גיליונות נחמה – ויקרא 2

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שמינית [תש"ט]

ויקרא – קרבן מנחה

פרק ב

א.
פרק א, ב:

אדם כי יקריב מכם…

ספרא
יב:

"אדם
כי יקריב"
– יכול גזירה? ת"ל:
"כי יקריב" – אינו אלא רשות.

פרק ב' פסוק א:

ונפש כי תקריב.

ספרא צג:

ונפש
כי תקריב"
– יכול גזירה? ת"ל:
"כי תקריב" – אינו אלא רשות.

1.
מהיכן למדו חז"ל שהמדובר כאן בקורבנות רשות?
לכאורה נראה כדעת כמה מדקדקים שהדיוק הוא ממה שנאמר "כי"
ולא "אם",
והרי זה אינו,
שאילו נאמר "אם"
– גם כן היינו למדים שהוא רשות.
[וע'
רש"י שמות כ,
כב,
מדברי ר'
ישמעאל!]

2.
נסה להסביר מהו הדיוק הלשוני בפסוקנו שממנו למדו שהוא רשות,
ואיך היה לשון הפסוק אילו היה קרבן חובה?

ב.
פרק ב, א:

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו.

רש"י:

ונפש
כי תקריב:
לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני.
אמר הקב"ה,
מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו:

סולת:
אין סולת אלא מן החיטין שנאמר (שמות כט) סולת חטים. ואין מנחה פחותה מעישרון שנאמר (ויקרא יד) "ועשרון סלת למנחה"
עשרון לכל מנחה:

ועיין ויקרא יד,
כא.

וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׁ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּמֶן לְמִנְחָה וְלג שָׁמֶן:

–
כיצד יש ללמוד מן השיעור שנקבע למנחה [עשרון =
עשירית האיפה]
סימוכין לרעיון המובא ברש"י "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו?"

ועיין שמות טז,
יח.

וַיָּמדּוּ בָעמֶר וְלא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ:

ורש"י שם;

המרבה
והממעיט: יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת וזהו נס גדול שנעשה בו:

וכן שמות טז,
לו;

וְהָעמֶר עֲשִרִית הָאֵיפָה הוּא:

ג.
פרק ב, יא:

כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו.

אברבנאל מקשה:

למה הוצרך לומר כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה, כי הנה ידוע היה שלא הוכשרו להקרבה אלא אלו הדברים שציוה ה', כאילו תאמר "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" ולא הוצרך לומר שלא נקריב מן החיה וכן ציוה בעוף שנקריב מן התורים ומבני היונה ולא הוצרך לומר שלא יקריבו מן התרנגולים ומן האווזים. ולכן יקשה, למה הוצרך הכתוב להזהיר על השאור ועל הדבש, כיון שלא ציוה עליהם?

ונאמרו בטעם איסור זה דעות שונות ואלה מקצתם:

רמב"ם:
מורה נבוכים מאמר ג פרק מו:

… כבר אמרה התורה – כפי שפרש אונקלוס,
שהמצריים היו עובדים למזל טלה,
ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן… ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה. וכולם היו מגדילים זה המין מאוד –
ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל.

… ובעבור שימחה זכר אלה הדעות,
אשר אינן אמתיות,
ציונו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם",
עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה' ובמעשה ההוא יכופרו העוונות.

וכך מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון.

…ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקורבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש וציוה בהתמדת המלח…

רמב"ן ויקרא פרק ב פסוק יא:

כל המנחה אשר תקריבו לה'.
וטעם השאור והדבש,
יתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג,
מו)
אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי עבודה זרה להקריב כל מנחתם חמץ, ולערב הדבש בכל קרבניהם, ולכן אסרם לגבוה.
וכזה אמרו רבותינו (ספרי שופטים קמו)
במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואחר כך שנאה השם מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה, כמו שאמר: אשר שנא ה'
אלהיך (דברים טז, כב):

ובטעם המלח אמר גם כן,
בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל.

ספר החנוך: מצות לא תעשה קכו.

שורשי מצוה זו (טעם המצוה) נעלם מאוד למצוא אפילו רמז קטן.

ואולם…
כוונתי באלו הטעמים שאני כותב להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלות… ואל יהיו להם המצוות בתחילה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו להבלים. על כן אכתוב בהם כל אשר יעלה בתחילת המחשבה,
ואל יתפוש עלי תופש בשום דבר אחרי שידע כוונתי זאת. ואומר:
כי ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבת המקריב,
ולפי המעשה יקח דמיונותיו בנפשו.
ועל כן בהרחיק החמץ שהוא נעשה בשהייה גדולה מקרבנו,
יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות כמעשה ה'
ברוך הוא, וכמו שאמרו חז"ל [פרקי אבות ה,
ב]
"… הוי קל כנשר ורץ כצבי…
לעשות רצון אביך שבשמים"

…ובענין הרחקת הדבש נאמר אל ילדים רכים כדי ליסרם,
שהיא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחיכו כמנהג הסובאים והזוללים,
שימשכו לעולם אחר המתוק, אבל החכם לא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו, ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוון במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון,
ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת…

ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה,
ולכן נתרחקו –
לרמוז כי "תועבת ה' כל גבה לב".

1.
הסבר את הביטוי והמשפטים המסומנים –
המודגשים.

2.
מה ההבדל העקרוני שבין טעם הרמב"ם לטעמי ספר החנוך?

