גיליונות נחמה – בראשית 6

גליונות לעיון בפרשת השבוע

בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים וחמש (תשל"א)

בראשית – בני האלוהים

פרק ו פסוקים א – ג

א.
בראשית פרק ו פסוק ב:

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ:

מדרש רבה בראשית פרשה כו פסקה ה

ויראו בני האלהים:
רבי שמעון בן יוחאי קרא להון בני דייניא.

רבי שמעון בן יוחאי מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא.

תני רבי שמעון בן יוחאי:

כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה.
כומריא גנבין אלהיא מאן מוֹמֵי ביה, (מי ישבע בה –בע"ז)
או מאן מקרב (מי יקריב אליה קרבן)!

1.
היכן מצינו בתורה 'אלוהים'
בהוראה שבה מפרש רבי שמעון בן יוחאי את המילה 'אלוהים'
בפסוקנו?

2. למה מקלל ר'
שמעון בן יוחאי את אלה המפרשים את פסוקנו שלא כפי פירושו?

3.
א.
א.
אורבך
בספרו
חז"ל
– פרקי
אמונות
ודעות
עמ' 147 הערה
24:

"התרגומים הארמיים התחשבו בקללת ר'
שמעון בן יוחאי":

הוכח דבריו!

4.
הסבר את הרעיון הכלול בדברי ר' שמעון בן יוחאי "כל פרצה שאינה…"!

5.
העתק את המשל הארמי המובא בסוף דברי המדרש וסמן אותו בסימני פיסוק!

ב.
בראשית פרק ו פסוק ב:

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ:

ספרי פרשת בהעלותך פיסקא פו

כי
בערה בם
אש ה':…
אם כך היו הזקנים ק"ו לשאר בני אדם. כיוצא בו, (בראשית ו,ב)
ויראו בני האלהים את בנות האדם, מה היו בני הדיינים עושים,
היו אוחזים נשים מן השוק ומענים אותם.
אם כך היו בני הדיינים עושים ק"ו לשאר הטרטין.

התאוו תאוה: יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו מימיהם, ת"ל התאוו תאוה,
היו מתרעמין על המן שהיה יורד בכל יום, ולא היו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם שנאמר: וישובו ויבכו גם בני ישראל.
מלמד שאף הראשונים היו בני ישראל.

ויאמרו מי יאכילנו בשר: וכי מפני שלא היה להם בשר מתרעמים,
והלא כבר נאמר (שמות יב,לח):
וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר.
יכול אכלום במדבר והלא בכניסתן לארץ הוא אומר (במדבר לב,א)
ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן,
אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מן המקום.

רד"ק
פסוק
ב:

ויראו
בני
האלהים:
בני השופטים והגדולים ומנהיגי המדינות,
כי הם יקראו אלהים; כמו "אלהים לא תקלל"
(שמות כב,כז)
והדומים לו. וכן תרגם אונקלוס "בני רברביא"….

את
בנות
האדם: בנות – המון האדם החלושים,
שלא היה להם כח לעמוד כנגדם. וכאשר היו רואים בני הגדולים בנות העניים והחלושים, שהיו טובות, ר"ל:
יפות תואר ומראה,
היו עושקים ולוקחים אי זה שהיו בוחרים מכל הנשים.
ואותם שישרו בעיניהם היו פנויות או נשואות לבעל, כי מי שהיה גדול מחברו עושק אל חברו, ואין מציל מידם.

ואדם נאמר על הפחותים והחלושים,
כמו שאמר "גם בני אדם גם בני איש" (תהלים מט,ג):
"בני אדם" – הפחותים;
"בני איש" – הגדולים"…

שד"ל פסוק ב:

בני
האלהים: …
נראה לי, כי בני האלהים הם קצת מבני קין,
שהיו תועים בארץ,
והיה טבעם קשה ורע כקין אביהם, ובני שת היו מיושבים בקיבוץ מדיני, והיו נקראים בני אדם, וקצת מבני קין היו חזקים וגבוהי קומה מהם, והיו בני אדם מפחדים ונבהלים מהם והיו קוראים להם בני האלהים מפני גבהם ואימתם שהיתה מוטלת עליהם.
והנה בתחילה לא היו בני שת מתערבים בבני קין,
אך ברוב ימים התחילו בני קין לחטוף להם מבנות האדם, וקצת מהן נשארו אצל בעליהן,
וקצת חזרו לבית אמן וילדו שם, והבנות האלה ילדו בנים דומים בקצת לאבותם שהיו מבני האלהים, ואז נולדו בקרב חברת בני האדם אנשים גבוהים וקשים ורעים יותר משאר בני שת, ומאז והלאה התחילה חברת האדם להתקלקל.

