גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת האחת–עשרה [תשי"ב]
תזריע – מצורע
פרק יד
א.
שאלה כללית:
ערכין
טו, ב:
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר,
שנאמר [תהלים יב, ה]:
"אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו – מי אדון לנו!" ואמר רבי יוסי:
כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו…
אמר ריש לקיש:
מאי דכתיב [ויקרא יד, ב]:
"זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע!
היכן מצינו בתורה ונביאים רמז לסמיכות זו בין צרעת ללשון הרע?
ב.
פסוקים ד –
ח
הערה:
לסמליותם של הציפורים,
עץ הארז, שני התולעת והאזוב ,עיין גיליון מצורע תש"ח שאלה ב.
פסוק ח:
וכיבס המיטהר את בגדיו… וישב מיחוץ לאוהלו שבעת ימים.
אברבנאל:
והנה ציווה שיכבס הצרוע את בגדיו וגילח את כל שערו, לפי שבגדי המצורע היו מזוהמים מהצרעת, וכדי להסיר ממנו את הדמיון ולטהרם מהטומאה שנדבקה בהם ממנו. והיה גילוח השער,
לפי שעם הצרעת יפול השער ויתראה באדם מקרה ההפסד,
לכן ציווה שיגלחהו כי בא שמה בריאות חזק וחדש,
והדברים הראשונים יפלו.
ואין ספק שרמז אל המידות והמעשים שהיו בו בזמן אחד מושחתים,
שבעבורם נענש באותו חולי, ועתה ששב בתשובה וטיהרו השם,
היה ראוי שיתקנם מכאן והלאה ויסיר הבגדים הצואים מהמידות והמעשים המגונים מעליו הנרמזים בכיבוס בגדיו וגילוח השער…
וציווהו שישב מחוץ לאוהלו שבעת ימים, אם כדי שלא ישמש מיטתו עם אשתו,
עד התחזקו בגבול הבריאות השלם,
ואם להודיעו שכל מה שנעשה עד עתה היתה מהטהרה הראשונה, כדי שיוכל המיטהר להיכנס במחנה ישראל, ולא ישב עוד בדד מחוץ למחנה. אבל משם ואילך יעשה עוד הנהגה ושמירה אחרת וקרבנות לאלוקים כדי למרק עוונותיו ולהתקרב אל אלוקיו ואז יבוא אל מקדשו. ומפני זה הצריכו לישב מחוץ לאוהלו שבעת ימים, שיהיו שבעת הימים האלה נקיים מכל טומאה ומכל עוון כמתקן עצמו ליכנס לטרקלין.
1.
הסבר מה הן שתי הדרכים בהסבר הטעם למצוות כיבוס הבגדים וגילוח השער וישיבת שבעת הימים מחוץ לאוהלו?
2.
היכן מצינו בנביאים שימוש סמלי כזה בבגדים ובכיבוס בגדים?
ג.
פסוק יב:
והקריב אותו לאשם
ספורנו:
והקריב
אותו
לאשם. כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקודש, כמו החטאת על חיוב כרת.
וכבר אמרו, שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח, ששניהם מעילה בקודש.
כי אמנם לשון הרע עיקרו בסתר, כמעמיק מה' לסתיר עצה, כאמרם:
"העובר עבירה בסתר,
כאלו דוחק רגלי שכינה" (חגיגה טז, א).
ועל המתגאה נאמר "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל"
(תהלים קא, ה).
אמר הקדוש ברוך הוא: זה גונב מלבושי,
אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד.
וכבר סיפר הכתוב על עוזיהו באומרו "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית,
וימעל בה' אלקיו..
והצרעת זרחה במצחו"
(דברי הימים ב',
כו,
טז–יט).
להבנת דבריו עיין רש"י ויקרא פרק
יד פסוק
ד
טהורות.
פרט לעוף טמא,
לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.
ועץ
ארז. לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.
להבנת דבריו עיין עוד ויקרא
פרק ה
פסוקים
י–טז,
ורש"י
פסוק טו:
כי
תמעול
מעל. אין מעילה בכל מקום אלא שינוי, וכן הוא אומר:
(דברי הימים א',
ה,
כה)
"וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ", וכן הוא אומר בסוטה: (במדבר ה, יב)
"ומעלה בו מעל".
הסבר,
מה טעם צריך המצורע להביא קרבן אשם?
ד.
שאלות לשון:
פסוק
ב:
והובא אל הכהן
ראב"ע:
וטעם
והובא. כמו חביריו, כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחוייב.
["כמו חביריו" כוונתו למה שפירש בפרק יג
פסוק ב:
והובא.
ברצונו ושלא ברצונו כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבוא.]
הכתב
והקבלה:
אין לפרש "והובא"
הליכת המצורע אל הכהן… לכן נראה לפרש "והובא"
כמו [דברי הימים א',
כא,
ב]
"ויאמר דוד אל יואב ואל שרי העם:
לכו ספרו את ישראל מבאר–שבע ועד דן והביאו אלי ואדעה את מספרם".
1.
מה קשה לראב"ע גם בפסוקנו גם בפרק יג פסוק ב?
2.
למה לא הסתפק הראב"ע בפירושו כאן בשתי מלים כמו "כמו חבריו" וכבר ידענו מפירושו ליג, ב מה כוונתו,
ומה ראה להוסיף כאן עוד "כי אחרי שיסור הנגע…"?
3.
מדוע אין לפרש "והובא"
– הליכת המצורע אל הכהן? מהי חולשת פירוש זה?
מדוע אין הכתב והקבלה מתנגד לראב"ע גם ביג,
ב,
ומדוע מתנגד לו רק במקומנו?
4.
כיצד מפרש הכתב והקבלה את מקומנו?
5.
הידועים לך עוד מקומות בתנ"ך של "בא"
"הבא"
בשימוש כזה?
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השתים–עשרה [תשי"ג]
פרשת תזריע–מצורע
פרק יד
א.
שאלה כללית
ויקרא
רבה פרשת
מצורע
טז, ב:
"זאת
תהיה
תורת
המצורע" –
הדא הוא דכתיב [תהילים לד, יג–יד]
"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: "מאן בעי למזבן סם חיים?"
[=מי רוצה לקנות סם חיים],
אודקין עליה [מתנות כהונה: דוחקים עליו הבריות לקנות ממנו].
רבי ינאי היה יתיב ופשט בתורקליניה [=היה יושב ועוסק במקרא בטרקלין שלו]. אמר לו: "בוא ועלה אלי לכאן ומכור לי". אמר לו [הרוכל]:
"לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך" [=לא אתה זקוק לו ולא שכמותך]. אטרח עליה [=
הפציר בו], סליק לגביה [=
עלה הרוכל אצל רבי ינאי].
הוציא לו ספר תהלים, הראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים…" מה כתיב אחריו?
"נצור לשונך מרע"…
אמר ר' ינאי:
"כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע [עד]
היכן הוא פשוט!
עד שבא רוכל זה והודיע "מי האיש החפץ חיים וכו'".
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם:
"זאת תהיה תורת המצורע" – תורת המוציא שם רע.
1.
הסבר,
מהו החידוש שנתחדש לרבי ינאי בהבנת פסוק זה – שלא ידע בו עד היכן הוא פשוט?
2.
מה הקשר בין שמירת הלשון ובין פרשתנו,
והיכן מצינו קשר זה מרומז בתורה?
ב.
פסוק טו:
ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית.
ספרא
נב:
מצווה שיצוק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא.
לבאור
הספרא:
מלבי"ם:
איילת
השחר
הכללים
הבאים:
קלו:
מתפארת הלשון שלא יחזיר את השם בכל פעם, רק אחר שנזכר בפעם הראשון,
אם הוא שם הנושא יסמוך כל הפעלים עליו, ואם הוא שם הפועל ירמזהו על ידי כינוי שמו כמו "ושחט
אותו", "והיזה עליו", "ושחטו"
– וזה כלל בכלל הלשונות. ועל כן בכל מקום שכפל השם… שלא לצורך יש בו דרוש,
והדרושים האלה יהיו בכמה דרכים:
קלז:
פעמים שדרשו שכפל השם לדייק הדבר, דווקא אותו השם,
לא דבר אחר שהיה עולה על הדעת לטעות בו…
קלח:
פעמים רבות דרשו שהשם הנשנה אינו השם הראשון ממש.
[והשווה דברי המלבי"ם לתהילים א,
ג:
"ובתורתו יהגה יומם ולילה", שהיה לו לומר "ובה יהגה" ואמרו חז"ל [עבודה זרה דף יט עמוד א], שתחילה היא תורת ה' ומשעמל בה נקראת תורתו].
ראב"ע:
על
כף הכהן.
היא כף הכהן המטהר, רק כן דרך צחות בלשון הקודש, והעד הפסוק הבא אחריו.
1. מה הקושי בפסוקנו?
ועיין גיליון תצוה תש"ז שאלה ב]!
2.
כיצד מתבארים דברי חז"ל על ידי הכלל הסגנוני הניתן במלבי"ם?
3. מהו "דרך צחות הלשון"
שעליו ידבר הראב"ע?
4.
מהו ההבדל העקרוני בין הראב"ע לבין המלבי"ם ביחסם לתופעה סגנונית זו,
שאנו דנים בה פה?
5.
היכן מצינו בלימודנו השנה דעה זו של ראב"ע בפרשת בראשית?
ועיין
גם ראב"ע
בראשית
פרק יט
פסוק כד:
מאת
ה'. לשון צחות, והטעם מאתו. וכן תמצא בפסוק אחד חמש פעמים בני ישראל.
מהי הכרעתו של הפסוק הבא לדעת ראב"ע?
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת הארבע–עשרה [תשט"ו]
פרשת תזריע–מצורע
פרק יד
א.
ערכין טו, ב:
ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר,
שנאמר [תהלים יב, ה]:
"אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו – מי אדון לנו!" ואמר רבי יוסי:
כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו…
אמר ריש לקיש:
מאי דכתיב [ויקרא יד, ב]:
"זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע!
היכן מצינו בתורה ונביאים רמז לסמיכות זו בין צרעת ללשון הרע?
ב.
פסוקים ד – ז
בטעם הארבעה: שתי ציפורים, עץ ארז, שני תולעת ואזוב.
רש"י
ויקרא
פרק יד
פסוק ד
טהורות.
