דבר". (הסבר את המילים המודגשות).

עצה
טובה: להבנת פרקנו זה קרא:

Siegmund Fraenkel: Die sieben

Aegyptischen Hungerjahre – eine wirtschaftliche Studie.

Jeschurun 1925, 228-245: 412-428!

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שמינית (תש"ט)

פרשת ויגש

פרק מ"ז י"ב–כ"ז

הערה:
למהות תקוני יוסף במצרים עיין גליון ויגש תש"ח!

החוקר
בנו יעקב
בספרו
Genesis מעיר
לפרקנו:

"עד כמה אין סדרי מצרים ומשפטיה נראים בעיני התורה טובים ונכוחים ולהפך, עד כמה הם בעיניה מחוסרי תבונה, את זאת היא מדגישה ע"י לעגה השנון המוצא את בטויו בדברה על הכהנים"

הסבר מהי האירוניה שבפסוק כ"ב!

ב.
מז,
יב.

ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו… לחם לפי הטף.

ספורנו
מז, יב

לחם
לפי הטף.
אע"פ שהי' בידו להרבו' להם מזון נתן להם במדה מספקת כאמר'
רז"ל (פ"ק דתעניו') בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך אני אוכל ואשתה ושלום עליך נפשי:

דברי
דוד:

ד"ה
לחם לפי
הטף: מה שכלכל אותם לא היה בצמצום כמו שדרך המתפרנסים בימי הרעב,
שמספיקיו עצמם במזון מצומצם, אלא היה נותן להם לחם בהרוחה, כל אחד לפי הטף שלו,
דהיינו שהטף אינם סובלים מזון מצומצם, שאין להם דעה בזה לסבול קצת ומבקשים תפקידם כמו בשנות השובע.

מה ביניהם בהערכתם את יוסף!

ג.
מז,
י"ג.

ולחם אין בכל הארץ…

ט"ו.
ויתם
הכסף…
ויבאו
כל
מצרים
אל
יוסף

י"ח.
ותתם
השנה
ההיא
ויבאו
אליו
בשנה
השנית.

רש"י
מז, י"ג

ולחם
אין בכל
הארץ –
חוזר לענין הראשון לתחלת שני הרעב:

רש"י מז, י"ח

בשנה
השנית –
שנית לשני הרעב:

רד"ק
ט"ו

ד"ה
ויבאו
כל מצרים:
וזה היה בשנה הששית וינהלם יוסף במקנה בשנה ההיא,
ובשניה לה שהיא השביעית נתן להם באדמתם מה שאכלו בשנה ההיא ומה שזרעו.

רמב"ן
מז, י"ח

ויבואו
אליו
בשנה
השנית… אבל על דרך הפשט לקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בחמש שנים והביא אותו אל פרעה, כי איך יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה אחת, אבל הכסף הספיק להם כל חמש שנים כי כן הדבר במנהגו של עולם,
ובעבור שלא נתחדש ונשתנה דבר אחד בכל אלה השנים לא ספר בהם הכתוב רק וילקט יוסף את כל הכסף וגו', ואחרי שתם הכסף ספר שבאו אל יוסף,
והיה זה בשנה הששית, ונתן להם במקניהם לחם, רק נהלם בו שיאכלו לפי חיותם ולא לשבעה, ותתם השנה ההיא אשר נדר להם לנהלם בלחם בכל מקניהם, והיא השנה הששית,
ויבאו אליו בשנה השנית לה ואמרו לו שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית, ואחר שתהיה הארץ לפרעה יתן להם זרע שלא תשם האדמה, כי ידעו כי כלו שבע שני הרעב ויהיה להם זרע וקציר וזה טעם ויכלכל יוסף לחם לפי הטף, שנתן להם בשנות הרעב כדי צרכם לחם,
כי לפי הטף ירמוז כן:

ספורנו
מז, י"ח

בשנה
השנית. והשנית מזמן שתם הכסף והיא היתה השנה השביעית לשני הרעב:

1. מהי מחלוקת המפרשים בענין זה?

2. מה הן מעלותיו וקשייה של כל אחת משתי הדעות?

ד.
מז,
יג

ולחם
אין
בכל
הארץ.

העמק
דבר:

לא נאפה לחם הרגיל כי אם בתערובת סובין ומורסן וזה לא מקרי לחם כדתנן במסכת חלה ב'
משנה ו' לענין חיוב חלה.

הסבר מה מצריכו לומר כן.

ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:

השאלות המסומנות *
קשות,
המסומנות ** קשות ביותר, יענה כ"א לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת התשע–עשרה (תש"ך)

פרשת ויגש הרעב במצרים

פרק מ"ז י"ג–כ"ז

א.
שאלה כללית

בעל
עקדת
יצחק
שואל:

למה הוזכר בכאן כל זה העניין מחק החמישית (פ'
כ"ד)
והעברת העם לערים (כ"א)
וחק הכהנים מאת פרעה (כ"ב),
כי כל זה יאות להיכתב בספרי נימוסי פרעה, לא בתורה האלוקית.

וזו
אחת
מתשובות
אברבנאל:

שממה שראו ישראל את המצרים מקבלים על עצמם עול החמשית ממה שיוציאו מאדמתם,
ושהיה חוק הכוהנים שמור והם חפשים מעול מלכות ואוכלים מנת המלך דבר יום ביומו, לא ירע בעיניהם כשיצוה ה'
לתת המעשר ללויים ומעשר שני לעניים והיות כוהני ה'
אוכלים את מתנות הכהונה תמיד.

וכן
שד"ל:

ד"ה
רק אדמת
הכוהנים
לבדם לא
היתה
לפרעה: חזר ואמר זה אולי כדי שיתרשם הענין יותר בלב ישראל ולא ירע בעיניהם רוב מתנות כהונה.