מלבי"ם פסוק ב:

ויראו
בני
האלהים: ידוע בקורות העמים הקדמונים שהיו מאמינים שבני האלהים חושקים את בנות האדם, והיו מהבילים שכשהאשה טובה תמצא חן בעיני בני אלהים ויבואו אליהן וילדו להם.
וכמו שיפרש בפסוק ד, וסיפר שכפי מחשבת הדור ההוא והבליהם אמרו שבני אלהים הם רואים את בנות האדם כשהן טובות, אז ימצאו חן בעיניהם ויקחו להם נשים שבאופן זה זנו הנשים מתחת בעליהם עם אנשים שההבילו עליהם שהם בני אלהים, וחושקים בהן ויקחו אותן לנשים,
וכמו שיבאר בפסוק ד.

פסוק ד: הנפלים:
עתה יפרש מ"ש "ויראו בני האלהים את בנות האדם, מי היו בני האלהים, הם אלה שאמרו שהם בני אלהים ונפלו משמים, והגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן. כי נודע שבכל סיפורי העמים הקדמונים יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני האלהים שבאו משמים אל הארץ ומלכו עליה ונשאו נשים מבנות האדם ומהם עמדו גבורים ואדירים שרים ומושלים, כמו שימצא הקורא בסיפורי הדורות שראשית סיפורי ממלכת מצרים וחינא ומלכות יון יתחיל מן האלהות וחצי אלהות שהתהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם וספרו עליהם נפלאות וגבורות,
והם נעשו אלילים שהקימו להם מצבות ומזבחות ועבדו אותם בכמה עבודות מתועבות, כי ספרו על אליליהם מעשים של רצח וניאוף וכל מידות רעות,
עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה היתה בניאוף,
ואליל שעבדו אותו בזבחי אדם,
ועבודות האלה עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכ"ש שהיו בתקפם בימי משה,
וכל ספורי קורות מצרים התחיל באלילים בני האלהים שנפלו משמים ארץ בימי קדם.
לכן הודיע משה רבינו ע"ה כי הנפילים האלה שהם הענקים והעריצים שאמרו עליהם העמים בספוריהם שנפלו משמים והם היו בימים האלה וגם אחרי כן. שאז נמצאו ענקים וגבורי כח נוראים, שאמרו על עצמם שהם בני אלהים שנפלו משמים ועל כן קראם בשם נפילים על שם שנפלו לארץ,
והעם התחילו לעבוד אותם, וזה נמשך גם אחרי כן,
והם היו בני האלהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם,עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים באשר האמינו שנולדו מבני אלים.

אבל דע שכל הסיפורים וההגדות האלה שעליהם בנו כהני האליל כל ענייני הע"ז וסיפורי האלילים והמיטהאלאגיא שלהם הוא הכל שקר וכזב, היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים,
רק המה הגבורים אשר מעולם ואנשי השם,
שכל גבור שעמד בימים ההם,
או איש שעשה לו שם ע"י חכמתו ומעשיו היו מייחסים לו אלהות והיו אומרים שנפל משמים והיו מספרים עליו נפלאות והבלים הרבה,
וכל הספורים האלה מקורם התחיל מדור המבול ואילך, ושה היה שורש להשחתת האדם ולהעבודות הזרות והנכריות ואמונת שווא והבל אשר לכן ראה ה'
לקצר ימי האדם שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלהים המה.

