גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שנייה [תש"ג]
פרשת תזריע
פרק יב
א.
פסוק ב:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל לֵאמר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּותָהּ תִּטְמָא:
רש"י:
פרק
יב פסוק
ב
אשה
כי תזריע.
(ויקרא רבה) אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף.
שפתי
חכמים
פרק יב
אות א:
ואם תאמר, והתם גופא מאי טעמא יצירתן של בהמה וחיה קודם ליצירתו של אדם? כבר תירצו בגמרא (סנהדרין לח, א)
מפני מה נברא אדם בערב שבת? כדי שלא יהו אומרים: שותף היה להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.
דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך.
דבר אחר: כדי שיכנס למצווה מיד.
1. מה קשה לרש"י?
2. מה מקשה בעל שפתי חכמים על דברי רש"י?
3. מה ההבדל העקרוני בין שלוש תשובותיו של בעל שפתי חכמים?
ב.
רש"י פרק יב פסוק ב
כימי
נידת
דוותה
תטמא. כסדר כל טומאה האמורה בנידה.
שד"ל
פרק יב
פסוק ב
כימי
נידת
דוותה
תטמא. תהיה טמאה כחומר טומאה בימי נידתה.
כימי.
כמו כבימי.
1. מה קשה לרש"י?
2. האם מסכים שד"ל לדברי רש"י ומה מכריחו לבאר כן?
ג.
פסוקים ב – ו:
פסוק
ב:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל לֵאמר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּותָהּ תִּטְמָא:
פסוק
ג:
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַר עָרְלָתוֹ:
פסוק
ד:
וּשְׁלשִׁים יוֹם וּשְׁלשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קדֶשׁ לא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לא תָבא עַד מְלאת יְמֵי טָהֳרָהּ:
פסוק ה:
וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:
פסוק
ו:
וּבִמְלאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׁ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד אֶל הַכּהֵן:
1.
מדוע משתמש הכתוב בפסוקים ב,
ה בביטויים זכר – נקבה ובפסוק ו קוראם בן – בת? 2. התוכל לתת סיבה לשינוי זה?
ד.
רש"ר הירש
הרב הירש מוצא בפרשתנו פסוק המעיד על כך כי התורה נאמרה בפרטיה בעל פה לפני שנכתבה.
1. מהו הפסוק שיש בו רמז לכך?
ה.
פסוק ו:
וּבִמְלאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׁ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד אֶל הַכּהֵן:
ראב"ע:
בן
שנתו. לולי הקבלה מי היה מפרש לנו בן שנתו? אם הוא בן שנה תמימה לא יותר או פחות או תוספות.
ויש אומרים שטעם הכבש לעולה שמא עלתה שום מחשבה על רוחה בשעת לידתה מרוב הצער.
חטאת שמא דברה בפיה.
רש"י
שמות פרק
יב פסוק
ה
בן
שנה. כל שנתו קרוי בן שנה כלומר שנולד בשנה זו.
אבן
עזרא
שמות פרק
יב פסוק
ה
אמר ר' ישועה:
כי יש הפרש בין "בן שנה" ובין "בן שנתו". כי "בן שנה" עלתה לו שנה,
ו"בן שנתו" כמשמעו.
והנה בקרבן הנשיאים [במדבר ז, טו]
"כבש אחד בן שנתו". ובאחרונה כתוב [במדבר ז, פז]
"כבשים בני שנה".
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כג
פסוק יא
ממחרת
השבת. …והטעם שתתנו כבש בן שנתו כדי שתהיו נרצים. והמכחישים אמרו: כי בן שנה איננו כבן שנתו, כי בן שנתו עוד אין לו שנה,
ובן שנה שיש לו שנה תמימה. והנה לא קראו בחנוכת המזבח [במדבר ז, טו]
"כבש אחד בן שנתו לעולה",
ובפרשה אחרונה [במדבר ז, פז]
"כבשים בני שנה שנים עשר".