3.
השווה את טעם הרמב"ם לאיסור הקטרת שאור ודבש לטעמו באיסור אכילת חלב ודם [מורה נבוכים ג,
מו]
שהובא בגליון צו תש"ו שאלה ד וכן לטעמו בדיני ערלה [מורה נבוכים ג,
לז]
שהובא בגיליון אחרי מות–קדושים תש"ה שאלה א.

4.
התוכל למצוא קו משותף בטעמיו למצוות אלה?

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה עשירית [תשי"א]

ויקרא – קרבן מנחה

פרק ב

א.
פרק ב יג:

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח

ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך

על כל קרבנך תקריב מלח.

בטעם מצוה זו נאמרו דעות שונות.

ראב"ע:
פסוק יג

ברית
אלהיך. הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון:

רמב"ם:
מורה נבוכים מאמר ג פרק מו:

…כבר אמרה התורה – כפי שפרש אונקלוס,
שהמצריים היו עובדים למזל טלה,
ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן… ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה. וכולם היו מגדילים זה המין מאוד –
ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל.

… ובעבור שימחה זכר אלה הדעות,
אשר אינן אמתיות,
ציונו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם",
עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה'. ובמעשה ההוא יכופרו העוונות.

וכך מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון.

…ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקורבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש וציוה בהתמדת המלח…

ספר החנוך: מצוות עשה קיז:

… ומלבד זה יש במלח עניין אחר רומז,
כי המלח מקיים כל דבר ומציל מן ההפסד והריקבון,
וכן במעשה הקרבן ינצל אדם מן ההפסד ותישמר נפשו ותישאר קיימת לעד.

1.
מהו ההבדל העקרוני בטעם מצוות הוספת המלח לקורבנות בין שלושת החכמים הנ"ל?

2.
השווה לדברי הרמב"ם כאן את טעמו באיסור בניין המזבח גזית:
מורה נבוכים ג,
מה [גיליון יתרו תש"ד,
ה].

3.
באיסור אכילת דם:
מורה נבוכים ג,
מו [גיליון צו תש"ו ד],

במצוות ערלה:
מורה נבוכים ג,
לז [אחרי מות קדושים תש"ה].

מה הקו המשותף בדבריו בטעמי מצוות אלה?

4. השווה לפסוקנו [יג]
את שני הפסוקים הבאים:

במדבר יח,
יט:
דברי הימים ב',
יג,
ה:

כיצד השפיע פסוקנו כאן על לשון הפסוקים שם?

ב.
שאלות מבנה וסגנון:

1.
פסוק
יא:

כל המנחה אשר תקריבו לה'
לא תיעשה חמץ.

מקשים:
מאחר שדין זה נאמר לגבי כל המנחות שנאמרו בפרק זה,
למה הביאו הכתוב כאן [בין מנחת מרחשת לבין מנחת בכורים]
ולמה לא יביאו בסוף פרק ב'
בגמר דבריו על המנחה?

2.
פסוק יג:

ולא תשבית מלח…

מלבים קמ"ה:

יש הבדל בין פעל "שבת"
ובין יתר הלשונות "חשך"
"מנע"
"חדל"
הנרדפים עמו, במה שפעל "שבת"
מורה תמיד שמפסיק מן הדבר שעסק בו עד עתה,
או שיתבטל עסק שהתמיד עד עתה במציאות.
כמו [שמות ה, ה]
"והשבתם אותם מסבלותם";
מה שאין כן הפעלים האחרים,
מורים שמונע או חדל לעתיד.
שאם יאמר [בראשית ב, ג]
כי בו חשך מכל מלאכתו – יפורש שלא יפעל בעתיד, וכשאמר:
"כי בו שבת מכל מלאכתו",
יפורש שהפסיק העסק שעסק בו עד עתה בעבר.

ועל פי זה יפלא מה שאמר פה "ולא תשבית מלח",
שעל שלא ימנע מתת מלח – לא יצדק פעל "שבת"
?!

ישב את תמיהת המלבים והסבר את שימוש הלשון של פסוקנו בהתאם להגדרת המושג "שבת"
של המלבים.

3.
השווה:

פסוק יא:

כל המנחה אשר תקריבו… וכל דבש לא תקטירו

פסוק יב:

קרבן ראשית תקריבו

פסוק יג:

במלח תמלח, ולא תשבית… תקריב מלח.

הסבר את החילופין בין לשון יחיד ללשון רבים.

היעזר בדברי הרמב"ן פסוק יא:

ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים, כי עם אהרן ובניו ידבר.
וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח,
כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה (פסוק ז) "ואם מנחת מרחשת קרבנך". והטעם,
כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה:

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה האחת –עשרה [תשי"ב]

ויקרא – קרבן מנחה

פרק ב

הערה:
לאיסור הקטרת שאור ודבש [פסוק יא]
עיין גיליון ויקרא תש"ט.

למצוות מליחת כל הקורבנות [
פסוק יג]
עיין גיליון ויקרא תשי"א.

א.
שאלות מבנה וסגנון

1.
השווה:

פסוק א:

ונפש כי תקריב קרבן מנחה,
לה'
סולת יהיה קרבנו.

פסוק ד:

וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור.

פסוק ה:

ואם מנחה על המחבת קרבנך.

פסוק ז:

ואם מנחת מרחשת קרבנך.

הסבר את החילופין בין "וכי"
לבין "ואם"
בפסוקים אלה.