בנו
יעקב
(בפירושו
הגדול
לספר
בראשית, בגרמנית.
תורגם
בתמצית
לאנגלית)בעמוד
45-46:

בני
האלהים –
הם בני אדם.
המבול יהיה עונש לחטאי בני אדם, ולכן שחיתותם צריכה להיות מתוארת.
הם היו בני אלהים בעיני עצמם ועם זאת מאוד ארציים…. ייתכן שהכינוי "בני אלהים" מובנו כאן אירוני.

והשווה:

תהלים פב פסוק ו:

אַנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם:

פסוק ז:

אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ:

1.
הסבר,
מה הן הדעות השונות בתפישת המושג "בני אלהים". סדרם לקבוצות.

2. מצא ראיה מלשון פסוקנו לכך,
שבני האלהים עשו חמס, כפי שהדבר מוסבר בספרי בהעלותך.

3.
הסבר מה הקשר בין פרשתנו לפרשת למך ד, יז–כד,
ועיין גיליון בראשית תש"י שאלות ב,ג,
ביחוד דברי הרלב"ג ודברי המלבי"ם שם!

ג.
בראשית פרק ו פסוק ג:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם – בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:

משנה
סנהדרין
פרק
י משנה
ג:

דור המבול אין להם חלק לעולם הבא,
ואין עומדין בדין,
שנאמר:
לא ידון רוחי באדם לעולם,
לא דין ולא רוח.

מסכת סנהדרין דף קח ע"א

תנו רבנן: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא שנאמר וימח את כל היקום אשר על פני האדמה וימח את כל היקום בעולם הזה וימחו מן הארץ לעולם הבא דברי רבי עקיבא. רבי יהודה בן בתירא אומר לא חיין ולא נדונין,
שנאמר:
"לא ידון רוחי באדם לעולם"
– לא דין ולא רוח.

דבר אחר: לא ידון רוחי,
שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה.

מדרש רבה בראשית פרשה כו פסקה ו

ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם: אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי:
איני נותן רוחי בהם בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא,
שנאמר (יחזקאל לו,כז):
"ואת רוחי אתן בקרבכם"….

רבי אומר: "ויאמר"
דור המבול לה'
"לא ידון"! א"ר עקיבא (תהלים י,יג)
"על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש"
– לית דין ולית דיין, אבל אית דין ואית דיין.

רש"י
בראשית
פרק ו
פסוק ג:
לא
ידון
רוחי
באדם:

לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם.לעולם:
לאורך ימים, הנה רוחי נידון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם כלומר לאורך ימים.

והיו ימיו מאה ועשרים שנה:
עד ק"ך שנה אאריך להם אפי,
ואם לא ישובו אביא עליהם מבול… ויש מדרשי אגדה רבים בלא ידון אבל זה הוא צחצוח פשוטו.

1. מה ההבדל בתפישת המילה "רוחי"
בין דברי הגמרא לבין פירוש רש"י?

2. מה ההבדל בתפישת הפועל "ידון"
בין דברי הגמרא לבין פירוש רש"י?

3. במה שונים דברי רבי ור'
עקיבא מכל השאר?
ומה אלצם לדרוש כך?

4.
היכן מצא ר'
עקיבא רמז לתשובה:
"אבל אית דין ואית דיין!"?

5.
ממפרשי המשנה יש שמסתמכים לפירוש דברי המשנה על יחזקאל לז. מה הסעד שניתן שם להבנת דברי המשנה כאן?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

על – פי הגליונות של נחמה ליבוביץ – שנה תשל"א

בראשית – בני האלוהים

פרק ו פסוקים א – ג

פרשה זו קשה היא ביותר לדעת כל המפרשים. והקושי העיקרי: מי הם "בני האלהים" אשר במעשיהם הרעים מלאו הסאה עד ל"וינחם ה' כי עשה את האדם". והדעות בשאלה זו רבות ושונות,
והבאנו רק מקצתן.

