גיליונות נחמה – ויקרא 6

גליונות לעיון פרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה [תש"ב]

פרשת צו

פרקים ו –
ז

פרשה זו בחלקה הראשון היא השלמה לפרשה הקודמת.

עיין
רשב"ם
ו, ב:

צו
את אהרן.
זאת
תורת
העולה. כל הקרבנות האמורים בפרשת ויקרא חוזר וגומר כל דיניהם:

ההבדלים שבין שתיהן סיבתם בהבדל שבין הפסוקים:

פרק
א פסוק
ב:

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם

ובין:

פרק
ו פסוק
ב:

צו את אהרן ואת בניו לאמר.

הסבר את ההבדל שבמבנה הכתובים ובסדר הקרבנות בין שתי הפרשיות. בפרשת צו: שלמים בסוף. מתוך ההבדל הנ"ל,

עיין
רמב"ן
ו, יח:

זאת
תורת
החטאת. היה הצווי בסדר ויקרא, עולה ומנחה וזבח השלמים והחטאת והאשם, כי בתחילה דיבר בקרבנות הנדבה,
ואחרי כן בקרבנות החובה על חטא. אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה ואחר כך בחטאת ואשם, כי רצה לבאר דיני קדשי קדשים, כי המשפט אחד להם, כמו שאמר במנחה (פסוק י) קדש קדשים היא כחטאת וכאשם,
ואחרי כן יבאר דין קדשים קלים.

הסבר למה באו פרטי תורת העולה ופסוקים א–ו כאן ולא בפרק א – מתוך ההבדל הנ"ל.

מה הפסוק שבו מסתיימת תורת הקרבנות בפרשה זו ומה הקושי שבו?

ב.
מה פירוש המילה עולה?

קרא:

רמב"ן פרק א פסוק ד:

וראיתי באגדה בויקרא רבה (ז,
ג):

תני רבי שמעון בן יוחאי,
אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי מקרא מלא הוא, "והעולה על רוחכם היה לא תהיה" (יחזקאל כ, לב),
העולה מכפרת על העולה על רוחכם.

ראב"ע:
פרק א פסוק ד:

וסמך
ידו. …
והגוף הקרב לכפר על העולה על הרוח יקרא עולה.
גם כן הקרב בעבור חטאת ואשם יקרא חטאת ואשם:

ראב"ע:
פרק ו פסוק ב

היא
העולה. נקראת כן בעבור שהיא עולה כולה על המזבח ובכאן רמז שלא יעלה עולה בלילה רק היא תהיה על מוקדה כל הלילה.

פרק ו פסוק ג:

וְלָבַשׁ
הַכּהֵן
מִדּוֹ
בַד
וּמִכְנְסֵי
בַד
יִלְבַּשׁ
עַל
בְּשָרוֹ
וְהֵרִים
אֶת
הַדֶּשֶׁן
אֲשֶׁר
תּאכַל
הָאֵשׁ
אֶת
הָעלָה
עַל
הַמִּזְבֵּחַ
וְשָמוֹ
אֵצֶל
הַמִּזְבֵּחַ:

1. מה פירוש "מדו בד"? והאם הו"ו של מדו כינוי היא או לא?

2.
קרא:

רש"י:

מדו
בד. היא הכתונת, ומה תלמוד לומר מדו, שתהא כמדתו:

ראב"ע:

מדו.
חלוק,
וחכמים אמרו שהוא חלוק כנגד מדתו:

רשב"ם:

מדו.
כמו בגדו. ומדיו קרועים לשון בגדים:

רד"ק שמואל ב',
כ,
ה:

חגור
מדו
לבושו: וי"ו מדו נוספת כוי"ו "מדו בד". וסמך מדו אל לבושו. ולבוש הוא שם כולל ומדו פורט לאחד מן הלבושים.

ד.
מה קשה למפרשים?

לראב"ע
ו, ב:

היא
העולה. …
וה"א מוקדה נוסף,
או מוקד ומוקדה הם שני שמות:

לרש"י
ו, יט:

המחטא אותה. העובד עבודותיה שהיא נעשית חטאת על ידו:

ה.

רש"י
ז, יב:

אם
על תודה
יקריבנו. אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים,
והולכי

מדברות,
וחבושי בית האסורים,
וחולה שנתרפא, שהן צריכין להודות,
שכתוב בהן:

(תהלים קז, כא–כב)
יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ויזבחו זבחי תודה (ברכות

נד,
ב).
אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו,
שלמי תודה הן,
וטעונות לחם האמור

בענין,
ואינן נאכלין אלא ליום ולילה,
כמו שמפורש כאן:

קרא תהלים מזמור קז.

1. האם המקרים שעליהם חייבים להודות הנמנים ברש"י מקבילים לתהלים מזמור קז?

אם לא, מה הסיבה לשינוי זה?

2.
מדוע סדר חייבי התודה שברש"י שונה מזה שבתהלים?

3.
מדוע הנוסח ברש"י מדבר בשלושה מקרים הראשונים בלשון רבים ובמקרה האחרון בלשון יחיד?

ו.
פרק ז, כו:

וכל דם לא תאכלו.

1.
למה מנה הרמב"ם במניין המצוות מצווה זו כאן ולא בויקרא ג,
יז?

קרא
רמב"ן
ויקרא
יז, יא:

כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח. משמעות הכתוב הזה שיאמר, שיאסר לנו הדם מפני שניתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם,
כטעם החלב. ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב? נדחה את השואל,
שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו,
אף על פי שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא.

והרב
כתב במורה
הנבוכים (ג מו), כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהנבא מהם העתידות,
והתורה תכוין לעולם להרוס בנייני סכלותם בהיפוך מחשבותיהם, ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להיטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה, ולכך אמר (פסוק י) "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם", כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (להלן כ, ו),
שהוא מביא למין ממיני עבודה זרה, כי לא נאמר כן במצוה אחרת.

ואלו דברים מיושבים,
אבל הכתובים לא יורו כן,
שהם יאמרו תמיד בטעם האסור,
"כי נפש כל בשר דמו בנפשו" (פסוק יד), "כי נפש הבשר בדם הוא"
(פסוק יא), והחזיר במשנה תורה:
(דברים יב כג)
"רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר".