1.*
מהי חולשת תשובתם?

2.*
נסה לענות תשובה אחרת לשאלת בעל העקדה.

השתמש בתשובתך בהשואת הפסוקים:

ב.
מז,
י"ד.

וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען…

ויבא
יוסף
את
הכסף
ביתה
פרעה.

רמב"ן:

ד"ה
וילקט
יוסף –
ספר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת וכי היה איש אמונים,
שהביא כל הכסף בית פרעה ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה,
גם הגופות, ומצא חן בעיני העם, כי השם הוא המצליח את יראיו.

1. מהי השאלה הכללית שרצה הרמב"ן לישב כאן?

2. **
היכן מצינו עוד בחומשי בראשית שהרמב"ן מישב תמיהה מעין זו?

3.
מהיכן למד שמצא יוסף בתקנותיו חן בעיני העם?

ר'
יוסף
אבן–כספי:
טירת
כסף:

וספר "וילקט יוסף את כל הכסף"
ושנה לשונו בענין הבאתו אל פרעה ואמר "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה", להורותינו כי בדין היה לקחת לו ממנו שכר בטולו.

אמנם אח"ז כתוב "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה", להגיד צדקת הצדיק,
כי על כל פנים ראוי לו שיקח הוצאותיו ואגר בטלה, וחי ה' כן עשיתי אני אלו הייתי שם.

1. מהי הפליאה שעמד עליה אבן כספי בשני פרושיו?

2. היש סתירה בין שני פרושיו?

3. האם מסכים הוא עם דעת הרמב"ן או שונה ממנו?

ג.
מז,
י"ט.

קנה אותנו ואת אדמתנו.

רמב"ן:

הנה אמרו לו,
שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה וכן אמר (מ"ז כ"ג):
"הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה",
אבל אמר (מ"ז כ'): "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה,
כי מכרו מצרים איש שדהו"
ולא אמר שיקנה גופם, רק האדמה.

והטעם,
כי הם אמרו לו, שיקנה אותם לעבדים עושי מלאכת המלך כרצונו,
והוא לא רצה רק לקנות את האדמה,
והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם ויהיו בה אריסי בית אבות לפרעה;
ואחרי כן אמר להם "הן קניתי אתכם ואת אדמתכם לפרעה", לא לעבדים, כאשר אמרתם לי,
רק
עם האדמה
תהיו לו.

והנה ראוי שיטול המלך שהוא אדון הקרקע ארבע הידות ואתם החמשית,
אבל אני אתחסד עמכם, שתטלו אתם חלק בעל הקרקע ופרעה יכול להחלק הראוי לאריס. אבל תהיו קנויים לו, שלא תוכלו לעזוב את השדות,
וזה טעם מה
שנדרו
לו "והאדמה
לא תשם"
שלא תשם לעולם.

ולכך אמרו לו (כ"ה):
"נמצא חן בעיני אדוני" שהקלת עלינו ליטול ארבע הידות,
שנוכל לחיות בהם "והיינו עבדים לפרעה",
כאשר נדרנו, שנעבוד את האדמה לרצונו.

1. מה הקשי בכתוב שרצה הרמב"ן לישב?

2. מה האופייני בתקנות יוסף לדעת הרמב"ן?

3.
הסבר את המקומות המודגשים.

ד.
מז,
כ"ג.

ויאמר יוסף… הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה.

העמק
דבר:

האדמה קנה לחלוטין אבל אותם בעצמם לא קנה באמת,
רק היום, באשר אין לכם מאומה במה להתפרנס, הרי קנויים אתם לשעה זו לקבל מפני זרע.

1.* מה התמיהה שרצה לישב?

2. האם מסכים הוא עם דעת הרמב"ן דלעיל או חולק הוא על דעתו?

ה.
מדברי אגדה:

כ"ב.
רק
אדמת
הכהנים
לא
קנה.

מדרש
הגדול
(ע"פ
"תורה
שלמה" להרב
כשר, כרך
ז' פרק
מ"ז,
סימן
נ"ז)

באותה שעה עמדו המצרים והבריחו עצמן אצל הכומרים, לאמור "כוהנים אנחנו"! מה עשה יוסף הצדיק? נכנס לבתי האריכות (כנראה צ"ל "הארכיון")
והוציא הטמסין שלהם,
(= מלשון יוני "טומוס"
= רשימת שמות) שפלוני ממשפחת פלוני ופלוני ממשפחת פלוני, והיה יודען וכותב לכל אחד ואחד בטובתו,
לכך נאמר "רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה".

מה היא התמיהה בפרקנו שרצה לישב ועל סמך איזה רמז בכתוב דרש הדרשן מה שדרש?

כ"ז.
וישב
ישראל
בארץ
מצרים
בארץ
גושן
ויאחזו
בה.

סנהדרין
ק"ו:
(במדבר
כ"ה)
"וישב
ישראל
בשטים".

אמר ר' יוחנן:
כל מקום שנאמר "וישב"
אינו אלא לשון צער, שנאמר "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות"; (בראשית ל"ז)
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו…
ויבא יוסף את דבתם רעה";
(בראשית מ"ז)
"וישב ישראל בארץ מצרים… ויקרבו ימי ישראל למות"; (מלכים א' ד')
"וישב יהודה וישראל בטח איש תחת גפנו…
ויקם ה' שטן לשלמה".

1.**
הסבר מהו הרעיון בדברי ר'
יוחנן אלה, הלא לכאורה מלת "וישב"
משמש לשון ישיבה בשלוה ובטח (כן מקשה בעל "עיון יעקב" – פרוש על עין יעקב)

ועיין
רש"י
ל"ז
ב'

אלה
תולדות
יעקב –
… ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב ליישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז:

מה צער יש כאן בפסוקנו!
(והלא "ויקרבו ימי ישראל למות" אינו אלא דבר שבטבע!)