ענה לשאלה זו רק אחרי עיונך בפסוקים הבאים בפרשתנו:

פרק א פסוק ב:

אדם כי יקריב

פרק א פסוק ג:

אם עולה קרבנו

פרק א פסוק י:

ואם מן הצאן.

פרק א פסוק יד:

ואם מן העוף…

פרק ד פסוק ב:

נפש כי תחטא…

פרק ד פסוק ג:

אם הכהן המשיח יחטא…

פרק ד פסוק יג:

ואם כל עדת ישראל ישגו…

וכן עיין שמות כא פסוקים ב –
ה.

2.
פסוק יד:

ואם תקריב מנחת בכורים לה'.

רש"י:

הרי "אם"
משמש בלשון "כי",
שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה,
וכן [במדבר לו, ד]
"ואם יהיה היובל לבני ישראל".

ראב"ע:

רבים אומרים כי מילת "אם"
– חיוב,
ולפי דעתי אין צורך, כי החיוב הוא ראשית ביכורים [רצה לומר: ראשית הפרי שביכר תחילה] ולא הביכורים [=להביא מנחת ביכורים]

מלבי"ם (ב,
יד):

דקדוק מילה זו ["ואם"]
קשה מאד… [אחר שפה מדובר במנחת העומר כקבלת חז"ל [ויקרא כג, י–יד]
והוא חובה]. והוא מאמר בפני עצמו בלתי מחובר למאמרים שלפנינו [כוונתו לפסוקים א,
ב,
ה,
ז]
שמדברים כולם במנחת נדבה, היה לו לומר:
"וכי תקריב מנחת בכורים" לא מלת "ואם"
שלא תצדק פה,
לא מצד שהיא מילת החלוקה,
– כי מאמר זה אינו חלוקה מן המאמר הכולל הקודם – ולא מצד האפשרויות,
אחר שהבאת מנחת העומר –
חובה.

ומפני קושייה זו פירש הראב"ע,
שיכול להביא מנחת ביכורי שדהו נדבה, ולפי דעתו [של הראב"ע]
הוא חלוקה מן המאמר הקודם:
אם מנחה על מחבת, ואם מנחת מרחשת,
ואם מנחת ביכורים שכולם נדבה.
אבל מלבד מה שהוא נגד דעת חז"ל המיוסדת בהכרחיות הכתובים, הוא נגד דקדוק הלשון ודרכיו !

נסה להוכיח מתוך סגנון פסוקנו שדעת הראב"ע שפסוק יד הוא "חלוקה מהמאמר הקודם"
הוא "נגד דקדוק הלשון ודרכיו"
ושלכן ברור,
שבפסוק יד מתחיל עניין חדש העומד בפני עצמו.

ב.
ספרא ויקרא יג,
א–ג (קמח):

"ואם תקריב מנחת בכורים לה'"
[ב,
יד]
ר'
יהודה אומר: עתידה מנחת ביכורים ליפסוק ולחזור,
וכן הוא אומר [במדבר לו, ד]
"ואם יהיה היובל"
– עתיד היובל ליפסוק ולחזור. ר'
שמעון אומר: "ואם תקריב מנחת ביכורים" – זו מנחה באה חובה. יכול נדבה? כשהוא אומר [ויקרא כג, י]
"והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"
– לימד שאינה באה אלא חובה.
אם כן למה נאמר "ואם"?
לומר:
אם אתם מביאים אותה לרצון,
מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה,
ואם אין אתם מביאים אותה לרצון –
מעלה אני עליכם כאילו לא הבאתם אותה אלא לצורך עצמכם.

1.
מה קשה לתנאים במילת "ואם"
ואיך –
לכאורה –
היה לו לכתוב לומר?

2.
כיצד מיישב ר'
שמעון קושי זה ובמה שונה הוא עקרונית מר'
יהודה?

3.
במה דומה הפסוק בבמדבר לו,
ד לפסוקנו?

4.
מה הרעיון הכלול בדברי ר'
שמעון ע"י קורבנות חובה בכלל?

5.
הרי רעיון זה שמוצאו ר'
שמעון מרומז בפסוקנו כוחו יפה לגבי כל קורבנות חובה.
מה ראה הכתוב לרמוז לו דווקא במנחת העומר?

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושש [תשכ"ז]

ויקרא – קרבן מנחה

פרק ב

א.
שאלה כללית:

כל המנחות עשרון (או כמה עשרונים)
ולא פחות מעשרון.
(ראה רמב"ם הלכות מעשה הקורבנות פרק ב הלכה ד–ה).
מפרשים רבים מוצאים טעם למידה זו על פי המסופר בשמות טז!

1.
מצא מה טעם למידה זו ?

2.
יש אומרים שעל פי מידה זו אפשר להבין גם טעם המנחות בכלל,
מהו ?

ב.
ויקרא פרק ב פסוק א:

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:

מדרש רבה ויקרא פרשה ג פסקה א

נפש כי תקריב מנחה לה':
ר'
יצחק פתח (קהלת ד, ו):
'טוב מלא כף נחת ממלוא חפנים עמל ורעות רוח',
טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם אלא 'ורעות רוח' – רעותֵיה (רצונו)
דמיתקרי:
בר הילכן (שיתקרא בר–הלכות);
…

טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס בהן, ממי שהולך ולווה ברבית, במתלא אמרין (פתגם אומר) דיוזיף בריביתא מאבד דיליה ודלא דיליה (הלווה ברבית מאבד שלו ושאינו שלו) אלא 'ורעות רוח' – רעותיה דמתקרי פרגמטיוטא (רצונו שיתקרא סוחר).

