גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה העשרים ואחת (תשכ"ב)
נח
פרק ח
א.
בראשית פרק ז פסוק כד:
ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום:
בראשית
פרק ח
פסוק א
:
ויזכר אלקים את נח …
אבן
עזרא פרק
ז פסוק
כד:
ויגברו
המים
חמשים
ומאת
יום: בעבור שנבקעו המעיינות,
גם היה גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד כי פירוש "אנכי ממטיר על הארץ …"
(ז,
ד)
– תמיד בלי הפסקה,
והעד שאמר "ויכלא הגשם" (ח,
ב).
ר'
נפתלי
הרץ ויזל:
"אמרי
שפר" (פירוש
לבראשית
יו"ל
בחב' מקיצי נרדמים
,1868 ליק
Lyck-),
ויזכר
אלוקים
את נח
(ח,
א):
השומע סבור שמקצה חמשים ומאת יום נזכר אלוקים את נח ואשר אתו בתיבה והעביר רוח ושכך תגבורת המים ואז נסגרו מעיינות תהום, וכלה הגשם מן השמים …
והאמת הברור בעיני לסדר המקראות איננו כן,
אלא אמר, שחתם בספור המבול ועד כמה גברו המים וכמה ימים עמדו בגבורתן,
לספר על הסדר הצלת נח ואשר אתו התיבה, ואיך נמשכו הדברים שפסק המבול וחסרו המים עד שיבשה הארץ, והחל "ויזכור אלוקים את נח ",
וזה היה מקץ ארבעים יום שירד הגשם ושגברו המים ט"ו אמה מלמעלה לכל ההרים הגבוהים, שבאמצעות זה מחה את כל היקום ולא נשאר כי אם נח ואשר אתו,
אז זכר את דבר קדשו והברית שהקים עם נח,
– לעשות קץ למטרות עוזו המפחד והמבהיל, ולא חפץ שיגברו וירדו המים עוד על הארץ להשחיתה יותר מדי,
ואז "ויעבר אלוקים רוח על הארץ",
והרוח הזה טהר את השמים והפיץ את העננים, גם סגר בעד המעיינות שלא יזובו עוד מים, וע"י הרוח הזה "וישכו המים", הן זעף מי הגשם ממעל,
הן זעף מי המעיינות שמתחת.
…
קאסוטו
מנח
עד אברהם
(עמ'
-68, תשכ"ה
): (ח,
א)
ויזכור:
אין הכוונה שזכר לאחר שעברו אותם חמשים ומאת יום שעליהם מדובר בפסוק בקודם,
שהרי נאמר אחר כך (ח,
ב)
"ויסכרו מעינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם",
וזה שייך כמובן לסוף ארבעים היום של ירידת הגשם.
הפירוש של פעלים אלו ("ויזכר",
"ויסכרו",
"ויכלא")
כעבר מוקדם (וכבר מקודם זכר,
וכבר מקודם נסכרו וכו') בוודאי אינו נכון ואינו מתאים לטיב הלשון העברית, כמו שכבר ראינו למעלה במקרים דומים. יש לפרש כאן כדוגמת הפירוש שכבר הצענו על היחס שבין מעשה בראשית (בראשית א, א – ב,
ג)
ומעשה גן עדן (בראשית ב, ד – ג,
כד):
הנושא של הפיסקה הקודמת הוא עניין גבורת המים על הארץ, והוא מסופר באותה פיסקה עד סופו; ואילו פיסקה חדשה זו עוסקת בעניין אחר,
התחלת ההצלה של שארית הפליטה,
ומתחילה לספר אותו מראשיתו, אע"פ שראשיתו קודם בזמן לסופו של הנושא המסופר למעלה.
1. מה הקושי בפסוקי פרקינו (פרקים ז –
ח)
שרצו שלושת הפרשנים ליישב?
2. היש בדבריהם שלושה יישובים שונים לקושי או שניים?
3.
כיצד מתפרשת מילת "ויגברו"
שבסוף פרק ז לפי כל אחד משלושתם?
4. על מה מעיד לדעת הראב"ע פסוק ב שבפרק ח?
5. מה הדמיון –
לדעת קאסוטו –
ביחס שבין פרק א בבראשית לפרק ב,
ליחס שבין המסופר בפרשתנו בפרק ז לפרק ח?
6.
היכן מצאנו בבראשית שוב התייחסות כזו בין שני פרקים?
7. נגד דרכו של איזה פרשן מכוונים דברי קאסוטו בפסקה "הפירוש של פעלים אלו כבעבר מוקדם …"
וכיצד אפשר להוכיח שאין פירוש זה מתאים לטיב השפה העברית?
ב.
בראשית פרק ח פסוק א :
ויזכר אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה:
אבן
עזרא
בפירושו בשיטה אחרת (העתק פירוש הראב"ע על התורה,
שיטה אחרת, עפ"י כ"י הוצאת מ.
פרידלנדר –Ibn Ezra Literature vol. IV page 53)
ויזכור
אלוקים: חלילה להיות שכחה לקטן שבמלאכי השרת, אף כי ליוצר הכל, שאין שכחה נגדו.
וככה אמר המשורר (תהלים צד, ט)
"הנוטע אוזן הלא ישמע" רק כאשר תראה טובת ה'
בארץ ידבר הכתוב,
כי זכר אשר היטיב לו בא לפני ה'.
רמב"ן
פרק ח
פסוק א:
ויזכור
אלהים
את נח
ואת כל
החיה ואת
כל הבהמה:
הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים וכרת לו ברית להצילו ונח יכלול זרעו אשר אתו שם, ולא הזכירם כי בזכותו ניצולו אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות, שאין בבעלי נפש זכות או חובה זולתי באדם לבדו אבל הזכירה בהם, כי זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו, והנה ראה עתה להוציאם שלא יכלו בתיבה ולא הזכיר העוף והשרץ,
כי זכירת החיה שווה עמהם,
ויגיד עליו רעו.
רבינו
בחיי פרק
ח פסוק
א:
ויזכר
אלהים
את נח:
… ומה שהזכיר החיה והבהמה עמו יחדיו, להורות שכולן שווין בהשגחה כללית…
ר'
יוסף אבן כספי מצרף לכסף ד"ה ויזכר אלוקים את נח ואת כל החיה …
חלילה שיהיה זכירת ה' לנח האיש הצדיק,
וזכירתו ית' לחיה ולבהמה על מדרגה אחת;
וגם בזה צריכים אנו למודעי ר"ל ההיגיון, ויותר נמרץ מזה אמרו עוד בחיה ובבהמה "כריתת ברית", וכל זה מבואר נגלה לבעלי העיניים.
