גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
פרשת עקב
פרק ט'
א.
למבנה הפרשה:
הערה:
ר'
דוד
הופמן
מחלק את
פרשתנו
לשני
חלקים
עקריים:
A:
ז
י"ב
– ח
כ';
B:
ט
א' – י"א
כ"ה.
את החלק השני B הוא מחלק ל–
5 פרשיות.
1.
ט
א' – י
י"א;
2.
י
י"ב
– י"א
ט';
3.
י"א
י' – י"א
י"ב;
4.
י"א
י"ג
– י"א
כ"א;
5.
י"א
כ"ב
– י"א
כ"ה
כאן
נעסוק
בפרשה I
ט'
א'
– י'
י"א.
1. מה הקשר בין תחילת פרקנו ט א'-ד'
לתכן הפרק הקודם,
ח?
העזר בתשובתך:
בדברי
הרמב"ן
ח'
י"ח
וזכרת
את ה'
אלהיך
כי הוא
הנותן
לך כח
לעשות
חיל –
ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה,
כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף,
ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם,
על כן אמר אם תחשוב כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל. ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם, יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם,
כי כל עוזבי ה' יכלו:
וחזר להביא עוד ראיה אחרת שלא תחשוב כחי ועצם ידי וגו',
ואמר (ט א) שמע ישראל –
דבר אמת מפי,
כי הגוים האלה הם גדולים ועצומים ממך ואיך תנצחם במלחמה. ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרום השמים, ואיך תכבוש אותם.
ועוד ששם עם גדול ורם בני ענקים,
שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם, ואתה שמעת מימים ראשונים, שלא יתיצב אדם לפניהם. וכשיתברר לך כל זה, יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה כי לא תוכל לעבור עליהם כלל עד שתדע בלבבך כי ה' העובר לפניך הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם, לא כח ועצם יד שנתן לך אבל יד ה'
עשתה זאת בתקיפין שבהם:
וזה רמז למה שאמר (יהושע י יא)
וה'
השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים, וכן אמר שם (פסוק יד) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו וגו'
כי ה' נלחם לישראל. והערים הבצורות שהזכיר כאן, רמז לחומת יריחו שנפלה לפני הארון. וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד),
כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, ימין השם וזרועו בתקיפים, ואור פניו שרצם,
בהרוגי המלחמה, שנתן להם כח עליהם. וזהו שאמר הכתוב עוד (עמוס ב ט)
ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת,
ייחד האמורי שהיה עצום בהם,
והשם הוא המשמיד אותו:
2.
התוכל להסביר מהו תפקיד הסקירה ההיסטורית הארוכה המתחילה ט'
ז'
ומה הקשר בינה ובין הנאמר לפניה?
3.**
לפסוקים
י
י'-ג'
שואל
אברבנאל:
מה טעם היא בזכרו כאן קבלת הלוחות השניות והלא אין בהם דבר של תוכחה?
נסה לענות לשאלתו ולהסביר את הקשר הפנימי שבין פרק ט ובין י א'-י"א.
4.**
לפסוק
ט
כ"ה
שואל
אברבנאל:
למה ספר כאן שהתנפל לפני ה' אותם ארבעים יום,
בהיות שכבר הזכיר אותם ארבעים יום למעלה
פ' י"ח;
ואתנפל
לפני
ה'
כראשונה
ארבעים
יום"
ועיין:
רש"י
כ"ה
ואתנפל
וגו'
– אלו הן עצמם האמורים למעלה (פסוק יח) וכפלן כאן, לפי שכתוב כאן סדר תפלתו,
שנאמר (פסוק כו) ה'
אלהים אל תשחת עמך וגו':
נסה לענות לשאלת אברבנאל.
ב.
ט,
ג'.
הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך.
רמב"ן
וטעם
הוא
ישמידם
והוא
יכניעם
– כמו הוא יכניעם והוא ישמידם.
"יכניעם"
ענין שפלות, מן,
הראית כי נכנע אחאב מלפני (מ"א כא כט),
או אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כו מא),
וכן כלם. והטעם כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל, ובלב רגז וברוח שפלה ורפיון ידים היו יוצאים אליהם למלחמה, כמו שאמר (יהושע ה א)
ויהי כשמוע כל מלכי האמרי וגו' וכל מלכי הכנעני וגו' וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל:
ויתכן כי "הוא ישמידם" ירמוז אל גוים גדולים ועצומים,
"ויכניעם"
אל בני ענקים,
כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם, ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות, כמו שאמר (שם יא כא)
ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע,
כלומר בעריהם. וכן וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי (שופטים א י):
1. מה קשה לו?
2. מה ההבדל בין שני פירושיו.
ג.
ט,
ד
אל תאמר בלבבך…
בצדקתו הביאני… וברשעת הגויים האלה ה' לא בצדקתך וביושר לבבך… כי ברשעת הגויים האלה.
רש"י:
אל
תאמר
בלבבך
– צדקתי ורשעת הגוים גרמו:
לא
בצדקתך
וגו' אתה בא לרשת וגו'
רשב"ם:
אל
תאמר
בלבבך
– כשיהדוף י"י אלהיך אותם מלפניך, שני דברים גרמו לי לנחול הארץ הזאת,
אילו האומות נתחייבו ברשעתם להתגרש מן הארץ,
ומה שאני זוכה בה יותר מאומה אחרת:
לא
בצדקתך
וביושר
לבבך
[וגו']
– שהרי זכור אל תשכח את אשר הקצפת וגו'. אפס אחד משני הדברים אמת,
כי ברשעתם הפסידו נחלתם, ומה שאתה זוכה בה, לא בצדקתך אלא למען הקים את השבועה וגו':
רמב"ן:
אל
תאמר
בלבבך –
אחרי שהזהיר שלא תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי,
רק שתדע כי הנצוחים במלחמה השם נתן להם הכח ההוא, והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו, חזר והזכיר לא תחשוב כי עשה ה'
עמך כל זה בצדקתך, כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגוים האלה.
והנה זה טעם באבדן הגוים ההם, ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ. על כן חזר ובאר לא בצדקתך –
שתהיה צדיק במעשה,
ולא אפילו בלב ישר שהיה לך, רק ברשעת הגוים אבדו הם,
ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ, כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם.
ורש"י כתב אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי, לא בצדקתך. ואיננו נכון:
ספורנו:
ד.
אַל–תּאמַר
בִּלְבָבְךָ
בַּהֲדף.
כְּשֶׁתִּרְאֶה שֶׁתְּנַצְּחֵם שֶׁלּא כְּמִנְהַג הָעולָם, וְתַכִּיר שֶׁהוּא פּעַל אֱלהִי, אַל תִּטְעֶה לומַר
וּבְרִשְׁעַת
הַגּויִם
הָאֵלֶּה
ה' מורִישָׁם
מִפָּנֶיךָ.
וְהִנֵּה הַסִּבָּה שֶׁהוּא נִלְחַם הִיא בְּרִשְׁעָתָם, לא כְּדֵי שֶׁתִּירַשׁ אַתָּה מְהֵרָה.
ה.
לא
בְצִדְקָתְךָ
אַתָּה
בָא
לָרֶשֶׁת. כִּי אָמְנָם מַה שֶּׁאַתָּה יורֵשׁ הָאָרֶץ אֵינו בִּזְכוּתְךָ,
בְּאפֶן שֶׁאֵין רָאוּי שֶׁיִּלָּחֵם ה' לָכֶם לְמַעַן תִּירְשׁוּ מְהֵרָה.
כִּי
בְּרִשְׁעַת
הַגּויִם
הָאֵלֶּה
ה' אֱלהֶיךָ
מורִישָׁם
מִפָּנֶיךָ.
שֶׁרָצָה שֶׁתִהְיֶה נִקְמָתו בָּם עַל יָדְךָ שֶׁתַּחֲרִימֵם בַּעֲונָם, כְּאָמְרו "וַיּאמֶר הַשְׁמֵד" (להלן לג, כז),
עַל הֵפֶךְ "וּבְיַד–אָדָם אַל אֶפּלָה"
(שמואל–ב כד, יד).
1. מה הקושי בפסוקים אלה שבו מטפלים כל המפרשים?
2. מה ההבדל העיקרי שבין תשובת רש"י לתשובת הרמב"ן?
3.
בעקבות מי משניהם הולכים רשב"ם וספורנו?
4.*
מהי חולשת פירושו של רש"י ומהי חולשת פירושו של רמב"ן?
5.*
כיצד יש לבאר לפי הרמב"ן את ה"וא"ו"
של "וברשעת הגויים האלה"
(בפסוק ד')? הבא דוגמאות לשימוש זה בוא"ו במקרא!
ד.
ט,
ה'.
לא בצדקתך וביושר לבבך בא לרשת…
ו'.
וידעת
כי
לא
בצדקתך…
מה מוסיף פסוק ו' על פסוק ה',
במה אין זו כפילות מיותרת?
ה.
ט,
ז'.
ממרים הייתם עם ה'.
העמק
דבר:
גם בהיות גלוי שכינה עמכם,
הייתם ממרים, ומכל שכן בשעה שלא יהיה שכינה עימהם.
1. במה נטה העמק דבר מפשוטו של פסוק?
2. מה הטעם החיצוני והפנימי שהניעו לפרש כך?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה (תשי"ב)
פרשת עקב
פרק ט'
הערה:
למבנה פרשתנו בכללה ולקשר בין פרקים ט'-י'-י"א א'-כ"ה בפרט עיין גליון עקב תש"ו
א.
שאלות כלליות:
1. מה הקשר שבין חטא העגל המסופר בפרקנו ובין רעיונו העיקרי של פרקנו?
2.*
בעל
עקדת
יצחק
מקשה:
למה הכניס תוך ספור זה "ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה…" ועוד הזכיר "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע…
ותמרו את פי ה'", הלא בתחילת הספר הוכיח על דבר המרגלים – ויותר מדי?
נסה לענות לשאלתו.
ב.
שאלות סגנון:
1.
ז':
למן
היום
אשר
יצאתם
מארץ
מצרים
עד
בואכם
עד
המקום
הזה
ממרים
הייתם
עם
ה'.
כ"ב:
ממרים
הייתם
עם
ה'
מיום
דעתי
אתכם.