והראוי שנפרש בטעם איסורו, כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו,
ואף על פי כן לא התיר להם באכילה מתחילה,
רק הצומח לא בעלי הנפש,
כאשר בא בפרשת בראשית שנאמר:
(בראשית א, כט)
הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו'.
וכאשר היה במבול שניצולו בזכותו של נח,
והקריב מהם קרבן,
והיה לרצון לו,
התיר להם השחיטה,
כמו שאמר (בראשית ט, ג)
"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל", כי חיותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם,
ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם,
בקרבים לפניו יתברך,
לא שיאכלוהו. כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש,
כי הנפשות כולן לאל הנה,
"כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה, ומקרה אחד להם,
כמות זה כן מות זה,
ורוח אחד לכל"
(קהלת ג יט):

ועל הדרך שיראוהו חוקרי היונים,
מן השכל הפועל התנוצץ זיו וזוהר צח מאד ובהיר,
וממנו יצא ניצוץ נפש הבהמה,
והנה היא נפש גמורה בצד מן הפנים,
ולכך יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה,
והיכר ברגילים, ואהבה להם, כאהבת הכלבים לבעליהן,
והיכר מופלא באנשי בית בעליהם,
וכן ליונים דעת והכרה.

מן הידוע עוד,
כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם,
ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל,
כי הדם לא יצטרך עיכול כשאר הנאכלים שישתנו בעיכולם,
ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה. והכתוב אומר (קהלת ג, כא)
"מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ". ולכך אמר (פסוק יד) "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא",
כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם,
ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת,
אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני ה'.

וזה טעם, "על כן אמרתי לבני ישראל".
בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש.

1. מה הטעם שנותן הרמב"ם לאיסור אכילת הדם?

2. מה הטעם שנותן הרמב"ן לאיסור אכילת הדם?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית [תש"ד]

פרשת צו –

פרק ו, א–ו

א.
פרשה זו [א–ו]
שני עניינים נאמרו בה:

אש המזבח

ותרומת הדשן.

הסבר את מבנה הפרשה ואת הקשר שבין שתי המצוות הנ"ל?

תרומת הדשן: פסוקים ג – ד.

וְלָבַשׁ
הַכּהֵן
מִדּוֹ
בַד
וּמִכְנְסֵי
בַד
יִלְבַּשׁ
עַל
בְּשָרוֹ
וְהֵרִים
אֶת
הַדֶּשֶׁן
אֲשֶׁר

תּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

אֶל מָקוֹם טָהוֹר:

מהו טעם מצוות תרומת הדשן והוצאתה לפי רשב"ם,
ספר
החינוך, רש"ר

הירש?
[ הסבר גם מהו ההבדל העקרוני שבין שני הראשונים לרש"ר הירש?]

רשב"ם:

והרים
את הדשן.
זו היא מצוותה בכל יום קודם לתמיד של שחר.
אבל "והוציא את הדשן"
הוא לזמן מרובה,
לפנות את המזבח מרוב דשן שעליו:

ספר
החינוך:

מצוות עשה שיסיר הכהן הדשן בכל יום ויום מעל המזבח וזהו שנקרא תרומת הדשן שהיתה נעשית בכל יום, שנאמר… "והרים את הדשן".

משרשי [טעמי]
מצווה זו מה שכתבנו למעלה להגדיל כבוד הבית ולהדרו בכל יכולתנו… ונוי הוא למזבח לפנות הדשן ממקום שראוי להדליק בו האש,
ועוד שהאש דולק יפה כשאין תחתיו דשן.

רש"ר
הירש:

תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש – אגב זכירת עבודת היום שעבר.
ואילו הוצאת הדשן מביעה לעומת זה, שהתפקיד היהודי מתחדש בכל יום.
במסירות מלאה ורעננה נמלא את תפקידנו כל יום, כאילו עדיין לא עשינו דבר.
עבודה שנעשתה אתמול אל תצמצם את פעילותינו היום. זכרון המעשים שנעשו כבר עלול להחניק כל יזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה,
שלבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, שאינו עובד את עבודת כל יום ביומו – כאילו היה זה היום הראשון של עבודת יומו.

והוציא
את הדשן:
יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול. כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית.
על פי זה תתבאר ההלכה,
שהעיסוק בעבודת יום אתמול – הוצאה וכנראה גם הרמה – נעשה בבגדים פחותים,
"שחקים".
אל נתגאה במעשים שעשינו כבר.
העבר ייסוג מפני התפקיד החדש המוטל עלינו כל יום ביומו.

מה טעם "הבגדים האחרים" שילבש בשעת הוצאת הדשן לפי רש"י,
רמב"ן והירש?

רש"י
פסוק ד:

ופשט
את בגדיו.
אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד.
בגדים שבישל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. לכך:
"ולבש בגדים אחרים"
פחותין מהן (יומא כג, ב).

רמב"ן
פסוק ד:

ופשט
את בגדיו.
אין זה חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בגדים שהוא משמש בהם

בהוצאת הדשן, בגדים שבישל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך אמר

"ולבש בגדים אחרים",
פחותים מהם. לשון רש"י.
והכוונה לרבותינו בזה,
לומר

שהוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה,
ואין "בגדים אחרים" בגדי חול.

אבל לא ידעתי מנין אמר הרב שאינה חובה, כי נראה שמצוה היא על הכהן שהבגדים

שיעשה בהם הקרבנות גם הרמת הדשן, יהיו בגדים נקיים.
לא ישמש באותן אשר

הוציא הדשן, והמצווה מדרך מוסר העבד לרבו,
ולכך יהיו לכהנים הבגדים החמודות

לעבודות והפחותים להוצאת הדשן. וכל זה לפי הסברא הזו שכתבה הרב.

אבל יש מרבותינו שם במסכת יומא (כג,
ב)
אומר שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי

כהונה,
ויאמר "ולבש בגדים אחרים",
בגדי חול, ופשוטו של מקרא בכך הוא,
שיצווה

עליו שלא ילכלך בגדי הבד בגדי הקודש בהוצאת הדשן אבל ילבש בגדי חול.

ב.
פרק ו, ג:

…
וְהֵרִים
אֶת
הַדֶּשֶׁן
אֲשֶׁר
תּאכַל
הָאֵשׁ
אֶת
הָעלָה
עַל
הַמִּזְבֵּחַ
וְשָמוֹ
אֵצֶל
הַמִּזְבֵּחַ:

מה הקושי הלשוני בפסוקנו וכיצד מתרצים אותו רש"י,
ראב"ע,
אברבנאל,
שד"ל?

רש"י
פסוק ג:

הדשן
אשר תאכל
האש את
העלה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח.

אבן
עזרא
פסוק ג:

אשר
תאכל
האש. הנשאר מאכילת האש:

אברבנאל :

כתב הרמב"ן בפרשת אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב)
וזה לשונו: שימושי "אשר"
רבים,
יש מהם יורו על הזמן,
כגון… אף כאן כאשר נשיא יחטא… וכן "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה", כאשר תאכל את העולה.

שד"ל:

כאילו אמר אשר תְּדַשֵּׁן [הדל"ת בפתח] האש באוכלה את העולה.