1. מה קשה לו?
2. מה פירוש "הקבלה?
3. מי הם "המכחישים"?
ו.
מדרש רבה פרשת תזריע:
[איוב לו, ג]
"אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק"… הלשון הזה משמש לשון שירה.
שהבריות ישנין על מיטותיהן והקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומגדל צמחים ומנגבן ומעריך שולחן לפני כל אחד ואחד.
ר'
לוי אמר: בנוהג שבעולם מפקיד אדם אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרה של זהב בפרהסיה, אינו מחזיק לו טובה? כך הקדוש ברוך הוא: מפקידין לו הבריות טיפה לכלוכית בחשאי, והקדוש ברוך הוא מחזיר להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיה,
ואין זה שבח?
הוי "אשא דעי למרחוק,
ולפועלי אתן צדק".
תנחומא
פרשת
תזריע:
[ב]
"ואין צור כאלוקינו"
[שמואל א', ב,
ב]
– אין צייר באלוקינו.
מלך בשר ודם צר צורה על הכותל,
אינו יכול ליצור בה רוח ונשמה. והקדוש ברוך הוא צר צורה בתוך צורה,
כלומר,
יצר את העובר במעי אמו ונותן בתוכו רוח ונשמה… אדם צר צורה, הוא מדבר וצורתו אינה מדברת,
והאדם עומד ומשבח את צורתו.
אבל הקדוש ברוך הוא צר את האדם,
והאדם עומד ומשבח להקדוש ברוך הוא. בשר ודם מבקש לצור צורה – כמה סמנין הוא נותן עד שלא צר אותה צורה, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא צר את האדם בתוך טיפה אחת.
בוא וראה הטווס הזה שלוש מאות ששים וששה מיני מיני צבעונין יש בו.
ומהיכן הוא נוצר?
מתוך טיפה של לובן נוצר… הוי אומר:
אין צור כאלוקינו.
בשר ודם צר צורה, אבל צורתו אינה עושה צורה אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן,
אלא צר צורה וצורתו עושה צורה…
[ג]
אמרו רבותינו זכרונם לברכה: מעשה ניסים עשה הקדוש ברוך הוא עם האדם הזה,
אדם שהוא נתון באמבטי יום אחד, נפשו מצירה עליו.
והתינוק הזה נתון במעי אמו תשעה חודשים ואין נפשו קניטה עליו.
למה?
שהקדוש ברוך הוא עושה עמו מעשה ניסים.
ועל זה אמר איוב: [לו,
ג]
"אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק".
1. מהי מגמת כל המדרשים הללו ומה עורר את חז"ל לאומרם בקשר לפרשתנו?
ז.
פינה לשונית דקדוקית – רק לחובבים.
1.
אבן
עזרא פרק
יב פסוק
ג
ימול.
מבנין נפעל כמו [תהלים קא, ז]
"לא יכון", ויהיה מגזרת [יהושע ה, ה]
"מולים היו". ויתכן להיותו חסר נו"ן מגזרת [בראשית יז, א]
"ונמלתם",
כמו [במדבר ל, ג]
"איש כי ידור נדר". ויחסר המל כמו אביו או בית דין.
מה הוא שורש המילה "ימול"
ומה בניינה כאן?
2.
רש"י
פרק יב
פסוק ז:
והקריבו.
(זבחים יט, ב)
לימדך שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם, ואי זה הוא?
זה חטאת, שנאמר:
[פסוק ח] "וכיפר עליה הכהן וטהרה" מי שהוא בא לכפר, בו הטהרה תלויה.
מה קשה לו?
3.
שד"ל
פרק יב
פסוק ז:
והקריבו.
הכינוי חוזר למילת קרבן שהיא
בכוח
פועל
הקריב.
באר את המילים המודגשות והמסומנות בקו.
להבנת דבריו היעזר בראב"ע
שמות א,
י:
לו.
