גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושמונה (תשכ"ט)
אחרי–מות
פרק יז
א.
שאלה כללית.
עקדת
יצחק שער
שישים
וארבעה:
(פסוק
א) "איש
איש מבית
ישראל
אשר
ישחט…" הנה במצווה הזאת הקפידה התורה על תיקון הנפש והיישיר אותה משיבושי הדעות ובדיית הדמיונות אשר ירחיקו האדם מעל אלוהיו ומייחד עבודותיו אל אלוהים אחרים מדומים,
כמדומה לו שהוא עושה כהוגן,
וכמו שאמר בפירוש (פסוק ז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם". ולזה ציוותה שלא ישחט שום קרבן ולא תיעשה עולה וזבח כי אם בפתח אהל מועד לפני ה',
על ידי הכהן המיוחד, אשר הוא יזרוק הדם על מזבח ה'…
לפי שיעתקו מהם אלה השיבושים והדמיונות ולא יזכרו ולא יפקדו עוד…
והנה אחרי כן הקפידה התורה לתיקון הכוח החומרי, שלא יהיה שטוף אחרי הפחיתיות הבהמיות ויפרד מעל הכוח השכלי וחדל מעזוב לו בכל הפעולות המסודרות ממנו כאשר אמרנו.
ואמר (פסוק י) "ואיש איש…אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם…" וכבר כתבנו טעם זה, כפי מה שכתב הרמב"ן*
והוא מבואר בעצמו,
שהוצרכה זאת ההרחקה כדי שלא יגיעו דמים בדמים (המליצה שאולה מהושע ד, ב)
להרתיח החום הטבעי ולשתף אל מזגם טבע הנפש הבהמית עד שיקנו להם התאוות הנפסדות הבהמיות אשר יוולדו להם לכל העובדי כוכבים הבלתי נזהרים מזה…
הנה מבואר שהאדם עשוי לחטוא על אחד משני פנים:
אם מרוע תכונת הנפש אשר תתאווה אל החטא או הפחיתות ההוא,
ועל דרך שאמר החכם (משלי כא, י)
"נפש רשע אוותה רע", או שיהיה מחמת שיבוש הדעת או סברה כוזבת הרצונית מהתאווה. כאילו יאמר לו נביא שקר שמצווה להרוג הנפש או לבוא על הערווה והנידה וכיוצא שהוא חושב שחייב לעשותו, ואם לא יתאווה אליו.
והנה האזהרה על זה הענין השני אינה צריכה חוזק גדול, כי כשתודיענו שהנביא שקרן או שתוציאנו מסברתו –מיד יעזוב.
אמנם מה שיהיה על הענין הראשון צריך אזהרה חזקה מאד, כי הנה הוא בא מצד תאוותו ותשוקתו אל הדבר והוא קשה לפרוש. ויורה זה על היות תכונות נפשו רעות ומקולקלות וכבר היה ההפסד בנפש עצמה שהיא התחלת הפעולות ושורשם.
ולזה בענין הראשון שהוא הרחקת האנשים מהקרבנות לאלילים (=לשעירים)
עם היות שבא זה משיבוש הדעות והפסד הדמיונות –
הנה אינו בא מחמת תאווה והתחלה רעה נפשית, ולזה אין צורך רק להודיע שהדבר אסור ונמאס בעיני השם ושהכל הוא טעות ודמיונות השוטים ודי כשיתרחק ממנו כל בעל שכל.
אמנם בדברים אשר בא אליהם בתשוקה נפשית כאכילת הדם שהיו שטופין אחריו כמו שאמרו על זה בספר דברים "רק חזק לבלתי אכול הדם",
מלמד שהיו שטופים אחריו, וכן הנבלה והטרפה,
כי תאווה נפשו לאכול בשר ותאמר: "מה לי נשחטה מן הצוואר או נשחטה מן העורף?"