קאסוטו מנח עד אברהם עמ'
69 : זכירה זו דומה למה שכתוב להלן על שרה (כא,
א):
וה'
פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה'
לשרה כאשר דבר … למועד אשר דבר אותו אלוקים.
הפקידה כאן פירושה עשייה, כמו שיוצא ברור מן התקבולת פקד –
ויעש,
ודווקא עשייה במועד הקבוע מראש.
והוא הדין לזכירת נח, שהרי הפקידה והזכירה הן מושגים נרדפים זה לזה. כפי מה שבישר ה' לנח מראש, וביום שקבע לו מראש, כך עשה, ובאותו יום עשה,
אמר לו שירידת מי המבול תימשך ארבעים יום (ז,
ד)
ובסוף ארבעים יום שם קץ לירידת מי המבול.
מה הם הקשיים שמיישב כל אחד מן הפרשנים הנ"ל?
ג.
בראשית פרק ח פסוק ז :
וישלח את העורב ויצא יצא ושוב עד יבושת המים:
ר'
יוסף
אבן כספי
מצרף
לכסף
עד
יבושת
המים: ידוע בעברי ובהיגיון מטבע תחת ההפכיות כי הגבילנו עניין מה בלשון "עד"
אינו מחייב ואינו מונע דבר מן הגבול והלאה, ויפורש כל אחד לפי מקומות והכל תלוי בבורר, זה פורש לחיים וזה פורש למיתה.
מה הקושי שרצה ליישב?
ד.
מדברי המדרשים:
1.
השווה
את שני
המדרשים
הבאים:
מדרש
רבה
בראשית
פרשה לד
פסקה ט:
ויבן
נח מזבח
לה' ויקח
מכל הבהמה
הטהורה
ומכל
העוף
הטהור
ויעל
עולות
במזבח. "ויבן"
כתיב – נתבונן,
אמר:
מפני מה ציווני הקב"ה וריבה בטהורים יותר מן הטמאים? אלא להקריב מהן קרבן. מיד "ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור … ".
פרקי
דרבי
אליעזר
פרק כג
:
… וישב
נח ודורש בלבו ואמר:
הקדוש ברוך הוא הצילני ממי המבול והוציאני מן המסגר הזה ואיני חייב להקריב לפניו קרבן ועולות? מה עשה נח לקח מן הבהמה הטהורה שור וכשב ומכל עוף הטהור תור ובני יונה ובנה את המזבח הראשון שהקריבו עליו קין והבל והקריב ארבעה עולות …
מה ההבדל בין שני המדרשים בתפישת העולה שהעלה נח?
2. מדרש
רבה
בראשית
פרשה לד
פסקה ט:
… "וירח ה' את ריח הניחוח"
הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריח של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש;
משל לאוהבו של מלך שכיבדו ושלח לו דורון נאה – דיסקBס נאה, ועמד בנו ולא כיבדו. עמד בן בנו וכיבדו. אמר לו: "מה דמי דורון דידך לדורון דסבך!" "וירח ה' את ריח הניחוח"
הריח ריח דורו של שמד.
א.
מה משמעותו של "קרבן"
לפי המדרש הזה?
ב.
מה מובנו של המשל על האב ובנו ובן בנו?
ג.
מהו הקושי בפסוקנו שעליו בנוי המדרש?
3. מדרש
רבה
בראשית
פרשה לד
פסקה ו:
פסוק
טז:
צא
מן התיבה
וגו' "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"
(קהלת ג, א)
זמן היה לנח שיכנס לתיבה,
שנאמר:
"בא אתה וכל ביתך אל התיבה" (ז,
א).
וזמן היה לו לצאת ממנה,
שנאמר:
"צא מן התיבה".
צא מן התבה:
משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו כיון שבא, אמר לו: "צא ממקומך"… כך נח "צא מן התיבה"
ולא קיבל עליו לצאת. אמר:
"אצא ואהיה פרה ורבה למארה?"
עד שנשבע לו המקום, שאינו מביא מבול לעולם. שנאמר (ישעיה נד, ט)
"כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד "
א.
מה רמז מצא המדרש בפסוקים לסרובו זה של נח?
ב.
מה סמך מצא המדרש לדבריו בישעיהו נד,
ט?
(העזר בישעיהו מח!!)
ג.
לשם מה בחר המדרש במשלו ב"פרנס"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה האחת–עשרה (תשי"ב)
נח
פרק ח'
הערה לפסוק כ"א עיין גליון נח תש"ו שהיה מקודש כמעט כולו לפסוק זה.
פסוק א':
ויזכור אלוהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה.
רש"י
א:
ויזכור
אלהים –
זה השם מדת הדין הוא ונהפכה למדת רחמים ע"י תפלת הצדיקים ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין שנאמר (בראשית ו) וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו'
ויאמר ה' אמחה והוא שם מדת רחמים:
ויזכור
אלהים
את נח
וגו' – מה זכר להם לבהמות זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה:
רמב"ן:
ויזכור
אלהים
את נח
ואת כל
החיה ואת
כל הבהמה
–… אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות,
שאין בבעלי נפש זכות או חובה זולתי באדם לבדו אבל הזכירה בהם, כי זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו, והנה ראה עתה להוציאם …
1. מה הקושי שרצו שניהם לתרץ?
2. מה ההבדל שבין שני הפירושים?
3. מצא פסוק אחד בפרשתנו (בפרק ו') שגם בפירושו מצינו אותו הבדל עקרוני בין רש"י לרמב"ן שאנו מוצאים כאן.
4.
התוכל למצוא תשובה אחרת לשאלתם (א')
בעזרת הפסוקים הבאים:
תהילים ל"ו,
ז';
צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה':
תהלים קמ"ה,
ט';
טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו:
יונה סוף פרק ד'.
וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד:
(יא)
וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:
ראב"ע:
ואת כל החיה עד "וטעם":
מה קשה לו?
מהי חולשת פירושו?
ב.
המדרשים:
פסוק ט':
ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו:
בראשית
רבה ל"ג,
ח':
ר'
יהודה בר' נחמן בשם ר"ש אומר: אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. וכדכוותיה (=וכיוצא בו) (דברים כ"ח)
"ובגויים האלה לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך"-
הא אלו מצאו מנוח לא היו חוזרים:
1.
הסבר מהו המובן הסמלי הניתן ע"י חז"ל כאן למעוף היונה ולחזירתה לתיבה.
2. הבא דוגמאות לרעיון זה מקורות עמנו.