1. לפי מנין המצוות להרמב"ם נמנית מצוות הבערת האש על המזבח בפרשתנו.

הסבר למה לא נמנתה בין מצוות פרשת ויקרא, והלא הוזכרה בראשונה בפרק א,
י:
ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח?

2.

עיין רש"י שם:

ונתנו
אש. (חולין פא) אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט.

באר את דברי חז"ל אלה כמשמעם וכמובנם הסמלי.

נסה להסביר את ההבדלים בין המושגים בתורה:

1. דשן – אפר

2. יקד – בער.

גליונות לעיון בפרשת שבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ותשע [תש"ה]

פרשת צו

פרק ו, ז

הערה:
לשאלת טעמי הקרבנות עיין גיליון ויקרא תש"ב !

א.
למבנה הפרשה

מיין את הקרבנות לסוגיהם ולמיניהם כפי שסודרו בפרקים ו–ז לפי הטבלה הבאה והשווה את תוצאות המיון לטבלתך של פרשת ויקרא:

מהי סיבת השינוי במבנה הפרשיות?

מה ההבדל העיקרי בין תורת העולה שבפרשת ויקרא לזו שבפרשתנו?

מה ההבדל העיקרי בין תורת המנחה שבפרשת ויקרא לזו שבפרשתנו?

מהי סיבת השינויים האלה?

עיין
רמב"ן
ו, יח:

זאת
תורת
החטאת. היה הצווי בסדר ויקרא, עולה ומנחה וזבח השלמים והחטאת והאשם, כי בתחילה דיבר בקרבנות הנדבה,
ואחרי כן בקרבנות החובה על החוטא. אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה ואחר כך בחטאת ואשם, כי רצה לבאר דיני קדשי קדשים, כי המשפט אחד להם, כמו שאמר במנחה (פסוק י) "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם",
ואחרי כן יבאר דין קדשים קלים.

ב.
פרק ו, ז:

וְזאת
תּוֹרַת
הַמִּנְחָה
הַקְרֵב
אתָהּ
בְּנֵי
אַהֲרן
לִפְנֵי
ה'
אֶל
פְּנֵי
הַמִּזְבֵּחַ:

ראב"ע
:

הקרב אותה. שם הפועל. וטעם "הקרב אותה בני אהרן", וטעמו אחד מבני אהרן על כן והרים ממנו.

1.
מניין לו שאינו לשון ציווי?

2.
מה רצה לתרץ בסוף דבריו?

ג.
פרק ו, י:

לא
תֵאָפֶה
חָמֵץ
חֶלְקָם
נָתַתִּי
אתָהּ
מֵאִשָּי
קדֶשׁ
קָדָשִׁים
הִוא
כַּחַטָּאת
וְכָאָשָׁם:

רש"י
:

לא תאפה חמץ חלקם. אף השירים אסורים בחמץ (מנחות נה, ב).

רמב"ן
:

חלקם נתתי אותה מאשי. שאף לחלק אינם רשאין אלא לאחר מתנות האישים.

אברבנאל
:

כמו אותו שעל שולחני–מצה,
כן חלקם ראוי שיהיה מצה,
כי המלך הנותן פרס לעבדיו מעל שולחנו ראוי לו שיתן להם ממאכלו !

1.
העתק את פסוקנו בסימני פיסוק לפי הנ"ל.

2. למי מוסבת המילה "אותה"
בפסוק לפי הנ"ל?

3. מה הקשר שבין שני חלקי המשפט?

ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:

פסוק
ז:

וזאת
תורת
המנחה. תורה אחת לכולן,
להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין.
שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת,
מנחת כהנים שהיא כליל מנין?
תלמוד לומר: תורת.

מה קשה לו?

פסוק
ז:

הקרב
אותה. היא הגשה.

מה קשה לו?

3. פסוק
יג:

זה
קרבן
אהרן
ובניו. אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה,
אבל כהן גדול בכל יום,
שנאמר:
"מנחה תמיד… והכהן המשיח תחתיו מבניו… חקת עולם". (מנחות נא, ב):

מה קשה לו וכיצד הוא מתרץ את הקושי?

למה אינו מפרש "ובניו"
– הכהנים הגדולים כמו שפירש רשב"ם?

רשב"ם
פסוק יג:

זה
קרבן
אהרן
ובניו. לפי הפשט בני אהרן הכהנים הגדולים העומדים תחתיו. וחכמים דרשו על כהן הדיוט כשעושה עבודה ראשונה צריך חינוך במנחה:

4. פסוק
טו:

המשיח
תחתיו. המשיח מבניו תחתיו:

מה קשה לו ומה ראה לשנות את סדר המילים.

ועיין:
רש"י
שמות כט,
ל:

ילבשם
הכהן. אשר יקום מבניו תחתיו לכהונה גדולה כשימנוהו להיות כהן גדול:

[שים לב! דברי רש"י שם אינם לשונו של רש"י כי אם תוספת איזה תלמיד לפי דעת ר'
וולף היידנהיים ועוד אחרים!]

ה.
פינת דקדוק:

1. ראב"ע
ז:

הקרב אותה. שם הפועל וטעם הקרב יקריבו אותה בני אהרן וטעמו אחד מבני אהרן על כן "והרים ממנו".

שם
עולם [על
ספר
ויקרא]:

וזה שמסיים "על כן והרים ממנו", רצה לומר "והרים"
– לשון יחיד, אך לפי זה נראים דבריו כסותרים: כאן מפרש "בני–אהרן"
– אחד מבני אהרן – ממילא בעל כרחך "הקרב"
כמו יקריב, ולמעלה בעצמו אומר "וטעם הקרב יקריבו"?

נסה להוכיח שאין דבריו סותרים אלה את אלה?

2. פסוק
יד:

רש"י:

תופיני.
אפויה אפיות הרבה,
שאחר חליטתה אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת.

יונתן
בן עוזיאל:

עַל מַסְרִיתָא בִּמְשַׁח זֵיתָא פְּתִיכָא תִּתְעֲבֵיד מְטַגְנָא תָּעִיל יָתֵהּ מְרַסְקָא מִנְחַת רִיסוּקוּן תִּקְרַב לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

מה שורש המילה לפי רש"י ומהו שורשה לפי תרגום יונתן בן עוזיאל?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית [תש"ז]

צו – תרומת הדשן

פרק ו, א – ז

[השווה לגיליון זה גם גיליון צו תש"ד שעסק אף הוא בקטע זה]

א.
פרק ו, ד:

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים

בטעם חילוף הבגדים נאמרו דעות שונות:

רש"י
:

ופשט
את
בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד.
בגדים שבשל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן (יומא כג, ב).

