גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שניה (תש"ג)
פרשת אחרי מות
פרק יח
א.
טעם איסור העריות.
קרא רמב"ן פסוק ו:
רמב"ן
ויקרא
פרק יח
פסוק ו
אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה. טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש.
והרב אמר במורה הנבוכים (ג,
מט)
כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט,
והנשים האלה אשר אסר הכתוב ב"שאר"
האישה הן המצויות עמו תמיד,
וכן ב"שאר"
עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן. וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכבר כתב ר'
אברהם גם כן,
כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה.
וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור הימצאן עימו לפעמים,
ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים.
ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח, ב),
וישא שתי אחיות כיעקב אבינו,
ואין לאדם נישואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ [
ישעיה מה, יח]
"לא תוהו בראה לשבת יצרה"…
… והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך, והגזירה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצווה ההיא שיצווה בה,
ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו:
1.
מהי דעת הרמב"ם ב"מורה"
ודעת הראב"ע (המובאים ברמב"ן)
על איסור עריות?
2.
מה הן טענות הרמב"ן נגדם?
ב.
באר את הביטויים הללו:
"שיצר הרע משיב עליהם", "אל תפטר מתוכם".
המובאים ברש"י
פסוק ד:
ואת
חוקותי
תשמרו. דברים שהן גזירת המלך, שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן,
ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וטהרת מי חטאת, לכך נאמר "אני ה'" גזרתי עליכם, אי אתם רשאים ליפטר:
ללכת בהם. אל תפטר מתוכם,
שלא תאמר: למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת האומות.
ג.
פרק יח, ה:
אשר יעשה אותם האדם.
ספרא
קמג [יג,
יב]:
היה ר' ירמיה אומר: מניין אתה אומר אפילו נוכרי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול? תלמוד לומר: "אשר יעשה אותם האדם". וכן הוא אומר:
[שמואל ב', ז,
יט]
"וזאת תורת האדם ה' אלוהים",
תורת "כהנים,
לויים וישראל" לא נאמר, אלא "תורת האדם"; וכן הוא אומר:
(ישעיה כו, ב)
"פתחו שערים ויבוא… ", "כהנים,
לויים וישראל" לא נאמר, אלא "ויבוא גוי צדיק שומר אמונים";
וכן הוא אומר:
[תהילים קיח, כ]
"זה השער לה'…",
"כוהנים,
לויים וישראל" לא נאמר, אלא:
"צדיקים יבואו בו";
וכן הוא אומר:
[תהילים לג, א]
"רננו…",
"כהנים לויים וישראל"
לא נאמר, אלא:
"רננו צדיקים בה'",
וכן הוא אומר:
(תהילים קכה, ד):
"היטיבה ה'…", "לכהנים לויים וישראל לא נאמר,
אלא "היטיבה ה' לטובים"
– הא אפילו נוכרי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול.
מה הרמז הלשוני שמסייע לחז"ל לפרש את המלה "אדם"
כאן באופן אחר מאשר בכמה מקומות אחרים כגון:
ויקרא פרק יג פסוק ב:
אדם
כי–יהיה
בעור–בשרו
שאת
או–ספחת
או
בהרת
והיה
בעור–בשרו
לנגע
צרעת
והובא
אל–אהרן
הכהן
או
אל–אחד
מבניו
הכהנים:
במדבר
פרק יט
יז
ולקחו
לטמא
מעפר
שרפת
החטאת
ונתן
עליו
מים
חיים
אל–כלי:
וכדומה?
ד.
פרק יח, ד:
וחי בהם.
מסכת
יומא דף
פה עמוד
א:
מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?… אמר ר' יהודה אמר שמואל:
דכתיב:
[ויקרא יח, ד]
"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"
– ולא שימות בהם.
רמב"ם
הלכות
שבת פרק
ב הלכה
ג:
…ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר:
"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ולא שימות בהם.
הא למדת שאין משפטי התורה
נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.
ואלה האפיקורסים האומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר:
(יחזקאל כ, כה)
"וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".