בעבורו,
כמו [בראשית כ, יג]
"אמרי לי". דע,
כי כל הפעלים עוברים או עתידים שם הפועל בכוחם.
פירוש שם דבר הנגזר מן הפועל שהוא חסר הוא נשמע מכוח הפעלים, כמו [במדבר כג, יא]
"והנה ברכת ברך".
[במדבר כג, כ]
"וברך ולא אשיבנה".
והטעם,
וברך ברכה. וככה [משלי טז, כב]
"וברוב יועצים תקום".
והשלם:
יועצים עצה תקום.
וככה [שמות א, י]
"כי תקראנה קורות מלחמה".
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית [תש"ז]
תזריע – מצורע
פרק יב
א.
טעם קרבן היולדת:
ספר
החינוך
מצווה
קסז:
משורשי המצווה, כדי שתתעורר מתוך הפעולה לתת הודאה לאל ברוך הוא,
שהצילה מחבלי יולדה שהוא דבר נס.
רש"ר
הירש [תרגום מגרמנית]:
"כי
תזריע" – זרע הוא גרגיר ההפראה של הצמח. בבראשית א, יא:
"עשב מזריע זרע",
היינו פעולת הצמח לפריה ורבייה למינו. בהשאלה לבני אדם,
"זרע"
הוא הביטוי הרגיל לסמן את הצאצאים ויוצאי ירכיהם המקיימים את המין האנושי. מתוך שבחרה התורה בביטוי "תזריע"
הנמצא רק בפרשת בראשית במשמעות פעולה לקיום מין הצומח,
אנו למדים שגם פעולת האם בהתהוות העובר משתקפת רק כתהליך פיסיולוגי גרידא ומתוך המילה האחת הזאת יתברך מושג "הטומאה"
שעליו ידובר כאן.
התפקיד הנשגב והנאצל ביותר, שכל עתיד המין האנושי מושתת עליו ואשר סגולת האישה מוצאת בו את יעודה ותכליתה –
כל עמל גוף האם ועבודתו לשם האדם המתהווה בה – כולו אינו אלא תהליך פיסי–טבעי בלבד. האדם מתרקם, מתהווה וגדל כצמח,
והשם המרומם והנעלה שבלשון בני אדם, השם "אם"
– הוא הוא המזכיר לנו גם את התהליך הפיסי–גשמי,
שאינו על פי בחירה –
של התהוותו של ילוד האישה.
יותר מבכל מקום אחר מוטל כאן על תורת הבחירה החופשית–מוסרית של האדם בעל הדעת והבחירה להרים את ניסה.
ובייחוד שומה על האם –
מתוך הרושם החי של שעבודה לסבלות הצירים והחבלים שהטילו עליה חוקי טבע פיסיים בעת מילוי יעודה הנשגב ביותר עלי אדמות –
שומה עליה לחדש בקרבה את התודעה של רום מעלתה המוסרית, ורק אחרי עבור לגמרי הרושם החושני הזה,
מותר לה לגשת מחדש אל הקודש של מילוי חובותיה בגיל וברעדה,
אחרי הביאה קרבנה לרגלי שובה להתמכר בלב שלם לתפקידה המוסרי העליון של אישה ואם.
1.
מהו הקושי בקרבן היולדת שאותו משתדל הרב הירש לתרץ?
2.
הסבר את הטעם הניתן על ידי הרב הירש!
3.
הידועות לך עוד מצוות הניתנות להתבאר בדרך זו שבחר בה הרב הירש כאן?
4.
מהי חולשתו של טעם ספר החינוך?
ב.
פסוק ו:
ובמלאת ימי טהרה…
תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת.
1.
התוכל למצוא טעם לדבר, למה מביאה היולדת קרבן עוף?
[וכמו כן זב וזבה עיין פרק טו פסוק יד ופסוק כט].
2. ר'
דוד הופמן מוצא טעם לדבר על פי תהילים פרק פד פסוקים ג,ד,ה!