רמב"ן
:

ופשט
את
בגדיו. אין זה חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בגדים שהוא משמש

בהם בהוצאת הדשן,
בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך

אמר ולבש בגדים אחרים, פחותים מהם. לשון רש"י.
והכוונה לרבותינו בזה,
לומר שהוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה, ואין "בגדים אחרים" בגדי חול.

אבל לא ידעתי מניין אמר הרב שאינה חובה, כי נראה שמצווה היא על הכהן שהבגדים שיעשה בהם הקרבנות גם הרמת הדשן,
יהיו בגדים נקיים,
לא ישמש באותן אשר הוציא הדשן, והמצווה מדרך מוסר העבד לרבו,
ולכך יהיו לכהנים הבגדים החמודות לעבודות והפחותים להוצאת הדשן.
וכל זה לפי הסברא הזו שכתבה הרב.

אבל יש מרבותינו שם במסכת יומא (כג,
ב)
אומר שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה,
ויאמר "ולבש בגדים אחרים",
בגדי חול, ופשוטו של מקרא בכך הוא,
שיצווה עליו שלא ילכלך בגדי הבד בגדי הקודש בהוצאת הדשן אבל ילבש בגדי חול.

חובות
הלבבות
שער
הכניעה
ו:

… אבל ימעט בעיניו מעשהו ועבודתו ויכולתו והשתדלותו… ויתרעם על נפשו על קיצורה בענייני תורתו לפני האלוקים ולפני בני אדם,
ויבקש מהאלוקים עזר ואומץ להוסיף בעבודה ובמעשים טובים… ויניח הגבהות לכבוד הבורא, ויעזוב הגדולה והיקר והזהירות על נפשו בעת שהוא עושה לאלוקים יתברך,
בין לבדו – בין בתוך מקהלות בני אדם, כמו שאמר הכתוב על אהרון על גדולת מעלתו "והרים את הדשן"
(ויקרא ו, ג),
וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד, להישפל ולהסיר הגבהות מליבו. וכמו זה אמר בדוד [שמואל ב', ו,
טז]
"ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" ושאר הענין.

רש"ר
הירש: …
במסירות מלאה ורעננה נמלא את תפקידנו כל יום, כאילו עדיין לא עשינו דבר.
עבודה שנעשתה אתמול אל תצמצם את פעילותינו היום. זכרון המעשים שנעשו כבר עלול להחניק כל יזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה,
שלבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, שאינו עובד את עבודת כל יום ביומו – כאילו היה זה היום הראשון של עבודת יומו.

והוציא
את הדשן:
יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול. כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית.
על פי זה תתבאר ההלכה,
שהעיסוק בעבודת יום אתמול – הוצאה וכנראה גם הרמה – נעשה בבגדים פחותים,
"שחקים".
אל נתגאה במעשים שעשינו כבר.
העבר ייסוג מפני התפקיד החדש המוטל עלינו כל יום ביומו.

מה בין ארבע הדיעות הנ"ל?

ב.
פרק ו, ב:

הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה …
וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:

ספרא
א, טז:
"ואש המזבח תוקד בו"- ומניין לאש מזבח הפנימי, שלא תהא אלא ממזבח החיצון?
[= שיקחו במחתה אש ממזבח העולה – החיצון בשביל מזבח הקטרת הפנימי?]
ת"ל "אש המזבח תוקד בו"!

מלבי"ם ויקרא סימן ל: יסוד גדול בדרכי הלשון, שאין לחזור על השם [=
שם עצם] בכל פעם, רק יזכירהו על ידי כינוי.
למשל [שמות ב, ב]
"ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו", לא היה מתפארת הלשון לומר:
"ותרא את הבן כי טוב הבן ותצפון את הבן"
ולכן המציא בעל הלשון כינויים ומילות תחת השם, בהם ירמוז את השם ולא יצטרך לכפלו בכל פעם.
וכל מקום שכפל הכתוב את השם, דרשוהו חז"ל תמיד.

התוכל להסביר את מדרש חז"ל הנ"ל על פי הכלל הלשוני הנ"ל?

ג.
פרק ו, ג:

וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

ספרא
ב, ד:

"ושמו"
– בנחת,
"ושמו"
– כולו,
"ושמו"
– שלא יתפזר.

מלבי"ם:

מדרך הלשון, שכל פועל המשלים וגומר פעולת הפועל הקודם לו, יבוא בלא כינוי.
והיה לו לומר:
"ושם אצל המזבח".
כי פעל "שם"
משלים פעולת פועל "והרים"
הקודם לו. כמו [בראשית כב, ו]
ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו",
[בראשית כח, יא]
"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו",
[שמות כד, ו]
"ויקח משה חצי הדם וישם באגנות"…

הסבר,
במה מבאר כלל זה את מדרש חז"ל הנאמר לעיל?

הבא מפרשתנו דוגמאות לכלל זה!

3.
הבא עוד ראיה לשונית מפסוקנו למדרש חז"ל הנ"ל "שלא יתפזר" !

ועיין:
רש"י
בראשית
כח, יא:

וישם
מראשותיו.
עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות.
התחילו מריבות זו עם זו,
זאת אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו,
וזאת אומרת: עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת,
וזהו שנאמר: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" [פסוק יח].

רש"י
שמות
כא, א:

אשר
תשים
לפניהם.
אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר:
אשנה להם הפרק וההלכה ב'
או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו,
לכך נאמר: "אשר תשים לפניהם"
כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.

ד.
פרק ו, ג:

וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

רש"י

והרים
את הדשן.
היה חותה מלא מחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנן במזרחו של כבש (תמיד כח, ב).

פירש
הרא"ם:

ממה שכתב במוראת העוף [ויקרא א, טז]
"והשליך… אל מקום הדשן" למדנו שמקום הדשן הוא קדמה.

רש"י
א, טז:

אצל
המזבח
קדמה. במזרחו של כבש.

מה ראה הכתוב לתלות מקום השלכת "מוראתו בנוצתה" של קרבן העוף במקום הדשן שלא נזכר עדיין בתורה ולא תלה את מקום הדשן במקום השלכת מוראי העוף?

ר'
דוד הופמן מיישב פליאה זו על ידי השוואת שני הפסוקים: ויקרא א, א;
ויקרא ז, לז–לח.
כיצד?

יש ליישבה גם בדרך אחרת,
כיצד?

[הערה]

בטעם
מקום
הדשן
"קדמה"
אומר
אברבנאל
(ויקרא
ו, ג):

"כדי לגנות הצד ההוא, שהיו בני אדם טועים בחושבם,
שהיה השמש אלוה ומשתחווים קדמה [ועיין יחזקאל ח,
טז!!].

וכן
כתב
הרלב"ג,
שמקום הדשן היה אצל מזרח המזבח ששם זריחת השמש,
וכדי שלא יחשוב החושב שהיו עובדים לשמש,
היו הדברים הנכבדים במקדש לפאת מערב והפחותים והנבזים לפאת מזרח ושם היה מקום מוראת העוף]".