ר'
יוסי
אלבו: ספר
העיקרים
מאמר ד
פרק מ:
ולפי זה הדרך יתאמת כי כלל ייעודי התורה הגשמיים אינם נאמרים על היחיד רק על כלל האומה…
ואולם עיקר השכר האישי הפרטי לכל איש ואיש בפני עצמו לא נזכר בתורה בפירוש, לא הרוחני ולא הגשמי אלא במקומות מעטים,
והאחד מהם מה שנזכר בפרשת אחרי מות שאמר [ויקרא יח, ג]
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכו'"
וזה בלי ספק אף על פי שהיא אזהרה לכל האומה, גם היא אזהרה ליחיד שלא ילך בחוקות עבודה זרה,
ונאמר [ויקרא יח, ה]
"ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"
וזה בלי ספק ידבר על השכר הרוחני הפרטי לכל אחד ואחד על זה הדרך, כי הוא היה מזהירם שישמרו חוקיו ומשפטיו אף על פי שיהיה בהם טורח יותר מבשמירת חוקי מצרים וארץ כנען,
ואף על פי שבשמירת חוקיהם היו מצליחים כללי האומות ההן, מכל מקום לא היה מגיע בהם אל היחיד עיקר שלמותו שהוא החיים הנצחיים לנפש, כמו שיגיע במשפטי השם יתברך,
וזהו שאמר "ושמרתם את חקותי וכו'" כלומר שימרו אותם אף אם יש טורח בשמירתם שיש להם יתרון ומעלה על זולתם, כי החוקים הללו הם מועילים אל היחיד להביאו לחיי העוה"ב וזהו אומרו:
"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"… וממקומו הוא מוכרח שעל חיי הנפש ידבר,
כי איך יאמר "אשר יעשה… וחי בהם". כלומר שבשמירת החוקים והמשפטים שבתורה יחיה האדם יותר מבשמירת חוקי שאר האומות עובדי אלילים. והרי זה דבר נגלה הכזב,
כי לא יחיה שומר התורה חיים גשמיים יותר ארוכים מזולתו, אבל אין ספק שעל חיי הנפש ידבר,
לא על חיי הגוף.
ועיין:
תרגום
אונקלוס
ויקרא
פרק יח
פסוק ה
ותטרון ית קיימי וית דיני די יעבד יתהון אנשא וייחי בהון לחיי עלמא אנא יי:
רש"י
ויקרא
פרק יח
פסוק ה:
וחי
בהם: לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה –
והלא סופו הוא מת!
רשב"ם
ויקרא
פרק יח
פסוק ה:
וחי
בהם: אבל אם לא יעשה –
(ויקרא ה, כט)
"ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם".
אבן
עזרא
ויקרא
פרק יח
פסוק ה
וטעם
ושמרתם
את חוקותי
ואת
משפטי. לבאר שהם חיים לעושיהם בשני עולמות, כי המבין סודם,
חי העולם יחיינו ולא ימות לעולם, על כן כתוב "אני ה' אלהיכם"
כאשר פירשתי:
רמב"ן
ויקרא
פרק יח
פסוק ה:
את
משפטי
תעשו: "אלו דברים האמורים בתורה שאילו לא נאמרו היו כדאין לאומרן", לשון רש"י:
ובתורת כוהנים: "אלו דברים הכתובים בתורה שאילולי לא נכתבו בדין היה לכתבן, כגון הגזילות והעריות ועבודה זרה ושפיכות דמים וקללת השם".
ועל דרך הפשט:
"משפטי"
כמשמען – הדינים האמורים בפרשת ואלה המשפטים ובכל התורה.
ולכן יאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" כי הדינים ניתנו לחיי האדם ביישוב המדינות ובשלום האדם,
שלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו…
ודע כי חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם, כי העושה המצוות שלא לשמן על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד… – ואותם אשר מתעסקין במצוות על מנת לזכות בהן לעולם הבא, שהם העובדים מיראה זוכים בכוונתם להינצל ממשפטי הרשעים, ונפשם בטוב תלין.
והעוסקים במצוות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העולם הזה…
יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהגו של עולם, ולחיי העולם הבא זכותם שלימה להם. והעוזבים כל ענייני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף, וכוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד, כאשר היה העניין באליהו, בהידבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו,
ובידוע ממנו בקבלה,
וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים. ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצוות:
"למען יאריכון ימיך",
"למען תחיה", "והארכת ימים", כי הלשון יכלול כל מיני החיים כולם,
כפי הראוי לכל אחד ואחד.
1.
חלק את כל הנ"ל לקבוצות והסבר מה ביניהם.
ונמק את דעותיהם!
2.
במה שונה דעת הרמב"ן מדעות כולם?
(הערה:
לשם עיון יסודי בדברי הרמב"ן
האלה,
חלק את דבריו לפיסקאות).
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
השנה השביעית (תש"ח)
אחרי מות –
פרק יח
א.
בטעם איסור העריות:
רמב"ם
מורה
נבוכים
ג, מט:
והעריות מן הנקבות כולם יקבצם עניין אחד.
והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאת על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו וקרובה להימצא אליו –
לא יטרח להזמינה.
ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלה עמו.
ואילו היה דין הערווה כדין הפנויה, רוצה לומר שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה מן האיסור,
רק שאינה אשתו – היו רוב בני אדם בכישלון זנותם תמיד.
וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר ונמנעו לנו מניעה גדולה,
רוצה לומר במיתת בית דין ובכרת, ושאין שום צד היתר על בעילתן, יש לבטוח בזה,
שלא יכוון האדם אליהן ושלא יהרהר בהן כלל. והיות הערווה ממהרת וקרובה להימצא כאשר זכרנו מבואר מאד.
וזה – כי האדם כשיהיה לו אישה,
מן הידוע שאימה וזקנתה ובתה ואחותה נמצאות עמו ברוב העיתים על הרוב, ושהבעל פוגש בהם תמיד בצאתו ובבואו ובעשותו מלאכתו, וכן האישה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו ובנו; וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם הוא מבואר מאד. ואולי הם כל העריות של שאר בשר.
זהו אחד מן העניינים אשר בעבורם נאסר שאר בשר.
ואמנם העניין השני הוא אצלי,
להזהיר במידת הבושת,
כי היות זה המעשה בין השורש והענף עזות גדולה מאד, רוצה לומר לבעול האם או הבת ונאסר על שורש וענף, שיבעול אחד מהם את חברו ואין הפרש בין שיבעול השורש או הענף או שיתקבצו שורש וענף בבעילת גוף שלישי.
רמב"ן
ויקרא
פרק יח
פסוק ו
אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה. טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש.
והרב אמר במורה הנבוכים (ג,
מט)
כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט,
והנשים האלה אשר אסר הכתוב ב"שאר"
האישה הן המצויות עמו תמיד,
וכן ב"שאר"
עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן. וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכבר כתב ר'
אברהם גם כן,
כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה.
וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור הימצאן עימו לפעמים,
ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים.
ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח, ב),
וישא שתי אחיות כיעקב אבינו,
ואין לאדם נישואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ [
ישעיה מה, יח]
"לא תוהו בראה לשבת יצרה".
אבן
כספי: (1280-1340):
הסיבה לאסור עריות,
כדי לשום עצת שלום בין בני ישראל,
ותסר הקטטה ממנו וינוח השלום.
והרמז שרמזה התורה לזאת הסיבה אומרו [ויקרא יח, יח]
"לצרור".
ולכן אסרה התורה הנקבה, שתיפול בעבורה הקטטה,
ולכן אסרה אשה ובתה ושתי אחיות, כדי שלא יקנאו זו בזו,
כי הקנאה יותר עצומה בקרובים ובקרובות מזולתם;
ובהיות הקטטה ביניהן תמיד, לא ינוח הזכר ולא יוכל להשלים עצמו.
ואסרה אשת איש,
כי הבעל יקנא עליו בלי ספק ומתקוטט עם החושק וימיתו איש את רעהו,
כמו שאמר שלמה:
(משלי ו, לד)
"כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם"… ורוב הרציחות ברוב האומות הוא בעבור הנשים.
ולזאת הסיבה בעצם אסרה את אשת האח ונתן הטעם "ערוות אחיך הוא".
כלומר:
היא שלו בדין – ואם תנאף עמה,
יאנף בך, ואולי יהרגך או תהרגהו…
ואף על זאת הייתה מריבה וקנאה בבית יעקב משתי האחיות, ומה תהיה בבית איש אחר למטה ממנו… והקדוש ברוך הוא כשרצה לזכות את ישראל הדריכם במעגלי צדק ודרכי יושר,
שלא שערום ראשונים.
שד"ל
פסוק ו:
איסורי ביאה אין המכוון בהם כדעת הרמב"ם (מורה נבוכים ג,
מט)
למעט המשגל, כי לא אסרה תורה ריבוי הנשים –
אלא למלך –
ולא ריבוי המשגל באישה אחת;
ואמנם כולם לתועלת החברה. והנה אשת איש טעמה מבואר,
והוא להרחיק החמס והמריבות והרציחות הבאות בעקבות הניאוף; ואף אם יהיה אדם שיתרצה בזה, ויפקיר אשתו לאיש עשיר, הדבר אסור, מפני ההשחתה אשר תצא מזה לכלל האומה בקלקול המידות.
ואיסור הזכר והבהמה מפני שהם מעשים נגד הטבע, ואם היו מותרים תהיה לקיחת נשים מתמעטת.