מקשים:
והלא בכל התנ"ך לא מצינו אלא מרת
את ומרה
ב…
במדבר
כ' כ"ד:
על
אשר
מריתם
את
פי
תהילים
ק"ו:
כי
המרו
כי
המרו
את
רוחו
איכה
א' י"ח:
צדיק
הוא
ה'
כי
פיהו
מריתי
שמות
כ"ג
כ"א:
אל
תמר
בו
יחזקאל
כ':
וימרו
בי
בית
ישראל
תהילים
ה' י"א:
הדיחמו
כי
מרו
בך
ולמה נאמר רק כאן: ממרים
הייתם
עם
ה'?
2.
י"ב ויאמר
ה'
אלי:
קום
רד
מהר
מזה
כי
שחת
עמך:…
י"ג
ויאמר
ה'
לאמור:
ראיתי
את
העם
הזה
והנה
עם
קשה
ערף
הסבר,
למה נאמר בפסוק י"ג שנית "ויאמר
ה'
אלי"
והלא הדבור בשני הפסוקים (י"ב,
י"ג)
של אותו המדבר ומה צורך להפסיק ביניהם ב"ויאמר
ה'"?
והשוה לשאלה זו גליון מטות מסעי תש"י שאלה א.
והשוה לשאלה זו גליון וישב תשי"ב שאלה ב.
והשוה לשאלה זו גליון שמות תשי"ב שאלה ג.
3.**
התוכל להסביר למה נאמר בפ'
י"ג ויאמר
ה'
אלי
לאמור
ולא נאמר כן בפ' י"ב?
(ועיין:
רש"י
שמות ל"ב
י' ד"ה
הניחה
לי)
הניחה
לי
– עדיין לא שמענו,
שהתפלל משה עליהם,
והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו,
שאם יתפלל עליהם לא יכלם:
(ענה לשאלה זו בהעזרך בגליון פנחס תשי"א שאלה ב)
ג.
ט,
ו',
כי
עם
קשה
ערף
אתה
י"ג והנה
עם
קשה
עורף
הוא
למושג "קשה עורף" השוה:
שמות
ל"ב
ט' ויאמר
ה'
אל
משה:
ראיתי
את
העם
הזה
והנה
עם
קשה
עורף
הוא
שמות
ל"ד
ט'…
"כי
עם
קשה
עורף
הוא
וסלחת
לעוננו
ולחטאתנו
ונחלתנו".
שמות
רבה מ"ב
ט':
מהו "והנה עם קשה עורף הוא?
א"ר יהודה בן פולויה בשם ר' מאיר:
ראויים הם להערף.
אמר ר' יקים:
שלושה חצופים הם (נוסח אחר: שלשה עזים הם)
חצוץ בחיה – (נוסח אחר: עז שבחיות) כלב,
בעוף תרנגול, ובאומות ישראל. אמר ר' יצחק בר רדיפא בשם ר'
אמי:
אתה סבור שהוא לגנאי ואינו אלא לשבחן:
"או יהודי או צלוב!" (כך אומר היהודי כשבאים להעבירו על דתו והוא מוסר עצמו למיתה על קידוש השם.)
1.
הסבר את תכונת "קשה העורף" על פי דברי שמות רבה אלה.
2.
מדרש
זה מובא
ברלב"ג
וכן
במלבי"ם
לשמות
ל"ד
ט'. הסבר,
למה מביאים המפרשים אותו דווקא לפסוק ההוא ואין מביאים אותן לשמות ל"ב ט' או לפסוקנו כאן?
ד.
ט,
ספורנו
ו.
כִּי
עַם–קְשֵׁה–ערֶף
אָתָּה. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה צֶדֶק וָישֶׁר לֵבָב עִם קְשֵׁי הָערֶף.
כִּי אָמְנָם קְשֵׁה הָערֶף הוּא הַהולֵךְ אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּו וּמַחֲשַׁבְתּו,
אַף–עַל–פִּי שֶׁיּודִיעֵהוּ אֵיזֶה מורֵה צֶדֶק בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁמַּחֲשַׁבְתּו הִיא בִּלְתִּי טובָה וּמְבִיאָה אֶל הַהֶפְסֵד.
וְזֶה,
כִּי לא יִפְנֶה אֶל מורֶה,
כְּאִלּוּ עָרְפּו קָשֶׁה וְגִיד בַּרְזֶל בְּאפֶן שֶׁלּא יוּכַל לִפְנות אָנֶה וָאָנָה,
אֲבָל יֵלֵךְ אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּו כְּמֵאָז.
ז.
זְכר
אַל–תִּשְׁכַּח.
וְיָעִיד עַל הֱיותְךָ עַם קְשֵׁה ערֶף, כִּי הִנֵּה חֲזַרְתֶּם לְהַקְצִיף פַּעַם אַחַר פַּעַם, כְּכֶלֶב שָׁב עַל–קֵאו (ע"פ משלי כו,
יא),
אַף–עַל–פִּי שֶׁבְּכָל פַּעַם רְאִיתֶם אֶת מוּסַר ה'
אֱלהֵיכֶם וְאֶת גָּדְלו.
ח.
וּבְחרֵב
הִקְצַפְתֶּם.
וְיָעִיד עַל רעַ מִדַּת קְשִׁי הָערֶף, כִּי אָמְנָם כְּשֶׁהִקְצַפְתֶּם אֶת ה'
בְּחרֵב לא הָיָה אומֵר לְהַשְׁמִידְכֶם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם עַם קְשֵׁי–ערֶף,
כְּאָמְרו יִתְבָּרַךְ "רָאִיתִי אֶת–הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם–קְשֵׁה–ערֶף הוּא, הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" (להלן ט, יג–יד),
וְזֶה כִּי אָמְנָם קְשִׁי הָערֶף מֵסִיר אֶת תִּקְוַת הַתְּשׁוּבָה.
1.
באיזה מארבע לשונות של "כי"
ישמש "כי"
על עם קשה עורף הוא בפ' ו'?
ועיין:
בראשית י"ח ט"ו
כי
יראה
וגו'
כי
צחקת
– הראשון משמש לשון דהא שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה,
והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בארבע לשונות אי,
דילמא,
אלא,
דהא:
ועיין גליון נצבים וילך תש"ט שאלה ג.)
2.* מה הקושי שבפסוק ו' שאותו רוצה ספורנו ליישב?
3.*
האם מסכים פרוש הספורנו למושג קשה עורף עם דברי ר' יקים שבשמות רבה (בשאלה ג)
או מתנגד הוא להם?
ה.
השוה:
פ'
ט':
בעלותי
ההרה
לקחת
לוחות
האבנים
לוחות
הברית
פ'
י':
ויתן
ה'
אלי
את
שני
לוחות
האבנים…
פ'
י"א:
ויהי
מקץ
ארבעים
יום
וארבעים
לילה
נתן
ה'
אלי
את
שני
לוחות
האבנים
לוחות
הברית
פ'
ט"ו:
ואפן
וארד
מן
ההר
וההר
בוער
באש
ושני
לוחות
הברית
על
שתי
ידי
פ'
י"ז:
ואתפש
בשני
הלוחות
ואשליכם.
המלבי"ם
מקשה:
למה כפל הנתינה:
י':
"ויתן ה' אלי"
– י"א:
"נתן ה' אלי"
הכתב
והקבלה: מיישב:
ונראה לי, שאין שתי הנתינות הללו שוות בהוראתן: השניה היא גשמית – דבר הניתן מיד ליד, וזה היה מקץ מ' יום,
נתן למשה הלוחות;
ונתינה ראשונה היא רוחנית, היא תלמוד, כי המלמד את רעהו חברו דבר מן המושכלות, שלא היה ביכולתו לעמוד עליו מדעתו, הנה המלמד הוא נותן ומשפיע ולזה נקראת התורה בשם "לקח"
(דברים ל"ב ב'): "יערף כמטר לקחי"
– "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". הנה אחר שאמר "ואשב בהר מ'
יום ומ' לילה",
בא כאן להודיע,
מה היה תכלית המכוון בישיבתו בהר זמן זה, ואמר:
"ויתן ה' אלי את שני לוחות…", כלומר בהמשך זמן זה היה הקבה"ו מלמדני המכוון האמתי במכתב מעל הלוחות,
כי בעשרת הדברים האלה כלולים כל תרי"ג מצוות, וזה היה משה לומד מפי הגבורה כל ארבעים יום,
וזה אמרו (שמות רבה ט"ו)
"לחם לא אכל"
– אבל מלחמה של תורה אכל,
"ומים לא שתה"
– אבל מימה של תורה שתה…
1.**
התוכל לענות לשאלות הכפל גם תשובה אחרת?
2.*
נסה להסביר למה לא נקראו הלוחות בשם "לוחות הברית" בפסוק י' ובפסוק י"ז?
ו,
ט,
ספורנו
טו.
וְהָהָר
בּעֵר
בָּאֵשׁ. וּבְכֵן חֲטָאתֶם בְּעוד הַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּו.
1.**מה קשה לו?
2.**
מה הרעיון הכלול בדבריו?
(העזר בשיר השירים
א' י"ב
ובדברי רש"י
שם!)
עד
שהמלך
במסבו
– משיבה כנסת ישראל ואומרת כל זה אמת טובה גמלתני ואני גמלתיך רעה כי בעוד המלך על השלחן מסבת חופתו:
נרדי
נתן
ריחו
– חילוף להבאיש בעוד שהשכינה בסיני קלקלתי בעגל ולשון חבה כתב הכתוב נתן ריחו ולא כתב הבאיש או הסריח לפי שדבר הכתוב בלשון נקיה,
[עיין (ברש"י במסכת שבת פרק ר"ע)
דהטעם דלא כתב הבאיש או הסריח משום חיבה אכן לפירוש התוס'
שם שפי' וה"ק מ"ש נתן ולא עזוב זהו משום חיבה,
אכן מה שלא כתב הבאיש או הסריח זהו בלאו הכי משום לשון נקיה]:
השאלות המסומנות *
קשות המסומנות **
קשות ביותר, ענה לשאלות המתאימות לדרגתך
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השבע עשרה (תשי"ח)
פרשת עקב
ט'
בפרק זה עסק גם גליון עקב תשי"ב,
בעיקר בחלקו השני,
בפסוקים ז'-י"ז.
עיין שם!
א.
ט'
י"ח
וזכרת את ה'
אלוקיך,
כי הוא הנותן לך כח לעושת חיל:
רמב"ן:
וידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה,
כי נמשלו לאריות ולזאב יטרוף ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם; על כן אמר:
אם תחשוב (ה'
י"ז)
"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" – תזכור ה' שהוציא אותך ממצרים,
ולא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל; ותזכור עוד, כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות,
שם עשה לך כל צרכך;
אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכוחך, ה'
הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו.
ואם תשכח את ה' וכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם,
כי כל עוזבי ה' יכלו.