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית [תש"ח]

צו – חטאת ואשם

ו,
יז – כג ז, א – ז

[הערה:
בטעם מצוות החטאת עיין גיליון ויקרא תש"ז.
גיליון זה עוסק בעיקר בצד הסגנוני והדקדוקי של הפסוקים].

א.
פרק ו, יח:

בִּמְקוֹם
אֲשֶׁר
תִּשָּׁחֵט
הָעֹלָה
תִּשָּׁחֵט
הַחַטָּאת

[עיין ויקרא א,
יא]

הקשו המפרשים: למה לא אמר הכתוב בקיצור:
בצפון המזבח תשחט החטאת, ומה ראה לתלות מקום החטאת במקום העולה?

בעל
העמק דבר מתרץ בהביאו ירושלמי יבמות ח, ג:

ר'
לוי בשם ר'
שמעון בן לקיש:

"במקום
אשר תשחט
העולה
תשחט
החטאת
לפני ה'"
– שלא לפרסם החטאים.
[ופירש פני משה:
שלא יבינו הרואים שהוא חטאת ויתבייש].

היכן מצינו עוד בתורה שפרטי הדין נקבעו בהתחשב ברגשות החטא וכדי שלא לביישו?

תהילים
נא, כ–כא:

הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים

אז
תחפץ
זבחי
צדק
עולה
וכליל.

[ראב"ע
שם: זבחי צדק הם השלמים ועולה היא עולת תמיד ומוספים…]

למה לא הוזכרו בפסוק זה גם חטאת ואשם?

ב.
פרק יט, יט:

הַכֹּהֵן
הַמְחַטֵּא
אֹתָהּ
יֹאכֲלֶנָּה

הכתב
והקבלה:

אין הה"א להוראת התייחדות וידיעה [בעשטיממטע ארטיקעל] להוציא כהן אחד פרטי מכלל הכהנים ולייחד את המחטא לבדו לאכילת החטאת, אבל היא ה"א המוחלטת כמו "החכם עיניו בראשו"
(קוהלת ב, יד),
עניינו – כל חכם ;
[שמואל א', טז,
ז]
"כי האדם יראה לעיניים" – כל אדם; וכן [בראשית ו, ה]
"רבה רעת האדם – עניינו כלל המין [יעדער מענש]. וכן כאן תשמש הה"א להחלטת
מציאות
העצם ולא תייחד אותו בפרטיות וכל כהן הראוי לעשות החטאת יוכל לאכלו… ולפי זה אין לפרש "יאכלנה"
– יאכל אותה, כמו רוב הכינויים התלויים בפעלים שיורו על סימן הפעול,
אבל הכינוי יורה על יחס
הגבול
שממנו, כמו [ירמיהו י, כ]
"בני יצאוני" – יצאו ממני, [בראשית ג, יז]
"בעיצבון תאכלנה" – תאכל ממנה, כן "יאכלנה"
כאן – יאכל ממנה.

הסבר
מה הצריכו
לפרש את
ה"א
של "הכהן"
במובן
"כל"
ואת
הכינוי
של
"יאכלנה"
במובן
של "ממנה".

ג.
פרק ו, יט:

הַמְחַטֵּא אֹתָה …ּ

רש"י :

המחטא
אותה. העובד עבודותיה שהיא נעשית חטאת על ידו.

ראב"ע :

הכהן
המחטא. טעמו הזורק דם,
כאילו אמר המסיר חטא החוטא.
ורבים המפרשים אמרו,
כי טעם המחטא רוחץ או מטהר, וכן "תחטאני באזוב ואטהר"
(תהילים נא, ט).

ביאור:

המחטא
אותה. הזורק דמה, שזהו עיקר עבודתה,
כי בדם יכפר על החוטא,
ומצינו כל לשון חיטוי בבניין הכבד על ההזיה. כמו (ח,
טו)
"ויקח משה את הדם… ויחטא את המזבח"…
וכן [תהילים נא, ט]
"תחטאני באזוב ואטהר".
ואחשוב שכל האמורין בכבד הפוכין מאותן שבקל.
בקל:
"חטא"
"חטאת"
[חי"ת טי"ת בקמץ] על הנטייה והחסרון,
ובכבד על הסרת החיסרון… שעושה מעשה חיטוי שלה על ידי כפרת הדם.

1.
מה ראה רש"י להימנע כאן מלפרש חטא [בניין הכבד] במובנו הרגיל, כמו שפרשו הביאור?

2.
כיצד יש לפרש לפי פירוש הביאור את בראשית לא,
לט "אנכי אחטנה מידי תבקשנה"?

ד.
שאלות סגנון ולשון:

1.
השווה את הנאמר אצל חטאת ד, ו:
והזה מן הדם

לנאמר אצל אשם ז, ב:
ואת דמו יזרוק על המזבח

מה הסיבה לבחירת פעלים שונים אלה – מה ההבדל ביניהם?

2.
השווה:
ו,
כ:
אשר יזה עליה תכבס

ו,
כא:
וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר

מה טעם נאמר פעל "כבס"
בפועל גוף שני,
ופועל "שבר"
בנפעל גוף שלישי?
ולמה לא נאמר גם לגבי הכלי בגוף שני "תשבר"?

ה.
פרק ו, כ:

וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס

רש"י :

ואשר
יזה
מדמה
על הבגד.
ואם הוזה מדמה על הבגד,
אותו מקום דם הבגד אשר יזה עליה תכבס בתוך העזרה (תורת כהנים ו,
ז).

אשר
יזה. יהא ניזה, כמו (איוב טו, כט)
ולא יִטֶּה לארץ מִנְלָם, יהא נטוי.

ראב"ע :

יזה.
אמר רבי משה הכהן שהוא כמו יטה מבנין קל ובפתחות היו"ד – מהכבד,
והאות המובלע נו"ן,
וכן "ויז מדמה אל הקיר" (מלכים ב', ט,
לג)
בחיר"ק עם ויז בפתח, רק במילת נטה מראה אל הקיר בחיר"ק עם ויז הוא בצר"י בבנין הקל,
וכן מצאנו "ויז נצחם" (ישעיה סג, ג)
מבנין הקל ויפה דקדק. ובעבור שהחטאת קודש ציווה השם לכבס המקום שנפל מדמה על הבגד במקום קדוש הוא חצר אהל מועד.
כי יש הפרש בין קדוש וטהור.

אשר
יזה
עליה. ויחסר מקום או.
והטעם,
או אם יזה אחר עליה,
שהוא הבשר יכבס הבשר הכהן,
ואחר כך יאכלנו.
או פירושו המקום אשר יזה מהדם תכבס.
ויהיה בגד לשון נקבה וזכר,
וכמוהו "אשר תשיג ידו"
(ויקרא יד, לא)
ותי"ו תכבס לכהן.