ואמנם העריות אשר הן שאר בשר אסורות בעבור הצלחת הבית ותיקון המידות והצלחת המדינה. כי הנה לקיחת האם ואשת האב ואחות האב ואשת אחי האב הוא דבר המתנגד לכיבוד אב ואם,
והזלזול בכבוד אב ואם גורם קלקול המידות והפסד הנהגת הבית; וכן אשת הבן הרי היא במדרגת הבת לחמיה ולחמותה,
ואם יקחנה חמיה ימשך מזה זלזול בכבוד החם והחמות והאב והאם;
וכן לקיחת אישה ובתה מביאה שווי ביניהן וגורמת זלזול בכבוד האם.
ואיסור אישה ואחותה הוא מפורש במילת "לצרור",
והוא שלא להטיל קנאה בין שתי אחיות לעשותן צרות ושונאות זו את זו,
תחת שמשפטן לאהוב זו את זו; וידוע כי השנאה בין הקרובים קשה מן השנאה בין הזרים, כי כתוקף האהבה הקודמת, כן חוזק השנאה הבאה אחריה,
וזה יגרום קלקול המידות והפסד גדול בהצלחת הבית.
וכן לקיחת אשת האח תביא שנאה וקנאה בין האחים;
ואפילו אחר מיתת אחיו –
אם יש לו בנים ויקח האח את יבמתו, זה יגרום שנאה בינו ובין בני אחיו וכן בין בניו ובין בני אחיו,
וזה סיבה לקלקול המידות והפסד הצלחת הבית.
לא כן אם מת אחיו וזרע אין לו.
ואמנם איסור האחות נראה שהוא להצלחת המדינה,
שאם הייתה האחות מותרת היו רוב בני אדם נושאים אחותם, והיתה כל משפחה כעם בפני עצמו, ולא היו המשפחות מתחתנות ומתערבות זו בזו,
ולא הייתה האומה לעם אחד אלא לעמים רבים בלתי קרובים זה לזה ובלתי אוהבים זה את זה.
1.
מה ביניהם בטעם איסור עריות?
2.
כיצד סותר הרמב"ן את דעת הרמב"ם?
3.
כיצד אפשר לסתור את דעת אבן–כספי מתוך דברי התורה?
ב.
שאלת סגנון:
1
. הסבר למה באה (בפסוקים ד–ה)
עשייה לגבי "משפטים",
שמירה לגבי "חוקים"?
(ועיין רש"י פסוק ד:
"את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו").
רש"י
ויקרא
פרק יח
פסוק ד
את
משפטי
תעשו. אלו דברים האמורים בתורה במשפט,
שאילו לא נאמרו היו כדאי לאומרן:
ואת חוקותי תשמרו.
דברים שהן גזירת המלך, שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן,
ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וטהרת מי חטאת, לכך נאמר "אני ה'" גזרתי עליכם, אי אתם רשאים ליפטר:
2.
הסבר את סיבת השינוי בסדר המילים:
פסוק
ד: את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו (מושא – נשוא!)
פסוק
ה: ושמרתם את חוקותי….
(נשוא – מושא!)
ג.
שאלות בראב"ע
אבן
עזרא
ויקרא
פרק יח
פסוק ד
אני ה' אלוהיכם.
אז אהיה אלוהיכם.
מה קשה לו?
2. אבן
עזרא
ויקרא
פרק יח
פסוק יד
דודתך
היא. חשובה היא כדודתך,
וכן 'הנה חנמאל דודי'.
והנה מה יעשו הסומכים במצוות על התורה לבדה, כי לא אסר הכתוב אשת אחי האם,
ולא אם האב,
ולא אם האם,
על כן אנחנו צריכים לקבלה,
ויתכן שלא הזכיר אשת אחי האם, כי נלמוד מאשת אחי האב,
והזכירה בפרשת קדושים.
גם הנזכרות, שלא הזכירם הכתוב דיבר על ההווה:
א.
למה הוסיף "חשובה כ…"
ואינו מפרש דודה ממש?
ב.
מהי ראייתו מחנמאל?
כנגד מי הוא נלחם בדבריו החל מן "והנה מה יעשו"
ומהי הוכחתו?
3.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק יח
פסוק כח
כאשר קאה. פועל עבר, מגזרת [ירמיה כה, יז]
"שתו ושכרו וקיו",
כי אותיות אהו"י מתחלפים. ויש ארץ לשון זכר: [ישעיה ט, יח]
"נעתם ארץ", [בראשית יג, ו]
"ולא נשא אותם הארץ". או חסר מילת 'היא'
כאילו הוא: כאשר היא קאה,
כמו [בראשית כט, ו]
"באה עם הצאן":
א.
