גיליונות נחמה – דברים 33

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח – כ"ט]

האזינו

פרק לג, לו – מג

הבא ללמד את שירת האזינו – ייטיב לעשות אם יברור לו קטע מתוכה ויתעמק בה,
כי היא עשירה כל כך בקשיים רעיוניים ולשוניים,
עד שלימוד השירה כולה בשיעור של שבת לא יוכל להימנע משטחיות גמורה ולא יתן ללומד כל טעם בעומקה וגודלה של שירה זו.
לכן מוטב להתעמק בשניים שלושה פסוקים ולהתבשם מהם,
מאשר לרפרף על פני כולה.

אבל רצוי לפתוח את השיעור בסקירה על השירה כולה,
מבנה ומגמתה.
במבנה השירה עסקנו כבר בגיליונות תש"ו,
תש"ז,
תשי"ח – הבאנו והשווינו חלוקות שונות של שירתנו,
ביניהן החלוקה המוצעת ע"י אברבנאל,
המוצעת ע"י בובר–רוזנצוויג בתרגומם,
וכן חלוקה מעניינת של א.
רוזנטל במאמרו על מבנה שירת האזינו ב"ישורון"
כרך ב'
1915 (בגרמנית).

הסקירה הכללית לשירתנו שניתנה בפרשנותנו היא זו של הרמב"ן בסוף פירושו לשירה (הבאנוה בגיליון האזינו תשי"ח – י"ט)
והוא הולך בעקבות ספרי:

גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא.

והרמב"ן מראה כיצד מקיפה השירה את כל הקורות אותנו עד לאחרית הימים (תפישה אחרת לגמרי ניתנה לשירה כעת ע"י דב רפל במאמרו החשוב "שירת האזינו",
החולק על תפישת פרשנינו,
וכדאי ללומדים לקרוא אותה בעיון.)

אבן כספי מצמצם את היקף השירה לתקופה אחת בלבד.

כל אחת מן התפישות מותנית כמובן בפירוש הניתן בייחוד לפסוקים האחרונים של שירתנו,
אשר בהם עוסק גיליוננו השנה.
פירושו של רש"י לפסוקים האחרונים מעניין הוא ביותר,
נותן הוא את תפישתו ואח"כ את תפישת ר'
יהודה ואת תפישת ר'
נחמיה השונות זו מזו.
ומעניין שרש"י לא פירש כאחד מהם אלא פירש בדרך שלישית (לשתי התפישות של ר'
יהודה ור'
נחמיה עיין גיליון האזינו תשי"ב!)
שונה יהיה פירושן של מילת "כי"
(בפסוק לו)
ושל מילת "ידין"
בהתאם לתפישה הכללית של הפסוקים האחרונים,
ומקומנו הוא דוגמא נפלאה של מה שקרוי "מעגל הקסמים ההרמנויטי"
שבו תפישת הכלל מסתמכת על תפישת הפרטים,
המילים הבודדות וצירופיהן,
ותפישת המילים הבודדות והפסוקים מסתמכת על תפישת הכלל,
ואי אתה יכול לומר מה קודם.

והשווה לדברי רש"י שהובאו בשאלה ב את דבריו בסוף פירושיו לשירה בהביאו את הפירוש השלישי לחלק האחרון של השירה,
אליבא
דר'
נחמיה:

ד"ה
כי ידין
ה' עמו:
בלשון זו משמש "כי ידין" בלשון דהא ואין ידין לשון יסורין אלא כמו: כי יריב את ריבם מיד עושקיהם.

לפי פירוש זה שני חלקי הפסוק "כי ידין ה'
עמו / ועל עבדיו יתנחם"
שניהם הולכים בכיוון אחד – ואין בהם פורענות,
ושניהם חלים בתקופה שלאחר גמר הפורענות.

ואילו לפי פירוש רש"י שהבאנו בגיליוננו הפסוק מתחלק לשתי תקופות:
החצי הראשון שייך עדיין לתקופת הפורענות (או ביתר דיוק לגמר תקופת הפורענות), והחצי השני לתקופת הישועות והנחמות.

וכן
תרגם
בובר:

Ja denn richten-
aburteilen wird Er sein Volk, da geleidet
es ihn seiner Knechte

והוא
מוסיף
בהערותיו
לרוזנצווייג
–

שלא יוכל לתרגמו 'יריב ריבם' כפי שמתרגמים רוב החדשים Recht
schafft Er für sein Volk מפני שאין הוא מייחס את הפסוקים הקודמים לאומות העולם כי אם לישראל.

בשאלה ג עסקנו בביטוי הסתום מאוד "עצור ועזוב".
גם כאן התחבטו כל המתרגמים ונסו תרגומים שונים ומשונים.
אחרי
כמה
ניסיונות
הציע
בובר

"Umschlossenes"
"Verlassenes"

ובתשובה
להצעתו
כתב
לו
רוזנצווייג:

Ich glaube man kann sich
nichts dabei denken. Vielleicht ist verständlicher "Angeschlossene"
"Freigelassene" Es kommt ja mehr darauf an, dass man sich
uberhaupt was dabei denkt, was weiss ja niemand.

החשובה ביותר בגיליוננו היא שאלה ד.
לדעת רוב פרשנינו מדובר באחרית הימים – בימות המשיח.
ומה שנאמר בישעיה ב "ונהרו אליו כל העמים",
ולמה שנקראו העמים במזמור מז**
(כל העמים תקעו…
כי ה'
עליון נורא ידבר עמים תחתנו"),
זהו שנקראו אליו הגויים גם כאן.
כמה מכהה שד"ל את זיווה של תמונה עולמית,
שופעת אור זו).
ומעניינת גם כאן ביותר הערתו של רוזנצווייג.
בובר הציע לתרגם הרנינו:
Umjubelt Erdstämme sein Volk

ואולם לדעת רוזנצווייג ביטוי כל כך חזק לרננה היא דרישה חזקה מדי לאחר שנעשה דין בכל אויבי ה',
לכן הוא מציע מילה פחות "רוננת"
אם כי היא שמחה גם היא:

Nach der Gerichtsandrohung
doch nicht das allzustarke Wort, leider, denn es ist ein schnes Wort.
"Macht" oder "lsst jubeln" oder vielleicht nur:
jauchzt... das
"drum"

gengt zur Anknpfung und ist
diskreter, Huldigungsaufforderung statt Drngen
auf Verwirklichung der Balfour-Deklaration.

(זו היא דרישה לכבד (או להעריך)
את ישראל ואינה תביעה והפצרה להגשמת הצהרת בלפור).

* "שירת האזינו"
בית מקרא ג חוברת ל"א תמוז תשכ"ז עמוד 3 – 27. חשובים ביותר הדיונים בציורים השונים שבשירה ובייחוד בלשונות ההגשמה.

** מהי משמעות תרועת העמים לה'
על כי "ידבר עמים תחתנו",
לזה עיין בהסבר היפה והמפורט של כל המזמור למאיר וייס "מזמור התקיעות"
בקובץ הקטן "אמנה"
הוצ'
משרד החינוך והתרבות,
המחלקה לתרבות תורנית ער"ה תשט"ז.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)

פרשת וזאת הברכה

פרק ל"ג

א.

מהו מבנה פרשתנו לדעת
ספורנו ומה נימוקיו?

עיין
דבריו:

ספורנו לג, ב'

וַיּאמַר.
וְקדֶם הִתְחִיל הַבְּרָכָה הַמַּתְחֶלֶת "בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ" (להלן פסוק כה),
אָמַר זאת הַהַקְדָּמָה,
וְהִתְפַּלֵּל עַל הַשְּׁבָטִים לְמַעַן תָּחוּל בִּרְכָתו. כִּי אָמְנָם דִּבְרֵי הַבְּרָכָה בְּכָל מָקום מְדַבְּרִים עִם הַמְברָךְ, כְּאָמְרו "אָמור לָהֶם" (במדבר ו, כג).
וְכֵן כָּל דְּבָרָיו מִ"בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת" (כה)
עַד "עַל בָּמותֵימו תִדְרךְ" (כט),
הָיוּ עִם יִשְׂרָאֵל.
אֲבָל דְּבָרָיו הַקּודְמִים הָיוּ עִם הָאֵל לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמּו.

פסוק כ"ה

בַּרְזֶל
וּנְחשֶׁת
מִנְעָלֶךָ
וּכְיָמֶיךָ
דָּבְאֶךָ. אֵין
כָּאֵל
יְשֻׁרוּן.
אַחַר שֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתו עַל הַשְּׁבָטִים, הִתְחִיל בְּבִרְכַּת יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְאָמַר:
אַתָּה "יְשֻׁרוּן"!
בִּהְיות כִּי "אֵין כָּאֵל" יָכול עַל כּל,
וּבִלְתִּי מִשְׁתַּנֶּה תְּהִי מַלְכוּתְךָ נִבְדֶּלֶת מִכָּל שְׁאָר הַמַּלְכֻיּות בִּשְׁתַּיִם:

רִאשׁונָה,
שֶׁלּא יִכָּנְסוּ בָּהּ אֻמּות לְהִלָּחֵם,
"וְלא יַחֲמד אִישׁ אֶת אַרְצֶךָ"
מִיִּרְאָתָם,
כְּמו שֶׁהָיָה "כָּל יְמֵי יְהושֻׁעַ וְכָל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהושֻׁעַ", כְּאִלּוּ תִּהְיֶה הָאָרֶץ נְעוּלָה בְּמַנְעוּלֵי "בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת".

שֵׁנִית,
שֶׁלּא תִּהְיֶה מַלְכוּתְךָ עולֶה וְיורֵד,
כְּמו מַלְכוּת אֻמּות הָעולָם בַּעֲלות מַזָּלָם, וְיורֶדֶת בִּירִידָתו, מִפְּנֵי שֶׁהֵם תַּחַת הַנְהָגַת צִבְאות הַשָּׁמַיִם. אֲבָל אַתָּה "כְּיָמֶיךָ"
שֶׁהֵם יְמֵי הַנְּעוּרִים וּתְחִלַּת כְּנִיסָתְךָ לָאָרֶץ, כֵּן יִהְיֶה "דָּבְאֶךָ"
וְעֵת זִקְנָתְךָ, "כִּי תולִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנושַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ", וּבִרְכָתִי זאת תָּחוּל,
כִּי "אֵין כָּאֵל", הַמַּנְהִיג עִנְיָנֶיךָ
רכֵב
שָׁמַיִם
בְּעֶזְרֶךָ.
כִּי אָמְנָם הָאֵל שֶׁהוּא בְּעֶזְרֶךָ הוּא "רוכֵב שָׁמַיִם", שֶׁהוּא עֶלְיון מֵהֶם וּמַנְהִיגָם, עַל הֵפֶךְ דַּעַת אַנְשֵׁי הַצאב"ה שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין לַחֲשׁב דָּבָר נִכְבָּד יותֵר מִן הַשָּׁמַיִם. וּבְכֵן לא תִהְיֶה הַמַּלְכוּת הַבָּאָה מֵאִתּו עולֶה וְיורֵד בַּעֲלות הַמַּזָּלות וּבְרִדְתָּם.

ב.
לג,
ב'.

ה'
מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן.

על
פסוק
זה
שואל
אברבנאל:

מה ענין אמרו וזרח משעיר…
הופיע מהר פארן,
כי התורה נתנה בסיני לא בשעיר ולא בפארן, ולמה הזכירם כאן עם סיני?

ואלה
דברי
הספרי
לפסוק
זה:

כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה,
אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם מקבלים אתם את התורה?
אמרו לו מה כתוב בה אמר להם לא תרצח.
אמרו לפניו, רבונו של עולם כל עצמו של אותן האנשים אביהם רוצח הוא,
שנאמר והידים ידי עשו ועל כך הבטיחו אביו ועל חרבך תחיה.
הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בה.
אמר להם לא תנאף. אמרו לפניו, רבש"ע כל עצמה של ערוה שלהם היא שנאמר ותהרין שתי בנות לוט מאביהן,
הלך ומצא את בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה?
אמרו לו מה כתוב בה,
אמר להם לא תגנוב. אמרו לפניו, רבש"ע כל עצמו של אביהן לסטים היה שנאמר והוא יהיה פרא אדם, לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחם… ואפילו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום ונתנם לישראל.

1. כיצד עונה הדרשן בספרי וכיצד עונים המפרשים רשב"ם וראב"ע לשאלה הנ"ל?

2. מה הקשר שבין פסוקנו לברכה כולה אם נקבל את פירוש הספרי?

מה המחלוקת בין הראב"ע ובין רב סעדיה גאון המובא
בראב"ע
ב:

מסיני
בא
ויאמר הגאון ז"ל,
כי הר סיני ושעיר ופארן קרובים, וזה הכתוב הוא על מעמד הר סיני.
ואמר סיני,
כי מסיני כמו 'בסיני',
וכן משעיר.

ועיין:

דברי הראב"ע לבראשית ל"ב ד':

וישלח
הנה ידענו כי ארץ אדום בין חרן ובין ארץ ישראל,
וזאת תשובה על הגאון שאמר כי סיני ושעיר ופארן סמוכים הם,
ואלה המלאכים הם מעבדיו:

מי משניהם צדק ע"פ ידיעותינו הגיאוגרפיות של היום?

עיין:

דברים ב' פסוקים א', ג',
ד',
ח';

מלכים א' ט'
כ"ו.

ג.
לג,
ג

אף חבב עמים כל קדשיו בידיך…

שונות
דרכי
המפרשים
בביאור
פסוק
זה:

מי הם העמים לפי :

תרגום אונקלוס:

ואף חביבנון לשבטיא כל קדישוהי בית ישראל בגבורא אפיק ממצרים ואנון מדברין תחות עננך נטלין על מימרך:

רש"י:

אף
חבב
עמים
– גם חבה יתירה חבב את השבטים. כל אחד ואחד קרוי עם,
שהרי בנימין לבדו היה עתיד להוולד כשאמר הקב"ה ליעקב (בראשית לה, יא)
גוי וקהל גוים יהיה ממך:

כל
קדשיו
בידך
– נפשות הצדיקים הגנוזות אתו, כענין שנאמר (שמואל א' כה,
כט)
והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך:

והם
תכו
לרגלך
– והם ראוים לכך,
שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגלך בסיני. תכו לשון פועלו,
הותווכו לתוך מרגלותיך:

ישא
מדברתיך
– נשאו עליהם עול תורתך:

מדברתיך
– המ"ם בו קרוב ליסוד, כמו (במדבר ז, פט)
וישמע את הקול מדבר אליו,
(יחזקאל ב, ב)
ואשמע את קול מדבר אלי,
כמו מתדבר אלי,
אף זה מדברותיך מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם.
טיי"ש פורפרלידורי"ש בלע"ז [דיבורך].
ואונקלוס תרגם שהיו נוסעים על פי דבריך,
והמ"ם בו שמוש משמשת לשון מן. דבר אחר אף חבב עמים אף בשעת חבתם של אומות העולם שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם:

כל
קדשיו
בידך
– כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך ואתה שומרם:

והם
תכו
לרגלך
– והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך:

ישא
מדברתיך
– מקבלים גזרותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם:

קרא את דבריו לכל הפסוק (שני פירושים):

ראב"ע ג:

אף
חובב
– מגזרת ארמית מלשון והייתם לי סגולה (שמות יט, ה).
ועמים – הם ישראל, כמו:
אחריך בנימין בעממיך (שופ'
ה,
יד),
עמים הר יקראו (יט).
וכל קדושיו בני לוי.
בידך – שהם סביבות הארון.
והם תכו לרגליך – ילכו על דרכך.
וטעם בידך – שתשמרם.
ישא מדברתיך – כי הם ילמדו התורה, והם המעתיקים על תורה שבעל פה. ישא – כל אחד ואחד,
ואם הם רבים.
וטעם מדברתיך – כי אשר דברת ישאו, כי הם נושאי התורה, כי גם הם ישאו את הארון. וטעם ישא – כמו לא תשא שמע שוא (שמות כג, א).
תכו – בלא אח. וי"א מלשון מתוך,
כאילו הולכים בתוך רגלך. ואחרים אומרים, כי התי"ו למקום ה"א,
כתי"ו תרגלתי לאפרים (הושע יא, ג).
כטעם אפילו שיוכו בשבילך, לא יעזבו דבריך וזה רחוק.
והנכון,
שהוא כמו נמשכו.
והטעם:
שילכו אל המקום ששם הארון,
שהוא הדום רגלי השם. וזאת היא הברכה,
שהשם יהיה חומת אש סביב ישראל, ויהיה סגולתו, והלוים יורו התורה תמיד:

רשב"ם:

אף
חובב
עמים
– גם אומות העולם כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל –
גם אותם חיבב הקב"ה וקבלם [ו]שכן עליהם, כדכת'
במזמור יקום אלהים [ו]יפוצו אויביו דכת'
ביה רכב אלהים [וגו']:

רמב"ן:

אף
חבב עמים
– פירשו בו שהוא מלשון ארמית,
ותהון קדמי חביבין,
יאמר אף חובב את ישראל שהוא עמים רבים, כענין אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד),
וכל קדושיו –
של ישראל הם הלוים הם בידך –
כי הקרבתם אליך להיות חונים סביבות הארון.
והנראה אלי, כי "חובב"
מגזרת לטמון בחובי עוני (איוב לא לג),
מענין חדר בחדר להחבא (דהי"ב יח כד),
ושם חביון עזו (חבקוק ג ד),
יאמר גם אתה בידיך מחביא ומסתיר עמים,
כל קדושי ישראל הנזכר, ירמוז כי כל העדה כלם קדושים והשם יסתירם בידו,
כטעם ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך (ישעיה נא טז),
כענין סתרי ומגני אתה (תהלים קיט קיד),
וכן ויתיעצו על צפוניך (שם פג ד).
וזה רמז למה שאמר (במדבר יד יד)
אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם,
וכן אמר בשירה (לעיל לב י)
יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו:
והם
תכו –
כמו הכו, כאשר בא תרגלתי לאפרים (הושע יא ג)
במקום הרגלתי, וכאשר הומרה ה"א הנקבה בתי"ו באם אתן שנת לעיני (תהלים קלב ד),
עושה רע מאת (קהלת ח יב),
וכן רבים. יאמר שהם מוכים בכל מכה במדבר ללכת אחריך בכל אשר תלך,
לא יחושו לרעב ולצמאון ומכת נחש ועקרב,
רק יצאו לרגליך ואחריך ירוצו.
וזה כענין שנאמר (ירמיה ב ב)
זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה:

ישא מדברתיך –
כמו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ ז),
ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד),
ישא ביום ההוא לאמר (ישעיה ג ז)…

ספורנו.

אַף
חבֵב
עַמִּים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה חובֵב עַמִּים, כְּאָמְרֶךָ "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים"
(שמות יט, ה),
וּבָזֶה הודַעְתָּ שֶׁכָּל הַמִּין הָאֱנושִׁי "סְגֻלָּה"
אֶצְלְךָ,
כְּאָמְרָם זַ"ל:
'חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם' (אבות ג, יח),
מִכָּל מָקום כָּל
קְדשָׁיו
בְּיָדֶיךָ.
הִנֵּה אָמַרְתָּ שֶׁכָּל קְדושָׁיו שֶׁל "קדֶשׁ"
שֶׁל "אֵשׁ דָּת" הֵם "בְּיָדֶיךָ"
כִּצְרור הַכֶּסֶף, שֶׁהֵם חֲבִיבִים מִשְּׁאָר הַמִּין, כְּאָמְרו "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוי קָדושׁ" (שמות יט, ו),
כְּאָמְרָם זַ"ל:
'חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקום'
(אבות שם).

וְהֵם
תֻּכּוּ.
נִשְׁבְּרוּ,
כְּמו "וְאִישׁ תְּכָכִים" (משלי כט, יג),
הִתְפַּלְּלוּ בְּרוּחַ נִשְׁבָּרָה.

לְרַגְלֶךָ.
לַהֲדום רַגְלֶיךָ בְּסִינַי.

ואלה
דברי
האברבנאל:

אע"פ שהקב"ה אוהב ומחבב את האומות ונושא להם פנים שוחקות,
לא מפני זה ישראל סרו מאחריו אבל צדיקיהם וחסידיהם שהם כל קדושיו בידיך אע"פ שמקבלים מכות וצרות הרבה,
הם תמיד דבקים בו יתברך,
מוכים לרגליו כעובדים על רגלי אדוניהם, ועם כל זה בתוקף המכות ההן ישא מדברותיך: תורה צוה לנו…
יאמר שהתורה תמיד לא תמוש מפיהם. והוא על דרך תהילים מ"ד כל זאת באנו ולא שכחנוך ולא שקרנו…

1. סדר בתשובתך את כל הנ"ל לקבוצות.

2. מה חולשת פירושו הראשון של רש"י,
שהביאה אותו לפרש פירוש שני ד"ה מדברותיך,
ומה תיקן בפרושו השני?

3. במה שונה ספורנו מכל המפרשים הנ"ל?

רמב"ן:

מדברותיך,
כמו ומדברך נאוה (שה"ש ד ג),
יאמר שישא דבריך על שפתיו ויהגה בהם תמיד:

4. למה נמנע מלפרש מ' של מדברותיך כמ'
השימוש במובן של מן דברותיך?

ד.
לג,
ה'.

ויהי בישורון מלך.

מי הוא המלך לפי:

רש"י:

ויהי
– הקב"ה:

בישרון
מלך
– תמיד עול מלכותו עליהם:

ראב"ע:

ויאמר
ר' יהודה
הלוי
ז"ל,
כי המלך רמז לתורה, וכן היה מפרש אין מלך בישראל (שופ'
יח,
א):

רמב"ן:

ויהי
בישרון
מלך –
רמז אל השם הנזכר, שהיה למלך על ישראל בהיותם ישרים ונאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחד. וגם זה הכתוב דבוק, והטעם,
כי ישראל יאמרו תמיד התורה אשר צוה לנו משה תהיה ירושה לכל קהלת יעקב לעדי עד לא נחליף ולא נמיר אותה לעולם, ויאמרו שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל,
שכולנו יחד קבלנו מלכותו עלינו לדור ודור,
ואנחנו חייבין לשמור תורתו ומלכותו לעולמים. וזו המצוה הוא דבור אנכי,
והיא קבלת מלכות שמים כאשר פירשתי שם (שמות כ ב)…

האם סותרת מלת "ויהי"
שבראש הפסוק את דעת ר'
יהודה הלוי,
או שיש אפשרות לפרשה כך שתתאים לדרכו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שנייה (תש"ג)

פרשת וזאת הברכה

פרק ל"ג

א.
לג,
ו'.

רש"י:

יחי
ראובן
– בעולם הזה:

ואל
ימות
– לעולם הבא, שלא ייזכר לו מעשה בלהה:

1. כיצד אפשר לבאר כפל זה בדרך הפשט?

2. הבא דוגמאות מן התורה ומן הנביאים לצורה סגנונית זו!

(עיין דברים ט'
פסוק ז').

ב.
לג,
ו

ויהי
מתיו
מספר.

עיין:

רש"י:

ויהי
מתיו
מספר
– נמנין במנין שאר אחיו, דוגמא היא זו כענין שנאמר (בראשית לה, כב)
וישכב את בלהה ויהיו בני יעקב שנים עשר, שלא יצא מן המנין:

ראב"ע:

ויהי
מתיו
מספר
– ואל יהי מתיו מספר, כמו:
ולא למדתי חכמה (משלי ל, ג),
ובי"ת באל שדי (שמות ו, ג),
כאשר פירשתי רבים,
כי יתכן שיחיה לעולם ויהיו מעטים. וכל דבר שיספר הוא מעט,
וכן ואני מתי מספר (ברא'
לד,
ל):

רמב"ן

… וטעם "מתיו",
שכל אנשיו יזכו בזה ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו. ואולי "מתיו"
רמז לראשי משפחותיו הארבע, ויהיה טעם "מספר"
כמו במספר, וכן לזנות בית אביה (לעיל כב כא),
ירחצו מים (שמות ל כ),
ורבים כן. או טעמו, שיהיו מתיו מספר ישראל, שימנה ראשון כמשפט הבכור, כי האחד הוא המספר, כי ממנו הכל.
ואונקלוס תרגם ויקבלון בנוהי אחסנתהון במנינהון, יתכוין למה שפירשנו,
יאמר שיחיה ראובן ולא יכרת,
ויהיו מתיו במספרם לעולם, לא ימחה שבטו מישראל, ולא ימנו ביותר מספרם להיותן שני שבטים,
שלל ממנו הבכורה והבטיחו בשבט אחד לעולם:

ויש מפרשים כי הברכה הזאת על כבוש הארץ, יאמר שיחיה ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל,
והטעם שיתגברו ולא ינוצחו, כטעם ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ),
ואל ימות, שלא יפלו מהם במלחמה, ויהי מתיו מספר,
שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם איש,
וכן בברכת גד חבירו הזכיר זה הענין.
והפירוש הזה קרוב,
אבל הראשון נכון יותר בעיני,
כי ברכת משה כדרך אשר הזכיר יעקב וכענין ההוא:

ועל דרך האמת,
יחי ואל ימות,
מטעם פוקד עון אבות על בנים, ושם (שמות כ ה)
רמזתי סודו. והועילה ברכת משה לכפר לו מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם, אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף כפי הבא בפרקי היכלות:

ספורנו:

וְאַל
יָמת
וִיִהִי
מְתָיו
מִסְפָּר. וְאַל יָמוּת בָּעולָם הַזֶּה בְּאפֶן שֶׁיִּהְיוּ אֲנָשָׁיו מוּעָטִים, כְּעִנְיַן "וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר"
(בראשית לד, ל),
אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה"
(לעיל יא, כה).

ועיין גם התרגומים:

רמבמ"ן:

דאס זיינער מאנשאפט אנצא לזיך ערחאלטע

ר'
ש.ר.
הירש:

אונד זיינע אונעדלען זייען שטעטס געצעחלט

1. במה שונה ראב"ע מכל המפרשים הנ"ל?
(השווה שאלון בראשית תש"ג שאלה ד').

2. כיצד רגיל ראב"ע לקרוא לצורה סינטקטית זו?

3. הבא דוגמאות מן התנ"ך לצורה זו?

4. מה רוצה ראב"ע להוכיח ע"י הפסוקים:
שמות ו'
ג',
בראשית ל"ד ד'?

ג.
ספרי ה':

וללוי
אמר… למה נאמר בו?
לפי ששמעון ולוי בכוס אחד שתו, שנאמר (בראשית מ"ט)
ארור אפם כי עז וכו'
משל לשניים שלוו מן המלך,
אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך,
ואחד – לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה.
כך שמעון ולוי:
שניהם לוו בשכם…
לוי פרע מה שלוה במדבר שנאמר (שמות ל"ב)
ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה'
אלי ויאספו אליו כל בני לוי. וחזר והלוה את המקום שנאמר (במדבר כ"ה)
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאתו את קנאתי וכו'. שמעון לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה שנאמר (שם)
ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני.

מהי הקושיה שרצה הספרי לתרץ בזה?

ד.
לג,
ח'.

רש"י:

וללוי
אמר
– ועל לוי אמר:

תמיך
ואוריך
– כלפי שכינה הוא מדבר:

1. מנין לו לרש"י שכך הוא?

2. הבא הוכחות מפסוקי התורה לפירוש זה!

3. מהו הפסוק בבראשית "המוכיח על כולם"?
(או הכוונה אב לכולם).

ה.
לג,
ח

רש"י:

אשר
נסיתו
במסה
– שלא נתלוננו עם שאר המלינים:

1. מנין לו לרש"י שכך הוא?
התוכל למצוא בשמות י"ז א'-ז'
סעד לדבריו?

2. יש מפרשי רש"י הסוברים שרש"י לא התכוון כאן למסופר בשמות י"ז א'-ז'
אלא למסופר בשמות ט"ו כ"ב–כ"ח.
מה טעם לדבר?

ראב"ע:

אשר
נסיתו
במסה
– שם כמו בנסיון,
והטעם:
שהיה חסיד, ולא נמצא בו דופי חוץ מדבר מריבה,
שכבר הענשתו עליו.
גם זה יחזיק פירושי בדבר העגל, כי לכבוד השם עשהו.

1. למה לו לפרש שאין "מסה"
במקומנו שם מקום?

2. מהי חולשת פירוש זה?

3. במה רואה ראב"ע בפסוקנו סעד לדעתו בדבר חטא העגל?

עיין:

בראב"ע שמות ל"ב

אמר אברהם המחבר.
צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים שאמרו,
שנהרג חור, והנה אהרן פחד.
ויש מי שאומר,
כי פחד על ישראל, אם יהרגוהו, שהשם ימיתם כולם.
ועל דרך הפשט,
אם מעשה העגל ע"ג,
למה פחד אהרן שיהרג, והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל, שלא הגיע מעלתם למעלת אהרן בחסידות לפרסת כף רגל אהרן על ייחוד השם.
והנה חבירי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא ישתחוו לצלם (דניאל ג, כג).
ואיך יעשה אהרן פסל, שהמעשה קשה מהשתחויה.
והלא אהרן קדוש השם היה ונביא על ישראל, ומצות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו.
ואם הוא עשה ע"ג,
חייב היה משה להרגו קודם עובדי העגל.
והנה משה התפלל בעדו, והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואל תשים לבך אל דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט, ב),
כי אינו על דבר העגל.
כי הנה כמוהו ביום הכפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב, כי כל הכהנים היו בני אלעזר ובני איתמר, וכבר נולד פנחס.
ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת (ויקרא ט, ג),
והם לא עשו דמות שעיר.
גם פרה אדומה איננה לכפר על ע"ג,
רק לטהר הטמאים.
וכל אנשי המחקר מודים, כי השם לא יבחר שליח,
שידע כי בסופו יעבוד ע"ג.
ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו תמיך ואוריך לאיש חסידך (דבר'
לג,
ח).
והנה לא הזכיר דבר העגל,
רק לא נמצא בו אלא מה שנמצא במשה, והמה דבר מי מריבה, כאשר אפרש במקומו.
ויש אומרים, כי ישראל רמו אהרן, שעשו דפוס עגל,
והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש. וראייתם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שמות לב, כד).
וזה אינו נכון,
כי אהרן, איך בחרו השם,
אם היה טפש,
שירמוהו פתאים. ועוד,
למה בנה מזבח לפניו וצוה שיזבחו זבחים ועולות. ואחרים אמרו, אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה.
גם זה הבל,
כי הקהל לא נקהלו רק אל ההוה תחת משה.
וכן כתוב: והנה אהרן וחור (שמות כד, יד).
ואם היה אחר,
למה לא הרגו אהרן או משה ברדתו מן ההר.
גם התפלל בעדו,
כי איננו נכון שיעשה חסיד ע"ג בעבור אחרים שלא ימותו.
גם אומרים רבים,
כי פי' חג לד' מחר,
שהעובדים העגל יהיו נהרגים על יד משה,
כי אין משמע דברו, רק אחר שבנה המזבח לפני העגל, צוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה,
כמו אסרו חג בעבותים (תה'
קיח,
כז).
וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות (שמות לב, ו).
ומחשבות הלב אינם מועילות, כי הנוקב את השם על פי דבורו יהרג. וככה האומר: נלכה ונעבדה אלהים אחרים (דבר'
יג,
ז).
והמפרש אנכי עשו בכורך (ברא'
כז,
יט)
– אנכי מה שאנכי,
אבל עשו הוא בכורך, אינו פשט ולא יצא מחכמת הדבור. ואם ישאל אדם בבי"ד את חבירו,
האתה הוא חבירי שהלויתי לך כך וכך,
ואמר אני. לא יוכל לומר מחשבתי היתה שאני חבירו לא יותר.
גם ככה דברי דניאל לנבוכדנצר:
מרי חלמא לשנאך (דניאל ד, טז)
דרך מוסר. ועתה אומר לך,
דעת הגאון רב סעדיה. אמר,
כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא,
על כן בנה מזבח. והקשה על נפשו.
אם כן למה התאנף השם בו. והנה השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה משה בבואו. גם זה איננו נכון, כי הוא קרא חג לד'
מחר.
וזה השם הוא שם עצם לכבוד השם,
ולא יתערב אחר עמו במלת אלהים, שהוא לענינים רבים.
ועוד,
למה לא הזכיר זה בענותו למשה. כי הוא אומר ואשליכהו באש,
ואין המענה דומה לשאלה. ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד.
חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ג.
גם ישראל לא בקשו ע"ג,
רק חשבו, שמת משה שהסיעם מים סוף,
כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני,
ומשה התעכב שם ארבעים יום.
ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד.
גם הוא לא ידע, כי השם אמר לו, עלה אלי ההרה,
ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית.
ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו: אשר ילכו לפנינו (שמות לב, א).
ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה.
והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם.
וכן עשו כאשר צום. וזו תשובת אהרן,
כי נקהלו עליו,
וכמו שהודעתיך כי כל קהלה ואחריה על היא גנאי,
ואם אחריה אל היא לשבח,
כמו ויקהלו אל המלך שלמה (מ"א ח, ב).
וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא (שמות לב, כב),
כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם,
ולכבוד השם עשיתיו.
רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא. וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ג,
והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר (שמות לב, ז–ח),
כי לא כתוב כל עמך.
הלא תראה, כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו,
והנה כתוב: חטא ישראל וגם עברו וגו'
וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז, יא).
והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז,
שאמרו אלה אלהיך ישראל, או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלשת אלפים.
והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל,
כי לא נעשה כהוגן ע"ד שנחשב לפתאים שהיה ע"ג.
ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן, כי זה בעבור שהיה הוא הסבה. כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון.
וכתוב עליהם לא האמנתם בי (במד'
כ,
יב),
מריתם (שם כז, יד),
מעלתם (דבר'
לב,
נא)
…

תרגום
אונקלוס מוסיף כאן על לשון הכתוב:

לגבר דאשתכח חסידא קדמך

(= לאיש הנמצא חסיד לפניך)

נסיתו בניסיתיה והוא שלים

(= ניסיתו בניסיון והוא שלם)

והיה
תמים;

עיין:

ת"א

בראשית י"ז א'

והוה אברם בר תשעין ותשע שנין ואתגלי יי לאברם ואמר ליה אנא אל שדי פלח קדמי והוי שלים:

בחנתיה על מי מצותא ואשתכח מהימן

(= ונמצא נאמן)

מה סיבת ההוספות האלה?

ו.
לג,
ט'.

רש"י:

האומר
לאביו
ולאמו
לא
ראיתיו – כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות לב, כו)
מי לה' אלי,
נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או את בן בתו, וכן עשו. ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לוים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי:

כי
שמרו
אמרתך
– (שמות כ, ב)
לא יהיה לך אלהים אחרים:

ובריתך
ינצרו
– ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר של ישראל לא מלו את בניהם והם היו מולין ומלין את בניהם:

ראב"ע
ט:

האומר
– על השבט ידבר,
כמו שמואל שבא כאשר נגמל אל בית ה' להרגילו.
ואת בניו לא ידע – יש מהם אחד שהוליד בנים לעבוד השם.

כי
שמרו
אמרתך
– כמו שמרו עדותיו וחוק נתן למו (תה'
צט,
ז),
עד שיורום לישראל…

1. מה ההבדל העקרוני בין שני המפרשים?

2. הידועים לך עוד מקומות בתורה שבהם מתגלה אותו הבדל עקרוני בין שני המפרשים הנ"ל?

חזק חזק ונתחזק!

הערה:
השאלון הזה,
האחרון לשנת תש"ג,
מרובות בו שאלות הבקיאות (הבא דוגמאות נוספות,
הבא הוכחות,
הידועים לך עוד מקומות…).
תפקידן לבחון את ידיעותינו אשר אגרנו במשך השנה.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנים תש"ד – תש"ה

פרשת וזאת הברכה

ל"ג י"ב – י"ז

גיליון זה הוא המשך גיליונות תש"ב–תש"ג שעסקו בברכות ראשונות.

א.
בנימין

התוכל למצוא סיבה למה נסמכה ברכת בנימין לברכת לוי וקדמה לברכת יוסף הגדול ממנו?

ב.
לג,
י"ב.

ידיד ה' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן.

מי הוא הנושא (או הנושאים)
בפסוק זה?
(ועיין מלכים א'
ט'
ג':
"והיו עיני ולבי שם כל הימים").

ג.
לג,
י"ב.

רש"י:

כל
היום
– לעולם משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר:

מה ראה להוסיף דבריו אחרי פירושו "לעולם"?

ד.
יוסף – שאלות סגנון.

פסוקים
י"ג
–
ט"ז.

מהו האמצעי הסגנוני שבו משתמש הכתוב להדגשת הברכה?
(ועיין ירמיהו נ"א כ'-כ"ג)

הידועים לך מקומות בתנ"ך בהם משתמש הכתוב באותו אמצעי סגנוני?

ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ו.
לג,
ט"ז.

ורצון שוכני סנה.

ראב"ע:

שכני
סנה
– הוא השמים.

ראב"ע
שמות ג'
ב'

הסנה
אמר הגאון כי זה מין קוץ,
ורצון שוכני סנה (דבר'
לג,
טז)
שמים,
והטעם על השם הנכבד, ור'
ישועה אמר הכבוד ששכן בסנה.
ולא דבר נכונה,
כי איך יקרא שוכני על רגע אחד.
ועוד,
למה נאמר על גזרת פועל.
ואיננו כן עושה שמים וארץ (תה'
קכא,
ב),
כי השם הוא עושה תמיד,
ומעמידם כהגה היוצא מפי אדם.
ועוד,
אחר שהזכיר כל מגד הזכיר באחרונה רצון השם. ועוד,
מה טעם להזכיר זה המלאך.
ועוד היה ראוי להיותו שוכני בסנה הידוע.
ולפי דעתי, כי כל סנה אחד הוא,
והוא מין קוץ יבש. וככה הוא בלשון ישמעאל, וככה הר סיני בעבור הסנה.
וכן פי' ורצון שוכני סנה (דב'
לג,
טז),
רצון שיבקש השוכן במקום הסנה,
שהוא דורש ומבקש תמיד שיעשה השם רצונו,
וילחלח ארצו שהוא שוכן בה,
שהיה מקום יובש וסנה, עד שיהא בא הרווי והיתה כגן רוה מלוחלח, והודיעו מתוך הסנה בה"א הדעת, כי הם דברי משה בכותבו התורה. ובוער מהפעלים היוצאים,
כי אש בוערה כמו אש אוכלה (דבר'
ד,
כד),
והעד כאש תבער יער (תה'
פג,
טו).
והנה האש, שהיה בסנה בוער כל אשר סביביו, כי זה כמו שלחו באש מקדשך (שם עד, ז).
וככה ההר בוער באש (דבר'
ה,
כ).
ומלת אכל שם התואר,
כמו פעול, וכמוהו אם תראה אותי לוקח מאתך (מ"ב ב, י)
שהוא קמוץ, וככה לנער היולד (שופ'
יג,
ח),
כהם יוקשים בני האדם (קהלת ט, יב).
ואלה הפעלים כאשר הם יוצאים,
על כן ורגל מועדת (משלי כה, יט)
איננה כמו הם,
רק השורק תחת חולם, והוא כמו פועלת

(השווה לדברי ראב"ע בשמות פענח
רזא:

שתהא ארצו מברכת במים, שהם רצון וחפץ בארץ מגדלת סנאים, קוצים וברקנים מפני שהארץ ההיא יבשה וקשה).

1. בשתי פנים מבאר הראב"ע את פסוקנו כאן ובשמות.
מה הן?

2.** לשם מה מביא ראב"ע את הפסוק מתהילים קכ"ו ח'
בפירוש פסוקנו?

3. איזה משני פירושיו מסכים עם דעת רש"י?

4. האם מסכים הרמב"ן עם אחת משתי דרכיו או בחר לו דרך שלישית?

רמב"ן טז

ורצון
שכני סנה
– נמשך למעלה, ומרצון שוכני סנה.
ויקרא השם הנכבד "שוכני סנה" כי שם נראה אליו בתחלה,
ושכן ימים רבים על הר סיני שהוא מקום סנה,
ומסיני בא ושכן בישראל. וטעם הכתוב, שתהיה ארצו מבורכת מרצון השם,
כטעם רצית ה'
ארצך (תהלים פה ב),
וארצה בו ואכבדה (חגי א ח).
וטעם "תבואתה",
הברכה הזאת תבוא לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. או טעמו, רצון שוכני סנה תבוא לראש יוסף, ואל תתמה על החפץ שיכנה אותו בלשון נקבה, כי כן בלשון ארמית ורעות מלכא (עזרא ה יז),
ולשון חכמים חפצת נפשו:

ועל דרך האמת יאמר, שהרצון ששכן בסנה היא תבוא לראש יוסף,
שבה ירים ראש.
והזכיר סמוך במקום מוכרת, וכמוהו רבים. או יסמוך אל השם הנכבד הנזכר, ורצון ה' השוכן בסנה תבוא לראש יוסף.
וזאת ברכת יעקב (בראשית מט כה)
מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך:

5. מה הן טענות ראב"ע (בשמות)
נגד פירוש הגאון (שהוא גם פירוש רש"י)?

6. מה אפשר לטעון נגד פירושו הראשון של הראב"ע (פירושו בשמות)?

ועיין:

רש"י:

רצון
– נחת רוח ופיוס וכן כל רצון שבמקרא:

וכן רש"י ויקרא י"ט ה'

לרצנכם
– אפיימנ"ט
[פיוס].
זהו לפי פשוטו.
ורבותינו למדו (חולין יג א),
מכאן למתעסק בקדשים שפסול, שצריך שיתכוין לשחוט:

ועיין גיליון אמור תש"ד שאלה 1.

ז.
פינה לשונית – דקדוקית.

י"ד.
גרש

בכור
שור:

גרש מלה הפוכה כמו שגר בהמה (דברים כ"ח נ"א)
שתשלח ארצו בכל ירח וירח פרות הראויות.

ט"ז.
שכני
סנה.

באר את היו"ד של "שכני"
והבא לה אחים במקרא?

ט"ז.
תבואתה.

באר את הצורה הדקדוקית והבא לה אחים במקרא?

לשם מה בחר הכתוב כאן בצורות נדירות כאלה?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)

פרשת וזאת הברכה

ל"ג י"ח – י"ט

גיליון זה הוא המשך גיליונות תש"ב,
תש"ג שעסקו בברכות הראשונות.

א.
זבולון ויששכר

י"ח.
ולזבולון
אמר
שמח
זבולון
בצאתך
ויששכר
באהלך.

עיין:

בראשית מ"ט י"ג

לחוף
ימים
– על חוף ימים תהיה ארצו.
חוף כתרגומו ספר,
מרק"א בלע"ז [גבול],
והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות,
במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה,
הוא שאמר משה (דברים לג יח)
שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך,
זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים:

עיין:
דברי הימים א'
י"ב ל"ג–ל"ד.

רש"י
יח:

ולזבולן
אמר
– אלו חמשה שבטים שבירך באחרונה זבולן גד דן נפתלי ואשר כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים,
הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר (בראשית מז, ב)
ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים,
לפי שנראים חלשים ולא ישים אותם לו שרי מלחמתו:

שמח
זבולן
בצאתך
ויששכר
באהליך
– זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה,
לפיכך הקדים זבולן ליששכר שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה:

שמח
זבולן
בצאתך
– הצלח בצאתך לסחורה:

ויששכר
– הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים,
כמו שנאמר (דה"א יב, לג)
ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך, ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם:

1. מהו הרעיון הכלול בדברי המדרש המובא ברש"י?

2. למה סמך רש"י בפירושו לבראשית מ"ט י"ג על פסוקנו באמרו "הוא שאמר משה שמח זבולון…",
ומנין לו שעיקר ההוכחה מפסוקנו ואינו מפרשת ויחי?

3. למה לא כתב רש"י גם בפרשת ויחי "לפיכך הקדים זבולון ליששכר"
כמו שכתב כאן,
וכי אין לתמוה גם שם אותה תמיהה?

4. למה תרגם אונקלוס בצאתך
=

במפקך לאגחא קרבא,

בצאתך להילחם ולא כדברי חז"ל שבעקבותם הולך רש"י – בצאתך
לסחורה?

5. רש"י
יט:

כי
שפע
ימים
יינקו
– יששכר וזבולן ויהא להם פנאי לעסוק בתורה:

(בפעם השנייה בסוף הפסוק).

המהרש"ל
מתקן
הגירסא:

היה נותן להם…

מה ראה רש"י לפרש ד"ה הזה שנית אחר שכבר לעיל פירש?

ב.
לג,
יט

עמים
הר
יקראו.

ת"א:

שבטיא דישראל לטור בית מקדשא יתכנשון תמן יכסון נכסת קודשין לרעוא ארי נכסי עממיא ייכלון וסימן דמטמרן בחלא מתגלין [יתגלין]
להון:

רש"י
יט:

עמים
– של שבטי ישראל:

הר
יקראו
– להר המוריה יאספו כל אסיפה על ידי קריאה היא ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק:

ושפני
טמוני
חול
– כסויי טמוני חול טרית וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול ובחלקו של יששכר וזבולן היה,
כמו שאמרו במסכת מגילה (ו א) זבולן עם חרף נפשו למות (שופטים ה יח)
משום דנפתלי על מרומי שדה,
שהיה מתרעם זבולן על חלקו לאחי נתת שדות וכרמים וכו':

ספורנו
יט:

עַמִּים
הַר
יִקְרָאוּ.
יִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן יִקְרְאוּ אֻמּות הָעולָם אֶל "הָהָר הַטּוב" בְּמִינֵי סְחורָתָם הַבִּלְתִּי נִמְצָאִים בֵּין הָאֻמּות.

שָׁם
יִזְבְּחוּ
זִבְחֵי
צֶדֶק. גַּם תַּגָּרֵי הָאֻמּות שֶׁזָּבְחוּ כָּל יְמֵיהֶם "זִבְחֵי מֵתִים" (תהלים קו, כח),
הִנֵּה בְּבואָם אֶל "הָהָר הַטּוב" יִזְבְּחוּ "שָׁם זִבְחֵי צֶדֶק".

הכתב
והקבלה

ע"ד
הפשט: אחרי שהמצאנו דרכי ע"ז בימים הקדמונים,
אחרי אשר הקריבו אל אלוהיהם היו כל הקרואים אוכלים זבחיהם במקום הקרבה ולזה נקראו אכילת זבח מתים בשם "אכילת ההרים" (יחזקאל י"ח)
"ואל ההרים אכלו בך", ומזה אמר כאן:
העמים שדרכם להיות קרואים ונאספים למאכל ההרים,
בבואם אל ארץ זבולון ויששכר ויראו כי שפע ברכת ה' תעשירם,
יעזבו את אלוהיהם תחת שאכלו עד עתה זבחי מתים,
יזבחו שם זבחי צדק.

1. מה בין שני פירושי רש"י ומה הם מעלותיו וחסרונותיו של כל אחד מהם?

2. איזה משניהם נראה בעיניך כקרוב יותר לפשוטו של כתוב?

3. היכן מצינו בתנ"ך עמים במובן של "שבטי ישראל"?

4. במה שונה הכתב והקבלה מכל קודמיו?

רש"י:

הר
יקראו
– להר המוריה יאספו כל אסיפה על ידי קריאה היא ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק:

הרא"ם
מקשה
לדברי
רש"י:

ולבי מגמגם בזה,
שאם כן היה לו לכתוב יקראו בקמץ הקוף מבנין נפעל, שאז יהיה במקום יאספו הנופל בפרוש המקרא הזה מבנין נפעל, כי פרושו השבטים יאספו מעצמם אל הר המוריה.

ועוד
מקשה
הרא"ם:

ולא ידעתי מה ענין אסיפת השבטים אל הר המוריה בתוך ברכתו על יששכר וזבולון?

ענה על שתי קושיותיו!

הערה ל– א1:

רק
למתקדמים:

השווה לדברי המדרש המובא ברש"י את דברי
הרמב"ם
בהלכות
תלמוד
תורה
ג'
הלכה
י'-י"א:

הלכה י

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא,
לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה,
אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

הלכה יא

מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו–תש"ז)

פרשת וזאת הברכה

ל"ג כ– כ"א

א.
גד

1. השווה את ברכת גד כאן לברכת גד בראשית מ"ט י"ט.

מה הדמיון ומה ההבדל שבין שתי הברכות?

ועיין:

רמב"ן
בראשית
מט, י"ט

גד
גדוד
יגודנו
– …. והנכון שיהיה כמו לעלות לעם יגודנו (חבקוק ג טז).
יאמר,
כי גדוד יגודנו תמיד, שיהיו לו מלחמות רבות ופשט גדוד עליו בארצו, והוא יגוד אותו על עקבו,
שיתגבר עליו וירדוף אותו והם ישובו על עקב בשתם.
שבח אותם בגבורה ונצוח כל הבאים עליהם למלחמה. וזה כענין ברכת משה רבנו בהם (דברים לג כ)
ברוך מרחיב גד כלביא שכן,
בעבור שירש ארץ רחבת ידים וגדולה מאד והיא בעבר הירדן, היו באים עליהם תמיד גדודי עמון ומואב שכניו הרעים התובעים בנחלה ופושטים עליהם,
והוא כלביא שכן על טרפו,
מקולם לא יירא ומהמונם לא ייחת …

רשב"ם
בראשית
מט, י"ט

גד
גדוד
– ישראל יגודו אחריו כשיהיו הולכים למלחמות יהושוע וכדכת' חלוצים תעברו לפני [אחי]כם.
ובשוב גד מן המלחמה ישובו של גד אחר עקיבן של ישראל.
שכן דרך כשיוצאין למלחמה יוצאין תחילה ובחזרתם הם אחרונים לשמור את השבטים מן המלחמה פן ירדפו האויבים אחריהם:

ב.
לג,
כא

וירא
ראשית
לו

מה פירוש המלה "וירא"
בפסוק זה והיכן מצאנוה עוד בתנ"ך בהוראה זו?

ג.
לג,
כא

כי
שם
חלקת
מחוקק
ספון.

רש"י:

כי
שם
חלקת
מחקק
– כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה:

ספון
– אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, שנאמר (לקמן לד, ו)
ולא ידע איש את קבורתו:

ראב"ע:

כי
שם
חלקת
– כמו חלק.

ספורנו:

וַיַּרְא
רֵאשִׁית
לו. וְגַם כֵּן רָאוּי הוּא לְכָךְ,
כִּי אָמְנָם כְּשֶׁבָּחַר גָּד אֶת אֶרֶץ סִיחון וְעוג, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ כִּקְדֻשַּׁת עֵבֶר הַיַּרְדֵּן,
הָיְתָה כַּוָּנָתו לְהַשִּׂיג דָּבָר עִקָּרִי אֶצְלו, כִּי שָׁם בְּאֶרֶץ סִיחון וְעוג
חֶלְקַת
מְחקֵק
סָפוּן. הָיְתָה אותָהּ הַחֶלְקָה שֶׁהַמְחוקֵק קָבוּר בָּהּ,
שֶׁהוּא משֶׁה.

הכתב
והקבלה:

שם חלק מדינה שחוקקים וחופרים בעפר אדמתה דברים ספונים וחשובים (איזנע לאנדשאפט ווארין שעטצבארקייטען אויסצוגראבען זינד). ואל תתמה על תיו של מלת "חלקת"
אע"פ שאינה דבוקה למלת מחוקק,
כי דוגמה יש במקרא (תהילים ס') "עזרת בצר"; (ישעיה ל"ד)
"שכורת ולא מיין".
– ומלת "מחוקק"
כמו (ישעיה כ"ב)
"חוקקי בסלע משכן לו" והחקיקה והחפירה אחת היא – ומלת מחוקק כמו (במדבר י') "למקרא העדה ולמסע המחנות", שבא השם במקום מקור – לקרא את העדה ולהסיע את המחנות,
אף כאן "מחוקק"
במקום לחקוק.

באור:

ספון לשון חשיבות;
ראוי לטול לו ראשית, במקום אשר נתן לו המחוקק את חלקו.
ויהא המחוקק הזה ספון וחשוב אצלו. ("שאן האט ער דען אנטייל ניך ערזעהן,
צום ערבטייל פאם געזעצגעבער אען ער פערעהרט").

מלבי"ם:

כי
שם חלקת
מחוקק
ספון, המקום ספון ויקר לו מפני שנתחלק ע"י המחוקק בעצמו – הוא משה.

מהי "חלקת מחוקק" שבנחלת גד לפי הדעות הנ"ל?
(סדר לקבוצות);

ד.
לג,
כא

צדקת
ה'
עשה
ומשפטיו
עם
ישראל.

רש"י:

צדקת
ה'
עשה
– שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו.

ראב"ע:

צדקת
ה'
עשה
– שמלא בידו את אשר דבר בפיו, שנדרו בני גד שיצאו עם ישראל להלחם עם אויביהם….

הכתב
והקבלה:

"צדקה"
הוא יותר "ממשפט".
כי משה לא אמר להם רק (במדבר ל"ב כ') שיתעכבו שבע שנים של כבוש,
והם אמרו: "לא נשוב… עד התנחל… איש נחלתו" – הוסיפו להתעכב שבע שנים של חלוק הארץ;
הנה עשו "משפט"
בהתעכבות שבע של כבוש ו"צדקה"
בהתעכבות שבע של חלוק.

העמק
דבר:

במה שעשה ישוב במקום שהיה ראוי להיות חרב, הוא "צדקת ה'" החפץ בישובו של הארץ.

1. במה שונה בעל העמק דבר מן האחרים ומה הניעו לפרש בדרכו?

2. ליודעי לועזית,
תרגום בובר–רוזנצווייג לפסוקנו:

Gewann er Bewaehrung vor Ihm,

dann auoh sein Anrecht bei Jsrael.

** מה תיקן בהוסיפו את המילים:

vor

dann?

** מה ראה לתרגם מלת "עשה"
שלא כמשמעה!

ה.
שאלות ודיוקים ברש"י.

השאלות המסומנות * קשות והמסומנות ** קשות ביותר,
ענה לפי דרגתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז–תש"ח)

פרשת וזאת הברכה

ל"ג ז – י"א

א.
יהודה – לוי

עיין גם גיליון וזאת הברכה תש"ג,
שעסק אף הוא בברכת לוי

השווה את שתי הברכות האלה לברכות המקבילות בברכות יעקב בראשית מ"ט ה'-י"ב.
שים לב לשינויים החשובים!

ספרי
ח':

וללוי
אמר… למה נאמר בו?
לפי ששמעון ולוי בכוס אחד שתו, שנאמר (בראשית מ"ט)
"ארור אפם כי עז וכו'".
משל לשניים שלוו מן המלך,
אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך,
ואחד – לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה.
כך שמעון ולוי:
שניהם לוו בשכם…
לוי פרע מה שלוה במדבר שנאמר (שמות ל"ב)
"ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה'
אלי ויאספו אליו כל בני לוי". וחזר והלוה את המקום שנאמר (במדבר כ"ה)
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל…"; שמעון לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה שנאמר (שם)
"ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני".

ראב"ע
ו:

יחי
ראובן
– הנה החל מהבכור,
כי כן המשפט.
ולא הזכיר שמעון בעבור בעל פעור, כי העובדים היו שמעונים, ומספרם לעֵד, גם נשיאם נהרג.

רמב"ן
ו:

יחי
ראובן –
אמר ר"א כי החל מראובן שהוא הבכור, ולא הזכיר שמעון,
בעבור עון פעור,
כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד, גם נשיאם נהרג,
וכן דעת רש"י והמפרשים. ולפי דעתי אין מספרם ראיה,
בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה.
וגם משאר השבטים יחסרו קצת,
כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים. ועוד כי הכתוב אומר (במדבר כה ג)
ויצמד ישראל לבעל פעור, ואמר (שם פסוק ד)
קח את כל ראשי העם,
נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם,
וכן אמר (שם פסוק יא)
ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי:

ואל תשיב עלי מדבר עכן שאמר (יהושע ז יא)
חטא ישראל, כי שם לא נתגלה החטא ויזכירם סתם.
וכן המוכה איננו ראיה, כי היה נשיא בית אב בהם לא נשיא השבט,
והנועדים על ה'
בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו שהיו נשיאי עדה. ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם,
והמזמור הזכיר דתן ואבירם וענינם בשמם (תהלים קו יז),
תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם, והזכיר ויצמדו לבעל פעור (שם פסוק כח)
עם וימאסו בארץ חמדה (שם פסוק כד)
לכלל העם. וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון, ולא ימחה שבט מישראל, שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור כמו שאמר (לעיל ד ג)
כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' א–להיך מקרבך, ואלה הנשארים כולם כתיב בהם (שם פסוק ד)
ואתם הדבקים בה'
א–להיכם חיים כולכם היום, ולמה לא יברכם.
והנה כולם עשו את העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם וברכם. וראיתי במדרש רבה (במדב"ר כא ח),
ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם,
ומנה משפחה אחת לשמעון וחמשה מבני בנימין.
והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא, והוא בכלל הברכה:

והנכון בעיני, כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר,
וכך אמר בברכת יעקב (בראשית מט כח)
כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר והזכיר יוסף בשבט אחד, ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים כמו שאמר (פסוק יז) והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, והיה זה בעבור שני דברים,
האחד כי אחר שצוה הקדוש ברוך הוא ועשאם שני שבטים בחנכת המזבח, ובדגלים,
ובנחלת הארץ, הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם, ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן והוצרך להזכיר אחיו שגדול ממנו:

והנה רצה לברך את לוי כי מברכתו יתברכו כל ישראל, שיהיו קרבנותיו לרצון להם לפני השם, והוצרך להשאיר אחד מן השבטים שאינן נימנין בשום מקום רק שנים עשר, כנגד שנים עשר מזלות ברקיע,
ושנים עשר חדשים בשנה, ושנים עשר גבולי אלכסונין, שאמרו במדרש שהם הן זרועות עולם, וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות (לב ב) אמר הקב"ה לנביא לך ואמור לכנסת ישראל בתי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים עשר שבטים. וכן בהר גריזים והר עיבל (לעיל כז יב)
שמנה לוי לא נגזר שם יוסף לשני שבטים. וכן תראה בחלוק יחזקאל (מח ד ה)
שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים ולא הזכיר לוי,
וכשמנה תוצאות העיר הזכיר (שם פסוק לא)
שער לוי אחד,
ולא מנה שבט יוסף לשני שבטים אבל אמר (שם פסוק לב)
שער יוסף אחד,
כי לעולם לא ימנו שבטי ישראל רק שנים עשר,
וכבר זכרתי זה בסדר ויקח קרח (במדבר יז יז):

והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול,
ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מט ז),
והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם…

ספורנו:

וְזאת
לִיהוּדָה.
וְזאת הַבַּקָּשָׁה אֲנִי מְבַקֵּשׁ וּמִתְפַּלֵּל גַּם עַל אֶרֶץ יְהוּדָה,
אֲשֶׁר בְּתוכָהּ נַחֲלַת שִׁמְעון מְפֻזֶּרֶת, שֶׁלּא יָמוּתוּ בַּמִּלְחָמָה, כִּי יַחְדָּו הָיוּ יוצְאִים לַמִּלְחָמָה.

1. מהו השינוי שאותו משתדלים החכמים האלה לתרץ?

2. כיצד סותר הרמב"ן את דעת הספרי?

3. לשם מה מזכיר הרמב"ן כאן את עכן (יהושע ז')?

4. כיצד הוא פותר את השאלה אחרי סותרו דעת האחרים?

5. התוכל לתרץ התמיהה הזאת בעזרת שופטים פרק א'?

ב.
לג,
ז'.

ראב"ע:

וזאת
ליהודה
– וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות

במה שונה ראב"ע מן הפירוש הרגיל ומה הניעו לפרש כך?

ג.
לג,
ז'.

ראב"ע

רב
לו
– יספיקו לו ידיו,
ואין לו צורך למי שיעזור אותו, כי אם עזרת השם לבדו.
וי"א מלשון מריבה.
והטעם,
ידיו יריבו בעדו.
ואחרים אמרו, כמו וברקים רב (תה'
יח,
טו),
מגזרת ורבו (ברא'
מט,
כג):

1. מה הם שלושת פירושיו לבטוי זה?

2. לאיזה מפירושיו יש להביא סעד מבראשית ל"ג ט'
ולאיזה מהם מישעיה י"ט כ'?

ד.
לג,
ט'.

האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו

רש"י:

האומר
לאביו
ולאמו
לא
ראיתיו
– כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות לב, כו)
מי לה' אלי,
נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או את בן בתו, וכן עשו. ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לוים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי:

ראב"ע:

האומר
– על השבט ידבר,
כמו שמואל שבא כאשר נגמל אל בית ה' להרגילו.
ואת בניו לא ידע – יש מהם אחד שהוליד בנים לעבוד השם.
כי שמרו אמרתך – כמו שמרו עדותיו וחוק נתן למו (תה'
צט,
ז),
עד שיורום לישראל.
וי"א על דבר מי לה'
אלי (שמות לב, כו):

ספורנו:

הָאומֵר
לְאָבִיו.
בְּעִנְיַן הָעֵגֶל.

וְאֶת
בָּנָו
לא יָדָע,
כִּי
שָׁמְרוּ
אִמְרָתֶךָ.
לא הִקְפִּיד עַל חַיֵּי בָּנָיו בַּמִּדְבָּר, כְּדֵי לִשְׁמר "אִמְרָתֶךָ",
וְהִיא מִצְוַת מִילַת הַבָּנִים, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מֵתִים רַבִּים מֵהֶם,
כְּאָמְרָם זַ"ל מִפְּנֵי שֶׁלּא נָשְׁבָה לָהֶם רוּחַ צְפונִית.

וּבְרִיתְךָ
יִנְצרוּ.
כְּאָמְרָם זַ"ל 'שִׁבְטו שֶׁל לֵוִי לא עָבְדוּ עֲבודָה זָרָה'
(יומא סו, ב),
וְזֶה הִתְאַמֵּת בְּמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר.

1. כיצד אפשר לסתור את דברי רש"י מתוך המסופר בשמ'?

2.** התוכל להביא סיוע לדעת ראב"ע מן התורה ומן הנביאים (מלכים)?

ה.
לג,
יא

ברך ה'
חילו

ת"א:

בריך יי נכסוהי וקורבן ידוהי תקביל ברעוא תבר חרצא דשנאוהי ודבעלי דבבוהי דלא יקומון:

ראב"ע:

ברך
ה'
חילו
– הבכורים והמעשר. ופעל ידיו – הקרבנות.
מחץ מתנים – הטעם,
מחץ קמיו. מן יקומון – מן אשר יקומון עליהם, כמו לים מכסים (ישעי'
יא,
ט):

ספורנו:

בָּרֵךְ
ה' חֵילו.
בָּרֵךְ נִכְסֵיהֶם בְּאפֶן שֶׁיַּסְפִּיק לָהֶם מְעַט עֵסֶק בָּם,
וְיִהְיֶה לָהֶם פְּנַאי לְהָבִין וּלְהורות.

רמב"ם
הלכות
שמיטה
ויובל
י"ג
י"ב:

ולמה לא זכה לוי בנחלת א"י עם אחיו?
מפני שהובדל לעבוד את ה'
ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל",
לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופם, אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו"
והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר "אני חלקך ונחלתך"
(במדבר י"ח כ')

1. במה שונה פירוש הרמב"ם למלה "חילו"
מפירוש כולם?

2. מהי מעלתו של פירוש זה?

השאלות המסומנות * קשות והמסומנות ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט–תש"י)

פרשת וזאת הברכה

ל"ג כו –כט

א.
למבנה הפרק

רש"י
כ"ה

ברזל
ונחשת
מנעלך
– עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת. דבר אחר ברזל ונחשת מנעלך ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל:

וכימיך
דבאך
– וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך,
ימי נעוריך, כן יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים ומתמוטטים. דבר אחר וכימיך דבאך, וכימיך שהם טובים לך כמנין ימיך, כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום, יהיו דבאך שכל הארצות יהיו דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות.
וכל הארצות מתפרנסות הימנה וממשיכות לה כספם וזהבם, אישקורונ"ט [ישפעו].
הכסף והזהב כלה מהם, שהן מזיבות אותם לארצכם:

כו.
אין
כאל ישרון
– דע לך ישורון שאין כאל בכל אלהי העמים ולא כצורך צורם:

ראב"ע:

כה.
ברזל
ונחשת
מנעלך
– כי בחלקו יהיה הרי ברזל ונחשת. וכימיך דבאך – אין לו ריע.
וטעם המתרגם ידוע.
כי תוקף יהיה לך כל ימיך. וי"א,
שהאל"ף תחת אות הכפל, כמו אשר בזאו נהרים ארצו (ישעי'
יח,
ב).
והטעם – מגזרת דובב שפתי ישנים (שה"ש ז, י).
וזה הטעם בלי טעם:

כו.
אין
כאל
ישרון
– שב לברך הכלל.
רוכב שמים – פי'
שהוא תקיף. והעד:
שהוא רוכב שמים.
ובגאותו שחקים – הטעם – בגאותו הם עומדים:

ב'

ד"ה
אש דת
…
והנכון בעיני, שהפרשה היא ברכה כלל לכל ישראל, ואח"כ פרט –
לכל שבט ושבט.
ואחר כן כללם במקום אין כאל ישורון…

ספורנו
ב'

וַיּאמַר.
וְקדֶם הִתְחִיל הַבְּרָכָה הַמַּתְחֶלֶת "בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ" (להלן פסוק כה),
אָמַר זאת הַהַקְדָּמָה,
וְהִתְפַּלֵּל עַל הַשְּׁבָטִים לְמַעַן תָּחוּל בִּרְכָתו. כִּי אָמְנָם דִּבְרֵי הַבְּרָכָה בְּכָל מָקום מְדַבְּרִים עִם הַמְברָךְ, כְּאָמְרו "אָמור לָהֶם" (במדבר ו, כג).
וְכֵן כָּל דְּבָרָיו מִ"בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת" (כה)
עַד "עַל בָּמותֵימו תִדְרךְ" (כט),
הָיוּ עִם יִשְׂרָאֵל.
אֲבָל דְּבָרָיו הַקּודְמִים הָיוּ עִם הָאֵל לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמּו.

כ"ו

בַּרְזֶל
וּנְחשֶׁת
מִנְעָלֶךָ
וּכְיָמֶיךָ
דָּבְאֶךָ. אֵין
כָּאֵל
יְשֻׁרוּן.
אַחַר שֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתו עַל הַשְּׁבָטִים, הִתְחִיל בְּבִרְכַּת יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְאָמַר:
אַתָּה "יְשֻׁרוּן"!
בִּהְיות כִּי "אֵין כָּאֵל" יָכול עַל כּל,
וּבִלְתִּי מִשְׁתַּנֶּה תְּהִי מַלְכוּתְךָ נִבְדֶּלֶת מִכָּל שְׁאָר הַמַּלְכֻיּות בִּשְׁתַּיִם:

רִאשׁונָה,
שֶׁלּא יִכָּנְסוּ בָּהּ אֻמּות לְהִלָּחֵם,
"וְלא יַחֲמד אִישׁ אֶת אַרְצֶךָ"
מִיִּרְאָתָם,
כְּמו שֶׁהָיָה "כָּל יְמֵי יְהושֻׁעַ וְכָל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהושֻׁעַ", כְּאִלּוּ תִּהְיֶה הָאָרֶץ נְעוּלָה בְּמַנְעוּלֵי "בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת".

שֵׁנִית,
שֶׁלּא תִּהְיֶה מַלְכוּתְךָ עולֶה וְיורֵד,
כְּמו מַלְכוּת אֻמּות הָעולָם בַּעֲלות מַזָּלָם, וְיורֶדֶת בִּירִידָתו, מִפְּנֵי שֶׁהֵם תַּחַת הַנְהָגַת צִבְאות הַשָּׁמַיִם. אֲבָל אַתָּה "כְּיָמֶיךָ"
שֶׁהֵם יְמֵי הַנְּעוּרִים וּתְחִלַּת כְּנִיסָתְךָ לָאָרֶץ, כֵּן יִהְיֶה "דָּבְאֶךָ"
וְעֵת זִקְנָתְךָ, "כִּי תולִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנושַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ", וּבִרְכָתִי זאת תָּחוּל,
כִּי "אֵין כָּאֵל", הַמַּנְהִיג עִנְיָנֶיךָ רכֵב
שָׁמַיִם
בְּעֶזְרֶךָ.
כִּי אָמְנָם הָאֵל שֶׁהוּא בְּעֶזְרֶךָ הוּא "רוכֵב שָׁמַיִם", שֶׁהוּא עֶלְיון מֵהֶם וּמַנְהִיגָם, עַל הֵפֶךְ דַּעַת אַנְשֵׁי הַצאב"ה שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין לַחֲשׁב דָּבָר נִכְבָּד יותֵר מִן הַשָּׁמַיִם. וּבְכֵן לא תִהְיֶה הַמַּלְכוּת הַבָּאָה מֵאִתּו עולֶה וְיורֵד בַּעֲלות הַמַּזָּלות וּבְרִדְתָּם.

שתי דעות מובאות כאן ביחס למבנה הפרק כולו, אילו הן ומה נימוקיהן?

ב.
לג,
כ"ו.

אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים.

1. רש"י:

אין
כאל
ישרון
– דע לך ישורון שאין כאל בכל אלהי העמים ולא כצורך צורם:

א.
העתק פסוקנו בסימני פיסוק לפי פירושו!

ב.
מה ראה רש"י להוסיף את המילים "דע לך"?

ג.*
מה ראה רש"י להוסיף "בכל אלוהי העמים"?

2. רש"י:

רכב
שמים
– הוא אותו אלוה שבעזרך ובגאותו הוא רוכב שחקים:

א.**
מה ראה רש"י להוסיף אות "ש"
למלת בעזרך ("שבעזרך")
ומה תיקן בזה?

ב.**
היכן מצאנו בתנ"ך ראיה לכך ש"ש"
כזו מושמטת בלשון!

3. רש"י:

רכב
שמים
– הוא אותו אלוה שבעזרך ובגאותו הוא רוכב שחקים:

ראב"ע:

רוכב
שמים
– פי'
שהוא תקיף. והעד:
שהוא רוכב שמים.

מה ביניהם בפירוש המילים "ובגאותו שחקים"?

4. אברבנאל:

… עם היותו גבה מעל גבה ומניע השמים והשחקים בכל עוז גאותו והיות השמים מעונתו – הוא בעזרך…
וכל זה להורות שרוממותו לא תמנע ממנו השגחתו בפרטים,
כי הוא עם כל גודל גאותו והיותו רוכב שמים ומניען – הוא בעזרך.

א.**
במה שונה אברבנאל מן הפירושים האחרים?

ב.
היכן מצאנו רעיון זה מרומז בתנ"ך או בדברי חז"ל?

ג.
לג,
כז

מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם.

רש"י:

מענה
אלהי
קדם
– למעון הם השחקים לאלהי קדם,
שקדם לכל אלהים ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו, ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים:

מענה
– כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה:

ראב"ע:

מעונה
אלהי
קדם
– דע,
כי מעון כמו סוכה. והעד:
ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תה'
עו,
ג).
ורבים כן. והטעם,
כי מעונה שלך הוא אלהי קדם,
כמו עליון שמת מעונך (שם צא, ט).
מעון אתה היית לנו (שם צ, א).
ולעולם המעון למעלה על החוסה בו, והמקום – למטה.

1. במה שונה רש"י מפירוש הראב"ע כאן?

2. מדוע אין רש"י מסתמך על הפסוק בתהילים צ'
מ'
כדרך שעשה ראב"ע?

העמק
דבר:

עתה מבאר כח ישורון… שהם מעונה של אלוהי קדם…
והוא כלשון המקרא תהילים ע"ו "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון".

במה שונה פירושו משני הקודמים,
מה מעלת פירושו ומהי חולשתו?

ד.
לג,
כז

ומתחת
זרועות
עולם.

רש"י:

זרעת
עולם
– סיחון ועוג ומלכי כנען, שהיו תקפו וגבורתו של עולם,
לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו. לעולם אימת הגבוה על הנמוך,
והוא שהכח והגבורה שלו בעזרך:

ראב"ע:

ומתחת
זרועות
– שיתמכו אותך. וטעם עולם – שכן יהיו נצח ולא תחלשנה,
והמעון שלך לא יסור, כי הוא אלהי קדם. והטעם,
קדמון,
שאין לו ראשית ואחרית. וטעם ראשית ואחרית כנגד הנבראים.
והגאון אמר, כי ומתחת – פי'
ומתחת השם. ולא פי' כלום:

1. למי מוסבת מלת "מתחת"
לדעת כל אחד מהם!

2.* הסבר,
כיצד נודע השוני בפירוש למילה זו מתוך ההבדל בתפיסתם הכללית של הפסוקים האלה,
עד שהוכרח כל אחד מהם לפרש "מתחת"
כשם שפירשו?

ה.
לג,
כז

** רש"י

ויגרש
מפניך
אויב
– ואמר לך השמד אותם:

מה ראה צורך להוסיף את המילים "לך"
"אותם"
– מה תוקן בזה?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י–תשי"א)

פרשת וזאת הברכה

ל"ג כב– כה

א.
דן (כ"ב)

דן
גור
אריה
יזנק
מן
הבשן.

מקשים
מפרשים:
איך יאמר עליו "מן הבשן"
והנה לא היתה נחלתו בבשן,
כי בשן היא ארץ מנשה מעבר הירדן מזרחה?

נסה לתרץ קושיה זו על פי פשוטו של מקרא?

ב.
ספרי כ"ב:

"יזנק
מן הבשן".
מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות כן שבטו של דן נוטל לו חלק בשני מקומות.

הסבר לאיזה מאורע היסטורי ירמוז הפסוק לדעת הספרי והיכן הוא מוזכר בספר יהושע?

ג.
לג,
כב

מן
הבשן.

חזקוני:

לפי שבשן מקום אריות וחיות רעות.

אברבנאל:

כי בבשן היו כבשים ואילים שמנים.

1. הבא הוכחות מן התנ"ך לכל אחת משתי הדעות.

2.** מה ההבדל בהבנת הפסוק בין שני המפרשים?

ד.
נפתלי (כ"ג)

שבע
רצון.

מלבי"ם
ויקרא
א' כ"ו:

"הרצון"
יבוא בעברי על שני כונות.
(א)
על הפיוס שיתרצה ויתפייס על החטא, כמו (ישעיה מ') "כי נרצה עונה"
(ב)
על החפץ בדבר מה ובזה הוא נרדף עם חפץ.

רש"י:

שבע
רצון
– שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה:

והשווה:

רש"י
ויקרא
י"ט
ה'

לרצנכם
תזבחהו
– תחלת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני:

רש"י
דב' ל"ג
ט"ז

ורצון
שכני
סנה
– כמו שוכן סנה ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה הנגלה עלי תחלה בסנה:

רצון
– נחת רוח ופיוס וכן כל רצון שבמקרא:

רמב"ן:

נפתלי
שבע רצון
– שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה, לשון רש"י.
והנכון שהוא נמשך אל השם הנכבד, יאמר שבע ומלא רצון השם הנכבד וברכתו.
…

מלבי"ם:

ד"ה
נפתלי
שבע רצון:
שיהיה שמח בחלקו.

1. לפי איזו משתי ההוראות של "רצון"
הניתנות במלבי"ם לויקרא מפרשים המפרשים כאן?

2. מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש המילה הזו ולמי משניהם קרוב המלבי"ם בפירושו כאן?

3. מה המריץ את רש"י לפרש בדרך זו ולמה לא הלך בדרך הרמב"ן?

(לשאלה זו עיין גיליון ויקרא תש"ב ד,
תש"ד ג).

ה.
אשר (כ"ד–כ"ה)

ברוך
מבנים
אשר.

רש"י:

ברוך
מבנים
אשר
– ראיתי בספרי אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר,
ואיני יודע כיצד:

רמב"ן:

ברוך
מבנים
אשר –
אם המ"ם תבוא ליתרון,
כמ"ם תבורך מנשים (שופטים ה כד),
הנחמדים מזהב (תהלים יט יא)
וחברותיה,
יהיה תימה איך ימעט משה שאר השבטים לאמר שיבורך אשר יותר מכל בני יעקב. ועוד שלא תתקיים ברכתו, כי לא היה כן. ורש"י כתב, ראיתי בספרי (ברכה שנח) אין לך בכל השבטים שנתברך מבנים כאשר,
ואיני יודע כיצד.
והנה רבותינו נתכוונו לפרש "ברוך מבנים", שיהיה מבורך בבנים רבים שיוליד,
כמ"ם מבורכת ה'
ארצו ממגד שמים מטל (פסוק יג), ולכך אמרו שכל שאר השבטים ברך אותם בגבורה או בנחלתם ואשר לבדו נתברך בבנים. וגרסת הנוסחאות שלנו בספרי, אין לך שנתברך בבנים כאשר.
אבל קיום הברכה הזאת לא נתבאר, ואולי היא ממה שכתוב בדברי הימים (א ז מ),
כל אלה בני אשר ראשי בית האבות ברורים גבורי חילים ראשי הנשיאים והתיחסם בצבא במלחמה מספרם אנשים עשרים וששה אלף, ולא נאמר שם בשאר השבטים כשבח הזה:

ועל דרך הפשט,
ברוך מבנים אשר – כטעם יהי רצוי אחיו, יאמר שיהיה אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם ורצוי לכל אחיו. והטעם,
כי ארצו שמנה ומשם יבואו כל מעדני מלך לכל השבטים, וכולם יאמרו תמיד יברך ה'
הארץ הזאת אשר תוציא כפירות האלה, ויהיה מ"ם "מבנים"
כמ"ם מה' יצא הדבר (בראשית כד נ),
מאל אביך (שם מט כה).
ואונקלוס תרגם בריך מברכת בניא אשר, נראה שרצה לומר כי יבואו מכל השבטים לאשר לקנות השמן, ויהיו יהודה וישראל רוכליו בחטי מנית ופנג ודבש וצרי וכל זמרת הארץ שיביאו הכל וימכרו לו ויקנו השמן, והנה הוא מבורך מכל הטוב הנמצא לכל השבטים, והוא טעם "רצוי אחיו" שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם…

אברבנאל:

ואולי יהיה פירוש הכתובים כן,
שטבע האנשים בכלל ובני ישראל בפרט בהיותם שוים באחוה,
תרבה ביניהם הקנאה כשיבדל אחד מהם ביתר שאת, באומרם:
"כלנו בני איש אחד נחנו,
מי שמך לאיש שר ושופט עלינו". ולכן נאמר במרדכי (אסתר י') "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו דורש טוב לעמו…", כי זכר לדבר מתמיה, שמרדכי בהיותו יהודי יהיה משנה למלך: ויותר מזה שיהיה גדול ליהודים,
כי אע"פ שיהיה משנה למלך לא יהיה גדול בעיני היהודים,
כי תמיד יאמרו:
"ומי אביו, ומי הוא זה ואיזהו שמלאו לבו להתגאות",
לזה אמר שהיה גדול בעיני היהודים; ויותר זר מזה שהיה רצוי לרוב אחיו ולא יקנאו בממשלתו (כי גם זה מטבע בני ישראל מאד)
ולכן להגיד דבר פלא אמר,
שהיה רצוי לרוב אחיו, לא לכלם כי אם לרובם,
וזה אמנם מפני שהיה דורש טוב לעמו…
ועל זה הדרך אמר "ברוך מבנים אשר"
ר"ל מהולל יהיה מאחיו ויהיה רצוי אחיו,
שהוא דבר יוצא מטבעם; ונתן הסבה להיותו מבורך מפיהם באמרו "וטובל בשמן רגלו",
שהיה לו שמן רב ולא היה מקפיד עליו אבל היה נדיב ונותן ממנו מתנות, כי זה המכוון "וטובל בשמן רגלו".

(לדברי אברבנאל אלה השווה גם דברי מדרש תנחומא פקודי ז'
המובאים בגליון ויקהל–פקודי תש"ד ב').

1. מה הן ההוראות השונות האפשריות של מ'
"מאשר"
בפסוקנו ואיזו מהן נראית מתאימה ביותר?

השווה לשאלה זו גליון עקב תש"ג ג 1!

2. במה שונה אברבנאל משאר המפרשים בפירוש "וטובל בשמן רגלו".

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א–תשי"ב)

פרשת וזאת הברכה

ל"ג כז– כט

הערה:
לפירושי הפסוקים כ"ו–כ"ז עיין גם גליון זאת הברכה תש"ט–תש"י שהיה מוקדש כולו לשני פסוקים אלה.

א.
שאלת מבנה:

רש"י
כ"ה

כה.
ברזל
ונחשת
מנעלך
– עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת. דבר אחר ברזל ונחשת מנעלך ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל:

וכימיך
דבאך
– וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך,
כן יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים ומתמוטטים. דבר אחר וכימיך דבאך, וכימיך שהם טובים לך כמנין ימיך, כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום, יהיו דבאך שכל הארצות יהיו דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות.
וכל הארצות מתפרנסות הימנה וממשיכות לה כספם וזהבם. אישקורונ"ט [ישפעו].
הכסף והזהב כלה מהם, שהן מזיבות אותם לארצכם:

כו.
אין
כאל
ישרון
– דע לך ישורון שאין כאל בכל אלהי העמים ולא כצורך צורם:

רבנו
בחיי:

ד"ה
אין כאל:
כאילו אמר: ישורון,
אין כאל! והנה אחר שסיים לברך השבטים אחד אחד הקהיל עתה לדבר עם כלם בכלל ויודיע להם טוב חלקם כי יוצר הכל הוא ויבשר אותם בירושת הארץ שיזכו לבוא בתוכה, מה שלא זכה הוא.

מה בין שתי הדעות במבנה פרקנו ואיזו מהן נראית לך קרובה יותר לפשוטו של מקרא?

ב.**
רש"י

כו.
אין
כאל
ישרון
– דע לך ישורון שאין כאל בכל אלהי העמים ולא כצורך צורם:

רכב
שמים
– הוא אותו אלוה שבעזרך ובגאותו הוא רוכב שחקים:

כז.
מענה
אלהי
קדם
– למעון הם השחקים לאלהי קדם,
שקדם לכל אלהים ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו, ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים:

לדברי
רש"י
אלה
אומר
ספר
הזכרון:

כונת רש"י לומר שכל הכתוב (כ"ו–כ"ז)
הוא ספור גבורת ה' וכחו הגדול ואינו ברכה שמברך לישראל, שה'
יתברך יהיה בעזרם,
שאין לענין זה קשר לא לפניו ולא לאחריו.

הסבר באילו מילים וביטויים מבליט רש"י את כוונתו,
שאין פסוקנו ברכה אלא "סיפור גבורת ה'"!

ג.
לג,
כ"ח.

וישכן
ישראל
בטח
בדד
עין
יעקב.

סנהדרין
ק"ד
ע"א:

אמר רבא אמר ר' יוחנן:
אמר הקב"ה:
אני אמרתי "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" – עכשו (משחטאתם)
יהיה בדד מושבכם שנאמר "איכה ישבה בדד".

מהרש"א
שם:

"בטח
בדד" – מתוך שיהיה בטוח,
יהיה שוכן בדד,
כמו (דברים ל"ג)
"כלביא שכן" שיתרחקו ממנו מתוך שיפחדו מפניו,
הנה עכשו לפחיתותם – מתוך שנמאסו, יתרחקו ממנו, כמו שנאמר (ויקרא י"ג מ"ה–מ"ו)
"הצרוע…
כל ימי.אשר הנגע בו בדד ישב".

רש"י:

בטח
בדד
– כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין ואין צריכים להתאסף ולישב יחד מפני האויב:

והשווה לדבריו תהילים ד'
ס':
כי
אתה
ה'
לבדד
לבטח
תושיבני.

רש"י:

כמו (דברים ל"ג)
"בטח בדד עין יעקב" לשון מבטח ושקט הוא, שאינו צריך להושיב עמו גייסות.

העמק
דבר (ר'
נפתלי
צבי יהודה
ברלין, ראש
ישיבת
וולוזין, נפטר
תרנ"ג):

ופירוש "בטח"
הוא במנוחת הנפש באהבה בין אדם לחברו ובלי התחרות עם שאר אומות העולם.
"ובדד"
הוא בלי התערבות יתירה עם אומות העולם בדעות והתחתנות אלא בדד מובדלים ומצוינים בפני עצמם.
ושתי מדות הללו הם "עין יעקב" – מדתו ומבוקשו של יעקב שיהיו בניו כן.

1. מה ההבדל בין שלושתם באופיה של "בדידות"
זו?

2. היש להביא סיוע לאחד מהם מדברים ל"ב י"ב?

ד.
לג,
כט

אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'.

אברבנאל:

… ואחשוב,
שמזה המקום למד המשורר באמרו (תהילים קמ"ד)
"אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם,
בנותינו כזויות מחטבות תבנית היכל,
מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן… צאננו מאליפות… אלופינו מסובלים…", חתם הדברים ואמר:
"אשרי העם שככה לו", כי אחרי זכרו הטובות הגשמיות מהבנים והקנינים אמר בדרך תמיהה: האם תחשוב: "אשרי העם שככה לו?", ושאושר האדם והצלחותיו תלויה בדברים אלה מהבנים והבנות והאלפים והצאן והבקר?
אין הדבר כן,
אבל "אשרי העם שה'
אלוהיו!"
כי זהו האושר האמיתי, לא המזוים ולא השורים.

במה רואה אברבנאל דמיון בין פרשתנו לבין תהילים קמ"ד?

(שים לב:
אברבנאל נוטה כאן בפירושו למזמור קמ"ד מדרך הפשט,
והשווה לדרכו זו:
לך לך תש"ה שאלה ו,
ויגש תש"י שאלה ב).

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה אחת עשרה (תשי"ב–תשי"ג)

פרשת וזאת הברכה

ל"ג א– ה

לפסוק
א'
שואל
אברבנאל:

למה נקרא משה רבנו בזה המקום "איש האלוהים" ולא תמצאו שקראו הכתוב כן בשום מקום אחר?

נסה למצוא את הסיבה לכך.

ב.
שאלה כללית לפסוקים ב' – ה'.

מה הקשר בין פסוקים ב'-ג'-ד'-ה'
ובין ברכות השבטים.

העזר בדברי רש"י לפסוקים ב'-ה':

ב.
ויאמר
ה'
מסיני
בא
– פתח תחלה בשבחו של מקום ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל.
ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל וכל זה דרך ריצוי הוא,
כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה:

מסיני בא – יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה,
שנאמר (שמות יט, יז)
לקראת האלהים, למדנו שיצא כנגדם:

וזרח משעיר למו – שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו:

הופיע – להם:

מהר פארן – שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו:

ואתה – לישראל מרבבת קדש – ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש,
ולא כולם ולא רובם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו:

אש דת – שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. דבר אחר אש דת כתרגומו,
שנתנה להם מתוך האש:

ג.
אף
חבב
עמים
– גם חבה יתירה חבב את השבטים. כל אחד ואחד קרוי עם,
שהרי בנימין לבדו היה עתיד להוולד כשאמר הקב"ה ליעקב (בראשית לה, יא)
גוי וקהל גוים יהיה ממך:

כל קדשיו בידך – נפשות הצדיקים הגנוזות אתו, כענין שנאמר (שמואל א' כה,
כט)
והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך:

והם תכו לרגלך – והם ראוים לכך,
שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגלך בסיני. תכו לשון פועלו,
הותווכו לתוך מרגלותיך:

ישא מדברתיך – נשאו עליהם עול תורתך:

מדברתיך – המ"ם בו קרוב ליסוד, כמו (במדבר ז, פט)
וישמע את הקול מדבר אליו,
(יחזקאל ב, ב)
ואשמע את קול מדבר אלי,
כמו מתדבר אלי,
אף זה מדברותיך מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם.
טיי"ש פורפרלידורי"ש בלע"ז [דיבורך].
ואונקלוס תרגם שהיו נוסעים על פי דבריך,
והמ"ם בו שמוש משמשת לשון מן. דבר אחר אף חבב עמים אף בשעת חבתם של אומות העולם שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם:

כל קדשיו בידך – כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך ואתה שומרם:

והם תכו לרגלך – והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך:

ישא מדברתיך – מקבלים גזרותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם:

ד.
תורה
– אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה:

ה.
ויהי
– הקב"ה:

בישרון מלך – תמיד עול מלכותו עליהם:

בהתאסף – בכל התאסף ראשי חשבון אסיפתם:

ראשי – כמו (שמות ל, יב)
כי תשא את ראש, ראויין אלו שאברכם.
דבר אחר בהתאסף בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם,
ולא כשיש מחלוקת ביניהם:

הרמב"ן ג'

ד"ה
אף חובב
עמים …
והנראה אלי, כי "חובב"
מגזרת לטמון בחובי עוני (איוב לא לג),
מענין חדר בחדר להחבא (דהי"ב יח כד),
ושם חביון עזו (חבקוק ג ד),
יאמר גם אתה בידיך מחביא ומסתיר עמים,
כל קדושי ישראל הנזכר, ירמוז כי כל העדה כלם קדושים והשם יסתירם בידו,
כטעם ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך (ישעיה נא טז),
כענין סתרי ומגני אתה (תהלים קיט קיד),
וכן ויתיעצו על צפוניך (שם פג ד).
וזה רמז למה שאמר (במדבר יד יד)
אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם,
וכן אמר בשירה (לעיל לב י)
יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו:

ג'

והם
תכו –
כמו הכו, כאשר בא תרגלתי לאפרים (הושע יא ג)
במקום הרגלתי, וכאשר הומרה ה"א הנקבה בתי"ו באם אתן שנת לעיני (תהלים קלב ד),
עושה רע מאת (קהלת ח יב),
וכן רבים. יאמר שהם מוכים בכל מכה במדבר ללכת אחריך בכל אשר תלך,
לא יחושו לרעב ולצמאון ומכת נחש ועקרב,
רק יצאו לרגליך ואחריך ירוצו.
וזה כענין שנאמר (ירמיה ב ב)
זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה:

ישא
מדברתיך
– כמו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ ז),
ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד),
ישא ביום ההוא לאמר (ישעיה ג ז).
מדברותיך,
כמו ומדברך נאוה (שה"ש ד ג),
יאמר שישא דבריך על שפתיו ויהגה בהם תמיד:

ד'

תורה
צוה לנו
משה –
הטעם,
שישא תמיד ויאמר תורה צוה לנו משה,
והיא תהיה מורשה לקהלת יעקב,
כי לדורות עולם כל בני יעקב יירשוה וישמרו אותה,
כי לא תשכח מפי זרעו.
ודרשו רבותינו (מדרש תהלים א),
שלא אמר מורשה בית יעקב או זרע יעקב. ואמר "קהלת יעקב" לרמז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו, הם הגרים הנלוים על ה'
לשרתו ונספחו על בית יעקב,
ונקראו כלם קהלתו:

ה.

ד"ה
יחד שבטי
…
והנכון והאמת מה שפירשנו. והנה הזכיר כי השם שוכן בישראל, והנה קבלו תורתו ומלכותו כל שבטיהם יחד עליהם ועל זרעם לדורותם,
אם כן הנם ראויים לברכה:

קרא
ראב"ע
ג:

אף
חובב
– מגזרת ארמית מלשון והייתם לי סגולה (שמות יט, ה).
ועמים – הם ישראל, כמו:
אחריך בנימין בעממיך (שופ'
ה,
יד),
עמים הר יקראו (יט).
וכל קדושיו בני לוי.
בידך – שהם סביבות הארון.
והם תכו לרגליך – ילכו על דרכך.
וטעם בידך – שתשמרם.
ישא מדברתיך – כי הם ילמדו התורה, והם המעתיקים על תורה שבעל פה. ישא – כל אחד ואחד,
ואם הם רבים.
וטעם מדברתיך – כי אשר דברת ישאו, כי הם נושאי התורה, כי גם הם ישאו את הארון. וטעם ישא – כמו לא תשא שמע שוא (שמות כג, א).
תכו – בלא אח. וי"א מלשון מתוך,
כאילו הולכים בתוך רגלך. ואחרים אומרים, כי התי"ו למקום ה"א,
כתי"ו תרגלתי לאפרים (הושע יא, ג).
כטעם אפילו שיוכו בשבילך, לא יעזבו דבריך וזה רחוק.
והנכון,
שהוא כמו נמשכו.
והטעם:
שילכו אל המקום ששם הארון,
שהוא הדום רגלי השם. וזאת היא הברכה,
שהשם יהיה חומת אש סביב ישראל, ויהיה סגולתו, והלוים יורו התורה תמיד:

מה הקשר בין הפסוקים ב'-ה'
לבין ברכות השבטים ו'-כ"ה לפי דעת הראב"ע ובמה נבדלת דעתו מדעת רש"י?

ג.
לג

והם
תוכו
לרגליך.

ראב"ע:

ד"ה
תוכו …
ואחרים אומרים, כי התי"ו למקום ה"א,
כתי"ו תרגלתי לאפרים (הושע יא, ג).
כטעם אפילו שיוכו בשבילך, לא יעזבו דבריך וזה רחוק….

1. כיצד מפרשים ה"אחרים"
את מלת "לרגלך"
בניגוד לשאר המפרשים?

2. הידוע לך שימוש כזה של "לרגל"
בתורה?

4. האם מזדהה פירושו עם פירוש הרמב"ן ל"והם תוכו"?

(השווה
דברי
בעל
עקדת
יצחק:

והם – כלל אישי האומה הזאת הנבחרת – תוכו לרגליך. כלומר:
בעטת בם ורמסת אותם ברגליך ועם כל זה הוא (עם זה) ישבחו וישא מדברותיך ולא יסור מאומרו: "תורה צוה לנו משה!" כלומר:
או יהודי או צלוב"

ועיין גליון עקב שנה זו שאלה ג.)

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלוש עשרה (תשי"ד–תשט"ו)

פרשת וזאת הברכה

ל"ג א– ה

א.
לג,
ב

ה'
מסיני בא וזרח משעיר למו

הופיע
מהר
פארן
ואתה
מרבבות
קדש…

ושואל
אברבנאל:

מה ענין אמרו "וזרח
משעיר... הופיע
מהר
פארן", כי התורה נתנה בסיני לא בשעיר ולא בפארן, ולמה הזכירם כאן עם סיני?

והשווה
לשאלתו
דברי
ספרי
וזאת
הברכה
ב:

כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל,
לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם:
"מקבלים אתם את התורה?". אמרו לו: "מה כתוב בה?".
אמר להם: "לא תרצח". אמרו לפניו: "רבונו של עולם,
כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא,
שנאמר "והידים ידי עשו",
ועל כך הבטיחו אביו "ועל חרבך תחיה".
הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: "מקבלים אתם את התורה?". אמרו לו: "מה כתוב בה?".
אמר להם: "לא תנאף", אמרו לפניו: "רבש"ע,
כל עצמה של ערוה שלהם היא, שנאמר "ותהרין שתי בנות לוט מאביהם".
הלך ומצא את בני ישמעאל,
אמר להם: "מקבלים אתם את התורה?". אמרו לו "מה כתוב בה?",
אמר להם: "לא תגנוב". אמרו לפניו: "רשב"ע!
כל עצמו של אביהן לסטים היה, שנאמר "והוא יהיה פרא אדם". לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחם, אם ירצו ויקבלו את התורה…
יכול שמעו וקבלו?
ת"ל (יחזקאל ל"ג)
"ואותם לא יעשו"…
אלא אפילו שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם…

והשווה לשאלת אברבנאל.

ראב"ע
ב'

מסיני
בא
ויאמר הגאון ז"ל,
כי הר סיני ושעיר ופארן קרובים, וזה הכתוב הוא על מעמד הר סיני.
ואמר סיני,
כי מסיני כמו 'בסיני',
וכן משעיר.
מרבבות קדש – הם המלאכים, והטעם על השכינה שירדה. אש דת למו – התורה שנתנה באש וברק. ואמר,
כי טעם ה'
מסיני בא – דרך תפלה, כאומר אתה שבאת בסיני, והנחלת תורה, יחי ראובן (ו),
וזה רחוק, כי היה ראוי להיות 'החיה ואל תמית'.
וחסרי אמונה אמרו,
כי טעם משעיר – על דת אדום,
ופארן – על דת ישמעאל,
ואלה תועים. הלא ראו, כי לא החל בתחלה, כי אם לברך ישראל לבדם,
וכן כתוב: אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל.
ואמר וזרח משעיר למו – שפי'
– להם,
כמו ואין למו מכשול (תה'
קיט,
קסה).
והנכון בעיני, שהפרשה היא ברכה כלל לכל ישראל, ואח"כ פרט –
לכל שבט ושבט.
ואחר כן כללם במקום אין כאל ישורון.
והנה מצאנו, שאמרה דבורה: ה'
בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום (שופ'
ה,
ד).
והנה אין שדה אדום הר כאשר אמר הגאון, כי שלשה הרים הם סמוכים,
או לנכח. ובספר תהלות: אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה (תה'
סח,
ח),
ואחריו כתיב: ארץ רעשה (שם שם, ט).
ובצעד השכינה בישימון לא היה יום מתן תורה, כי אחר מדבר פארן באו בישימון. ואמר חבקוק: אלוה מתימן יבא (דברים ג, ג),
שהוא מבני אדום,
תימן אומר (ברא'
לו,
יא),
כטעם משדה אדום.
והנה הכל במלחמות ידבר. והעד:
יקום אלהים יפוצו אויביו (תה'
סח,
ב).
וכאשר יושיע השם את עבדיו,
ידמה הכתוב רדת עזר מהשם,
והארץ תמוג, וההרים ימסו, והשמים ירעשו. והעד בשירת דוד:
ותגעש ותרעש הארץ (שם יח, ח).
וטעם זה סיני (שם סח, ט)
פירשתיו במקומו. וכן הוא הפירוש,
השם בא, והטעם הכבוד שנכנס בישראל, ותחלת הכנסו מסיני,
וזרח משעיר,
והטעם:
כל השנים שהיו ישראל במדבר לא הראה השם גבורה בעמים עד בא ישראל אל שדה אדום. וכן כתוב בהררם שעיר עד איל פארן (ברא'
יד,
ו).
והנה הם קרובים שעיר ופארן.
והטעם מפורש, כי ממקום שעיר כאשר באו לשעיר, אז זרח הכבוד לישראל, והופיע מהר פארן,
והטעם כפול, כי פה הראה יפעתו. ואתה מרבבות קדש – על דעתי שהוא דבק עם מימינו (א).
והטעם,
שבא אש מרבבות קדש מימין השם לסבב ישראל, כטעם סוסי אש ורכב אש סביבות אלישע (מ"ב ו, יז).
וטעם דת, שעומדת תמיד:

1. מה בין המדרש לבין המפרש ביישוב שאלתנו הנ"ל?

2. מה רצה ראב"ע להוכיח בעזרת הפסוקים מתהילים ס"ח,
חבקוק ג',
תהילים י"ח?

3. מה לפי דעת ראב"ע ההבדל בין "בא",
"זרח",
"הופיע"?

4.** מה היא חולשת פירושו?

5. הספרי לא התכוון רק לפירוש פסוקנו אלא בא ליישב קושיה גדולה אחרת.
איזו היא?

ב.
לג,
ב**

מימנו אש דת למו

ביצה
כ"ח
ב':

תנא דבי ר'
ישמעאל:
אמר הקב"ה:
ראויים הללו שתינתן להם דת אש. איכא דאמרי: דתיהם של אלה – אש,
שאלמלא לא ניתנה תורה לישראל,
לא היו כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם.

** מה הן שתי ההשקפות האלה בטיב ישראל ובטיב התורה?

השאלות המסומנות * קשות והמסומנות ** קשות ביותר.
יפתור כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ארבע עשרה (תשט"ו–תשט"ז)

פרשת וזאת הברכה

ל"ג , לד

א.
שאלה כללית (כהקדמה לפרשתנו)

בעל
העמק דבר
(ר'
נפתלי
צבי יהודה
ברלין, ראש
ישיבת
ולוז'ין):

… ומשום שהיה משה רבנו סמוך למותו, על כן התלקחה בכחו היפה שלהבת–יה,
אשר תאיר כל ימי חייו,
וכמו נר הכבה שהוא מתמוטט,
מכל מקום לפני רגע האחרון האש נאחזת ביסוד האש והוא מתלקח בכח, – כך נשמת הצדיק בעת הסתלקותו ובעת הכנסו להאחז בצרור החיים, הרי הוא מתעלה בכח היותר ראוי לנשמה זו… וכך היה משה רבנו באותה שעה במעלה היותר גבוהה.

היכן בפרשתנו מצא הפרשן בלשון הכתוב רמז לכך?

פרק ל"ד

(לתחילת פרק זה עיין גליון וזאת הברכה תשי"ג–תשי"ד)

ב.
לד ד

…הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר.

אברבנאל
מקשה:

המאמר הזה יראה אכזריות גדול,
שיאמר הקב"ה למשה עבדו בעת מיתתו כאלו היה מכוין להדאיב את נפשו – ואין זה כי אם דומה למה שאמר (מלכים ב' ז')
אלישע אל השליש הבלתי מאמין ביכולת האלוקית:
"הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל!" ויתחייב מזה שתהיה ראית הארץ עונש וכאב לב, לא פיוס והתישבות לבבו, כמו שיורו עליו הדברים… ואיך יאמר לו כזאת?

נסה לענות לשאלתו!

ג.
לד,
ו.

ויקבר אותו בגיא,
בארץ מואב, מול בית פעור

ולא
ידע
איש
את
קבורתו…

רלב"ג
(ר'
לוי
בן גרשון
1388-1345):

זה ענין נפלא מאד, כי התורה בארה מקום הקבר לפי מה שאפשר ("בגיא,
בארץ מואב, מול בית פעור")
ועם זה סבב ה' שלא יהיה מקום קבורתו נודע לאחד מן האנשים. והנה עשה זה ה' יתברך,
כי אולי אם נודע המקום טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה.

הלא תראה בנחש הנחשת שעשה משה, טעו בו קצת בני ישראל מצד מעלת מי שעשאו:
(עיין מלכים ב'
י"ח ד').

ולזה עשה ה'
שקבר אותו על דרך מופת,
לא נגע בקבורתו אחד מן האנשים.

1. היכן מצינו בתורה ובדברי חז"ל ביטוי למגמה זו "שלא יטעו הדורות ולא יעשו ממנו אלוה".

ועיין גם בדברי המדרש בגליון וילך תשי"ד–ט"ו שאלה ג'.

2. מה הן התמיהות בסגנון פסוקנו שמיישבן הרלב"ג?

ד.
לד,
ה

וימת שם משה עבד ה'
בארץ מואב על פי ה'.

למה הוזכר כאן יישוב המקום "בארץ מואב"
והלא על פי דברים א'
ה';
ל"ג מ"ט;
ל"ד ו'
– ידענו שבארץ מואב היה?

ראב"ע:

ד"ה
וימת שם
משה עבד
ה': שאפילו במותו עשה מה שצוהו – כעבד.

מה קשה לו בפסוקנו?

ראב"ע:

ד"ה
על פי
ה': כי הוא אמר לו (ל"ב ג') "ומות בהר"; וכן נכתב על אהרן (במדבר ל"ג ל"ח)
"על פי ה'";
וכך (במדבר ט' כ"ג)
"על פי ה'
יחנו".

מה קשה לו בפסוקנו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמש עשרה (תשט"ז –תשי"ז)

פרשת וזאת הברכה

ל"ג ח– יא

לוי

א.**
שאלה כללית

בראשית
רבה ק'
(י"ג):

(בראשית מ"ט,
כ"ח)
"וזאת אשר דבר להם אביהם":
אביהם יעקב אין כתיב כאן,
אלא "אביהם"
– (אמר להם יעקב):
עתיד אדם אחד כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי הוא מתחיל,
שנאמר "וזאת אשר דבר".
כיון שעמד משה פתח ב"זאת"
– שנאמר "וזאת הברכה"… ובמה חתם משה?
"אשריך ישראל" ואף דוד כשבא לומר תהלה,
ממקום שפסק משה – משם התחיל: "אשרי האיש" (תהילים א', א').

1. ** מה הרעיון המסומל בדברי המדרש האלה?

השוה את דברי יעקב על לוי – בברכתו – לדברי משה על לוי בברכתו.

1. מה התכונה באופיו של שבט לוי המובלטת לנו בדברי יעקב ובדברי משה ומהי הסיבה שאתה תכונה גינה אותה יעקב ושיבח אותה משה?

(ועיין
לזה
דברי
בעל
העמק
דבר,
אחרי שביאר שישנן שני דרכי חסידות)

… ואוריך לאיש חסידך:…
והנה לזה החסידות של מעשה המצוות במסירות נפש, לקיים אמונת ה'
ובריתו לרבים – לזה נדרש זהירות הרבה ועל זה ברך משה "ואוריך"
– היינו שיהא אור תורת אמת מכשירה אותם לזה החסידות,
שיראו לכון הדרך הישר ולא יהא בא לעשות מעשהו זר מעשהו שלא על פי דברי תורה; והרי לוי ופנחס שניהם קנאו על הזנות ומסרו נפשם על זה,
והנה פנחס עלה בשביל זה לגרם המעלות,
ולוי גער בו אביו, וכיוצא בזה הרבה.
ומשום כך שנינו במסכת אבות "ולא עם הארץ חסיד" – שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום,
וגם בכמה דברים נדרש לכללי התורה שאינם מבוארים.

ועיין גליון פנחס תשי"ג דברי בעל תורה תמימה ודברי הרב קוק שהובאו שם!)

ב.
לג,
ח

אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה.

תרגום אונקלוס:

די נסיתוהי בנסותא והוה שלים (= והיה תמים)

בחנתוהי על מי דמצותא ואשתכח מהימן (=
ונמצא נאמן)

.

ספרי
ה':

הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות.

רש"י:

שלא נתלוננו עם שאר המלינים.

רמב"ן:

והנכון בעיני בדרך הפשט כי "במסה"
כפשוטו הוא המקום אשר נסו ה' ברפידים (עיין שמות י"ז א'-ז'),
יאמר תומיך ואוריך יהיו לעולם לאיש חסידך ולזרעו אחריו אשר נסית אותו במסה כאשר חטאו בני ישראל וינסו את ה' על המים ולא היה (שבט לוי) בתוך העדה הנועדים על ה',
כי האמין בה'
ובדברו שיוציא להם מים מצור חלמיש…

1. מה ראה אונקלוס להוסיף לפסוק – בכל חלק משני חלקיו – שתי מילים:
"והיה תמים"
– ו"נמצא נאמן"
– מה תיקן בזה?

2. מה ראה לתרגם מלת "תריבהו"
ל"בחנת אותו"?

3. מה ההבדל בין רש"י (ההולך בעקבות הספרי)
ובין הרמב"ן?

4. ** מדוע נמנעו חז"ל ובעקבותם רוב המפרשים מלפרשו בקשר לשמות י"ז א'-ז'?

ג.
לג,
ט

האמר
לאביו
ולאמו
לא
ראיתיו

ואת
אחיו
לא
הכיר
ואת
בנו
לא
ידע.

רש"י:

כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות ל"ב,
כ"ו)
"מי לה' אלי",
נאספו אלי כל בני לוי וציוויתם להרוג את אבי אמו – והוא מישראל או את אחיו מאמו או בן בתו, וכן עשו. ואי אפשר לפרש "אביו"
– ממש ו"אחיו"
– מאביו וכן "בניו"
ממש,
שהרי לויים הם ומשבט לוי לא חטא אפילו אחד מהם שנאמר (שם,
שם)
"ויאספו אליו כל בני לוי".

ראב"ע:

על השבט ידבר,
כמו שמואל שבא כאשר נגמל אל בית ה' להרגילו.

העמק
דבר:

לפי הפשט קאי על בני קרח שלא הלכו אחר דעת אביהם ואמם והמה – בניו החסידים נתגברו כל כך על טבע דעת אנושי שלא ראו דעת אביהם,
שהיה אדם גדול וידע למשוך אחר דעתו רוב אנשים,
והמה – בניו – לא נמשכו אחריו.

ואת אחיו לא הכיר: זה קאי על כל השבט במעשה העגל.

הכתב
והקבלה
(ע"פ
הגר"א):

כשפורש אדם עצמו מן העולם אל התורה ואל העבודה מסתמא הוא בא בשנים כבר, לכן לא שייך על אביו ועל אמו לומר: לא הכיר, לכן אמר: "לא ראיתיו" – עכשו איני רואה אותם. ואמר "ראיתיו"
לשון זכר כמו (במדבר י"ב)
"ותדבר מרים ואהרן במשה" שצריך לדבר במוקדם;
אבל את אחיו שלא ראה אותם הרבה אמר "לא הכיר", ובניו לא ראה אותם כלל ולא ידע.

ובלויים היו כל שלושה אלה מחמת שפרשו מן העולם.

1. כמה דעות הובאו לעיל בפירוש פסוקנו?

2.* מה הניא את המפרשים מלכת אחר דעת חז"ל – שהיא הדעה המובאת ברש"י – ומלקשר את פסוקנו עם מעשה העגל (ואת בעל העמק דבר מלקשר את תחילת הפסוק עם חטא העגל)?

3. כיצד מתפרשת המלה "ראיתיו"
בפירושו של העמק דבר?

השאלות המסומנות * קשות והמסומנות ** קשות ביותר,
יפתור כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שש עשרה (תשי"ז–תשי"ח)

פרשת וזאת הברכה

ל"ג א'-ה'

א.
שאלת מבנה

רמב"ן:

ד"ה
ה' מסיני
בא: ה'
מסיני בא לישראל כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא הסתלקה מהם…

ד"ה
הופיע
מהר פארן:
שנסתכל בהם ושם ענינם למאור פניו מהר פארן, והטעם כי תחילת הכנסתם במדבר הגדול היה מפארן כמו שנאמר "ויסעו ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן"
והנה ה' הופיע עליהם, לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון "ועל עצת רשעים הופעת" – נסתכלת וראית כל סתרי מחשבותיהם.

ד"ה
יחד שבטי
ישראל:… והנה הזכיר כי ה' שוכן בישראל והנה קבלו תורתו ומלכותו כל שבטיהם יחד,
עליהם ועל זרעם לדורותיהם, אם כן הם ראויים לברכה.

ספורנו
ג'

ד"ה
ויאמר: וקודם שהתחיל הברכה המתחלת (כ"ה)
"ברזל ונחשת מנעליך"
– אמר זאת ההקדמה והתפלל על השבטים למען תחול ברכתו,
כי אמנם דברי הברכה בכל מקום מדברים עם המבורך כאמרו (במדבר ו' כ"ג)
"אמור להם" וכן כל דבריו מן (כ"ה)
"ברזל ונחשת" עד "על במותימו תדרוך"
היו עם ישראל,
אבל דבריו הקודמים היו עם האל לבקש מלפניו על עמו.

באור:

הרבה שירות נשגבות מתחילות ממעמד הר סיני כי הוא תחילת האומה ויתרונה מעל כל עמי הארץ – כי לא נעשה כן לכל גוי,
ושם כרת ה'
ברית עם ישראל – ועשאם לעם סגולתו והיה להם למלך, והם קיבלו עליהם עול מלכותו,
ואם כן משם התחלת עניני האומה ותקון סידורה, וראוי לפתוח בו תחילה, וכן עשתה דבורה בשירתה (שופטים ה'), וחבקוק בתפילתו (ג',
ג')…
והנה פה שיעור הכתוב כך הוא:

התפלל משה לה'
ואמר:
אתה ה'! יחי ראובן ואל ימות: ובעבור שהזכיר ה'
סיפר בשבחו ואמר דרך מאמר מוסגר, שהוא מחוקק ישראל ומלכם, והוא יושיעם והוא מקור כל הטובות וההצלחות,
מסיני בא: נראה להם לישראל ונתן להם את התורה.

1. מה בין ארבעתם בהבנת מבנה פרקנו כולו?
(עד היכן ההקדמה?)
מה הן ראיותיו של כל פרשן?

2. מהי דעתו של כל פרשן בהבנת הפסוקים ב'-ה'?

3. מהי חולשת פירושו של הביאור?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שבע עשרה (תשי"ח)

פרשת וזאת הברכה

פרק לג, יח

זְבוּלֻן וְיִשָּׂשׂכָר

א.
לג,
יח:
וְלִזְבוּלֻן
אָמַר:
שְׂמַח
זְבוּלֻן
בְּצֵאתֶךָ
וְיִשָּׂשׂכָר
בְּאֹהָלֶיךָ:

השווה
בראשית
מט:

יג:
זְבוּלֻן
לְחוֹף
יַמִּים
יִשְׁכֹּן
וְהוּא
לְחוֹף
אֳנִיֹּת
וְיַרְכָתוֹ
עַל
צִידֹן:

יד:
יִשָּׂשׂכָר
חֲמֹר
גָּרֶם
רֹבֵץ
בֵּין
הַמִּשְׁפְּתָיִם:

טו:
וַיַּרְא
מְנֻחָה
כִּי
טוֹב
וְאֶת
הָאָרֶץ
כִּי
נָעֵמָה
וַיֵּט
שִׁכְמוֹ
לִסְבֹּל
וַיְהִי
לְמַס
עֹבֵד:

רשב"ם
בראשית
מט, יג

עַל
צִידֹן: שהוא מקום סחורה רבה, כדכתיב (ישעיהו כג ב):
דֹּמּוּ ישְׁבֵי אִי,
סֹחֵר צִידוֹן עֹבֵר יָם מִלְאוּךְ:
וכתיב (שם,
שם ד): בּוֹשִׁי צִידוֹן, כִּי אָמַר יָם מָעוֹז הַיָּם לֵאמֹר… ולכן אמר משה:
שְׂמַח זְבוּלֻן –
בצאתך בים לסחורה.

רשב"ם
בראשית
מט, יד

יִשָּׂשׂכָר
חֲמֹר
גָּרֶם: לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה אלא עובד אדמתו יהיה,
כחמור בעל אברים חזק, מצוי בין המשפתים – תחומי העיר, לחרוש ולעבוד את האדמה. כדכתיב:
(ישעיהו לב, כ):
אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר, לחרוש ולזרוע, וכן אמר משה:
שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ.

מה ראה הרשב"ם להסתמך בפירושו לפסוק ההוא על פסוקנו כאן?

ב.
לג,
יח:

וְלִזְבוּלֻן
אָמַר:
שְׂמַח
זְבוּלֻן
בְּצֵאתֶךָ
וְיִשָּׂשׂכָר
בְּאֹהָלֶיךָ:

תרגום
אונקלוס
לג, יח:

ולזבולן אמר: חדי זבולן במפקך (בצאתך)
לאגחא קרבא על בעלי דבבך ויששכר במהכך (בלכתך,
בעיסוקך)
למעבד זמני מועדיא בירושלם:

** במה שונה התרגום כאן ממה שנראה פשט הכתוב (כפי שפירשו הרשב"ם בשאלה א)
– ומה הביאו לסטות מן הפירוש המילולי בשני חלקי הפסוק?

ג.
רש"י ברא' מט,
יג

זְבוּלֻן
לְחוֹף
יַמִּים: על חוף ימים תהיה ארצו.
והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות –במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא; שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר (תנחומא)
והם עוסקים בתורה.
הוא שאמר משה (דברים לג, יח):
"שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך"
– זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים.

רש"י
לג, יח

שְׂמַח
זְבוּלֻן
בְּצֵאתֶךָ
וְיִשָּׂשׂכָר
בְּאֹהָלֶיך (עפ"י מדרש תנחומא):
זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה,
לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה.

שְׂמַח
זְבוּלֻן
בְּצֵאתֶךָ:
הצלח בצאתך לסחורה.

וְיִשָּׂשׂכָר
בְּאֹהָלֶיך:
הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים כמו שנאמר (דבה"י א יב,
לג):
"וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם". ראשי סנהדרין היו עוסקים בכך,
ועל פי קביעות עתיהם ועיבוריהם.

1. למה סמך רש"י בפירושו לבראשית מט,
יג על פסוקנו,
באמרו:
הוא שאמר משה,
שמח זבולון…
ומנין לו שעיקר ההוכחה מפסוקנו ואינו מפרשת ויחי?

2. למה לא כתב רש"י בפרשת ויחי "לפיכך הקדים זבולון ליששכר"
כמו שכתב כאן,
וכי אין לתמוה גם שם אותה תמיהה?

3. למה לא הסתפק רש"י במקומנו במה שאמר בד"ה הראשון והוסיף עליו עוד ד"ה שמח זבולון בצאתך,
וד"ה ויששכר באהלך.
האין דברים אלה חזרה על דבריו הראשונים?

ד.
ספורנו
בראשית
מט, יג

זְבוּלֻן
לְחוֹף
יַמִּים
יִשְׁכֹּן:
בארצו,
כי יירש מקום חוף ימים.
והקדים זבולון העוסק בפרקמטיא ליששכר העוסק בתורה.
וכן משה רבנו בברכתו באמרו:
"שמח זבולן בצאתך ויששכר באוהליך",
כי אמנם אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו,
כאמרם:
"אם אין קמח אין תורה", וכשיסייע האחד את חברו להמציאו די מחסורו,
כדי שיעסוק בתורה,
כמו שאמרו בזבולון,
הנה עבודת האל ית'
בהשתדלות העוסק בתורה תהיה מיוחסת לשניהם.

מה ההבדל בכיוון הכללי בין דברי רש"י ע"פ מדרש תנחומא (שהובאו בשאלה ג)
לבין דברי ספורנו?

ה.
השווה לדברי רש"י וספורנו את דברי הרמב"ם בשני המקומות הבאים:

רמב"ם
יד החזקה
– הלכות
תלמוד
תורה פרק
ג הלכה
י:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה –
הרי זה חילל את השם,
וביזה את התורה,
וכבה מאור הדת;
וגרם רעה לעצמו,
ונטל חייו מן העולם הבא – לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.
אמרו חכמים (אבות פרק ד,
ח)
כל הנהנה מדברי תורה "נוטל חייו מן העולם". ועוד ציוו ואמרו:
"אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם"
(אבות שם), ועוד ציוו ואמרו (שם א, י):
"אהב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון".
וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

הלכה
יא: מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו –
ומידת חסידים הראשונים היא (ירושלמי תענית א,ד).
ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא,
שנאמר:
"יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך"
(תהלים קכח, ב).
"אשריך"
– בעולם הזה,
"וטוב לך"
– לעולם הבא שכולו טוב.

רמב"ם
פירוש
המשניות
– מסכת
אבות פרק
ד משנה
ה (בתרגומו של י.
שילת,
הוצאת שילת, מעלה אדומים, תשנ"ח,
עמ'
סז–סט).

ר'
ישמעאל בנו (של ר יוחנן בן ברוקה)
אומר:
הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות.
ר'
צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם,
וכך היה הלל אומר: ודאישתמש בתגא חלף.
הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם: כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר,
וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא. דע!
כי זה כבר אמר, שלא תעשה התורה קרדום לחפור בו, כלומר:
לא תחשבה כלי לפרנסה, וביאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה,
והשליכוה אחרי גוום ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום –
ואני אבארם –
והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות,
ועשו את המנויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחויב,
לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות,
אין בתורה מה שיאמת אותו,
ולא רגל שישען עליה בשום פנים. לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים ז"ל,
לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם,
ולא קיבוץ ממון לישיבות המרוממות הנכבדות, ולא לראשי גלויות לא לדיינים ולא למרביצי תורה ולא לאחד מן הממונים ולא לשאר האנשים,
אלא נמצא קהילותיהם כולן יש בהם עני בתכלית, ועשיר רב הממון בתכלית, וחלילה לה' שאומר שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, אלא זה העני (תלמיד חכם הלומד תורה) אילו פשט ידו לקחת, היו ממלאים ביתו זהב ומרגליות,
אבל הוא לא היה עושה כן, אלא מסתפק במלאכה שיתפרנס ממנה,
בין ברווח בין בדוחק, ובז למה שבידי בני אדם,
הואיל והתורה מנעתו מזה. וכבר ידעת (יומא לה🙂 כי הלל הזקן היה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות,
ומעלתו עד כי תלמידיו הושוו למשה ויהושע,
וקטון תלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ולא יסופק לבר דעת שאילו היה מסכים לקבל מבני דורו, לא היו מניחים אותו לחטוב עצים.

ור'
חנינא בן דוסא (ברכות יז א)
אשר היה קול קורא עליו:
"כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה, וחנניה בני דיו קב חרובין מערב שבת לערב שבת",
ולא ביקש מבני אדם.

וקרנא דיין בכל א"י,
והוא היה משקה שדות (דולה מים להשקות שדותיו), וכשהיו באים בעלי הדין, אומר:
או שתתנו לי מי שישקה במקומי כשאני מתעסק עמכם,
או שתתנו לי שעור מה שאבטל מעבודתי,
ואדון לכם. ולא היו ישראל בני דורם של אלו וזולתם לא אכזרים ולא שאינם גומלי חסדים, ולא מצאנו חכם מן החכמים שהיה מצבם דחוק שיגנה אנשי דורו שאינם מרחיבים לו… אלא הם בעצמם היו חסידים,
מאמינים באמת לעצמה,
מאמינים בה' ובתורת משה, אשר בה הזכיה בעולם הבא,
ולא יתירו לעצמם זה (קבלת כסף), ויסברו שהוא חילול השם אצל ההמון, לפי שהם יחשבו התורה למלאכה מן המלאכות אשר מתפרנסים מהן, ותתבזה אצלם, ויהיה עושה זה "דבר ה' בזה"
(במדבר טו, לא).

ואמנם טעות אלו המתגברים כנגד האמת והלשונות המפורשים, בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כרחם –
הן המעשיות אשר ימצאו בתלמוד באנשים בעלי מומים בגופותיהם,
או זקנים באו בימים, עד שלא יוכלו לעשות מלאכה,
שאין תחבולה להם אלא לקחת,
ואם לא –
מה יעשו, הימותו?
זה לא ציוותו התורה. ואתה תמצא המעשה אשר הביאו ממנו ראיה (ב"מ פד🙂 באמרו (משלי לא,יד)
"היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה"- בבעל מום, לא יוכל לעשות מלאכה. אבל עם היכולת,
לא המציאה התורה בזה דרך.

רב יוסף, עליו השלום, היה (גיטין סז🙂 נושא עצים, ואומר:
"גדולה מלאכה שמחממת את בעליה"
רצונו לומר: שבעת יגיעת אבריו…
במשא העץ הכבד,
היה מתחמם גופו בלא ספק,
והיה משבח זה ושמח בו,
והיה לבו טוב במתנת בחלקו,
בגלל מה שהיה אצלו ממעלת ההסתפקות.

1. מה ההבדל בין השקפת הרמב"ם לבין ההשקפה שהתבטאה בדברי רש"י (עפ"י תנחומא) ובדברי ספורנו?

2. מה גרם לרמב"ם שהאריך כל כך בדבריו בעניין זה?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ח]

וזאת הברכה

פרק לג, יח

ואולם,
רבים ממפרשי הרמב"ם ומן הפוסקים חולקים על דברי הרמב"ם האלה.
והאריך בעניין זה וחלק עליו בעל כסף משנה (בהלכות תלמוד תורה שם)
ומפני אריכות דבריו אי אפשר להביאם כאן.
ועוד יותר האריך בדברי התנגדותו לרמב"ם ר'
שמעון בר'
צמח דוראן בספר התשב"ץ חלק א'
סעיפים קמב עד קמח,
ומראה שאין איסור כדבריו בקבלת שכר או תמיכה.
ואם כי מודה הוא שב"דורות הראשונים"
היו הרבה מחכמי התלמוד עניים ובעלי מלאכה.

בתשובה
קמ"ז
עמ'
שי"ח:

והוי יודע שכל זה היו עושים מדרך חסידות, לקיים מה שנאמר "יגיע כפיך תאכל"
(תהלים קכח, ב),
והיה אפשר להם לעסוק בתורה ולעשות מלאכתם,
אבל אין כל הדורות שווים בזה. וכבר אמרו בפרק כיצד מברכין (ברכות לה, ב)
בא וראה מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי זה וזה נתקיים בידם.
אבל דורות האחרונים עשו תורתן ארעי ומלאכתן קבע, לא נתקיים בידם לא זה ולא זה.
ואמרו בפרק אין עומדין (שם לב, ב)
תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת אחר תפילתן,
וכי מאחר שתשע שעות לתפילה תורתן ומלאכתן היאך נעשית,
מתוך שהיו חסידים – תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת. ולפי שדורות הראשונים היה לבם פתוח כפתחו של אולם (כדאמרינן בפרק כיצד מעברין, ערובין נג, א),
ואם מתבטלים מתורתם בשביל מלאכתם היו חוזרים אליה בקלות,
לפיכך היו עוסקים במלאכה עראי והיתה מתברכת.
וגם היו עוסקים במלאכה קלה כגון תפירה כאבא חנן בפירקא דחסידי וכיוצא בה כדי שלא יתבטלו מתורתם ללמוד אותה מלאכה. אבל האידנא דשכיח שר שיכחה,
ואנו כמלא נקב מחט סידקית (עירובין שם) ואמרינן בתמורה משום הכי נכתבו הלכות משום עת לעשות לה' (תהלים קיט, קכו),
ואם יתעסק אדם במלאכה אינו רואה סימן ברכה במשנתו,
הלכך מצאו היתר חכמי הזמן להגות יומם ולילה בתורה ולספק מורי הוראות בישראל ולהיות ניזונין מן הציבור.
וזו חסידות גמורה לפי הדורות,
ואין נראה לי שיש איסור בדבר חלילה אפילו לדורות הראשונים. ומה שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג א)
פשוט נבילתא בשוקא וקבל אגרא ולא תימא כהנא רבא אנא, וכן אמרו בפרק יש נוחלין:
לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות, כל זה מדרכי חסידות, ולפי הדורות. אבל אם אתה רואה שהחכם יזדלזל בפני עם הארץ מפני מלאכתו,
כי יחשבוהו כמוהו כמוהם ולא יהיו דבריו נשמעים, מדרכי חסידות הוא שיקבע כל עיתים שאפשר לו לתורה ויתפרנס מהם דרך כבודו וכבוד תורה,
ואין בדבר שום חשש בעולם.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמונה עשרה (תשי"ט–תש"ך)

פרשת וזאת הברכה

פרק לג, ג

א.
דברים לג, ג:

אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדשָׁיו בְּיָדֶךָ

וְהֵם
תֻּכּוּ
לְרַגְלֶךָ
יִשָּׂא
מִדַּבְּרֹתֶיךָ:

רש"י
לג, ג

אַף
חֹבֵב
עַמִּים: גם חיבה יתירה חיבב את השבטים. כל אחד ואחד קרוי "עם",
שהרי בנימין לבדו היה עתיד להיוולד כשאמר הקב"ה ליעקב: גוי וקהל גוים יהיה ממך (בראשית לה, יא).

כָּל
קְדשָׁיו
בְּיָדֶךָ:
נפשות הצדיקים גנוזות אתו כעניין שנאמר: והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (שמואל א כה,
כט).

וְהֵם
תֻּכּוּ
לְרַגְלֶךָ:
והם ראוים לכך,
שהרי תוכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגליך בסיני. תֻּכּוּ לשון פעלו הִתְוַכּוּ לתוך מרגלותיך.

יִשָּׂא
מִדַּבְּרֹתֶיךָ:
נשאו עליהם עול תורתך.

ד"א
אַף חֹבֵב
עַמִּים: אף בשעת חיבתן של אומות העולם, שהראית לאומות העולם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם –

כָּל
קְדשָׁיו
בְּיָדֶךָ: כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך ואתה שומרם.

וְהֵם
תֻּכּוּ
לְרַגְלֶךָ:
והם מתמצעים (נמצאים באמצע) ומתכנסים לתחת צלך.

יִשָּׂא
מִדַּבְּרֹתֶיךָ:
מקבלים גזירותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם:

תּוֹרָה:
אשר צִוָּה לָנוּ משֶׁה, מוֹרָשָׁה היא לקְהִלַּת יַעֲקֹב, אחזנוה ולא נעזבנה.

רמב"ן
לג, ג

כמו הכו, כאשר בא תרגלתי לאפרים (הושע יא, ג)
במקום הרגלתי, וכאשר הומרה ה"א הנקבה בתי"ו ב"אם אתן שנת לעיני" (תהלים קלב, ד),
עֹשֶׂה רָע מְאַת (קהלת ח, יב),
וכן רבים. יאמר שהם מוכים בכל מכה במדבר ללכת אחריך בכל אשר תלך,
לא יחושו לרעב ולצמאון ומכת נחש ועקרב,
רק יצאו לרגליך,
ואחריך ירוצו. וזה כעניין שנאמר (ירמיה ב, ב):
זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:

אבן
עזרא לג,
ג

אַף
חֹבֵב: מגזרת ארמית, מלשון:
והייתם לי סגולה (שמות יט, ה;
סגולה,
תרגם אונקלוס: חביבנון);
ועמים – הם עם ישראל,
כמו:
אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה, יד);
וכמו:
עמים הר יקראו (דברים לג, יט).

כָּל קְדשָׁיו: בני לוי.

בְּיָדֶךָ:
שהם סביבות הארון.

וְהֵם
תֻּכּוּ
לְרַגְלֶךָ:
ילכו על דרכך.
וטעם "בידך"
– שתשמרם.

יִשָּׂא
מִדַּבְּרֹתֶיךָ:
כי הם ילַמדו התורה, והם המעתיקים של תורה שבעל פה.

רשב"ם
לג, ג

אַף
חֹבֵב
עַמִּים: גם אומות העולם,
כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל,
גם אותם חיבב הקב"ה וקבלם ושכן עליהם (=
והוא פירושו של "בְּיָדֶךָ"
ושל "תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ"), כדכתיב במזמור (תהלים סח, ב):
"יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו…", דכתיב ביה…

פסוק
יח:
רֶכֶב
אֱלֹהִים
רִבֹּתַיִם
אַלְפֵי
שִׁנְאָן
אֲדֹנָי
בָם
סִינַי
בַּקֹּדֶשׁ:

פסוק
יט:
עָלִיתָ
לַמָּרוֹם
שָׁבִיתָ
שֶּׁבִי
לָקַחְתָּ
מַתָּנוֹת
בָּאָדָם
וְאַף
סוֹרְרִים
לִשְׁכֹּן
יָהּ
אֱלֹהִים:

ותרגם
יונתן
תהילים
סח, יט:

ברם סרבניא די מתגיירין ותיבין בתתובא (הסרבנים המתגיירים ושבים בתשובה) שרת עליהון שכינת יקרא דה'
אלהים (שורה עליהם שכינת יקרו…).

ספורנו
לג, ג

אַף
חֹבֵב
עַמִּים: ואע"פ שאתה חובב כל עמים,
כאומרך:
והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות יט, ה),
ובזה הודעת שכל המין האנושי סגולה אצלך כאומרם ז"ל (אבות ג, יד):
חביב אדם שנברא בצלם. מ"מ "כָּל קְדשָׁיו בְּיָדֶךָ". הנה אמרת שכל קדושיו של קודש, של אש דת,
הם "בְּיָדֶךָ"
כצרור הכסף, שהם חביבין משאר המין [המין האנושי], כאומרו:
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו),
כאומרם ז"ל שם (באבות):
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום.

וְהֵם
תֻּכּוּ
– נשברו,
התפללו ברוח נשברה להדום רגליו בסיני.

יִשָּׂא
מִדַּבְּרֹתֶיךָ
– תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה אמרו אל הא–ל ית': ישא אלינו משה את מדברותיך,
שהם התורה שצוה לנו … שהיא למורשה לקהילת יעקב – מקובלת לנו ולבנינו למורשה.

1. מי הם "העמים"
לפי כל הפירושים הנ"ל?
סדר לקבוצות!

** 2. מקובלנו מפי מפרשי רש"י,
שאין רש"י מביא פירוש שני (דבר אחר)
אלא אם כן לא הניח הראשון את דעתו.
הסבר מהי החולשה בפירושו הראשון של רש"י שהצריכה אותו לפרש פירוש שני,
ומה תיקן בפירושו השני?

*
3. מה ראה רש"י לפתוח פירושו במילים "גם חיבה יתרה חיבב את השבטים"
– מה ראה צורך להוסיף מילים אלה על הנאמר בכתוב?

4. מה ראה להוסיף את המילים "ראויים הם לכך"?

5. למה תרגם בפירושו הראשון מילת "ישא"
ללשון עבר "נשא עליהם"
ובפירושו השני ללשון הווה "מקבלים גזירותיך"?

6. למה הוסיף מילת "עול תורתך"?

7. מה ראה רש"י – בפירושו השני – להוסיף לפסוק ב שלוש תיבות "אחזנוה ולא נעזבנה"
– מה תיקן בזה?

8. במה שונה ספורנו מכל הפירושים?

ב.
לג,
ג:

… יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ

רש"י
לג, ג

מִדַּבְּרֹתֶיךָ:
המ"ם בו קרוב ליסוד (מ"ם קרוב ליסוד =
שאינו שימוש לשון "מן"
כי אם לסימן הבנין)
כמו (במדבר ז,
פט) "וישמע את הקול מדבר אליו",
(יחזקאל ב, ב)
"ואשמע את קול מדבר אלי",
כמו מתדבר אלי, אף זה מִדַּבְּרֹתֶיךָ –
מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם.
טיש פורפליר"ש בלע"ז.
ואונקלוס תרגם: שהיו נוסעים על פי דבריך והמ"ם בו שימוש משמשת לשון "מן".

מה בין רש"י לתרגום אונקלוס,
ולמה נמנע ללכת בעקבות התרגום?

ג.
עקידת יצחק –
שער קד

ואמר
אַף
חֹבֵב
עַמִּים
כָּל
קְדשָׁיו
בְּיָדֶךָ
וגו' תורה
צוה
לנו
משה
וגו'. ירצה,
נוסף על החיבה הראשונה ונמשך אליה, הנה נמצאה להם סגולה נפלאה אצל זאת התורה, והיא קבלתם עולה ומסרם את נפשם עליה,
מה שלא נמצא ליותר שלם שבאומות. והסב דבריו כלפי הא–ל יתעלה ואמר:
אף כשתהיה חובב קצת מאישי העמים זולתה,
הנה נמצא שכל קדושי עם ועם מהם,
ואם הם מעטים אשר נתקדשו להתגייר גרות של צדק,
כמו שהיה העניין בקצת שנתפרסמו בישראל, הנה היו בידך כלומר שנתת להם יד וסייעת אותם לעשות חיל ולקנות שם בישראל. כעניין אונקלוס, שמעיה ואבטליון וחבריהם,
עליהם השלום.

אבל "הם",
רצוני,
כלל אישי האומה הזאת הנבחרת – " תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ", כלומר:
בעטת בם ורמסת אותם ברגלך,
ועם כל זה הוא (עם ישראל) סובל ו"יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ" –
ולא יסור מאומרו:
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב!
כלומר:
או יהודי, או שרוף, או צלוב, וזה נתבאר ענינו מאוד בדורו של שמד.

להבנת
דבריו:

[ילקוט
שמעוני
דברים –
פרק
לג –
רמז
תתקנא

תנא משמיה דר'
מאיר:
מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין.
[תנא דבי ר'
ישמעאל]
מימינו אש דת למו,
[אמר הקב"ה]:
ראוין הללו שתינתן להן דת אש.
ואי בעית אימא דתיהן של אלו אש היא,
שאלמלי לא ניתנה תורה לישראל אין כל בריה יכולה לעמוד מפניהם,
והיינו דאמר רשב"ל שלשה עזין הן:
ישראל באומות,
כלב בחיות,
תרנגול בעופות.]

מדרש
רבה שמות
פרשה מב
פסקה ט

אמר רב יקים:
ג'
חצופים הם:
חצוף בחיה – כלב;
בעוף – תרנגול;
ובאומות – ישראל.

אמר ר'
יצחק בר רדיפא בשם ר'
אמי:
אתה סבור שהוא לגנאי ואינו אלא לשבחן:
או יהודי או צלוב!
(כך היה אומר היהודי כשבאים להעבירו על דתו והוא מוסר עצמו למיתה על קידוש שם ה').

אברבנאל
(עמ'
שכב)

ומה נמלצו דברי המדרש בפסיקתא שזכר רש"י בפירוש הכתוב הזה. והוא שישראל היו ראויים לברכה לפי שהם סובלים צרות הגלות ורואים כשהקב"ה נושא פנים שוחקות אל העמים ומסר אותם בידיהם.
והוא אמרו: אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ.
רוצה לומר, אף על פי שהקב"ה אוהב ומחבב את העמים והאומות, לא מפני זה ישראל סרו מאחריו, אבל צדיקיהם וחסידיהם שהם "כָּל קְדשָׁיו בְּיָדֶךָ", רוצה לומר: בין ידיו בקדושתם,
ואע"פ שמקבלים מכות וצרות הרבה,
הם תמיד דבקים בו ית',
תוכים לרגליו כעבדים אל רגלי אדוניהם, ועם כל זה,
בתוקף המכות ההן,
"יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ":
תורה צווה לנו משה". יאמר:
שתמיד התורה לא תמוש מפיהם,
והוא על דרך (תהלים מד, יח)
"כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך".

1. היש הבדל בין שני הפירושים האלה?

2. לאיזה מכל הפירושים שהובאו בשאלה א קרוב אברבנאל ומה ההבדל בינו לבין הפירוש שאליו הוא קרוב ביותר?

השאלות
המסומנות
ב–*
קשות
והמסומנות
ב–**
קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ט –תש"ך]

וזאת הברכה

פרק ל ג פסוק ג

במקום עלון הדרכה,
עיין בעיונים לספר דברים עיון:
"ה'
מסיני בא",
עמוד 365 עד עמוד 370.

תמצא שם דברי השלמה לגיליון זה וגם את רוב השאלות שבגיליון זה,
במדור "שאלות לעיון ולהעמקה"
(אך לא התשובות!).

העורך

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ואחת (תשכ"ב–כ"ג)

פרשת וזאת הברכה

פרק לג

הברכה לנפתלי

(עיין גם בגיליון וזאת הברכה תש"י–י"א)

א.
לג,
כג:

ולנפתלי
אמר
נפתלי
שבע
רצון
ומלא
ברכת
ה'
ים
ודרום
ירשה:

רש"י
לג, כג:

שבע
רצון: שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה.

רמב"ן
לג, כג:

נפתלי
שבע רצון:
שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה, לשון רש"י.
והנכון שהוא נמשך אל השם הנכבד, יאמר שבע ומלא רצון ה'
הנכבד וברכתו.

בכור
שור
(ר'
יוסף
בכור
שור, צפון
צרפת, נולד
1140, תלמיד
רבינו
תם),
פסוק
כג: ולנפתלי
אמר
נפתלי
שבע
רצון: ארץ נפתלי קלה וממהרת לבשל פירותיה, ולפיכך הוא אומר שהוא שבע רצון, כי מי שפירותיו מאוחרים, ואחרים אוכלים פירותיה והוא אינו אוכל שלו מפני שהן מאוחרין אינו שבע לרצונו,
אלא מתאווה קודם שישבע. אבל נפתלי אינו כן, כי פירותיו ממהרות,
ומיד שירצה יאכל מהר קודם שיאכל שום אדם פירות.

ומלא
ברכת
ה': כל הבא בארץ–נפתלי ורואה פירות מבכרות ואילנות מלבלבין וציצים ופרחים מוקדמין,
מודה ומשבח ומברך את ה'
על החדש.

** 1. מהו ההבדל בין התפיסה התחבירית של פסוקנו לפי דעת רש"י ולפי דעת הרמב"ן?

2. האם מסכים בכור שור בפירוש המושג "שבע רצון"
עם רש"י או עם רמב"ן או שהלך בדרך שלישית?

3. במה שונה פירושו של בכור שור ל"ברכת ה'"
מן הפירוש הרגיל,
וכן מפירושו של הרמב"ן?

*4.
האפשר להוכיח שאין תפיסתו של הבכור שור ל"מלא ברכת ה'"
פשוטו של מקרא?

אברבנאל
פסוק
כג:

ולנפתלי
אמר
נפתלי
שבע
רצון: כתב ר' אברהם שעניינו שבע רצון ים ודרום ירשה,
שתהיה נחלתו מערבית דרומית. ורש"י כתב, שבעה כל רצון יושביה. והרב רבי משה בן נחמן פירש בו מלא רצון ה' ית'
וברכתו.

ויותר נכון לפרש שרמז משה רבנו בזה מה שזכר הפילוסוף במאמר ד פ"ט מספר המידות,
שכבר ימצא מין מן האנשים אשר תכלית חברתם לרצות חבריהם ולמלאת את חפצם.
ויש אנשים בהפך שהם עקשים ופתלתולים, ושהמיצוע ביניהם בזאת התכונה אין לו שם,
ומתאריו (של המין הראשון)
שלא יעציב לשום אדם ואם יעציבהו מעט יהיה כדי שישמחו אחר כן.

ומשה רבינו שיבח את נפתלי בתכונה הזאת החברותית, והוא אמרו: "נפתלי שבע רצון"
– כי שבע ילין מהרצון, וטוב החברה וההסכמה לכל בני אדם, להיות מטבעו התרצות לכל בני אדם. ולפי שהאיש הזה דרכו לתת לכל שואל די מחסורו ולמלאות לו שאלתו, יאבד ממונו במהרה,
כמו שזכר המדיני בספר המידות מאמר ד פרק ראשון:
"בקושי ועל הזרות יוסיף הנדיב הון רב",
לזה אמר: "ים ודרום ירשה",
רוצה לומר שיהיו לו ארצות לחוף הים וארצות ליבשה שאינן סמוכות לים.

ויש מפרשים בזה,
כי יש מהאנשים שהם עשירים ושמחים בחלקם והוא חלק טוב; ומהם שהם עשירים ואינם שמחים בחלקם, ומהם שאינם עשירים אבל הם שמחים בחלקם,
ומהם שאינם עשירים ולא שמחים בחלקם, והוא החלק היותר רע מכולם.
וניבא משה רבנו שיהיה נפתלי שבע רצון ושמח בחלקו,
ויהיה עם זה עשיר ומלא ברכת ה'.

1. מה ההבדל בין שני פירושיו ואיזה מהם קרוב להוראה של הביטוי "שבע רצון"
בעברית שבפינו כיום?

*2.
המסכים אחד משני פירושיו עם פירושו של רש"י?

ג.
לג,
כג:

… ים
ודרום
ירשה.

אבן עזרא לג,
כג:

ים
ודרום: שנחלתו יהיה מערבית דרומית.

1. רוב הפרשנים – כראשונים כאחרונים – אין מסכימים עם פירוש זה של הראב"ע.
הסבר מדוע?

2. כיצד אפשר לפרש את המילים האלה פירוש אחר?

השבוע אין עלון הדרכה!

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושבע (תשכ"ח–כ"ט)

פרשת וזאת הברכה

פרק לג, יח – יט

א.
יִשָּׂשׂכָר וּזְבוּלֻן

אברבנאל
לג, יח
(עמ'
567):

וכפי הפשט, זבולון היה שוכן לחוף ימים,
ולכן היה מתעסק בסחורה. ונראה שהיה לזבולון שותפות גדול בעניין סחורותיהם.
והיה השותפות: שבני זבולון היו רוכבים הימים על אניותיהם ויביאו סחורות הרבה. והיו בני יששכר מטפלים עמהם באותן הסחורות,
אם במקח וממכר ואם בשותפות גמורה. ויביאו אותם אל אהליהם, בעריהם אשר הם רחוקים מדרך הים, ושם ימכרו אותם לכל באי שער עירם.
ובזה היה מרויח זבולון – המביא את הסחורות, ויששכר – המוכר אותם. ועל זה שתפם בברכה אחת,
ואמר:
"שמח זבולון בצאתך",
רוצה לומר: בצאתך מארצך דרך ים לעשות סחורותיך. וגם כן תשמח "יששכר"
בשבתך "באהליך",
ולא תצא מארצך באניות כבני זבולון. כי כל אחד מכם ישמח בחלקו בהצלחתו בו. וגם כן הזהירם על השמחה,
על דרך (משלי כג, ד):
"אל תיגע להעשיר מבינתך חדל".
רוצה לומר: אל תיגע ותעמול להעשיר יותר מדי. אבל שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך, כי "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א).

1. מה הרמז בפסוק לאותה שותפות שבין שני השבטים?

2. במה סוטה אברבנאל בפירוש הבי"ת של "בצאתך"
ו"באהליך"
מן הפירוש המקובל?

ב.
לג,
יח:

וְלִזְבוּלֻן
אָמַר:
שְׂמַח
זְבוּלֻן
בְּצֵאתֶךָ
וְיִשָּׂשׂכָר
בְּאֹהָלֶיךָ:

רש"י
בראשית
מט, יג

זְבוּלֻן
לְחוֹף
יַמִּים: על חוף ימים תהיה ארצו.
והוא יהיה מצוי תדיר על חוף האניות –במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא; שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא וממציאים מזון לשבט יששכר (תנחומא)
והם עוסקים בתורה.
הוא שאמר משה (דברים לג, יח):
"שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך"
– זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים.

רש"י
לג, יח

שְׂמַח
זְבוּלֻן
בְּצֵאתֶךָ
וְיִשָּׂשׂכָר
בְּאֹהָלֶיך (עפ"י מדרש תנחומא):
זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה,
לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה.

שְׂמַח
זְבוּלֻן
בְּצֵאתֶךָ:
הצלח בצאתך לסחורה.

וְיִשָּׂשׂכָר
בְּאֹהָלֶיך:
הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים כמו שנאמר (דבה"י א יב,
לג):
"וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם". ראשי סנהדרין היו עוסקים בכך,
ועל פי קביעות עתיהם ועיבוריהם.

עַמִּים
– של שבטי ישראל.

הַר
יִקְרָאוּ
– להר המוריה יאספו…

1. למה סמך רש"י בפירושו לבראשית מט,
יג על פסוקנו באמרו "הוא שאמר משה שמח זבולון…",
ומנין לו שעיקר ההוכחה מפסוקנו ואינו מפרשת ויחי?

2. למה לא כתב רש"י גם בפרשת ויחי "לפיכך הקדים זבולון ליששכר"
כמו שכתב כאן,
וכי אין לתמוה גם שם אותה תמיהה?

3. למה לא הסתפק רש"י במקומנו במה שאמר בד"ה הראשון והוסיף עליו עוד ד"ה שמח זבולון בצאתך וד"ה ויששכר באהליך.
האין דברים אלה חזרה על דבריו הראשונים?

ג.
לג,
יט:

עַמִּים
הַר
יִקְרָאוּ
שָׁם
יִזְבְּחוּ
זִבְחֵי
צֶדֶק
כִּי
שֶׁפַע
יַמִּים
יִינָקוּ
וּשְׂפֻנֵי
טְמוּנֵי
חוֹל:

ספרי
פרשת
וזאת
פיסקא
שנד, יט

עַמִּים
הַר
יִקְרָאוּ: מנין אתה אומר,
שהיו אומות ומלכויות מתכנסות ובאות לפרגמטיא של א"י והיו אומרים:
"הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן, נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה",
ועולים לירושלם ורואים את ישראל שעובדים לאל אחד ואוכלים מאכל אחד;
לפי שהגויים –
לא אלוהו של זה אלוהו של זה,
ולא מאכלו של זה כמאכלו של זה,
והם אומרים: "אין יפה להדבק אלא באומה זו". מנין אתה אומר שאין זזים משם עד שמתגיירים ומקריבים זבחים ועולות? ת"ל:
"שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק".

מסכת
מגילה
דף ו
ע"א

… וזבולון מתרעם על מדותיו הוה [רש"י:
על מזלו שנמדד לו מן השמים, שאינו חפץ בה.]
שנאמר (שופטים ה,יח):
"זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת",
מה טעם? משום ד"וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה". אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם!
לאחיי נתת להם שדות וכרמים,
ולי נתת הרים וגבעות; לאחיי נתת להם ארצות ולי נתת ימים ונהרות! אמר לו (הקב"ה):
כולן צריכין לך,
[רש"י:
כל אחיך יהיו צריכים לך]
על ידי חלזון,
שנאמר:
"עַמִּים הַר יִקְרָאוּ"
[רש"י:
מכל השבטים יתקבצו להרים, לקנות שפוני טמוני חוֹל.], "וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל"
[רש"י:
חלזון עולה מן הים להרים,
וצובעים בדמו תכלת ונמכר בדמים יקרים.]

תני רב יוסף:
"שְׂפֻנֵי"
זה חילזון. [רש"י:
שהוא דבר חשוב.
"ספון"
חשוב בלשון הברייתא.]
"טְמוּנֵי"
זו טרית [רש"י:
דג שקורין טונינא.]

חוֹל:
זו זכוכית לבנה [רש"י:
זכוכית היוצאת מן החול, כדאמר (בשבת טו ע"ב):
"וחול של זבולון חשוב משאר חולות וראוי לזכוכית לבנה".]

אמר לפניו: (זבולון)
ריבונו של עולם!
מי מודיעני על זאת? [רש"י:
על זאת: לתת לי דמים.]

אמר לו: (הקב"ה)
"שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק"
– סימן זה יהא לך, כל הנוטל ממך בלא דמים אינו מועיל בפרקמטיא שלו.

רש"י
לג, יט

עמים:
של שבטי ישראל.

הר
יקראו: להר המוריה יאספו.
כל אסיפה ע"י קריאה היא.
ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק.

כי
שפע ימים
יינקו: יששכר וזבולון, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה.

ושפוני
טמוני
חול: כּסוּיֵי טמוני חול:
טרית וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול.
ובחלקו של יששכר וזבולון היה,
כמו שאמור במסכת מגילה: "זבולון עם חרף נפשו למות"
משום ד"נפתלי על מרומי שדה", והיה מתרעם זבולון על חלקו – לאחי נתת שדות וכרמים וכו'.

ושפוני:
לשון כסוי, כמו שנאמר: "ויספון את הבית"
(מלכים א ו,
ט).
"וספון בארז" (שם ז, ג)
ותרגומו:
ומטלל בכיורי (בציורי)
ארזא.
ד"א עמים הר יקראו: ע"י פרקמטיא של זבולון תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר והם אומרים הואיל ונצטערנו עד כאן נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה,
והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד –
לפי שהגויים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה – והם אומרים אין אומה כשרה כזו ומתגיירין שם,
שנאמר:
שם יזבחו זבחי צדק.

כי
שפע ימים
ינקו: זבולון ויששכר הים נותן להם ממון בשפע.

1. מה ההבדל בין הספרי לבין דברי הגמרא בפירוש המילה "עמים"?

2. מה ההבדל בין הספרי ובין דברי הגמרא בפירוש המילה "הר"?

3. במה סוטה רש"י בפירושו הראשון מדברי הגמרא?

* * 4. לדברי
רש"י
הראשונים
מקשה
ר'
אליהו
מזרחי:

"כל אסיפה ע"י קריאה היא"
– לפיכך כתב "יקראו"
במקום "יאספו".
ולבי מגמגם בזה שאם כן היה לו לכתוב "יקָרֵאו"
הקו"ף בקמץ והרי"ש בצירי מבניין נפעל, כי פירוש "עמים הר יקראו"
השבטים על הר המוריה יאספו מעצמם, לא שזבולון ויששכר הם המאספים אותם.

אך איני יודע מה עניין אסיפת השבטים אל הר המוריה בתוך ברכתן של יששכר וזבולון?

ישב את שתי קושיותיו.
היעזר בדברי הימים א יב,
לג.

דבהי"א,
יב,
לג:

וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם:

* * 5. למה לא הסתפק רש"י בהבאת אחד משני פירושיו ומה הצריכו להביא את שניהם?

6. במה סוטה הגמרא ובעקבותיה רש"י מפשוטו של מקרא בפירוש הפסוק בשופטים ה,
יח?

* * 7. מה ראה רש"י לשוב בסוף דבריו ולפרש ד"ה כי שפע ימים יינקו,
אחרי שכבר פירשו לעיל?

* * 8. בשני פירושיו למילים "שם יזבחו זבחי צדק"
לא הלך רש"י בעקבות דברי הגמרא.
למה נמנע מהביא את הפירוש הזה,
אחר שבפירושו ל"שפוני טמוני חול"
הלך בעקבות הגמרא?

ד.
לג,
יט:

עַמִּים
הַר
יִקְרָאוּ
שָׁם
יִזְבְּחוּ
זִבְחֵי
צֶדֶק
כִּי
שֶׁפַע
יַמִּים
יִינָקוּ
וּשְׂפֻנֵי
טְמוּנֵי
חוֹל:

אבן עזרא לג,
יט

עמים
הר יקראו:
בעבור שזבולן דר לחוף אניות יהיה עשרו רב וזהו כי שפע ימים יינקו,
והוא מגזרת "שפעת גמלים" (ישעיהו ס, ו).

וּשְׂפֻנֵי
טְמוּנֵי
חוֹל: אין לו אח,
וטעמו כמו טְמוּנֵי.
וכן "אַדְמַת עָפָר" (דניאל יב,ב:
וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם), והטעם שיהא להם עושר רב עד שיטמנהו בחול, ובעבור עשרם יבואו רובם אל הר השם לזבוח זבחי תודה לשם.

1. מה פירוש השוואת פסוקנו לפסוק מדניאל?

2. איך אפשר להוכיח שהגירסא "כמו צפונֵי"
(במקום כמו טמוני)
אינה נכונה?

* * 3. מהי חולשת פירושו?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח–כ"ט]

וזאת הברכה

פרק לג, יח – יט

יששכר וזבולון

מכל השבטים שנתברכו בפרשתנו זכה כל אחד לפסוק בפני עצמו,
על פי רוב ליותר מפסוק אחד,
פרט ליששכר ולזבולון שנכרכו שניהם בפסוק אחד:

דברים
לג,
יח:
וְלִזְבוּלֻן
אָמַר:
שְׂמַח
זְבוּלֻן
בְּצֵאתֶךָ

וְיִשָּׂשׂכָר
בְּאֹהָלֶיךָ:

דבר זה הפתיע מפרשים רבים.
נראה שהועמדו שני שבטים אלה באנטי–תזה זה מול זה.
ואף נראה שכן הוא בברכת יעקב ונוכל ללמוד פירוש ברכתם כאן מפירוש ברכתם שם.

וכן גם הסמיך רשב"ם בפירושו את ברכת יעקב לברכת משה בעניין שני שבטים אלה,
וכן דבריו שם לפשוטם של פסוקים:

רשב"ם
בראשית
מט, יג

וְיַרְכָתוֹ
עַל
צִידֹן: שהוא מקום סחורה רבה… ולכן אמר משה:
"שמח זבולון בצאתך"
בים לסחורה.

יִשָּׂשׂכָר
חֲמֹר
גָּרֶם: לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה,
אלא עובד אדמתו יהיה, כחמור בעל אברים חזק, מצוי בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, תחומי העיר, לחרוש ולעבוד את האדמה… וכן אמר משה:
"שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ".

אין המפרשים חלוקים בדעותיהם שהיתה שותפות בין שני שבטים אלה,
אך שונים הם בפירושם את חלוקת העבודה בין שני השותפים.
רואים אנו שיש הרואים כאברבנאל את שני השותפים כעוסקים בספנות ובמסחר.
ויש המפרשים אותם כעסוקים בספנות ובחקלאות,
ויש הרואים אותם כשבט היוצא למלחמה ומגן,
ושבט היושב בבית ועובד אדמתו,
ואולם ידועה היא בעיקר תפיסת השותפות כפי שבוטאה במדרשים ובעקבותיהם על ידי רש"י (שאלה ב)
ובצורה חריפה עוד יותר בדברי ספורנו.

ספורנו
בראשית
מט, יג

זְבוּלֻן
לְחוֹף
יַמִּים
יִשְׁכֹּן: בארצו כי יירש,
מקום חוף ימים.
והקדים זבולון העוסק בפרקמטיא ליששכר העוסק בתורה.
וכן משה רבנו בברכתו באמרו:
"שמח זבולן בצאתך ויששכר באוהליך",
כי אמנם אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו,
כאמרם:
"אם אין קמח אין תורה"
וכשיסייע האחד את חברו להמציאו די מחסורו,
כדי שיעסוק בתורה,
כמו שאמרו בזבולון,
הנה עבודת האל ית'
בהשתדלות העוסק בתורה תהיה מיוחסת לשניהם.

כאן רואים אנו שחלוקת עבודה נהפכה "לשותפות",
היינו בשכר מתחלק.
פירוש זה בין שבא לאשר מצב קיים ולהצדיקו,
בין שבא לעורר יצירת מצב כזה,
היה הרה אסון.
"עבודת האל יתברך בהשתדלות"
אחד משני השותפים,
השותף העוסק בתורה,
נהפכת כאן לעסק מכניס והרווח יגיע גם לשותף השני אשר השקעתו אינה עיסוק בתורה כי אם סיוע,
בהמציאו לשותף השני "די מחסורו כדי שיעסוק בתורה".
תלמוד תורה שהוא חובת כל אדם מישראל נהפך לעיסוקם של בעלי מקצוע אשר תמורת תשלום יזכו את הבלתי "משתדלים בעיסוק התורה"
בחלק מזכויותיהם.

ונשימה מול תפיסה זו של עסקי שותפות הנתלים בפסוקי יששכר וזבולון את דברי הרמב"ם אשר בשני מקומות מתקומם נגד השקפות אלה ונגד מציאות המסתמכת על השקפות כאלה:

רמב"ם
יד החזקה
– הלכות
תלמוד
תורה פרק
ג הלכה
י:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה –
הרי זה חילל את השם,
ובזה את התורה,
וכבה מאור הדת;
וגרם רעה לעצמו,
ונטל חייו מן העולם הבא – לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.
אמרו חכמים (אבות פרק ד,
ח)
כל הנהנה מדברי תורה "נוטל חייו מן העולם". ועוד ציוו ואמרו:
"אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם"
(אבות שם) ועוד ציוו ואמרו (שם א, י):
"אהב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון".
וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

הלכה
יא:
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו –
ומידת חסידים הראשונים היא (ירושלמי תענית א,ד).
ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא,
שנאמר:
"יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך"
(תהלים קכח, ב).
"אשריך"
– בעולם הזה,
"וטוב לך"
– לעולם הבא שכולו טוב.

רמב"ם
פירוש
המשניות
– מסכת
אבות פרק
ד משנה
ה (בתרגומו של י.
שילת,
הוצאת שילת, מעלה אדומים, תשנ"ח,
עמ'
סז–סט):

ר'
ישמעאל בנו (של ר יוחנן בן ברוקה)
אומר:
הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות.
ר'
צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם,
וכך היה הלל אומר: ודאישתמש בתגא חלף,
הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם: כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר,
וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא. דע!
כי זה כבר אמר, שלא תעשה התורה קרדום לחפור בו, כלומר:
לא תחשבה כלי לפרנסה, וביאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה,
והשליכוה אחרי גוום ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום –
ואני אבארם –
והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות,
ועשו את המנויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחויב,
לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות,
אין בתורה מה שיאמת אותו,
ולא רגל שישען עליה בשום פנים. לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, ז"ל,
לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם,
ולא קיבוץ ממון לישיבות המרוממות הנכבדות, ולא לראשי גליות לא לדיינים ולא למרבצי תורה ולא לאחד מן הממונים ולא לשאר האנשים,
אלא נמצא קהילותיהם כולן יש בהם עני בתכלית, ועשיר רב הממון בתכלית, וחלילה לה' שאומר שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, אלא זה העני (תלמיד חכם הלומד תורה) אילו פשט ידו לקחת, היו ממלאים ביתו זהב ומרגליות,
אבל הוא לא היה עושה כן, אלא מסתפק במלאכה שיתפרנס ממנה,
בין ברווח בין בדוחק, ובז למה שבידי בני אדם,
הואיל והתורה מנעתו מזה. וכבר ידעת (יומא לה🙂 כי הלל הזקן היה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות,
ומעלתו עד כי תלמידיו הושוו למשה ויהושע,
וקטון תלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ולא יסופק לבר דעת שאילו היה מסכים לקבל לקבל מבני דורו,
לא היו מניחים אותו לחטוב עצים.

ור'
חנינא בן דוסא (ברכות יז, א),
אשר היה קול קורא עליו:
"כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת",
ולא ביקש מבני אדם.

וקרנא דיין בכל א"י,
והוא היה משקה שדות (דולה מים להשקות שדותיו), וכשהיו באים בעלי הדין, אומר:
או שתתנו לי מי שישקה במקומי כשאני מתעסק עמכם,
או שתתנו לי שעור מה שאבטל מעבודתי,
ואדון לכם. ולא היו ישראל בני דורם של אלו וזולתם לא אכזרים ולא שאינם גומלי חסדים, ולא מצאנו חכם מן החכמים שהיה מצבם דחוק שיגנה אנשי דורו שאינם מרחיבים לו, חלילה לה', אלא הם בעצמם היו חסידים,
מאמינים באמת לעצמה,
מאמינים בה' ובתורת משה, אשר בה הזכייה בעולם הבא,
ולא יתירו לעצמם זה (קבלת כסף), ויסברו שהוא חילול השם אצל ההמון, לפי שהם יחשבו התורה למלאכה מן המלאכות אשר מתפרנסים מהן, ותתבזה אצלם, ויהיה עושה זה "דבר ה' בזה"
(במדבר טו, לא).

ואמנם טעות אלו המתגברים כנגד האמת והלשונות המפורשים, בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כרחם –
הן המעשיות אשר ימצאו בתלמוד באנשים בעלי מומים בגופותיהם,
או זקנים באו בימים, עד שלא יוכלו לעשות מלאכה,
שאין תחבולה להם אלא לקחת,
ואם לא –
מה יעשו, הימותו?
זה לא ציוותו התורה. ואתה תמצא המעשה אשר הביאו ממנו ראיה (ב"מ פד🙂 באמרו (משלי לא, יד)
"היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" – בבעל מום, לא יוכל לעשות מלאכה. אבל עם היכולת,
לא המציאה התורה בזה דרך.

רב יוסף, עליו השלום, היה (גיטין סז🙂 נושא עצים, ואומר:
"גדולה מלאכה שמחממת את בעליה"
רצונו לומר: שבעת יגיעת אבריו…
במשא העץ הכבד,
היה מתחמם גופו בלא ספק,
והיה משבח זה ושמח בו,
והיה לבו טוב במתנת חלקו,
בגלל מה שהיה אצלו ממעלת ההסתפקות.

ואולם רבים ממפרשי הרמב"ם ומן הפוסקים חולקים על דברי הרמב"ם האלה.
והאריך בעניין זה וחלק עליו בעל כסף משנה (בהלכות תלמוד תורה שם)
ומפני אריכות דבריו אי אפשר להביאם כאן.

ועוד
יותר
האריך
בדברי
התנגדותו
לרמב"ם
ר'
שמעון
בר'
צמח
דוראן
בספר
התשב"ץ
חלק
א'
סעיפים
קמב
עד
קמח,
ומראה שאין איסור כדבריו בקבלת שכר או תמיכה,
אם כי מודה הוא שב"דורות הראשונים"
היו הרבה מחכמי התלמוד עניים ובעלי מלאכה.

וכתב
בתשובה
קמ"ז
עמ'
שי"ח:

והוי יודע שכל זה היו עושים מדרך חסידות, לקיים מה שנאמר "יגיע כפיך תאכל"
(תהלים קכח, ב),
והיה אפשר להם לעסוק בתורה ולעשות מלאכתם,
אבל אין כל הדורות שווים בזה. וכבר אמרו בפרק כיצד מברכין (ברכות לה, ב)
בא וראה מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי זה וזה נתקיים בידם.
אבל דורות האחרונים עשו תורתן ארעי ומלאכתן קבע, לא נתקיים בידם לא זה ולא זה.
ואמרו בפרק אין עומדין (שם לב, ב)
תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת אחר תפילתן,
וכי מאחר שתשע שעות לתפילה תורתן ומלאכתן היאך נעשית,
מתוך שהיו חסידים – תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת. ולפי שדורות הראשונים היה לבם פתוח כפתחו של אולם (כדאמרינן בפרק כיצד מעברין, ערובין נג, א),
ואם מתבטלים מתורתם בשביל מלאכתם היו חוזרים אליה בקלות,
לפיכך היו עוסקים במלאכה עראי והיתה מתברכת.
וגם היו עוסקים במלאכה קלה כגון תפירה כאבא חנן בפירקא דחסידי וכיוצא בה כדי שלא יתבטלו מתורתם ללמוד אותה מלאכה. אבל האידנא דשכיח שר שיכחה,
ואנו כמלא נקב מחט סידקית (עירובין שם) ואמרינן בתמורה משום הכי נכתבו הלכות משום עת לעשות לה' (תהלים קיט, קכו),
ואם יתעסק אדם במלאכה אינו רואה סימן ברכה במשנתו,
הלכך מצאו היתר חכמי הזמן להגות יומם ולילה בתורה ולספק מורי הוראות בישראל ולהיות ניזונין מן הציבור.
וזו חסידות גמורה לפי הדורות,
ואין נראה לי שיש איסור בדבר חלילה אפילו לדורות הראשונים. ומה שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג א)
פשוט נבילתא בשוקא וקבל אגרא ולא תימא כהנא רבא אנא, וכן אמרו בפרק יש נוחלין:
לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות, כל זה מדרכי חסידות, ולפי הדורות. אבל אם אתה רואה שהחכם יזדלזל בפני עם הארץ מפני מלאכתו,
כי יחשבוהו כמוהו כמוהם ולא יהיו דבריו נשמעים, מדרכי חסידות הוא שיקבע כל עיתים שאפשר לו לתורה ויתפרנס מהם דרך כבודו וכבוד תורה,
ואין בדבר שום חשש בעולם.

עיין דבריו שם באריכות.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושמונה (תשכ"ט–תש"ל)

פרשת וזאת הברכה

פרק ל"ג,
יב

בנימין

א.
שאלה כללית:

* התוכל להסביר את הסדר בו מתברכים השבטים,
בייחוד את הסיבה להקדמת בנימין ליוסף?

ב.
לג,
יב:

לבנימין
אמר
ידיד
ה'
ישכן
לבטח
עליו

חופף
עליו
כל
היום
ובין
כתפיו
שכן:

1. מי הנושא (או הנושאים)
בפסוק זה?

2. פעמיים נאמר "עליו"
בפסוקנו – למי מוסב הכינוי?

לבנימין
אמר
ידיד
ה'…

אור
החיים
לג, יב:

לבנימן
אמר: פירוש תיבת "לבנימין"
הוא דברי משה,
ותיבת "אמר"
הוא דברי הכתוב,
שאם לא כן במה יובן הדבר שעל בנימין הוא אומר, וכן "ליוסף"
וכן "ולזבולן"
וגו':

3. הסבר למה לא אמר בעל אור החים דברים אלה גם לפסוק ח "וללוי אמר"?

ג.
לג,
יב:

לבנימין
אמר
ידיד
ה'
ישכן
לבטח
עליו…

1. הרבה
תשובות
ניתנו
לשאלת
הספרי:

"מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו?".

וזו
אחת
מן
התשובות:

שד"ל:

הידידות והקרבה הזאת נראה לי שהיא נבואה על מה שנשאר שבט בנימין דבק במלכות בית דוד ובעבודת ה', ולא התחבר לעשרת השבטים עם ירבעם. ולא הזכיר זה אצל שבט יהודה כי לא לצדקה תחשב להם כל כך,
מאחר שהיה דוד ממשפחתם.

** התוכל לתת תשובה אחרת לשאלה הנ"ל מבלי להיזקק לדברי נבואה על מה שעתיד לעשות שבטו של בנימין?

2. מעלתו המיוחדת של בנימין נרמזת גם בלשון הברכה השונה בנקודה אחת מסגנון ברכת כל שאר האחים.

** מהו המיוחד בלשונה–סגנונה של ברכת בנימין הרומז למעמדו המיוחד של בנימין?

ד.
לג,
יב:

חופף
עליו
כל
היום…

1. רש"י
לג, יב

חופף
עליו: מכסה אותו ומגן עליו.

** הפועל "חפף"
אין לו אח במקרא.
התוכל למצוא סיבה לכך,
למה בחר במילה נדירה זו כאן ולא בחר באחד מפעלי השמירה וההגנה הרגילים?

2. אבן
עזרא
לג, יב:

חופף
עליו: על הכבוד שהיה דר בירושלם בחלק בנימין כי כן כתוב:

* לאיזה פסוק או לאילו פסוקים יתכוון באומרו "כי כן כתוב"?

ה.
לג,
יב:

… ובין
כתפיו
שכן:

ספרי
פרשת
ברכה
פיסקא
יא:

ר'
מאיר אומר:… בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין.

1. היכן מצינו במקרא "כתף"
בהוראה כזו,
שיוכל פירוש זה להסתמך עליו?

2. איזה פסוק בתהילים מושפע מפסוקנו זה,
ואף שם הבינוהו ופרשוהו כפי שפירשו אותו חז"ל?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.