פרט לעוף טמא,
לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא
מעשה פטפוטי דברים,
לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים, שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.
ועץ
ארז. לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.
ושני
תולעת
ואזוב. מה תקנתו ויתרפא?
ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב.
ספר
החינוך
מצווה
קעג:
קצת רמז בענייני טהרתו של מצורע, בדברים אלה הודיעונו חכמים על צד הפשט,
שאמרו זכרונם לברכה,
שהעניין הוא לקבוע בנפשו של מצורע, שאם היה – טרם בוא עליו החולי–גבה לב כמו הארז, שהוא אילן גבוה,
ישפיל עצמו כאזוב.
ואמרו בטעם ציפורים:
"הוא עשה מעשה פטיט", כלומר שהרבה דברים בלשון הרע,
"לפיכך יקריב ציפורים שהם מצפצפים תמיד". ובשני התולעת איני יודע שאמרו חז"ל עליו דבר.
ואפשר גם כן שהוא רמז שישפיל עצמו,
ויהיה הרמז מצד השם של תולעת. ובטעם המים, שיטהרו כל טמא,
אחשוב על הפשט,
כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה,
כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם,
וכמו שכתוב: [בראשית א, ב]
"ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", ויתן אל לבו בדמיון, כי כמו שנתחדש בגופו, יחדש גם כן פעולותיו לטוב,
ויכשיר מעשיו וידקדק בדרכי ה'
ברוך הוא… והשומע [לטעם זה] ישמע,
והחדל – יחדל.
רש"ר
הירש [תרגום מפירושו בגרמנית]:
האופי הבלתי סוציאלי המסומל על ידי ציפור הדרור "שאינה מקבלת מרות"
מתבלט כאן כניגוד לאופי הסוציאלי של מי שברצונו לשוב,
להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתתת על יסודות סוציאליים. זהו הניגוד בין "בהמת השדה" לבין "אדם מן הישוב".
כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי:
"ושחט את הציפור"
פירושו של דבר,
שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת עול הרצון האנושי התקיף במוסריותו…
עץ
ארז
ואזוב, הגדול
והקטן
ביותר
במערכת
הצומח
מסמלים את כלל העולם הצומח, כשם ששני תולעת – צמר צבוע בדם תולעת – ["היונק והרמש"] הגדול והקטן במערכת החי – מסמלים את עולם החי.
שלושתם קשורים בחוט אדום לאחדות אחת מסמלים את מושג החיים האורגניים של הצומח והחי בשדה,
אשר נגזר על הנגוע לשבת בו עד הנה, מפאת אופיו הבלתי סוציאלי. נלווה אליהם הציפור החי, ציפור הדרור, הבהמיות הבלתי מרוסנת,
החיה על פי האינסטינקט [ולא בבחירה חופשית]
מקומה בין עולם החי – הצומח של הטבע האורגני.
…ההזאות שבע פעמים באו להזהיר את המרוחק לנאות שדה לשבת בדד בין בעלי חיים וצמחים,
שיתאמץ שבעתיים בכל כוחותיו עד שיטהר ויבא כחבר בקהל האנושי.
[להבנת דבריו:
ספרא
קיד:
ושילח את הציפור החיה… ציפור שחיה חוץ לעיר. ואיזו היא? זו ציפור דרור.
שבת
קו:
…שאינה מקבלת מרות… למה נקרא שמה "דרור"?
שדרה בבית כבשדה.]
השווה
לדבריהם
דברי
הרמב"ם
לטעמי
המצוות
שהובאו
בגיליון
תרומה
שנה זו!
1. מה ההבדל העקרוני בין הנ"ל בטעם מצוות טהרת המצורע?
2. מה ביניהם לבין דעת הרמב"ם הנ"ל?
3. הבא ראייה מן התנ"ך לדברי הירש המודגשים והמסומנים בקו!
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים וחמש [תשכ"ו]
מצורע – נגעי בתים
פרק יד פסוקים לג –
נד
א.
שאלה כללית:
רמב"ם
הלכות
טומאת
צרעת פרק
טז הלכה
י:
הצרעת הוא שם האמור בשותפות,
כולל עניינים הרבה שאין דומים זה לזה,
שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שער הראש או הזקן קרוי צרעת ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת.
וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו התורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל,
כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – יטהר הבית; אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית –
משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהם. אם חזר בו – יטהרו,
ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנין הבגדים שעליו;
אם חזר בו – יטהרו,
ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו,
עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.
ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר [דברים כד, ח–ט]:
"השמר בנגע הצרעת… זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך…".
הרי הוא אומר:
התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים,
וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה –
שהשוותו לשאר נביאים,
והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו,
שנאמר [במדבר יב, ג]
"והאיש משה ענו מאד", ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת,
קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.
לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא ייתפש אדם ברשת רשעים וסכלותם.
וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים,
בתחילה מרבים בדברי הבאי, כעניין שנאמר [קהלת ה, ב]:
"וקול כסיל ברוב דברים", ומתוך כך באים לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר [תהילים לא, יט]:
"תיאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק",
ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כעניין שנאמר [דברי הימים ב',
לו,
טז]:
"ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו"; מתוך כך באים לדבר באלוקים וכופרין בעיקר,
כעניין שנאמר [מלכים ב', יז,
ט]
"ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה'
אלוקיהם".
והרי הוא אומר [תהילים עג, ט]
"שתו בשמים פיהם ולשונם תיהלך בארץ". מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם שהילכה תחילה בארץ. זוהי שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה,
ולפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר [מלאכי ג, טז]:
"אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה'
וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה'
ולחושבי שמו".
רמב"ם
פירוש
המשניות
נגעים
פרק יב
משנה ה:
צרעת הנזכרת בתורה,
אמרו שהוא עונש בעבור לשון הרע, כי יפרד מאנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו.
יתחילו בביתו. ואם חזר בו – מוטב,
ואם לא –
יבוא במצעות. והוא אומרו [ויקרא יג, מח]
"או בכל מלאכת עור". חזר בו – מוטב, ואם לאו –
יבוא בבגד; ואם לא חזר בו עדיין – לגופו ועל עור בשרו.
וזה על דרך המוסר והתוכחה!
הלוא תראה שהם דברים בלתי טבעיים ואינם חלאים טבעיים בשום פנים,
לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם, והם על דרך נס כמו מי סוטה,
ואינם אלא דברים חוץ מהטבע,
לפי שהבתים והבגדים אינם נעים ונדים מאליהם,
וכל מה שאירע בהם אינה צרעת אלא בקריאת התורה על הדמיון.
וכן נגעי אדם… ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן,
והוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה.
ואמנם הם עניינים תוריים, לפי מה שזכרנו…
רלב"ג:
ועניין הצרעת באלו הדברים [=
בבגדים,
בבתים]
הוא שיגבר בהן הלחות הנכרי והחום הנכרי,
יחלש חומם היסודי,
באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד…
והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום,
כבר תמצא זה במקום העיפושים כמו מימי האשפתות…
1.
הסבר את המלים המודגשות והמסומנות בקו.
2.
היכן מצינו רמז בתורה ונביאים שצרעת באה על לשון הרע [נוסף על הנאמר לעיל]?
3.
התופעה הטבעית שעליה מדבר רלב"ג הייתה כמובן ידועה גם לרמב"ם,
ואף על פי כן פירש מה שפירש.
הסבר את כוונתו [בדבריו "וזה השינוי איננו…"]
4.
הרמב"ם מביא את הדרש על תהילים עג,
ט ממסכת ערכין דף טו עמוד ב,
במה סוטה דרש זה מפשוטו של מקרא?
ב.
ויקרא רבה יז [ז]
[ויקרא
יד, לד]
"ונתתי
נגע צרעת
בבית ארץ
אחוזתכם" –
זה בית המקדש,
שנאמר:
[יחזקאל כד, כא]
"הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם", "ובא אשר לו הבית" – זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר [חגי א, ט]:
"יען ביתי אשר הוא חרב";
והגיד לכהן" – זה ירמיהו, שנאמר [ירמיהו א, א]
"מן הכהנים אשר בענתות"; "כנגע נראה לי בבית" – זו טינופת עבודה זרה,… הדא הוא דכתיב [יחזקאל ח, ה]:
"והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה"…"וציווה הכהן ופינו את הבית"
– [מלכים א', יד,
כו]*
"ויקח [שישק מלך מצרים]
את אוצרות בית ה'"; "ונתץ את הבית";
"וביתא דנא סתריה"
[עזרא ה, יב – על נבוכדנצר מלך בבל]; "והוציא אל מיחוץ למחנה" – ועמיה הגלי לבבל"
[עזרא שם, המשך הפסוק דלעיל].
יכול לעולם? תלמוד לומר: [ויקרא יד, מב]
"ולקחו אבנים אחרות"
– שנאמר [ישעיה כח, טז]
"לכן כה אמר ה' אלוקים,
הנני יסד בציון אבן, אבן בוחן פנת יקרת, מוסד מוסד, המאמין לא יחיש".
* לדעת בעל "יפה תואר" על מדרש רבה,
נפלה כאן טעות וצריך לומר [מלכים ב', כד,
יג]
"ויוצא משם את כל אוצרות בית ה'"
[אשר גם הוא מדבר בנבוכדנצר]
מה גרם לדרשן לדרוש את פסוקינו בדרך של דרש אליגורי?
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ותשע [תש"ל]
תזריע – נגעי בתים
פרק יד פסוקים לג – נג
עיין גם גיליון מצורע תשכ"ב ובייחוד עלון ההדרכה שם!
א.
שאלה כללית:
ויקרא
רבה מצורע
טז, א:
"זאת
תהיה
תורת
המצורע" –
הדא הוא דכתיב:
[משלי ו, טז]
"שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו"…
ואלו הן: [משלי ו, יז–יט]
"עינים רמות, לשון שקר, וידיים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות אוון, רגליים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים", ואמר ר' יוחנן:
וכולהו לקו בצרעת…
רש"ר
הירש
רואה
בלשון
הפסוק
ממשלי
הוכחה
לכך:
"שאין נגע הצרעת אלא ביטוי לחרון אף ה' המיידה אותו [=
את הנגע] בגופו של אדם,
על אשר עשה את עצמו בכל איברי גופו נושא ומפיץ כל התכונות הרעות הנ"ל,
במקום שיהיו כל איברי גופו כלים להרבות ענוות צדק,
דרישת האמת, עשיית הטוב והשכנת שלום בין אדם לרעהו".