מה קשה לו?
ב.
מהו ההבדל בין שני פירושיו ומה חולשת כל אחד?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ואחת (תשכ"ב)
אחרי מות
פרק יח
לטעמי דיני עריות עיין גיליון אחרי מות תש"ח ובייחוד תשי"ד.
א.
שאלות כלליות בפסוקים א –
ה
1.
אופיים של פסוקים אלה שונה מאופי פסוקי ספר ויקרא עד לפרשה זו.
הסבר מהו השוני ומה סיבת שוני זה.
2.
המפרשים מחלקים את הפסוקים ב –
ה לשלוש פיסקאות.
ב
ג
ד–ה
הסבר את ההגיון שבחלוקה זו!
3.
הסבר לפי זה את סדר המילים הלא רגיל שבפסוק ד
את משפטי (מושא)
תעשו (נשוא נושא)
ואת חוקותי (מושא)
תשמרו (נשוא נושא).
ב.
פרק יח, ד:
את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו.
ספרא
קמ [יג,
ט]:
"את
משפטי
תעשו" אלה דברים הכתובים בתורה שאילו לא נכתבו בדין היה לכתבן, כגון הגזילות והעריות ועבודה זרה וקללת ה'
ושפיכות דמים, שאילו לא נכתבו בדין היה לכתבן.
"ואת
חוקותי" –
אלה שיצר הרע משיב עליהם ואומות העולם משיבין עליהן כגון אכילת חזיר ולבישת כלאים וחליצת יבמה וטהרת המצורע ופרה אדומה ושעיר המשתלח, שיצר הרע משיב עליהם, ואומות העולם משיבין עליהם. תלמוד לומר: "אני ה'" חקקתי,
ואין אתה רשאי להשיב עליהם.
ספרא
קלג [ט,
ט]:
"משפטי"
– אלו הדינים. "חוקות"
– אלו המדרשות. "תשמרו"
– זו המשנה. "ללכת בהם" – זה המעשה. "תשמרו ללכת בהם"
– לא המשנה נגיד (נגיד – נוסח אחר: "נגוד"
= מורה דרך, מנהיג)
אלא המעשה נגיד.
ר'
דוד
הופמן :
ויקרא
יח, יד:
"עשיה"
ו"שמירה"
שתיהן נצטוו בסדרת החוקים כמו המשפטים. הראשונה היא ההוצאה אל הפועל,
האחרונה – היא השמירה בכוח,
כלומר בהלכה, ונכלל בה גם הלימוד, ולפי זה בספרא:
"תשמרו – זו משנה". ביחוד המשנה שמשננים אותה בעל פה זקוקה לשמירה מיוחדת.
התורה שבעל פה הופקדה בידי העם לשם שמירה, ועליו לשומרה משכחה ומזיוף.
1.
הסבר את הביטוי "משיבים על"
שבדברי הספרא!
2.
השווה להגדרת הספרא למושגים "חוקים ומשפטים"
את הפסוקים מספר תהילים:
יח,
כג:
כי
כל
משפטיו
לנגדי
וחוקותיו
לא
אסיר
מני
קיט,
קיב:
נטיתי לבי לעשות חוקיך
המתפרשים פסוקים אלה על ידי הגדרת הספרא ל"חוקים"
ומשפטים"?
3. למה פתח בפסוקנו ב"עשיה"
אצל משפטים ו"בשמירה"
אצל חוקים –
ולא להיפך?
4.
כיצד למדו חז"ל מתוך פסוקנו שלא המדרש עיקר אלא המעשה,
היכן בפסוקנו נרמזה הערכה זו?
ג.
פרק יח, ד:
ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם.
רש"י
:
ללכת
בהם: אל תפטר מתוכם,
שלא תאמר: למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת האומות.
1.
מה קשה לרש"י?
2.
במה הוא סוטה כאן מפשוטו של מקרא?
ד.
פרק יח, ה:
ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
ספרא
קלד [ט,
י]:
"ושמרתם
את חוקותי
ואת משפטי
אשר יעשה
אותם
האדם" – ליתן שמירה ועשייה לחוקים ושמירה ועשייה למשפטים.
רש"י
פסוק ה:
ושמרתם
את חוקותי.
לרבות שאר דקדוקי הפרשה, שלא פרט הכתוב בהם.