וחזר להביא עוד ראיה אחרת,
שלא תחשוב "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ואמר (ט'
א'):
"שמע ישראל" דבר אמת מפי,
כי הגויים האלה הם גדולים ועצומים ממך ואיך תנצח במלחמה? ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרוב בשמים ואיך תכבוש אותם?
ועוד ששם עם גדול ורם,
בני ענקים, שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם ואתה שמעת מימיך הראשונים שלא יתייצב אדם לפניהם. וכשיתברר לך כל זה, יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה,
כי לא תוכל לעבור עליהם כלל עד שתדע בלבבך,
כי ה' העובר לפניך (ה'
ג')
הוא "אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם",
לא כוח ועוצם יד שנתן לך, אבל יד ה'
עשתה זאת בתקיפין שבהן. וזה רמז למה שיהיה (יהושע י') "וה'
השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים" וכן אמר שם:
"ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו… כי ה' נלחם לישראל".
והערים הבצורות שהזהיר כאן רמז לחומת יריחו שנפלה לפני הארון וזהו שאמר דוד (תהילים מ"ד):
"כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיע למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם".
1. למה מפרש הרמב"ן פסוקים א'-ב'-ג'
בפרק ט' בד"ה דל פסוק י"ח בפרק ח'
ולא במקומם?
2.**
למה מכניס הרמב"ן בתחילת דבריו את גבורת ישראל במלחמה,
והלא הפסוקים שלפני כן (י"א–י"ב–י"ג)
על הצלתם בחקלאות ובהרמת מצבם הכלכלי ידברו?
3. מה הקשיים השונים והתמיהות בפסוקים אלה שרצה הרמב"ן ליישב?
4.**
לשם מה מוסיף הרמב"ן בפרשו פסוק א' בפרקנו את המלים "דבר אמת מפי"
– מה תקן בזה?
5.
מניין לו שבפסוק א' הכוונה ליריחו ולא לערים הבצורות שעליהם מדובר ב–ג'
פסוק ה'?
6.**
לכאורה יש סתירה בין תחילת דברי הרמב"ן על ניצחון ישראל במלחמה כי גיבורים הם ובין סוף דבריו על ניצחונם הנסי, הסבר כיצד יתיישבו הדברים יחד?
ב.
ט,
ד'
אל תאמר בלבבך…
ה'
בלא
בצדקתך
וביושר
לבבך
אתה
בא
לרשת
רש"י:
ד"ה
אל תאמר
בלבבך: צדקתם ורשעת הגויים גרמו
ד"ה
לא
בצדקתך…: כי ברשעת הגויים:
הרי "כי"
משמש בלשון "אלא".
רמב"ן:
ד"ה
אל תאמר:
אחרי שהזהיר שלא תחשוב "כחי ועוצם ידי עשה לי"
רק שתדע כי הנצוחים (=המנצחים)
במלחמה,
השם נתן להם הכח ההוא והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו – השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו, חזר והזהיר: לא תחשוב כי עשה ה'
עמך כל זה בצדקתך, כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגויים האלה.
והנה זה טעם באבדן הגויים ההם ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ, על כן חזר ובאר "לא בצדקתך" שתהיה צדיק במעשה ולא אפילו בלב ישר שהיה לך,
רק ברשעת הגויים אבדו הם,
ובעבור שבועת אבותיך ירשת את הארץ…
ורש"י כתב: "אל תאמר בלבבך צדקתם ורשעת הגויים גרמה לי, לא בצדקתך…" ואיננו נכון.
ויש על השואל לשאול: הרי אמר (דברים ז' פסוק ח') "כי מאהבת ה'
אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה'
אתכם",
והנה הם אוהבים למעלה, וה'
לא יאהב רק את הטובים,
כי "רשע ואהב חמס שנאה נפשו",
אם כן גם בצדקתם ירשו ארץ?
והתשובה:
כי שם ידבר עם ישראל בכללם, וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את ה' מיום היותם במדבר
1. מה קשה לרש"י בפסוקים ד'-ה'?
2. מה ההבדל בישוב הקושי הנ"ל בין רש"י לרמב"ן?
3.*
הרמב"ן קובע על פירוש רש"י "ואיננו נכון". התוכל למצוא נימוקים לשוניים לבקרתו השלילית לפירוש רש"י?
4.
כיצד מפרש רש"י וי"ו שבפ' ד'
"וברשעת הגויים האלה"
וכיצד מפרש הרמב"ן וי"ו זו?
5. מה תיקן הרמב"ן בפרשו את המלים של פ' ה':
"ה'
אלוהיך מורישם מפניך"
= אבדו הם?
6.*
הרמב"ן מיישב עוד כמה קשיים בדבריו (עד "ואיננו נכון") נוסף על הקושי שבו עוסק גם רש"י.
אלו הם?
7. מהי שאלת השואל שאותה מיישב הרמב"ן בסוף דבריו?
8.
השוה לתשובתו את תשובת בעל הביאור:
והנה על דעתי אין מקום לשאלה זו,
כי שם (ז'
ח')
אמר:
"מאהבת ה' אתכם הוציאך מארץ מצרים" ויתכן שכל זמן שהיו במצרים טובים היו את ה'
ומאמינים בו ובמשה עבדו, וראויים היו להיות אהובים למעלה ולהגאל מבית עבדים; אמנם אחר כן למן היום אשר יצאו ממצרים החלו להיות ממרים,
ואין צדקה ויושר לבב נמצא בם, ונתמעטה האהבה הקודמת,
עד שנשאר להם ברית אבות בלבד…
מה ההבדל בין שתי התשובות – של הרמב"ן ושל בעל הביאור –
לשאלות השואל ואיזו משתי התשובות האלה נראית בעיניך?
ג.
ט,
ז'-כ"ד
מהו הקשר בין פסוקי הפרק הראשונים שעסק בהם גליוננו עד כאן לבין הסקירה ההסטורית הארוכה הפותחת בזה?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, ענה כפי יכלתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
פרשת עקב
פרק ט
א.
שאלה כללית:
האברבנאל מקשה בפירושו
לדברים
פרק א
פסוקים
כב –
מו, קושיה
הנוגעת
גם לפרקנו,
וזו קושייתו:
הספק
הח' (עמ'
ט)…
אם היה כוונתו (של משה רבנו)
להוכיחם על עוונותיהם יקשה מאד,
למה לא התחיל ממעשה העגל,
שהיה החטא הראשון וכי נגע
עד נפש.
ואין לך לומר שמשה שכחו,
כי אחר זה בפרשת עקב הביאו והאריך בסיפורו. ואם כן יקשה למה הביא ראשונה חטא המרגלים שהיה אחרון בזמן,
ובאחרונה הביא חטא העגל שהיה החטא הראשון.
גם חטא המתאוננים רע (במדבר יא, א)
וחטא המתאווים בקברות התאווה (שם יא, ד)
ששניהם קדמו לעניין המרגלים – יקשה למה לא זכרם כאן (בפרשת דברים) והביאם אחר–כך בפרשת עקב (פרק ט), ובאו אם כן העוונות בלי סידור?
ואם תאמר שלא באו לתכלית התוכחה אלא בדרך סיפור מה שקרה,
כדברי הימים אשר למלכים – יקשה גם כן: למה לא נזכרו הדברים כפי זמנם וכפי שקרו הראשון ראשון?!
ישב את קושייתו והסבר את סדר החטאים כפי שבאו בפרשיות דברים – עקב!
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
ט, ט:
ואשב
בהר: אין ישיבה אלא לשון עכבה.
*
מה קשה לו?
2. רש"י
ט, יח:
ואתנפל
לפני ה'
כראשונה
ארבעים
יום: שנאמר:
ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה (שמות לב, ל).
באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום,
נמצאו כלים בכ"ט באב, שהוא עלה בי"ח בתמוז; בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר למשה:
פסל לך שני לוחות (שמות לד, א).
עשה עוד מ'
יום,
נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה סלחתי
כדברך
*), לכך הוקבע למחילה ולסליחה. ומנין שנתרצה ברצון שלם, שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות:
ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים (להלן י, י),
מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס.
*
א.
מה קשה לו?
ב.
הסבר מניין לרש"י שאותם ארבעים יום המוזכרים כאן (בפסוק יח) אינם אלה שעלה בהם לקבל את הלוחות השניים?
*
ג.
למילים אלה *)
(ברש"י)
מעיר א. ברלינר (בהוצאתו את רש"י:
זכור לאברהם): הם דברי תנחומא בעצמו ולא דברי הכתוב,
כקושיית
רבים. הסבר מהי קושיית
הרבים ומהו יישובו של ברלינר?
ד.
השווה לדברי רש"י אלה את דבריו שמות
לג, יא:
ושב
אל המחנה.
למה לא העיר ברלינר את הערתו זו גם שם?
רש"י שמות לג,
יא:
ושב
אל המחנה
– לאחר שנדבר עמו היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות (תענית כח) ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה שנאמר (שמות לב) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו'
ועשה שם ארבעים יום ובקש רחמים שנאמר (דברים ט) ואתנפל לפני ה'
וגו'
ובראש חודש אלול נאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני לקבל לוחות האחרונות ועשה שם מ' יום שנאמר בהם (שם י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעיים היו בכעס בי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה סלחתי כדבריך ומסר לו לוחות האחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד:
ושב
אל המחנה
– תרגומו ותב למשריתא לפי שהוא לשון הווה וכן כל הענין וראה כל העם וחזן. ונצבו וקיימין. והביטו ומסתכלין. והשתחוו וסגדין. ומדרשו ודבר ה'
אל משה שישוב אל המחנה א"ל אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם:
ג.
ט,
י:
ויתן ה' אלי את שני לוחת האבנים כתבים באצבע אלקים
אברבנאל:
פרק
ט (עמ'
צד
עמודה
ב):
… אבל גילה בו שלא נתנו הלוחות כי אם בסוף ארבעים יום,
והוא המורה על מעלתם, כיון שהוצרך כל אותו הזמן מההתבודדות לקבלם, ושהוא – עליו השלום –
לא עזר בעשייתם דבר, שהרי לא ראה אותם כי אם מקץ הארבעים יום שישב בהר.
וכמו שאמר: ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני. כי היה כל זמן שבתו בהר מתבודד בדיבור האלוקי והדבקת העצום.
ואחרי כלותו, נתנו הלוחות אליו בשלמותם.
1.
הסבר מהו הקושי שמיישבו אברבנאל?
**
2. התוכל ליישב קושי זה בדרך אחרת?