פסוק ט"ו:
וידבר אלוהים אל נח: צא מן התיבה:
אגדת
בראשית
פרק ז'
"צא
מן התיבה"-
זהו שאמר הכתוב (קהלת ח') "אנשי פי מלך שמור"- כשנכנס נח לתיבה,
ברשותו של הקבה"ו נכנס, שנ'
(ז')
"ויאמר ה' לנח:
בא אתה וכל ביתך אל התיבה". כיוון שיבשה הארץ ונחה התיבה על הרי אררט, אמרו לו בניו:
"נצא מכאן". אמר להם: "חס ושלום! ברשותו של הקבה"ו נכנסנו וברשותו אנו יוצאים.
כיוון ששמע הקבה"ו כן, מיד "וידבר אלוהים אל נח צא מן התיבה…".
לכך נאמר: "אני פי מלך שמור".
(פרופ'
הינמן–
דרכי אגדה 86
מעיר,
שפילון משבח את נח, מפני שלא יצא טרם שנצטווה).
תנחומא ישן פרשת נח י"ד:
"בעשירי
באחד
לחדש
נראו
ראשי
ההרים" לא יצא משם אלא המתין בתיבה, כדי ליתן לו רשות. אמר לו הקבה"ו:
"רשות אתה מבקש?!
צא מן התיבה!
אמר ר' יהודה בר אילעי:
"אלו הייתי שם הייתי שובר את התיבה ויוצא לי משם".
1. מה ההבדל העקרוני בין שתי ההשקפות המבוטאות בשני מדרשים אלה?
2. מה מסומל "בבני נח ובטענתם"
במדרש אגדת בראשית?
3.
הידועים לך מדרשים ומאמרי חז"ל הנותנים אף הם בטוי להשקפה הכלולה בדברי התנחומא דלעיל?
ג.
שאלות סגנון ולשון:
השווה:
פסוק ז'
"וישלח את העורב.
פסוק ח'
"וישלח את היונה מאתו.
הסבר את השינוי בסגנון.
וישלח את היונה:
הסבר למה לא השתמשה התורה כאן בלשון קל– וישלח,
במקום פעיל, והלא "כל לשון שליחות של שלוחים"
בבנין קל היא נאמרת.
וכן בראשית ל"ב,
ד';
ל"ז,
י"ג–
י"ד;
כ"ח,
ה
ועיין:
רשב"ם י"ט,
י"ג
וישלחנו
– משקל דגש. ואע"פ שכל שליחות של שלוחים והחוזרים כתוב בהם וישלח משקל רפי באלו כתב משקל דגש.
לפי שהוא שילוח של השחתה כדכתיב: ושן בהמות אשלח בם. ישלח בהם ערוב:
העזר בתשובתך בדברי
רש"י כאן
וישלח
את היונה
– לסוף ז' ימים שהרי כתיב ויחל עוד ז' ימים אחרים מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל ז' ימים:
וישלח
– אין זה לשון שליחות אלא לשון שלוח שלחה ללכת לדרכה ובזו יראה אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו:
ועיין גליון וירא תש"י שאלה ב'
1, תולדות תשי"א ה'.
השווה:
פסוק י"ג:
חרבו פני הארץ.
פסוק י"ד:
יבשה הארץ.
מה ההבדל בין שני הביטויים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה השתים–עשרה (תשי"ג)
נח
פרק ח', א'-כ'
לפרקנו זה עיין גם גליון נח תש"ו ונח תשי"ב
א.
שאלה כללית
בפסוקים א'- ט"ו מסכם ר'
יצחק
עראמה
בספרו
עקדת
יצחק:
וכל זה השתדלות וחריצות, מחוייב לכל בעל דעת לפקח על צרכיו,
כי בזה יעורר עצמו על אל קבלת שפע ההישרה בהם מפאת מעלה, כי האדם הנואש מהדברים – לא יפקד ולא יזכר.
הסבר את המלים המסומנות בקו.
מה הם הפרטים בפרקנו שמהם למד בעל העקדה דברי מוסר אלה?
ב.
שאלות סגנון
בבטויים שונים מתארת התורה את תהליך ההתייבשות בהדרגתו.
העתק את הביטויים האלה כסדרם:
1.
פסוק
ג':
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:
2.
פסוק י"א:
וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
בכמה שלבים מתואר תהליך זה?
והשווה לשאלה זו גליון נח תש"ה א5.
ג.
השווה:
פרק ז' פסוק י"א:
בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש…ביום הזה נבקעו…
פרק ח' פסוק י"ג:
ויהי באחת ושש מאות שנה–
בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ.
כמה מן המפרשים מקשים:
מפני מה לא נאמר גם בסוף המבול "לחיי נח" כמו שנאמר בתחילתו?
מצא תשובה לשאלתם!
פסוק י"ג:
…בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ.
ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה.
לפסוק
זה מעיר
קאסוטו
בספרו
"מאדם
עד נח"
ע'
63:
בחלקו הראשון של הפסוק מביא הכתוב ספור הדברים בצורה אובייקטיבית. עוד לא היה נח יכול להגיר בבירור את המצב…
בחלקו השני מציין הכתוב את ההסתכלות הסובייקטיבית של נח במה שספר כבר בצורה אובייקטיבית למעלה, בחלק הראשון של הפסוק.
–
התבונן בלשון הפסוק והסבר את צדקת פירושו.
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
פסוק א'
ויעבר
אלוקים
רוח –
רוח תנחומין והנחה עברה לפניו.
מה ראה רש"י להוציא את "רוח"
כאן ממשמעותה הרגילה?
פסוק א'
על
הארץ –
על עסקי ארץ.
מה ראה רש"י להוציא את המילים ממשמעותן?
פסוק
ז'
עד
יבושת
המים –
פשוטו כמשמעו. אבל מדרש אגדה:
מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו שנאמר (מלכים א', י"ז)
"והעורבים מביאים לו לחם ובשר".
הסבר מהו הרעיון הכלול במדרש זה?
מקובלנו ממפרשי רש"י:
אין רש"י מוסיף לפשוטו של מקרא "אבל מדרש אגדה…",
אלא אם כן לא נחה דעתו בפירושו הראשון ע"פ פשוטו.
הסבר מדוע לא הסתפק רש"י כאן בפשוטן של מלים "עד יבושת המים"
ומה הצריכו להוסיף את דברי האגדה.
ועיין גם גליון נח תש"ט ג1, גליון בראשית תש"י א2 (ג).
פסוק כ'
ויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהורה…
ויעל עולות במזבח.
עיין:
רמב"ן ויקרא א',
ט'
… הנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה' – ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות,
בעבור שהמצרים והכשדים,
אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם,
היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא,
ובו יתכפרו העונות כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש,
כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו אלה דבריו ובהם האריך:
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה,
יעשו שולחן ה'
מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם,
והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח:
וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב,
כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם,
ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם,
אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים,
כמו שאמר (ויקרא יז ז)
ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ועושי העגל זבחו לו והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם:
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא)
וירח ה' את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם)
והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן,
וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד),
ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד),
ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות,
ולא נצטוה בכך,
אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב),
וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים:
הסבר לשם מה מביא הרמב"ן שם את קרבן נח ומה רצה להוכיח בעזרתו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
נח – היציאה מן התיבה
פרק ח פסוק ט"ו–כ"א
א.