דבר אחר: ליתן שמירה ועשייה לחוקים ושמירה ועשייה למשפטים,
לפי שלא נתן (= הפסוק הקודם) אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים.
1.
מה הקושי בפסוקנו?
2.
היכן נרמזים שמירה ועשייה גם לחוקים וגם למשפטים בפסוקנו?
3. מה ראה רש"י להביא את שני פירושיו לפסוקנו ולא נחה דעתו באחד מהם?
4.
מה ראה רש"י להוסיף על דברי הספרא –
המובאים בפירושו מילה במילה –
עוד את דבריו "לפי שלא נתן אלא…",
שלא נאמרו במקורו,
בספרא?
ה.
פרק יח, ה:
וחי בהם
רש"י
פסוק ה:
וחי
בהם: לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה –
והלא סופו הוא מת!
רשב"ם
פסוק ה:
וחי
בהם: אבל אם לא יעשה –
(ויקרא ה, כט)
"ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם".
ר'
יוסי
אלבו: ספר
העיקרים
מאמר ד
פרק מ:
ולפי זה הדרך יתאמת כי כלל ייעודי התורה הגשמיים אינם נאמרים על היחיד רק על כלל האומה…
ואולם עיקר השכר האישי הפרטי לכל איש ואיש בפני עצמו לא נזכר בתורה בפירוש, לא הרוחני ולא הגשמי אלא במקומות מעטים,
והאחד מהם מה שנזכר בפרשת אחרי מות שאמר [ויקרא יח, ג]
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכו'"
וזה בלי ספק אף על פי שהיא אזהרה לכל האומה, גם היא אזהרה ליחיד שלא ילך בחוקות עבודה זרה,
ונאמר [ויקרא יח, ה]
"ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"
וזה בלי ספק ידבר על השכר הרוחני הפרטי לכל אחד ואחד על זה הדרך, כי הוא היה מזהירם שישמרו חוקיו ומשפטיו אף על פי שיהיה בהם טורח יותר מבשמירת חוקי מצרים וארץ כנען,
ואף על פי שבשמירת חוקיהם היו מצליחים כללי האומות ההן, מכל מקום לא היה מגיע בהם אל היחיד עיקר שלמותו שהוא החיים הנצחיים לנפש, כמו שיגיע במשפטי השם יתברך,
וזהו שאמר "ושמרתם את חקותי וכו'" כלומר שימרו אותם אף אם יש טורח בשמירתם שיש להם יתרון ומעלה על זולתם, כי החוקים הללו הם מועילים אל היחיד להביאו לחיי העוה"ב וזהו אומרו:
"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"… וממקומו הוא מוכרח שעל חיי הנפש ידבר,
כי איך יאמר "אשר יעשה… וחי בהם". כלומר שבשמירת החוקים והמשפטים שבתורה יחיה האדם יותר מבשמירת חוקי שאר האומות עובדי אלילים. והרי זה דבר נגלה הכזב,
כי לא יחיה שומר התורה חיים גשמיים יותר ארוכים מזולתו, אבל אין ספק שעל חיי הנפש ידבר,
לא על חיי הגוף.
ר'
נפתלי
צבי יהודה
ברלין
(הנצי"ב)
"העמק
דבר" בראשית
ב, ז:
"ויהי
האדם
לנפש
חיה". שורש "חי"
בלשון הקודש משמעו פעם חי ולא מת,
ופעם חי ולא עצב, והיינו שהוא בתכלית השלמות שאפשר באותה בריה…
והנה בהמה נקראת "נפש חיה" בעוד שהיא בריאה כפי טבע יצירתה, מה שאין כן אדם, לא מיקרי "חי"
אלא באופן שנפש השכלי גם כן שלם עימו. ובלא זה אינו נקרא "חי",
שהרי אינו בשלמות האדם.
1.
מה הן ההוראות השונות של המושג "חיים"
כאן לדעת כל אחד מן הנ"ל?
2.
התוכל להביא ראיות מפסוקים אחרים לאחת או לאחדות מן הדעות הנ"ל?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים וארבע (תשכ"ה)
אחרי מות –
איסורי עריות
פרק יח
השווה גליונות אחרי מות תשי"ד,
תשכ"ב.
א.
פרק יט, ג:
כמעשה ארץ מצרים…לא תעשו וכמעשה ארץ כנען…לא תעשו
ספרא קלב [ט,
ח]:
"כמעשה ארץ מצרים…
וכמעשה ארץ כנען…לא תעשו", יכול לא יבנו בניינים ולא יטעו נטיעות כמותם?
תלמוד לומר: "ובחוקותיהם לא תלכו"
– לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם.