ג.
שאלות סגנון:
השווה:
פסוק ב:
וילדה
זכר…
פסוק
ה:
ואם
נקבה
תלד
פסוק
ו:
ובמלאת
ימי
טהרה
לבן
או
לבת.
1. מהי סיבת השינוי בבחירת הביטויים:
זכר,
נקבה – בן,
בת?
2.
פסוק
ו:
ובמלאת ימי טהרה…
תביא…
ובן יונה או תור.
מלבי"ם:
בכל מקום כתוב תורים קודם בני יונה [עיין ויקרא ה,
ז]
לבד מפה שהקדים בן יונה לתור.
נסה למצוא את הסיבה!
ד.
פסוק ג:
וביום השמיני ימול.
ספרא:
"ביום השמיני" – יכול בין ביום בין בלילה?
תלמוד לומר: "ביום"
– ולא בלילה.
שם
עולם [בביאורו לדברי הספרא]:
לכאורה "ביום"
משמעו מכריע –
ביום דווקא ולא בלילה, אבל זה אינו [=אינו ככה], כי שם "יום"
לפעמים מורה זמן היות השמש על הארץ,
אבל לפעמים מורה גם כן היום והלילה יחד, היינו מעת לעת עשרים וארבע שעות. [כמו ויקרא ז,
טו].
אם כן משמעות המילה "ביום"
אינו מכריע כלל,
ביום דווקא, כי אפשר יום כאן הוא ממין ההוראה השנייה ולפי זה תהא המילה כשרה כל היום השמיני בין ביום בין בלילה?
הסבר מהיכן בפסוקנו למדו חז"ל ששימוש "יום"
כאן הוא בהוראתו הראשונה דווקא ושאין מילה כשרה בלילה!
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית [תשי"א]
תזריע
פרק יב
א.
מדברי המדרש:
ויקרא
רבה תזריע
יד:
ר'
לוי אמר: בנוהג שבעולם, מפקיד אדם אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב בפרהסיא, אינו מחזיק לו טובה? כך הקדוש ברוך הוא: מפקידין לו הבריות טיפה לכלוכית בחשאי והקדוש ברוך הוא מחזיר להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיא,
ואין זה שבח?
הוי [איוב לו, ג]
"אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק!"…
ר'
לוי אומר אוחרי [= מדרש אחר]: בנוהג שבעולם, אדם חבוש בבית האסורין, ואין כל בריה משגחת עליו,
בא אחד והתירו והוציאו משם,
אינו מחזיק לו טובה? כך הוולד: שרוי במעי אמו ובא הקדוש ברוך הוא והתירו והוציאו משם –
אין זה שבח?…
ר'
אבא בר כהנא אמר: בנוהג שבעולם, בהמה זו מהלכת רבוצה והוולד נתון בתוך מעיה כמין שק, והאישה הזו מהלכת זקופה, והוולד נתון בתוך מעיה והקדוש ברוך הוא משמרו שלא יפול וימות,
הוי [איוב י, יב]:
"חיים וחסד עשית עמדי".
תנחומא
תזריע
ג:
אמרו רבותינו זכרונם לברכה: מעשה ניסים עשה הקדוש ברוך הוא עם האדם הזה,
אדם שהוא נתון באמבטי יום אחד, נפשו מצירה עליו.
והתינוק הזה נתון במעי אמו תשעה חודשים ואין נפשו קניטה עליו.
למה?
שהקדוש ברוך הוא עושה עמו מעשה ניסים.
ועל זה אמר איוב: [לו,
ג]
"אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק".
קונטרס
אחרון
ממדרש
ילמדנו
[בית
המדרש
ליעלינעק
חלק ו]:
[ויקרא יב, ב]
"אשה כי תזריע",
זהו שאמר הכתוב [איוב יד, א]:
"אדם ילוד אשה",
אדם רואה עמוד נאה ואומר:
"מה נאה עמוד זה ומה משובח" וחברו אומר לו:
"על העמוד אתה תמוה אילו ראית המחצב שנחצב ממנו – היאך היית תמוה!!"