שאלות ברש"י:
פסוק ט"ז
אתה
ואשתך
וגו' – איש ואשתו כאן התיר להם תשמיש המטה:
מה קשה לו?
והשווה:
פרק ו' פסוק י"ח;
אתה
ובניך
ואשתך –
האנשים לבד והנשים לבד מכאן שנאסרו בתשמיש המטה (שם):
פרק ז' פסוק ז'.
נח
ובניו –
האנשים לבד והנשים לבד לפי שנאסרו בתשמיש המטה מפני שהעולם שרוי בצער:
פסוק י"ט
למשפחתיהם
– קבלו עליהם על מנת לידבק במינן:
מה קשה לו?
פסוק כ"א
לא
אסף –
ולא
אסף. כפל הדבר לשבועה הוא שכתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (דף לז):
מה קשה לו?
עיין רש"י פרק ו'
פסוק י"ג;
קץ
כל בשר
– כ"מ שאתה מוצא זנות וע"א אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים:
כי מלאה הארץ חמס –
לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח):
את הארץ –
כמו מן הארץ ודומה לו (שמות ט) כצאתי את העיר מן העיר (מ"א טו) חלה את רגליו מן רגליו.
ד"א את הארץ עם הארץ שאף ג'
טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו:
ראב"ע
כא
אל
לבו –
… וטעם
לא אוסיף
עוד לקלל
– כאשר קללה ע"י אדם כי כן כתוב ארורה האדמה:
יצר – היא התולדה אשר נוצרה לו:
ולא אוסיף עוד – על המבול. ומלת עוד לעולם.
או פעם שנית.
וכן ויבך על צואריו עוד:
לאיזו קללת אדמה מתכוון המ'
לדעתם?
הבא הוכחות לדעת רש"י!
צידה
דרך מקשה:
למה לא הלך רש"י בעקבות הגמרא ולא הביא ראיה מכפל של פרק ט' פסוק י"א "ולא יכרת" "ולא יהיה…"? תרץ קושיותו.
ב.
שאלות מבנה וסגנון:
התוכל לבאר את חסר ו'
החיבור בתחילת פרק י"ז ובתחילת פרק י"ט (ועיין גם ז',ח')
לעומת השימוש המרובה בו' החיבור בתוך פרק ט"ז ובתוך בפרק י"ז?
הסבר את הסדר בו נמנו בעלי החי בפרק י"ז ומדוע נמנו בסדר אחר בפרק ז',
פסוק י"ד?
פסוק
כ"א–
לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו.
אברבנאל מקשה לפסוק זה שתי שאלות:
א.
למה חשב ה'
כזאת בתחילה עד דור המבול ולא יענישם בהשחתה כוללת,
כיוון שיצרו רע מנעוריו? ב.
למה נתן לטעם,
שלא יקלל בעבור יצרו הרע,
אדרבא,
היא הנותנת, שמפני זה ראוי לקללם ולהשחיתם.
והנה (ו',
ה')
אמר:
"וירא ה'… וכל יצר מחשבות האדם רק רע… ויאמר ה' אמחה…".
הרי לך ששם עשה הוא יתברך את רוע יצר סבה לקללה ולהשחתה ובפסוקנו עשה רוע היצר סבה לשלא יקלל,
ואיך יהיה דבר אחד סבה לשני הפכים??
(שאלה זו נשאלת גם במפרשים אחרים)
והנה אחדות מן התשובות הנתנות ע"י המפרשים:
עקדת
יצחק:
בהביא ה' המבול על העולם תוקן טבע המין האנושי ויצא מההפסד שהיה בו מתחילה משני פנים: האחד מטבע הבערות שהיתה בו בתחילה. כי כמו שהעשור הראשון והשני רובו בשנות חיי האדם הולך בהבל,
בשעשוע הילדות ותעתוע הנערות, אבל משם ואילך (=מגיל 20) הנה השכל הולך ומתחזק והוא נהפך לאיש אחר ויבוש ממעשה ילדותו,
כן באמת היה ענין העולם הכללי. כי הנה האלף הראשון ורב השני היה העולם נעור וריק ממוסר ולא היה בהם לכח לעמד על הטוב האמתי,
לא עם עצמם ולא עם זולתם, כי קשה הדבר לעמוד על כך בתחילה.
וזהו טעם "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"- מסבת נעוריו. אמנם בהמשך הזמן יגער בו (ביצרו)
טבעו.
שלא ישובו לכסלה עוד.
והשני מצד הרשם החזק והנפלא הנשאר בזכרון האנושות מהפורענות הקשה והנוראה אשר עשתה יד הבורא למכעיסיו (כלומר:
המבול)
אשר על ידה נקבעה יראה והכנעה והרתעה בהם לדורי דורות לדעת,
כי כל האיש ההולך בשרירות לבו השמידו ה' מפניו.
והנה תקון האדם הזה (כלומר:
התקון הבא ע"י הזעזוע הנפשי מסבת המבול)
מצורף אל הקודם (אל התקון הבא מסבת התבגרות האנושות בדורות המאוחרים) הוא הוא ה"ריח ניחוח" אשר בא לפניו יתברך ובעבורו אמר: "לא אוסיף לקלל עוד… כי יצר… הכוונה כי יצר לבם היה רע ומר בתחילת העולם ובנעוריו ומעתה לא אוסיף עוד להכות כל חי,
כי כבר נתחדש להם רוח נכון ומזג חדש.
רש"ר הירש: (תרגום מגרמנית)"
המלים "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" הנם מאמר מוסגר,
"אם יקרה שוב כזאת" שיהיה יצר לב האדם רע–
ואפילו מנעוריו (משהו נגד הטבע,
כי נוער בטבעו שואף לטוב)-
ולא תהיה הצלה ופדות לעולם,
כי אם בהשמדת כל הדור ההוא, גם אם יקרה שוב דבר הזה, גם אז– "לא אוסיף עוד לחכות…"
יש
מפרשים:
אין "כי יצר לב האדם…" סבה ל"לא אוסיף" כי אם הוא סבה ל"לקלל…".
כלומר לא אוסיף עוד לקלל כמו שקללתי בעבר בגלל יצרו הרע.
1.
כיצד מתרץ כל אחד מהנ"ל את קושית האברבנאל?
2.
באיזה כוון הולכת ההתפתחות האנושות לפי דעת העקדה, האם הדורות המאוחרים (שאחרי המבול) טובים מקודמיהם או רעים מהם?