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים ואחת (תשכ"ב)

פרשת ויגש הרעב במצרים

פרק מ"ז י"ג–כ"ז

א.
שאלות כלליות

בעל
עקדת
יצחק
שואל:

למה הוזכר בכאן כל זה הענין מחלק החמשית (פ'
כ"ד)
והעברת העם לערים (פ'
כ"א)
וחק הכהנים מאת פרעה (כ"ב),
כי כל זה יאות להכתב בספרי נמוסי פרעה, לא בתורה האלוקית?

השוה לתשובות אברבנאל ושד"ל שנתנו בגליון ויגש תש"ך את דבריו.

מקרא
כפשוטו:

ד"ה
ולחם אין
בכל הארץ
– לא נאמרו הדברים מכאן ועד "ויחי יעקב" (פ'
כ"ח)
אלא בשביל ישראל,
והנה אמר ה'
אל יעקב (מ"ו ד') "אנכי ארד עמך מצרימה" ובא הכתוב להודיעך שקיים ה'
הבטחתו והיה עם יעקב במצרים,
שהרי הרעב, היה בכל הארץ,
ולבית יעקב אין מחסור.

והצטרכו המצרים עצמם למכור נפשותם ובהמתם ואדמתם בלחם והלכו לנוע בערים לא הם,
וישראל יושבים לבטח בארץ גשן.
והיו אזרחי הארץ לגרים והגרים נאחזו באר,
ומתוך כל הטוב הזאת והרוחה שנתן ה'
לישראל פרו ורבו ויעצמו מאד.

העולה בעיניך תשובתו על תשובות אברבנאל ושד"ל,
אם לא? נמק את תשובתך.

בנו
יעקב
בספרו
Genesis מעיר
לפרקנו:

עד כמה אין סדרי מצרים ומשפטיה נראים בעיני התור טובים ונכוחים,
עד כמה הם בעיניה חסרי תבונה, את זאת נוכל לשמוע מתוך הלעג השנון שבו היא מדברת על הכהנים וחוקם.

לאיזה פסוק ירמוז,
מה היא האירוניה?

ב.
מז,
יג

ולחם
אין
בכל
הארץ
כי
כבד
הרעב
מאד

השוה:

רש"י בראשית :

ל"ט
א' ד"ה

ויוסף
הורד –
חוזר לענין ראשון אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו.
ועוד כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה:

כ"א א' ד"ה

וה'
פקד
את שרה
וגו' – (ב"ק צב) סמך פרשה זו ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה שנאמר ויתפלל וגו'
וסמיך ליה וה'
פקד את שרה שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך:

ד'
א'
ד"ה

והאדם
ידע –
כבר קודם הענין של מעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן וכן ההריון והלידה שאם כתוב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים:

1. מה המחלוקת בין הפרשנים?

2. מה ראיותיו של רש"י ומה הן טענותיו של רד"ק נגדו?

3. **
מהי ההוכחה מלישנא דקרא לדעת הכתב והקבלה ובמה מסייעים שלשת הפסוקים המובאים בדבריו לדעתו?

4. **
רבים מקשים על מדרש רבותינו המובא ברש"י:
"ואם כן – לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו"?

5.
התוכל לישב את תפישת רש"י ולהסיר תלונתם מעליו?

ג.
מז,
ט"ו.

ויתם
הכסף
מארץ
מצרים
ומארץ
כנען

ויבאו
כל
מצרים
אל
יוסף
לאמור:

הבה
לנו
לחם
ולמה
נמות
נגדך

כי
אפס
הכסף

ט"ז.
ויאמר
יוסף
הבו
מקניכם
ואתנה
לכם
במקניכם

אם
אפס
הכסף

1. למה לא הוזכר בהמשך הדברים גם מה עשו אנשי כנען?

2. מה פירושו של "ויבואו…
לאמור"?

3.* מה ראה יוסף לחזור על דבריהם "כי אפס הכסף"
במשפט תנאי?

4.*
השוה לדבריהם כאן "ולא
נמות
נגדך"

את דבריהם כעבור שנה "למה
נמות
לעיניך"

א.
מה ההבדל בין שני הביטויים?

ב.
איזה מהם מפציר יותר?

ג.
השוה:
ויקרא
כ"ה
נ"ג

ולא
ירדנו
בפרך
לעיניך.

ד.
מז,
י"ז.

וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא

הכתב
והקבלה:

ד"ה
וינהלם
– שלשה לשונות משמשים לשון "הנהגה":
נהג,
נחה,
נהל

"נהג"
הונח על פעל ההנהגה, כלומר הטלטול, התנועה שנותן המנהיג למתנהג והולכתו אותו על פי דרכיו ורצונו של המנהיג, (דאס פיהרען)

ולשון "נחה"
ו"נהל"
על תקון ההנהגה,
כלומר:
ההערכה הסדרית ואופן המועיל בה,
כדי להצמיח למתנהג איזו תועלת וטובה על ידי ההנהגה (די פפלעגע).

השוה לפסוקנו את הפסוקים הבאים:

ישעיהו
מ"ט
י': כי
מרחמם
ינהגם
ועל
מבוע
מים
ינהלם.

בראשית
ל"א
י"ז–י"ח:
וישא
את
בניו
ואת
נשיו
על
הגמלים
וינהג
את
כל
מקנהו
ואת
כל
רכושו.

בראשית
שם כ"ו:
ויאמר
לבן
ליעקב:
מה
עשית
ותגנב
את
לבבי
ותנהג
את
בנותי
כשבויות
חרב.