א.
מה מובנו של "אשר"
השני לדעת רש"י?

ב.
הבא דוגמאות מן התורה ל"אשר"
בכל אחת מן ההוראות הנ"ל?

ג.
מה בין רש"י לראב"ע [החל מן "והטעם או אם יזה… ואחר כך יאכלנו"]
בהוראת מילת "יזה"?

ד.
מה הקושי הדקדוקי ב"אשר יזה עליה"?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית [תש"י]

צו – חטאת ואשם

ו,
יז – כג ז,
א – ז

שים
לב: גיליון זה הוא השלמה לגיליון תצוה תש"ח,
שעסק אף הוא בחטאת ואשם.

עיין שם וצרפהו לגליוננו .

א.
שאלת מבנה הפרשה.

למבנה הפרשה כולה שואל אברבנאל:

למה לא בא מסודר זיכרון הקרבנות בפרשה זו כסידורם בסדר ויקרא,
כי שם נזכרו החטאת והאשם אחר השלמים וכאן נזכרו החטאת והאשם קודם השלמים והשלמים אחריהם.
ולמה היה החילוף הזה בדרוש אחד?

ועיין
ברמב"ן
ו, יח:

זאת
תורת
החטאת. היה הציווי בסדר ויקרא, עולה ומנחה וזבח השלמים והחטאת והאשם, כי בתחילה דיבר בקרבנות הנדבה,
ואחרי כן בקרבנות החובה על החוטא. אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה ואחר כך בחטאת ואשם, כי רצה לבאר דיני קדשי קדשים, כי המשפט אחד להם, כמו שאמר במנחה (פסוק י) "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם",
ואחרי כן יבאר דין קדשים קלים.

והנה יחדש בפרשה זו דברים רבים. "זאת תורת החטאת",
תורה אחת לכל החטאות, שאף חטאות הפנימיות דמן טעון כיבוס, יכול אף חטאת העוף, תלמוד לומר "זאת".

התוכל לענות לשאלת אברבנאל ולהסביר את סיבת הסדר השונה בשתי הפרשיות.

[היעזר בכותרות שתי הפרשיות:

א,
ב:

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם.

ו,
ב:

צו את אהרן ואת בניו לאמור.]

ב.
פרק ו, יח:

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת

עיין ויקרא א,
יא.

הקשו המפרשים: למה לא אמר הכתוב בקיצור:
ושחט את החטאת על ירך המזבח צפונה – כמו שאמר בעולה – ומה ראה לתלות מקום החטאת במקום העולה?

בעל
העמק דבר
מתרץ בהביאו ירושלמי יבמות ח, ג:

ר'
לוי בשם ר'
שמעון בן לקיש:

"במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה'" – שלא לפרסם החטאים.
[ופירש פני משה:
שלא יבינו הרואים שהוא חטאת ויתבייש].

היכן מצינו בתורה עוד שפירטי הדין ניקבעו בהתחשב ברגשות החוטא וכדי שלא לביישו?

ג.
פרק ו, יח:

זֹאת
תּוֹרַת
הַחַטָּאת
…..
קֹדֶשׁ
קָדָשִׁים
הִוא:

פרק ז, א:

וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:

מקשה אברבנאל:

למה אמר באשם ובחטאת "קדש קדשים היא"
כי הנה שניהם באים על חטא – כחטאת, כאשם – ולמה יהיו אם כן קדש קדשים? ואם אלה בהיותם על חטא היו קדש קדשים, איך יהיו השלמים שאינם באים על חטא כלל – קדשים קלים [בלבד]?

ענה לשאלתו !

ד.
פרק ו, יח:

קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:

ראב"ע :

קדש
קדשים. כי הוא כאחד הקדשים:

פרש את דבריו.
מה רצה להשמיענו?

היעזר
בדברי
ראב"ע
בראשית
ט, כד:

עבד
עבדים. טעמו עבד כאחד העבדים. ואילו היה עבד העבדים היה עבד לעבדים.

והעד "קדש קדשים"[ויקרא ו, יח],
"בקדש הקדשים" [במדבר יח, י].

ה.
שאלות לשון וסגנון

פסוק
כא:

וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:

ראב"ע
:

תבושל
בו. גם בושלה ומורק ושוטף מבנין שלא נקרא שם פועלו.
ובא ומורק

בחול"ם בעבור הרי"ש שלא תדגש כי אם במקומות מועטים במשקל "לא זורק עליו"

מגזרת "מרקו הרמחים" [ירמיה מו, ד]
כי המ"ם שורש:

ביאור
:

ומורק.
ועל דעתו (של הראב"ע),
[ירמיהו מו, ד]
"מרקו הרמחים", [דברי הימים ב',
ד,
טז]
"נחושת מרוק" יש לפרשו על ההצהבה שיזהיר ולא יהיה עליו דופי.
וכן [אסתר ב, יב]
"ובתמרוקי הנשים" שממרק בשרם ומצהיבו.
וכן יש לפרשו על ההרקה,
שיוציא מה שבלוע בו, כמו [שופטים ו, כ]
"ואת המרק שפוך".

התוכל להסביר לפי דברי הביאור,
למה נקראו המים שנתבשל בהם בשר בשם "מרק"?

רש"י
ז, ט:

לכהן
המקריב
אותה
וגו'. יכול לו לבדו?
תלמוד לומר: לכל בני אהרן תהיה. יכול

לכולן?
תלמוד לומר: לכהן המקריב. הא כיצד? לבית אב של אותו יום שמקריבין

אותה (תורת כהנים י,
ג):

ראב"ע
ז, ח:

עולת
איש. …וטעם לו. אחר שאמר לכהן,
תוספת ביאור, שלא יינתן העור לכהן אחר.

א.
מהו הקושי הלשוני בפסוקנו?

ב.
מהו ההבדל העקרוני בין שני המפרשים ביישוב קושי זה?

ועיין גם שמות ב, ו:

רש"י:

ותפתח
ותראהו.
את מי ראתה?
את הילד זהו פשוטו. ומדרשו,
שראתה עמו שכינה (סוטה יב, ב):

ראב"ע
:

ותפתח
ותראהו. אחר שאמר "ותראהו",
הוסיף לבאר, כמו "ובית דוד כאלהים כמלאך ה'"
[זכריה יב, ח].