3.
הידועה לך גם דעה אחרת מאשר זו של בעל העקדה בענין זה?
4. במה נבדלים שני הפירושים האחרונים מכל פירוש רגיל של הפסוק?
5.
התוכל להביא ראיה ממבנה הפסוק לדברי שני האחרונים?
6.
באיזה הוראה יש לפרש את "כי"
של "כי יצר לב…"
לפי הירש?
7.
התוכל לענות על שאלת האברבנאל השניה על ידי השוואה מדוייקת בין פרק ו'
פסוק ה' לפסוקנו?
8. נסה לבאר את פסוקנו בדרך ראב"ע
לשמות
י"ג,
י"ז
כי
קרוב הוא
– א"ר משה אע"פ שהוא קרוב.
וכמוהו לפי דעתו כי עם קשה עורף הוא. רפאה נפשי כי חטאתי לך.
כי רכב ברזל לו.
9.
ותרץ ע"י זה את קושית האברבנאל!
10. מה מובנו של "וירח ה' את ריח הניחוח"
לפי בעל העקדה?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ב]
נח
פרק ח
א.
במבנה
סיפור
המבול
כפי
שהצליח
לגלותו
קאסוטו
*) עסקנו בגיליון נח תשי"ד,
הוא מעמידנו על כך שכל הסיפור בנוי שתי מערכות:
1. ו,
ט – ז,
כד
2. ח,
א–
ט,
יז
שכל אחת מהן מתחלקת לשש פיסקאות: 1. ו,
ט–יב;
יג–כב;
ז,
א–ה;
ו–ט;
י–טז;
יז–כד
2. ח,
א–יד;
טו–יז;
יח–כב;
ט,
א–ז;
ח–יא;
יב–יז
וכן דבריו (עמ'
20 הוצ'
תשכ"ה):
המערכה הראשונה מתארת,
דרגה אחר דרגה,
את פעולות מידת הדין, המביאות שואה על הארץ שנתמלאה חמס, ומעבירה לפנינו תמונות ההולכות ונעשות אפילות יותר ויותר, עד שבתוך חשכת המוות של הפיסקה הששית לא נשארה אלא נקודת אור פעוטה וחלשה, היא התיבה הצפה על פני המים הנוראים שכיסו את הכל והשומרת בתוך כתליה את תקוות החיים לעתיד.
המערכה השניה מראה לנו, זה אחר זה,
את השלבים השונים של פעולת מידת הרחמים,
המחדשת את החיים על הארץ;
אותו האור שהלך והצטמצם עד שנעשה רק נקודה קטנטונת בתוך העולם האפל, מתרחב יותר ויותר ומזהיר יותר ויותר, עד שמאיר שוב פעם את כל התמונה שלפנינו, ומראה לנו עולם שקט ושלו,
מוכתר בקשת הפורשת צבעיה בענן,
אות ועירבון לחיים ולשלום לדורות הבאים.
והנה גיליוננו עוסק בפסוקים אחדים מתוך תחילת המערכת השנייה (פרק ח **)
והשאלה הראשונה עוסקת כולה ביחס שבין התחלה זו (ח,
א)
לבין המסופר לפני כן, בעיקר בין ח,א לבין ז,
כד.
האם זהו יחס של זה לאחר זה או של זה בתוך זה.
ועיין גיליון כי–תבוא תשי"א שאלה א
וכן גיליון בראשית תשי"ב שאלה א
לשאלה א7 עיין לדברי הראב"ע
בראשית
כד, יד
ד"ה
אותה
הוכחת: … כי "ויאמר בת מי את", פירושו וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום.
ראב"ע
בראשית
כד, יד.
אותה
הוכחת –
נסמך העבד על תפלת הנביא שהשם ענהו והוכיח בחלום על יד המלאך. שהוא שליח השם לעזרו. והעבד חשב בלבו כי אין עם נדיב כמו משפחת אדוניו. ורבים יתמהו באמרם שלא שאל כהוגן. ולא ידעתי למה כי אילו היתה נערה אחרת שתשקהו ותשקה לגמליו ומצאה שהיא ממשפחה אחרת היה עוזב אותה ולא הפסיד כלום.
כי ויאמר בת מי את פירושו וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום.
וכן אמר ואשאל אותה ואשים הנזם וכלל הדבר שהתפלל לשם שיוכיח אחת ממשפחת אדוניו. וההוכחה שתעשה דרך מוסר כמו בת נדיב והשם שמע תפלתו. ודרך יהונתן אחרת:
ועיין גיליון וירא תשכ"א ב5 (ג),
ועיין דברי הראב"ע
שמות יט,
ט
ד"ה
ויאמר: אחר שאמר "וישב משה", מה טעם לומר "ויגד משה את דברי העם אל ה'
"?
דע כי יש פסוקים רבים בתורה שהיו ראויים להיותם מוקדמים, והנה פירושו: וכבר היה כך וכך. כמו:
"וייצר ה' אלוקים"
(בראשית ב, ז)
– וכבר יצר. "ויצמח ה' אלוקים"
(בראשית ב, ט)
– וכבר הצמיח. … "ותאמר אל העבד"
(בראשית כד, סה)
– וכבר אמרה אל העבד, ואז "ותפל מעל הגמל"
(פסוק סד!) ואין צורך להאריך.
ובאמת דרך זו ההופכת צורת פועל עתיד עם וי"ו המהפך לעבר – שהיא צורת העבר הרגילה בסיפור המקרא –
ההולך ונמשך, לעבר רחוק, לקפיצה אחורה, אינו מתקבל כלל,
כי לזה מצאנו במקרא את הצורה "ופלוני עשה" במקום "ויעש פלוני".
ועיין רש"י בראשית:
פרק ד, א:
והאדם
ידע –
כבר קודם הענין של מעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן וכן ההריון והלידה שאם כתוב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים:
פרק
כא, א:
וה'
פקד
את שרה
וגו' – (ב"ק צב) סמך פרשה זו ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה שנאמר ויתפלל וגו'
וסמיך ליה וה'
פקד את שרה שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך:
פרק
לט, א:
ויוסף
הורד –
חוזר לענין ראשון אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו.
ועוד כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה:
שאלה ג הובאה רק כדי להרגיל את הלומד בסגנונו המוזר והקשה של אבן כספי.
החשובה בשאלות גיליוננו היא שאלה ד. ועיין גם נח שאלה ב1
(2.)
ההשקפה על הקרבן כעשייה ספונטנית או אינסטיטוציונלית משתקפת בשני המדרשים של ד2. גם הרמב"ן בויקרא א,
ט ד"ה נחוח החל מן "והנה הם (דברי הרמב"ם)
דברי הבאי …,
ברצותו להגן על הקרבן הספונטני כעשייה ערכית מבחינת הדת מסתמך על קרבנו של נח.