ישעיה
מ' י"א:
בזרועו
יקבץ
טלאים
ובחיקו
ישא,
עלות
ינהל.

הסבר לפי זה למה נאמר בפסוקנו "וינהלם"
ולא אחד הפעלים האחרים?

ה.
מז,
י"ט.

קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם

ר'
מאיר
שמחה
מדוינסק
"משך
חכמה"

ד"ה
קנה
אותנו: אולם יוסף שנא מאד את קנין העבדות להיות שליט אדם באדם לרע לו,
רק הארץ תהא קנויה לפרעה והם יהיו קנויים לשעת להיות עובדים עבור לחמם ולהיות שכירי ימים לעבודת השדה.

מה הם רמזי הכתוב לדבריו אלה?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מיכאל פרלמן

א.
מ"ז ט"ו–ט"ז

ויתם
הכסף
מארץ
מצרים
ומארץ
כנען

ויבאו כל–מצרים אל–יוסף לאמר הבה–לנו לחם

ולמה נמות נגדך כי אפס כסף

ויאמר יוסף הבו מקניכם ואתנה לכם במקניכם.

אם אפס כסף

שד"ל:

ד"ה
ולמה
נמות: כמו פן (כמו בראשית כ"ז מ"ה:
"למה אשכל גם–שניכם יום אחד").
וכן נראה דעת בעל–טעמים,
ששם האתנה ב"נגדך"
– ובכת"י שלי כתוב "למה"
בלא ו"ו גם בעברי גם בתרגום.

1.
הסבר את דברי שד"ל.

2. נסה לתת תשובה אחרת לסיבת בואו של אתנה ב"נגדך"
מתוך השוואת שתי לשונות האמירה בפס' ט"ו–ט"ז וצירופי טעמיהן.

ב.
מד י"ז

ויביא את–מקניהם אל–יוסף

ויתן
להם
יוסף
לחם
בסוסים
ובמקנה
הצאן
ובמקנה
הבקר
ובחמרים
וינהלם
בלחם
בכל–מקניהם
בשנה
ההוא.

1.
מדוע אין הפסוק מתחלק בחילוף הנושא ("ויתן")
אלא בגמר המשפט הראשון של הנושא השני ("וינהלם")?

2.
היכן מתחלק הביטוי "ויתן להם יוסף לחם" ומה יש ללמוד מכאן על אפשרות החיבור של ארבעה הטעמים: מונח–ת"ג קדמא–אזלא.

3.
ב"הבאה"
נאמר "מקניהם"
(וכן בצלע השניה:
"בכל מקניהם") ואילו ב"נתינה"
נשמרו ארבעה סוסי בהמות.

איך מתחלקים 4
סוגים אלה ומה הסיבה לחלוקה הזאת?

4.
היכן "נסגר"
הפועל "ויתן"
סגירה מוקדמת?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –שנה רביעית (תש"ה)

פרשת ויחי

פרק מ"ז,
מ"ח א'-ט"ו

א.
שאלות מבנה וסגנון:

1.
השוה את דברי יעקב ליוסף מ"ז כ"ט ל' לספור דברים אלה בפי יוסף לפרעה נ'
ה'!
הסבר את סבת השנויים!

2. *
נסה להסביר את סבת חלופי השמות יעקב–ישראל במ"ח א'-ט"ז.

(שים לב בייחוד לפסוק ב';
שני השמות בפסוק אחד!)

3. י'.
ועיני
ישראל
כבדו
מזקן.
השוה כ"ז א'.

הסבר למה לא מסופר דבר זה גם בפרקנו בראש הפרק, דוגמת כ"ז א'!

ב.
שאלות ברש"י:

ג.
מ"ז ל"א.

השבעה לי

רמב"ן
מ"ז
ל"א.

השבעה
לי –
וישבע לו לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו שימרה על מצות אביו ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר אנכי אעשה כדבריך, אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה,
אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו ויאמר לו שלח את אחיך ואת עבדיך ויעלוהו שם, או שיחפוץ פרעה שיקבר הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות,
ולכן השביעו, כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו,
וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה, וכן היה הדבר כמו שאמר (להלן נ ו)
עלה וקבור את אביך כאשר השביעך:

ספורנו
מ"ז
ל"א.

השבעה
לי –
למען יהיה לך פתחון פה נגדם אם ירצו למחות:
וישתחו ישראל. להודות לקונו על שחננו להשיג זה מאת בנו כעניין ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה':

מה התמיהה שרצו לתרץ?

ד.
מ"ח ז'.

ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל …

רש"י
מ"ח
ז'.

ואני
בבאי
מפדן
וגו' – ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך שהרי מתה סמוך לבית לחם:

רמב"ן
מ"ח
ז'.

ואקברה
שם –
כתוב בפירוש רש"י ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ ולא ידעתי מהו,
וכי בחוצה לארץ נקברה חס ושלום, שהרי בארץ מתה ושם נקברה,
כמו שנאמר כאן בפרשה, מתה עלי רחל בארץ כנען,
ושם כתוב עוד מפורש (לעיל לה ו)
ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל,
וכתיב (שם פסוק טז)
ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה,
ומתה בדרך בין בית אל ובין בית לחם אפרתה בארץ ישראל:

ואקברה שם –
וידעתי שיש בלבבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נובזראדן והיו עוברים דרך שם יצתה על קברה ובקשה רחמים עליהם,
שנאמר (ירמיה לא יד)
קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה,
והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך וגו' ושבו בנים לגבולם,
לשון רש"י:

וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמר באגדה זו –
ושמא זהו מה שאמר הכתוב מתה עלי רחל בדרך,
ואקברה שם בדרך,
כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה מתה ושם קברתיה לטובתם, כי היא לא מתה בדרך רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה,
אבל בדרך של עתיד מתה,
והכתוב לא יפרש בעתידות רק ירמוז בהם:

ועל דרך הפשט גם כן אמר לו כן כמתנצל,
שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם, וכאשר קבר שם את לאה,
ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב, ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה,
ואיה הרופאים והרפואות לחנט אותה וזה טעם "עלי"
ואף על פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום,
היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית ולא יגיעו שם רק בימים רבים, וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו ושנו חכמים (מו"ק כז) ולא של נשים לעולם מפני הכבוד:

ראב"ע
מ"ח
ז'.