הסבר מהו הרמז הלשוני בפסוקנו ממשלי לרעיון המובא בדברי הרב הירש?
ב.
פרק יד לה:
ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור:
כנגע נראה לי בבית
רש"י:
כנגע נראה לי בבית. שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי,
לא יפסוק דבר ברור לומר "נגע נראה לי"
אלא:
"כנגע נראה לי".
לדברי רש"י אלה מעירים פרשניו ופרשן המשנה בעל תוספות יום טוב:
ר'
אליהו
מזרחי
[טורקיה
במאה
ה–16]:
מפני דרך ארץ.
שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי, אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל:
[ברכות דף ד עמוד א]
"למד לשונך לומר:
אינו יודע".
גור–אריה
[ר'
ליווא
בן בצלאל
מפראג –
מהר"ל
מפראג –
סוף המאה
ה–
16]:
טעם הדבר הזה,
משום [תהלים קא, ז]
"דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן – לאו נגע הוא,
ואיך יאמר: "נגע נראה לי בבית"
תוספות
יום טוב
[ר'
ליפמן
הלר
1654–1579, אשכנז]:
לכן הקפידה התורה,
שלא יאמר "נגע נראה לי",
כדי שלא יפתח פה לשטן,
כדרשינן [כתובות דף ח עמוד ב]:
"לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן". ואמר ר' יוסף:
מאי קראה? [= היכן מצינו רמז לכך במקרא?]
שנאמר [ישעיה א, ט]:
"כמעט כסדום היינו".
מאי אהדר להו?
[ישעיה א, י]
"שמעו דבר ה'
קציני סדום" [עד כאן דברי הגמרא]. הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן.
1. מה ההבדל העקרוני בין שלושת החכמים הנ"ל בבואם לנמק את דברי המשנה המובאים ברש"י?
2. מהו מוסר ההשכל היוצא מדברי כל אחד מהם?
3.
על
דברי
רש"י
דלעיל
מקשה בעל
דברי
דוד:
למה לא נקט רש"י את לשון המשנה [נגעים פרק יב משנה ה]
"אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי…"
ונקט לשון "שאפילו חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור"…
ישב קושייתו!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה [תש"ג]
מצורע
פרק יד, א – לב
[הערה:
שאלון זה הוא המשך משאלון תזריע–מצורע תש"ב,
שעסק בנגעים ובטעמי דיניהם בכלל.
עיין שם. שאלון זה עוסק בפרטי הדברים ובביאור הפסוקים].
א.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:
1) לביאור
פסוק ב:
ביום
טהרתו. ביום שיראה שנשתנה נגעו.
2) לראב"ע
פסוק ב:
וטעם
והובא. כמו חביריו כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה
שמחוייב.
ומי הם "חבריו"?
3) לספורנו
פסוק ב:
והובא
אל הכהן.
אל מקום קרוב חוץ למחנה,
שיוכל הכהן בכבודובלי רוב טורח ללכת לראותו.
ואיך אפשר ליישב קושיתו בדרך אחרת?
4) לראב"ע
פסוק ד:
ועץ
ארז
ואזוב. הוא הגדול וקטן במיני הצמחים.
והעד מדברי חכמת שלמה, ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה.
והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים,
והנה גם הם כדמות פסח מצרים.
ומה פירוש המלים "והעד מדברי חכמת שלמה"?
5) לראב"ע
פסוק ה:
וצוה
הכהן
ושחט. כהן אחר או ישראל. ויש אומרים המצורע,
והוא רחוק.
ומה פירוש המלים "והוא רחוק"?
6) לביאור
פסוק ז:
המטהר.
הרוצה להיטהר מטומאת הצרעת, שהיא טומאת הנגע.
[הערה:
הביאור לויקרא נכתב על ידי ר' נפתלי הרץ וויזל [רנה"ו]
ולא–כלשמות על ידי רמבמ"ן].
ב.
1. מה הם המקומות ברש"י לפרקנו שבהם חורג רש"י מביאור פשוטי הכתובים ומביא מדברי חז"ל.
2.
"מהו הנרצה והנרמז בהם", מהו המסר הכלול בו?
3.
ציין את הפסוק ואת דיבור המתחיל.
ג.
פרק יד ג:
והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע.
אבן
עזרא פרק
יד פסוק
א
אמר
וידבר
ה'. כי יחל תורת המטהר. ואמר רבי יונה הספרדי המדקדק כי "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע"
הוא הפוך, והיה ראוי להיותו,
נרפא הצרוע מנגע הצרעת. ולמה נהפוך דברי אלהים חיים בעבור חוסר דעתנו, והלא שם כתוב כי נרפא הנתק טהור הוא [ויקרא יג, לז]
ועוד כי נרפא הנגע [
פרק יד פסוק מח].
[הערה:
ר'
יונה המובא בדברי ראב"ע הוא ר'
יונה אבן ג'נאח המכונה גם ר' מורינוס,
ועיין דבריו
בראב"ע
שמות יג,
ח:
בעבור
זה. אמר רבי מרינוס:
פירוש בעבור זה,
היה ראוי להיותו הפוך, זה בעבור שעשה ה' לי.
והביא רבים כמוהו לדעתו. ולפי דעתי, אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק היפך מחשבתו. כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה.
רק פירוש בעבור זה, בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ שהוא תחילת המצוות שציווה לנו השם,
עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים.
והטעם,
לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו,
ככתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" [שמות ג, יב]
וכתוב "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים" [במדבר טו, מא].
1. מה הן שתי הדעות הסותרות זו את זו ומה נימוקי כל אחת מהן?
2. מה אפשר לומר נגד שתי הראיות המובאות בראב"ע [יג,
לז;
יד,
מח]?
3.
המסכים המלבי"ם עם אחת משתי הדעות הנ"ל או בחר הוא דרך שלישית בביאור הכתוב?
ואלה
דברי
המלבי"ם:
דרך הלשון לייחס הרפואה אל האיש, לא אל המכה "כי אני ה'
רופאך"
[שמות טו, כו],
"וממכותיך ארפאך" [ירמיה ל, יז],
ובמקום שייחס הרפואה אל המכה יכוון שהאיש לא נרפא,
רק המכה נרפאה,
כמו "נרפא הנתק טהור הוא" [יג,
לז]
– האדם לא נרפא,
כי הנתק עודו בו, רק הנתק נרפא שהתחיל לצמח שער שחור,
ואמר [ירמיהו טו, יח]
"ומכתי אנושה מאנה הרפא", לרבותא שגם המכה לא התחילה להרפא וכל שכן שהוא אין לו רפואה לפי זה אם היה אומר:
"והנה נרפא הצרוע",
היה פירושו שסר ממנו הנגע לגמרי, שזה רפואת האדם,
אבל כשאומר "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, רצה לומר: שהנגע לבד נרפא והאדם לא נרפא עדיין,
כי עדיין מנוגע…
ד.
פרק יד, ו:
שתי צפורים חיות טהורות.
1. ירושלמי
נזיר פרק
א הלכה
א:
אית תנויי תני כל עוף טהור קרוי ציפורים.
אית תנאי תני כל העופות בין טהור ובין טמא קרוי ציפורים.
– כמי משניהם סובר רש"י
פרק יד
פסוק ד:
חיות.
(חולין קמ, א)
פרט לטרפות.
טהורות.
פרט לעוף טמא.
כמי
משניהם
סובר
רמב"ן
פרק יד
פסוק ד:
…ובעלי הפשט אומרים כי כל עוף יקרא ציפור, ממה שאמר "ציפור שמים ודגי הים"
(תהלים ח, ט),
"כל ציפור כל כנף" (בראשית ז, יד),
"בן אדם אמור לציפור כל כנף"
(יחזקאל לט, יז),
וכן "ואת הציפור לא בתר" (בראשית טו, י)
על תורים ובני יונה.
והנכון בעיני, ששם ציפור, כלל לעופות הקטנים המשכימים בבוקר לצפצף ולשורר,
מלשון ארמית צפרא,
וכן "ישוב ויצפור" (שופטים ז, ג),
ישכים בבוקר. אמר "ציפור
שמים"
עליהם,
כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים, ו"כל ציפור כל כנף", (בראשית ז,
יד)
שני מינין, כל הקטנים וכל הגדולים. "כי יקרא קן ציפור לפניך (דברים כב, ו),
הם
הקטנים שהן רבים,
שאפילו בקטניהם יחוס.
וכן,
"אשר שם ציפורים יקננו (תהלים
קד,
יז),
כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון. "אמור לציפור כל כנף", (יחזקאל לט, יז)
שיתאספו אפילו הקטנים עליהם, כי הטורפים יבואו מעצמם. וכן "התשחק בו
כציפור ותקשרנו לנערותיך"
(איוב מ, כט),
כי דרך הנערים לשחק בעוף הקטן.
[ועיין
דברים
יד, יא
וראב"ע
שם!
כל
ציפור
טהורה
תאכלו. הנה ציפור שם כלל, ותור וגוזל על השני מינין שהם תחת
ציפור,
וכן דיה ואיה תחת דאה,
כי עתה הוסיף לבאר.]
2. רש"י
חיות.
פרט לטרפות.
ראב"ע
חיות.
ולא מתות.
מה ביניהם בפירוש ומה נימוקיהם?
ה.
פסוקים לג – נז: נגעי בתים.
1. מהי דעתם של הרמב"ם,
הרמב"ן,
הרלב"ג ספורנו בעניין נגע בתים ומה ההבדל ביניהם?
רמב"ם
הלכות
טמאות
צרעת פרק
טז הלכה
י:
…וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו התורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע,
שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו…
רמב"ן
פרק יג
פסוק מז:
והבגד
כי יהיה
בו נגע
צרעת. זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם,
וכן נגעי הבתים,
אבל בהיות ישראל שלמים לה'
יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב,
וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו,
להראות כי השם סר מעליו.
ולכך אמר הכתוב (ויקרא יד, לד)
"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כי היא מכת ה' בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם)
"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה", ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבוא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.
ובתורת
כהנים
(מצורע
פרשה ה,
ג)
דרשו
עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כיבוש וחילוק,
ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.
והטעם,
כי אז נתיישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם.
וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ,
ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם.
ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו,
ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פרק יא משנה ג):
ועל דרך הפשט,
מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי או הערב",
כי הדבר נס.
ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים.
רמב"ן
ויקרא
פרק יד
פסוק לד:
אמר הכתוב בנגעי הבתים ונתתי נגע צרעת.
לרמוז כי יד ה' תעשה זאת, לא טבע
כלל,
כמו שפירשתי (לעיל יג, מז).
ספורנו
פרק יג
פסוק מז:
והבגד
כי
יהיה
בו
נגע
צרעת. ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים,
בכוונה או שלא בכוונה, וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל. אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים,
וזה להעיר אוזן הבעלים על עברות שבידם,
כמו שסיפרו זכרונם לברכה שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א):
"בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית,
אדם נושא ונותן בפירות שביעית,
סוף מוכר את מטלטליו, לא הרגיש סוף מוכר שדהו"
וכו'.
וכל זה בחמלת ה' על עמו. וכן קיבלו זכרונם לברכה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים.
וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות, כאשר העיד הוא יתברך באמרו "בצלמנו כדמותנו" (בראשית א, כו).
ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם בשכלו האישיי הנקרא "צלם אלהים", ובכוחו הבחיריי הנקרא "דמות אלהים", כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה.
וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגודלו וטובו,
אשר בו הוא "רב חסד ואמת"
(שמות לד, ו)
ובהם "עושה צדקה ומשפט",
ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו.
הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים, והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא, כאומרו "וצדיק יסוד עולם"
(משלי י, כה).
וכאשר לב הותל היטה את האדם מזה,
בהיותו נשמע אל הכוח המתאווה הגשמי, בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו,
או להתקומם עליו,
יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלהי, כאומרו "כי לא אצדיק רשע" (שמות כג, ז).
וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאיתו,
הנה יתייסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אוזנו, כאמרו "ויגל אוזנם למוסר"
(איוב לו, י).
אמנם הנרדמים אשר לא התעוררו כלל לדעת דבר מזה,
והם כל בני הנכר ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם, כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד,
כי בהם תושלם כוונת הממציא יתברך. וכאשר בחר באומה הישראלית, כאמרו "בך בחר ה'
אלהיך,
להיות לו לעם סגולה" (דברים ז, ו),
וזה מפני שתקוות המכוון מאיתו יתברך היא יותר ראויה ומצוייה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה,
כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות, כאומרו "נודע ביהודה אלהים וגו' בישראל גדול שמו"
(תהלים עו, ב),
כתב להורותם "התורה"
והוא החלק העיוני,
"והמצווה"
והוא החלק המעשי כאשר העיד באומרו "והתורה והמצווה אשר כתבתי להורתם"
(שמות כד, יב).
והזהיר שבנטותם מזה יעיר אוזנם ביסורין, כאומרו "אם שמוע תשמע…
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" (שמות טו, כו).
ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם,
ראשונה בנגעי בגדים,
אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים,
וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים, אשר בהם גם כן לא יבוא נגע צרעת בטבע כלל. ולזה ראוי שלא יהיו בגדי גוים ולא בתיהם מטמאים בנגעים, כמו שקיבלו הם זכרונם לברכה.
וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו, אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים,
עד שאמרו קצתם זכרונם לברכה שלא היו לעולם.
ספורנו
פרק יד
פסוק לו:
ופינו
את הבית
בטרם
יבוא. ולא יבוא קודם לכן, ובין כך יהיה זמן תשובה ותפילה לבעלים וזמן תפילה לכהן, ועם זה נתן זמן הסגר.
ובמדרש אמרו בכל זה רמז לחורבן הראשון,
ותיקונו בשני, וסתירתו בחורבן שני,
וטהרתו בבנין שלישי שיבנה ויכונן במהרה בימינו אמן.
רלב"ג:
ועניין הצרעת באלו הדברים [=
בבגדים,
בבתים]
הוא שיגבר בהן הלחות הנכרי והחום הנכרי,
יחלש חומם היסודי,
באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד…
והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום,
כבר תמצא זה במקום העיפושים כמו מימי האשפתות…
2. במה שונה רש"י [על פי ויקרא רבה יז,
ו]
פסוק לד מכולם,
ומה מצריכו לפרש כן?
רש"י
ויקרא
פרק יד
פסוק לד
ונתתי
נגע צרעת.
(ויקרא רבה יז,
ו)
בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית [תש"ו]
מצורע – נגעי בתים
פרק יד פסוקים לג – נד
א.
רמב"ם
הלכות
טומאת
צרעת פרק
טז הלכה
י:
הצרעת הוא שם האמור בשותפות,
כולל עניינים הרבה שאין דומים זה לזה,
שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שער הראש או הזקן קרוי צרעת ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת.
וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו התורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל,
כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – יטהר הבית; אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית –
משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהם. אם חזר בו – יטהרו,
ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנין הבגדים שעליו;
אם חזר בו – יטהרו,
ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו,
עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.
ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר [דברים כד, ח–ט]:
"השמר בנגע הצרעת… זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך…".
הרי הוא אומר:
התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים,
וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה –
שהשוותו לשאר נביאים,
והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו,
שנאמר [במדבר יב, ג]
"והאיש משה ענו מאד", ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת,
קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.
לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא ייתפש אדם ברשת רשעים וסכלותם.
וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים,
בתחילה מרבים בדברי הבאי, כעניין שנאמר [קהלת ה, ב]:
"וקול כסיל ברוב דברים", ומתוך כך באים לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר [תהילים לא, יט]:
"תיאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק",
ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כעניין שנאמר [דברי הימים ב',
לו,
טז]:
"ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו"; מתוך כך באים לדבר באלוקים וכופרין בעיקר,
כעניין שנאמר [מלכים ב', יז,
ט]
"ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה'
אלוקיהם".
והרי הוא אומר [תהילים עג, ט]
"שתו בשמים פיהם ולשונם תיהלך בארץ". מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם שהילכה תחילה בארץ. זוהי שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה,
ולפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר [מלאכי ג, טז]:
"אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה'
וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה'
ולחושבי שמו".
1.
הסבר את המלים המודגשות והמסומנות בקו.
2.
היכן מצינו בתורה רמז לכך,
שצרעת באה על לשון הרע מלבד במקום המובא לעיל?
3.
השווה לדבריו את הסברו של הרלב"ג לנגעי בתים,
שרבים מן החוקרים החדישים מסכימים עמו. תופעה טבעית זו המתוארת בדברי הרלב"ג היתה כמובן ידועה גם לרמב"ם ואף על פי כן פירש מה שפירש. התוכל להסביר את דעתו [בייחוד החל מן "וזה השינוי…]?
[דברי הרלב"ג מובאים בגיליון תזריע תש"ו:
רלב"ג:
ועניין הצרעת באלו הדברים [=
בבגדים,
בבתים]
הוא שיגבר בהן הלחות הנכרי והחום הנכרי,
יחלש חומם היסודי,
באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד…
והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום,
כבר תמצא זה במקום העיפושים כמו מימי האשפתות…],
השווה
את הפסוקים
הבאים:
נאמר
בנגעי
אדם: יג,
ב:
אדם
כי
יהיה
בעור
בשרו
שאת…
נאמר
בנגעי
בגדים: יג,
מז:
והבגד
כי
יהיה
בו
נגע…
נאמר
בנגעי
בתים: יד,
לז:
ונתתי
נגע
צרעת
בבית
ארץ
אחוזתכם.
הסבר,
מהי סיבת השינוי בנגעי בתים ולמה לא נאמר גם כאן והבית כי יהיה בו נגע צרעת?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה השביעית [תש"ח]
מצורע
פרק יד
א.
ערכין טו, ב:
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר,
שנאמר [תהלים יב, ה]:
"אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו – מי אדון לנו !"
ואמר רבי יוסי:
כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו…
אמר ריש לקיש:
מאי דכתיב [ויקרא יד, ב]:
"זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע !
היכן מצינו בתורה ונביאים רמז לסמיכות זו בין צרעת ללשון הרע?
ב.
פסוקים ד – ז
בטעם הארבעה: שתי ציפורים, עץ ארז, שני תולעת ואזוב.
רש"י
ויקרא
יד, ד
טהורות.
פרט לעוף טמא,
לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא
מעשה פטפוטי דברים,
לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים, שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.
ועץ
ארז. לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.
ושני תולעת ואזוב.
מה תקנתו ויתרפא?
ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב.
ספר
החינוך
מצווה
קעג:
קצת רמז בענייני טהרתו של מצורע, בדברים אלה הודיעונו חכמים על צד הפשט,
שאמרו זכרונם לברכה,
שהעניין הוא לקבוע בנפשו של מצורע, שאם היה – טרם בוא עליו החולי–גבה לב כמו הארז, שהוא אילן גבוה,
ישפיל עצמו כאזוב.
ואמרו בטעם ציפורים:
"הוא עשה מעשה פטיט", כלומר שהרבה דברים בלשון הרע,
"לפיכך יקריב ציפורים שהם מצפצפים תמיד". ובשני התולעת איני יודע שאמרו חכמינו זכרונם לברכה עליו דבר. ואפשר גם כן שהוא רמז שישפיל עצמו,
ויהיה הרמז מצד השם של תולעת. ובטעם המים, שיטהרו כל טמא,
אחשוב על הפשט,
כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה,
כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם,
וכמו שכתוב: [בראשית א, ב]
"ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", ויתן אל לבו בדמיון, כי כמו שנתחדש בגופו, יחדש גם כן פעולותיו לטוב,
ויכשיר מעשיו וידקדק בדרכי ה'
ברוך הוא… והשומע [לטעם זה] ישמע,
והחדל – יחדל.
רש"ר
הירש
[תרגום
מפירושו
בגרמנית]:
האופי הבלתי סוציאלי המסומל על ידי ציפור הדרור "שאינה מקבלת מרות"
מתבלט כאן כניגוד לאופי הסוציאלי של מי שברצונו לשוב,
להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתתת על יסודות סוציאליים. זהו הניגוד בין "בהמת השדה" לבין "אדם מן הישוב".
כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי:
"ושחט את הציפור"
פירושו של דבר,
שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת עול הרצון האנושי התקיף במוסריותו…
עץ ארז ואזוב,
הגדול והקטן ביותר במערכת הצומח מסמלים את כלל העולם הצומח, כשם ששני תולעת – צמר צבוע בדם תולעת – ["היונק והרמש"] הגדול והקטן במערכת החי – מסמלים את עולם החי.
שלושתם קשורים בחוט אדום לאחדות אחת מסמלים את מושג החיים האורגניים של הצומח והחי בשדה,
אשר נגזר על הנגוע לשבת בו עד הנה, מפאת אופיו הבלתי סוציאלי. נלווה אליהם הציפור החי, ציפור הדרור, הבהמיות הבלתי מרוסנת,
החיה על פי האינסטינקט [ולא בבחירה חופשית]
מקומה בין עולם החי – הצומח של הטבע האורגני.
…ההזאות שבע פעמים באו להזהיר את המרוחק לנאות שדה לשבת בדד בין בעלי חיים וצמחים,
שיתאמץ שבעתיים בכל כוחותיו עד שיטהר ויבוא כחבר בקהל האנושי.
[להבנת דבריו: ספרא קיד: ושילח את הציפור החיה… ציפור שחיה חוץ לעיר. ואיזו היא? זו ציפור דרור.
שבת
קו:
…שאינה מקבלת מרות… למה נקרא שמה "דרור"?
שדרה בבית כבשדה.]
1.
השווה לדבריהם דברי הרמב"ם לטעמי המצוות שהובאו בגיליון תרומה שנה זו !
2. מה ההבדל העקרוני בין הנ"ל בטעם מצוות טהרת המצורע?
3. מה ביניהם לבין דעת הרמב"ם הנ"ל?
4. הבא ראייה מן התנ"ך לדברי הירש המודגשים והמסומנים בקו !
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית [תשי"א]
מצורע – נגעי בתים
פרק יד פסוקים לג –
נג
[עיין דברי רמב"ם לנגעי בתים,
הלכות טומאת צרעת טז, י,
הודפסו בגיליון מצורע תש"ו שאלה א.
רמב"ם
הלכות
טומאת
צרעת פרק
טז הלכה
י:
הצרעת הוא שם האמור בשותפות,
כולל עניינים הרבה שאין דומים זה לזה,
שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שער הראש או הזקן קרוי צרעת ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת.
וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו התורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל,
כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – יטהר הבית; אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית –
משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהם. אם חזר בו – יטהרו,
ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנין הבגדים שעליו;
אם חזר בו – יטהרו,
ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו,
עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.
ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר [דברים כד, ח–ט]:
"השמר בנגע הצרעת… זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך…".
הרי הוא אומר:
התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים,
וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה –
שהשוותו לשאר נביאים,
והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו,
שנאמר [במדבר יב, ג]
"והאיש משה ענו מאד", ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת,
קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.
לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא ייתפש אדם ברשת רשעים וסכלותם.
וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים,
בתחילה מרבים בדברי הבאי, כעניין שנאמר [קהלת ה, ב]:
"וקול כסיל ברוב דברים", ומתוך כך באים לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר [תהילים לא, יט]:
"תיאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק",
ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כעניין שנאמר [דברי הימים ב',
לו,
טז]:
"ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו"; מתוך כך באים לדבר באלוקים וכופרין בעיקר,
כעניין שנאמר [מלכים ב', יז,
ט]
"ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה'
אלוקיהם".
והרי הוא אומר [תהילים עג, ט]
"שתו בשמים פיהם ולשונם תיהלך בארץ". מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם שהילכה תחילה בארץ. זוהי שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה,
ולפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר [מלאכי ג, טז]:
"אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה'
וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה'
ולחושבי שמו". ]
א.
שאלות כלליות.
ספורנו
פרק יג
פסוק מז:
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים,
בכוונה או שלא בכוונה, וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל. אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים,
וזה להעיר אוזן הבעלים על עברות שבידם,
כמו שסיפרו זכרונם לברכה שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א):
"בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית,
אדם נושא ונותן בפירות שביעית,
סוף מוכר את מטלטליו, לא הרגיש סוף מוכר שדהו"
וכו'.
וכל זה בחמלת ה' על עמו. וכן קיבלו זכרונם לברכה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים.
וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות, כאשר העיד הוא יתברך באמרו "בצלמנו כדמותנו" (בראשית א, כו).
ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם בשכלו האישיי הנקרא "צלם אלהים", ובכוחו הבחיריי הנקרא "דמות אלהים", כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה.
וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגודלו וטובו,
אשר בו הוא "רב חסד ואמת"
(שמות לד, ו)
ובהם "עושה צדקה ומשפט",
ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו.
הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים, והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא, כאמרו "וצדיק יסוד עולם"
(משלי י, כה).
וכאשר לב הותל היטה את האדם מזה,
בהיותו נשמע אל הכוח המתאווה הגשמי, בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו,
או להתקומם עליו,
יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלהי, כאומרו "כי לא אצדיק רשע" (שמות כג, ז).
וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאיתו,
הנה יתייסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אוזנו, כאמרו "ויגל אוזנם למוסר"
(איוב לו, י).
אמנם הנרדמים אשר לא התעוררו כלל לדעת דבר מזה,
והם כל בני הנכר ורב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם, כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד,
כי בהם תושלם כוונת הממציא יתברך. וכאשר בחר באומה הישראלית, כאמרו "בך בחר ה'
אלהיך,
להיות לו לעם סגולה" (דברים ז, ו),
וזה מפני שתקוות המכוון מאיתו יתברך היא יותר ראויה ומצוייה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה,
כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות, כאומרו "נודע ביהודה אלהים וגו' בישראל גדול שמו"
(תהלים עו, ב),
כתב להורותם "התורה"
והוא החלק העיוני,
"והמצווה"
והוא החלק המעשי כאשר העיד באומרו "והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם"
(שמות כד, יב).
והזהיר שבנטותם מזה יעיר אוזנם ביסורין, כאומרו "אם שמוע תשמע…
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" (שמות טו, כו).
ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם,
ראשונה בנגעי בגדים,
אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים,
וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים, אשר בהם גם כן לא יבוא נגע צרעת בטבע כלל. ולזה ראוי שלא יהיו בגדי גויים ולא בתיהם מטמאים בנגעים, כמו שקיבלו הם זכרונם לברכה.
וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו, אין זיכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים,
עד שאמרו קצתם זכרונם לברכה שלא היו לעולם.
1.
הסבר את השקפת הספורנו, שנגעי בגדים ובתים אינם אלא מחמלת ה'
על יצוריו?
2.
כיצד רואה הוא להוכיח את השקפתו משמות טו, כו?
3. למה אין הוא אומר את דעותיו אלה גם בקשר לנגעי אדם?
4.
חז"ל אמרו [סנהדרין עא, א]
"בית המנוגע לא היה ולא נברא".
[א]
הסבר כוונת המאמר הזה על פי דברי ספורנו!
[ב]
הלא ראינו כמה פעמים במציאות,
שנתצו בתים על עיפוש שהתפשט בין אבני קירותיהם או על פטריות שגדלו עליהם.
[ועיין הסבר נגעי בתים ברלב"ג גיליון תזריע תש"ו שאלה א:
רלב"ג:
ועניין הצרעת באלו הדברים [=
בבגדים,
בבתים]
הוא שיגבר בהן הלחות הנכרי והחום הנכרי,
יחלש חומם היסודי,
באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד…
והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום,
כבר תמצא זה במקום העיפושים כמו מימי האשפתות… ].
הסבר,
כיצד אין עובדות ידועות אלה סותרות את מאמר חז"ל הנ"ל?
ב.
פרק יד, לה:
כנגע נראה לי בבית
רש"י:
כנגע נראה לי בבית. שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי,
לא יפסוק דבר ברור לומר "נגע נראה לי"
אלא:
"כנגע נראה לי".
[דברי רש"י אלה לקוחים ממשנה נגעים פרק יב משנה ה]
לדברי רש"י אלה:
ר'
אליהו
מזרחי
[טורקיה
במאה
ה–16]:
מפני דרך ארץ.
שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי, אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל:
[ברכות דף ד עמוד א]
"למד לשונך לומר:
אינו יודע".
גור–אריה
[ר'
ליווא
בן בצלאל
מפראג –
מהר"ל
מפראג –
סוף המאה
ה–
16]:
טעם הדבר הזה,
משום [תהלים קא, ז]
"דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן – לאו נגע הוא,
ואיך יאמר: "נגע נראה לי בבית"
תוספות
יום טוב
[ר'
ליפמן
הלר
1654–1579, אשכנז]:
לכן הקפידה התורה,
שלא יאמר "נגע נראה לי",
כדי שלא יפתח פה לשטן,
כדרשינן [כתובות דף ח עמוד ב]:
"לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן". ואמר ר' יוסף:
מאי קראה? [= היכן מצינו רמז לכך במקרא?]
שנאמר [ישעיה א, ט]:
"כמעט כסדום היינו".
מאי אהדר להו?
[ישעיה א, י]
"שמעו דבר ה'
קציני סדום" [עד כאן דברי הגמרא]. הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן.
1. מה ההבדל העקרוני בין שלושת החכמים הנ"ל בבואם לנמק את דברי המשנה המובאים ברש"י?
2. מהו מוסר ההשכל היוצא מדברי כל אחד מהם?
על
דברי
רש"י
דלעיל
מקשה בעל
דברי
דוד:
למה לא נקט רש"י את לשון המשנה [נגעים פרק יב משנה ה]
"אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי…"
ונקט לשון "שאפילו חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור… "
בתוספת שי"ן.
נסה לתרץ קושייתו.
ג.
פרק יד לו:
וציווה הכוהן ופינו את הבית.
רש"י
:
ולא
יטמא
כל
אשר
בבית. (תורת כהנים) שאם לא יפנהו ויבוא הכהן ויראה הנגע נזקק להסגר,
וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה? אם על כלי שטף יטבילם ויטהרו. ואם על אוכלין ומשקין יאכלם בימי טומאתו.
הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה.
ספורנו
פרק יד
פסוק לו:
ופינו
את הבית
בטרם
יבוא. ולא יבוא קודם לכן, ובין כך יהיה זמן תשובה ותפילה לבעלים וזמן תפילה לכהן, ועם זה ניתן זמן הסגר.