ד.
ט,
יב:
ויאמר ה' אלי קום רד מהר מזה כי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם מסכה:
אברבנאל:
ט,
יב:
(עמוד
צד)
ויאמר
ה' אלי
… עתה יזכור משה רבינו עליו השלום הדיבור
השלישי המורה על כובד חטא העגל ורשעתו והוא מהדברים שאמר לו הש"י בהר: קום רד כי שחת עמך… ; ר"ל,
משה,
אינך צריך עוד לנבואה ולא לדבקות ולא לתורה, כי כבר שחת עמך. וכבר אמרו רז"ל בפרק חמישי דברכות (לב ע"א)
ובשמות רבה (פ'
מב)
כלום נתתי לך גדולה אלא בשבילם. והודיעו,
שבמה שעשו –
חטאו כנגדו. ר"ל,
כנגד
משה רבם
וכנגד
הש"י
אלוקיהם
וכנגד
עצמם
וכבודם. ולזה אמר: כנגד משה – כי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים.
ר"ל,
לא זכרו הטובות אשר עשית עמהם וימירו את כבודך והנהגתך בתבנית שור אוכל עשב. ….
1.
מהו הדבר הראשון והשני (בפסוקים ח – יא)
אשר אמרם משה כדי להורות להם בתוכחתו על גודל החטא?
2.
המשך לפרש את פסוקנו על פי דרכו של האברבנאל,
היכן נאמר בפסוקנו החטא כנגד ה',
היכן החטא כנגד עצמם וכבודם?
ה.
ט,
יז:
ואתפש בשני הלחת ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם:
הכתב
והקבלה: פרק
ט פסוק
יז:
… ולדעתי מילת ואתפוש כאן יתפרש כמו … ותפשתי שם אלוקי (משלי ל, ט)
שתרגומו ואחלל (פעראכטען גערינגשאטצען), כי עיקר שורש תפש הוא פש לשון פשיון והתרבות,
כמו:
ואם פשה תפשה (ויקרא יג, ז).
כי כל התופש בדבר בהתאמצות יתרה שלא ישמט ממנו,
כענין ותתפשהו בבגדו (בראשית לט, יב),
הנה הוא מתפשט בכוחו ומתרבה על כח אחר. וכן הנשבע לשקר בשם ה'
ואינו נרתע לאחוריו מפני כבודו ית', הנה הוא מתפשט בכח רצונו על רצונו של המקום ב"ה כביכול, ויפה תרגמוהו לשון חלול, ועל כוונה זו יאמר האשכנזי (זיך פערגרייפעןto seize wrong; to
mistak ). ומעניין זה אמר כאן ואתפוש בשני הלוחות (איך האבע מיך פערגרייפפען), שלא נתתי לבי על גודל חשיבות ויקר ערך של הלוחות, ולא חששתי מלהתנהג בהם דרך בזיון וחילול.
וקרוב לזה אמרו חז"ל (בשמות רבה פ'
מו)
ראה משה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות ואמר הם חטאו ואני חטאתי ששברתי את הלוחות.
1. מה ראה בעל הכתב
והקבלה להוציא מילת תפש מהוראתה הרגילה,
מהו הקושי שרצה ליישב בזה?
**
2. התוכל ליישב קושי זה בדרך אחרת, מבלי להוציא את המילה מהוראתה הרגילה?
השאלות
המסומנות
ב–
*קשות
והמסומנות
ב
–
**
קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
עקב
פרק ט
הקושי הגדול בפרשיות דברים – ואתחנן – עקב, כפי שכבר ראינו בגיליון הקודם,
הוא להבין את הקשר שבין הדברים. זכרונות העבר המועלים בדברי תוכחתו של משה אינם מובאים בסדר היסטורי אלא בדרך אסוציאטיבית, או כהדגמה או כזרוז או כראיה לדברי תוכחתו. (יושם לב לכך,
כיצד חוזר ונשנה בדבריו כפעם בפעם זכר חטאו ועונשו של משה ומידי פעם בקשר אחר ומטרה אחרת:
א,
לז;
ג,
כו–כז;
ד,
כא–כב).
נביא
בזה את
דברי ר'
דוד
הופמן
הנותן לנו סקירה על פרק ט פסוק א – פרק יא פסוק כה, ובאר את הקשר בין העניינים:
החלק השלישי מתחיל,
כמו החלק הראשון,
ב"שמע ישראל" וגם הוא, כמו הראשון, כולל
חמישיה, אשר כל אחת מהן היא פרשה פתוחה או סתומה,
חוץ מן הראשונה הנכתבת בתורה בצורת שתי פרשיות, כנראה מפני אריכות הסיפור ההיסטורי אשר בה.
הנאום ההיסטורי הזה מתחיל בפסוק ט, ז ומגיע עד י, יא,
שהוא סיום הפרק הראשון. גם הפרק השני המרבה לזרז על אהבת ה' ויראת ה' הוא ארוך למדי,
אבל בכל זאת אינו נכתב בתורה אלא בצורת פרשה אחת.
החמישיה הזאת הכלולה בפרשה זו היא:
ט,
א–
י,
יא
י,
יב–
יא,
ט
יא,
י–
יא,
יב
יא,
יג–
יא,
כא
יא,
כב–
יא,
כה
לפני גישת הלומדים לגיליוננו ראוי לסקור את החלק הזה של פרשתנו ולהבין את הקשרים ואת המעברים שבין החלקים השונים ומתוך כך גם תתיישב פליאת האברבנאל המובא בשאלה א.
לשאלות ברש"י:
לשאלה 1 אין להסתפק בשאלה סתמית של "הייתכן שישב" כאן,
היה פירושו –
ישיבה ממש? (למה לא ייתכן?!).
אין להסתפק בקביעה,
שרש"י מפרש כאן את המילה ישיבה במובנה המורחב, אלא יש למצוא את הסיבה המכריחה אותו לפרש את המילה במקומנו.
הלא גם בדברים א, מו אין "ותשבו"
ישיבה ממש אלא לשון עכבה ולא העירו רש"י במקומו. אלא מפני שבמקומנו נראה כסותר את הכתוב בדברים ה,
כח (בחומשים המחלקים את הדברות לפסוקים מרובים זהו ה, לא)
מצד אחד, ונראה סותר את הפסוק י,
י מצד שני.
(תלמידינו מתקשים כרגיל למצוא את הקושי העומד בפני רש"י,
אם אינו בפסוק עצמו אלא אם הוא בעימות עם פסוק מרוחק ממנו.)
לשאלה 2 ניתנו פירושים שונים.
מעניינת תשובתו של בעל צידה
לדרך (ר'
יששכר בער בן ישראל אילנבורג,
1570 – 1623 ) המיישב את התמיהה בכך שיש להבין את כל פסוק יד, כ (בספר במדבר י.ר.)-
כשייך לדברי משה הפותחים ב–יד,
יג,
(במקור:
בה'
י"ג?!)
כלומר כסיום תפילתו.
ואולם קשה אז פסוק כא אשר תחסר לו הפתיחה לדיבור הישיר,
היינו תחסרנה אז המילים: ויאמר ה' בראש פסוק כא.
וגם מילת "ואולם"
קשה קצת. (ולא מצאתי את הדברים בספר הנ"ל.
(??!) הוא מביא את דברי החזקוני המובאים בתשובות.
י.
ר.)
דברי הכתב
והקבלה שבשאלה ה ודאי אינם פשוטו של מקרא, אך אופיינים לפרשן זה בדרך קישור פעלים ע"י שורשם המשותף.
תשובה אחרת לשאלה זו נתן בעל אור
החיים.
אור החיים דברים פרק ט פסוק יז:
ואתפש בשני וגו':
צריך לדעת למה הוצרך לתופשם,
והלא בידו היו?
ואולי כשלא חטאו ישראל היו הלוחות גבוהות על יד משה, ולא היתה ידו משגת לקחת אותם, וכמו שדקדק לומר בפסוק שלפני זה, ושני הלוחות על שתי ידי,
ולא אמר בשתי ידי או בידי, אלא נתכוון לומר שלא היו בידיו ממש אלא גבוהות למעלה מידיו והיו נושאות עצמן, ואחר שראה העגל הוסר כח קדושתם והוצרך לתופשם בידו.
ויש להבין סמליותם של דברים אלה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)
פרשת עקב
פרק ט' א'-כ"ט
המשך גליון עקב תשכ"ו
א.
שאלות מבנה:
1.
האלשיך
מקשה:
מהו התוכחה הלזה (כך!)
פה,
כי הוא בלתי מתיחס אל הקודם, וטוב טוב היה לאמר בפרשת "אלה הדברים" אצל כל שאר התוכחות האמורות שם?
ישב קושיתו!
2.
אברנבאל
מקשה:
הספק העשירי הוא באמרו (ט'
כ"ב)
"ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה" והוא כי אם היה מספר עונותיהם בענין העגל, למה לא השלים ספורו ואחר כך יזכור עונות תבערה ומסה וקברות התאוה? והוא לא עשה כן, כי בתוך ספור העגל הכניס וזכר ענין תבערה ומסה וקברות התאוה וחזר אחר כך לספור העגל עצמו?
ישב קושיתו!
ב.
ט,
ח'.
ובחרב הקצפתם את ה' ויתאנף ה' בכם להשמיד אתכם.
רמב"ן:
ד"ה
ובחרב
הקצפתם
את ה':
קודם שיפתח להם בבאור התורה כלל והוכיח אותם בעונות אשר גרמו להם רעה ולא נמחלו,
והזכיר להם ענין המרגלים ומי מריבה, ואחר כך באר עשרת הדברות ופרשת יחוד השם, והזהירם בענין ע"ז אזהרות רבות,
והזהיר במצוות בכללם ויאמר, שהן כולן טובות ובעבורן תבוא להן כל הטובה.
ועתה בא להתחיל בפרטי המצוות וקודם שיזכיר אחת מהן בפרט יחזור להוכיח אותם ולפקד עליהם את כל עונותיהם שעשו מעת שקבלו את התורה והלאה, כי התלונות שעשו קודם מתן תורה שהמרו על ים בים סוף וילונו במרה ובאלוש *
לא יזכירם להם,
כי מעת שקבלו התורה היו חייבים לשמוע בקול ה'
אשר כרת עמהם ברית, ולפיכך פתח כאן "ובחורב הקצפתם!" והזכיר להם מעשה העגל…
(*
הרמב"ן
מסתמך
כאן על
שמות
רבה כ"ה
ה':
… לארבעים ושנים מסעות ירד להם המן (=היה צריך לרדת)
והיכן ירד? (=היכן התחיל לרדת?)