וטעם
ואני
בבואי
מפדן –
שמתה רחל פתאום ולא יכולתי להוליכה לקברה במערה כאשר קברתי לאה.
ואמר זה ליוסף שלא ייחר לך שאבקש מאתך מה שלא עשיתי לכבוד אמך:

רשב"ם
מ"ח
ז'.

ואני
בבאי
מפדן –
באותו הדרך לאחר שברכני הקב"ה מתה רחל באותו הדרך בעוד הרבה דרך עד היישוב לכן קברתיה בדרך כי לא היה פנאי לקוברה אצל לאה במערת המכפלה ושלא יפשיעהו יוסף על אמו הוצרך לומר כן:

1. מה קשה לרש"י?

2. מה סעד מוצא הרמב"ן בלשון הכתוב למדרש המובא ברש"י?

3. במה מסכימים ראב"ע,
רמב"ן,
רשב"ם עם רש"י ובמה הם שונים ממנו?

ה.
מח,
ט"ו.

האלוהים אשר התהלכו.

השוה את שני המשפטים הנטפלים "אשר
התהלכו
אבותי
לפניו…"

ו"הרועה אותי מעודי עד היום הזה"

א.
מדוע מדובר בראשון על יחס האבות לאלוקים (אשר התהלכו אבותי…)

ב.
מדוע מדובר בשני על יחס האלוקים אל יעקב (הרועה אותי…)?

ו.
מח,
ט"ו,
ט"ז.

האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו…
האלוקים הרועה אותי מעודי… המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים.

1.
שים
לב: שני קשיים – אחד סנטקטי ואחד רעיוני – בפסוקים.
מה הם?

2.
כיצד מתרצים המפרשים חזקוני, ספורנו,
באור,
שד"ל את הקשיים הנ"ל?

3.
איזו מכל הדעות הנ"ל מטיבה – לדעתך – לבאר את שני הקשיים:

חזקוני:

הקבה"ו אשר התהלכו אבותי לפניו ע"י המלאך הגואל אותי מכל רע הוא יברך את הנערים.

ספורנו
מח, ט"ו

… האלהים
אשר
התהלכו
אבותי
לפניו –
אתה אלהי' אשר אתה הוא שהתהלכו אבותי לפני' עשה בזכותם:

האלהים
הרועה
אותי –
אתה שעשית עמדי חסד:

(טז)
המלאך
הגואל
אותי מכל
רע יברך
– ציוה שהמלאך הגואל אותי יברך את הנערים אם אינם ראויים לברכתך בלתי אמצעי:

ויקרא
בהם שמי
ושם אבותי
אברהם
ויצחק. לא שם תרח ונחור כי הצדיקים לא יקרא עליהם שם אבותיהם הרשעים וכן בהפך כאמרו רז"ל (סנהדרין פרק אלו הן הנחנקין)
דקרינן לרשיעא אפילו בר צדיקא רשיעא בר רשיעא שלא יתייחס לאביו הצדיק אבל יתייחס לאיזה מאבותיו הרשעים ולכן התפלל עליהם שיהיו מוכנים ונעזרים לעבודת האל יתברך באופן שיהיו ראויים להתייחס לאברהם וליצחק על דרך יחד לבבי ליראה את שמך:

באור:
(ר'
שלמה
דובנא
חי
תצ"ד–תקע"ג):

נראה לי שהוא מקרא קצר ושעורו בתשלומו כך הוא:
האלוקים,
אשר התהלכו… עד היום הזה,
ישלח את המלאך הגואל אותי מכל רע,
שיברך את הנערים…
והוא כענין שאמר אברהם (כ"ד):
ה'
אלוקי השמים ואלוקי הארץ, אשר לקחני – ואשר נשבע לי לזרעך אתן… הוא ישלח מלאכו לפניך…

שד"ל:

ובאמרו "המלאך"
כבר הודיע שאינו פועל ברצון עצמו, אלא ברצון שולחו והנה אינו מתפלל אל המלאך אלא כאומר: יהי רצון מלפני האל לשלוח מלאכי לברך את הנערים וכל זה רמז רש"י בקצר לשנו…
ואני מתחילה הייתי מפרש: האלוקים אשר מלאכו הוא הגואל אותי מכל רע… והוא כמו (בראשית ל"א ל"ב)
עם אשר תמצא את אלוקיך,
אשר תמצא עמו;
ור'
עובדיה ספורנו פירשו דרך קריאה:
אתה האלוקים שאתה הוא שהתהלכו…
אתה הרועה אותי…
אתה הואל נא שיהיה המלאך יברך… וזה פירוש נחמד ונעים, ועדיין קשה לי,
מה צרך שיהיה המלאך המברך,
ולמה לא שאל שיברכם האל?
וספורנו תירץ "אם אינם ראויים…"
וזה הבל, כי כל ישראל מאז מקדם אומרים מצאנו הברכה המיוחסת למלאך, ואדוני אבי ז"ל היה דבר זה קשה בעיניו עד מאד והוא נדחק לפרש,
שיהיה המלאך לא המברך אלא המקבל הברכה ואחר כי יעקב כנה את יוסף בכנוי "המלאך הגואל אותי…"
ושעור הכתובים כך הוא: האלוקים אשר… הוא יברך את המלאך הזה (יוסף)
עם הנערים.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה עשירית (תשי"א)

פרשת ויחי

פרק מ"ז כ"ח–ל"א;
מ"ח א'

א.
השוה את צואת יעקב ליוסף מ"ז כ"ט,
ל'
למסירת דברי הצואה באזני פרעה נ' ה'.