ועיין
רמב"ן
שמות לה,
ה:

יביאה
את
תרומת
ה'. כמו יביא את תרומת ה',
אבל יכנה ויפרש.
וכן "ותפתח ותראהו את הילד" (לעיל ב, ו),
"בבואו האיש" (יחזקאל י, ג),
"אשר לא יעבדו אותו את נבוכדנצר" (ירמיה כז, ח),
"אשר אנכי נותן להם לבני ישראל" (יהושע א, ב),
ורבים כן.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית [תשי"א]

צו

פרקים ו – ז

א.
שאלות מבנה וסגנון:

השווה את ההתחלות השונות של פרשיות הקרבנות בפרקים אלה:

ו,
א:
וידבר
ה' אל
משה לאמר.
צו… לאמר זאת תורת העולה

ו,
ז:
וזאת תורת המנחה

ו,
יב:
וידבר ה' אל משה לאמרזה קרבן אהרון ובניו

ו,
יז:
וידבר ה' אל משה לאמר דבר… לאמר זאת תורת החטאת

ז,
א:
וזאת תורת האשם

ז,
יא:
וזאת תורת זבח השלמים

הסבר את סיבת השינויים [הימצאה של הקדמה:
"וידבר ה' אל…"
בשלושה מקומות והיעדרה בשלושה מקומות]
האלה בפרקינו.

הסבר גם את סיבת העדר ו"ו החיבור בשני המקומות הנ"ל!

פרק ז, ט:

וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת

הסבר את סיבת השינוי במילות היחס "ב"
– "על".

היעזר
בדברי
רש"י
פרק ב
פסוק ה

ואם
מנחה
על
המחבת.
שאמר הרי עלי מנחת מחבת,
וכלי הוא שהיה במקדש

שאופין בו מנחה על האור בשמן, והכלי אינו עמוק אלא צף ומעשה המנחה שבתוכו

קשין,
שמתוך שהיא צפה האור שורף את השמן.

רש"י
פרק ב
פסוק ז

מרחשת.
(מנחות סג, א)
כלי הוא שהיה במקדש עמוק,
ומתוך שהיא עמוקה שמנה צבור

ואין האור שורפו,
לפיכך מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין. כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע.

ב.
השווה:

פרק
ב פסוק
ג:

והנותרת
מן
המנחה
לאהרון
ולבניו…

פרק
ו פסוק
ט:

והנותרת
ממנה
יאכלו
אהרון
ובניו
מצות
תיאכל
במקום
קדוש
בחצר
אהל
מועד
יאכלוה…

פרק
ו פסוק
יא:

כל
זכר
בבני
אהרון
יאכלנה…

הסבר למה נאמרו פרטי דיני האכילה [איך?
היכן?
מי?]
בפרשתנו ולא נאמרו כאשר הוזכרה המנחה לראשונה בפרשת ויקרא?

ג.
פרק ו, ח:

אַזְכָּרָתָהּ
לה'

רש"י
פרק ב
פסוק ב:

אזכרתה.
הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח.

ראב"ע
פרק ב
פסוק ב:

אזכרתה.
האל"ף נוסף, והטעם מה שהיה לו לזכרון לפני השם בעבור מנחתו,
ורבים

פירשוהו כריח קטורת,
כמו "זכרו כיין לבנון"
[הושע יד, ח].

רשב"ם
פרק ב
פסוק ב:

אזכרתה.
לשון זכר רגיל לומר בלבונה מפני הריח העולה, וכן כתיב "מזכיר לבונה" [ישעיה סו, ג].
וכן "והיתה ללחם לאזכרה"
[ויקרא כד, ז].

ביאור
[ר'
נפתלי הירץ ויזל]
[ב,
ב]:
אזכרה שם לקומץ סלת ולבונה העולים על המזבח, נגזר מן זכירה,
שהם מזכירים המקריב לטובה לפני ה'… הא למדת שמנחת צדיקים מזכרת זכות. ודע שכל "זכירה"
הסמוך לשם יתברך מורה על יום הגמול לטוב או לרע, כי אין שכחה לפני כיסא כבודו, אלא כל זמן שלא בא יום הגמול נדמה כשכוח,
ולכן על הגמול יאמרו "זכירה".

רמבמ"ן
[ר'
משה
מנדלסון
– מובא
בתוך
פירוש
הביאור]: הריח העולה מן הדבר המריח יכונה בלשון הקודש: "זכר"
"ואזכרה",
כמו [ישעיה סו, ג]
"מזכיר לבונה", כי הריח הוא רושם הדבר אחרי היסתרו והיעלמו מייתר החושים, וכן הזכר הוא שומר רשמי הדברים אחרי היעלמם מן החושים.

[וכן תירגמו המתרגמים]:

דער פריסטער לעססט דען
דופפט דאפאן אין רויך אויפשטייגען:
Mendelsohn

Hirsch: ubergibt
der Prister
dessen Gedenkteil
zum Vrdampfen
hin.

David
Hoffman: Erinnerungsteil

Buber
Rosenzweig: Gedenkteil

הסבר מה הן שתי הדעות בפירוש המושג "אזכרה"?

למי מן המפרשים הנ"ל יש להביא סיוע מבמדבר ה, טו;
ומתהלים כ, ד?

הבא ראיות מפסוקי תנ"ך לדברי ויזל ש"זכירה"
הנאמרת לגביו פירושה גמול!

ד.
שאלה ברש"י:

פסוק
ח:

וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ

רש"י
:

בקומצו.
שלא יעשה מידה לקומץ (יומא מז, א).

רש"י
ויקרא
פרק ב
פסוק ב

מלא
קומצו. יכול מבורץ, מבצבץ ויוצא לכל צד? תלמוד לומר במקום אחר: "והרים ממנו בקומצו (ויקרא ו, ח),
לא יהא כשר אלא מה שבתוך הקומץ.

הסבר כיצד נלמדים שני הדינים מ"ב"
של בקומצו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה [תשי"ב]

"צו"
– מנחה

ו,
ז–יא

א.
פרק ו, ז:

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה

רשב"ם
ב, א:

כבר פירשתיו לשון דורון מבראשית [ד,
ג].
מגזרת [שמות לב, לד]
"לך נחה את העם".

ביאור
[ר'
שלמה
דובנא] בראשית
ד, ג:

מנחה.
שורשו "מנח",
והראיה במה שנהגו לקרוא במשנה מנחות [
המ"ם בשוא] כמו מן "שפחה"
– "שפחות",
מן "שמלה"
– "שמלות"
ואילו היה מנחה משורש "נחה"
היה ראוי להיקרא בלשון רבים מנחות [
מ"ם בחיריק] כמו "מצוות"
מן מצווה.