ואין צריך לומר העריות והשכיבות המגונות, אשר כולם תבואנה מהפסד ההתחלה וקלקולה, לזה באה האזהרה בהם… בחוזק גדול…
…נתבאר מה שאמרנו ראשונה מהיות האזהרות האלו האחת אל החלק השכלי שלא יימשך אחר דעות בטלות ומשובשות באלוהות, והשניה בתיקון הגוף והכשרו לשמור לעשות כל הפעולות התוריות המסודרות…
וזה הענין ביארו בסמוך (ויקרא יח, ג)
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו", כי מעשה ארץ מצרים הוא מפורסם היותו מן המין הראשון, כי הם (=
המצרים)
היותר נודעים בעולם בענייני עבודה זרה ומעשי כשפים המכחישים פמליא של מעלה מכל זולתם. אמנם מעשה ארץ כנען – עם שלא היו משוללים מעבודת אלילים הנה הנם אוחזים יותר בקלקול המעשים המכוערים, והמתועבים בעריות…
* דברי הרמב"ן עיין יז,
יא וגליון צו תשכ"ח
רמב"ן
ויקרא
פרק יז
פסוק יא:
כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח. המשמע מן הכתוב הזה, שיאמר שיאסור לנו הדם, מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו,
והוא חלק ה',
כטעם החלב. ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב? נדחה את השואל לאמור לו,
שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו…
והרב כתב במורה הנבוכים, כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהינבא מהם העתידות,
והתורה תכוון לעולם להרוס בענייני סכלותם היפוך מחשבותיהם. ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להיטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה. ולכך אמרה התורה "ונתתי פני הנפש האוכלת את הדם" [לעיל יז, י]
כמו שאמר בנותן מזרעו למולך,
שהוא מביא למין ממיני עבודה זרה, כי לא נאמר כן במצווה אחרת.
ואלה דברים מיושבים,
אבל הכתובים לא יורו כן,
שהם יאמרותמיד בטעם האיסור "כי נפש כל דבר דמו בנפשו" [לעיל יז, יד]
"כי נפש הבשר בדם הוא"
[יז,
יא],
והחזיר במשנה תורה:
"רק חזק לבלתי אכול הדם,
כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר"
[דברים יב, כג].
והראוי שנפרש בטעם איסורו כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו ואף על פי כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח לא בעלי הנפש,
כאשר בא בפרשת בראשית [א,
כט]
"הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה".
וכאשר היה במבול שניצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו,
התיר להם השחיטה,
כמו שאמר [בראשית ט, ג]
"כל רמש אשר הוא חי,
לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל",
כי חיותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של האדם.
ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם,
– בקרבים לפניו יתברך – לא שיאכלוהו, כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי "הנפשות כולן לאל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה" [על פי יחזקאל יח, ד],
"ומקרה אחד להם,
כמות זה כן מות זה"
[קהלת ג, יט].
…ולכן יש בה [בנפש החי] דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה והיכר ברגילים ואהבה להם, כאהבת הכלבים לבעליהם…
1. מהו ההבדל הסגנוני בין החלק הראשון של פרקנו (א – ט)
ובין החלק השני (י – טז)
אשר סיבתו מתבארת על פי דברי ר'
יצחק עראמה (בעל עקדת יצחק)
דלעיל?
2. במה שונה בעל העקדה בהשתמשו בפסוק הושע ד, ב מפשוטו של הפסוק בהקשרו שם?
3. מהו המקום בספר דברים שממנו ההוכחה שהיו ישראל שטופין בתאוות אכילת הדם?
4. לפי דעתו מסודר פרק יח אחרי פסוק ג לפי סדר "על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון". הסבר – כיצד?
5.
השווה דברי בעל העקדה הנ"ל לדברי הר"ן לפרשת חיי שרה שהובאו בגליון חיי שרה תשכ"א.
מהו הקו המשותף בשניהם?
דרשות
הר"ן
[מתוך
הדרוש
החמישי]:
המצוות והעברות אשר בתורה הם על שתי פנים: מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש,
כמידות ומעשים, ומהם שיעשו רושם בנפש בלבד כאמונות. והנה אותם שיעשו רושם בגוף ובנפש הם אשר יעשו רישומם אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה ואכזריות,
והזימה והכילות ודומיהן,
שהן יעשו רושם בנפש מהצד שהן עברות,
ובגוף,
לפי שהמידות יפעלו בליחות, כמו שבליחות ייעשו תכונה במידות.
[כי כמו כאשר יהיה דם הלב רותח,
יהיה האדם כעסן,
כן מי שיכעס ייעשה דם ליבו רותח].
הנה אם כן אותן המידות יחייבו המזגים הגופיים, ולזה יימשך עניינם לבנים, וזה רוע אנשי כנען.
אומנם הדברים העושים רושם בנפש בלבד והם האמונות, עם היותן כוזבות ורעות, לא יתפשטו בבנים.