וכן אדם רואה קורה גדולה ותמוה, וחברו אומר לו:
אילו ראית אילן שממנו לוקחה – היאך היית תמוה!!
ואם ראה אדם נאה ומשובח וקווצותיו תלתלים הוא משבחו,
חברו אומר לו:
"לזה אתה משבח?
אילו ראית מאיזו טומאה וסירוח [= דבר מאוס, סחי]
יצא,
לא היית יכול להסתכל בו.
נמצא האבן והעץ יפים מן האדם. שכן עקביא בן מהללאל אומר:
[אבות פרק ג משנה א]:
הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע,
מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת? מטיפה סרוחה…
1.
מה ראו חז"ל לדרש דרשותיהם אלה בקשר לפרשתנו דווקא?
2.
מה ההבדל בין מגמת דרשות ויקרא רבה ותנחומא לבין דרשת ה"ילמדנו"?
3.
מה הקושי בפסוק ב בפרקנו המתורץ על ידי המדרש האחרון?
ב.
טעם קרבן היולדת
ספר
החינוך
מצווה
קסז:
משורשי המצווה כדי שתתעורר מתוך הפעולה לתת הוראה לאל ברוך הוא,
שהצילה מחבלי יולדת שהוא דבר נס.
רש"ר
הירש
[תרגום
מגרמנית]:
"כי תזריע" – זרע הוא גרגיר ההפראה של הצמח. בבראשית א, יא:
"עשב מזריע זרע",
היינו פעולת הצמח לפריה ורבייה למינו. בהשאלה לבני אדם,
"זרע"
הוא הביטוי הרגיל לסמן את הצאצאים ויוצאי ירכיהם המקיימים את המין האנושי. מתוך שבחרה התורה בביטוי "תזריע"
הנמצא רק בפרשת בראשית במשמעות פעולה לקיום מין הצומח,
אנו למדים שגם פעולת האם בהתהוות העובר משתקפת רק כתהליך פיסיולוגי גרידא ומתוך המילה האחת הזאת יתברך מושג "הטומאה"
שעליו ידובר כאן.
התפקיד הנשגב והנאצל ביותר, שכל עתיד המין האנושי מושתת עליו ואשר סגולת האישה מוצאת בו את יעודה ותכליתה –
כל עמל גוף האם ועבודתו לשם האדם המתהווה בה – כולו אינו אלא תהליך פיסי–טבעי בלבד. האדם מתרקם, מתהווה וגדל כצמח,
והשם המרומם והנעלה שבלשון בני אדם, השם "אם"
– הוא הוא המזכיר לנו גם את התהליך הפיסי–גשמי,
שאינו על פי בחירה –
של התהוותו של ילוד האישה.
יותר מבכל מקום אחר מוטל כאן על תורת הבחירה החופשית–מוסרית של האדם בעל הדעת והבחירה להרים את ניסה.
ובייחוד שומה על האם –
מתוך הרושם החי של שעבודה לסבלות הצירים והחבלים שהטילו עליה חוקי טבע פיסיים בעת מילוי יעודה הנשגב ביותר עלי אדמות –
שומה עליה לחדש בקרבה את התודעה של רום מעלתה המוסרית, ורק אחרי עבור לגמרי הרושם החושני הזה,
מותר לה לגשת מחדש אל הקודש של מילוי חובותיה בגיל וברעדה,
אחרי הביאה קרבנה לרגלי שובה להתמכר בלב שלם לתפקידה המוסרי העליון של אשה ואם.
1.
מהו הקושי בקרבן היולדת שאותו משתדל הירש לתרץ?
2.
הסבר את הטעם הניתן על ידי הירש!
3.
הידועות לך עוד מצוות הניתנות להתבאר בדרך זו שבחר בה הירש כאן?