באלוש.
וכן
הרמב"ן
שמות ט"ז
א'
ד"ה
ויסעו
מאלים:
… ועל דעת רבותינו היה דבר המן באלוש,
כי בראותו שהיו חונים ונוסעים וחונים במדבר בדפקה ואלוש ולא יצאו ממנו (=מן המדבר) פחדו ונתרעמו. וזה טעם (ט"ז ב') "וילונו כל עדת בני ישראל…
במדבר).
1.
מהם הם הקשיים שרצה הרמב"ן ליישב בדבריו אלה?
2.
לאיזה מקום בדברים יתכון באמרו "באור התורה"
ולאיזה מקום בדברים יתכוון באמרו "התחיל בפרטי המצוות"?
3.**
מה הרמז שמצאו חז"ל בתורה לקבוע שירידת המן הראשונה היתה באלוש?
ג.
ט,
כ"ג.
ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמור עלו ורשו את הארץ
העמק
דבר מקשה:
למה לא נאמר:
"באמור ה' לכם עלו ורשו את הארץ"?
והוא מיישב קושיתו על פי המסופר בדברים פרק א'.
מהי התשובה?
ד.
ט,
כ"ד.
ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם
ר'
יוסף
בכור
שור:
ד"ה
מיום
דעתי
אתכם: תחילה,
כשאמרתי לרשע (שמות ב') "למה תכה רעך",
עמד והלשין עלי.
רמב"ן
כ"ז:
ד"ה
ואשליך
את עפרו
אל הנחל.
… וכן הזכיר פעם אחרת חטא המרגלים בקצרה בעבור העון הגדול כי בו ישלים "ממרים הייתם עם ה'". ואמר "מיום דעתי אתכם"
לרמוז על תלונותיכם קודם מתן תורה.
באור
ה:
ד"ה
לא בצדקתך:
… ויתכן שכל זמן שהיו במצרים טובים היו את ה'
ומאמינים בו במשה עבדו וראויים היו להיות אהובים למעלה ולהגאל מבית עבדים. אמנם אחר כן למן היום אשר יצאו ממצרים החלו להיות ממרים,
ואין צדקה ויושר לבב נמצא בם, ונתמעטה האהבה הקודמת,
עד שנשאר להם ברית אבות בלבד.
ומה שאמר להלן (פ'
כ"ד)
"ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם"
אינו מותר לזמן הנרמז כאן,
כי יתכן שמשם ואילך יאמר "דעתי אתכם", שהיו נתונים ומסורים אליו לרעות אותם ולהנחם בתבונתו, ולפקוד על עניניהם,
וזהו ענין הידיעה.
1. מה הקושי בפסוקנו שעליו עומדים שלשת הפרשנים?
2. מה ההבדל בין תשובותיהם?
3. מהי השאלה הנוספת שאותה מיישב הרמב"ן?
ה.
ט,
כ"ד.
ממרים
הייתם
עם
ה'.
העמק
דבר:
גם בהיות גלוי שכינה עמכם,
הייתם ממרים, וכל שכן בזמן שלא יהיה גלוי שכינה עמכם.
*
מהו הטעם החיצוני והפנימי המניעו לפרש כך?
ו.
ט,
כ"ה.
ואתנפל לפני ה'
את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי
רש"י:
ד"ה
ואתנפל
וגו' אלה הם עצמם האמורים למעלה.
רשב"ם:
ד"ה
ואתנפל
לפני ה'
את
ארבעים
היום… ואתפלל אל ה'
ואומר:
מי האיש החכם יתן לב ויבין, למה הוצרך לכפול כאן נפילת ארבעים היום?
וכי דרך המקרא לחזור ולכפול דבר, לומר:
כשנפלתי לפני ה'
ארבעים יום, כך וכך נתפללתי?
למעלה היה לו לומר: ולא היה צריך לחזור ולכפול כדי להודיע לישראל: בלשון זה וזה התפללתי?
אפס חכמה גדולה יש כאן ולהוכיח את ישראל בא:
שמא תאמרו: "והלא חטא גדול כמעשה העגל הועילה תפילתו של משה וניצלנו, אף בארץ ישראל אם נחטא,
יועילו לנו תפילות הנביאים". אמר להם משה:
לא תועיל לכם תפילה בארץ ישראל, כי עתה (=אחרי חטא העגל)
לא נתכפר לכם אלא כדי שלא יתחלל שמו, שהרי כך התפללתי (כ"ז–כ"ח)
"זכר לעבדיך… פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלי יכולת ה'
להביאם…"
ולכך לא נתחייבתם מיתה במדבר.
אבל לאחר שיהרוג לפניכם שלשים ואחד מלכים וינחילכם את הארץ, אש יוציאכם ויגרש אתכם מן הארץ (=אם תחטאו) שאין כאן עוד חילול השם לאמור האומות:
"מבלתי יכולת ה',
אלא (=אז,
לאחר כבוש הארץ)
יאמרו הגויים: "ישראל חטאו לו"
כמו שמפורש באתם נצבים (כ"ט כ"ג–כ"ו)
"ואמרו כל הגויים:
על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת,
מה חרי האף…
ואמרו:
על אשר עזבו את ברית ה' אלוקי אבותם… ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה".
באור:
ד"ה
ואתנחל
לפני ה':
(אחרי הביאו את דברי הרשב"ם הנ"ל).
ואין זה עומק פשוטו של מקרא אלא:
משל לבן מלך שסרח כמה וכמה פעמים לפני אביו,
בא אוהבו והתחנן וטרח בעבורו עד שפייסו,
וכשנפטר האוהב, הוכיח את הבן קודם פרידתו ומסדר לפניו כל סרחונו ומזכיר לו כל מה שטרח בשבילו ומזכיר לו אפילו דבר קטן מה שהיה בינו לבין אביו,
כדי שעל ידי כך יתעורר בלבבו יותר,
כי לפעמים ישמר בלבו דבר קטן מה שמשמרו אחר כך, שלא יבוא לידי סרחון. וכן עשה משה:
אמר להם כל מה שטרח והתנפל והתפלל בשבילם אפילו סדר ולשון התפילה, למען יתקיים בלבבם,
ומתוך כך יזכרו עונות ראשונים ולא יוסיפו לחטא.
1.
מה כונת רש"י ורשב"ם באמרם "למעלה"
(רשב"ם "למעלה היה לו לומר")
לאיזה פסוק יתכוונו?
2.*
הסבר את דברי הרשב"ם "לא תועיל לכם תפילת ארץ ישראל"?
3.**
מהי ראית הרשב"ם מפרשת נצבים?
4.**
מדוע אין הביאור מקבל את פירושו של הרשב"ם כעומק פשוטו של מקרא ומה ההבדל בין פירושו לבין פרוש הרשב"ם?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ז]
עקב
הקושי הגדול בפרשיות דברים–ואתחנן–עקב כפי שכבר ראינו בגליון הקודם הוא להבין את הקשר שבין הדברים.
זכרונות העבר המועלים בדברי תוכחתו של משה אינם מובאים בסדר הסטורי אלא בדרך אסוציאטיבית,
או כהדגמה או כזרוז או כראיה לדברי תוכחתו,
(יושם לב לכך,
כיצד חוזר ונשנה בדבריו כפעם בפעם זכר חטאו וענשו של משה ומדי פעם בקשר אחר ולמטרה אחרת:
א'
ל"ז;
ג'
כ"ו–כ"ז;
ד'
כ"א–כ"ב).
נביא בזה את דברי ר'
דוד הופמן הנותן לנו סקירה על פרק ט'
א'-י"א כ"ה ובאר את הקשר בין הענינים:
החלק השלישי מתחיל כמו החלק הראשון ב"שמע ישרלא" וגם הוא כמו הראשון כולל חמשיה, אשר כל אחת מהן היא פרשה פתוחה או סתומה,
חוץ מן הראשונה הנכתבת בתורה בצורת שתי פרשיות, כנראה מפני אריכות הסיפור ההיסטורי אשר בה.
הנאום ההסטורי הזה מתחיל בפסוק ט' ז'
ומגיע עד י'
י"א שהוא סיום הפרק הראשון.
גם הפרק השני המרבה לזרז על אהבת ה' ויראת ה' הוא ארוך למדי,
אבל בכל זאת אינו נכתב בתורה אלא בפרשה אחת.
החמשיה הזאת הכלולה בפרשה זו היא:
ט'
א'
– י'
י"א
י'
י"ב
– י"א
ט'
י"א
ג' – י"א
י"ב
י"א
י"ג
– י"א
כ"א
י"א
כ"ב
– י"א
כ"ה
לפני גשת הלומדים לגליוננו ראוי לסקור את החלק הזה של פרשתנו ולהבין את הקשרים ואת המעברים שבין החלקים השונים ומתוך כך גם תתישב פליאת האלשיך המובאת –
בשאלה א'.
נביא בזה גם את דברי אלשיך עצמו המסביר את הקשרים שבין הפסוקים:
אלשיך:
ושמא תאמרו, כי מה ראיתי בכם לומר כי אין לבטח בצדקתכם,
הלא הוא כי (פ'
ז')
"זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוקיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בואכם עד המקום הזה".
ואל תאמרו, כי זה היה לדור אשר לפניכם אשר במדבר הזה תמו, אך לא אליכם,
כי קטנים יצאתם ממצרים ולא אחד בכם שהגיע לעשרים בזמן המרגלים,
כי הוא מה שהקצפת את ה', היה מאז עד בואכם עד המקום הזה שהיא ארבעים שנה אחר ענין המרגלים,
ורוב שבכם קרובים לששים שנה,
וכמה זמן יש שהגעתם לעשרים,
ומאז גם כן לא חסרו מכם דברי עונות, באופן שאין לבטוח בעצמכם.
ושמא תאמר, כי הם (=דור יוצאי מצרים)
לא הגיעו לגדר כשרון שיש לנו עתה (=הדור השני ליוצאי מצרים), אך אנו הגענו לגדר הלז לא נירא שנשוב ונקלקל – לזה אמר (פ'
ח')
"ובחורב הקצפתם את ה'", לומר:
האם אפשר להגיע אל גדר כשרון וצדקות כאשר הגעתם בחורב לדבר עם ה'
פנים בפנים קרובים ודבקים בה',
ועם כל זה "הקצפתם את ה'"
עד גדר "ויתאנף ה' בכם להשמיד", ואם כן –
מה לכם עוד לדבר.
שאלה ג'
קשה,
מטרתה היא להכריח את הלומד לקרא בעיון,
הוא ישים לב להבדל שבין דברים א'
ו'
ובין א'
י"ח.