ולזה לבן ובתואל עם היותם עובדי כוכבים לא היה מחויב שיעבור רישומם לבניהם,
ולכן בחר אברהם והרחיק בנות הכנענים.
ב.
פרק יז, ו:
וזרק הכהן את הדם על מזבח ה'.
פרק יז, יא:
כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם.
עקדת
יצחק שם:
ציווה שכל עוד שיהיו ישראל במדבר יזרוק דם כל בשר על גבי המזבח שאחר שהדם הוא הנפש,
ירמוז להם, שחוייב כל אדם לשפוך את נפשו החיונית לפני ה'
ולמסור אותה על כל דבר שיתקדש שמו בו, כמו שאמרו (ברכות נד, א)
"ואהבת את ה'
אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך"
– ובכל נפשך –
ואפילו הוא נוטל את נפשך".
כמו שעשה דוד במלחמת גלית הפלשתי, אשר עליו אמר יונתן (שמואל א', יט,
ה)
"וישם את נפשו בכפו ויך את הפלשתי".
ואמר יותם (שופטים ט, יז)
"אשר נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד".
היכן מצינו בנביאים ראשונים שעשו ישראל פעולה דומה לזו באותה הוראה סמלית שנותן בעל עקדת יצחק לזריקת הדם?
ג.
פרק יז, יג:
ואיש
איש
מבני
ישראל
ומן
הגר
הגר
בתוכם
אשר
יצוד
ציד
חיה
או
עוף
אשר
יאכל
ושפך
את
דמו
וכסהו
בעפר.
הרב
ר' אברהם
יצחק קוק
זצ"ל:
"טללי
אורות", השקפה על טעמי המצוות פרק ח (תחכמוני כרך א ברן, שוויץ שנת תר"ע)*
הנטייה החופשית של המוסר לקראת משפט בעלי החיים בכללם ודרישת זכויותיהם מהאנושות גנוזה באורח פסיכי טבעי בעמקי תורה.
באוצר האנושות הקדמון כל זמן שזרע האור הרוחני אשר אחר כך התבצר בישראל,
היה מפוזר ביחידים בלתי מסומנים באריגה לאומית,
לפני אשר נפלגו הגויים ללשונותם,
כבר עלה המוסר עד דרישת משפט – בעלי החיים,
ו"אדם השראשון לא הותר לו בשר לאכילה".
[בראשית א, כט]
"הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ, אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה".
אולם כשירדה האנושות עם השתכללותה ולא יכלה לשאת את זוהר האור הגדול "ונשברו כליה", הייתה ההעתקה מחברת בעלי החיים,
(=הרחקת האנושות מעולם בעלי החיים),
שהיא מתעלה עליהם בעילוי רוחני אמיץ, עתה נדרשת מאד בקיבוץ כוח הצדק והיושר בין בני מינה, למען יוכל אש אלוהים, זה הבוער באור כהה מאד,
לחמם את הלב אשר נתקרר לרגלי המון החיים וסיבוכיהם;
שינויי הדעות והנטיות,
הדרכים והגבולים, דרשו לקבץ את כל חוב מוסרי אל מרכז האנושות לבדה.
אבל מהלך האידיאלים ההולכים ומתפתחים לא ישאר סגור לעד;
כשם,
שתצא השאיפה הדימוקרטית החיצונה, על ידי ההשתלמות השכלית והמוסרית הכוללת, כש"לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"
[ירמיהו לא, לג],
כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בעלי החיים מנרתיקה בבא עיתה. ומכשיריה הן המצוות,
המוגבלות לחלק זה בייחוד.
אמנם גערה נסתרת יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר תאמר "אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכול בשר"
[דברים יב, כ]
– אז תזבח ואכלת.
הנה לא תוכל לעצור בעד נטייתך כי אם על ידי כבישה מוסרית, וזאת הכבישה עוד לא באה עיתה, עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך,
בשגם ההשתלמות הרחוקה צריכה גם כן, אחרי נפלה, התאמצוות חומרית, שמילוי כוח זה ידרוש לפעמים את מזון הבשר, שהוא מס המעבר לתקופה יותר בהירה, שבעלי החיים אינם פטורים ממנו,
כאשר הרבו לעשות כן גם בני אדם בכל מלחמותיהם היותר צודקות,
שהיא נדרשת להם למעבר אל עלייתם הכללית.