4.
מהי חולשתו של טעם ספר החינוך?
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת החמש–עשרה [תשט"ז]
תזריע – וביום השמיני ימול
פרק יב פסוק ג
א.
בטעם מצוות מילה נאמרו דעות שונות והנה אחדות מהן:
רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ג
פרק מט:
ויש במילה עוד עניין אחד,
צריך מאד, והוא שיהיה לאנשי זאת האמונה כולם, רצוני לומר: מאמיני ייחוד השם,
אות אחד גשמי שיקבצם; ולא יוכל מי שאינו מהם לומר, שהוא מהם – והוא נכרי.
כי פעמים יעשה האדם כן,
כדי להגיע אל תועלת או כדי להתנכל אל אנשי זה הדת.
אך זה הפועל – כלומר המילה – לא יעשהו אדם בו או בבניו רק מתוך אמונה אמיתית,
כי אין זה שרט בשוק או כוויה בזרוע – אבל עניין שיהיה קשה מאד מאד.
וידוע גם כן רוב האהבה והעזר הנמצא באנשים שהם כולם בסימן אחד, ושהוא על צורת ברית, וכן זאת המילה היא ברית אשר כרת אברהם אבינו על אמונת ייחוד השם,
וכן כל מי שיימול, יכנס בברית אברהם להאמין הייחוד [בראשית יז, ז]
"להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך".
[ולזה הטעם כתב בעל עקדת
יצחק:
התועלת השני… אשר יהיה להם [לכל בני ברית]
בו אות ורושם נפלא בכללם להתקשר כולם בקשר אהבה נוספת על כל זולתם,
בו ייעזרו זה מזה, לכל צרכי חייהם,
אשר זהו הטוב וההכרחי לאדם בכל כיתותיהם… והנה לפי שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ולהרבות להם תורה ומצוות אשר לקיומן צריכים מאד להיעזר אלו מאלו נוסף על יתר העניינים,
היה מהחכמה האלוקית לסקרם כולם בסקרא אחת [=לסמנם בצבע אחד,
כגון "חוט הסיקרא" – פס בצבע בהיר שהיה מקיף את המזבח]
בסיקרא אחת אלוקית,
תהיה סיבה עצומה להוסיף האהבה ולתווך השלום ביניהם, להיות [להם]
לב אחד, לקרוא כולם בשם אלוקים אשר הוא בעל בריתם ונושאים חותמו, וישמרו ברית שלום זה לזה ולא יבגדו זה בזה,
כמו שאמר הנביא [מלאכי ב, י]
"הלוא אב אחד לכולנו… מדוע נבגד איש באחיו?" והיות הדמיון והיחס מהווה אהבה וכל שכן שומרה. …ומזה העניין כבר דיבר הרב המורה בפרק מט מהשלישי [ממאמר ג], אלא שהוספנו על דבריו].
וזה גם כן עניין חזק כראשון [כטעם שהביא הרמב"ם לפני כן ולא הועתק בגיליון] בטעם המילה, ואפשר שהוא יותר חזק מן הראשון, ושלמות זאת התורה וקיומה לא תושלם כי אם במילה.
ויש בהיותה בימי הקטנות שלוש חכמות:
הראשונה,
שאילו הונח הקטן עד שיגדל אפשר שלא היה עושה.
והשנייה,
שלא יכאב בכאב הגדול לרכות עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד וירעד מן העניין שידמה היותו קודם היותו.
והשלישית,
שהקטן יבוזו לו יולדיו בעת לידתו שעדיין לא התחזקה הצורה הדמיונית המביאה לאהוב אותו יולדיו,
כי הצורה הדמיונית נוספת תמיד בראיה והיא גדלה עד גדולתו… – כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לידתו כאהבתם אותו והוא בן שנה,
ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש.