טוב מי שהולך ופועל ועושה צדקה משלו,
ממי שהולך וגוזל וחומס ונותן צדקה משל אחרים, במתלא אמרין: "גייפא בחזורין ומפלגא לבישיא (מנאפת בתפוחים ומחלקת לחולים), אלא 'ורעות רוח' רעותיה דמתקרי: בר מִצְוָתָא (רצונו שיתקרא: בעל מצוות).

מדרש רבה ויקרא פרשה ג פסקה א

ד"א "טוב מלא כף נחת", זה קומץ מנחת נדבה של עני, 'ממלוא חפנים עמל ורעות רוח',
זו קטורת סמים דקה של צבור, שזו טעונה כפרה (נוסח אחר: שזו באה כפרה)
וזו אינה טעונה כפרה.

רש"י ויקרא פרק ב פסוק א:

ונפש כי תקריב:
לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו.
(תנחומא)

1.
הסבר את דברי המדרש המודגשים.

2.
מה הרעיון המשותף לכל הדוגמאות המובאות במדרש ?

3.
האם הרעיון בדברי תנחומא המובאים ברש"י ובדברי ויקרא רבה אחד הוא אם לא ?

ג.

ויקרא
ב, יד:

וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה'
אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ:

ספרא פרשת ויקרא דיבורא דנדבה פרשתא יג,
ד:

ואם תקריב מנחת ביכורים לה':
זו מנחת העומר (ויקרא כג, ט – יב).
מניין היא באה?
מן השעורים. או יכול מן החטים ?
א"ר אליעזר נאמר כאן "אביב"
ונאמר "אביב"
במצרים,
מה אביב אמור במצרים –
שעורים,
אף כאן שעורים.

רשב"ם ויקרא פרק ב פסוק יד:

ואם תקריב: לכשתקריב מנחת העומר.

אבן עזרא ויקרא פרק ב פסוק יד:

ואם תקריב מנחת בכורים: רבים אמרו שמלת "אם"
חיוב,
ולפי דעתי, כי אין צורך,
כי החיוב הוא ראשית בכורים (ראשית הפירות שבכרו תחילה) ולא הבכורים (ולא הבאת מנחה מן הבכורים).
והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה – יביא.

שד"ל פסוק יד:

מנחת בכורים: לפי הפשט הוא של יחיד הבאה נדבה (כדברי ראב"ע),
ואיננה של ציבור;
ומילת "אם"
כמשמעה.

1.
מה ההבדל בין שתי הדעות הנאמרות בזה ?

2.
מה סימוכין אפשר למצוא בכתובים לדעת רבותינו בספרא ?

3.
מה הקושי שרצה הרשב"ם ליישב ?

4.
ר'
נפתלי הירץ ויזל (הבאור)
מתקיף את פירושו של ראב"ע:
אל דרך זה עקלקלות,
בסדר המקראות,
שאם במנחת נדבה מדבר,
למה נכתבה באחרונה?
…

הסבר,
כיצד אפשר למצוא הוכחה לדעת הספרא ממקומה של פרשתנו בתוך כל פרק המנחות ?

5.
הסבר את דברי הספרא "מה אביב אמור במצרים שעורים"
?

6.
התוכל להוכיח שמנחת בכורים היא שעורים מלבד בדרך של גזרה שווה ?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע על פי הגיליונות

על פי הגיליונות של נחמה ליבוביץ –
[תשכ"ז]

ויקרא – קרבן מנחה

פרק ב

בקרבן מנחה עסקנו גם הגיליון ויקרא תשי"ב.
שונה המנחה מכל הקורבנות בזה שאין מקריבים בעל –
חיים כי אם מעשה מאפה.

במבוא לפירושו לפרק ב כותב ר'
דוד הופמן –
בחלקו בהשפעת הירש:

עמ'
קד–קה:
… לאחר שכבר העירונו לעיל, כי קרבן מנחתו של הבל הביע את הרעיון, שהוא ראה את כל רכושו כקניין ה',
אשר לו צריך הוא להקריב את מיטב הונו כאות הערצה, עלינו עוד להוסיף,
כי ההוספות לעולה שנצטוו, המנחה על נסכיה,
אף הן מתכוונות לאותו רעיון.
בהעלות המקריב את העולה "כאשה ריח ניחוח"
ובהביעו בזה את השאיפה להתמסר לעבודת ה',
הוסיף עוד מנחה ונסכים לעדות,
כי את כל הטוב שנתן לו ה',
שהיה בעיקר דגן תירוש ויצהר (במדבר יח, יב)
מקדיש הוא לה',
באשר רוצה הוא לעבוד בהם את ה'.
ערך יותר נעלה נודע למנחה כשהיא הוקרבה כקרבן מיוחד בידי העני במקום העולה.
הוא הקריב בזה לא רק את קניינו אלא אף את עצמו כקרבן: "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" … אמנם חסר במנחת העני היין,
גם השמן בא בצמצום (רק לוג אחד,
ואילו מנחת נסכים שלושה לוגין)
אך לעומת זאת הוא מביא לבונה, סימן שהוא שבע רצון בהנהגתו והשגחתו של ה' ושמח בחלקו.