לשאלה ד1 (א)
תינתן בזה הטבלה הבאה, שהובאה גם בגיליון נח תשט"ז:
השווה:
בכניסה לתיבה נאמר:
|
ואשתך ונשי בניך אתך |
ו',יח: |
|
ואשתו ונשי בניו איתו |
ז',ז: |
|
ובניך ונשי בניך אתך |
ביציאה מן התיבה: |
|
ואשתו ונשי בניו אתו |
ח',יח: |
1.
התוכל להסביר את סבת השינויים בסדר המלים?
( ועיין רש"י!
)
קשה הוא המדרש המובא ב – ד2
. להבנת דבריו יובאו כאן דברי
ר' דוד
הופמן בדברו באופן כללי על משמעותם של הקרבנות: עמ'
סה
ויקרא
מהדורה תשי"ג בהוצ' מוסד הרב קוק.
רק נח, שראה במו עיניו באובדן עולם מלא רשעים,
שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה', רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה'
ותלויים בו והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל–חי.
הדם שנשפך בתורת "נפש"
בעל–החי על גבי המזבח, היה מסמל את נפש האדם ואת חי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, כי לא בהונו בלבד אלא גם בדמו שייך לה',
"אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש".
ואולם מה כוונתה האמיתית של ההבעה החגיגית הזאת? דבר זה מתברר רק על ידי קרבנו של אברהם אבינו. כבר בתשעה נסיונות עמד אברהם ונמצא לבו נאמן לה'.
עתה היה עליו לעמוד בניסיון הקשה ביותר.
על פי צו ה' היה מוטל עליו להקריב את בנו יחידו,
אשר היה קשור בו בכל נפשו ואשר חייו היו יקרים לו מחיי עצמו.
ולאחר שגילה את נכונותו השלמה וצייתנותו האיתנה,
באה הקריאה לשמור על חיי בנו והנה נגלה פתאום איל ואותו הביא לעולה תחת בנו.
בזה הובע בבירור הרעיון, שבכח–החיים שאנחנו מקריבים לה' באמצעות קרבן בעל–החי,
אנחנו מסמלים את הכניעה הגמורה והמשמעת השלמה לדרישות ה',
שהן המטרה הסופית שלו. זאת היא מה שה' דורש מן האדם,
זאת היא תכנה של "יראת השם ":
משמעת בלתי מוגבלת לה'. "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".
ובדומה
לדבריו
מפרש את
מדרשנו
בעל
"התירוש"
(פירוש
על מדרש
רבה) לשר
בן חיל
העדולמי:
… לסימן הכרת תודה והכנעה לחפץ קונו, חידש עניין המצייר שובע רצונו בברכת ה',
שהשפיע לו טובו די והותר,
עד שהנהו מקריב את מותרותיו לרצון קונו.
ע"פ מה שיצייר בעשותו את הזבח בקניינו,
שהוא נכסף לעשות נחת רוח ליוצרו, עד שאילו ידע כי רצון קונו לקחת את נפשו על קדושת שמו, הנהו מוכן לעשות את שעושה בקניינו גם בהקרבת חייו קרבן כליל לה'. והנה את זה העניין בפועל ממש הראה בתחילה אברהם,
ואחריו תלמידיו חנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמם לכבשן האש למען קדושת השם.
והנה איפוא השם יתברך הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, כבר הריח בקרבן נח –
הממריץ בלבו את הקרבת עצמו ע"י ציור –
את הניחוח שהתאמת ע"י חסידי עליון בדורות הבאים בפועל ממש . והדרש הזה נחמד ומאד נעלה
*)
מנח עד אברהם עמ' 20 -21 במהדורה משנת תשכ"ה.
**)
בפסוקים בודדים מתוך ח עסקו גם גיליונות קודמים:
גיליון נח תש"ו עסק כמעט כולו בפסוק כא.
לשאלה א וכן לשליחות העורב והיונה עיין גיליון נח תשי"ב.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושלוש (תשכ"ד)
נח
ח,
יא;
כא – כב
א.
בראשית פרק ח פסוק יא:
וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
רש"י
ח, יא:
טרף
בפיה: אומר אני שזכר היה, לכן הוא קורהו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה;
שכל לשון יונה שבמקרא –
לשון נקבה, כמו (שה"ש ה, יב)
"כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶחָלָב ";
(יחזקאל ז, טז)
"כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת";
וכמו "כְּיוֹנָה פוֹתָה" (הושע ז, יא).
טרף – חטף.
ומדרש אגדה (עירובין יח, ב):
לשון 'מזון';
ודרשו בפיה –
לשון 'מאמר';
אמרה:
יהיו מזונותי מרורין כזית זו בידו של הקב"ה,
ולא מתוקין כדבש ובידו של בשר ודם.
רמב"ן
ח, יא
טרף
בפיה: כתב רבנו שלמה:
אומר אני… (עיין לעיל)
ואין כל זה נכון בעיני,
כי חזרת זכר היונים מנקבה לזכר במקום אחד מן הפרשה אין בו טעם,
ואם הלשון לקראתם כולם בשם הנקבות, למה שינה בכאן?!
וכן מדרשם בהגדה,
לא שיעשו "בפיה"
לשון 'מאמר'
כלל,
אבל מדרשם מפני שהביאה העלה הזה; כי אם נאמר שאירע כן,
לא על חנם פירש אותו הכתוב, כי היה לו לומר: 'והנה עלה טרף בפיה'
והזית איננו מן האילנות הגבוהים מאד שישכנו בו העופות לארך דליותיו;
ולכך אמרו כי היה בזה רמז, שהעופות נוח להם להיות מזונותם מרים כלענה ביד הקב"ה,
ולא שיהיו טובים בידי אדם;
וכל שכן בני האדם שאין רצונם להתפרנס זה מזה.
ולשון בראשית רבה (לג,
ו):
אמר רבי אבהו:
אילו מגן עדן הביאה אותו,
לא היה לה להביא דבר מעולה, או קנמון או פפולסמון!? אלא רמז רמזה לו, אמרה לו: נח,
מר מזה מתחת ידו של הקדוש ברוך הוא, ולא מתוק מתחת ידך. אבל בגמרא (סנהדרין קח, ב)
הוסיפו:
מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא?
דכתיב (משלי ל, ח)
"הטריפני לחם חקי";
כי מפני הטעם שאמרנו יעשו לזה סמך,
מלשון "הטריפני",
ירמוז כאילו אמר:
והנה עלה זית טרוף בפיה;
ופשוטו של מקרא פרשו בו (הראב"ע,
והרד"ק),
שהוא תואר לעלה:
והנה עלה זית טרוף בפיה.