הסבר את סבת השינויים, (חיסורים,
הוספות)
אחד לאחד.

ב.
מז,
כ"ט.

ועשית עמדי חסד ואמת

רש"י

חסד
ואמת –
חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול:

ועל
דבריו
אלה מקשה
הבאור
(ר'
שלמה
דובנא):

אך לא ידעתי איך יפרש "אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני"
דאליעזר עבד אברהם (בראשית כ"ד מ"ט).

1.**
הסבר את דברי רש"י וישב את קושית רש"ד.

2.*
הסבר לפי דברי רש"י אלה גם למה אמרה רחב (יהושע ב' י"ב)
"כי
עשיתי
עמכם
חסד",
ואמרו המרגלים (ב'
י"ד)
"ועשינו
עמך
חסד
ואמת"?

ג.
מ"ז ל.

ויאמר:
אנכי אעשה כדברך.

ל"א.
ויאמר:
השבעה
לי.

מלבי"ם:

טוב יותר שלא תשביעני ואעשה זאת בעצמי מצד מצות כבוד אב,
שכזה יהיה המעשה יותר שלם משאם תשביעני,
שמורה שאני אנוס ומוכרח מצד השבועה ולא תתייחס העשייה אלי שעשיתיה מרצון נפשי.

1. מה הפליאה בפסוקים שרצה לתקן?

(השוה בראשית כ"ד ב'-ג';
ט')

2.
הסבר למה לא הסתפק יעקב בהבטחת יוסף "אנכי
אעשה
כדברך"
ודרש ממנו שבועה?

העזר בתשובתך:

בדברי הרמב"ן מ"ז ל"א

השבעה
לי –
וישבע לו לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו שימרה על מצות אביו ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר אנכי אעשה כדבריך, אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה,
אולי לא יתן לו רשות להיפרד ממנו ויאמר לו שלח את אחיך ואת עבדיך ויעלוהו שם, או שיחפוץ פרעה שיקבר הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות,
ולכן השביעו, כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו,
וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה, וכן היה הדבר כמו שאמר (להלן נ ו)
עלה וקבור את אביך כאשר השביעך:

וכן הרמב"ן מ"ט כ"ט

ד"ה
קברו
אותי החל
… ואמר רבי אברהם כי טעם קברו אותי אל אבותי שילכו עם יוסף, ולא היה יעקב צריך לכך,
אבל צוה לכולם עתה שיקברו אותו אל המערה כאשר השביע ליוסף,
כי פחד אולי לא יתן פרעה רשות ליוסף לצאת מן הארץ שלא יתעכב בארצו והלא תראה שהוצרך יוסף לחלות פני בית פרעה שיבקשו עליו מפרעה שילך, והוא ענה כאשר השביעך, כי בעבור השבועה יתרצה בזה:

וכן:

ספורנו מ"ז ל"א

השבעה
לי –
למען יהיה לך פתחון פה נגדם אם ירצו למחות:
וישתחו ישראל. להודות לקונו על שחננו להשיג זה מאת בנו כענין ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה':

ד.
מ"ז ל'.

אנכי אעשה כדברך

בראשית
רבה צ"ו
בכת"י:

אמר ר' יצחק:
העבד עשה כעבדותו ובן חורין עשה כחירותו.
העבד עשה כעבדותו שנאמר (בראשית כ"ד ט'): "וישם העבד את ידו"; ובן חורין עשה כחירותו: "ויאמר:
אנכי אעשה כדברך".

הסבר את הרעיון הכלול בדברי המדרש הזה.

ה.
מ"ח א'.

ויאמר ליוסף הנה אביך חולה.

מפסיקתא
רבתי:

הרי כל שבחו של יוסף שהיה מפליג על כבוד אביו, ולא נכנס אצלו בכל שעה?!
שאלולי שבאו אחרים ואמרו לו:
"אבא חולה", לא היה יודע?
אלא להודיעך צדקו,
שלא רצה להתייחד עם אביו,
שלא יאמר לו:
האיך עשו בך אחיך? – ומקללם…
לפיכך לא היה הולך אצל אביו כל שעה.

1. היש למצוא סמך בפרשתנו לכך,
שלא היה יודע יעקב עד מותו, מה עשו השבטים ליוסף?

2. מה היא הקושיה הגדולה שמתקשים בה רבים מן המפרשים על התנהגות יוסף, שאפשר לתרצה בהסתייע על מדרש זה?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ותשע (תש"ל)

פרשת ויחי

פרק מ"ז כ"ח–ל"א;
מ"ח א'-ז'

א.
שאלות ודיוקים ברש"י

ב.
מז,
ל.

ויאמר אנכי אעשה כדברך.

אור
החיים:

צריך לדייק למה הוצרך לומר לו כן,
והיה לו לעשות המעשה בפועל,
וזאת תהיה תשובתו,
כמו שמצינו גם–כן לאליעזר עבד אברהם, כשאמר לו אברהם (כ"ד ג') "שים נא ידך תחת ירכי"
היתה תשובתו: (כ"ד ט') "וישם העבד את ידו" וגו'.

ישב קושיתו!