רעיון אחרון זה קיבל כאמור מהירש המפרט כאן את הסמליות שבקמח –
מזונו העיקרי של האדם,
של השמן הנוסף לקמח המשמש להעשיר מזונו של האדם ("שמנה לחמו"
בראשית מט,
כ;
"שמן חלקו"
חבקוק א,
טז)
ושל הלבונה המוסיפה את ריח הניחוח,
את ההנאה הנפשית "אשר בוודאי אינה תוצאה אוטומטית ממזון ומנוחיות,
אלא הינה ברכה נוספת".

לא כל המנחות –
היינו קורבנות שאינן של בעלי חיים,
נמנו בפרקנו זה ור'
נפתלי הירץ ויזל בביאור לויקרא (פירוש מפורט ומדויק ביותר)
מסביר לנו סידור זה:

… והסתכל עוד בחכמת הכתוב, שזכר בפרשה זאת לבד המנחות הדומות זו לזו במתן שמן ולבונה וקמיצה ושיריים,
והן חמש מיני מנחות האמורות כאן שבכללן מנחת העומר,
וכל האחרות אינן שווים להם,
כי מנחת חוטא עני ומנחת קנאות אין בהם שמן ולבונה, ולחם הפנים ושתי הלחם אין מהם קומץ למזבח, ומנחת חביתין ומנחת חינוך אין בהם שיריים,
שכולן למזבח.

לשאלה ג:

הקושי אשר בו נתקלו המפרשים כולם הוא במילת "אם",
שהיא בדרך כלל מילת התנאי והאפשרות,
ואיך תתכן לפני מצווה מפורשת.
ועיין בשמות סוף פרשת יתרו ד"ה ואם מזבח אבנים,
שאמנם מונה ר'
ישמעאל "אם"
שלנו בין השלושה שהם אינם תלויים.
אך עדיין יקשה,
למה בחרה התורה במילה שהיא תנאי.
(ועיין לשאלה זו גם גיליון משפטים תש"ח).

הראב"ע אשר עקרונית טוען תמיד שבענייני הלכה אינו זז מפירושי חז"ל (וכן הוא נוהג ברוב המקומות ומתנגד למי שמפרש נגד ההלכה,
ולפעמים אף מתנגד בחריפות ועיין שמות יג,
ט ד"ה והיה לך לאות על ידך;
וכן שמות כג,
ב ד"ה לא תהיה אחרי רבים;
ובפירושו הקצר לשמות כב,
ב ד"ה ונמכר;
ובויקרא כד,
יט ד"ה יעשה לו;
וביתר חריפות בשמות כא,
כד ד"ה עין;
ועיין שמות כג,
יט ד"ה ראשית)
מפרש במקומנו נגד ההלכה *).
וכבר מצינו כמוהו בשמות יב,
טו.
(ועיין בגיליוננו לפרשת החודש ויקרא תשכ"ד וביחוד בעלון ההדרכה,
ששם מובא ויכוח בין חכמים בשאלה,
אם ידע הראב"ע תורה שבעל–פה,
אם במודע או בטעות פירש אלא כפי ההלכה.)

ואולם המלבי"ם בפירושו לויקרא לה,
יד מוכיח על פי כללי הלשון שאין פירושו של הראב"ע כאן כפשוטו של מקרא.
ועיין דבריו שהובאו בגיליון ויקרא תשי"ב.

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ותשע [תש"ל]

ויקרא – מנחה

פרק ב

א.
פרק ב, א:

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'

העמק דבר

ונפש כי תקריב.
לשון נפש מלמדנו דמנחה בא לרצות על הנפש… אכן לא נתבאר על איזה דבר הוא בא, ונראה שבא להשיג כפרה וריצוי על השחתת הנפש במידות.

משום הכא אמר דוד לשאול [שמואל א', כו,
יט]
"אם ה' הסיתך בי ירח מנחה", פירושו:
הסיתך בי על ידי מחלה של מידת העיצבון והכעס – ירח מנחה להסיר מחלה זו ממך. ובמלאכי [ב,
יג]
כתוב:
"וזאת שנית תעשו:
כסות דמעה את מזבח ה'
בכי ואנקה, מאין עוד פנות אל הפנחה ולקחת רצון מידכם", שעשו מחמת תאווה לנשים יפות מנשותיהם רעה עם הנשים שלא כדין,
והביאו מנחה לכפרה,
ואמר הנביא, שדמעת העשוקה [=
אשתו שעשה לה רעה, שבגד בה] מכסה את המזבח מבלי יניח לפנות אל המנחה, שתעלה לרצון… ומשום זה אמר משה רבנו [במדבר טז, טו]
"אל תפן אל מנחתם". ובאשר השחתת המידות בא על ידי קלקול אחת מארבע המרות, כמו מרה שחורה אם מתגברת,
מולידה עיצבון, ולבנה מולידה ציהוב ושמחה יתירה,
וירוקה מולידה תאווה,
ואדומה מולידה כעס.

הרחב דבר במדבר טז, טו:

ובזה יפורש יפה מקרא [ישעיה א, יג]
"לא תוסיפו הביא מנחת שווא",
שאין לו משמעות.
ולדברינו הפירוש שמביאים על מה שעושים שלא כראוי כאילו בא להם מחמת קלקול איזה מרה שהיא מביאה אותם לידי מעשים אלו,
ובאמת הם עושים בשאט–נפש,
בלא הסתת הטבע המקולקל –
ואם כן –
הרי זה מנחת שווא.

1.
כיצד הוא מפרש את הפסוק ממלאכי ומה עניינו לעניינינו?