ומה היו עושים?
האיש נושא לאיש והאישה לאישה,
האיש נושא אישה וביתה, והאישה נישאת לשניים,
לכך נאמר: "ובחוקותיהם לא תלכו".
1.
איזו אי הבנה רצה הספרא למנוע?
2.
ה מוסיף סוף הפסוק ("ובחוקותיהם לא תלכו")
על תחילת הפסוק,
אם ב"מעשה"
וב"חוק"
הכוונה לאותו הדבר,
לעבירות על איסורי עריות?
ב.
פרק יט, ה:
ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם,
אני ה'.
ר'
יוסף
בכור
שור:
אשר
יעשה
אותם
האדם וחי
בהם: שלא יהיו שניו מתקצרות, שאינו מת אלא מיתת עצמו [= מיתה כדרך הטבע].
אבל חוקות הגויים,
שגוזלים וחומסים וגונבים ורוצחים ובאים על נשי חבריהם מקצרות ימיהם, שבאים בעלי הממון והורגים אותם.
וכן בעל האישה לא יחמול ביום נקם,
ואף הקרובים הורגים את הרוצח,
וכתיב [משלי י, כז]
"ושנות רשעים תקצורנה".
רמב"ן:
את
משפטי
תעשו: "אלו דברים האמורים בתורה שאילו לא נאמרו היו כדאין לאומרן", לשון רש"י:
ובתורת כוהנים: "אלו דברים הכתובים בתורה שאילולי לא נכתבו בדין היה לכתבן, כגון הגזילות והעריות ועבודה זרה ושפיכות דמים וקללת השם".
ועל דרך הפשט:
"משפטי"
כמשמען – הדינים האמורים בפרשת ואלה המשפטים ובכל התורה.
ולכן יאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" כי הדינים ניתנו לחיי האדם ביישוב המדינות ובשלום האדם,
שלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו…
ודע כי חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם, כי העושה המצוות שלא לשמן על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד… – ואותם אשר מתעסקין במצוות על מנת לזכות בהן לעולם הבא, שהם העובדים מיראה זוכים בכוונתם להינצל ממשפטי הרשעים, ונפשם בטוב תלין.
והעוסקים במצוות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העולם הזה…
יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהגו של עולם, ולחיי העולם הבא זכותם שלימה להם. והעוזבים כל ענייני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף, וכוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד, כאשר היה העניין באליהו, בהידבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו,
ובידוע ממנו בקבלה,
וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים. ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצוות:
"למען יאריכון ימיך",
"למען תחיה", "והארכת ימים", כי הלשון יכלול כל מיני החיים כולם,
כפי הראוי לכל אחד ואחד.
ר'
נפתלי
צבי יהודה
ברלין
(הנצי"ב)
"העמק
דבר" בראשית
ב, ז:
"ויהי
האדם
לנפש
חיה". שורש "חי"
בלשון הקודש משמעו פעם חי ולא מת,
ופעם חי ולא עצב, והיינו שהוא בתכלית השלמות שאפשר באותה בריה…
והנה בהמה נקראת "נפש חיה" בעוד שהיא בריאה כפי טבע יצירתה, מה שאין כן אדם, לא מיקרי "חי"
אלא באופן שנפש השכלי גם כן שלם עימו. ובלא זה אינו נקרא "חי",
שהרי אינו בשלמות האדם.
1.
מה הן ההוראות השונות הניתנות על ידי הפרשנים למושג "וחי"?
2.
(השווה דברי ר'
יוסף אלבו ספר העיקרים מאמר ד,
פרק מ שהובאו בגיליון אחרי–מות תשכ"ב).