ר'
דוד הופמן בפירושו לבראשית (במבוא לפרק ו)
סוקר את הדעות השונות. לא הבאנו בגיליוננו את דעת פרקי
דרבי
אליעזר
(פרק
כב):

ר'
שמעון אומר: משת עלו ונתייחסו כל הדורות של צדיקים.
ומקין עלו ונתייחסו כל הדורות של רשעים המורדים והפושעים,
שמרדו בצורם ואמרו אין אנו צריכין לטיפת גשמיך ולא ללכת בדרכיך,
שנאמר:
(איוב כא) "ויאמרו לאל סור ממנו" ר'
מאיר אומר: גלויי ערווה היו מהלכין דורות של קין האנשים והנשים כבהמה ומטמאין בכל זנות איש באמו ובבתו ובאשת אחיו ובאשת רעהו וברחובות וביצר הרע של מחשבת לבם שנאמר:
וירא ה' כי רבה רעת האדם. ר'
אומר המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים ראו את בני דורותיו של קין גלויות בשר ערווה כוחלות עיניהם כזונות וטעו אחריהם ולקחו מהן נשים שנאמר:
ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. ר'
יהושע אומר המלאכים אש לוהט הם שנ'
משרתיו אש לוהט והוא בא כבעלת בשר ודם ואינה נשרפת את הגוף אלא בשעה שנפלו ממקום קדושתן חזר כחן וקומתן כבני אדם ולבשו גוש ועפר שנ' לבש בשרי רמה וגוש עפר ר' יצחק אומר הענקים נולדו מהם המהלכין בשרירות לבם ובגובה קומתם ומשלחים ידם בכל גזל וחמס ובשפיכות דמים שנאמר: ושם ראינו את הנפילים ואומר הנפילים היו בארץ.

דעה זו היא קדומה מאד.
כבר בדברי פילון,
יוסף בן מתתיהו ב'קדמוניות'
וכן בכמה מן הספרים החיצוניים כמו בספר היובלות, בספר חנוך.

ולפי
דעת
ר' דוד
הופמן
היא
הקרובה
לפשוטו
של
מקרא. שם
עמוד
קל"ג:

פסוק יא מלמדנו שהשחתת האנושות היתה בכך ש"ותלמלא הארץ חמס".
חמס זה בוצע ע"י אשר הצטיינו בכח גופני מיוחד. אצל ענקים בעלי זרוע אלה נתגלה החמס לראשונה (השווה "כי חתית בארץ חיים", יחזקאל לב,כז),
והוא פשט והפך לנחלת הכלל עד שכל דאלים גבר,
עד שכל החזק מחברו דכאהו ככל אשר יוכל. אך כיצד היו ומנין באו ענקים בעלי כח על טבעי אלה?
מצינו שה' העניק לו לשמשון כח על טבעי כזה – למען יציל את עמו. אך לשם מה מעניק ה'
כח כזה לשודדים וחמסים אלה?
מכיוון שענקים בעלי כח על טבעי כאלה אינם מתהווים בדרך הטבע,
עונה הכתוב על שאלת התהוותם – כוחות על אנושיים יצרו בעלי כח אלה.
כוחות אלה נקראים בפי הכתוב "אלהים".
ואלה שנוצרו בכח השפעתם – "בני אלהים". אין הכתוב מכיר רק מלאכים טובים. הוא מכיר שטן ועזאזל כיסודות הרע, וברור שכוחות מסוג זה היו פעילים ביצירת ענקים אלה,
אף כי מעבר להשגתנו הוא להבין, כיצד ייתכן שכוחות רוחניים במהותם יעשו כנגד הרצון האלוהי ויבקשו להרוס את הסדר שהוא התקין.
ברם,
הן הכתוב הן חכמינו ז"ל מניחים אפשרות זו.

ואולם הרוב המכריע של פרשנינו מתנגד לפירוש זה.

ושד"ל
אף
מנמק
את
התנגדותו:
לפסוק
ב: בני
האלהים:

דעת קצת מן הקדמונים שהכוונה על המלאכים הנקראים "בני האלוהים" באיוב (א,ו);
לח,
ז).
ואמנם אע"פ שהמלאכים הנזכרים בתורה כאילו מתראים לבני אדם כבעלי גוף ואוכלים ושותים, הנה הם תמיד מצויירים נעלים מתכונת האדם,
באופן שנראה ברור,
שהגוף שהיו מתראים בו, לא היה גופם ממש, אלא גוף מושאל לשעה; ובכלות שליחותם היו פושטים אותו והיו עולים למרום. ומלבד זה אם היה, שהמלאכים גרמו הקלקול,
היה ה' מעניש אותם כדרך שהעניש את הנחש, וכאן לא הזכיר דבר מזה;
על כן נראים דברי אונקלוס ואחרים רבים,
האומרים כי הכוונה בני האלהים הנזכרים כאן לא על המלאכים, אלא על בני אדם המכונים כך,…