2.
כיצד יש להסביר לפי פירושו שאמר משה על דתן ואבירם:
"אל תפן אל מנחתם"?

3.
מה הקושי בפסוק בישעיה א,
יג שעליו אמר שלכאורה "אין לו משמעות",
וכיצד ניתן לפרשו בעזרת פירושו הנ"ל?

ב.
פרק ב, ב

ונפש כי תקריב מנחה

השווה:

בראשית לב, יד:

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו

בראשית מג, יא:

קחו מזמרת הארץ…
והורידו לאיש מנחה

שמואל א', י,
כז:

ולא הביאו לו מנחה

מלכים ב', ח,
ח:

קח בידך מנחה ולך

לעומת:

בראשית מג, לד:

וישא משאת מאת פניו אליהם ותרב משאת בנימין…

שמואל ב', יא,
ח:

ותצא אחריו משאת המלך

ירמיהו מ, ה:

ויתן לו רב טבחים ארוחה ומשאת

1.
התוכל להסביר לפי הנ"ל מה ההבדל בין "מנחה"
לבין "משאת"?

האם אין הפסוק מתהלים (קמא,
ב)
"תיכון תפילתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב"
סותר הבחנה זו?

ג.
פרק ב, יג

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח

ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך

על כל קרבנך תקריב מלח

ראב"ע:

ברית אלוקיך: הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל, כי הוא דרך בזיון.

ראב"ע:
במדבר יח, יט:

ברית מלח עולם.
ברית כרותה מגיזרת [תהלים קז, לד]
"ארץ פרי –
למלחה"
ומקום המלח כמו נכרת, שלא עלה בו צמח כלל.
וכן [דברים כט, כב]
"גפרית ומלח שריפה כל ארצה".

1.
כיצד יש לפסק את החלק השני של פסוקנו ["ולא…
מנחתך"}
בסימני פיסוק בהתאם לפירושו של הראב"ע?

2.
האם מפרש הראב"ע את המילה "מלח"
במקומנו ובבמדבר שם בפירוש אחד או מפרשו בשני המקומות בפירושים שונים?

ד.
פרק ב, יג

…
ולא
תשבית
מלח
ברית
אלוקיך
מעל
מנחתך

ר'
נפתלי הירץ ויזל [ביאור]

ברית אלוקיך: …אבל "ברית אלוקיך" הוא לדעתי ברית עולם בששת ימי בראשית,
כי אז נתן ה' חוק לכל דבר.
עליו נאמר: [ירמיה לג, נה]
"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". ולנח אמר [בראשית ו, יח]
"והקימותי את בריתי אתך" שבו יקים בריתו ברית עולם,
שלא יאבדו המינים כולם במבול,
שלכול אחד נכרת ברית והיא חוקו וטיבעו לעד לעולם,
ו"ברית מלח" הוא שיתקיים, לא יבאיש ולא יתליע, גם בו ישמרו כל מיני מזון מהבאש.
ואין כמוהו בעניין זה בכל המזונות שתחת השמש.

וגזירת ה' היא שיותן ממנו [=מן המלח] על כל הקורבנות העולות למזבח,
להורות על הקיום.

ולפי שנכרת ברית למלח שיתקיים,
לכן כל קיום עולם שתחת השמש נמשל לברית מלח,
כמו הכהונה שניתנה לזרע אהרון עד עולם,
אמר [במדבר יח, יט]
"ברית מלח עולם היא". וכן המלכות שניתנה לדוד ולזרעו עד עולם,
נאמר [דברי הימים ב',
יג,
ה]
"ה'
אלוקי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח".

והתבונן שאמר כאן "ברית אלוקיך" ובכל הפרשה לא נזכר שם "אלוקים",
לפי…

שד"ל:

מלח ברית אלוקיך:
עד היום הזה נשיאי הערביים,
כשכורתים ברית מביאים כלי של מלח ואוכלים יחד פת במלח. והנה זה היה מנהג ידוע בימי קדם בארצות המזרח שהברית נכרת במלח.

ואמנם כל קרבן הוא לרצות ולפייס האל ולהביאו עימנו בברית, ולפיכך ציוה לתת מלח בכל קרבן וקרא לאותו מלח – "מלח ברית אלוקיך",
כי בו אתה כורת ברית עם אלוקיך.

1.
האם מפרש ר'
נפתלי הירץ ויזל את מילת "מלח"
במקומנו ובפרשת במדבר באותה הוראה או בשתי הוראות שונות?

2.
כיצד יש לסמן בסימני פיסוק את המילים "ולא…
מנחתך"
לפי ר'
נפתלי הירץ ןיזל וכיצד לפי שד"ל?

3.
מה ההבדל בין דרך פרשנותו של ר'
נפתלי הירץ ויזל ובין דרכו של שד"ל בפירושם את הביטוי "מלח ברית אלוקיך"?

4.
התוכל למצוא את הסיבה למה נאמר כאן "אלוקיך"
אף על פי שבכל הפרשה הוזכר תמיד "ה'"
ולא "אלוקים"?

ה.
פרקב,
יג

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח…
על כל קרבנך תקריב מלח

ר'
משה
חפץ, מלאכת
מחשבת:

סוף הפסוק טעם לראשיתו. להקריב על מזבח ה' דבר ההגון ונהוג לשולחן בשר ודם, כי לא ישימו על שולחן הדיוט זבח אין בו מלח. על כן ציוה ה' "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח"
הואיל וגם על כל קרבנך ומאכל שולחנך תקריב מלח.