1. מה ההבדל העקרוני ביניהם בהסבר טעם דין זה?
2. מהו מוסר ההשכל הנובע מתוך דברי רש"י [החל מן "ועל מה חסה תורה"] אלה?
3.
הסבר במה מחזק דין זה את השקפת ספורנו [שאלה א] על אופיים הכללי של נגעי בתים !
ד.
פרק יד מה:
ונתץ את הבית.
רש"י
פרק יד
פסוק מד:
וסדר המקראות כך הוא: ואם ישוב, ונתץ,
והבא אל הבית,
והאוכל בבית, ובא הכהן וראה והנה פשה.
ודיבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שני להסגרו,
ובסוף שבוע שני להסגרו בא וראהו שפשה,
ומה יעשה לו,
חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר – נותץ,
לא חזר –
טעון ציפורים, שאין בנגעים יותר משלושה שבועות.
הסבר,
למה דרשה תורה בנגעי בתים שני הסגרים [יג,
נד–נז]
ובנגעי בתים [כפי הסברו של רש"י כאן] שלושה הסגרים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השלוש–עשרה [תשי"ד]
פרשת תזריע–מצורע
פרק יד
א.
שאלה כללית:
ויקרא
רבה מצורע
טז, א:
"זאת תהיה תורת המצורע" – הדא הוא דכתיב:
[משלי ו, טז]
"שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו"…
ואלו הן: [משלי ו, יז–יט]
"עינים רמות, לשון שקר, וידיים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות אוון, רגליים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים", ואמר ר' יוחנן:
וכולהו לקו בצרעת…
רש"ר
הירש
רואה
בלשון
הפסוק
ממשלי
הוכחה
לכך:
שאין נגע הצרעת אלא ביטוי לחרון אף ה' המיידה אותו [=
את הנגע] בגופו של אדם,
על אשר עשה את עצמו בכל איברי גופו נושא ומפיץ כל התכונות הרעות הנ"ל,
במקום שיהיו כל איברי גופו כלים להרבות ענוות צדק,
דרישת האמת, עשיית הטוב והשכנת שלום בין אדם לרעהו.
הסבר מהו הרמז הלשוני בפסוקנו ממשלי לרעיון המובא בדברי הרב הירש?
ב.
פרק יד לה:
כנגע נראה לי בבית
רש"י:
כנגע
נראה לי
בבית. שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי,
לא יפסוק דבר ברור לומר "נגע נראה לי"
אלא:
"כנגע נראה לי".
[דברי רש"י אלה לקוחים ממשנה נגעים פרק יב משנה ה]
לדברי רש"י אלה:
ר'
אליהו
מזרחי
[טורקיה
במאה
ה–16]:
מפני דרך ארץ.
שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי, אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל:
[ברכות דף ד עמוד א]
"למד לשונך לומר:
אינו יודע".
גור–אריה
[ר'
ליווא
בן בצלאל
מפראג –
מהר"ל
מפראג –
סוף המאה
ה–
16]:
טעם הדבר הזה,
משום [תהלים קא, ז]
"דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן – לאו נגע הוא,
ואיך יאמר: "נגע נראה לי בבית"
תוספות
יום טוב
[ר'
ליפמן
הלר
1654–1579, אשכנז]:
לכן הקפידה התורה,
שלא יאמר "נגע נראה לי",
כדי שלא יפתח פה לשטן,
כדרשינן [כתובות דף ח עמוד ב]:
"לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן". ואמר ר' יוסף:
מאי קראה? [= היכן מצינו רמז לכך במקרא?]
שנאמר [ישעיה א, ט]:
"כמעט כסדום היינו".
מאי אהדר להו?
[ישעיה א, י]
"שמעו דבר ה'
קציני סדום" [עד כאן דברי הגמרא]. הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן.
1. מה ההבדל העקרוני בין שלושת החכמים הנ"ל בבואם לנמק את דברי המשנה המובאים ברש"י?
2. מהו מוסר ההשכל היוצא מדברי כל אחד מהם?
על
דברי
רש"י
דלעיל
מקשה בעל
דברי
דוד:
למה לא נקט רש"י את לשון המשנה [נגעים פרק יב משנה ה]
"אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי…"
ונקט לשון "שאפילו חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור… "
בתוספת שי"ן.
נסה לתרץ קושייתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה השש–עשרה [תשי"ז]
מצורע – נגעי בתים
פרק יד פסוקים לד –
נג
השווה לנושא זה [נגעי בתים] גם גיליונות מצורע תש"ו [דברי הרמב"ם],
וכן מצורע תשי"א.
א.
מדברי
המדרש:
השווה את המדרש הבא [מתוך מדרש רות רבה] העוסק בפרקנו למדרש חכמים מתוך מסכת קידושין דף כ העוסק בויקרא פרק כה:
רות
רבה ב
יא
לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחילה. ממי אתה למד?
מאיוב,
שנאמר [איוב א, יד–יט]
"ומלאך בא אל איוב ויאמר:
הבקר היו חורשות…
ותפול שבא ותיקחם…
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר… עד זה מדבר וזה בא ויאמר… ויפול על הנערים וימותו…"
ואף בנגעים כן:
בתחילה הן באים אל ביתו,
אם חזר בו – מוטב,
ואם לאו הן טוענין חליצה.
אם חזר בו – מוטב,
ואם לאו –
טעונין נתיצה. חזר בו – מוטב, ואם לאו –
באים על הבגדים וטעונין כיבוס.
חזר בו – מוטב, ואם לאו –
טעונין קריעה. אם חזר בו – מוטב,
ואם לאו –
טעונין שריפה. ואחר כך הן באין על גופו. אם חזר בו מוטב, ואם לאו –
יוצא ובא. אם חזר בו – מוטב,
ואם לאו –
"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".
תוספתא
ערכין
פרק ה
הלכה ה,
מסכת
ערכין
דף ל
עמוד ב,
מסכת
קידושין
דף כ
עמוד א:
ר'
יוסי בר חנינא אומר: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית.
כיצד?
אדם עושה מלאכה בפירות שביעית,
התחיל מוכר את מטלטליו, שנאמר [ויקרא כה, יג]
"בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו",
וכתיב:
[ויקרא כה, יד]
"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", דבר הנקנה מיד ליד. לא הרגיש –
[רש"י:
לא שם לבו לפורענות הבאה עליו לחזור בו מעבירה שבידו], התחיל למכור שדה אחוזתו, שנאמר [ויקרא כה, כה]:
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"…
לא באת לידו [רש"י:
לא בא בידו הרהור תשובה עד שבא לכל אלה],
עד שמכר את ביתו, שנאמר [ויקרא כה, כט]
"ואיש כי ימכור בית מושב"…
לא בא לידו – עד שלווה בריבית,
שנאמר [ויקרא כה, לה]
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו…
אל תיקח מאתו נשך ותרבית".
לא באת לידו – עד שמוכר את עצמו, שנאמר [ויקרא כה, לט]
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" – ולא לך אלא לגר, שנאמר [ויקרא כה, מז]
"ונמכר לגר", ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר [פסוק מז] "ונמכר לגר תושב",
משפחת גר –
זה נכרי; כשהוא אומר "לעקר"
– זה הנמכר ונעשה משרת לעבודה זרה עצמה.
1.
הסבר מה הרעיון המשותף בשני המדרשים האלה?
2.
הסבר למה הביא רש"י את המדרש השני במקומו,
בויקרא כו, א,
ולמה לא הביא אף את המדרש הראשון – הדומה לו –
למקומנו כאן?
3. מה אפשר ללמוד מכאן על דרכו של רש"י בהבאת מדרשים?
[ועיין גם גיליון כי תשא תשט"ז שאלה ג גיליון וירא תש"ח שאלה ד 3]
ספרא
עה:
"ונתתי
נגע צרעת"
[ויקרא יד, לד]:
ר'
יהודה אומר: בשורה היא להם שבאים עליהם נגעים.
ספורנו:
פרק
יג פסוק
מז
והבגד
כי
יהיה
בו
נגע
צרעת. ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים,
בכוונה או שלא בכוונה, וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל.
אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים,
וזה להעיר אוזן הבעלים על עברות שבידם,
כמו שסיפרו זכרונם לברכה שיקרה בענין השביעית כאומרם (קידושין כ, א):
"בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית,
אדם נושא ונותן בפירות שביעית,
סוף מוכר את מטלטליו, לא הרגיש סוף מוכר שדהו"
וכו'.
וכל זה בחמלת ה' על עמו… וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו, אין זיכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים,
עד שאמרו קצתם זכרונם לברכה [אחדים מחז"ל],
שלא היו לעולם.
1.
הסבר לפי הנ"ל במה הבאת הנגעים חסד הם מצד ה' ובשורה טובה נתבשרו?
2. מה ראה ר'
יהודה לומר את דבריו דווקא על פסוקנו זה ולא אמרם על נגעי בגדים בפרשת תזריע?
3.
באיזו מילה מסתיים משפט התנאי ומתחילה תשובת התנאי לפי ר' יהודה בספרא ולפי פשוטו של מקרא.
[השווה שאלות ממין זה גיליון כי תבוא תשט"ו ב 2
גיליון מטות מסעי תשט"ז א 1
גיליון עקב תשט"ז א 1].
המלבי"ם
מפרש
דברי ר'
יהודה
הנ"ל
בהסתמכו
על שמואל
ב', ז,
יד:
"אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם".
במה מסייע פסוק זה בהבנת הדברים דלעיל?
5.
לאיזו מן הדעות שהובאו בגיליון תזריע שנה זו קרובה דעתו של ספורנו?
דברי
ספורנו
האחרונים
מוסבים
לדברי
חז"ל:
סנהדרין
דף סו
עמוד א:
בית מנוגע לא היה ולא עתיד להיות.
ולמה נכתב?? דרוש וקבל שכר.
[א]
היש לראות בהעדר הבית המנוגע חסד ה'
או עונש מאתו?
[ב]
מה כוונתם לומר שנכתבה הפרה משום "דרוש וקבל שכר"?
ג.
