גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שנייה (תש"ג)
פרשת שופטים
פרק כא
א.
בטעם מצוות עגלה ערופה
בטעם
מצוות
עגלה
ערופה
כתב
הרמב"ם
במורה
נבוכים
מאמר
ג'
פרק
מ':
ואמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת,
כי המביאה אותה היא העיר הקרובה אל החלל ועל הרוב ההורג הוא ממנה וזקני העיר ההיא מעידים שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך,
כמו שבא הפירוש בדברי חז"ל (לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה)
ולא נהרג זה מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו; ואי אפשר על הרוב – עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה – שלא ירבו דברי בני אדם ואולי בפרסום העניין ייוודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע ענינו…
והנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג לחזק זה העניין בהיות המקום אשר תיערף זו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקר עד שיודע ההורג,
כדי שלא תיערף העגלה ולא תיאסר עליו לעולם.
רמב"ן
כא, ה'
ונגשו
הכהנים
– אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג מ), כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו.
בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשיחקר הענין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי יגלה הדבר, וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א)
שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף,
ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו לפני ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול,
וכל השומע שמץ דבר בענין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר,
ויהרג או על ידי ב"ד או המלך או גואל הדם. ויתחזק הענין, בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, יכירו בו רואיו וידברו בו:
והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו.
והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה, שיכירו בו רואיו,
כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו.
אברבנאל:
מוסיף לטענות הרמב"ן כנגד הרמב"ם:
ואפשר שיסופקו נגדו (=ואפשר עוד לשאול על הטעם שנתן הרמב"ם)
למה ציווה בעגלת בקר, ולמה ציווה שתהיה אשר לא עובד בה ולא משכה בעול?… ולמה ציווה שתיערף העגלה מאחור?
ואם היה כטעם הרב המורה,
היה די בווידוי דברים בלבד לפני הסנהדרין,
או שיביאו קרבן שור או כבש או עז ויתוודו עליו!
1. מה הוא טעם מצוות עגלה ערופה לפי הרמב"ם?
2. התוכל לתת טעם אחר למצוה זו?
3. מה הן טענות הרמב"ן נגד הרמב"ם?
4. באר את דברי הרמב"ן:
"יש בתחבולה זו תועלת, אבל המעשה אינו נרצה בעצמו".
במה אפשר להסיר תלונות הרמב"ן מעל הרמב"ם לפי שיטת הרמב"ם במורה נבוכים מאמר ג'
כ"ו החל מן "ואשר ראוי להמשיל באמת מענין החלקים"
עד "המצוה בכלל לא חקירת חלקיה"
(תמצית דברי הרמב"ם האלה תמצא גם בספר החינוך פרשת תצווה בטעם מצוות "לא תעלו עליו קטרת זרה",
והועתק בשאלון תצווה תש"ג.)
מורה נבוכים מאמר ג' כ"ו (מאתר דעת)
אבל מה שיש להדגים בו באמת מעניין הפרטים 22
הוא הקורבן, שהציווי בהקרבת הקורבן יש לו תועלת גדולה ברורה כמו שאבאר 23.
אבל היות הקורבן הזה כבש וזה איל,
ושיהיה מנינן מנין מסוים, לזה אי אפשר ליתן טעם כלל, וכל מי שמעסיק עצמו לדעתי בהמצאת טעמים לאחד מן הפרטים הללו,
הרי
הוא
הוזה
הזיה
גדולה
24
שאינו
מסלק
בה
זרות,
אלא מוסיף זרויות,
ומי שמדמה שיש לאלה טעמים,
רחוק הוא מן הנכון, כמי שמדמה שהמצווה בכללותה לא לתועלת מציאותית.
ודע,
כי החכמה חייבה,
ואם תרצה אמור כי הצורך גרם 25,
שיהו שם פרטים שאינם ניתנים להטעמה, וכאילו הוא דבר נמנע בעצם המצווה שלא יהא בה דבר מן הסוג הזה,
ואופן המניעה בכך.
כי אמרך למה נעשה זה כבש ולא נעשה איל,
אותה השאלה עצמה מתחייבת אילו נאמר איל במקום כבש,
והרי יש הכרח במין כל שהוא. וכן אמרך מדוע הן שבעה כבשים ולא נעשו שמונה,
שכך היית שואל אילו נאמר שמונה או עשרה או עשרים, והרי יש הכרח באיזה מנין בהחלט, וכאילו שזה דומה לטבע האפשרי אשר לא יתכן בלעדי אחת האפשרויות.
ואי אפשר לשאול מדוע נעשה האפשרי הזה ולא נעשה זולתו מן האפשרויות, כי שאלה זו מתחייבת אילו היה הנמצא במציאות האפשרי השני במקום זה 26.
ב.
כא ז'
רש"י:
ידינו
לא
שפכו
– וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל:
סוטה
מ"ה
ע"ב:
וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה.
(רש"י:
ופטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג. שם:
ראינוהו והנחנוהו יחידי בלא חבורה – והיינו "ועינינו לא ראו").
ירושלמי
סוטה פרק
ט' הלכה
ו':
רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג (=רבנן דארץ ישראל מפרשים קרא של "ידינו לא שפכו"
דקאי על הורג)
ורבן דתמן (דבבל)
פתרין קרייא בנהרג.
רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג:
שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו (=כלומר נתעצלו וכיהו ולא הוציאו דינו לאורו)
ורבנן דתמן פתרין קרייא בנהרג:
לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא לוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.
1. מה הם שני הביאורים למושג המורחב של "שפיכות דמים"
הנתנים בבבלי ובירושלמי?
נסה לנמק את שניהם!
2. מי ממפרשינו הולך בעקבות הירושלמי?
3. בעקבות
מי
משניהם
הולך
המלבי"ם:
שלא היינו גרמא לרצח הזה לא על ידי שלא נתנו מזון לרוצח ועל ידי כך היה מוכרח להרג את הנרצח לעשוק את לחמו למלא נפשו כי ירעב,
ולא על ידי שלא נתנו לויה להנרצח שלא ילך יחידי במקום סכנה.
ג,
כא,
ח
כפר לעמך ישראל
אברבנאל
מקשה:
לא ימלט… שיהיו הם הרוצחים או לא.
ואם היו הם הרוצחים – איך יכפר להם הדם בעריפת העגלה עם אמרם בשקר ובכזב "ידינו לא שפכו"?
ואם הם לא היו חוטאים – איך יצטרכו לסליחה ולכפרה?
ענה על קושייתו!
(לא בדרך ראב"ע ד"ה לכפר לעמך.)
ד.
כא,
ט
רש"י:
ואתה
תבער
– מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה יהרג, והוא הישר בעיני ה':
ראב"ע:
ואתה
תבער
הדם
הנקי
– … והנכון בעיני, הוא אשר הזכרתי,
כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר בעיני ה',
כסוד שכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה:
(* הכונה לדבריו בפסוק ז'
"כי לולא שעשו עברה").
מה בין רש"י לראב"ע?
(להבנת דברי ראב"ע עיין דבריו:
שמות כ"א י"ג
אנה
לידו
… והנה טעמו, שהשם סבב ותקן עלילות שימות זה מיד זה ולא עלתה במחשבתו.
והשם סבב לו זה בעבור עון אחר שעשה כדי שיגלה ממקומו,
וכתיב:
לא יאונה לצדיק כל און (משלי יב, כא):
במדבר ו' י"א
אחד
לחטאת
ואחד
לעולה והסוד שהוא שאחז"ל ושכר עברה עברה (אבות פ"ד,
מב).
על הנפש – הוא על נפש מת, כמו ושרט לנפש (ויקרא יט, כח).
ואילו היה שחטא על נפשו לא היה השם מצוה אותו שיחזור לחטאתו:
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שבע עשרה (תשי"ח)
פרשת שופטים –
עגלה ערופה
כ"א א'-ט'
א.
שאלה כללית בטעם המצווה:
רמב"ם
מורה
נבוכים
ג'
פרק
מ'
עגלה ערופה תועלתה מבוארת, כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל ועל הרוב ההורג הוא ממנה,
וזקני העיר ההיא מעידים עליהם השם, שהם לא התרשלו בתקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך, כמו שבא הפירוש בדברי חז"ל ("לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה")
ולא נהרג זה מפני ששכחנו התיקונים הכוללים,
ואנחנו לא נדע מי הרגו;
ואי אפשר על הרוב – עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה – שלא ירבו דברי בני אדם ואולי בפרסום הענין יודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע ענינו…
והנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג,
לחזק זה הענין בהיות המקום אשר תיערף זו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם,
שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקר עד שיודע ההורג,
כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר עליו לעולם.
רמב"ן
ד' ד"ה
אל נחל
איתן
וענין העריפה אמר ר' אברהם,
שהשם צווה לעשות כן על העיר הקרובה,
כי לולא שעשו עברה כדומה לה, לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם, ומחשבות ה' עמקו לאין קץ אצלנו. אבל הרב אמר במורה נבוכים,
כי הטעם לכלות על הרוצח ולבער דמו,
בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויעסקו במדידה ההיא,
וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם,
ושאינם יודעים מי הרג זה,
וכשיחקר הענין יאספו הזקנים ויביאו העגלה, ירבו בני אדם לדבר בו,
אולי יגלה הדבר.
וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"א ה"א),
שאפילו תבוא שפחה ותאמר: פלוני הוא הרוצח – לא תיערף (העגלה).
ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו לפני הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו,
– יהיה זה זדון גדול; וכל השומע שמץ דבר בענין,
יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר, ויהרג (הרוצח)
או ע"י בית דין או המלך.
ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו לא יזרע לעולם; יכירו בו רואין וידברו בו.
והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו.
והיה ראוי עוד שייעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו רואיו,
כי בנחל איתן לא יוודע מדוע לא יעבד בו.
אברבנאל
מוסיף
לדברי
הרמב"ן
כנגד
הרמב"ם:
ואפשר שיסופקו נגדו (ואפשר עוד לשאל על הטעם שנתן הרמב"ם)
למה ציווה בעגלת בקר, ולמה ציווה שתהיה אשר לא עובד בה ולא משכה בעול?… ולמה ציווה שתיערף העגלה מאחור?
ואם היה כטעם הרב המורה,
היה די בווידוי דברים בלבד לפני הסנהדרין,
או שיביאו קרבן שור או כבש או עז ויתוודו עליו!
1. מה הוא טעם מצוות עגלה ערופה לפי הרמב"ם?
2. התוכל לתת טעם אחר למצווה זו?
3. מה הן טענות הרמב"ן נגד הרמב"ם?
4.* באר את דברי הרמב"ן "יש בתחבולה זו תועלת,
אבל המעשה אינו נרצה בעצמו".
5.** במה אפשר להסיר תלונות הרמב"ן מעל הרמב"ם לפי שיטת הרמב"ם במורה נבוכים מאמר ג'
כ"ו (הובאו בגיליון תצווה תש"ה)
החל מן "כמו שחלקו אנשי העוון מבעלי התורה" ועד "ודע זה הענין והבינהו".
ב.
כא,
ז
ידינו
לא
שפכו
את
הדם
הזה.
סוטה
מ"ה
ע"ב
וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה (רש"י:
ופטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג. שם:
ראינוהו והנחנוהו יחידי בלא חבורה – והיינו "ועינינו לא ראו").
ירושלמי
סוטה פרק
ט' הלכה
ו':
רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג (=רבנן דארץ ישראל מפרשים קרא של "ידינו לא שפכו"
דקאי על הורג)
ורבן דתמן (דבבל)
פתרין קרייא בנהרג.
רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג:
שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו (=כלומר נתעצלו וכיהו ולא הוציאו דינו לאורו)
ורבנן דתמן פתרין קרייא בנהרג:
לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא לוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.
מה הם שני הביאורים למושג המורחב של "שפיכות דמים" הניתנים בבבלי ובירושלמי?
נסה לנמק את שניהם!
1. מי ממפרשינו הולך בעקבות הירושלמי?
2. בעקבות
מי
משניהם
הולך
המלבי"ם:
שלא היינו גרמא לרצח הזה,
לא על ידי שלא נתנו לויה להנרצח שלא ילך יחידי במקום סכנה. ולא על ידי שלא נתנו מזון לרוצח ועל ידי כך הוצרך להרוג ולעשוק למלא בטנו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלוש עשרה (תשי"ד)
פרשת שופטים
כ"א א'-ט"ו
א.
בטעם מצוות עגלה ערופה:
הרמב"ם
מורה
נבוכים
ג' מ':
ואמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת,
כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל ועל הרוב ההורג הוא ממנה וזקני העיר ההיא מעידים עליהם השם,
שהם לא התרשלו בתקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך, כמו שבא הפירוש בדברי חז"ל (לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה)
ולא נהרג זה מפני ששכחנו התקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי ההורג ויאמר מי שידעו או שמע ענינו… הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג לחזק זה הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקר עד שיודע ההורג,
כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם.
רמב"ן
ד'
ד"ה
אל נחל
איתן …
אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג מ), כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו.
בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשיחקר הענין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי ייגלה הדבר. וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א)
שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף,
ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו לפני ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול,
וכל השומע שמץ דבר בענין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר,
ויהרג או על ידי ב"ד או המלך או גואל הדם. ויתחזק הענין, בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, יכירו בו רואיו וידברו בו:
והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו.
והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה, שיכירו בו רואיו,
כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו….
אברבנאל
מוסיף
לטענות
הרמב"ן
נגד
הרמב"ם:
ואפשר שיסופקו נגדו (=ואפשר עוד לשאל על הטעם שנתן הרמב"ם)
למה צוה בעגלת בקר, ולמה ציווה שתיערף העגלה מאחור?
ואם היה כטעם הרב המורה,
היה די בווידוי דברים בלבד לפני הסנהדרין,
או שיביאו קרבן שור או כבש או עז ויתוודו עליו!
1. מהו טעם המצווה לדעת הרמב"ם?
2. התוכל למצוא טעם אחר למצווה זו?
3. מה הן טענות הרמב"ן נגד הרמב"ם?
4. באר את דברי הרמב"ן:
"יש בתחבולה זו תועלת, אבל המעשה אינו נרצה בעצמו".
5. התוכל להסיר את תלונת הרמב"ן מעל הרמב"ם לפי שיטת הרמב"ם במורה נבוכים ג'
כ"ו שהובאו בגיליון תצוה תש"ח?
ב.
כא,
ז'
רש"י:
ידינו
לא
שפכו
– וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל:
סוטה
מ"ה
ע"ב:
וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה.
(רש"י:
ופטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג. שם:
לא ראינוהו והנחנוהו – יחידי בלא חבורה,
והיינו "ועינינו לא ראו").
ירושלמי
סוטה פרק
ט' הלכה
ו':
רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג (=רבנן דארץ ישראל מפרשים קרא של "ידינו לא שפכו"
דקאי על ההורג)
ורבן דתמן (דבבל)
פתרין קרייא בנהרג.
רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג:
שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו (=כלומר נתעצלו וכיהו ולא הוציאו דינו לאורו)
ורבנן דתמן פתרין קרייא בנהרג:
לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא לוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.
1. מה הם שני הביאורים למושג המורחב של "שפיכות דמים"
הניתנים בבבלי ובירושלמי?
נסה לנמק את שניהם!
2. מי ממפרשינו הולך בעקבות הירושלמי?
3. בעקבות
מי
משניהם
הולך
המלבי"ם:
שלא היינו גרמא לרצח הזה לא על ידי שלא נתנו מזון לרוצח ועל ידי כך היה מוכרח להרוג את הנרצח לעשוק את לחמו למלא נפשו כי ירעב,
ולא על ידי שלא נתנו לויה להנרצח שלא ילך יחידי במקום סכנה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת כי תצא
פרק כ"א
א.
מה ההבדל בין דעת חז"ל המובאת ברש"י,
בין דעת הרמב"ם במורה נבוכים ובין דעת הרמב"ן בטעם דין יפת תואר?
רש"י
י"א
ולקחת
לך
לאשה
– לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע.
שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה,
סופו להיות שונאה,
שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:
יב.
ועשתה
את צפרניה
– תגדלם כדי שתתנוול:
יג.
והסירה
את
שמלת
שביה – לפי שהם נאים,
שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם:
וישבה
בביתך
– בבית שמשתמש בו,
נכנס ונתקל בה,
יוצא ונתקל בה,
רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו:
ובכתה
את
אביה
– כל כך למה,
כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה,
בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת:
יד.
והיה
אם
לא
חפצתה
בה
– הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה:
לא
תתעמר
בה
– לא תשתמש בה בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש, עימראה.
מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן:
ועיין גם דברי רבותינו המובאים:
ברמב"ן י"ב
ד"ה
ועשתה
את
צפרניה…
ועל דעת רבותינו (ספרי תצא יא)
שאומרים שהכל לכער את יפיה,
צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה,
שהגוים ארורים הם בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי לזנות אחריהן,
ותגלח את ראשה שהוא נוול גדול, ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים.
ויקרא הכתוב הקציצה עשייה, בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אותם.
רמב"ם:
מורה
נבוכים
חלק ג,
פרק
מ"א:
… דין אשת יפת תאר. וידעת אמרם "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע"
ועם זה יש בכלל זאת המצוה מן המדות הטובות שצריך שיתנהגו בהם והוא,
שאע"פ שגבר יצרו עליו ולא יוכל ולכוף את יצרו,
צריך לייחדנו במקום נסתר והוא אמרו "אל תוך ביתך"
ואין מותר לו שילחצנה במלחמה…
עד שינוח אבלה ותשקט דאגתה ואין מונעין אותה מהתאבל ומן הבכי ולא מהמנע מן הרחיצה כמו שכתוב "ובכתה את אביה ואת אמה".
כי לבעלי האבל מנוחה בבכיה ועוררים אבלם עד שיחלשו כמות הגוף מסבל המקרה ההוא הנפש כמו שלבעלי השמחה מנוחה במיני השחוק ומפני זה חמלה התורה עליה ושם הרשות בידה מכל זה עד שתלאה מן הבכי ומן האבל…
וכן כל השלשים יום תחזיק בתורתה בפרהסיא ואפילו בעבודה זרה ולא יחלקו עליה באמונה עד הזמן ההוא ועם זה,
אם לא ישיבנה אל חקי התורה לא תמכר ולא יעבוד בה.
הנה שמרה התורה קריבת המשגל.
ואע"פ שהיא בקצת מדי ר"ל היותה אז גויה עם זה אמר:
"לא תתעמר בה תחת אשר עניתה".
רמב"ן:
י"א
אשת
יפת תאר
– דבר הכתוב בהווה.
ובספרי (תצא ה) מנין אפילו כעורה,
ת"ל וחשקת בה,
אע"פ שאינה יפת תואר. ור"א אמר יפת תואר בעיניו.
והנה הוא דבק עם "וראית".
והזכיר הכתוב וחשקת בה –
שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו, אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה לא ישא לזו.
וכך אמרו בספרי (שם)
ולקחת לך לאשה,
שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי. ובגמרא (קידושין כב א)
שלא יקח שתי נשים, אחת לבנו ואחת לו, אחת לאביו ואחת לו. והאיסור באותה של בנו אפילו לבדה:
י"ב
ד"ה
ועשתה
את צפרניה
– תגדלם כדי שתתנוול,
לשון רש"י כדברי רבי עקיבא (יבמות מח א),
וכן פירש אונקלוס.
והנה לדעתם יהיה "ועשתה"
כמו ועשת את התבואה (ויקרא כה כא),
כי הצמיחה תקרא עשייה. אבל בספרי (תצא ז) אמר ראיה לדברי רבי אליעזר,
ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו (ש"ב יט כה),
והיא ראיה גדולה.
לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות, והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה (פסוק יג), וצוה שתגלח ראשה כדרך האבילות,
כענין ויגז את ראשו (איוב א כ)
דאיוב,
וכן גזי נזרך (ירמיה ז כט),
וכן קציצת הצפרנים אבלות כגלוח הראש. ואמר והסירה את שמלת שביה מעליה –
כלומר תלבש בגדי אבל, וישבה בביתך –
כאלמנה ולא תצא חוץ כלל,
ובכתה את אביה ואת אמה – ותעשה כל זה ירח ימים – כי כן דרך האבלים…
… ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה, רק שיעקר שם ע"ז מפיה ומלבה,
ולכבות עוד גחלת הנדוד והפרוד מאביה ומאמה ומעמה. שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת,
כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (נדרים כ ב)
בממזרים בני גרושת הלב, וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה:
והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתיהד,
נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם,
אבל תהי אשה לאדוניך כדת משה ויהודית.
והנה אז ניתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים,
להשקיט ממנה צערה ותשוקתה, כי בכל עצב יהיה מותר וניחום אחרי כן. והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות, ונעקר קצת מלבה ע"ז שלה ועמה ומולדתה כי נחמה עליהם,
ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו.
ולכך אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך – ודרשו (ספרי ז) ביתך ולא אל בית אחר,
וכן וישבה בביתך – שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו (שם ט), אולי תחפוץ ותתרצה בו…
ב.
כיצד מפרשים שלשה החכמים הנ"ל בהתאם למגמתם הכללית את פרטי הדינים?
1.
והבאת
אל
תוך
ביתך
ועיין:
העמק דבר:
ד"ה
אל תוך
ביתך: לשון "תוך"
מלמדנו כונה שניה בהבאה זו,
שיכניסנה להנהגות ביתו ללמד מנהג יהודית קודם שתתגייר.
2.
ועשתה
את
צפרניה.
הערה:
בתשובתך לשאלה א.
עליך לבאר בקצור את מגמתם הכללית של שלשה החכמים הנ"ל,
בתשובתך לשאלה ב.
את פירושיהם לפרטי הדין.
ג.
לאיזו משלש הדעות הנ"ל שאלה א קרוב הראב"ע?
קרא:
ראב"ע כא, י"ב
והבאתה
אל
תוך
ביתך
וגלחה
– יש אומרים, שמא בעבור שערה חשק בה,
על כן תגלח.
ועשתה
– תגדל כדי להיותה מאוסה בעיניו:
י"ג
והסירה
את
שמלת
שביה
– שמא בעבור יופי מלבוש חשק בה.
ובכתה
– כדי להסיר שמחתו בה.
ירח
ימים
– אולי יקל חשקו….
ועשתה
– תיקון,
ותיקונה לכרות העודף.
וכן:
ולא עשה שפמו (ש"ב יט, כה),
ותחת מעשה מקשה (ישעי'
ג,
כד),
והתיקון עיקר כל מעשה במקרא,
חוץ אם בא אחריו דבר מגונה, גם יהיה רע שלם. …
את
אביה
ואת
אמה
– אם קרוב. יש אומרים, כי זה הבכי על אביה ועל אמה שלא התיהדו.
ולפי דעתי, שחייב כל אדם בשקול הדעת,
לכבד את אביו ואת אמו בחיים ובמות.
וטעם ובכתה – שתתאבל עליהם כמשפט ישראלית, כי היא מתייהדת,
אם נהרגו כאשר נשבת.
ירח
ימים
– כמו חדש ימים (במד'
יא,
כא).
וכבר פירשתיו. ונקרא החדש ירח,
כי עיקרו הירח:
ד.
באר
את הביטוי:
ברש"י י"א
ד"ה
ולקחת
לך לאשה:
"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".
ה.
רש"י כא, יח
סורר
– סר מן הדרך:
ומורה
– מסרב בדברי אביו,
לשון ממרים:
ד"ה
בן סורר
ומורה … אינו חייב, עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין.
שנאמר (פסוק כ) זולל וסובא, ונאמר (משלי כג, כ)
אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו.
ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו,
הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב:
ראב"ע
יח:
סורר
ומורה
– כנגד השם וכנגד האבות, אם היו יראי השם.
סורר
– כמו כפרה סוררה (הושע ד, טז),
שלא ישמור מצות עשה.
ומורה
– במצות לא תעשה.
רשב"ם
כא, יח:
מורה – מקנתר,
מלשון מרה מריתי:
ספורנו:
סורֵר
וּמרֶה. כִּי מֶרְיו מֵסִיר הַתִּקְוָה שֶׁיָּשׁוּב מִסּורְרָתו.
1. מה בין המפרשים הנ"ל בהגדרת המושג סורר ומורה?
2. מה בין רש"י לרמב"ן הטעם העונש המוטל על בן סורר ומורה?
רמב"ן יח:
בן
סורר
ומורה –
על דעת רבותינו (סנהדרין סח ב)
אינו קטן, שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות,
אבל הוא המביא שתי שערות.
והנה יש עליו שני עונשין,
האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם,
והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב)
קדושים תהיו. ונאמר עוד (לעיל יג ה)
ואותו תעבודו ובו תדבקון, כאשר פירשתי (לעיל ו יג)
שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו,
וזולל וסובא לא ידע דרך ה'. ועל הכלל, אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא א).
וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו –
כי לא הומת בגודל חטאו,
אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים:
וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים,
כי הזכיר כן בזקן ממרא (לעיל יז יג)
לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו, רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (בפסוק יא), וכן בעדים זוממין (לעיל יט כ),
שנהרגין ולא הרגו,
וכן הזכיר במסית (לעיל יג יב),
לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אע"פ שלא עבד הניסת ע"ז ולא שמע אליו, אבל מיתתו ליסר הנשארים. וגם זו מצוה מחודשת. או מבוארת מן כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב)
ואיש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט ג):
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת כי תצא – אשת יפת תאר
פרק כא פסוקים י –
יד
א.
כא,
י–יג
י:
כִּי
תֵצֵא
לַמִּלְחָמָה
עַל
אֹיְבֶיךָ
וּנְתָנוֹ
ה'
אֱלֹהֶיךָ
בְּיָדֶךָ
וְשָׁבִיתָ
שִׁבְיוֹ:
יא:
וְרָאִיתָ
בַּשִּׁבְיָה
אֵשֶׁת
יְפַת
תֹּאַר
וְחָשַׁקְתָּ
בָהּ
וְלָקַחְתָּ
לְךָ
לְאִשָּׁה:
יב:
וַהֲבֵאתָהּ
אֶל
תּוֹךְ
בֵּיתֶךָ
וְגִלְּחָה
אֶת
רֹאשָׁהּ
וְעָשְׂתָה
אֶת
צִפָּרְנֶיהָ:
יג:
וְהֵסִירָה
אֶת
שִׂמְלַת
שִׁבְיָהּ
מֵעָלֶיהָ
וְיָשְׁבָה
בְּבֵיתֶךָ
וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים
וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:
הסבר,
כיצד נגמרים כל משפטי התנאי ובאיזו מילה פותח המשפט הראשי, בלשון קדמונינו: היכן פותחת "תשובת התנאי"?
ב.
בטעם מצוות אשת יפת תאר:
הרמב"ם
– מורה
נבוכים חלק ג
פרק מא:
ועוד ממה שכלל אותו ספר זה (ספר "שופטים"
שהוא חלק ממשנה תורה לרמב"ם)
דין יפת תואר,
וכבר ידעת אמרם "לא
דברה
תורה אלא
כנגד יצר
הרע" (קידושין כא ע"ב).
ועם
זאת כללה
מצווה
זו מן
המידות
הנעלות אשר ראוי שיתנהגו בהן החסידים מה שאעיר עליו,
והוא,
אף על פי שגבר יצרו עליו ואינו יכול להתאפק,
הרי חייב הוא לבודדה
במקום
צנוע והוא אומרו "אל
תוך ביתך"
(כא,יב),
ואסור לו שילחצנה במלחמה כמו שבארו (קידושין כב ע"א),
וכן אסור לו לבוא עליה פעם שנייה עד שישקוט אבלה ותשוך דאגתה, ואין למונעה מלהתאבל ולהתנוול ולבכות,
כמו שאמר הכתוב:
"ובכתה את אביה ואת אמה"
(כא,יג),
כי לאבלים נחת בבכיתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק.
לפיכך חננתה התורה ואפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל,
וכבר ידעת שהוא בעלה בגויותה.
וכן כל השלושים יום נוהגת בפרהסיה בדתה ואפילו בעבודה זרה, ואין מדברים עמה בענייני אמונה כל אותו הזמן. ועם זאת אם לא החזירה לדיני התורה אינה נמכרת ואינו משתעבד בה. והנה התחשבה התורה בעצם הדבר שבא עליה ואף על פי שהוא בעבירה כלומר,
בעודה גויה אז,
אף על פי כן אמר "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" (כא,יד).
הנה נתבאר מה שיש במצווה זו מן המידות הנעלות.
1.
הסבר את הביטוי "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע"!
2.
הידועות לך עוד מצוות שאפשר לפרש טעמן בדרך זו?
*3.
מדוע אומר הרמב"ם אחרי הביאו את הביטויים הנ"ל של חז"ל (לא דברה תורה וכו') "ועם זאת כללה מצווה זו מן המידות הנעלות". למה מקשר הוא בין שני הטעמים במילים "ועם זאת"?
4. מה הטעם הכללי של הציוויים השונים בהתייחסות הישראלי לשבויה לפי דעת הרמב"ם?
ג.
כא,
יב:
וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ:
העמק
דבר כא,
יב
אל תוך ביתך:
לשון "תוך"
מלמדנו כוונה שנייה בהבאה זו,
שיכניסה להנהגות ביתו ללמד מנהג יהודיות קודם שתתגייר.
מה ההבדל בינו לבין הרמב"ם (בשאלה הקודמת) בטעם הציווי של "והבאת אל תוך ביתך"?
ד.
כב,
יג:
וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ
וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים
וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:
רמב"ן
כא, יג
ואחר
כן תבוא
אליה
ובעלתה: אמרו בספרי (תצא יג), אין לך בה אלא מצוות בעילה, נתכוונו לומר, שאין קדושי כסף ושטר תופסים בה, וגם הבעילה לא לשם קדושין,
שדינה עדיין כעובדת כוכבים שאין קדושין תופסים בה, אלא שיתיר לו בעילתה.
ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת, וזה טעם "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה".
ומה שאמר: "וחשקת בה ולקחת לך לאשה",
שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצווה,
וכן "ואקח אותה לי לאשה" (בראשית יב, יט)….
* * 1.
מה קשה לו בפסוקנו?
*2.
לאיזו תפישה של פסוקנו הוא מתנגד?
*3. מה היא ראייתו מבראשית יב,
ט?
ה.
כא,
יב–יג
וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ:
יג:
וְהֵסִירָה
אֶת
שִׂמְלַת
שִׁבְיָהּ
מֵעָלֶיהָ
וְיָשְׁבָה
בְּבֵיתֶךָ
וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים
וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:
אבן
עזרא כא,
יב
והבאתה
אל תוך
ביתך
וגלחה: יש אומרים שמא בעבור שערה חשק בה,
על כן תגלח.
ועשתה:
תגדל,
כדי להיותה מאוסה בעיניו.
יג:
והסירה
את שמלת
שביה: שמא בעבור יופי מלבושה חשק בה.
ובכתה:
כדי להסיר שמחתו בה.
ירח ימים: אולי יקל חשקו.
מהי המגמה הכללית של כל הציוויים האלה לפי דעתו ובמה נבדלת דעתו מדעת הרמב"ם?
ו.
כא,
יא:
וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:
אבן
כספי –
בספר
משנה
כסף, בחלק
ב' מצרף
לכסף: פסוק
יא:
ולקחת
לך לאשה:
כבר הודעתיך, כי הפעולות שהם תנועות פעם יונחו על התחלות התנועות ואף על סיבות ההתחלה,
ופעם על התנועה בעודה, ופעם על תכליתה,
וכל זה נכון.
* * 1.
לאיזו מן המשמעויות השונות של הפועל הוא משייך את "ולקחת"
של פסוקנו: ל"התחלת התנועות" או ל"סיבות ההתחלה" או "לתנועה בעודה" או "לתכליתה"?
* * 2.
מה הקושי שבפסוקנו שאותו רצה ליישב בדבריו הנ"ל?
* 3.
האם מסכים הוא עם הרמב"ן (שהובא בשאלה הקודמת)
בפירוש המילים "ולקחת לך" – אם לא?
ז.
כא,
יד:
וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ:
רש"י
כא, יד:
והיה
אם לא
חפצת בה:
הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה.
מה רמז מצא רש"י לכך בלשון הכתוב?
ח.
כא,
יד:
וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ:
1. רמב"ן
כא, יד
ושלחתה לנפשה: אמרו בספרי (תצא פיסקא ד)
"ולא לבית אביה".
ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחים אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה,
או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים,
כי יסייע ידי עוברי עבירה,
אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא,
כי אולי תשאר בארץ ותלך אחרי הבחורים (עפ"י רות ג,
יא)
ותנשא לאחד מהם….
א.
מהו הדבר שבו היה הרמב"ן מסופק? (ולא ידעתי…)
ב.
מהי "העבירה"
שמפניה יש לחשוש?
ג.
מה פירוש "תלך אחרי הבחורים"
בהקשר זה?
2. מקרא
כפשוטו
(אהרליך)
פסוק
יד:
וְשִׁלַּחְתָּהּ
לְנַפְשָׁהּ: שתהא בת חורין והרשות בידה לשוב אל עמה ואל אלוהיה, כי אם לא כן היה הכתוב אומר "ושלחתה מביתך", כעין מה שנאמר בעבריה הגרושה (עיין דברים כד,א),
ולעניין חירותה היה מוסיף "לחופשי".
וכשהוא אומר "ושלחתה לנפשה", יש במשמע הלשון הזה שתעשה לנפשה כרצונה לכל דבר,
וזו,
כשהיתה לאיש הישראלי היה אלוקיו לה לאלהים,
ועתה כשהוא משלחה – הרשות בידה לשוב אל עמה ואל אלוהיה.
ומכאן ראיה שלא היו העברים הראשונים קופצים אחרי גרים…
* א.
מה ההבדל בינו ובין הספרי בפירוש הביטוי "לנפשה"?
ב.
מה ההבדל בין אהרליך ובין הרמב"ן בפירוש מגמת הציווי "ושלחתה לנפשה"?
ג.
בהמשך דבריו מביא אהרליך ראיה ממקום אחר במקרא "שלא היו העברים הראשונים קופצים אחרי גרים".
מהו המקום שמשם יכול היה להביא ראייתו?
השאלות
המסומנות
ב–*
קשות
והמסומנות
ב–**
קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ט]
כי תצא –
אשת יפת תאר
פרק כא, י – יד
דיני אשת יפת תאר העסיקו ואף הדהימו רבים מפרשנינו,
שניסחו את תמיהתם באופנים שונים;
כך פתח בעל
אור החיים את פירושו הארוך לפרשתנו בתמיהה:
אור
החיים כא,
יא:
וראית בשביה אשת יפת תואר הנה מאומרו יפת תואר,
משמע דוקא יפת תואר, ומאומרו וחשקת בה,
דרשו בספרי אפילו כעורה, וזה מן התימה,
למה יאמר יפת תואר ויצטרך לרבות כעורה,
היה לו לומר וראית אשת ולא יכתוב לא יפת תואר ולא וחשקת.
וליישב הכתוב צריך להעיר בעניין,
למה יצו ה'
כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס (הניצחון במלחמה) במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה', יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך,
וזה יפעל הרחקת דביקותנו בו יתברך, בשלמא התרת אכילת איסור מצינו לרמב"ם ז"ל (הלכות מלכים פ"ח ה"א)
שנתן טעם אם ירעב, והוא טעם נכון,
אבל מעשה זה (לקיחת השבויה לאישה)יתעבנו עושנו, ורבותינו ז"ל אמרו (קידושין כא🙂 "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע",
ומן הראוי הוא להכניעו ולאבדו מלב עם קדוש בזמן ההוא אשר "מלכם בראשם" (עפ"י מיכה ב,יג)
להלחם להם.
ולא מצא לו הסבר אחר לתמיהתו אלא על דרך חכמת הנסתר ואין לנו עסק בנסתרות.
רבים מחכמינו הסבירו היתר זה של דבר "השנאוי אצלו ית'"
על דרך פשרה עם חולשת האדם ומתוך רצון להוליך תאוותו אל אפיק רצוי יותר על ידי הגבלות מהגבלות שונות.
(ויש המפרשים גם רשות נשואי נשים רבות בתורה על דרך זו של עשיית פשרה עם חולשת האדם תוך הגבלות רבות וחינוך האדם עד אשר לא יזדקק עוד אל היתר זה שניתן לו "כנגד יצר הרע".
ואלה דברי הרב
קוק בעניין זה של הפשרה *)
(בהקשר אחר, בהקשר של מתן רשות לנח לאכול בשר,
אע"פ שלדעת הרב אין התורה מעיקרה רוצה בשפיכת דם בעלי–חיים,
ואדם הראשון לא הותר באכילת בשר).
זאת היא מעלתה של המוסריות כשהיא מחוברת למקורה האלוקי (דהיינו מוסריות הטרונומית בניגוד למוסריות אוטונומית, הנובעת ממצפונו של האדם), שיודעת היא עת
לכל חפץ,
ולפעמים היא כובשת מעיינה בשביל לקבץ כח לתקופות הבאות,
מה שלא יוכל קוצר רוחה של המוסריות המנותקת ממקורה לשאת ולסבול.
(כלומר,
שאינה יודעת פשרות).
(מגיליון ראה תש"ה)
וכן יסביר את התמיהה שהבאנו בשם בעל אור
החיים, ר'
יצחק
עראמה בספרו עקדת
יצחק שער
צז:
עקידת יצחק –
שער צז
ולזה לא התירהּ (התיר אותה) הכתוב,
רק לרצות את היצר הרע,
כי ידוע לפניו יתעלה שאם לא יתירנה לו, ישאנה באיסור. אמנם סידר לו אופן לקיחתה,
בעניין שתגבר יד שכלו על יצרו הזונה ויכבש לפניו מעט מעט עד שימנע ממנה לגמרי,
או אם יקחנה,
יהיה בהסכמת השכל והדת כאחת הגיורות הצדקניות שבישראל.
אמנם בטעם פרטי המצוות ישנם חילוקי דעות עמוקים מאד בין הפרשנים,
כפי שיראה בגיליוננו בשאלות ב
ו–ה.
רבים הפרשנים התופשים את כל פרטי העשיות המצֻוות כאן כאמצעים להרחיקו מעליה עד שלבסוף ישלחנה לנפשה ולא ישאנה. ומגמת כל ההגבלות הן למנוע נישואי תערובת.
ואילו יש הרואים בהגבלות האלה דרכי רחמים וחסד ועידון היצר הפראי לבל
יעשה
בחלש
ממנו, בזה הניתן (ביתר דיוק הניתנת)
למרותו כאוות
נפשו.
שתי התפישות השפיעו גם על פרטי הפירוש הלשוני. יעוין בספרא ובמפרשים הדעות השונות למילים "ועשתה את צפרניה",
וכן יושם לב להבדל במגמת הפירושים של "והבאתה לתוך ביתך"
(הרמב"ם,
העמק דבר, בגיליוננו ואפשר להוסיף עליה עוד את המגמה ההפוכה מזו של הרמב"ם בדברי רש"י)
וכן יעויין בהבדל שבין רש"י לשד"ל בפירוש הציווי "והסירה את שמלת שביה מעליה".
רש"י
כא, יג
והסירה
את שמלת
שביה: לפי שהם נאים שעובדי כוכבים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם.
שד"ל
פסוק יב:
והבאתה:
הכוונה שלא יכריחנה להיות לו לאשה מיד,
שעודה מצטערת על פרידתה מבית אביה, אבל יניח לה שתתאבל ותעשה רצונה חודש ימים ואח"כ ייקחנה לו לאשה….. וכן והסירה את שמלת שביה היא שמלה של שק שנתנה עליה בבוא האויב בעיר והיתה נקראת שמלת שבי, כי היו לובשים אותה כראותם כי כלתה להם הרעה.
והנה מאחר שבדעתך לקחתה לך לאשה, לא תניחנה בניוולה,
ואע"פ שתניח לה לבכות את בית אביה,
תפייסנה בדברים ותודיע לה שאיננה בשביה.
*)
הרב א. י.
קוק:
מתוך "טללי אורות" "תחכמוני"
של אגודת הסטודנטים בשוויץ תר"ע פרק ח.
ונדפס מחדש בספר "לחי רואי" מרכז הרב ירושלים תשכ"א.
נמצא
עתה בתוך
מאמרי
הראיה, טללי
אורות –
השקפה
על טעמי
המצוות, עמוד
26, תשמ"ח
ירושלים.
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מ.
פרלמן
כי תצא
(הערה:
מחוסר מקום לא יכלו שאלות אלה לבוא בגליון לפני שבוע)
א.
כ"א י"ג.
..
ובכתה את–אביה ואת–אמה ירח ימים.
כ"א
י"ח...
כי
היה
לאיש
בן
סורר
ומורה
איננו שומע בקול אביו ובקול אמו.
ח'
ט"ז כבד
את–אביך
ואת–אמך.
(וכן עיין בטעמי בעשרת הדברות שבפרשת יתרו)
בשלשת הפסוקים הנ"ל באים אב ואם בפסוק טעמים שונה,
מה ההבדל ומהי הסיבה להבדל זה?
ב.
כ"ג ט"ו
כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך
להצילך ולתת אויביך לפניך…
האם המלה "להצילך"
מוטעמת בקדמא או בפשטא?
ג.
כ"ג י"ז
…
עמך ישב בקרבך
תרגום
יונתן:
עמכון יתיב וינטורי מצותא ביניכון.
במה שונה התרגום מפסוק הטעמים?