ויובאו בזה דברי בעל העמק דבר הבנויים כלם על ההבדל הזה:
העמק
דבר:
דברים
א'
כ'
ד"ה
ואמר עליכם באתם עד הר האמורי… עלה רש… אני אמרתי ולא הקב"ה אמר אז,
כמו שאצר בחורב (כונתו לדברים א'
ו'
אלוקינו דבר אלינו בחורב לאמור:
רב לכם… פנו וסעו לכם…),
שהוא יתברך ידע,
משבאו לקדש ברגע מחשבות לבבם שמהלך הנסיי למשא עליהם באשר מוכרחים כמו כן להתהלך בדרך הקודש, להיות נזהר בדבור רע, מה שמדברים בינם לבין עצמם,
והכל דומה כאלו מדברים באזני ה' וחמת מלך יתברך – מלאכי מות, כאשר היה בקברות התאוה, ועוד.
ומשום הכי מוכרחים להתנהג בדרך הטבע ואם כן יהיו נצרכים למרגלים;
ומשום כך (=משום שרוצים להתחיל חיים על דרך הטבע ולא בנסים)
לא אמר אז ה' "עלה רש" אך משה אמר להם…
אם לא ימצאו הלומדים את התשובה לשאלה ה יש להעמיד מולם את הפסוקים הבאים:
במדבר
כ'
כ"ו: על
אשר
מריתם
את
פי
ה'
תהילים
ק"ו: כי
המרו
את
רוחו
איכה
א': צדיק
ה'
כי
פיהו
מריתי
שמות
כ"ג:
אל
תמר
בו
יחזקאל
כ': וימרו
בי
בית
ישראל
תהילים
ה': הדיחמו
כי
מרו
בך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת עקב
ט'
ט'-כ"ד
גליון זה הוא המשך גליונות עקב תשכ"ו–תשכ"ז שעסקו גם הם בחלק זה של פרקנו.
א.
השוה
פ'
ט':
בעלותי
ההרה
לקחת
לוחות
האבנים
לוחות
הברית
פ'
י': ויתן
ה'
אלי
את
שני
לוחות
האבנים…
פ'
י"א:
ויהי
מקץ
ארבעים
יום
וארבעים
לילה
נתן
ה'
אלי
את
שני
לוחות
האבנים
לוחות
הברית
פ'
ט"ו: ואפן
וארד
מן
ההר
וההר
בוער
באש
ושני
לוחות
הברית
על
שתי
ידי
פ'
י"ז:
ואתפש
בשני
הלוחות
ואשליכם.
הסבר למה לא נקראו הלוחות גם בפ'
י"ז "שני לוחות הברית".
(לענין הכפל שבנתינה עיין גליון עקב תשי"ב).
ב.
ט,
ט"ז.
וארא והנה חטאתם לה' אלוקיכם,
עשיתם לכם עגל מסכה סרתם מהר מן הדרך…
י"ז. ואתפש
בשני
הלוחות
ואשליכם
מעל
שתי
ידי
אבות
דר' נתן
פרק ב':
נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן. אמר:
היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהם ממש, אלא אאחוז ואשברם,
שנאמר "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי".
ומקשים:
היאך יש ללמוד מפסוק זה ש"נסתכל בלוחות וראה וכו'", והלא לפי הכתוב נראה שנסתכל בעגל ובעובדים לו?
בעל
משך חכמה
מיישב
קושיה
זו בעזרת
הכתוב
בראשית
כ"ט
כ"ה:
"ויהי
בבקר
והנה היא
לאה". וכן ויקרא י'
ט"ז "ואת שעיר החטאת דרש משה והנה שורף",
שמות ב' ב'
"וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל";
1.
ישב את הקושיה הנ"ל בעזרת הפסוקים האלה!
2.
מהו המסומל בציור זה של פריחת הכתב מעל הלוחות?
ג.
ט,
י"ט.
כי יגרתי מפני האף והחמה אשר קצף ה'
אליכם להשמיד אתכם וישמע ה'
אלי גם בפעם ההיא.
רמב"ן:
ד"ה
כי יגורתי
מפני
האף: ואשר כי מפני האף והחימה אשר קצף ה' מתחלה עליכם להשמיד אתכם יגורתי גם עתה,
כי עדיין יש עליכם להשמיד אתכם מן הקצף הגדול ההוא, אע"פ שכבר נחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, על כן חזרתי והתנפלתי עליכם ארבעים יום וארבעים לילה עד שמע אלי גם בפעם ההיא כאשר שמע בפעם הראשונה קודם שירדתי.
וגם בעד אהרן התפללתי בפעם הזאת שחזרתי שם, כי עד שיבער את העגל לא הגיח רק להשיב חמתו מהשחית חמתו מהשחית את העם כרגע.
העמק
דבר:
ד"ה
להשמיד
אתכם. דאף על גב שכבר נחם בו על הכליון מכל מקום לא נחם עדיין על השמדת אותו דור…
והיא הרצון שיהיה נשאר הטף עם משה עד שיגדלו כמו שהיה במרגלים אלא ושם נשאר זה הדור עצמו ארבעים שנה, ובשטת העגל היתה הגזרה להשמיד זה הדור בפעם אחת…
1.
מה הקושי בפסוקנו?
2.
היש הבדל בין דעות שני הפרשנים בישוב הקושי הנ"ל או התכונו שני הפרשנים לאותה הטובה?
3.*
בעל העמק דבר מביא ראיה לתפישתו (שהאף והחימה היו להשמיד אותו דור)
מאחד הפסוקים הבאים בפרקנו.
מהו הפסוק?
4.
התוכל למצוא סבה לכך למה סופר זה הדבר על תפילת משה גם בעד אהרן במקומנו ולא סופר הדבר בפרשת כי–תשא?
ד.
ט,
כ"ב
ובתבערה ובשטה ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה'.
כ"ג
ושלח
ה'
אתכם
מקדש
ברנע
לאמור:
עלו
ורשו
את
הארץ…
ותמרו
את
פי
ה'
אלקיכם
ולא
האמנתם
לו
ולא
שמעתם
בקולו.
1.
אברבנאל
מקשה:
הספק העשירי הוא באמרו "ובתבערה ובשטה ובקברות התאוה" והוא כי אם היה מספר עונותם בענין העגל, למה לא השלים ספורו ואחר כך יזכור עונות תבערה ומסה וקברות התאוה? והוא לא כן עשה, כי בתוך ספור העגל הכניס וזכר ענין תבערה ומסה וקברות התאוה וחזר אחר כף לספור העגל עצמו!
הספק הוא בחסרו "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמור: עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה'
וגו'";
ויקשה,
למה זכר כאן ענין המרגלים בקצור גדול ובראשי דברים כאלה, בהיות שכבר זכרו באורך ובהרחבה הספור הזה בפ' אלה הדברים!
ישב את שתי קושיותיו.
2.
ראב"ע
ד"ה
ובתבערה:
… וטעם לחבר תבערה עם מסה,
כי היו העם מתאוננים כמו מנסים לשם והזכיר תבערה קודם מסה,
כי במסה לא אירע להם כלום. ויש אומרים כי בא עמלק בעבור אנסו ה' *, ועל כן הזכיר בערת אש ה' בהם וזנוב עמלק ומכת המתאוים – הזכיר בתילה הקשה.
*) רומז כאן לדברים הביאם רש"י בשמות י"ז ח' ד"ה ויבא עמלק:
סמך פרשה זו למקרא זה,
לומר:
תמיד אני ביניהם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים: "היש ה' בקרבנו אם אין?!"
חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים לי ותדעו,
היכן אני.
משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך. היה אותו בן רואה חפץ ואומר: "אבא טול חפץ זה ותן לי" והוא נותן לו.
וכן שנית וכן שלישית. פגעו באדם אחד,
אמר לו אותו הבן: "ראית את אבא?"
אמר לו אביו:
"אינך יודע היכן אני?!" השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.
1.
מה קשה לראב"ע בפסוקנו –
אותו קושי שמקשה אותו אברבנאל ב"ספק העשירי"?
2.
לשם מה מביא הראב"ע כאן את היש אומרים בסבת בוא עמלק,
מה ענינו לפסוקנו?
ספורנו:
ד"ה ובתבערה ובמסה
ואע"פ שראיתם שבהקציפכם את האל יתברך נשברו הלוחות והוצרכתי להתפלל בעדכם בצום ארבעים יום –
חזרתם להקציף בתבערה ובמסה כשבכיתם באזניו לנסות.
מהו הקושי אשר אותו רוצה ספורנו ליישב,
האם הוא אותו קושי העומד לפני הראב"ע אם לא?
ה.
ט,
ז'
…
למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בואכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'.
כ"ז ממרים
הייתם
עם
ה'
מיום
דעתי
אתכם.
לפי
ר'
דוד
הופמן
אין לפרש "ידע"
בפ'
כ"ד בהוראתו בבראשית כ"ט ה' "הידעתם את לבן"
או כבראשית כ"ה פ"ז "ואנכי לא ידעתי"
(או שמואל ה'
נ"ח)
כי אם בהוראת "ידע"
במשלי כ"ז כ"ג:
ידע תדע פני צאנך שיח לבך לעדרים.
הסבר את פירושו ונמקהו!
(שים לב להקבלה בין פ'
ז'
לפ'
כ"ד).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת עקב
ט'
א'-כ"ט י'
א'-י"א
א.
שאלות מבנה וסגנון:
1. מה הקשר בין ט'
א'-ז'
לבין כל הספור הבא אחריו?
ומה פירוש הו"ו שבאה בראשית פסוק ח'?
2.
השוה את ספור שרפת העגל בפרקנו למסופר בפרשת העגל בשמות:
|
דברים ואת חטאתכם אשר עשיתם – ואשרף אותו באש ואוכת אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשלך את עפרו אל נחל היורד מן ההר |
שמות ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל |
התוכל להסביר את סבת השנויים?
(שים לב לכך,
שה"עגל"
המובא בשמות כמושא בא בפסוקנו בתפקיד תחבירי של תמורה בלבד.)
3.
השוה:
בדברים
ט' ט':
בעלותי
ההרה
לקחת
לוחות
האבנים…
ואשב
בהר
ארבעים
יום
לחם
לא
אכלתי
ומים
לא
שתיתי
שמות
כ"ד
י"ב:…
עלה
אלי
ההרה
והיה
שם
ואתנה
לך
את
לוחות
האבן…
י"ח:
ויבא
משה
בתוך
הענן
ויעל
אל
ההר
ויהי
משה
בהר
ארבעים
יום
וארבעים
לילה
והשוה
גם
דברים
ט' י"ח:
ואתנפל
לפני
ה'
בראשונה
ארבעים
יום
וארבעים
לילה
לחם
לא
אכלתי
ומים
לא
שתיתי.