זאת היא מעלתה של המוסריות כשהיא מחוברת למקורה האלוהי,
שיודעת היא עת לכל חפץ ולפעמים היא כובשת את מעיינה בשביל לקבץ כוח לתקופות הבאות,
מה שלא יוכל קוצר–רוחה של המוסריות המנותקת ממקורה לשאת ולסבול.
כשהתאווה הבהמית הייתה מתגברת לאכילת בשר, אז אם בשר בעלי החיים היה כולו בכלל האיסור,
לא הייתה ההריסה המוסרית, הנכונה תמיד להימצא בעת הכושר,
מבחנת כלל בין אדם לבהמה,
חיה ועוף וכל רמש הארץ.
הסכין,
הגרזן,
הגיליוטינה או זרם האלקטרון היה עובר על כולם כאחד,
כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושות המקולטרת.
הנה באות המצוות בסדר אכילת הבשר בצעדים המובילים אל המטרה העליונה.
בעלי החיים המותרים לאכילה הינם מוגבלים מהיותר נאותים לטבעי האדם. כיסוי דם החיה והעוף שהעוול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר ובולט וקרוב להתגלות,
– הם אינם ברובם סמוכים על שולחן האדם ואינם מטרידים אותו בטיפולם ובשכלולם "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר",
– הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר. "למען תזכרי ובושת… בכפרי לך"
[יחזקאל טז, סג];
כסה הדם! הסתר חרפתך! הפעולות תעשינה את פריין, בהמשך הזמן תחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עיתה, תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה.
ציווי הזביחה, במערכה מיוחדת, בהקלת הצער, כבר תופש הוא את הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אבטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי אם עם נפש חיה.
1. באר את המשפטים ואת חלקי המשפטים המודגשים והמסומנים בגיליון.
2. באר את השוואתו בין "השאיפה הדימוקרטית"… ובין "השאיפה הצפונה למשפטי בעלי חיים…"
3. מה הן הוכחותיו של הרב לכך, שאכילת בשר אינה רצויה לתורה?
4. מהם לדעתו הנימוקים שבגללם התירה התורה אכילת בשר תאווה?
5.
התוכל להסביר לפי שיטתו, למה לא הותרה במדבר (ארבעים שנה) אכילת בשר תאווה?
6. מה ההסבר הניתן בפיו לכיסוי הדם? (השווה דבריו לדברי הרשב"ם!!!)
רשב"ם
ויקרא
פרק יז
פסוק יג:
וכיסהו בעפר. כי אז לא יהא ראוי לאכילה.
*
חלקים נדפסו לאחרונה בספר "לחי ראי" מרכז הרב ירושלים תשכ"א.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על – פי הגליונות של נחמה ליבוביץ – שנה תשכ"ט
אחרי–מות – איסור אכילת דם
פרק יז
פרקנו עוסק בעיקרו בשני עניינים:
באיסור בשר תאווה (היינו אכילת בשר מבלי שייזרק הדם על המזבח ומבלי שיקרבו האימורים)
ובאיסור אכילת דם.
אמנם בתפישת החלק הראשון יש מחלוקת בין
החכמים
ויפה
סיכם
רנה"ו
בפירוש
לויקרא:
ויקרא פרק יז פסוק ג:
… אשר ישחט: נחלקו רבותינו ז"ל:
יש סוברים שהפרשה כולה מראשה ועד סופה נאמרה במוקדשין,
מתחילה ענש על השוחט בחוץ,
ופרשת "ואליהם תאמר" (פסוקים ח –
ט)
להזהיר על ההעלאה,
אבל בשר תאווה לא נאסר להם מעולם.
ומה שכתוב בדברים (פרק יב, כ)
"כי ירחיב ה'
אלוקיך את גבולך … ואמרת אוכלה בשר … בכל אוות נפשך תאכל בשר"
היא לצוות על השחיטה, שבמדבר היה מותר להם בחולין בשר נחירה.
וזוהי שיטת רבי עקיבא (פרק קמא דחולין דף יז ע"א).
ועל דרכה פירש רש"י את הפרשה הזאת.
ויש סוברים שהפרשה הראשונה מדברת בחולין, שבמדבר אסר להם לאכול בשר חולין, והוצרכו לזבוח הכל זבחי שלמים,
ולסוף ארבעים שנה חזר והתיר להם בשר תאווה כבואם לארץ, וזוהי שיטת רבי ישמעאל, והיא הקרובה לפשט הכתוב.