במה שונה ר'
משה חפץ בפירושו מכל הפירושים שקראנו לעיל?

ו.
פסוק "ג:

ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך על כל קורבנך תקריב מלח:

רמב"ם מורה נבוכים מאמר ג פרק מו:

… כבר אמרה תורה – כפי שפירש אונקלוס,
שהמצרים היו עובדים למזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן…
ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה וכולם היו מגדילים זה המין מאוד –
ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל –
… ובעבור שימחה זכר אלה הדעות,
אשר אינן אמיתיות,
ציוה להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם",
עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה' ובמעשה ההוא יכופרו העוונות.

כן מרפאים הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהפך אשר בקצה האחרון …
ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקורבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש וציוה בהתמדת המלח…

1.
במה שונה הרמב"ם בטעם המצווה של "לא תשבית"…
מכל הפרשנים שהובאו לעיל?

2.
התוכל למצוא בלשון פסוקנו מעין סעד לדעת הרמב"ם?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע על פי הגיליונות

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ותשע [תש"ל]

ויקרא פרק ב

מנחה

בקרבן מנחה עסקו גם הגיליונות ויקרא תשי"ב,
תשכ"ז.
שונה מנחה מכל הקורבנות בזה שאין מקריבים בעל –
חיים כי אם מעשה מאפה.

במבוא לפירושו לפרק ג כותב ר'
דוד הופמן –
בחלקו בהשפעת הירש:

… לאחר שכבר העירונו לעיל כי קרבן מנחתו של הבל הביע את הרעיון שהוא ראה את כל רכושו כקניין ה',
אשר לו צריך הוא להקריב את מיטב הונו כאות הערצה, עלינו עוד להוסיף,
כי ההוספות לעולה שנצטוו, המנחה על נסכיה,
אף מתכוונות לאותו רעיון. בהעלות המקריב את העולה "כאשה ריח ניחוח"
ובהביעו בזה את השאיפה להתמסר לעבודת ה',
הוסיף עוד מנחה ונסכים לעדות,
כי את כל הטוב שנתן לו ה',
שהיה בעיקר דגן תירוש ויצהר (במדבר יח, יב)
מקדיש הוא לה',
באשר רוצה הוא לעבוד בהם את ה'.
ערך יותר נעלה נודע למנחה כשהיא הוקרבה כקרבן מיוחד בידי העני במקום העולה.
הוא הקריב בזה לא רק את קניינו אלא אף את עצמו כקרבן: "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" … אמנם חסר במנחת העני היין,
גם השמן בא בצמצום (רק לוג אחד,
ואילו מנחת נסכים שלושה לוגין)
אך לעומת זאת הוא מביא לבונה, סימן שהוא שבע רצון בהשגחתו של ה'
ושמח בחלקו.

רעיון אחרון זה קיבל כאמור מהירש המפרט כאן את הסמליות שבקמח –
מזונו העיקרי של האדם,
של השמן הנוסף לקמח המשמש להעשיר מזונו של האדם ("שמנה לחמו"
בראשית מט,
כ;
"שמן חלקו"
חבקוק א'
טז)
ושל הלבונה המוסיפה את ריח הניחוח,
את ההנאה הנפשית "אשר בוודאי אינה תוצאה אוטומטית ממזון ומנוחיות,
אלא הינה ברכה נוספת".

לא כל המנחות –
היינו קורבנות שאינן של בעלי חיים,
נמנו בפרקנו זה ור'
נפתלי
הירץ
ויזל
בביאורו לויקרא (פירוש מפורט ומדויק ביותר)
מסביר לנו סידור זה:

… והסתכל עוד בחכמת הכתוב, שזכר בפרשה זאת לבד המנחות הדומות זו לזו במתן שמן ולבונה וקמיצה ושיריים,
והן חמש מיני מנחות האמורות כאן שבכללן מנחת העומר,
וכל האחרות אינן שווים להם,
כי מנחת חוטא עני ומנחת קנאות אין בהם שמן ולבונה, ולחם הפנים ושתי הלחם אין מהם קומץ למזבח, ומנחת חביתין ומנחת חינוך אין בהם שיריים,
שכולן למזבח.

בשאלה א הבאנו הפעם תפישה מיוחדת בטעם קרבן זה.
בעל העמק דבר רואה בו דרך לכפר על עיוותים שנגרמו ע"י טבע האדם,
ע"י נטיותיו הטבעיות (אשר אמנם יש בידו להתגבר עליהן)
אבל לא מתוך כוונה לחטוא למען הכעיס.
("נטיותיו הטבעיות"
שאמרנו הוא הוא אשר מכונה בפיו על פי פיסיולוגיה של ימי–הביניים המידות השונות שבאדם המשפיעות על אופיו:
המרה השחורה,
המרה הירוקה וכו'
)

בפסוק יג התקשו המפרשים כולם.
השאלות הן מרובות.
מה פירוש הביטוי "מלח ברית אלוקיך"
ובייחוד בשים–לב לביטוי "ברית מלח"
החוזר במקומות אחרים ?
ולמה נאמר חיוב ההמלחה הן בחיוב והן בשלילה ?
ולמה מופיע צו זה לגבי כל הקורבנות בתוך דיני מנחה ולא נאמר בפסוק א בעולה ?
ולמה הוזכר כאן השם "אלוקים"
בעוד שבכל הקורבנות מוזכר תמיד רק שם ה'
? ובכלל מה טעם ציווי זה ?
השאלות ג,
ד,
ה,
ו,
עוסקות כל אחת בחלק מן השאלות הנ"ל.
נוסיף בזה עוד פירוש –
מוזר –
של בעל "מקרא כפשוטו"