ר'
יוסי
אלבו: ספר
העיקרים
מאמר ד
פרק מ:
ולפי זה הדרך יתאמת כי כלל ייעודי התורה הגשמיים אינם נאמרים על היחיד רק על כלל האומה…
ואולם עיקר השכר האישי הפרטי לכל איש ואיש בפני עצמו לא נזכר בתורה בפירוש, לא הרוחני ולא הגשמי אלא במקומות מעטים,
והאחד מהם מה שנזכר בפרשת אחרי מות שאמר [ויקרא יח, ג]
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכו'"
וזה בלי ספק אף על פי שהיא אזהרה לכל האומה, גם היא אזהרה ליחיד שלא ילך בחוקות עבודה זרה,
ונאמר [ויקרא יח, ה]
"ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"
וזה בלי ספק ידבר על השכר הרוחני הפרטי לכל אחד ואחד על זה הדרך, כי הוא היה מזהירם שישמרו חוקיו ומשפטיו אף על פי שיהיה בהם טורח יותר מבשמירת חוקי מצרים וארץ כנען,
ואף על פי שבשמירת חוקיהם היו מצליחים כללי האומות ההן, מכל מקום לא היה מגיע בהם אל היחיד עיקר שלמותו שהוא החיים הנצחיים לנפש, כמו שיגיע במשפטי השם יתברך,
וזהו שאמר "ושמרתם את חקותי וכו'" כלומר שימרו אותם אף אם יש טורח בשמירתם שיש להם יתרון ומעלה על זולתם, כי החוקים הללו הם מועילים אל היחיד להביאו לחיי העוה"ב וזהו אומרו:
"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"… וממקומו הוא מוכרח שעל חיי הנפש ידבר,
כי איך יאמר "אשר יעשה… וחי בהם". כלומר שבשמירת החוקים והמשפטים שבתורה יחיה האדם יותר מבשמירת חוקי שאר האומות עובדי אלילים. והרי זה דבר נגלה הכזב,
כי לא יחיה שומר התורה חיים גשמיים יותר ארוכים מזולתו, אבל אין ספק שעל חיי הנפש ידבר,
לא על חיי הגוף.
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י
רש"י
פסוק ו:
לא תקרבו: להזהיר הנקבה כזכר,
לכך נאמר לשון רבים.
מה קשה לו?
והשווה ויקרא יט,
ג:
רש"י
ויקרא
פרק יט
פסוק ג:
איש אמו ואביו תיראו. כל אחד מכם תיראו אביו ואמו. זהו פשוטו. ומדרשו:
אין לי אלא איש, אישה מנין? כשהוא אומר: "תיראו"
הרי כאן שניים,
אם כן למה נאמר איש?
שהאיש סיפק בידו לעשות אבל אישה רשות אחרים עליה:
ב.
בעל גור אריה מקשה:
פשיטא,
דהא דרשינן [במדבר ה, ו]
"איש או אישה כי יעשו מכל חטאות האדם" – מקיש איש לאשה לכל חטאות התורה?!
הסבר,
מה אם כן צורך ללמוד כאן מן הכתוב?
רש"י
פסוק ל:
"ושמרתם את משמרתי".
להזהיר בית דין על כך.
השווה
לדברי
רש"י
אלה יבמות
דף כא:
רמז לשניות (=מן העריות)…רב כהנא אמר מהכא: "ושמרתם את משמרתי"
– עשו משמרת למשמרתי.
ג.
השווה:
ספרא
לפסוקנו:
"ושמרתם את משמרתי"
– להזהיר בית דין על כך.
א.
מדוע נמנע רש"י מלהביא את דברי הגמרא יבמות דף כא?
ב.
מניין שלבית דין נאמר ולא לכל ישראל?
ד.
פרק יט, כד:
…כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם.
פרק
יט, כה:
ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה.
ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
(ביאור):
"אשר
אני
משלח". לגנאי,
אשר אני מגרש מפניכם, ואם בשעת הדיבור עדיין ישבו בארץ, כבר שולחו קצתם לפנים, כמו שאמר בפסוק כח.
גם נאמר על הגזירה שיצאה כבר מפי עליון.
ר'
יעקב
צבי
מקלנבורג: הכתב
והקבלה
פסוק כח:
"קאה":
…ואמר שד"ל:
יש בינוני המורה על העתיד הקרוב לבוא,
כמו (בראשית מח, כא)
"הנה אנכי מת",
[דברים לא, טז]
"הנך שוכב עם אבותיך"; (דברים ד, כב)
"כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן ואתם עוברים…",
(דברים ט, ד)
"וברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך"; (בראשית כט, ו)
"והנה רחל בתו באה עם הצאן".
ומלת "קאה"
כאן הוא מן המין הזה,
וטעמו כאשר היא עתידה להקיא עוד מעט,
וכן הוא (נחמיה ו, ו)
"ואתה הווה להם למלך" ענינו:
עוד מעט תמלוך עליהם, וכן (בראשית טז, יא)
"הנך הרה ויולדת בן" וטעמו:
את עתידה ללדת בקרוב.
1.
מה קשה לויזל בפסוק כה ומה ההבדל בין שתי תשובותיו?
2.
לאיזו "גזירה שיצאה כבר מפי עליון"
ירמוז?
3.
מה ההבדל בין ויזל לר'
יעקב מקלנבורג בפירוש פסוק כח ולמה אין בעל הכתב והקבלה יכול לקבל את דעת ויזל בענין זה?