גם הרמב"ן הלך בשיטת רבי ישמעאל,
יעוין בדבריו המפורטים והוא מוסיף "והוא הנאות בכתוב על דרך הפשט". ולפי תפישה זו יש להבין גם את שאלות א,
ב,
ו–ג 5, בגיליוננו.
לשאלה א נביא בזה את דברי ר'
חיים
יוסף
פולאק, הוא
מבארו
הנאמן
של בעל
העקדה (ברוב הוצאות העקדה המאוחרות הובאו גם דבריו בשולי הגיליון),
והמסכם חלק מדבריו:
(עח ע"א)
תוכן דעתו בקיצור הוא, שאחרי שאמר שכוונת התורה היא שני עניינים,
האחד ליישר הדעות ולהסיר כל שיבוש וטעות מהשכל העיוני,
והשני לטהר חומר האדם ולהרחיקו מכל תאווה בהמית. והנה האזהרה על הרחקת הדעות הנפסדות אינה צריכה חיזוק גדול, כי מידי תיוודע הדעה האמיתית ותושרש בלב האדם, הלא חיש קל כמוץ מגורן יסוערו כל השיבושים, ובהיגלות האמת יפוצו מפניה כל הדעות הנפסדות המתנגדות לה.
(פאר דער וואהרען איברצייגונג שווינדען אללע אירטימער אים נוא דאהין),
אשר על כן יראו כל השיבושים האלה רק כמומים מוסריים, הדבקים רק בחיצונו של האדם.
(אלס אייסערליכע מאראלישע געברעכען.) ואינם מושרשים בקרב איש ולב עמוק. ועל כן גם על נקלה יוכל איש להסירם מעליו.
ועל כן בא באזהרת שחוטי חוץ, אשר היא רק להרחיק רעיון עבודת השעירים והאלילים מלב ישראל רק לשון איש המורה על חיצונו של אדם .
אפס התשוקה העזה והתאווה הבהמית אל אכילת החלב והדם ושכיבת העריות הן תכונות רעות המוטבעות ומושרשות בפנימיות נפש האדם הרעה, אשר לא על נקלה תוסרנה מלב בעליה.
על כן צריכה אזהרתם חיזוק גדול. …
לשאלה א 5,
נביא בזה את דברי הר"ן
שהובאו
בגיליון
חיי שרה
תשכ"א.
דרשות הר"ן רבנו נסים,
על התורה: (מתוך הדרשה החמישית):
המצוות והעבירות אשר בתורה הם על שתי פנים: מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש,
כמידות ומעשים, ומהם שיעשו רושם בנפש (בשכל)
בלבד – כאמונות.
והנה אותם שיעשו רושם בגוף ובנפש הם אשר יעשו רישומם אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה וכאכזריות וכזימה ורכילות,
ודומיהם,
שהן יעשו רושם בנפש מהצד שהן עבירות,
ובגוף,
לפי שהמידות יפעלו בליחות, כמו שהליחות יעשו תכונה במידות.
(כי כמו כאשר יהיה דם הלב רותח,
יהיה האדם כעסן,
כן מי שיכעס יעשה דם לבו רותח.)
הנה אם כן אותן המידות יחייבו המזגים הגופניים ולזה ימשך עניינם לבנים, וזה רוע אנשי כנען.
אמנם הדברים העושים רושם בנפש בלבד והם האמונות עם היותן כוזבות ורעות, לא יתפשטו בבנים.
ולזה לבן ובתואל עם היותם עובדי עבודה כוכבים לא היה מחויב שיעבור רישומם לבניהם, ולכן בחר אברהם בהם והרחיק בנות הכנענים.
ולכן היו האבות מזהירין מהתחתן בבנות כנען להיות הכנותיהם הלביות (מלשון "לב")
רעות ומועברות לבניהם אחריהם על הצד שאמרנו,
כי הן רושמות הנפש והגוף ולכן ימשכו לבניהם אחריהם.
למשמעותה של עבודת השעירים ולרישומי מלחמת תורתנו בעבודה זו עיין מאמרו החשוב ביותר של פרופ'
יהושע מ. גרינץ:
"לא תאכלו על דם" *). שם גם הסבר מאיר עיניים בטעם האיסור וכן בטעם הביטוי (פסוק ה) "זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה".
*)
ציון,
שנה ל"א,
תשכ"ו,
חוברת א–ב,
עמ'
1 – 17 .