פרק יד, לד:
כי תבואו אל ארץ כנען…
ונתתי נגע צרעת
רמב"ן:
לרמוז כי יד ה' תעשה זאת, לא טבע כלל,
כאשר פירשתי. [עיין דברי הרמב"ן שהובאו בגיליות תזריע תשי"ז לשאלה א],
ואמר "כי תבואו אל ארץ כנען…
בבית ארץ אחוזתכם",
כי עם כל ישראל ידבר,
והיה ראוי אחרי "וידבר ה' אל משה ואל אהרון" שיאמר "דברו אל בני ישראל" אבל יקצר הכתוב במובן, או שידבר עמהם במקום כל ישראל.
וירמוז,
כי אין הכוונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת ושילמדו אותם לכוהנים, ולא יזהיר משה עתה את כל ישראל בהם, רק בבואם לארץ יזהיר [דברים כד, ח]
"השמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו'", כי להם ציווה מתחילה במשפטים האלה.
1. שני קשיים רוצה הרמב"ן ליישב כאן,
אלו הם?
2. מהי ראייתו מדברים כד, ח?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ואחת [תשכ"ב]
מצורע – נגעי בתים
פרק יד פסוקים לג –
מה
א.
פרק יד, לד:
כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה
ונתתי
נגע
צרעת
בבית
ארץ
אחוזתכם
ספרא
עה [ה,
ד]:
"ונתתי
נגע צרעת"
[ויקרא יד, לד]:
ר'
יהודה אומר: בשורה היא להם,
שבאים עליהם נגעים.
ויקרא
רבה יז,
ו:
תני ר' חייא:
וכי בשורה היא להם שנגעים באים עליהם?
תני ר' שמעון בן יוחאי:
כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם, עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות.
אמר הקדוש ברוך הוא: "אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב,
שנאמר [דברים ו, יא]
"ובתים מלאים כל טוב". מה הקדוש ברוך הוא עושה?
מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא [מטמון,
דבר שהוא סמוי מן העין].
רש"י:
ונתתי
נגע צרעת.
בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם, כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוציאן.
יומא
דף יא
עמוד ב:
"ובא אשר לו הבית", אלא "לו"
למה לי? מי שמייחד ביתו לו [רש"י:
שכלי תשמישו מיוחדין לו ואינו משאילן לשכניו],
שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר,
שאין לו, הקדוש ברוך הוא מפרסמו כשמפנה את ביתו.
ערכין
דף טז
עמוד א:
אמר ר' יוחנן:
על שבעה דברים נגעים באים…
…ועל הגזל, דכתיב "וציווה הכהן ופינו את הבית"
– תנא:
הוא כונס ממון שאינו שלו,
יבוא הכהן ויפזר ממונו. ועל צרות עין,
דכתיב "ובא אשר לו הבית" – ותנא דבי ר'
ישמעאל:
מי שמיוחד ביתו לו. [רש"י:
שייחד ביתו: כלי תשמישו, שלא השאילם לאחרים].
1. שתי תפישות שונות בעניין נגעי בתים מצינו בדברי חז"ל דלעיל. אלו הן?
2. מה ראה רש"י להביא דברי ויקרא רבה ולא להביא דברי הגמרא?
3. מה ראה ר'
יהודה לומר את דבריו אלה לנגעי בתים דווקא ולא אמרם על נגעי בגדים לפרשת תזריע?
4.
המלבי"ם
מפרש את
דברי ר'
יהודה
בהסתמכו
על שמואל
ב', ז,
יד:
"אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן, אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם".
במה מסייע פסוק זה להבנת דברי ר'
יהודה?
ב.
פרק יד, לה:
ובא אשר לו הבית
ספרא
עח [ה,
ז]:
"אשר לו הבית"
– שלא ישלח ביד שליח. יכול אפילו זקן,
אפילו חולה? תלמוד לומר: "ובא".
ספרא
עט [ה,
ז]:
"והגיד לכהן" – ידקדק הכהן, כיצד בא הנגע לביתו.
"לאמר",
יאמר לו הכהן דברי כיבושין:
"בני,
אין הנגעים באים אלא על לשון הרע !" שנאמר [דברים כד, ח–ט]
"השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות… זכור את אשר עשה ה'
אלוקיך למרים". וכי מה עניין זה לזה?
אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע !
[ח]
והלוא דברים קל וחומר: ומה אם מרים שדיברה שלא בפניו של משה כך – המדבר גנאי של חברו בפניו – על אחת כמה וכמה !
1.
ומקשים:
והלא בעלמא שלוחו של אדם כמותו, ולמה כאן –
פרט לזקן וחולה שאינו יכול ללכת – אינו מותר לשלוח על ידי שליח?
התוכל ליישב הקושיה על פי דברי הספרא הנ"ל?
2.
הסבר מהיכן דייקו שזקן וחולה מותרים להגיד על ידי שליח?
3.
התוכל להסביר על פי דברי הספרא הנ"ל מהו ההבדל בין גדר "אמר"
לבין גדר "הגד"?
4.
"לאמור"
מלבי"ם
פרשת
ויקרא
סימן ו:
כבר ביארנו ההבדלים שבין דיבור ואמירה, שהדיבור מורה על הדיבור המבטאי לבד ולא יסמך אל הזולת, והאמירה תהיה אל אחר, ומתוך כך רגיל בדברי חכמינו זכרונם לברכה ומפרשי המקרא לפרש מילת "לאמור"
– שיאמר לזולת, כמו שנאמר דברים רבה [ואתחנן ו] "ואתחנן אל ה'
בעת ההיא לאמור"
[דברים ג, כג]
מהו "לאמור"?
אמר ר' עזריה:
לאמור לדורות, שיהיו מתפללין בשעת צרה, שהרי משה אף על פי שנאמר לו:
[דברים ג, כז]
"לא תעבור את הירדן הזה"
התחיל מתחנן…
ואולם זה לא יתכן, במקום שכתוב אחריו "דבר אל בני ישראל" וכן במקום שכתוב "ויאמר… לאמור", ולמדנו בספרא שיש עוד כמה כוונות למילה זו, ויתפרש כל אחד כפי עניינו:
לפעמים פירושו שיאמר להם דברי כיבושין, כמו שתמצא בבמדבר רבה [נשא יב, יח]
[במדבר ז, ג]
"ויביאו את קרבנם לפני ה'…
ויקריבו אותם לפני המשכן" שהביאום ומסרום לציבור,
באו ועמדו לפני המשכן ולא קיבל מהם,
עד שנאמרה לו מפי הגבורה "קח מאיתם !"
הדא הוא דכתיב "ויאמר ה' אל משה לאמור"
מהו "לאמור"?
תני רב הושעיה:
"משה,
צא ואמור להם דברי כיבושין ודברי נחמות".
הסבר,
כיצד דייקו מפסוקנו שהכהן אומר לאשר על הבית דברי כיבושין, והלא נושא פסוקנו הוא "אשר לו הבית"?
5. מה רמז [או רמזים] מצאו חז"ל לכך, שנגעים באים על לשון הרע?
6.
הסבר את הקל וחומר שבסוף הספרא, במה חמור דיבור דברי גנאי בפניו משלא בפניו?
ג.
ויקרא
רבה יז
[ז]
[ויקרא
יד, לד]
"ונתתי
נגע צרעת
בבית ארץ
אחוזתכם" –
זה בית המקדש,
שנאמר:
[יחזקאל כד, כא]
"הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם", "ובא אשר לו הבית" – זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר [חגי א, ט]:
"יען ביתי אשר הוא חרב";
והגיד לכהן" – זה ירמיהו, שנאמר [ירמיהו א, א]
"מן הכהנים אשר בענתות"; "כנגע נראה לי בבית" – זו טינופת עבודה זרה, … הדא הוא דכתיב [יחזקאל ח, ה]:
"והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה"
…"וציווה הכהן ופינו את הבית"
– [מלכים א', יד,
כו]*
"ויקח [שישק מלך מצרים]
את אוצרות בית ה'"; "ונתץ את הבית";
"וביתא דנא סתריה"
[עזרא ה, יב – על נבוכדנצר מלך בבל]; "והוציא אל מיחוץ למחנה" – ועמיה הגלי לבבל"
[עזרא שם, המשך הפסוק דלעיל].
יכול לעולם? תלמוד לומר: [ויקרא יד, מב]
"ולקחו אבנים אחרות"
– שנאמר [ישעיה כח, טז]
"לכן כה אמר ה' אלוקים,
הנני יסד בציון אבן, אבן בוחן פנת יקרת, מוסד מוסד, המאמין לא יחיש".
* לדעת
בעל "יפה
תואר" על
מדרש
רבה, נפלה כאן טעות וצריך לומר [מלכים ב', כד,
יג]
"ויוצא משם את כל אוצרות בית ה'"
[אשר גם הוא מדבר בנבוכדנצר]
מה גרם לדרשן לדרוש את פסוקינו בדרך של דרש אליגורי?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על –
פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –
שנה תשכ"ב
מצורע – נגעי בתים
פרק יד, פסוקים:
לג – מה
בפרשה זו עסק גם גליוננו בפרשת מצורע תש"ו,
וראוי להתחיל את הלימוד בפרשה זו בדברי הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת פרק ט"ז)
המאירים עיניים בעניין סתום זה.
המעיין ימצאם גם בעלון ההדרכה לגיליון מצורע תשי"ז.
המדרשים המובאים בשאלה א בנויים כולם על הדיוק הסגנוני:
ויש להשוות את ההתחלות הבאות:
פרק יג
פסוק ב:
אדם
כי
יהיה
בעור
בשרו
פסוק
ט:
נגע
צרעת
כי
תהיה
באדם
פסוק יח:
ובשר
כי
יהיה
בו
בעורו
שחין
פסוק כד:
או
בשר
כי
יהיה
בעורו
פסוק לח:
ואיש
או
אשה
כי
יהיה
בעור
בשרם
פסוק מז:
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת
פרק יד
פסוק לד:
כי
תבואו
אל…
ונתתי
נגע
צרעת
בבית
ארץ
אחוזתכם
וחריגה זו מן הסגנון היא האומרת דרשני –
מעניינים בקשר לזה דברי המלבי"ם שם:
כשתדקדק תמצא שעל הדברים היוצאים מגזרת ה'
לא יאמר לשון "נתינה",
רק אם הם לטוב,
או שהם לתכלית טוב,
כמו "וה'
נתן קולות וברד",
"ונתן מלכיהם בידך".
אבל על הדברים הרעים לא יבוא לשון נתינה,
רק אם יכוון על הוראת הקיום.