פסוק ג:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם – בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:

אף הוא קשה מאד וכפי שייראה מן המקורות שהובאו בשאלה ג,
נתפש תפישות שונות.
רוב פרשנינו תופשים אותו כדברים המבשרים את הפורענות העתידה לבוא, לא שניתנת עוד אורכה (של 120 שנה).
אך יש גם המפרשים אותם כדברי מידת הרחמים:

רבינו
יוסף
בכור
שור: פסוק
ג:

לא
ידון
רוח
באדם: כמו "ויהי כל העם נדון" (שמואל–ב יט, י),
כלומר:
לא אהיה דן עמהם לעולם לפי מעשיהם,
שלא אעשה להם לפנים משורת הדין, כי כשאדם חטא לא רציתי להמיתו מיד ולבראת אחר,
וגם כשחטא קין לא רציתי להורגו, אלא מסרתי לו אות לבלתי הכות אותו כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, ולא יוכלו לעמוד על שורת הדין, וגם אילו, בשגם הוא בשר כמו הראשונים אעשה להם לפנים משורת–הדין ואאריך קץ פורענותם מאה ועשרים שנה אולי ישובו,
ועל דרך זה תרגם אונקלוס.

אשר לפועל "ידון"
הרי שרבו פירושיו.
יש המפרשים אותו מלשון ריב ומדון, ויש המפרשים אותו מלשון דין ומשפט, והחוקרים החדשים מפרשים אותו על פי שפות שמיות קדומות בהוראת *)"להישאר בהתמדה".

*) ה'
נפח מרוחו באדם על מנת שישלוט בארצי,
אך מכיון שבני האדם השחיתו דרכם – נדכאה הרוח,
וה'
החליט למחות את האדם מעל פני האדמה.
– לא ידון… לעלם,
כלומר:
לא לעולם יימשך מצב זה של דיכוי הרוח. (הופמן
עמ' קלה)

וראה מ.ד.
קאסוטו,
מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון כרך א עמ'
105.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ; שנה עשירית (תשי"א)

בראשית – בני האלוהים

פרק ו'
א'-ד'

מצאנו לחכמים דעות שונות בענין בני האלוהים והנה מקצתם:

ספרי
בהעלותך
י"א
ב':

ויראו
בני
האלוהים… מה היו בני הדיינים עושים?
היו אוחזים נשים מן השוק ומענים אותם.
אם כך היו בני הדיינים עושים קל וחומר לשאר הדיוטין.

בראשית
רבה כ"ו
ה':

בני
האלוהים: ר'
שמעון בן זכאי קרא להון בני דיניא.
ר'
שמעון בן יוחאי מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא. תני רשב"י:
כל פרצה שאינה מן הגדולים – אינה פרצה. (מתנות כהונה: שמתוך שהגדולים פורצים הגדר כלם עושים אחריהם ככה.)

תרגום
אנקלוס:

רש"י:

(ב)
בני
האלהים
– בני השרים והשופטים.
ד"א בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום אף הם היו מתערבים בהם. כל אלהים שבמקרא לשון מרות וזה יוכיח (שמות ד) ואתה תהיה לו לאלהים (שם ז) ראה נתתיך אלהים:

כי
טבת הנה
– אמר רבי יודן טבת כתיב כשהיו מטיבין אותה מקושטת ליכנס לחופה היה גדול נכנס ובועלה תחלה (ב"ר):

מכל
אשר בחרו
– אף בעולת בעל אף הזכר והבהמה (ב"ר):

ד.
הנפלים
– על שם שנפלו והפילו את העולם ובלשון עברית לשון ענקים הוא:

הגבורים
– למרוד במקום:

רד"ק:

ויראו
בני
האלוהים: בני השופטים והגדולים ומנהיגי המדינות,
כי הם נקראו אלוהים, שמו (שמות כ"ב)
"אלוהים לא תקלל"
והדומים לו…. ד"ה את בנות האדם: בנות המון האדם החלושים, שלא היה להם כח לעמוד כנגדם; וכאשר היו עושקים ולוקחים איזה שהם טובות מכל האנשים ואותן שישרו בעיניהם, הן פנויות או נשואות לבעל,
כי מי שהיה גדול מחברו עושק את חברו ואין מציל מידם;
ו"אדם"
נאמר על הפחותים והחלושים, שנאמר (תהילים מ"ט):
"גם בני אדם גם בני איש", "בני אדם" – הפחותים,
"בני איש" – הגדולים.

מלבי"ם:

ידוע בקורות העמים הקדמונים, שהיו מאמינים שבני אלוהים חושקים את בנות האדם והיו מהבילים, שכשאשה יפה תמצא חן בעיני אלוהים ויבואו אליהן וילדו להם. וספר כפי מחשבת הדור ההוא והבליהם אמרו,
שבני אלוהים רואים את בנות האדם שהן טובות וימצאו חן בעיניהם ויקחו להם נשים; שבאופן זה זנו הנשים מתחת בעליהן עם אנשים שההבילו עליהם, שהם בני אלוהים.

והגדרות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן, כי נודע שבכל ספורי העמים הקדמונים יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלוהים שבאו משמים אל הארץ ונשאו נשים מבנות האדם ומהם עמדו גבורים ומושלים, כמו שימצא בספורי מצרים וחינא ומלכות יון מן האלוהיות וחצי אלוהות,
שהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם והם נעשו להם אלילים, וספרו עליהם מעשים של רצח ונאוף וכל מדות רעות,
עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה היתה בנאוף,
והאליל שעבדו אותו בזבחי אדם,
והעבודות האלה עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכל שכן שהיו בתקפם בימי משה…
לכן הודיע לנו משה רבנו ע"ה כי הנפילים האלה שהם הענקים והעריצים היו בימים האלה וגם אחרי כן,
שאז נמצאו גבורי כח נוראים,
שאמר על עצמם שהם בני אלוהים שנפלו משמים, והעם התחילו לעבוד אותם. והם היו בני האלוהים שבאו אל בנות האדם שנפלו משמים, והעם התחילו לעבוד אותם. והם היו בני האלוהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים. – אבל דע, שכל הספורים וההגדות האלה שעליהם בנו כהני האליל, כל עניני הע"ז וספורי האלילים והמיתולוגיה הוא הכל שקר וכזב, "היעשה לו אדם אלוהים והמה לא אלוהים?!"
רק המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם,
שכל גבור שעמד בימים ההם או איש שעשה לו שם ע"י חכמתן היו מיחסים לו אלוהות ואומרים שנפל משמים,
וזה היה שרש להשחתת האדם ולע"ז ואמונת שוא והבל, אשר לכן ראה ה' לקצר ימי האדם,
שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלוהים המה.

בנו
יעקב
בספרו
Genesis (תרגום
מגרמנית):

יתכן שהכנוי "בני אלוהים" מובנו כאן אירוני כמו (תהלים ע"ח)
"אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם – אכן כאדם תמותון…"

1.
הסבר מה הן הדעות השונות של הנ"ל בהסבר המושג "בני אלוהים". סדרם לקבוצות!

2. מצא ראיה מלשון הכתוב לכך שנעשה כאן מעשה חמס!

3.
הסבר מה הקשר בין פרשתנו לפרשת למך ד' י"ז–כ"ד?

ועיין גליון בראשית תש"י ב;ג.
ביחוד דברי רלב"ג והמלבי"ם שם!

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ; השנה העשרים (תשכ"א)

בראשית

פרק ו'
פסוקים ה'-ח'

א.
שאלה כללית

קאסוטו
"מאדם
עד נח"
עמ'
176 מצביע על ההקבלות שבין פסוקי פרקנו לבין פסוקים אחדים בפרשת בראשית:

קאסוטו:
מעיר
לזה:

הקבלת המלים מורה על הקבלת הענין. הפעם ההקבלה היא נגודית.