ג.
מח,
ז'.

ואני
בבואי
מפדן
מתה
עלי
רחל
בארץ
כנען
בדרך
בעוד
כברת
ארץ
לבוא
אפרתה
ואקברה
שם
בדרך
אפרת
–
היא
בית
לחם.

רש"י:

ד"ה
ואני: ואע"פ שאני מטריח עליך להולכני להיקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך, שהיא מתה סמוך לבית–לחם.

ד"ה
ואקברה
שם: ולא הולכתיה אפילו לבית–לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי,
אבל דע לך שעל–פי הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבנים,
כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם,
יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיהו ל"א)
"קול ברמה נשמע,
נהי בכי תמרורים,
רחל מבכה על בניה, מנה להינחם על בניה כי איננו". והקבה"ו משיבה (ירמיהו שם) "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה,
כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב,
ויש תקווה לאחריתך נאום ה'.
ושבו בנים לגבולם".

רמב"ן:

ד"ה ואקברה שם.
אחרי הביאו כל דברי רש"י הנ"ל.

וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמר באגדה זו. ושמא זהו מה שאמר הכתוב,
"מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך",
כלומר:
בדרך אשר יעברו בה בניה מתה ושם קברתיה לטובתם,
כי היא לא מתה "בדרך"
רק ברמה, שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה, אבל בדרך של עתיד מתה,
והכתוב לא יפרש בעתידות, רק ירמוז בהם.

ועל דרך הפשט גם כן אמר לו כן כמתנצל,
שלא יחר יוסף בראותו חפצו בקבורת המערה,
על שלא קבר אמו שם – וכאשר קבר שם את לאה – ולכך אמר לו,
כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ, כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב,
ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמם למערת המכפלה ואיה הרופאים והרפואות לחנוט אותה, וזה טעם "עלי".

ואע"פ שמערת מכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום,
היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית ולא יגיעו שם רק בימים רבים, וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו…

ואני סבור, שהיו אלה דברי התנצלות וגם יוסף יודע שמתה בדרך ונקברה בארץ וכבוד עשה לה במותה,
אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה,
כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו ולאה היא הנשאה לו ראשונה בהיתר,
ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחתה.

1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?

2. מהו הרמז שמוצא הרמב"ן בלשון הכתוב לדברי האגדה המובאים ברש"י?

3.*
הסבר את דברי הרמב"ן:
"הכתוב לא יפרש בעתידות, רק ירמוז בהם".

ועיין גם דברי
הרמב"ן
י"ב
ו' ד"ה
ויעבר
אברהם
בארץ עד
"ולמד
על העתיד".

ויעבר
אברם
בארץ עד
מקום שכם
– אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול,
הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים,
ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד…

האם דברי הרמב"ן הם חיזוק לדברי האגדה או דחייתם?

4. במה שונה פירושו "על דרך הפשט"
מדברי רש"י?

5. במה מסכים הרמב"ן בפרושו "על דרך הפשט"
עם דברי רש"י;

(שים לב שהרמב"ן פותח פירושו "ועל דרך הפשט גם כן אמר לו…")

6. מה ההבדל בין פרוש הרמב"ן "על דרך הפשט"
לבין פירושו "ואני סבור"?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ל]

פרשת ויחי

פרק מ"ז,
מ"ח

המעבר מפרשת ויגש לפרשתנו מוזר הוא. אין בו לא פרשה פתוחה ולא סתומה וכבר היה מי שאמר שבאמת צריכה הייתה פרשתנו לפתוח בפ'
מ"ז כ"ו,
אלא שלא רצון מסדרי הפרשיות להפסיק בפ'
כ"ו במלים "אדמת הכהנים לבדם לא הייתה לפרעה" ולכן המשיכה בפ'
וישב ישראל… ובאמת באים ארבעת הפסוקים הראשונים של פרשתנו כדי להבליט את הניגוד בין דור הבנים – בני יעקב – לדורות האבות, בייחוד לשלישי שבאבות.

שפר חלקם של יעקב ובניו במצרים והם פרים ורבים שם, וניתנה להם ארץ גושן לא בלבד לגור בה אלא כבר נאחזו בה, אבל אין זו הארץ המובטחת להם, "ולא כאלה חלק יעקב" והאב עיניו לארץ היעוד, לארץ האבות אשר הבטיחה ה'
לבנים לאחוזת עולם.
ואם לא זכר למות בה – הנה מצווה הוא את בנו לקברה שם.

השאלות ברש"י הפעם אינן קשות, בשאלה א2 יש להיזהר. הקושי אינו אותו המיושב בדבריו בראשית ל"ב ז' ד"ה באנו אל אחיך אל עשו וכן אותו קושי המיושב ברש"י בבראשית כ"א י' עם בני עם יצחק (ועיין גליון וישלח תשכ"ז שאלה ב2).
אע"פ שמבנה הפסוק אחד הוא בשלושתם. מכל השאלות ברש"י קשה הפעם רק האחרונה (ומי שאינו מצוי – או אינו מעונין – בשאלות לשון, ידלג עליה) ויובאו בזה מדברי
פרשנו
של רש"י
בעל באר
יצחק:

מלת "עד"
בא להורות או גבול המקומי או גבול הזמני, ובשתי הבחינות הוראתו אם כל השטח המקומי מהתחלתו עד הגבול כמו (יהושע א' ד')
"מהמדבר…
ועד הנהר… יהיה גבולם", ואם על כל משך הזמן מתחילתו עד הגבול כמו (שופטים ג') "ויוחילו עד בוש".
ואם כן – לא יפול מלת "עד"
רק על הפעולה הנמשכת מהתחלת הזמן עד סופו.