שים לב: אותו דבר המובלט בדברים הבלטה יתירה ("לחם לא אכלתי")
אינו מוזכר בפרקנו בדבריו כלל.
התוכל לתת סבה לכך?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. ט,
י"ח
ד"ה ואתנפל לפני ה' כראשונה:
שנאמר (שמות ל"ב ל') "ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה" באותה עליה נתעכבתי ארבעים יום,
נמצאו כלים בכ"ט באב, שהוא עלה בי"ח בתמוז; בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל ואמר למשה (שמות ל"ד א') "פסול לך שני לוחות", עשה עוד מ'
יום,
נמצאו כלים ביום הכפורים, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה סלחתי כדברך *. לכך הוקבע למחילה ולסליחה…
א.
הסבר מניין לרש"י שאותם ארבעים יום המוזכרים כאן (בפ'
י"ח)
אינם אלה שעלה בהם לקבל את הלוחות השניים?
ב.*
*
למלים
אלה מעיר
ברלינר
(בהוצאתו
של רש"י:
"זכור לאברהם")
הם דברי תנחומא בעצמו ולא דברי הכתוב כקושית רבים.
הסבר מהי "קושית הרבים"
ומהו ישובו של ברלינר?
2. ט'
כ'
ד"ה
ובאהרן
התאנף
ה': לפי ששמע לכם.
מה קשה לו?
ג.
י'
א'
פסל לך שני לוחות… ועשית לך ארון עץ
ב'
– ואכתב
על
הלוחות
את
הדברים
אשר
היו
על
הלוחות
הראשונים
אשר
שברת
ושמתם
בארון.
רמב"ן:
ד"ה
וטעם
ועשית
לך ארון
עץ –
שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד.
והיה הארון הזה כולו עץ,
הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה,
כמנהג כל הארונות.
והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור, ולא אמר כן בלוחות הראשונים,
לפי שהי הגלוי לפניו שישברם.
ר'
אברהם
מנחם
רפ"א
מפורטו: מנחה
בלולה:
ד"ה
ושמתם
בארון: הוא היה לשעה,
שאח"כ הושמו הלוחות בארון שעשה בצלאל.
ד"ה
ושמתם
בארון: כדי שלא יהיו מצויות בידך לשברם.
ר'
חיים
אבן עטר
– אור
החיים.
ד"ה
בעת
ההיא… פסל
לך: לפי שלוחות הראשונים מעשה אלוקים המה ולא מעשה ידי משה. ואחר שנעשה העגל לא היו ראויין ללוחות כאלה, ואמר ה' למשה שיפסול אותם
מדברים
שהם
מתיחסים
אליו, לשלול
המתייחסים
לא–ל
עליון, שהם הראשונים; וגמר אומר "ועשית לך ארון עץ" פירוש:
לצד שהם מעשה ידי אדם צריכין מקום מוכן להנתן בו, מה שלא צוה ה' כן לעשות ארון ללוחות הראשונים,
והטעם כי הם עומדים עדיין בעצמם וללא היו צריכין ארון, לבד מארון שעשה בצלאל.
1.
מה הקושי המשותף לשלושת הפרשנים הנ"ל?
2.
מה ההבדל ביניהם בישוב הקושי הנ"ל?
3.
פרש את דברי בעל האור–החיים המודגשים.
4.*
בעל
אור–החיים
מביא
בהמשך
דבריו ראיה מלשון פסוקנו להוכיח את דעתו בדבר ההבדל בדרגת לוחות ראשונים ושניים.
– מה ההוכחה מלשון הכתוב?
ד.
י,
ג'
ואעש ארון עצי שטים
ר'
אברהם
רפ"א
מפורט: מנחה
בלולה:
ד"ה
ואעש
ארון. נראה לי שלא שינה מצות ה', כי ה' יתברך דבר אליו כיועץ והוא עשה כאומן,
וזה
כי היועצים
יבואו
מתכלית
הענינים
אל ראשיתם
והפועלים
בהיפך.
1.
מה הקושי בפסוקנו שאותו רצה ליישב?
2.
הסבר את דבריו המודגשים בקו.
ה.
י'
ו'
ובני ישראל נסעו מבארות יעקן מוסרה
ראב"ע:
ד"ה
מבארות
בני יעקן
מוסרה –
לפי דעתי כי מ"בארות בני יעקן"
איננו "בני יעקן", גם "מוסרה"
איננו "מוסרות",
רק "קדש"
יקרא "בארות בני יעקן",
ושם מדבר הר ההר "מוסרה"
ורבים כן, הלא תראה הכתוב אמר "מדבר שור" ובפסוק אחר "מדבר איתם".
הרלב"ג:
ד"ה
מבארות
בני יעקן
ומוסרה
– רצונו לומר מבארות בני יעקן וממוסרה
1.
מה קשה לשניהם?
2.
למה יכוון הראב"ע באומרו "ורבים כן"?
מי הם "הרבים"?
3.
מניין לראב"ע שמדבר שור ומדבר איתם אחד הם?
הרכסים
לבקעה:
ד"ה
מבארות
בני יעקן:
מזכיר מסע זה ביחוד מתוך יתר שבעת המסעות, כדי להזכיר לישראל על פי דרכו חסדי המקום בכל לכתם במדבר,
שלא צמאו בחרבות הוליכם, כי בבני יעקן מצאו בארות מים, לכן קראם כאן "בארות בני יעקן"…
1.
מה קשה לו בפסוקנו?
(שים לב:
שני קשיים מתורצים בדבריו)
2.
מה הם שבעה המסעות שעליהם ידבר?
3.
היכן מצינו בפרקנו עוד פסוק שבו מצויה אותה מגמה שמצא אותה בעל הרכסים לבקעה בפסוקנו?
ו.
י'
י'
ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה'
אלי גם בפעם ההיא.
רמב"ן:
ד"ה
ואנכי
עמדתי
בהר: על דעת רבותינו יאמר, שעמד בהר כשעלה שם ושני הלוחות בידו כימים הראשונים של הלוחות הראשונות –
ארבעים יום וארבעים לילה –
וישמע ה' אלי גם בפעם השלישית, כי בר ה'
אל פניו ויקרא ה' ה'
אל רחום וחנון וכו', ובקש ממנו "וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" ונענה ואמר: "קום לך למסע לפני העם ויבואו ויירשו את הארץ".
וזהו (שמות ל"ד י') "וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה'
כי נורא הוא אשר אני עושה עמך".
הרמב"ן מדבר כאן על שמיעת ה'
לתפילת משה בפעם השלישית,
לאילו שתי פעמים ראשונות יכוון הרמב"ן ועל מה התפלל משה בכל אחת מהן?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
פרשת עקב
ט'
ז'-כ"ט י'
א'-י'
לגיון זה הוא המשכו של גליון עקב תשכ"ט
א.
שאלת מבנה
אחד
מחכמי
אומות
העולם
(לופינק)
העוסק הרבה במבנה ספר דברים קובע שהקטע בו עוסק גליוננו מתחלק לחמישה חלקים עיקריים:
1
– ט'
ז'-ח'
מבוא
2
– ט'
ט'-י'
3
– ט'
י"א–י"ז
4
– ט'
י"ח–כ"א (כ"ג–כ"ד)
5
– ט'
כ"ה
–
י'
ה'
1.
התוכל להסביר מה ההגיון בחלוקה זו?
2. מה ראה החוקר הנ"ל לראות בפסוקים כ"ג–כ"ד מעין פיסקה שאינה שייכת לעניננו, שנשתרבבה הנה?
3.**
התוכל להסביר מה היא שייכותם של אותם שני הפסוקים לעניננו וכיצד יש להסביר את מקומם?
ב.
מדברי המדרשים
השוה:
שמות
ל"ב
ט"ו: ויפן
וירד
משה
מן
ההר
ושני
לוחות
העדות
בידו.
דברים
ט'
ט"ו: ואפן
וארד
מן
ההר
וההר
בוער
באש
ושני
לוחות
הברית
על
שתי
ידי.
דברים
ט'
י"ז: ואתפש
בשני
הלוחות
ואשליכם
מעל
שתי
ידי…
דברים
י'
ג': ואעש
ארון
עצי
שטים
ואפסול
שני
לוחות
אבנים
כראשונים
ואעל
ההרה
ושני
הלוחות
בידי.
תנחומא
כי–תשא
כ"ו:
כשעשו ישראל אותו מעשה וירד משה מן ההר וקרב אל המחנה וראה את העגל שעשו,
– בשעה שנתן לו הקב"ה את הלוחות היו סובלין את עצמם.
כיון שירד וקרב אל המחנה וראה העגל,
פרח אות הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה, מיד (שמות ל"ב י"ח)
"ויחר אף משה וישלך מידיו"…
פרקי
דר' אליעזר
פרק מ"ה:
לקח משה את הלוחות והיה יורד והיו הכתובים סובלין את עצמן ואת משה עמן. וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל,
ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות ונמצאו כבדין על ידי משה, ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות והשליכן מידיו ונשתברו…
תנחומא
עקב י"א:
על מה שברן?
על שפרח הכתב מעליהם, לפיכך שברן. משל למה הדבר דומה? לדואר (=ציר נושא אגרות)
שהיה מהלך ופרוזוגייא (=כתב המלך ודתיו)
בידו להכניסם במדינה.
ועבר בתוך הנהר ונפלו הכתבים לתוך המים ונמוחו האותיות.
מה עשה אותו הדואר? קרען,
שנאמר (ט'
ט"ז)
"וארא והנה חטאתם לה' אלוקיכם".
מה ראה? ראה האותיות שפרחו ואף הוא שברן!
מדרש
הגדול
כי–תשא:
אמר ר' מאיר:
כיון שראה משה מה שעשו ישראל, מיד חבים בלוחות וראה שפרח הכתב מהן והשליכן לארץ.
משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה בידו נר וכבה.
כיון שראה שכבה הנר, אמר:
"וזה למה בידי?1"
מיד השליכו מידו.
כך כיון שעשו ישראל אותו מעשה, פרח הכתב מן הלוחות. אמר משה: "אלו למה לי?!"
מיד "ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות".
1.
אילו מארבעת המדרשים מיישבים את חילופי לשון יחיד ולשון רבים בארבעת הפסוקים העומדים בראש שאלתנו?