1.
הסבר מהי משמעותה של הקבלה זו, מה באה ללמדנו?

ב.
פסוק ה'.

וכל יצר מחשבות לבו רק רע

שד"ל ד"ה וכל יצר:

מה שהלב קורא ומציירו בדמיונו.
והמלה מלשון "יצירה",
כמו (ישעיה כ"ט ט"ז)
"ויצר אמר ליוצרו",
ומצאנו לשון יצירה במחשבה, "הנה אנכי יוצר עליכם רעה וחושב עליהם מחשבה" (ירמיהו י"ח י"א)
אבל (תהילים ק"ג י"ד)
"כי הוא ידע יצר יצרנו"
אין ענינו כן,
אלא – יצירתנו ותולדתנו, מאין נוצרנו.

– מה רצה לתקן בדבריו אלה?

ג.
פסוק ו'.

וינחם
ה'
כי
עשה
את
האדם.

פסוק
ח':

כי נחמתי כי עשיתים.

ראב"ע:

ד"ה
וינחם
ה' – ידוע כי לא אדם הוא להנחם רק דברה תורה בלשון בני אדם כי המשחית מה שעשה יראה שניהם.

בכור
שור:

ד"ה
כי נחמתי
כי עשיתים
– וכן (שמואל א' ט"ו י"א):
"נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מארחי"
וכן ש(שמות ל"ב י"ד)
"וינחם ה' על הרעה".

ומקשים על כל אלו (במדבר כ"ג י"ט):
"לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם"?

ויש לך להבין כי בשלושה דרכים הנחמה באה, כי פעמים אדם נודר לחברו לעשות לו טובה או רעה ומתחרט בעצמו ואינו עומד בדבורו,
ואע"פ שיש לאל ידו לעשות אבל אינו רוצה, וזה כזב שכוזב לו; ופעמים סבור שיכל לעשות לו ואין לאל ידו לעשות,
ומתנחם בעל כרחו מחמת האונס,
ועל אלו שתים הוא אומר:
"לא איש אל ויכזב", אלא מקיים דברו,
"ובן אדם ויתנחם"
מחמת שאין לו – והיא כל יכול;
ולפי שהיה אומר לו בלק (במדבר נ"ג י"ז):
"מה דבר ה'?"
כלומר:
"חזור מן הברכה לקללה!" לכן ענה לו:
"לא איש אל ויכזב, שלא יעמוד בדבורו,
כי כל דבריו אמת, ובן אדם ויתנחם,
מחמת שאינו יכול לקיים, כי לא קצרה ידו".

אבל יש נחמה שלישית שאינה באה מחמת זה שנודר,
אלא מחמת אותן שנודרין להם,
כגון אם ידבר הקב"ה על גוי וממלכה להרע להם, כמו על אותם של נינוה,
ודאי מדעת כן הוא אומר יעמדו במרדן ואם שבו – ישוב מחרון אפו וייטיב להם,
ודברו הוא אמת.
וכן הפך, אם אמר להטיב להם, והם קלקלו, וזהו כבודו של מעלה.

וכן כשברא הקב"ה אדם, לכבודו ברא ולשמשו,
כמו שכתוב (ישעיה מ"ב ז') "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו,
יצרתיו,
אף עשיתיו" וכיון שקלקלו, הריני עושה עצמי כאלו נחמתי,
ואנחם,
ומכל מקום החזרה מהם באה;
וכך שאול כשהמליכו,
מדעת כן המליכו,
שלא יעבור על רצונו של מקום, והוא פשע, ולפיכך גרמו לו עונותיו שאעשה עצמי כמתנחם,
ואע"פ שידע מתחילה שיקלקלו, כי הכל גלוי לפניו, בראם כדי שיוסרו בם אחרים ולא יקלקלו מעשיהם.

הכתב
והקבלה:

ד"ה
וינחם
ה' – פירושו וירחם ה',
כמו (הושע י"א)
"יחד נכמרו נחומי"
דתרגומו – "רחמי".
וכן (יונה ג' ט')
"מי יודע ישוב וניחם האלוהים"
דתרגומו "ויתרחש"…

וטעם המקרא שהתנהג ה' עמהם במידת רחמיו,
להאריך להם מאה ועשרים שנה,
אולי ישובו אף שמצד מעשיהם הרעים היו ראויים מיד להשחיתם, מכל מקום לא רצה לאבדם מיד, לפי שהם מעשה ידיו וחס עליהם…

1. שני קשיים רצו פרשנים אלה ליישב. אלו הם?