וסמך לדבר –
שהוא קמוץ, כי כן משפטו,
אבל נמצא מהם בזרות: "כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנו"ּ (הושע ו, א),
כגון:
"והשיב את הגזלה אשר גזל"
(ויקרא ה, כג);
"על שגגתו אשר שגג" (שם,
שם יח), וזולתם רבים.
1.
הסבר,
מה הקשיים הדקדוקיים–לשוניים בפסוקנו העומדים בפני רש"י ורמב"ן ומה הקושי הענייני?
2.
לד"ה טרף מביא רש"י שני פירושים,
את פירושו ("חטף")
ואת מדרש האגדה,
האם מתנגד הרמב"ן לשניהם או רק לאחד מהם?
3. מה הן שתי הטענות הלשוניות שטוען הרמב"ן נגד פירוש רש"י?
4. מה ההבדל בין תפישת רש"י את מדרש חכמינו ובין תפישת הרמב"ן את דבריהם?
5.
הסבר את דברי הרמב"ן "כי אם נאמר שאירע כן"
– מהו הדבר שהיה כן? ולמה לא פתח ב"כי אם נאמר"?
מה האופייני בזה לדרך פרשנותו?
6. לשם מה לרמב"ן להודיענו שאין הזית מן העצים הגבוהים – מה חשיבות הדבר לפירוש פסוקנו?
7.
באיזו הוראה משתמש הרמב"ן כאן בביטוי "להתפרנס זה מזה "?
8. מה בין פירוש הגמרא סנהדרין לבין פירוש הרמב"ן:
"ופשוטו של מקרא"
בהוראת המילה "טרף"?
9. פרש את דברי הרמב"ן "אבל נמצא מהם בזרות" למי מוסב בכינוי "מהם"
– ממי?
10. מה המשותף לשלושת הפסוקים (מהושע ומויקרא) המובאים בסוף דברי הרמב"ן?
ב.
בראשית פרק ח פסוק כא:
וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה'
אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:
אבן
כספי, משנה
כסף: פסוק
כא:
כי יצר לב האדם: נכון אצלי, שיהיה נתינת טעם אל "לא אוסיף".
הסבר,
מהו הפירוש האפשרי לפסוקנו שלו הוא מתנגד?
ג.
בראשית פרק ח פסוק כא:
וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה'
אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:
אברבנאל
(עמ'
קסא
/ 2)
ואופן השני מהפירוש הוא, שהנה קרה לעולם בכללו מה שיקרה לאדם הפרטי, יען היה העולם כולו כאיש אחד, עד שנקרא האדם – עולם קטן, והעולם – עולם גדול. ולכן היו ימי שנותינו בהם שבעים שנה כנגד שבעה ימי בראשית…
והנה האדם הפרט יודע מענייניו שהעשור הראשון שבימיו וגם רוב השני הם שנות הבהלה מבלי הנהגה שכלית,
כי כולם יעברו בשעשוע הגדול והילדות, ובתעתועי הנערות אשר אי אפשר להמלט מהם בתחילת ימיו,
אבל משם ואילך הנה השכל הולך ומתחזק והאיש משתנה בעצמו ונהפך לאיש אחר,
ויבוש מחרפת נעוריו
.וכן היה באמת בעולם הכללי כי הנה האלף הראשון ורוב האלף השני היה נעור וריק מחוסר השכל,
וכן קראום חז"ל:
שני אלפים – תהו. ולחסרון האנשים בהם נתחייבו בתכלית המבול והשחתתו.
אמנם אח"כ בהמשך הזמן,
בושת עלומיו ישכח ויגער בו שכלו בלי ספק, באופן שלא יפשע עוד כבראשונה.
וזה עניין הברית שכרת ה'
לבלתי הביא עוד מבול על הארץ, כי לא היה זה דרך חסד בזכות נח, אלא בדרך ספור העתיד. כי בראשונה כשראה ית' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום,
אמר:
אמחה את האדם ר"ל אשחית ואמחה כל הדור הזה להיותו מושחת בכללו,
ולא יצלח לכל דבר. אבל אחרי עבור עניין המבול שער הקב"ה בחכמתו ואמר:
אין צורך לקלל עוד את האדמה בעבור האדם במבול אחר, לפי שזה שנעשה היה בסיבת נערות העולם והתחלתו, ובלי ספק לא ישחיתו בני אדם עוד השחתה כוללת כזו לכל המין, אם מצד המוסר הגדול שראו מהמבול וישיתו כל בני העולם אליו לב ואל ישובו לכסלה,
ואם מפני שמכאן והלאה יהיו הדורות והמשפחות מסתעפות מג'
ראשים:
שם חם ויפת,
אשר מטבעם שימצא ביניהם תמיד התחלפות והעדר הסכמה על עניין אחד,
אם טוב ואם רע. ולזה יהיה בלתי אפשר שיסכימו כולם על דעת השחתה כוללת משותפת כמו שעשו אנשי המבול.
ולכן לא יתחייבו הפסד כללי כמוהם.
הנה התבאר שבדרך הגדת העתיד אמר" לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי הנה מה שעבר במבול היה מפני שיצר לב האדם רע מנעוריו, ר"ל מנעוריו בעולם והתחלת זמניו,
ולכן לא אוסיף להכות כל חי כאשר עשיתי, כי נעורי העולם והתחלתו כבר עברו ולא יהיה אחר זה יצר לב האדם רע בעולם כאשר היה בראשונה.
משה
יצחק
בכ"ר
שמואל
אשכנזי
ס"ט
טדסקי
(תלמיד
שד"ל)
בפירושו
הואיל
משה, ליוורנו
שנת
תרי"ד:
פסוק
כא:
מנעוריו:
אחד מתלמידי רצה לפרש מליצה זו, לא על ימי נעורי איש ואיש, רק דרך כללית על כל האדם, כלומר:
בני האדם בשני בראשית שלא השכילו עדיין ותבל היתה בנערותה, היה יצרם רע.
והשיבותי,
שהיה לו לומר בנעוריו בבי"ת,
והפסוק "והוא איש מלחמה מנעוריו" (שמואל–א יז, לב)
– יוכיח.
שד"ל
פסוק כא:
מנעריו:
כבר מזמן נעוריו ואילך לבו חורש ויוצר מחשבות רע.
והנה לא אמר "כי לב האדם רע בטבעו",
אלא כי מחשבותיו רעות מאז בימי נעוריו,
בלי שיהיה זה הכרחי וטבעי באדם.
1. מהי הקושיה המעסיקה את אברבנאל ואת אשכנזי ומהי הקושיה המעסיקה את שד"ל?
2.
בשלושה יישובים שוים מיישב אברבנאל את קושייתו,
אלו הם?
3.