2.**
מה המסומל בפריחת האותיות וכובד ידו של משה במדרש תנחומא כי תשא ובפרקי דר'
אליעזר?
3.
מה ההבדל בין מדרש תנחומא כי תשא ופרקי דר'
אליעזר מצד אחד ובין תנחומא עקב ומדרש הגדול מצד שני בתפישתם את שבירת הלוחות?
4.
התוכל להסביר על פי אחד (או אחדים)
מן המדרשים הנ"ל את השוני בכינויים שבין כנויי הלוחות בפסוקים הבאים:
יא.
ויהי
מקץ
ארבעים
יום
וארבעים
לילה
נתן
ה'
אלי
את
שני
לוחות
האבנים
לוחות
הברית.
י"ג.
ואתפש
בשני
הלוחות
ואשליכם…
ג.
ט,
י':
ויתן ה'
אלי את שני לוחות האבנים…
ט'
י"א: ויהי
מקץ
ארבעים
יום
וארבעים
לילה
נתן
ה'
אלי
את
שני
לוחות
האבנים
לוחות
הברית.
אברבנאל
מקשה:
הספק השמיני באמרו (י"א)
"ויהי מקץ ארבעים יום… נתן ה' אלי את שני לוחות האבנים…"
והנה הפסוק הזה כפול בלי ספק, כי הנה למעלה אמר (י')
"ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים…"
ולמה אחר כך חזר לומר שנית "ויהי מקץ ארבעים…
נתן ה' אלי"?
ונתנו
לשאלתו
זו תשובות
שונות.
והנה
אחת
לפניך:
הכתב
והקבלה
– מיישב:
ונראה לי שאין שתי הנתינות הללו שוות בהוראתן: השניה היא גשמית – דבר הניתן מיד ליד, וזה היה מקץ מ' יום,
נתן למשה הלוחות;
ונתינה ראשונה היא רוחנית, היא הלימוד, כי המלמד את רעהו חברו דבר מן המושכלות, שלא היה ביכולתו לעמוד עליו מדעתו, הנה המלמד הוא נותן ומשפיע ולזה נקראת התורה בשם "לקח"
(דברים ל"ב):
"יערף כמטר לקחי"
– "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". הנה אחר שאמר "ואשב בהר מ'
יום ומ' לילה",
בא כאן להודיע,
מה היה תכלית המכוון בישיבתו בהר זמן זה, ואמר:
"ויתן ה' אלי את שני לוחות…", כלומר בהמשך זמן זה היה הקב"ה מלמדני המכוון האמתי במכתב שעל הלוחות,
כי בעשרת הדברים האלה כלולים כל תרי"ג מצוות, וזה היה משה לומד מפי הגבורה כל ארבעים יום,
וזה שאמרו (שמות רבה מ"ו)
"לחם לא אכל"
– אבל מלחמה של תורה אכל,
"ומים לא שתה"
– אבל מימה של תורה שתה…
1.
ר'
דוד
הופמן
מיישב
את קושית
אברבנאל
הנ"ל
בישוב אחר,
על פי מה שפירש:
הראב"ע
שמות י"ב
נ"א
ויהי
בעצם –
לפי דעתי זה הפסוק דבק עם הפסוק הבא אחריו שדבר השם למשה לקדש הבכורים. ובחצי הלילה היתה מכת בכורים.
ובצאת ישראל ביום צוה השם מיד לקדש בכורי ישראל ובכורי בהמתם:
כיצד?
2.
התוכל ליישב על פי דברי בעל הכתב והקבלה למה נקראו הלוחות בפסוק י"א "שני לוחות האבנים לוחות הברית"
ואלו בפסוק י'
נקראו סתם "שני לוחות האבנים"?
ד.
ט,
כ"ו.
אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך
אשר
הוצאת
ממצרים
ביד
החזקה.
כ"ט. והם
עמך
ונחלתך
אשר
הוצאת
בכוחך
הגדול…
העמק
דבר:
כ"ט
ד"ה
והם עמך
ונחלתך
לא זהו טענה ראשונה (כ"ו)
"אל תשחת עמך ונחלתך".
*
הסבר,
במה שונה טענת פסוק כ"ט מטענתו בפסוק כ"ו?
ה.
ט,
כ"ח.
פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם:
מבלי יכולת ה'
להביאם אל הארץ אשר דבר להם
ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר
הסבר למה נאמר אצל ההבאה "מבלי יכולת"
ואלו אצל ההוצאה נאמר "משנאתו"?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ל]
עקב
הקושי הגדול בפרשיות דברים–ואתחנן–עקב כפי שכבר ראינו בגליון הקודם הוא להבין את הקשר שבין הדברים.
זכרונות העבר המועלים בדברי תוכחתו של משה אינם מובאים בסדר הסטורי אלא בדרך אסוציאטיבית,
או כהדגמה או כזרוז או כראיה לדברי תוכחתו,
(יושם לב לכך,
כיצד חוזר ונשנה בדבריו כפעם בפעם זכר חטאו וענשו של משה ומדי פעם בקשר אחר ולמטרה אחרת:
א'
ל"ז;
ג'
כ"ו–כ"ז;
ד'
כ"א–כ"ב).
נביא בזה את דברי ר'
דוד הופמן הנותן לנו סקירה על פרק ט'
א'-י"א כ"ה ובאר את הקשר בין הענינים:
החלק השלישי מתחיל כמו החלק הראשון ב"שמע ישרלא" וגם הוא כמו הראשון כולל חמשיה, אשר כל אחת מהן היא פרשה פתוחה או סתומה,
חוץ מן הראשונה הנכתבת בתורה בצורת שתי פרשיות, כנראה מפני אריכות הסיפור ההיסטורי אשר בה.
הנאום ההסטורי הזה מתחיל בפסוק ט' ז'
ומגיע עד י'
י"א שהוא סיום הפרק הראשון.
גם הפרק השני המרבה לזרז על אהבת ה' ויראת ה' הוא ארוך למדי,
אבל בכל זאת אינו נכתב בתורה אלא בפרשה אחת.
החמשיה הזאת הכלולה בפרשה זו היא:
ט'
א'
– י'
י"א
י'
י"ב
–
י"א
ט'
י"א
ג'
– י"א
י"ב
י"א
י"ג
–
י"א
כ"א
י"א
כ"ב
–
י"א
כ"ה
לפני גשת הלומדים לגליוננו ראוי לסקור את החלק הזה של פרשתנו ולהבין את הקשרים ואת המעברים שבין החלקים השונים ומתוך כך גם תתישב פליאת האלשיך המובאת –
בשאלה א'.
נביא בזה גם את דברי אלשיך עצמו המסביר את הקשרים שבין הפסוקים:
אלשיך:
ושמא תאמרו, כי מה ראיתי בכם לומר כי אין לבטח בצדקתכם,
הלא הוא כי (פ'
ז')
"זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוקיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בואכם עד המקום הזה".
ואל תאמרו, כי זה היה לדור אשר לפניכם אשר במדבר הזה תמו, אך לא אליכם,
כי קטנים יצאתם ממצרים ולא אחד בכם שהגיע לעשרים בזמן המרגלים,
כי הוא מה שהקצפת את ה', היה מאז עד בואכם עד המקום הזה שהיא ארבעים שנה אחר ענין המרגלים,
ורוב שבכם קרובים לששים שנה,
וכמה זמן יש שהגעתם לעשרים,
ומאז גם כן לא חסרו מכם דברי עונות, באופן שאין לבטוח בעצמכם.
ושמא תאמר, כי הם (=דור יוצאי מצרים)
לא הגיעו לגדר כשרון שיש לנו עתה (=הדור השני ליוצאי מצרים), אך אנו הגענו לגדר הלז לא נירא שנשוב ונקלקל – לזה אמר (פ'
ח')
"ובחורב הקצפתם את ה'", לומר:
האם אפשר להגיע אל גדר כשרון וצדקות כאשר הגעתם בחורב לדבר עם ה'
פנים בפנים קרובים ודבקים בה',
ועם כל זה "הקצפתם את ה'"
עד גדר "ויתאנף ה' בכם להשמיד", ואם כן –
מה לכם עוד לדבר.
אך כפי שיראה מן הגליון,
החוקר
לופינק*
מחלק באופן אחר.
אשר לשאלה א3
כדאי להביא את שתי תשובותיו של:
אברבנאל:
והנה אמרו אחרי זה (פ'
כ"ב)
"ובתבערה ובמסה…" כאומר אליהם: אם תפקפקו בדבר באמרכם שאהרן גרם לכם את העון ולא היה מאתכם, הנה לכם לעד ולראיה שאתם הייתם מתאוננים,
וראשונה לזה במסה,
שהייתם מנסים היש ה' בקרבם אם אין,
וכן בקברות התאוה,
בכל המקומות האלה ייתם מקציפים את ה'
ולא עוד כי גם בשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמור: "עלו ורשו את הארץ אשר נתן ה'
לכם"
ותמרו את פי ה' ולא האמנתם בו לא שמעתם בקולו וקבעתם לכם בכיה לדורות –
האם אהרן גרם לכם כל זה?? אם כן מזה יראה שאתם בעצמכם מבלי כל מסית ממרים הייתם עם ה',
ואין ראוי לתלות הקלקלה כי אם המקולקל!
ואפשר שכר להם עונותיהם במסה ובתבערה ובשאר מקומות, להגיד טעם כל מה שראו שעשה להם בעון העגל,
לא לקחו מוסר,
אבל מיד הוסיפו לחטוא בכל אותם מקומות אשר זכר.
למדרשים המובאים בשאלה ב יש לשים לב לשתי הגישות המנוגדות המצויות במקורותינו:
אחת הרואה את שבירת הלוחות כמעשה בלתי מכוון מאת משה אלא כמקרה שקרה למשה מאפיסת כוחותיו למראה אשר ראה ומכבד הלוחות אשר אותיותיהן פרחו;
והשניה הרואה את שבירת הלוחות כמכוון ממשה לאחת מסבות שונות הנתנות במדרשים ובמפרשים (ועיין גליון כי–תשא תש"ך).
לענין האותיות הפורחות וכבד הלוחות אמר
רבינו
בחיי על
התורה:
וזהו שדרשו חז"ל שנפלו הלוחות מידו מתוך הכובד וכו',
וכן האדם: כל זמן שהנפש בתוכו והוא בחיים אין כובדו כל כך כמו שהוא אחר מותו שיצאה הנפש ממנו.
והמעונין ימצא חומר רב למדרשים אלה ב"תורת שלמה"
כרך כ"א עמ'
ק"ל בהערות.
*)
Lohfink N.: Des Hrphgehor.Pu Dto 5-11