ואילו הונח שנתיים ושלוש היה מביא לבטל המילה, לחמלת האב ואהבתו אותו. אבל סמוך ללידתו הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד וכל שכן אצל האב אשר הוא מצווה בזכות המצווה.
רמב"ן
בראשית
יז, ט:
ואתה
את בריתי
תשמור. ואמרו בטעם המילה,
ששם זיכרון באבר התאווה רב המהומה והחטא,
לבל ישתמשו בו רק במצווה ובמותר.
ספורנו
בראשית
יז, יא:
לאות
ברית. זיכרון תמידי ללכת בדרכיו,בהיותו כחותם האדון בעבדו.
ספורנו
בראשית
יז, יג:
בבשרכם.
… וזה כי בהיות אות הברית בזה האיבר המסבב נצחיות המין, יורה על הנצחיות המכוון בברית,
ובהיותו איבר התולדה יורה האות אשר בו,
על המשך הברית על הבנים.
עקדת
יצחק שער
יח:
התועלת הרביעית, מצד המהות עצמה וזה… שהעור הזה הוא סיבה גדולה לבוא בו אל ההפסד לסיבת החימום המופלג ועיפוש הזרע המתקבץ בו, עד שכמה פעמים הוצרכו לימול הרבה ערלים שלא לשמה.
ומילה בזמנה בלי ספק מצלת מכל נגע ומחלה.
והתועלת השישי הוא בבחינת עשייתה,
וזה,
כי מבלעדי כל התועלות המיוחדים שנזכרו, יש תועלת גדולה,
מצד היותה נעשית במצוות הבורא כאחת מכל המצוות אשר הורה בה,
שלא נעשית לתכלית מהתכליות האנושיות,
אשר יעשם האדם לרצון שכלו או על פי בחירתו,
כי אף על פי שנמשכו ממנה כל התועלות הנזכרים,
לא מפני זה יתעורר האדם כלל לעשותה,
אם לא מפני היותה מצווה אלוקית, אשר לזה נאמר בה [בראשית יז, א]
"התהלך לפני והיה תמים", והוא מה שאמר בו ר'
מאיר [נדרים לא, ב]:
גדולה מילה, שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו,
שנאמר:
[ירמיהו לג, כה]
"אם לא בריתי – יומם ולילה,
חוקות שמים וארץ לא שמתי",
שהיא בבחינת עשייתה מכלל המצוות אשר היו סיבה לבריאת שמים וארץ…
והוא בכלל מאמר ר' עקיבא:
[תנחומא תזריע ה]
…ומה שאתה אומר:
למה אינו יוצא מהול? [למה אין הוולד נולד מהול]?
לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם.
ולכך אמר דוד [תהילים יח, לא]:
"אמרת ה' צרופה".
1. מה ההבדל בין טעמו של הרמב"ם המובא לעיל לבין כל יתר הטעמים?
[עיין
גם טעמו
של שד"ל
למצוות
השבת
גיליון
יתרו
תש"ה:
שד"ל:
… על כן נראה לי, שראוי לחלק בין שביתת הישראלי ושביתת עבדיו ובהמתו. כי שביתת עבדיו ובהמתו מכוונת לעצמה, לחמלה ולחנינה עליהם,
ואמנם שביתת ישראל עצמם היא גם כן לתועלת עצמם בלי ספק,
אך לא כדי שינוחו בלבד,
אחר שהרשות בידם לנוח כל זמן שירצו,
אבל הוא כדי שתהיה מנוחת כולם ביום מיוחד ועל ידי כך יוכלו להיקבץ יחדו, לאכול ולשתות ולדבר אלה עם אלה, ותתרבה האהבה ביניהם וגם יוכלו להתאסף בבתי עבודת הא–ל לשמוע תורה מפי חכמים,
ולכך אמר "וינח"
ולא "וישבות"
שלא לבד ישבתו מן המלאכה אלא גם כן ינוחו ויקראו לשבת עונג, וה'
צירף לזה תועלת אחרת שיהיה יום השבת זכר למעשה בראשית…
עיין
גם טעמו
של שד"ל
למאכלות
אסורים
שמיני
תשי"ב:
שד"ל
["המשתדל"]:
…יהיה כל אחד מישראל מובדל בחוקים ותורות מן האומות העולמיות, ולא ילמד ממעשה האומות וידבק תמיד באלקי אבותיו ולא ימיר כבודו בגילולי הגויים.