"הואיל משה" סותר את פירוש אחד מתלמידיו שהוא פירושו של אברבנאל,
היש בדברי אברבנאל תשובה לטענתו?
4. מה הברכה שרואה אברבנאל בחוסר האחדות?
ד.
בראשית פרק ח פסוק כב:
עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:
אבן
עזרא ח,
כב:
עוד
כל ימי
הארץ: לאות כי יש לה קץ קצוב.
אבן
כספי
פסוק
כב:
עוד
כל ימי
הארץ: אין זה מחייב לא לפי העברי ולא לפי ההיגיון,
שיש לה קץ.
ואולם דעת המורה (חלק שני פרק כח) והיא האמת, שהארץ בכללה לעולם עומדת, ובכלל,
כי העולם נצחי בזמן העתיד,
כי נודה לאריסטו בחצי מדעתו.
1. מה המחלוקת בין שניהם ומהו הבסיס הלשוני לכל אחת משתי הדעות?
2. מהו החצי השני של דעת אריסטו שבה לא נודה לו?
ה.
בראשית פרק ח פסוק כב:
עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:
רש"י
ח, כב:
לא ישבתו: לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרם.
1. מה קשה לו?
2. למה לא פירש מילת "שבת"
בפרק ב פסוק ב?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]
נח
ח,
יא;
כא – כב
בחלק זה של פרשת המבול – החלק השני של ירידת המים – עסקנו גם בגיליונות נח תשי"ב,
וכן תשכ"ב.
הפעם בחרנו בשלושה פסוקים בודדים מתוך פרקנו.
הראשון – קשייו הדקדוקיים–לשוניים מרובים, האחרונים – עולם גדול של בעיות רעיוניות קשור בהם.
בפסוק יא העסיקה את פרשנינו מילת טָרָף על ניקודה בשני קמצי"ם.
האם פועל מלשון עבר הוא?
ואם כן – למה לא מנוקד קמץ – פתח.
וקשה מזה: למה יהיה הנשוא לנושא יונה בלשון זכר ולא בלשון נקבה? ואם שם עצם הוא – מלשון יחזקאל יז "כל טרפי צמחה"
– הן כבר נאמר "עלה זית" ולא תהיה מילת טרף אלא חזרה מיותרת על הנאמר שם?! ושוב:
אם שם עצם הוא, בין מלשון "מזון"
("ויהי טרף בבית"
– מלאכי ג, י),
בין מלשון "עלה",
יחסר הנשוא בפסוקנו.
ואם שם תואר הוא, שוב יפליא הניקוד,
הן צריך היה לומר טרוּף בפיה? (*
אשר מדרש חכמים – מקבלים אותו גם רש"י גם הרמב"ן,
אך שונות דרכיהם להאחיז את המדרש בכתוב.
לפי רש"י כל אחיזתו במילה בפיה,
ואילו לדעת רמב"ן בססו חז"ל את מדרשם לא על מילה מסוימת בפסוקנו אלא על יתור כל הפרט הזה – כי מה לנו אם הביאה עלה זית, אם הביאה עלה מעץ אלון או שיטה?
ודרך הסבר אופיינית לרמב"ן,
המדגיש מדי פעם פעם שלא נכתבו בתורה פרטים ספוריים סתם לשם ציוריות או לשם הרחבת הסיפור, אלא כדי ללמדנו תורה ומוסר,
לקח,
מידות טובות והביטוי "לא על חינם פירש אותו"
חוזר בדבריו.
השאלות העוסקות בפסוק כא קשות הן. נביא בזה שתיים מהן כפי שניסח אותן
האברבנאל:
א.
[השאלה הג']: באמרו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה … למה לא חשב כזאת בתחילה עד דור המבול ולא יענישם בהשחת כוללת כיון שיצרם רע מנעוריו. …
ב.
[השאלה הד']: למה נתן טעם לשלא יקלל בעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אדרבא,
שהיא הנותנת, שמפני זה ראוי לקללם ולהשחיתם.
והנה בסוף סדר בראשית אמר:
וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום… ויאמר ה'
אמחה …" הרי לך ששם עשה רוע היצר סיבה לקללה ולהשחתה וכאן עשה רוע היצר סיבה לשלא יקלל ואיך יהיה דבר אחד סיבה לשני הפכים מצד אחד?
ואולם השאלה המעסיקה את שד"ל אינה לא הראשונה ולא השניה משאלות אברבנאל.
לשאלה ד נביא בזה את דברי הרמב"ם
מתוך פרק
כז במאמר
השני:
כבר בארתי לך,
שהאמונה בחידוש העולם הוא יסוד התורה כולה,
בהכרח,
אמנם הפסדו אחר שהתחדש ונהווה אינו אצלנו יסוד תורה ולא יפסיד עלינו דבר בהאמנת התמדתו.
וממשיך הרמב"ם בפרקים כח כט להסביר שכל פסוקי הנביאים הנראים לפי משמעם המילולי כמדברים על חורבן עולם סופי,
על קצור והפסדו,
על התמוטטות שמים וארץ ועל כיבוי המאורות לנצח – שכל אלה יש להבינם כמטפורות לאסונות מדיניים; ואף את פסוקנו הוא מביא כאחד הפסוקים העלולים להטעותנו,
כאילו נרמז בו סופו של העולם, ועיין גיליון כי תצא תשכ"ב.
והוא
מסיים
את דבריו
שם:
והעניין אשר נלך סביבו כבר התבאר, הוא,
שהפסד זה העולם והשתנותו ממה שהוא עליו או השתנות דבר מטבעו … הוא דבר שלא בא אלינו בזה דברי נביא ולא דברי חכמים …
(* אף המתרגמים ללועזית משקפים את כל האפשרויות הנ"ל;
והנה אחדים:
Luther:
Ein Oëblatt
hette sie abgebrochen und trug’s in ihrem Mund.
(והוא תרגום חופשי לגמרי המוסיף שני נשואים (פעל 'שבר'
ופועל 'נשא'
בפה)
King
James Version: and lo, in her mouth was an olive leaf plucked off
Hirsch: U, sie hette ein Olivenblatt als Nahrung in ihrem Munde
Buber:
U, wohl, ein geplucktes Oëblatt
in ihrem Schnabel
רואים אנו, תרגומו של הירש הולך בעקבות הגמ' סנהדרין וכפי שמפרשו הרמב"ן עלה זית היה טרף (=מזון)
בפיה.
האנגלי מפרשו כפי הרמב"ן לפי פשוטו וכן גם התרגום של בובר – רוזנצווייג, אלא שהאנגלי נאמן יותר לכללי שפתו ומוסיף נשוא "היה"
ואילו האחרונים נאמנים יותר למקור ואינם מוסיפים נשוא ומשאירים את המשפט השמני, כפי שהוא במקורו.