2.
התוכל להביא ראיות מספרי המקרא (תורה,
נביאים וכתובים) לכל אחד משמושי ה"נחם"
האמורים במפרשים?

3. מהי חולשתו של פירוש הכתב והקבלה?

קאסוטו
מאדם ועד
נח עמ'
177

ד"ה
וינחם
ה' כי
עשה את
האדם: שלשה פעלים יש בפ' זה:
נחם,
עשה,
עצב.
וכל שלשת השרשים האלה באו כבר ודוקא באותו הסדר,
בתחילת דבריו של למך (ח'
כ"ט)
"זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו"
בודאי אין זה מקרה. לכל הפחות יש כאן הקבלה בצורה, הקושרת את שתי הפסקות זו בזו. ואולי יש גם הקבלה נגודית בענין. למך היה מקוה שבנו יהיה מקור תנחומים מן העצבון היוצא ממעשי ידיהם של בני אדם העובדים עבודה קשה באדמה הארורה; אבל לא שם לב לזה,
שכשם שמעשיהם של בני אדם במקצוע העבודה החמרית. היו גורמים עצבון לבעליהם, וכשם שבני אדם משתוקקים היו לתנחומים על העצבון הנגרם להם ע"י מעשיהם החומריים,
כך הבורא מתוך עצבון לבו היה ניחם על שעשה את האדם בארץ.

4.
העוסק קאסוטו באחת השאלות שהעסיקה את הפרשנים שבשאלתנו הקודמת?
הקרובים דבריו לאחד מן הפרשנים דלעיל – אם לא?

ד.
פסוק ו:

ויתעצב
אל
לבו

רמב"ן

... והענין,
כי "המה מרו ועצבו את רוח קדשו" (ישעיה כ"ג י') בפשעיהם.
דענין "אל לבו", כי לא הגיד זה לנביא שלוח אלוהים,
וכן הלשון במחושב כדרך (בראשית כ"ד מ"ה)
"אני טרם אכלה לדבר אל לבי" וזולתו.

מדרשי
התורה: לאנשלמה
אשתרוך
(מברצנולה
במאה
ה-14)

ויתעצב
אל לבו:
יש אומרים שכנוי "לבו"
שב אל האדם,
כי ניחם במה שעשה את האדם, וזה כי עשה אלוהים את האדם ישר ונתן לו בשכלו לבחור בטוב ולמאוס ברע, והוא הרבה אשמה ונתעצב ונתעצם ללכת אחרי שרירות לבו ורוע תכונתוף כמו (תהילים קל"ט)
"וראה אם דרך עוצב בי"…,
כי אמר דו:
ראה אם נטה לבבי בדרך עוצב ותכונה רעה ונחני בדרך מישור.
או אמר "אל לבו" כמו על לבו.
והרצון שלא נתעצב ה' בבריאת האדם במה שעשהו, כי כבר עשאהו בשלמות. רק נעצב על לבו של האדם ועל חפצו ורצונו לרע לו.

הסבר במה אפשרויות לפרוש פסוקנו מבחינה תחבירית קיימות (הן אלה המובאות בפרושים דלעיל,
הן אלה שאינן מובאות). ואיזו מהן הנראית לך ביותר?

1.
היכן מצינו במקרא "אל"
בהוראת "על"
כפי שמפרשו בעל מדרשי התורה בפרושו השני?

חידה

פסוק
ט':

ונח
מצא
חן.

בכור
שור:

צחות לשון העברי להפך אותיות השם על אדם טוב לטובה ועל אדם רע לרעה.

– מצא דוגמא בספר בראשית ההופכות אותיות שמו של אדם רע – ל…? (במקביל למקומנו).

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)

נח

ו – ז

א.
שאלת כללית:

השווה את הפסוקים המקבילים בפרק ו' ובפרק ז', כגון: