גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת ואתחנן
פרק ד'
א.
מה הקשר בין הפסוקים הבאים:
1.
בין פסוק ב'
לפסוק ג'
ע"פ:
ראב"ע ב, ג
ב.
לא
תספו
– מדעתכם ותחשבו כי היא עבודה לשם, ג"כ לא תגרעו.
ג.
בבעל
פעור
– בעבור בעל פעור.
ורבים כן. ומי שלא עבד בעל פעור הנו חי:
2.
בין פסוקים ו'-ח'
לפסוק ט'
ע"פ:
רש"י ו, ח,
ט
ו.
ושמרתם – זו משנה:
ועשיתם
– כמשמעו:
כי
הוא
חכמתכם
ובינתכם
וגו'
– בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים:
ח.
חקים
ומשפטים
צדיקם – הגונים ומקובלים:
ט.
רק
השמר
לך
וגו'
פן
תשכח
את
הדברים – אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים:
ראב"ע ט
רק
השמר
לך
– הטעם,
אם תשכח כל דבר, אל תשכח יום אשר עמדת בסיני.
אשר
ראו
עיניך
– זהו:
וכל העם רואים את הקולות (שמות כ, טו):
ספורנו ו, ח,
ט
ו.
כִּי
הִוא
חָכְמַתְכֶם.
בָּהּ תָּשִׁיבוּ לָאֶפִּיקורוס בְּמופְתִים שִׂכְלִיִּים.
ח.
וּמִי
גּוי
גָּדול
אֲשֶׁר–לו
חֻקִּים
וְכוּ'. וְהַטַּעַם שֶׁתֵּחָשְׁבוּ חֲכָמִים בְּעֵינֵי הָאֻמּות בִּשְׁמָרְכֶם אֶת חֻקֵּי הָאֱלהִים וְאֶת תּורותָיו הוּא,
שֶׁאֵין שׁוּם גּוי בִּמְצִיאוּת כָּזֶה שֶׁיִּהְיוּ לו "חֻקִּים"
מורִים עַל מְצִיאוּת הָאֵל וּדְרָכָיו "וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים", שֶׁאֵין בָּם עִנְיָן לְתועֶלֶת הַדַּיָּן, וְלא לִשְׂכַר חַזָּנֵיהֶם וְסופְרֵיהֶם. אֲבָל כָּל עִנְיָנָם מִשְׁפָּט וָצֶדֶק, כְּעִנְיַן אָמְרָם זַ"ל (סנהדרין ו, ב):
מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה, מִשְׁפָּט לְזֶה שֶׁהֶחְזִיר לו אֶת שֶׁלּו, וּצְדָקָה לָזֶה שֶׁהוצִיא גְּזֵלָה מִתַּחַת יָדו.
ט.
רַק
הִשָּׁמֶר
לְךָ. אַף–עַל–פִּי שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיוּ נֶחֱשָׁבִים חֲכָמִים לְעֵינֵי הָאֻמּות, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדֵּעות חַכְמֵיהֶם הַמַּכְחִישִׁים מְצִיאוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ וִיכָלְתּו וְהַשְׁגָּחָתו, וְחָשְׁבוּ הֵם לְהָבִיא עַל כָּל זֶה רְאָיות שִׂכְלִיּות.
3.
בין פסוק ט'
לפסוק י'
ע"פ:
רש"י י
יום
אשר
עמדת
– מוסב על מקרא שלמעלה ממנו אשר ראו עיניך, יום אשר עמדת בחורב אשר ראיתם את הקולות ואת הלפידים:
4.
בין פסוק כ'
לפסוק כ"א ע"פ:
ראב"ע כא.
וטעם
וה'
התאנף
בי
– בעבור שאמר: ויוצא אתכם להיותכם לו לעם נחלה בארץ, שתעבדוהו,
רק אני לא אראה בטובה הזאת. על דבריכם – אתם סבבתם שלא אכנס לארץ,
כאשר פירשתי:
רמב"ן כ"א
וטעם
וה' התאנף
בי על
דבריכם
– שהחזיר במקום הזה,
כלומר אותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם המצות לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה, ועתה קחו מפי תורה כי אנכי מת בארץ [מואב]
ולא אוכל ללמדם אתכם בארץ,
ואל תשכחו שם מה שלמדתי אתכם, ולא מה שראיתם בסיני. ועל דרך האמת יאמר השמרו מאד לנפשותיכם פן תשחיתון,
כי השם התאנף בי מדאגה מדבר זה פן תשכחו אתם ברית השם אלהיכם באש האוכלת בראש ההר ותעשו תמונת כל, וזה טעם אשר צוך ה'
א–להיך – וכבר נרמז זה בסדר חקת התורה.
ורש"י כתב אשר צוך ה'
א–להיך,
שלא תעשה. והוא פשוטו של מקרא, והמשכיל יבין הפסוקים האלה על אמתתם:
5.
בין פסוק ל"ב לפסוקים הקודמים לו ע"פ:
רמב"ן לב:
כי
שאל נא
לימים
ראשונים
– יאמר לא ימחול ולא יאריך השם לכם על ע"ז ועל ההשחתה בפסל וכל תמונה, כי עשה עמכם מה שלא עשה כן לכל גוי מעולם שהשמיעך קול אלהים מדבר מתוך האש, למען תהיה יראתו על פניכם ותייחדו אותו ולא תשחיתו,
ולקח אתכם לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים שלא תעבדו לזולתו. והנה הראית בעיניך כל זה,
לדעת כי ה'
הוא הא–להים הוא אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו. כי מן השמים השמיעך את קולו ללמדך בזה מוסר השכל, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה בוערת עד לב השמים, ודבריו כולם שמעת מתוך האש.
ויוציאך בפניו –
כמו על פניו (בראשית לב כב),
בכחו הגדול אשר בפניו. ואחרי שהשם הגדול הוא הא–להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד, תשמור מצותיו וחקותיו למען ייטב לך בשמים ממעל, ולמען תאריך ימים על הארץ מתחת:
ספורנו
ל"ב
כִּי
שְׁאַל–נָא.
וְהָרְאָיָה עַל זֶה שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁלּא יִשְׁכַּח בְּרִית אָבות הִיא, כִּי אָמְנָם מַה שֶּׁעָשָׂה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּמַתַּן תּורָה שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם זוכִים לְאותָהּ הַמַּדְרֵגָה מִן הַנְּבוּאָה לא הָיָה זוּלָתִי לָקַחַת אֶת כֻּלְּכֶם לו לְעַם,
בִּשְׁבִיל בְּרִית אָבות,
שֶׁלּא כָּל אֶחָד מִכֶּם הָיָה רָאוּי לָהּ.
שֶׁאַף–עַל–פִּי שֶׁקָּרָה בְּאֵיזֶה זְמַן לְאֵיזֶה יָחִיד שֶׁיִּתְנַבֵּא, הִנֵּה לא קָרָה זֶה לְשׁוּם עַם.
ב.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:
1. לרש"י
י"ט
ופן
תשא
עיניך
– להסתכל בדבר ולתת לב לשוב לטעות אחריהם:
2. לרשב"ם
י"ט
אשר
חלק
– להאיר.
ולפי עיקר הפשט אשר הניח אותם לכל העמים לעובדם,
כי אינו חושש בהם, אבל אתכם לקח י"י ויוצא אתכם להיות לו לעם נחלה ולעובדו, והוא יהיה לכם לא–להים:
3.* לרש"י
כ"א
התאנף
– נתמלא רוגז:
4. לרש"י
כ"א
על
דבריכם
– על אודותיכם על עסקיכם:
5.* לראב"ע
כ"ו
העידותי בכם היום – י"א,
כי טעם עדות שמים וארץ.
המלאכים ובני אדם.
ואחרים אמרו על הגשם. כטעם את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה (ויקרא כו, יט).
והנכון בעיני להיותם עדים שיראום תמיד הם ובניהם כי הם עומדים,
כטעם כימי השמים על הארץ (דברים יא, כא),
וכן שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו, ב),
וכן:
האבן הזאת תהיה בנו לעדה (יהושע כד, כז).
ושמא יטעון טוען:
כי שמים כעשן נמלחו (ישעי'
נא,
ו),
וחביריו,
הטוען – ער ולבו ישן.
תאבדון – כמו תלמדון, בעבור שאיננו סמוך:
מהי "טענת הטוען"
ומה פירוש תשובת הראב"ע נגד הטוען ש"הוא ער ולבו ישן"?
6.* לרמב"ן
כ"ח
וטעם
ולא
יאכלון
ולא
יריחון
– לומר שהם אבן דומם כאשר היו מתחילה,
אין בהם רוח חיים כלל אפילו כחיי האדם. כי מתחלה אמר לא יראון ולא ישמעון,
לומר שאיננו אלוה ולא יראה בעני עובדיו ולא ישמע תפלתם ומצרתם לא יושיעם,
וחזר ואמר שאפילו חיים גרועים כחיי האדם אין בהם,
והנה העושה אותם נכבד מהם.
או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון,
לומר אשר לא יראו בצרת עובדיהם, ולא ישמעון תפלתם,
ולא יאכלון, שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם,
ולא יריחון בריח ניחוחיהם, ותפש הכתוב לשון סתם שאין בהם החושים האלו כלל:
ועיין גם דברי ראב"ע!
יראון
וישמעון
– הזכיר הארבע הרגשות,
ואין צורך להזכיר החמישית, כי היא עבה מכולם. ועוד,
כי היא שורש חיי הגוף.
ואל תתמה על מלת ובקשתם…
ומצאת (כט),
כי ידבר לרבים ולגוי אחד,
או לאדם אחד:
7. לראב"ע
ל"ד
במצרים באנשי מצרים:
ג.
ד,
כ"ח
רש"י
ועבדתם
שם
אלהים
– כתרגומו.
משאתם עובדים לעובדיהם כאלו אתם עובדים להם:
מה הקושי בפסוק זה ומה ההבדל בין תשובת רש"י,
אברבנאל,
הביאור?
אברבנאל:
… וזכר עוד מענשם,
שמפני הצרות העצומות בגלות יבואו רבים מהם לצאת מכלל הדת ולעבוד צורות מעשה ידי אדם,
לא להאמינם בהם,
כי אם בידיעתם והכרתם שהם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון, מפני שלא תהיה העבודה ההיא רק להמלט מן המות…
ולא נזכר זה כאן בדרך חטא, כי אם בדרך עונש, שזה היה להם הגדול שברעות,
שבהכרתם והרגישם האמונה האלוקית בלבם,
יעבדו אלילים בפיהם ובלשונם יכזבו…
הבאור:
... וממשמעות הכתוב שיענישם ה'. ולדעתי אין עונש גדול מזה,
וכל הנגעים וכל היסורים הבאים לו לאדם אינם קשים נגד החלי הרע ומר הזה, שתשקע הנפש במצולת התועבה וילכד האדם ברשת החטא עד אשר לא יוכל להמלט,
כי אין למעלה ממכאובות הנפש המכרת את עונה ולא תוכל לעמד כנגדה מחמת הרגל העבירה,
ואין מרפא לנפש ההיא עד שתתאמץ ותתחזק בכל כחותיה לנתק ממנה מוסרות ההרגל ההוא בחזקה…
ד.
ד,
כ"ט
ובקשתם
משם
את
ה'
אלוקיך
ומצאת
כי
תדרשנו
בכל
לבבך
ובכל
נפשך.
אברבנאל:
… מאמר "ובקשתם משם" חוזר אל מה שאמר "ועבדתם שם אלוהים אחרים", שבהיותם עובדים ע"ז מתוקף הצרות והגזרות (כמו שפרשתי) יבקשו משם, כלומר מתוך אותה עבודה שעושים מפני האונס אל ה'
ויהיו מאמינים בו ובתורתו. והבטיחם שימצאו את ה' אם יבקשו אותו בכל לבבם ובכל נפשם.
ומה טוב אמרו "בכל לבבך ובכל נפשך", לפי שאותם האנשים אינם יכולים לקיים המצוות,
אבל עיקר בקשתם את ה'
הוא בלבם ובנפשם בלבד.
1.
במה נוטה האברבנאל כאן מדרך הפשט?
2.
מה הם המניעים הפורמליים והפנימיים שהביאוהו לפירוש זה?
ה.
ד,
ל"ד
או הנסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי.
נחלקו המפרשים,
אם אלוהים בפסוק זה קדש או חול.
1.
מה דעת המפרשים הבאים:
תרגום אונקלוס:
או נסין עבד יי לאתגלאה למפרק ליה עם מגו עם בנסין באתין ובמופתין ובקרבא ובידא תקיפתא ובדרעא מרממא ובחזונין רברבין ככל דעבד לכון יי אלהכון במצרים לעיניכון:
תרגום יונתן:
או היך ניסא דעבד יי לאתגלאה למפרשא ליה אומא בפיצתא מגו עם אוחרי בניסין באתין ובתמהין ובסדרי נצחני קרבין ובאדרע מרמם ובחזוני רברבין הי ככל מה דעבד לכון יי אלהכון במצרים ועיניכון חמיין:
רש"י לד:
הנסה
אלהים
– הכי עשה נסים שום אלוה:
לבא
לקחת
לו
גוי
וגו'
– כל ההי"ן הללו תמיהות הן לכך נקודות הן בחט"ף פת"ח הנהיה, הנשמע,
הנסה,
השמע:
במסות
– על ידי נסיונות הודיעם גבורותיו,
כגון (שמות ח, ה)
התפאר עלי, אם אוכל לעשות כן, הרי זה נסיון:
באותות
– בסימנין להאמין שהוא שלוחו של מקום, כגון (שמות ד ב)
מה זה בידך:
ובמופתים
– הם נפלאות שהביא עליהם מכות מופלאות:
ובמלחמה
– בים,
שנאמר (שם יד כה)
כי ה' נלחם להם:
ראב"ע:
או
הנסה
אלהים
– י"א,
שהוא לשון חול.
וחלילה חלילה, רק לשון קדושה.
הנסה – כדרך בני אדם,
כדי שיבינו השומעים.
במסות – שם כלל, או טעמו במסות שהיו באותות,
כמו ויעש האותות לעיני העם (שמות ד, ל).
ובמופתים – עשר מכות, וכתיב ומשה ואהרון עשו (שם יא, י).
ובמלחמה – יתכן על הריגת הבכורים, ושפטים באלהי מצרים (שם יב, יב).
וביד
חזקה – שיצאו ישראל ביד רמה ובזרוע נטויה על טעם בעמוד אש וענן.
ובמוראים
גדולים – טביעת פרעה וחילו עם בקיעת הים לישראל.
במצרים באנשי מצרים:
רמב"ן ל"ב:
(ראה לעיל)
ספורנו (ראה לעיל)
סדרם לקבוצות ונמק דעותיהם!
2.
היש להביא ראיה לאחת משתי הדעות מעמוס ט'
פסוק ז'?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)
תשי"ג
פרשת ואתחנן
פרק ד' א'-ד'
א.
למבנה חומש דברים.
רמב"ן,
הקדמה
לספר
דברים
הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיהם שכבר ביאר אותה להם. והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה. אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם פעם להוסיף בהם ביאור ופעם שלא יחזיר אותם רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבואו בספר הזה בעניני עבודת גלולים אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל כגון היבום ודין המוציא שם רע והגרושין באשה ועדים זוממין וזולתו וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנים הראשונים קודם המרגלים.
כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו. וע"כ לא נאמר בספר הזה וידבר ה'
אל משה לאמר צו את בני ישראל,
או דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית.
אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אע"פ שהן חובת הגוף כאשר בא בענין הנסכים, או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ. וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר, וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במדת רחמים.
וזה להודיע חסדיו עמהם. ועוד,
שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם,
ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמים יתנהג עמהם לעולם, שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד.
ולכן הודיעם משה רבינו כי הקב"ה רחמן, מלא רחמים, כי הסליחה והמחילה ממנו ית'
סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו.
וכענין שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא:
רמב"ן
דברים
א' א'
אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל – על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן,
כמו שאמר (פסוק ה) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר,
כי על התורה ידבר. ויחסר מפסוק ה'
אלהינו דבר אלינו (פסוק ו) מלת אמירה, וכמוהו כי נשני אלהים את כל עמלי,
כי הפרני אלהים (בראשית מא נא נב), כי אמר. ושיעור הכתובים האלה,
אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר, ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג.
בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר, ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו'.
והטעם,
כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות,
אמר להם בתחלת דבריו, ה'
אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן,
וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה.
ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה'
אלהיך נותן לך כל הימים (להלן ד מ).
אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה א)
שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום,
והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה,
ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (להלן ו ד),
וכל המצות שבספר הזה. ולכך יפרש בכאן "אשר דבר משה אל כל ישראל" ושם "ויקרא משה אל כל ישראל",
כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה. ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת,
חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (להלן ד מד מה) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים. והזכיר (להלן ד מו)
כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון,
והיא ארץ מואב הנזכר בכאן,
כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג):
והנה הזכיר בכאן שני דברים.
אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה.
ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה, והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה", ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה.
ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה, וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים. וטעם "הואיל משה", שרצה לבאר להם את התורה,
והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה, מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו),
ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז),
וכן רבים:
רמב"ן
דברים
ג' כ"ד
ה'
אלהים
– … והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ, אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה.
ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצות, שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם:
רמב"ן
דברים
ד' מ"א
אז
יבדיל
משה שלש
ערים –
פירש ר"א:
ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית.
ואינו נכון, אבל הוא כפשוטו,
כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה, ופתח להם בדברי התוכחות, וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם, אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצוה אשר צונו השם, ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן,
ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה.
ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען, אמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו.
ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם, ואמר אליהם (להלן ה א)
שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו',
כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים:
רמב"ן
דברים
כ"ו
ט"ז
היום
הזה ה'
אלהיך
מצוך
לעשות –
הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם,
ולכך אמר היום הזה ה'
אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים, כי כבר השלמתי לך הכל.
והזכיר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך –
והלב והנפש כבר פירשתים (לעיל ו ה):
1.
מהו מבנה ספר דברים לדעתו ולכמה חלקים יתחלק?
2.
מהו מקומו המיוחד של פרקנו בתוך הספר כלו?
ב.
ד,
א'.
ראב"ע
א'
למען
תחיון –
כי עובדי פעור נשמדו.
ראב"ע
ג'
ד"ה
בבעל
פעור…
ומי שלא עבד בעל פעור הנו חי:
למה הוסיף דבריו "כי עובדי פעור נשמדו"
לפסוק א',
הלא בפירוש נאמרו בפ'
ג'?
ג.
ד,
ב'.
לא תוסיפו על הדבר… ולא תגרעו ממנו לשמר את מצוות ה'…
ספורנו
ב'
וְלא
תִגְרְעוּ
מִמֶּנּוּ
לִשְׁמר. וְלא יַחֲשׁב הַחושֵׁב שֶׁכַּאֲשֶׁר תָּסוּר סִבַּת הָאִסּוּר אֶצְלְךָ, לא יִהְיֶה חֵטְא לִגְרעַ, כְּמו שֶׁחָשַׁב שְׁלמה הַמֶּלֶךְ 'אֲנִי אַרְבֶּה וְלא אָסוּר, אֲנִי אַרְבֶּה וְלא אָשִׁיב' (סנהדרין כא, ב)
וְנִכְשַׁל.
להבנת
דבריו:
סנהדרין
כ"א:
אמר ר' יצחק:
מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן,
ונכשל בהן גדול העולם. כתיב (דברים י"ז)
"לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו",
אמר שלמה המלך:
אני ארבה ולא אסור – וכתיב (מלכים א' י'):
"ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". וכתיב (דברים י"ז)
"לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה"
ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב – וכתיב (מלכים א' י')
"ותצא מרכבה ממצרים".
כלי
יקר:
ד"ה
לא
תוסיפו:…
בחבורנו "עוללות אפרים" מאמר שמ"ה פרשנו ש"לא תגרעו" אינו ציווי, אלא פרושו דוגמת שאמרו רבותינו (ברכות כ"ט):
"לא תרוי ולא תחטא" (= לא תשתכר ביין ולא תחטא),
כי "לא תחטא" אינו ציווי, כי פשוט הוא,
אלא פירושו: לא תרווי, כדי שלא תחטא;
כך פרושו כאן:
"לא תוסיפו" ואז ממילא "לא תגרעו", דהא "כל המוסיף גורע"
(סנהדרין כ"ט).
כי מאן דעביד הא – נפיל בהא,
והוא כמו נתינת טעם על "לא תוסיפו".
העמק
דבר:
לא
תוסיפו
וכו':… סמוך ענין אזהרה זו למקרא הקודם "למען תחיו…" באשר יש אמצעים אחרים להשיג דבקות אלוקי (כגון על ידי קרבנות שמכשירים את האדם להשיג דעת אלוקים), על כן אמר,
כי ע"י החקים והמשפטים של התורה טוב יותר להשיג זה החיות מאשר באמצעים אחרים.
ועל זה אמר:
"לא תוסיפו". כי כל האמצעים שלא מדעת התורה (=
שלא צוותה עליהם התורה) יש להזהר מפניהם,
שלא יביאו להוסיף על הדבר שהוא הלכות שבעל פה,
מתוך נעימות המצוה הנעשית באהבת ה'.
ולא תגרעו ממנו:
מן הדבר שהוא הלכות שבעל פה, כדי לשמור את מצוות ה',
היינו את גוף המצוה לפי דעתו בהכשר אהבה ודעת אלוקים…
1.
בקושי אחד בפסוקנו נתקלו שלושת המפרשים הנ"ל והשתדלו ליישבו בדרכים שונות.
מהו הקושי?
2.
לשם מה נעזר ספורנו בדברי הגמרא הנ"ל?
3.*
מה ההבדל בין ספורנו לבין העמק דבר בתירוץ קושייתנו?
4.*
מה הסיוע לדעת בעל העמק דבר מלשון פסוקנו?
ד.
ד,
** ד'.
ואתם הדבקים בה'
אלוקיכם חיים כלכם היום
ראב"ע
ג'
ד"ה
בבעל
פעור
-… ומי שלא עבד בעל פעור הנו חי:
ר'
א"י
קוק, שבת
הארץ
(מתוך
ההקדמה):
כי
מי גוי
גדול אשר
לו אלוקים
קרובים
אליו! (דברים ד' ז')
סגולתה של כנסת ישראל, שהיא מסתכלת על ההויה כולה באספקלריא המאירה של קודש;
בכל עוז חייה היא מכירה שהחיים שוים הם את ערכם רק באותה מדה שהם אלוקיים;
וחיים שאינם אלוקיים אינם שוים לה מאומה.
היא יודעת עוד,
שבאמת אין חיים אלא אלוקיים וחיים שאינם אלוקיים אינם חיים כלל.
והידיעה הזאת, המונחת בעומק תכונת נשמתה, מטבעת עליה את ערכה המיוחד לה, המוטבע על כל יחיד ויחיד מיחידיה. כי אורו וישעו של היחיד תלויים הם במדת ידיעתו את התעמקותו והתבלטותו של החותם הכללי הזה, של הכרת ערך החיים רק באלוקיותם בתוך עומק נשמתו,
"ואתם הדבקים בה'
אלוקיכם חיים כולכם היום".
מה ביניהם בהבנת הפסוק בכללו ובהבנת המלה "חיים"
בפסוק זה במיוחד?
עצה
טובה:
לפסוק ב'
למד
ספר
העיקרים
מאמר
ג'
פרק
י"ד.
הכתובת
באתר
דעת:
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/ikarim/c6-2.htm#2
|
כאשר אמר |
|
הנה |
|
ואח"כ |
|
כל |
|
וגדולה |
|
אף |
|
כלומר: הרי והרי וכן
)ראה ודעת וסמך ודבריו כי ועניין הפסוקים |
|
כי |
|
אבל וראיה לזה כי כמו |
|
ובנו |
|
הנה ביארו וכן |
|
מכאן |
|
ועוד |
|
מנין |
|
ורש"י
ועוד
ואומר עוד, ואם וכן |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
פרשת ואתחנן
פרק ד'
פסוק י"ט
התקשו
חכמים
בהבנת
פסוק
זה
ואלה
מקצת
דבריהם:
מגילה
ט' ע"א:
מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסם בשבעים ושנים בתים ולא גלה להם על מה כנסם ונכנס כל אחד ואחד ואמר להם:
"כתוב לי תורת משה רבכם".
(=תרגמו לי תורת משה ליונית).
נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כלם לדעת אחת וכתבו לו: (בראשית א' א')
"אלהים ברא בראשית"
(רש"י:
שלא יאמרו "בראשית"
שם הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני);
(בראשית א' כ"ו)
"אעשה אדם בצלם ובדמות" (שלא יאמרו שתי רשויות הן)…
(וכן הלאה, מונה הגמ' את כל המקומות ששינו לתלמי המלך)… וכן (דברים ד' י"ט)
"אשר חלק ה'
אלוקיך אותם להאיר לכל העמים".
רשב"ם:
אשר
חלק
– להאיר.
ולפי עיקר הפשט אשר הניח אותם לכל העמים לעובדם,
כי אינו חושש בהם, אבל אתכם לקח י"י ויוצא אתכם להיות לו לעם נחלה ולעובדו, והוא יהיה לכם לאלהים:
חזקוני:
ד"ה
אשר חלק
לכל
העמים: להאיר להם ואפילו הדיוטות. ועלוב הוא מי שמשתחוה לדבר הנעשה לתשמישו…
רמב"ם
הלכות
עבודה
זרה פרק
ב' הלכה
א':
עיקר הצווי בעכו"ם שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבע יסודות ולא אחד מכל הנבראים מהם.
ואע"פ שהעובד יודע שהשם הוא האלוקים והוא עובד את הנברא הזה,
הרי זה עובד ע"ז.
וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה:
"ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש…
וכל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדת אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים", כלומר:
שמא תשום בעין לבך ותראה שאלו הם המנהיגים את העולם והם שחלק ה'
אותם לכל העולם להיות חיים והווים ואינם נפסדים כמנהגו של עולם,
ותאמר שראוי להם לעבדם, ובענין זה צוה ואמר "השמדו פן יפתה לבבכם" כלומר:
שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא.
ספורנו
יט:
חָלַק
ה' אֱלהֶיךָ
אתָם
לְכל
הָעַמִּים. סִדֵּר אותָם עַל סֵדֶר נָאות לְצרֶךְ כָּל אֶחָד מֵחֶלְקֵי הָאָרֶץ, כְּפִי הִשְׁתַּנּוּתָם וְהִשְׁתַּנּוּת הָעָם אֲשֶׁר בָּם. וְזֶה הַסֵּדֶר הַמּוּחָשׁ יורֶה עַל הֵפֶךְ דֵּעות הַתּועִים.
כִּי אָמְנָם יורֶה בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה נִמְצָא מְסַדֵּר לְתַכְלִית מְכֻוָּן מֵאִתּו,
אֲשֶׁר הִמְצִיאָם לְסַדְּרָם לְמַעַן יֻשַּׂג תַּכְלִית הַמְּצִיאוּתָם וְסִדְרָם, כִּי לא יִהְיֶה כָּל זֶה בְּמִקְרֶה בְּלִי סָפֵק.
שד"ל:
ד"ה
אשר חלק
ה' אלוקיך
אותם: הניחם לחלקם
כלומר שדבקו בהם העמים ולקחום לחלקם, כי דרך העברים ליחס כל דבר אל האל.
(להבנת דברי שד"ל האחרונים עיין דבריו לשמות
ו'
ג'
ד"ה
ואני
אקשה
את
לב
פרעה.
הועתקו בגליון וארא תש"ב).
ר'
ש"ר
הירש
(תרגום
מפירושו
בגרמנית)
לא כתוב "אשר חלק להם ה' לכל העמים…" שהיה במשמעו, כאילו ה' אסר לצבא השמים שלטון על העמים, אבל בכתוב "אשר חלק ה'
אותם לכל העמים"
נהפוך הוא. השמש והירח והכוכבים,
כל צבא השמים הם חלק העמים ונחלתם,
להם זקוקים העמים כדי לעשותם לכלי שרת להקמתם ושכלולם של חיי הכלל וחיי הפרט. והנה ה' אלוקים הוא שחלק אותם לעמים להחיותם, ולכן עליהם החובה להשתדל ולמצוא חן בעיני ה' על ידי השתמשות מוסרית בכוחות הטבע לבצוע תעודתם, אך האומות בהיותם שכחי אלוה ירדו ממרום התעודה שהיא חלקם, החופש המוסרי, בשליטתם בארץ נשתקעו בעבודות לאלילי הטבע. בעולם שלא טעם טעם חטא כחות הטבע הם "חלקם"
– כלי שמשם של בני אדם,
בעולם החטא בני האדם נהפכים לחקם של כוחות הטבע,
הנם כלי משחק בידם.
ר'
דוד
הופמן
(תרגום
מפרושו
בגרמנית
לדברים):
כונת הבורא בחלקו את הכוכבים לגויי הארץ הוא שע"י מדרגת ביניים זו יגיעו לאט לאט להכרת העליון,
בתיווכו ובהדרכתו של ישראל. בין העמים שאין להם כל הכרה באלוהות או העובדים ליצריהם החדשניים ועושים אותם לאלוהות, לא היו ישראל יכולים לבצע תעודתם, להורותם,
להיות להם לאור גויים. כנגד זה לא יקשה ללמד דעת אלוקים ללאומים השקועים בפולחן השמש בהודו והדרו ולהורותם כי כוכב זה אף הוא אינו אלא שמש לגבוה מעל גבוה אל עליון שרק לבדו יאה הכבוד והתהלה. בדומה לזה קובע גם הרמב"ם בהלכות מלכים,
שגם הנצרות וגם האסלאם הנם דרגת ביניים המוליכות את האנושות לקראת ימות המשיח.
1. הסבר משום מה שינו השבעים את פסוקנו לתלמי?
מה הקושי בפסוקנו?
2. כיצד תירצו כל הנ"ל את הקושי הנ"ל.
סדרם לקבוצות!
3.* הסבר במיוחד את הפירוש השני המובא בדברי הרשב"ם.
4. * הסבר את סוף דברי שד"ל.
5. הסבר במה רואה הופמן את עבודת השמש והכוכבים כדרגת ביניים.
6. ** מה יש ללמוד מדברים כ"ט כ"ה להבנת פסוקנו?
למי מן הנ"ל הוא מסייע?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שתים עשרה (תשי"ג)
פרשת ואתחנן
ד'
א'-ו'
א.
ד,
ד'.
ואתם הדבקים בה'
אלוקיכם חיים כולכם היום.
ראב"ע
ג'
ד"ה
בבעל
פעור: ומי שלא עבד בעל פעור – הנו חי.
הרב
קוק
מתוך
הקדמה
לספרו
שבת
הארץ.
כי
מי גוי
גדול אשר
לו אלוקים
קרובים
אליו! (דברים ד' ז')
סגולתה של כנסת ישראל, שהיא מסתכלת על ההויה כולה באספקלריא המאירה של קודש;
בכל עוז חייה היא מכירה שהחיים שוים הם את ערכם רק באותה מדה שהם אלוקיים;
וחיים שאינם אלוקיים אינם שוים לה מאומה.
היא יודעת עוד,
שבאמת אין חיים אלא אלוקיים וחיים שאינם אלוקיים אינם חיים כלל.
והידיעה הזאת, המונחת בעומק תכונת נשמתה, מטבעת עליה את ערכה המיוחד לה, המוטבע על כל יחיד ויחיד מיחידיה. כי אורו וישעו של היחיד תלויים הם במדת ידיעתו את התעמקותו והתבלטותו של החותם הכללי הזה, של הכרת ערך החיים רק באלוקיותם בתוך עומק נשמתו,
"ואתם הדבקים בה'
אלוקיכם חיים כולכם היום".
1. מה בין שניהם בהסברת המושג "דבקים בה'"
2. מה בין שניהם בהסברת המלה "חיים"
בפסוק זה?
ועיין גם גיליון נצבים תשי"א שאלה ג'.
מה ההבדל העקרוני בין שני הפירושים הנ"ל?
ב.
השווה:
ו'
א':
זאת
המצוה
החקים
והמשפטים.
ד'
ה':
ראה
למדתי
אתכם
חקים
ומשפטים
כאשר
צוני
ה'.
ד'
ו':...
אשר
ישמעון
את
כל
החקים
האלה
ואמרו
רק
עם
חכם
ונבון…
אברבנאל
מקשה
לתחילת
פרק
ד'
קושייה
משולשת:
תמצא שיתחיל להזהירם על המצוות ולא זכר כי אם "חקים ומשפטים" ולא זכר "מצוות"
ולא "עדות".
עוד אמר (בפ'
ו')
"אשר ישמעון את כל החקים האלה" ולא זכר המשפטים.
וקשה עוד: איך אמר שבעבור החקים שאין טעמם נודע יאמרו העמים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"
– הנה הוא בהפך,
כי החקים להיות טעמם בלתי נודע, ייחסו פעולתם אל שיגעון וסכלות.
השווה את שתי התשובות הבאות לשאלה:
רמב"ן
ד' ה'
…והנה
מתחלה
דבר על
הדבר
שהיא כלל
לכל עשה
ולא תעשה,
ועתה
יזהיר
בחוקים
שהם
גזרותיו
ובמשפטים
שהם
הדינים, כי
אלו הם
צריכין
חזוק
יותר, מפני
העלם טעם
החקים, ומפני
כי במשפט
יעמידו
ארץ.
אברבנאל:
והנה אמר "חקים ומשפטים" בלבד,
לפי שהמצוות יש להם שמות מתחלפים מבחינות שונות, כי פעמים נקראים "מצוות"
לפי שצוה ה'
יתברך בהם, ופעמים נקראים "תורה"
לפי שהם הוראת הדרך הישר להצלחתנו, ופעמים נקראים "עדות"
להיותם זכר ועדות לחדוש העולם וליציאת מצרים ושאר האמתיות שהעידה התורה עליהם. אמנם כבר יוכללו כל המצוות בהיות טעמם (1) נעלם בלתי נודע,
או (2) נגלה ונודע. והם (1) "החקים"
שאין טעמם מושג אצלנו ו(2)
"המשפטים"
שהם המצוות שטעמם נודע. ולפי שאין אמצעי בין החיוב והשלילה, לא היו "חקים"
ו"משפטים"
כוללים אל "המצוות".
1. הסבר מהו תירוצו של הרמב"ן ומהו תירוצו של אברבנאל ביישוב שאלתו הראשונה ומהו ההבדל שביניהם?
2.* אם כפי אברבנאל שאין "חקים ומשפטים כוללים אל המצוות",
איך ייתכן שבפרק ו'
א'
נאמרו שלושתם יחד בפסוק אחד זה על יד זה?
3.** התוכל למצוא תשובה לשאלתו האחרונה?
השווה דברים
כ"ח
י'
וראו
כל
עמי
הארץ…
השאלות המסומנות * קשות והמסומנות ** קשות ביותר.
ענה לפי יכולתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ארבע עשרה (תשט"ו)
פרשת ואתחנן
פרק ד'
א.
שאלת מבנה
לדעת
כמה
מפרשים
עומד
פרק
ד'
בין
שני
חלקי
הספר
העיקריים:
א',
א'
– ג',
כ"ט
ה',
א'
– כ"ו,
ט"ו
ויש אומרים שפרקנו הוא מעין הקדמה לחלק השני של הספר:
ד',
א'
– כ"ו,
ט"ו
ואלה
דברי
הרמב"ן
למבנה
הספר:
א'
א'
ד"ה
ואלה
הדברים
אשר דבר
משה: על המצוות אשר יזכיר בכל הספר מתחילת עשרת הדברות שבפרשת ואתחנן…
ד"ה
ה' אלוקינו
דבר אלינו
בחרב: והטעם כי כאשר הואיל משה לבאר את המצוות אמר להם בתחילת דבריו ה'
אלוקינו דבר אלינו בחרב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים,
שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה,
ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד (ד'
מ')
"ושמרת את חקיו ואת מצוותיו אשר אנכי מצוך היום…".
אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (ה'
א')
"שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום"
והתחיל בבאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בבאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה,
ואחרי כן יודיעם יחוד השם (ו'
ד')
"שמע ישראל ה'
אלוקינו ה' אחד"
וכל המצוות שבספר הזה.
ולכך יפרש בכאן (א'
א')
"אשר דבר משה אל כל ישראל" ושם (ה'
א')
"ויקרא משה אל כל ישראל"
כי באור התורה ותשלום המצוות צריך להיות במעמד כל ישראל, כאשר היה במתן התורה.
ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת,
חזר הכתוב למקום שפסק בתחילת באור התורה ואמר (ד'
מ"ד)
"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל", אלה העדות והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים.
ג'
כ"ד
ד"ה
ה' אלוקים (קרוב לסוף דבריו שם): והנה השלים התוכחות בזה, שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש שלא יעבור לארץ, אבל הם –
הבנים,
יעברו ויירשו אותה,
אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצוות שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם.
1. הסבר לפי דבריו אלה את צדקת החלוקה שניתנה לעיל.
2.* מהו מקומו של פרקנו בתוך הספר כולו?
3. מהו רעיונו המרכזי?
4.** מהו הקושי שרוצה הרמב"ן
ליישב
בפסוק
ה'
א'?
5. מהו הקושי שרוצה הרמב"ן ליישב בפסוק
ד'
מ"ד?
ב.
ד,
ו'-ז'
(ו)
ואמרו
(העמים):
רק
עם
חכם
ונבון
הגוי
הגדול
הזה;
(ז)
כי
מי
גוי
גדול
אשר
לו
אלוקים
קרובים
אליו
כה'
אלוקינו
בכל
קראנו
אליו.
1.** האם פסוק ז'
הוא המשך דברי העמים או מדברי משה?
2.** איזו ראיה יש להביא להבנת פסוקנו מדברים
ט'
ד'
ורש"י
שם וממלכים
א'
א'
כ"ד?
רש"י
דברים
ט'
ד'
אל
תאמר
בלבבך
– צדקתי ורשעת הגוים גרמו:
ג.
ד,
כ"ח
ועבדתם שם אלוהים מעשה ידי אדם
ועיין
גם:
כ"ח
ל"ו:
ועבדת
שם
אלוהים
אחרים
עץ
ואבן.
כ"ח
ס"ד:
ועבדת
שם
אלוהים
אחרים
אשר
לא
ידעת
אתה
ואבותיך
עץ
ואבן.
ר'
יצחק
קארו
בספרו
תולדות
יצחק
מקשה
לפסוקנו:
למה אמר בענין העונש "ועבדתם שם אלוהים אחרים", שזאת עברה היא ולא עונש?
והנה
אחדות
מתשובות
המפרשים:
תרגום
אונקלוס:
ותפלחון תמן לעממיא פלחי טעותא.
רש"י:
משאתם עובדים לעובדיהם כאלו אתם עובדים להם.
אברבנאל:
… וזכר עוד מעונשם שמפני הצרות העצומות בגלות,
יבואו רבים מהם לצאת מכלל הדת ולעבוד צורות מעשה ידי אדם.
לא להאמינם בהם,
כי אם בידיעתם והכרתם שהם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון, מפני שלא תהיה העבודה ההיא רק להמלט מן המות….
ולא נזכר זה כאן בדרך חטא, כי אם בדרך עונש, שזה היה להם הגדול שברעות,
שבהכרתם והרגישם האמונה האלוקית בלבם,
יעבדו אלילים בפיהם ובלשונם יכזבו…
עקדת
יצחק
לכ"ח
ס"ד:
… אמנם בגלות הראשון לא נאמר "אשר לא ידעת אתה ואבותיך",
לפי שעבודות הבבליים כבר היו ידועים להם בהיותם על אדמתם ועבדום הרבה שנים;
אמנם זאת העבודה תהיה להם בלי ספק.
ויתכן שיובן (הכונה לפסוק ס"ד)
שנמצאו בגלות הזה כמה אלפים ורבבות מישראל שהחליפו שיטתם והמירו דתם לסיבת הגזרות אשר נגזרו עליהם… והנה על אלו המחליפים שיטתם אמר "ובגויים האלה לא תרגיע", כי אע"פ שנתערבו בגויים ההם לגמרי,
לא ימצאו ביניהם מנוח, כי הם יחרפו ויבזו אותם תמיד יחשבו עליהם מחשבות ועלילות מפאת דתם ותמיד הם חשודים בעיניהם למתיהדים ומגלגלים עליהם סכנות עצומות,
ומה גם עתה בזמננו זה,
אשר עלה עשנן השמימה בכל מלכויות ספרד באיי הים,
שלישיתם טרף ראש,
שלישיתם יברחו הנה והנה להחבא והנשארים יחיו בפחד גדול ומורך נפלא מפחד לבבם וממראה עיניהם.
ביאור
(הרץ
הומברג
תלמידו
של בן–מנחם
(הרמבמ"ן)
… וממשמעות הכתוב שיענישם ה'. ולדעתי אין עונש גדול מזה,
וכל הנגעים וכל היסורים הבאים לו לאדם אינם קשים נגד החלי הרע ומר הזה, שתשקע הנפש במצולת התועבה וילכד האדם ברשת החטא עד אשר לא יוכל להמלט,
כי אין למעלה ממכאובות הנפש המכרת את עונה ומריה ולא תוכל לעמוד כנגדה מחמת הרגל העבירה, ואין מרפא לנפש ההיא עד שתתאמץ ותתחזק בכל כוחותיה לנתק ממנה מוסרות ההרגל ההוא בחזקה…
1. כיצד עונים המפרשים הנ"ל לשאלת ר'
יצחק קארו?
2. מה המשותף לפירושו של אברבנאל ולפירושו של הביאור ומה הוא השוני העקרוני שביניהם?
3.* התוכל להסביר כיצד משתקפים תקופתו של הפרשן והלך רוח זמנו בפירושו לפסוקנו?
4. השווה לפסוקנו את ירמיהו ט"ז י"ג.
מה אפשר ללמוד מתוך ההשוואה הזו לפירושו של פסוקנו?
השאלות המסומנות * קשות,
והמסומנות ** קשות ביותר.
ענה לפי יכולתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שבע עשרה (תשי"ח)
פרשת ואתחנן
פרק ד'
גיליון זה הוא המשכו של גיליון ואתחנן תשט"ו שעסק אף הוא בפרקנו ובייחוד בפסוקים כ"ז–כ"ח–כ"ט,
עיין שם.
א.
שאלות מבנה
למקומם
של
פסוקים
כ"א–כ"ב
בתוך
פרקנו
שואל
אברבנאל:
ענין המנע משה לעבור את הירדן לבוא אל הארץ כבר נזכר למעלה בתחילת הסדר, ומאחר שנעתק ממנו וצוה על שמירת המצוות ואזהרות עבודת אלילים, למה יחזור שנית לזכור גזרתו,
ולמה אחריו חזר לענין עבודת האלילים, שהזכיר באמרו (כ"ג)
"השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה'",
כי זה כולו כבר הזכיר עליו למעלה?
נסה לענות לשאלתו!
לקשר
שבין
פסוק
ל"ב
למה
שלפניו
שואל
אברבנאל:
מלת "כי"
מורה על נתינת טעם למעלה ממנו, ואין כאן ענין קשר אליו הכתוב הזה!
נסה להסביר את הקשר שבין "כי שאל נא לימים ראשונים"
והפסוקים שאחריו לכל מה שנאמר לפני כן בפרקנו!
ב.
ד,
כ"ב
כי אנכי מת אינני עובר את הירדן ואתם עוברים…
כ"ג השמרו
לכם
פן
תשכחו
את
ברית
ה'
אלוהיכם…
ועשיתם
לכם
פסל
תמונת
כל
אשר
צוך
ה'
אלוקיך.
תכלת
מרדכי
להרב
מרדכי
גימפל
יפה
(מן
המאה
ה–
14 בליטא)
… ולפי פשוטו נראה כעין דבריו של משה,
כי חשש פן יעשו פסל ותמונה, ולאחר שחשב כל המינים, חשש עוד פן יעלה על דעתם לעשות תמונתו, והוא היה המצַוה והמחוקק מפי עליון יתברך.
ואולי מטעם זה הוצרך משה למות פן יעשוהו לנעבד (=לאלוהות שיעבדו לה)
וביאר כי… ה'
התאנף בו בשבילם,
על כן חלילה להם לעשות כן; והיודע מקורות דרכי אומות העולם עובדי ע"ז הקדמונים ודרכיהם לעשות דמות מחוקקיהם ולעבדו לא יפלא אם משה רבנו חשש לזה, וניתן אם כן לפרש הפסוקים כן.
1. הסבר,
היכן מצא אחיזה בלשון הכתוב לפרש כן?
2. התוכל להוכיח שאינו פשט הכתובים?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
* מה קשה לו? ** היכן מצינו ברש"י לפרשתנו (ואתחנן) |
1) * כ"א |
|
מה ראה רש"י לפרש כאן מילה זו, |
2) ** כ"א |
|
מה קשה לו? |
3) * כ"ו |
ד.
ד,
כ"ה
כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל…
רמב"ן:
ענין הכתוב הזה יזכיר ויאמר כי תוליד בנים ובני בנים ובעבור היותכם ישנים בארץ ותשבו לבטח אולי תשכחו את ה' והעידותי בכם היום שתאבדו מהר,
כי לא יאריך לכם מאחר שתעבדו עבודה זרה.
והפרשה הזו אע"פ שהיא אזהרה לא נאמרה בלשון "אם",
כי הוא כמתנבא על ענינם,
וידבר בלשון ישמש בשני פנים,
בלשון אזהרה ובלשון עתיד לבוא,
יאמר שיעשו ויהיה להם ככה,
ולא יגזור עליהם.
ומפני זה אמרו רבותינו רמז לגלות בית ראשון במלת "ונושנתם"
(עיין רש"י לפסוקנו!) בגימטריא,
היתה קבלה בידם,
כי יש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות.
וכאשר
בא עליהם
– התבוננו
בה בינה.
1. מה הקשיים השונים בפסוקנו שאותם הוא מיישב בדבריו?
2. הסבר,
למה מוסיף הרמב"ן על דברי הכתוב את המילים הבאות:
(א)
"בעבור"
(ב)
"ותשבו לבטח"
(ג)
"אולי תשכחו"
3. למה הוסיף הרמב"ן אחרי הביאו את הגימטריא של "ונושנתם"
על פי חז"ל את דבריו "והיתה קבלה בידם".
הסבר את הדברים האחרונים המודגשים.
השאלות המסומנות * קשות,
והמסומנות ** קשות ביותר.
יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים (תשכ"א)
פרשת ואתחנן
פרק ד'
ל"ב–מ"א
א.
ד,
ל"ב.
כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך
למן
היום
אשר
ברא
א–לוהים
אדם
על
הארץ.
רבנו
בחיי על
התורה:
נעל דלתי השאלה,
שאין לך רשות לשאול "מימים ראשונים אשר היו לפניך"
כי אם מבריאת העולם ואילך,
לא קודם כן,
כי זה מן החקירה הנמנעת,
שאסור לשאול ולדבר עליו, כענין שאמרו: "מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור".
וכן דרשו במס'
חגיגה (איוב כ' ד'):
"הזאת ידעת מני עד, מני שיש אדם עלי ארץ".
התורה היתה מקודם שנברא העולם,
אבל אתה אין לך רשות לדרוש אלא "מני שיש אדם עלי ארץ".
1. הסבר במה סוטה רבנו בחיי כאן מפשוטו של הכתוב?
2. מה הניעו לפרש כן?
ב.
ד,
ל"ד.
או הנסה א–לוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי
במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה –
|
ת"א:
ראב"ע:
רמב"ן
בכור |
רש"י
שד"ל |
1. הסבר מה נימוקיהן של כל אחת משתי התפיסות של מלת "אלוהים"
בפסוקנו?
2. מדוע אין כל חילוקי דעות בין הפרשנים ביחס למלת "אלוהים"
שבפסוק ל"ב?
3.** התוכל להביא ראיה מלשון הפסוק שאלוהים כאן לשון חול,
וכדעת שד"ל,
"אין ספק שהוא כדעת רש"י"?
4.* אם נפרש כדעת ראב"ע ורמב"ן – האין דברי עמוס ט'
ז'
עומדים בסתירה לפסוקנו?
5.* מה ראה רש"י להוציא מלת "נסה"
ממשמעותה הרגילה ולפרשה "עשה ניסים"?
ג.
שאלת סגנון
השוה:
ד'
ל"ח…
להוריש
גויים
גדולים
ועצומים
ממך
מפניך.
ז'
א'
ונשל
גוים
רבים
מפניך
החתי
והגרגשי
–
גויים
רבים
ועצומים
ממך
התוכל להסביר מה הסיבות לשינוי בסדר המילים?
ד.
ד,
מ"א.
אז
יבדיל
משה
רש"י:
ד"ה
אז יבדיל:
נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם, ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה: "מצוה שאפשר לקיימה – אקיימנה".
רשב"ם:
ד"ה
אז יבדיל
משה: למה הפסיק דברי משה שהם מחוברים יחד זה אחר זה וכתב זה המעשה בינתיים? אלא לפי שהאריך בדבריו עד עכשיו, ועתה מתחיל לפרש המצוות היאך באר את התורה הזאת,
והוא צריך לומר "שופטים ושוטרים תתן לך" (פרק י"ט),
"שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר ה' נותן לך" ואם ירחיב לעתיד לבוא "ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה". ועל שלש הערים שצוה לו הקב"ה ב"אלה מסעי" לעשות בעבר הירדן לא הזכיר שם ולא צוה משה לישראל, לכך כתוב כאן,
כי משה הבדילם כבר. ולכך לא צוה לישראל.
ראב"ע:
ד"ה
אז יבדיל
משה שלש
ערים –
הטעם ביום שיבדיל משה אלה הערים, אז אמר דברי הברית.
רמב"ן:
ד"ה
אז יבדיל
משה שלש
ערים –
ר'
אברהם אמר (ומביא פרושו כדלעיל)
ואינו נכון, אבל הוא כפשוטו.
כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה ופתח להם בדברי תוכחות, וכאשר אמר בפניהם תוכחתו במה שעשו והאזהרות על יחוד ה' והשלים להם שישמרו חוקיו ומצוותיו למען ייטב להם, אז אמר במעמדם לפניהם: "עתה נקיים המצוה אשר צונו ה', ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה". ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען, אמר:
"מצוה שבאה לידינו נקיים אותה,
למען ייטב לנו".
ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם ואמר אליהם: "שמע ישראל את החקים ואת המשפטים…", כי עתה יפתח במצוות ובבאור התורה, כאשר פרשתי בתחילת סדר אלה הדברים:
כלי
יקר:
ד"ה
אז יבדיל
משה שלש
ערים: בקשור פסוק זה עם הענין הקודם יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו באור מספיק ומהו לשון "אז".
ועתה הטה אזנך ושמע! מצינו שהאדם מתחיל במצוה אע"פ שאינה יכולה לבוא לידי גמר על ידו, מכל מקום מצוה שבאה לידו חייב לקיימה,
כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו (דברי הימים א'
כ"ב י"ד)
"והנה בעניי הכינותי לבית ה'
זהב"
אע"פ שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה,
כי לא הורשה לבנות הבית,
מכל מקום התחיל במצוה, שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה כי אם על ידי בנו.
ועל זה נאמר בפסוק (ח')
"ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך", רצונו לומר שאם תבוא לידך איזו מצוה תקיימנה היום לאלתר, אע"פ שאין טובה נגמר ונראה לאלתר, כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה,
מכל מקום תעשה המצוה היום לאלתר, בין שייטב לך,
ר"ל שבידך לגומרה,
בין שייטב לבניך אחריך, כי אין בידך לגומרה! ועל זה אמר "אז יבדיל משה שלש ערים",
אע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שלש שבארץ, מכל מקום אמר משה: "מצוה שבאה לידי אקיימנה", וזהו ענין "אז":
כשלימד את ישראל ענין זה בפסוק הקודם מיד עשה הוא הלכה למעשה בכיוצא בו, כדי שממנו יראו וכן יעשו בכל התורה ומצוותיה.
ועל זה נאמר (ה'
מ"ד)
"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל", שיעשו בכיוצא בכל מצוות התורה.
1. ** האם רצה רש"י ליישב את אותה קושיה שמקשה הרשב"ם (וכן בעל כלי יקר)
או שראה רש"י קושי אחר בפסוקנו?
2. מהו הקושי הנוסף על הקושי המוזכר בתחילת דבריו שמיישב הרשב"ם?
3. כיצד מיישב הראב"ע את קושייתנו ומה פגם מצא הרמב"ן בדבריו?
4. מה מקומו ותפקידו של פרקנו (פרק ד')
בתוך ספר דברים כולו – לפי הרמב"ן?
5.** למה הוסיף הרמב"ן את המילים המסומנות בקו ("שהיו שם"),
מה רצה לתקן וליישב בזה?
6.** לכאורה אין בעל כלי יקר אומר אלא את אשר כבר הביא רש"י מדברי חז"ל.
הסבר מה הוסיף על דבריו בפירוש הכתבים,
ומה רמז מצא לדבריו בפסוק מ'?
ה.
ד,
מ"א.
אז
יבדיל
משה
עיין בדברי רש"י בשאלה הקודמת.
השווה לפסוקנו את הפסוקים:
שמות
ט"ו
אז
ישיר
משה
ובני
ישראל
במדבר
ט'
י"ג על
פי
ה'
יסעו
ועל
פי
ה'
יחנו
במדבר
כ"א
י"ז אז
ישיר
ישראל
את
השירה
הזאת
שמו"א'
א'
ז'
וכן
יעשה
שנה
בשנה
מלכ"א'
ז'
ח'
ובית
יעשה
לבת
פרעה
תהילים
קכ"ו
ג'
אז
יאמרו
בגויים
הגדיל
ה'
לעשות
עם
אלה
לאיזה מלשונות העתיד שבפסוקים הנ"ל דומה לשון העתיד שבפסוקנו לפי פירוש רש"י?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
פרשת ואתחנן
פרק ד' ל"ב–מ'
א.
שאלות מבנה:
לדעת
ר'
דוד
הופמן
(בפירושו
לדברים)
מחולק נאומו הראשון של משה (א'
ו'
– ו'
מ')
לשלושה חלקים:
א',
ו'
– ב',
א'
ב',
ב'
– ג',
כ"ט
ד',
א'
– ד',
מ'
1. הסבר מהו היחס בין שלושת החלקים האלה.
2. לדעתו יש גם בפרקנו (כמו בפרקים א'
וב')
פסוקים שיש לראותם כמאמר מוסגר ופסוקים שיש לראותם כסטייה מן הרעיון העיקרי.
אילו פסוקים בפרקנו יש לראות כמאמר מוסגר ומה הקשר בין הסגר זה לעיקר?
3. לדעתו חוזר משה בפסוק ל"ב לרעיונו העיקרי שבו דן בט'-כ'.
* מהו הרעיון העיקרי ומהו הקשר של הפסוקים כ"ה–ל"א לרעיון עיקרי זה?
ב.
ד,
כ"ה
כי
תוליד
בנים
ובני
בנים
ונושנתם
בארץ
והשחתם
ועשיתם
פסל…
רמב"ן:
ענין הכתוב הזה יזכיר ויאמר כי תוליד בנים ובני בנים, ובעבור היותכם ישנים בארץ ותשבו לבטח אולי תשכחו את ה', והעידותי בכם היום שתאבדו מהר,
כי לא יאריך לכם, מאחר שתעבדו עבודה זרה.
והפרשה הזו, אע"פ שהיא אזהרה,
לא נאמרה בלשון "אם",
כי הוא כמתנבא על ענינם,
וידבר בלשון ישמש בשני פנים,
בלשון אזהרה ובלשון עתיד לבוא,
יאמר שיעשו ויהיה להם ככה,
ולא יגזור עליהם.
מנחה
חדשה
(לר'
מאיר
קאלון,
פרשן
מן
המאה
ה–
16 בטורקיה,
פירושו
נמצא
בכ"י,
קטעים
ממנו
הדפיס
ר'
וולף
היידנהיים
בחומש
"תורת
משה"
רעדעלהיים
תקפ"א):
והפליג עד מאוד להזהירם שלא ישכחו את ה' אלוקיהם ואת תורתו ואת כל נפלאותיו אשר עשה לעיניהם,
ואמר להם: ידעתי שאם תועיל תוכחתי זאת לכם, שלא תועיל לבניכם אחריכם, אשר לא שמעו באזניהם את מוסר ה'
אלוקיכם;
ולכן אמר "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ"
– ויהיה כל הענין הזה בעיניכם כשיחת זקנות…
1. מה הקשיים השונים בפסוקנו שאותם הוא מיישב בדבריו?
2. הסבר למה מוסיף הרמב"ן על דברי הכתוב את המלים הבאות:
(א)
"בעבור"
(ב)
"ותשבו לבטח"
(ג)
"אולי תשכחו"
3. * מה ההבדל בין פירושו של הרמב"ן למנחה חדשה?
ג.
ד,
ל"ב–מ'
ל"ב
רמב"ן
ד"ה
כי שאל
נא לימים
ראשונים. יאמר:
לא ימחול ולא יאריך ה'
לכם על עבודה זרה ועל השחתה בפסל וכל תמונה,
כי עשה עמכם מה שלא עשה לכל גוי מעולם,
שהשמיעך קול אלוקים מדבר מתוך האש, למען תהיה יראתו על פניכם ותייחדו אותו ולא תשחיתו,
ולקח אתכם לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים,
שלא תעבדו לזולתו;
והנה הראית בעיניך כל זה לדעת כי ה' הוא האלוקים, הוא אחד ושמו אחד, ואין עוד מלבדו,
כי מן השמים השמיעך את קולו ללמדך בזה מוסר השכל, ועל הארץ הראך את אשר הגדולה בוערת עד לב השמים, ודבריו כולם שמעת מתוך האש.
"ויוציאך בפניו", כמו – על פניו… ואחרי שהשם הגדול הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ואין עוד, תשמור מצוותיו וחוקותיו למען ייטב לך בשמים ממעל ולמען תאריך ימים על הארץ מתחת.
1.* למה פתח הרמב"ן את פירושו במלים "לא ימחול ולא יאריך ה'
לכם…"?
איזה קושי יישב במילים אלה?
2.* לשם מה מכניס הרמב"ן לפירושו של פסוק ל"ג את דברי שמות כ'
ט"ז,
מה הצריכו להביא תוספת זו?
3. לשם מה הוסיף אחרי פרשו את פסוק ל"ד את המילים "שלא תעבדו לזולתו"?
4. לשם מה הוסיף לפסוק ל"ה את המילה (אתה הראית)
בעיניך (לדעת)?
5. מהו הקושי בחציו השני של פסוק ל"ו שהוא מיישבו?
6.* כיצד מפרש הרמב"ן את הביטוי הקשה (בפסוק ל"ז)
"ויוציאך בפניו"
(ועיין לזה דברי
הרמב"ן
בשמות
כ'
ב'
לא
יהיה
לך
אלוהים
אחרים
על
פני,
ד"ה
על
פני).
וטעם
על פני
– כמו אם לא על פניך יברכך (איוב א יא),
ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב (שם ו כח).
יזהיר לא תעשה לך אלהים אחרים, כי על פני הם, שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושים כן.
הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו יקרא "על פניו", וכן ותעבור המנחה על פניו (בראשית לב כב),
וכן וימת נדב ואביהוא ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם,
שהיה אהרן אביהם רואה ועומד שם, ובדברי הימים (א כד ב)
וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם.
והנה אמר לא תעשה לך אלהים אחרים,
שאני נמצא עמך תמיד ורואה אותך בסתר ובגלוי.
ועל דרך האמת תבין סוד הפנים ממה שכתבנו (לעיל ג ב),
כי הכתוב הזהיר במעמד הזה פנים בפנים דבר ה'
עמכם (דברים ה ד),
ותדע סוד מלת אחרים, ויבא כל הכתוב כפשוטו ומשמעו.
וכן רמז אונקלוס,
והוא שנאמר (פסוק כג) לא תעשון אתי וגו':
7.** הרמב"ן מחבר את שני הפסוקים האחרונים (ל"ט–מ')
למשפט אחד,
שתכנו של ל"ט מהווה בו משפט טפל סיבתי ("ואחר שה'
הגדול הוא האלוקים…")
ותחילת פסוק מ'
היא משפט התוצאה.
.** הסבר,
למה אינו מפרש את שני הפסוקים כשני משפטים נפרדים?
8. לשם מה "תרגם"
הרמב"ן את צורת העבר עם ו'
המהפך לעתיד של (פסוק מ')
"ושמרת"
לצורת עתיד פשוט ("תשמור"),
ומי לא ידע שבלשון המקרא "ושמרת"
פירושו – תשמור?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
דברים ד' י"א
ותקרבון ותעמדון תחת ההר
וההר
בער
באש
עד
לב
השמים
חשך
ענן
וערפל
מלבי"ם:
ההשגה באה דרך שלוש מחיצות,
שחשב פה שהם חשך ענן וערפל. שהערפל הוא האד הדק והאור בוקע דרך בו ומתפלש מעבר אל העבר, ומשם השיג משה,
כמו שכתוב "ומשה נגש אל הערפל" (שמות כ' י"ח).
והענן הוא אד מקובץ והוא מונע האור יותר מלעבור בו, ועב הענן הוא ענן העב שמונע האור לגמרי ונקרא פה בשם חשך, על שאין האור מתפלש בו.
ולקמן אמר "את–הדברים האלה דבר ה' אל–כל–קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל…" (דברים ה' י"ט),
וכבר אמרו הקדמונים שהאש הוא עצמו החשך…
העמק
דבר:
נתבאר בויקרא ט'
ה'
(ויקרבו כל–העדה ויעמדו לפני ה'), וזה הלשון משמעו בזריזות וריצה יותר מהלוך הרגיל.
הופמן
הענן המתואר בשמות י"ט ט"ז בתור ענן כבד. נראה שביטוי זה מציין את ההרכבה של חשך וענן.
ערפל הוא מקום קרבת השכינה,
אשר רק משה רבינו היה רשאי לגשת שם (שמות כ' י"ח).
בובר
la nahref ihr ohe defdef ihr unhen berg
1. מהו ההבדל בפיסוק הטעמים בין ויקרא ט'
ה'
ובין פסוקנו?
2. אילו טעמים היו כנראה דרושים בפסוקנו לפי תרגומו של בובר?
3. האם מתאימים דברי מלבי"ם והופמן לפיסוק הטעמים?
4. מה הסיבה ששלוש המילים "חשך ענן וערפל"
הוטעמו ביחס 1: 2 (כלומר,
חשך בא בטעם מפסיק).
5. איך אפשר להיעזר בצורה עניינית לחלוקה הזאת מתוך ההשוואה עם יואל ב'
ב'
יום חשך ואפלה יום ענן וערפל…
ב.
דברים ד' ל"ב
כי שאל נא לימים ראשונים אשר–היו לפניך למן–היום אשר ברא אלקים אדם על–הארץ ולמקצה השמים ועד–קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו.
רש"י:
ד"ה
לימים
ראשונים: על ימים ראשונים.
ולמקצה השמים –
וגם שאל לכל הברואים אשר מקצה אל קצה. זהו פשוטו.
ר'
אליהו
מזרחי
(על
רש"י)
ולמקצה
השמים: הוסיף 'וגם שאל' על ולמקצה השמים,
כי בזולת זה יחשב שמאמר "ולמקצה השמים" דבק עם הקודם לו "למן–היום אשר ברא אלקים אדם על–הארץ ולמקצה השמים ועד–קצה השמים". ואין זה נכון,
כי "למן היום אשר ברא…" הוא פירוש ל"ימים ראשונים" המורים על הזמן,
אבל "ולמקצה השמים" אינו מורה על הזמן אלא על המקומות,
ועם תוספת "וגם שאל" תהיה שאלה בפני עצמה…
1. הסבר את דברי רש"י ע"פ הרא"ם.
2. במה מתאים פירוש זה היטב לפיסוק הטעמים?
3. הסבר בפרט את ההערה האחרונה "ועם תוספת וגם שאל",
ובמה היא מתאימה לטעמים?
4. בפסוקנו באה תלישא קטנה שתי פעמים.
מה השוני בין שתיהן?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
ואתחנן
פרק ד'
א.
שאלות מבנה:
במבנה
החלק
הראשון
של
ספר
דברים
(עד
סוף
פרק
י"א)
נחלקו
בובר
ורוזנצוויג.
בובר הציע לחלקו (בדף האחרון ב"תוכן העניינים")
ל-4
חלקים:
פרקים א'-ג'
פרק ד',
א'-מ"ג
פרק ד',
מ"ד – ח',
י"ט
פרק ט',
א'
– י"א,
ל"ב.
רוזנצוויג חלק עליו ורצה תחילה לאחד את ד'-י"א לחלק אחד.
אחר כך חזר בו והציע חלוקה לשלשה חלקים:
א'-ג';
ד';
ה'-י"א;
והדגיש שעל ידי כך יובלט ייחודו של פרק ד'.
וכן הודפס "תוכן העניינים"
בכל המהדורות.
הסבר מדוע יש לראות את פרק ד'
כחטיבה בפני עצמה,
תן נימוקים מבחינת התוכן ומבחינת הצורה.
ב.
ד,
ט'.
רק
השמר
לך
ושמור
נפשך
מאוד
רש"י:
ד"ה
רק השמר
לך פן
תשכח את
הדברים
– אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים ואם תעוותו אותם מתוך שכחה – תחשבו שוטים.
(השוה
דבריו:
ו'
ד"ה
כי היא
חכמתכם
ובינתכם: בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים).
להבנת
דברי
רש"י
– ספר
הזכרון
לר'
אברהם
בקראט,
מגולי
ספרד
(בשנת
רש"ז):
כוונת הרב שאין זו אזהרה בפני עצמה,
אבל הוא סיום מה שאמר למעלה "בזאת תחשבו"… כלומר:
זה לא יעלה בידכם אלא בשמירת עצמכם מהשכחה בעשותכם הדברים כתקנם,
שאם תשכחום ותעותו אותם מצד השכחה לא די שלא תיחשבו בעיני העמים נבונים אלא תיחשבו שוטים.
רמב"ן:
ד"ה
רק השמר
לך וגו'
פן
תשכח את
הדברים: (אחרי הביאו דברי רש"י דלעיל)
ואינו נכון כלל,
אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד,
כי כאשר אמר שנזהר בכל המצוות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר: רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצוות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך,
הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו, ודבריו אשר שמעת מתוך האש,
ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם.
ופרש הטעם, כי ה' עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדו לדורות עולם –
אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותי.
והנה קודם שיזכיר הדברות הזהיר במצות לא תעשה, שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה…
1.** האם לפי פירוש רש"י "רק"
במקומנו נדרש לפי המידה השנייה מל"ב מידות שהתורה נדרשת בהן:
"אך רק מן למעט"
(דוגמת
רש"י
דברים
י"ב
ט"ו
רק
בכל
אות
נפשך)?
רק
בכל
אות
נפשך
– במה הכתוב מדבר,
אם בבשר תאוה להתירה להם בלא הקרבת אימורים, הרי הוא אומר במקום אחר (פסוק כ) כי ירחיב ה'
אלהיך את גבולך וגו' ואמרת אוכלה בשר וגו', במה זה מדבר,
בקדשים שנפל בהם מום, שיפדו ויאכלו בכל מקום. יכול יפדו על מום עובר,
תלמוד לומר רק:
2.** מדוע אין הרמב"ן מקבל את פירושו של רש"י?
3. מהו הקשר בין פסוק ט'
לפ'
י'
לפי דעת הרמב"ן ומה הקשר בין שני חלקי פסוק י'
(עד "דברי"
ומן "אשר")?
4.* התוכל להסביר בעזרת דברי הרמב"ן למה נקראת מסירת הדברים לבנים בפ'
ט'
"הודעה"
ובפ'
י'
– "לימוד"?
ג.
ד,
ט'.
רק
השמר
לך
ושמור
נפשך
מאד
פן
תשכח
את
הדברים
אשר
ראו
עיניך…
יום
אשר
עמדת
לפני
ה'
אלוקיך
בחורב…
ר'
נסים
בן
ראובן
גירונדי
("דרשות
הר"ן")
הדרוש
השישי:
"רק
השמר
לך", למה שהמשיך דבריו וסיים ואמר (י"ב)
"ותמונה אינכם רואים זולתי קול"
ואמר גם כן למטה (ט"ו)
"ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה" והלשון מורה, כי "רק השמר לך ושמור נפשך"
ואמרו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"
בא על כונה אחת. והוא כאומר לחברו:
"השמר לך פן תפול בגומא פלונית שאתה מוכן ליפול שם" וזהו לשון (ט')
"ושמור נפשך", (ט"ו)
"ונשמרתם לנפשותיכם".
ופירוש הענין כך הוא: בתחילה אמר (ז')
"כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו"
ויהיה קרוב לטעות מזה ולומר
שיש לה'
יתברך
איזה יחס
וקשר
ויבוא
לדַמות ולחשוב באלוקותו איזה דבר ממקרי הגשם.
ולפיכך אמר "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח"
המעמד הנכבד ההוא שיהיה בו מקרבת ה'
עם ברואיו מה שלא היה לפניו ולאחריו'
ועם כל זה לא הגיע ממנו שתראה שום תמונה כי איננה,
אבל קול דברים בלבד שמעתם…
ועל זה הצד אנו אומרים בתפילתנו בברכה שלישית של שמונה עשרה "אתה קדוש" כמו שאמר בעל הכוזרי, כי מפני שאמרנו תחילה שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם ורופא חולים ומתיר אסורים,
כדי שלא יבוא זה לחשוב באלוהות יחס מיחסי הגשם,
אנו אומרים שעם היות שהוא פועל כל זה, הוא נבדל ומרומם מכל דבר ממשיגי הגשמות.
ועל זה הדרך בא (ט')
"רק השמר לך"
וכפל עוד ואמר (ט"ו)
"נשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה…" (ט"ז)
"פן תשחיתון…" וקשר שני פסוקים אלה זר,
לא נמצא בו למפרשים דבר.
ונראה שפרושו הוא השמרו מאד לנפשותיכם, שעם היות שרצה ה' יתברך להשאיר זכרון המעמד הנכבד ההוא בכל מה שאפשר,
עד שחידש וברא חשך ענן וערפל ולפידים וקולות נבראים,
עם כל זה לא רצה לחדש ולברא שום תמונה,
אע"פ
שהיה מן
הראוי
כדי שישאר
זיכרון
המעמד
יותר, לפי שהדבר הנראה יחוקק יותר בדמיון מן הדבר הנשמע;
וכמו שחידש קול נברא, אע"פ
שנגלהו
מורה על
הגשמות
ולא נמנע
בשביל
זה, למה לא חידש תמונה נבראת כדי שיתחקה בלבם המעמד ההוא יותר?
אבל נמנע מזה "פן תשחיתון", כי תחשבו לעשות טובה לנפשכם לעשות פסל כדמות התמונה ההיא אשר ראיתם, כדי להשאיר זכרון הדבר לבניכם ולבני בניכם,
וימשך מזה שבניכם אשר יקומו אחריכם יעבדו הצורה ההיא או יתלו גשמות בשם יתברך לזה.
וזהו שהזהיר וכפל בפרשה זו בכמה מקומות אזהרה הזאת.
מצורף,
שהאומות בזמנים הקדומים היו נמשכים אחריהם מאד,
וגם בזמן הבית,
כמו שאמר בסנהדרין (ק"ב)
(שנראה מנשה מלך ישראל לרב אשי בחלום),
אמר לו ר'
אשי (=לאחר שמנשה הראה לו בחלומו שידע דבר הלכה שלא ידעוהו ר'
אשי וחבריו) "מאחר שחכימת כולי האי מאי טעמא פלחיתו לעבודת כוכבים (=מפני מה עבדתם עבודת כוכבים)?
אמר ליה (=מנשה):
"אי הות התם (=אלו היית שם)
הות נקיט בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי (=היית אוחז בשיפולי גלימתך –
ורץ אחריהם". (רש"י:
היית מגביה שפת חלוקך מבין רגלך כדי שתהא קל לרוץ –
והיית רץ לשם מפני יצר עבודת כוכבים שהיה שולט).
ואין ספק שהיה זה מצד רוב חכמתם…
כי רשעים היו אבל לא שוטים.
1. הסבר את כל המקומות המודגשים.
2. האם עוסק הוא בדבריו אלה באותו קושי (באותם קשיים)
שעסקו בו רש"י ורמב"ן (המובאים בשאלה הקודמת)
או עומד הוא על קשיים אחרים?
3. במה דומה הקשר בין פ'
ט'
לקודמיו לקשר שבין ברכה שלישית לשנייה בתפילת עמידה?
4. לשם מה מביא הר"ן את סיפור חלומו של רב אשי (סנהדרין ק"ב),
במה הוא עוזר לעניינו?
ד.
ו,
כ"ג
השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה'…
ועשיתם לכם פסל תמונת כל
רש"י:
ד"ה
תמונת
כל: תמונת כל דבר.
ר'
אליהו
מזרחי:
הוסיף "דבר"
כי מלת "כל"
לעולם דבקה עם מלה אחרת.
והנה קדם כתוב (ט"ז)
תמונת כל סמל.
בעל אמרי שפר חולק על דברי הרא"ם ומוצא טעם אחר לדברי רש"י.
** מהי חולשת דברי הרא"ם ומה טעם אחר להוספת מלת "דבר"?
ה.
ו,
כ"ב
כי אנכי מת…
כ"ג
השמרו
לכם
פן
תשכחו
ועשיתם
לכם
פסל
תמונת
כל
ר'
מרדכי
גימפל
יפה: תכלת
מרדכי
(המאה
ה-19 בליטא).
… ולפי פשוטו נראה כעין דבריו של משה,
כי חשש פן יעשו פסל ותמונה, ולאחר שחשב כל המינים, חשש עוד פן יעלה על דעתם לעשות תמונתו, שהוא היה המצַוה והמחוקק מפי עליון יתברך.
ואולי מטעם זה הוצרך משה למות פן יעשוהו לנעבד (=לאלוהות שיעבדו לו),
וביאר כי על כן ימות במדבר וה'
התנאף בו בשבילם,
על כן חלילה להם לעשות כן; והיודע מקורות דרכי אומות העולם עובדי ע"ז הקדמונים ודרכיהם לעשות דמות מחוקקיהם ולעבדו,
לא יפלא אם משה רבנו חשש לזה,
וניתן אם כן לפרש הפסוקים כן.
1. ** הסבר,
היכן מצא אחיזה בלשון הכתוב לפרש כן?
2. התוכל להוכיח שאינו פשט הכתובים?