אהרליך:

… חזרתי על כל המדרשים והמפרשים ולא מצאתי להם דברים של טעם במקרא הזה.
עיין פירוש אבן עזרא שמזכירו רמב"ן לחלוק עליו.
ודברי שניהם עולים בקנה אחד והוא קנה רצוץ, ואין ביניהם אל שהראשון מקצר והאחרון מאריך.
ותמה אני על הרמב"ן שנגע באמת ועבר עליה.
ואמרתי כן, מפני שרמב"ן לא נעלם ממנו שהדיבור זה משונה מלשון המקרא שבכל מקום,
שלא נאמר כאן ברית ה'
כלשון הפרשה וכלשון השגורה בקורבנות (ראה מה שאמרתי שמות כב,
יט),
כי אם ברית אלוקיך .
והלשון הזה מלמד על משמעו של הדיבור,
ולא מטעמו של הרמב"ן.
שלפי ששם הויה מורה על דרכי ה'
עם ישראל עם סגולתו,
ולא כן אלוקים שנקרא המקום כן על שם שהוא בורא העולם ומנהיגו,
פירוש הדיבור מלח ברית אלוקיך ימצא בדרך מדרכי הטבע,
ולא בחוק מחוקי התורה.

והנה בכתבי הקודש ידובר בכריתת ברית על צד השאלה.
יש ברית במוות (ישעיהו כח, טו),
ויש ברית ביום ולילה (ירמיהו לג, כ ו–כה);
נאמרה ברית בעיניים (איוב לא, א),
ונאמרה ברית בבהמות או הבהמה הגסה שביאורה של מצרים (שם מ, כח).
ומשפט ישראל את אלוקיו נוסד על הברית הכרותה בינו ובין אבותיהם בימי קדם.
ישראל חטאו וזנו אחרי אלוהים אחרים ועזבו את '
ואת תורתו פעמים רבות וימים רבים, וה'
לא מאסם ולא געלם לכלותם למען הברית הכרותה בינו ובין אברהם ויצחק ויעקב אבותיהם. ובני–ישראל יודעים זאת,
שכן שמעו מפי כל נביאיהם.
ובגלל הדבר הזה הברית הכרותה בימי קדם ובה תלויים חיי עם בני ישראל כל ימיהם שלא במידת הדין, דבר הברית ההיא היה לעם כעין דוגמא לכל סיבה רחוקה שלא נודעו עקבותיה,
וכעין משל לכל דבר שנסתרה דרכו ולא נודע טעמו.
וכמו כן אמרו הראשונים ברית כרותה לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם (ראש השנה יז ע"ב),
ופירוש הדברים: כן הדבר שאין שלוש עשרה מידות חוזרות ריקם, ואין לומר בו טעם, אל שהוא כאילו ברית כרותה לדבר ולמען הברית כן הוא, כמו שמידת הדין תובעת כיליון לישראל והם חיים וקיימים למען הברית הכרותה להם.

ועתה אם נמצא ברית כרותה לאגדה (ירושלמי ברכות פרק ה), לשפתיים (בבלי סנהדרין קב ע"א),
לאוירות (בראשית רבה פרשה לד) ואפילו לפשפוש (נידה נח ע"ב),
למה לא תהיה ברית כברית הזאת כרותה גגם למלח ? ואף אמנם יש ויש ברית למלח, ודבר בריתו של מלח שהוא עצמו טעמו רע והוא נותן טעם לשבח בכל מאכל אשר נאכל, ומי האיש החכם ויבין זאת ? ולברית הזאת כיוון רבי שמעון בן לקיש באומרו: נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין וגו',
מה ברית האמור במלח –
מלח ממתיק את הבשר אף ברית האמור ביסורין –
יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם (ברכות ה ע"א),
כלומר כמו שנשגב ממנו לדעת איך מלח ממתיק את האוכל והוא עצמו טעמו רע, כן אנחנו יודעים ביסורין שהם רעה בפני עצמם והם לטובת האדם,
אף על פי שנסתר ממנו טעמו של הדבר.

ועל פי הדברים האלה זה פירוש הכתוב:
מלח שכרותה לו ברית אלוקיך,
לא תשבית מעל מנחתיך.

לשאלה ו דברי הרמב"ם יכולים למצוא סעד בפירוש המדויק הניתן במלבי"ם לפועל "שבת":

מלבי"ם פסוק יג ד"ה ולא תשבית מלח …

יש הבדל בין פועל "שבת"
ובין יתר הלשונות "חשך"
"מנע"
"חדל"
ונרדפים עמו, במה שהפועל "שבת"
מורה תמיד שמפסיק מן הדבר שעסק בו עד עתה,
או שיתבטל עסק שהתמיד עד עתה במציאות.
כמו "והשבתם אותם מסבלותיהם"
(שמות ה); מה שאין כן פעלים האחרים,
מורים שמונע או חדל לעתיד.
שאם יאמר "כי בו חשך מכל מלאכתו"
– יפורש שלא יפעל בעתיד (בראשית ב, ג),
וכשאמר:
"כי בו שבת מכל מלאכתו",
יפורש שהפסיק העסק שעסק בו עד עתה בעבר.