כמו (ויקרא כו):
"ונתתי את עריכם חרבה";
(ירמיהו ט):
"ונתתי את ירושלים לגלים";
(יחזקאל טו):
"ונתתי את הארץ שממה"
שפירושו שתישאר שממה ימים רבים.
לכן ממה שבא פה על הנגעים לשון "נתינה"
הוציא ר'
יהודה,
שהם לתכלית טובה,
לכלא פשע ולהתם חטאת.
המדרש המובא בשאלה האחרונה נראה מוזר בריחוקו הגמור מפשטי הכתובים.
יצחק היינמן בספרו (דרכי האגדה) העמידנו על כך,
שפירושים אלגוריים של פסוקי הלכה אינם תדירים בין מדרשי חז"ל,
ולעולם לא יבואו כדי לדחות את פירוש הפסוק כפשוטו.
יש ונדרשו הפסוקים כמדברים בעתידו של עם ישראל.
(ומביא דוגמא הקרובה למקומנו מבמדבר רבה פרשת נשא הדורשת את שלוח המצורעים מן המחנה):
במדבר
רבה ז:
(במדבר ז, י):
צו את בני ישראל: רבנן פתרין קרייה בגלות. על שעברו ישראל על המצוות נתחייבו שלוח – זה גלות. הה"ד "וישלחו מן המחנה"
– אין 'וישלחו'
אלא לשון גלות,
כמו שנאמר (ירמיה טו): "שלח מעל פני ויצאו". "מן המחנה" זו א"י,
ששם השכינה שורה.
"כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"
רמז להם, שאם יעברו ישראל על ג'
עברות הללו עכו"ם וג"ע ושפיכות דמים,
יתחייבו גלות, צרוע – זו ע"ז…(עיין שם) !
פסוקי פרקנו על הנגע הנראה תחילה "כנגע"
בבית,
הנבדק אחרי שפנו את הבית,
העלול להיות פושה,
עד שיהיו מוכרחים לחלוץ את האבנים המנוגעות,
העלול לפרח שוב עד שלא תהיה תקנה אלא בנתיצת הבית,
פסוקים אלה קרובים להיות נדרשים דרש אלגורי,
ואף בדורנו נדרשו דרש חדש במאמרו של דב סדן (אז דב שטוק)
במאמר "על הבאר הסתומה"
והמעמיד בראשו את כל פרשתנו והפותח במלים:
"רבה היא תוכחת הדברים שאנו משמיעים עתה באוזנינו,
כדי לבאר לעצמנו את הנגע אשר בבית,
בית הדור –
הנגע,
עניינו ושורשו.
תוכחת דברים זו,
אף כי היא רצופה בקורת,
קטרוג ומוסר,
אין אתה מוצא בה מדרך הבדיקה שמצינו בפרשת מצורע לעניין בית ונגעו,
לא זו חובת המצוי ולא זה מצוי החובה,
אשר לו הבית נוהג גם עתה בלשון המעמדי את הצרעת כצרה מועטת,
מודע גם עתה בלשון:
נגע,
אלא "כנגע",
ואלו הכוהנים,
אם אינם מסתפקים ברביע דרכו של הכוהן שבפרשה,
הריהם מגיעים לכל המוטב כדי מחציתה.
נמצא שאינם רואים את הנגע אלא בשטחי שורשו –
את קירות הבית,
ועל כן הם מדברים על שקערורות,
ירקרקות או אדמדמות אך אינם רואים את הנגע בעמקי שורשו,
– את אבניו עציו ועפרו ואינם מדברים על "אבנים אחרות"
ועל עפר אחר,
וממילא אינם מסמיכים עשייה לדבור ומדמים בלבם,
כי נרפא הנגע…".
ואולי המשווה את דברי המדרש שבויקרא רבה ל"מדרש"
החדיש יראה שהקודם הלך בדרך האלגוריה ואילו האחרון משתמש בדברי פסוקינו במשמעות סמלית –
ואולם הבאנו את הקטע,
כדי להראות כיצד גם דברי תורה הללו,
הסתומים מאתנו ורחוקים מהבנתנו הפרו את המחשבה ולמדו לקח.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ותשע [תש"ל]
תזריע – נגעי בתים
פרק יד פסוקים לג – נג
עיין גם גיליון מצורע תשכ"ב ובייחוד עלון ההדרכה שם!
א.
שאלה כללית:
ויקרא
רבה מצורע
טז, א:
"זאת תהיה תורת המצורע" – הדא הוא דכתיב:
[משלי ו, טז]
"שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו"…
ואלו הן: [משלי ו, יז–יט]
"עינים רמות, לשון שקר, וידיים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות אוון, רגליים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים", ואמר ר' יוחנן:
וכולהו לקו בצרעת…
רש"ר
הירש
רואה
בלשון
הפסוק
ממשלי
הוכחה
לכך:
"שאין נגע הצרעת אלא ביטוי לחרון אף ה' המיידה אותו [=
את הנגע] בגופו של אדם,
על אשר עשה את עצמו בכל איברי גופו נושא ומפיץ כל התכונות הרעות הנ"ל,
במקום שיהיו כל איברי גופו כלים להרבות ענוות צדק,
דרישת האמת, עשיית הטוב והשכנת שלום בין אדם לרעהו".
הסבר מהו הרמז הלשוני בפסוקנו ממשלי לרעיון המובא בדברי הרב הירש?
ב.
פרק יד, לה:
ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור:
כנגע
נראה
לי
בבית
רש"י
:
כנגע
נראה לי
בבית. שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי,
לא יפסוק דבר ברור לומר "נגע נראה לי"
אלא:
"כנגע נראה לי".
לדברי רש"י אלה מעירים פרשניו ופרשן המשנה בעל תוספות יום טוב:
ר'
אליהו
מזרחי
[טורקיה
במאה
ה–16]:
מפני דרך ארץ.
שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי, אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל:
[ברכות דף ד עמוד א]
"למד לשונך לומר:
אינו יודע".
גור–אריה
[ר'
ליווא
בן בצלאל
מפראג –
מהר"ל
מפראג –
סוף המאה
ה–
16]:
טעם הדבר הזה,
משום [תהלים קא, ז]
"דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן – לאו נגע הוא,
ואיך יאמר: "נגע נראה לי בבית"
תוספות
יום טוב
[ר'
ליפמן
הלר
1654–1579, אשכנז]:
לכן הקפידה התורה,
שלא יאמר "נגע נראה לי",
כדי שלא יפתח פה לשטן,
כדרשינן [כתובות דף ח עמוד ב]:
"לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן". ואמר ר' יוסף:
מאי קראה? [= היכן מצינו רמז לכך במקרא?]
שנאמר [ישעיה א, ט]:
"כמעט כסדום היינו".
מאי אהדר להו?
[ישעיה א, י]
"שמעו דבר ה'
קציני סדום" [עד כאן דברי הגמרא]. הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן.
1. מה ההבדל העקרוני בין שלושת החכמים הנ"ל בבואם לנמק את דברי המשנה המובאים ברש"י?
2. מהו מוסר ההשכל היוצא מדברי כל אחד מהם?
על
דברי
רש"י
דלעיל
מקשה בעל
דברי
דוד:
למה לא נקט רש"י את לשון המשנה [נגעים פרק יב משנה ה]
"אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי…"
ונקט לשון "שאפילו חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור"…
ישב קושייתו !
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השלושים [תשל"א]
מצורע
פרק י"ד
א.
שאלה כללית:
ויקרא
רבה מצורע
טז, א:
"זאת תהיה תורת המצורע" – הדא הוא דכתיב:
[משלי ו, טז]
"שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו"…
ואלו הן: [משלי ו, יז–יט]
"עינים רמות, לשון שקר, וידיים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות אוון, רגליים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים", ואמר ר' יוחנן:
וכולהו לקו בצרעת…
רש"ר
הירש
רואה
בלשון
הפסוק
ממשלי
הוכחה
לכך:
"שאין נגע הצרעת אלא ביטוי לחרון אף ה' המיידה אותו [=
את הנגע] בגופו של אדם,
על אשר עשה את עצמו בכל איברי גופו נושא ומפיץ כל התכונות הרעות הנ"ל,
במקום שיהיו כל איברי גופו כלים להרבות ענוות צדק,
דרישת האמת, עשיית הטוב והשכנת שלום בין אדם לרעהו".
הסבר מהו הרמז הלשוני בפסוקנו ממשלי לרעיון המובא בדברי הרב הירש?
ב.
פרק יד לה:
כנגע נראה לי בבית
רש"י:
כנגע נראה לי בבית. שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי,
לא יפסוק דבר ברור לומר "נגע נראה לי"
אלא:
"כנגע נראה לי".
[דברי רש"י אלה לקוחים ממשנה נגעים פרק יב משנה ה]
לדברי רש"י אלה:
ר'
אליהו
מזרחי
[טורקיה
במאה
ה–16]:
מפני דרך ארץ.
שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי, אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל:
[ברכות דף ד עמוד א]
"למד לשונך לומר:
אינו יודע".
גור–אריה
[ר'
ליווא
בן בצלאל
מפראג –
מהר"ל
מפראג –
סוף המאה
ה–
16]:
טעם הדבר הזה,
משום [תהלים קא, ז]
"דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן – לאו נגע הוא,
ואיך יאמר: "נגע נראה לי בבית"
תוספות
יום טוב
[ר'
ליפמן
הלר
1654–1579, אשכנז]:
לכן הקפידה התורה,
שלא יאמר "נגע נראה לי",
כדי שלא יפתח פה לשטן,
כדרשינן [כתובות דף ח עמוד ב]:
"לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן". ואמר ר' יוסף:
מאי קראה? [= היכן מצינו רמז לכך במקרא?]
שנאמר [ישעיה א, ט]:
"כמעט כסדום היינו".
מאי אהדר להו?
[ישעיה א, י]
"שמעו דבר ה'
קציני סדום" [עד כאן דברי הגמרא]. הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן.
1. מה ההבדל העקרוני בין שלושת החכמים הנ"ל בבואם לנמק את דברי המשנה המובאים ברש"י?
2. מהו מוסר ההשכל היוצא מדברי כל אחד מהם?
על
דברי
רש"י
דלעיל
מקשה בעל
דברי
דוד:
למה לא נקט רש"י את לשון המשנה [נגעים פרק יב משנה ה]
"אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי…"
ונקט לשון "שאפילו חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור"…
בתוספת שין.
נסה לתרץ קושייתו !