והנה מלת "עד"
בכתוב שלפנינו היא על גבול הזמני אבל לא יפול בכאן גדרה הנ"ל,
שאיך יתכן לומר שנולדו אפרים ומנשה מעת הפרד יוסף מיעקב עד בוא יעקב אצלו?! ואם כן – לא ירשם כאן במלת "עד"
לא התחלת פעולת הולדת בני יוסף ולא סופה. לזה כתב רש"י שמלת "עד"
כאן הכוונה בה כמו "לפני".
אמנם תיקון המלה "עד"
בכאן איננו להגביל משך הפעולה בזמן המוגבל והוא התחלה וסוף פעולת הלידה, זולתו להגביל הזמן שבו היתה הפעולה ההיא (= הלידה),
ומורה שלילת הזמן המוקדם והמאוחר.

… ותחילה כתב רש"י עיקר הכוונה בלשון "לפני בואי אליך"
ואחר–כך ביאר תיקון מלת "עד",
כלומר שנולדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך.
והבן זה.

לשאלה ב לסירובו של יוסף להשבע (עד שדורש אביו ממנו במפגיע בשניה) יפים הם דברי האגדה בראשית רבה צ"ו
(בכתי,
ע"פ
תורה
שלמה).

אמר ר' יצחק:
העבד עשה כעבדותו ובן–חורין עשה כחירותו.
העבד עשה כעבדותו,
שנאמר (בראשית כ"ד ט') "וישם העבד את ידו"… ובן חורין עשה כחירותו: "ויאמר אנכי אעשה כדברך".

כלומר:
בן חורין אמתי עושה את הישר והטוב מתוך בחירתו החפשית, מתוך חירות פנימית ואין צורך לשים עליו אזיקי שבועה ולקשרו ע"י אמצעי כפיה חיצוניים. אך אם ישאל השואל: למה בכ"ז מפציר בו אביו שישבע?
התשובה:
שיהא לו אמצעי לחץ על פרעה אשר אולי יסרב לבקשתו. ועיין לזה גליון ויחי תשי"א שאלה א.

פרק מ"ח העוסק בשיחתו האחרונה של יעקב עם יוסף לפני מותו רצוף זכרונות של ימים שעברו,
נשמעים הדים לדברים רבים ושונים שנאמרו לו ושאירעו בחייו.
המית לבו בזכרו את רחל ואת מותה ואת קבורתה נשמעת מתוך פסוק ז'
("מתה עלי"). פסוק זה העסיק מאז פשטנים ודרשנים, פיטנים ומשוררים בכל הדורות.

יש לשים לב לכך שדברי הרמב"ן המובאים בשאלה ג כוללים שלוש דעות שונות: דברי המדרש המובא ברש"י,
והסבר דבריו; פירושו על דרך הפשט והוא הפירוש המקובל אצל הפשטנים;
דעתו של הרמב"ן "ואני סבור". בשום פנים אין לערבב את הדעות האלה או להשתדל לפשר ביניהן (שאלות ד1, 4, 5, 6).

שאלה ד3 אינה אלא למבינים,
והיא סטיה מענין שעורנו באשר עוסקת היא בדרך פרשנותו של הרמב"ן בכלל – ולאו דוקא במקומנו אם רוצה המורה לעסוק בה,
יעשה זאת רק בקהל מבינים ולאחר גמר למוד הפרק,
בסוף השעור. ואם מעונינים שומעיו להכיר קו זה בפרשנותו של הרמב"ן ידגים המורה את דבריו גם ממקומות אחרים ברמב"ן,
כגון כ"ו כ' ד"ה ויקרא שם הבאר עשק,
או ל"ב ט' ד"ה והיה המחנה הנשאר לפליטה.

המורה והמדריך המלמד צעירים (חברת נער עולה,
עדה או שבט בארגון נוער,
כתת בית–ספר וכו') יקרא לפני תלמידיו מתוך שירו של שמשון מלצר "אשירה לרש"י"
את הקטע העוסק בפסוקנו (הודפס גם בגליון ויחי תשי"ב)
ויראו הצעירים כיצד התבשמו הדורות הקודמים, זקנים עם צעירים,
ועד ילדי החדר,
מריחו הטוב של פסוק זה ושל דברי המדרש הנאמרים עליו וכיצד התנגנו הדברים בלבם.

שמשון
מלצר: אשירה
לרש"י

(ספר
השירים
והבדלות)

… ולאורם של נרות הפרפי"ן שהעלינו עלתה דמותו של יעקב,

זקן חלוש ותשוש מיסורין ומתחזק לישב על המטה,

והוא משתחוה לפני בנו השליט (תעלה בעדניה סגיד ליה!)

והוא מצטדק לפניו ומסביר: ואני בבואי מפדן…

שרנו כלנו בחם,
ברננה,
בנגון היוצא מן הלב:

"ואני – ואני יעקב, בבואי – כשבאתי,
מפדן – היא פדן–ארם,

מתה – נפטרה,
עלי – בגללי,
רחל – רחל אמך…

ואף–על–פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען,

ולא כך עשיתי לאמך… ויודע אני שיש בלבך עלי.

אבל דע לך שעל–פי הדבור קברתיה שם… כשיגלה נבוזראדן…"

שרנו כלם בחם,
ברננה,
בנגון היוצא מן הלב –

מלבו של יוסף שאמו נקברה בשדה בצדי הדרכים,

מלבו של יעקב שהאהובה והנעימה גם במותה ממנו נפרדה,

מלבה של רחל היוצאת על קברה ובוכה ומבקשת רחמים,

מלבם של ישראל שהגלום שבאים כבולים בשלשלאות של ברזל,

ומלבו,
כביכול,
העונה לרחל: יש שכר לפעלתך…