הטעם הזה כבר נזכר בתורה [ויקרא יא, מד]
"והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". אך
מלבד
הטעם
הזה התלוי בזמנים ובמקומות [שאם היו כל אנשי העולם מאמינים באל יחיד ושומרים משפטים ישרים – לא היתה הפרשה הזאת צריכה],
הנה ריבוי המצוות והחוקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתיקון המידות וזה משני הצדדים:
1] כי המצוות האלקיות שאדם שומר,
הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את הא–ל אשר ציווה המצוות ההן,
וזכרון האל והשגחתו…
כל זה מתג ורסן העוצר ומונע התאוות מהתגבר על האדם וקובע בלבו יראת האלוקים לבלתי יחטא.
2] כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו,
אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדוחק, וכטעם [איכה ג, כז]
"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו".
והפילוסוף EPICTETUS אמר:
אם ישים אדם שתי מילות אלה על לבו, בטוח הוא שלא יחטא –
ואלו הן: "סבול ופרוש", [SASTINE ET ABSTINE] =
סבול הצער ופרוש מן התענוג.
והנה ריבוי המצוות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש.]
2.
הסבר מהי ההוספה שהוסיף ר'
יצחק עראמה ובעל עקדת יצחק לטעמו של הרמב"ם [בדבריו הראשונים שהובאו בסוגרים בתוך דברי הרמב"ם]?
3.
לאיזו ממצוות התורה דומה מצוות המילה, אם נקבל טעמו של ר'
עובדיה ספורנו?
4. במה שונה הטעם האחרון המובא כאן בדברי ר' יצחק עראמה ["והתועלת
הששי"] מכל הטעמים שהובאו לפני כן?
5.
הסבר את המשפטים המודגשים והמסומנים בקו בדברי בעל העקדה.
ב.
וביום
השמיני
ימול
שבת
דף קלב
עמוד א:
"ביום"
– ואפילו בשבת.
ספרא
שמיני
יא:
ביום
השמיני
ימול אפילו בשבת. ומה אני מקיים "מחלליה מות יומת"!
בשאר כל המלאכות חוץ מן המילה.
יומא
דף פה
עמוד א:
וכבר היה ר'
ישמעאל ור' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ור' ישמעאל בנו של ר' אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהם.
נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? נענה ר' אלעזר ואמר: ומה מילה שהיא אחד ממאתיים וארבעים ושמונה אברים שבאדם דוחה את השבת – קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת?
1. איך אפשר ללמוד מפסוקנו – על דרך הפשט – שמילה דוחה שבת.
2.
הסבר את הקל וחומר ממילה לפיקוח נפש שבדברי ר'
אלעזר ומהי לפי זה תפישתו את המילה?
ג.
וביום
השמיני
ימול.
ירושלמי
קדושין
א, הלכה
ז:
מכאן שהאב מצווה על בנו למולו.
ראב"ע:
ימול.
מבנין נפעל, כמו [תהלים קא, ז]
"לא יכון". "ויהיה מגזרת "מולים היו" [יהושע ה, ה],
ויתכן להיותו חסר נו"ן מגזרת "ונמלתם"
[בראשית יז, יא]
כמו "איש כי ידור נדר" [במדבר ל, ג]
ויחסר המל כמו אביו או בית דין.
1. מה ההבדל הדקדוקי בין שני פרושי ראב"ע [במונחי דקדוק שלנו]
2. לפי איזה משני פירושיו הבינה הגמרא את צורת המלה "ימול"?