ביאור
[ר'
נפתלי
הרץ
ויזל]: ויקרא
ב, א:

לדעתי מילת מנחה
– דורון,
לעשות נחת רוח למקבלו… וקרוב לו בעניין,
שם "מנוחה",
אלא שעל הקרבן בא שם מנחה להבדילו בשם. וזה דרך הלשון להרבות
השמות
ליחד
הדברים, וכן "שלמים"
[השי"ן בשוא], שלכל הפירושים אינו במשקל שאר השמות, לא מן שלום [שי"ן בקמץ], ולא מן שילום,
ולא מן שלם [שי"ן בקמץ]… ואין טעם שנקראת זאת מנחה לפי שבאה מן הצמחים

…

הכתב
והקבלה:

שם "מנחה"
ישמש גם על המס והארגוני הניתן מן העבד אל יד המושל בו, כמו [שמואל ב', ח,
ב]
"ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה"… מזה נראה לי שהוא משורש "נוח",
שהוראתו גם ההשפלה וההורדה מלמעלה למטה, כמו "וכאשר יניח ידו"
[שמות יז, יא],
שהוא הפך "ירים ידו". ולפי זה הוראת שם "מנחה",
דבר שהעבד מראה בו הכנעתו לאדוניו, יורה בו שפלות מדרגתו נגד מי שנתעלה עליו במדרגה.
[הינגעבונג,
אונטערווערפונג].
ולכוונה זו ישמש שם "מנחה"
בשלוח גם על כל מתנה הנתונה מאדם לחברו, כמו [בראשית לב, יג]
"מנחה לעשו אחיו",
שרצה יעקב להראות לעשו שהוא נכנע תחתיו ומכבדו כאדון על העבד.
ולהיפך – על המתנה הניתנת מן הנכבד אל השפל ממנו במדרגה הונח השם "משאת"
[בראשית מג, לד]
"וישא משאות מאת פניו… ותרב משאת בנימין ממשאות כולם",
על שם התנשאות המקבל בקבלת מתנה זו,
להיות יקר בעיני הנותן לכבדו בזה… והנה העני שביתו ריקן ואין בידו מאומה להקריב ממנו קרבן, רק עשירית האיפה,
והמעט הזה שבידו יביאהו לה'
יתברך,
יראה בזה גודל כניעותו יותר מן העשיר המביא פר,
לכן על קרבן זה שהוא מעט מאוד בכמותו הונח השם: "קרבן מנחה".

שד"ל:

מנחה
– עיקרו שורש "נוח",
כטעם "ריח ניחוח", אף על פי שאחר כך נתקבלה
כאילו
היא
שורשית, ואומרו מנחה בנו"ן נחה [כלומר בשוא נח],
גם אמרו מנחות [המ"ם בשוא] כמו "שפחות"
כאילו המ"ם שורשית.

מהו שורש המילה מנחה לפי הדעות הנ"ל,
מה הן מעלותיה וחולשותיה של כל אחת מהן ואיזו נראית לך?
[שים לב להבדל שבין דעות הביאור והכתב והקבלה, אף על פי שלשניהם השורש אחד!]

הסבר את המילים המודגשות –
המסומנות בקו בדברי המפרשים. תן דוגמא בלשון לאות שאינה שורשית ו"נתקבלה כאילו שורשית".

ר'
דוד
הופמן
בפרושו
לויקרא
עמוד סה
בדברו
על מהות
המנחה:

אולם אם קרבנו של הבל העיד על מחשבה אצילה,
הרי לא היה זה בעצם אלא מנחה,
כלומר מתנה. הוא נדב, אמנם,
בעל חיים, אולם בעלי חיים אלה, כיצירים חיים לא היה ייעודם לסמל את חייו הוא כשייכים לה'
ותלויים בו, אלא הם היו חלק
מהונו, כשם שפרי האדמה היה חלק מרכושו של קין. רק נח, שראה במו עיניו באובדן עולם מלא רשעים,
שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה'.

רק הוא הרגיש כי חייו ניתנו לו מאת ה'
ותלויים בו, והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל חיים.
הדם שנשפך בתורת "נפש"
בעל החיים על גבי המזבח,
היה מסמל את נפש האדם ואת חיי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, כי לא בהונו בלבד, אלא גם בדמו הוא שייך לה', "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש".

1.
מהו ההבדל בין עולה למנחה לפי דעתו?

2.

עיין רש"י ב, א:

ונפש
כי תקריב.
לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב

מנחה?
עני.
אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.

העומדים דבריו בניגוד לדברי ר'
דוד הופמן או לא?

3.
התוכל לתת טעם אחר, למה הביא הבל מנחה
ונח עולה?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השלוש–עשרה [תשי"ד]

צו

פרק ו

א.
ממדרשי חז"ל:

1. תנחומא
ישן צו
ב:

צו
את אהרן… זאת תורת העולה. אמר הקב"ה:
קיימו מה שכתוב למעלה מן העניין ואחר כך "זאת תורת העולה"
למה?
"כי אני ה'
אוהב משפט, שונא גזל בעולה"
[ישעיה סא, ח]
אפילו
בעולה.

מה כתיב למעלה מן העניין?
[ויקרא ה, כג]
"והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל"
ואחר כך: "זאת תורת העולה"
– אם בקשת להקריב קרבן, לא תגזול לאדם כלום. למה?
"כי אני ה'
אוהב משפט שונא גזל בעולה".

ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה? כשתנקה כפיך מן הגזל !

אמר דוד: [תהלים כד, ג–ד]
"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב…" ומתחילת הקרבנות אתה למד: [ויקרא א, ב]
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן"
– למה נאמר "אדם"?
אלא אמר הקב"ה:
כשתהא מקריב לפני – תהא כאדם הראשון, שלא היה גוזל מאחרים, שהוא היה יחידי בעולם, כך אתה לא תהא גוזל מן הבריות.
למה?
"כי אני ה'
אוהב משפט, שנא גזל בעולה".

1. על סמך איזה רמז בפסוקים בנוי מדרש זה?

2.
כיצד מפרש המדרש את הפסוק בישעיהו סא,
ח?

3.
לדעת כמה ממפרשינו אין פשוטו של מקרא בישעיה כך !

2. תנחומא
ישן צו
ג: …

אמר הקב"ה:
כל מי שהוא מעלה את עצמו, סופו לילך באש,
שנאמר "היא העולה על מוקדה". דור המבול על מה שאמרו:
[איוב כא, טו]
"מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו"
– לפיכך נידונו באש.
וכן הסדומים: שנאמר [בראשית יט, כד]
"וה'
המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש".
– פרעה שאמר: [שמות ה, ב]
"מי ה' אשר אשמע בקולו"
ועילה את עצמו ואמר [יחזקאל כט, ג]
"לי יאורי ואני עשיתיני" – לפיכך על מוקדה,
שכן הוא אומר [תהלים יח, יד]
"וירעם בשמים ה'
ועליון יתן קולו – ברד וגחלי אש". ואף סנחריב שעילה את עצמו ואמר [מלכים ב', יט,
כג]
"אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון…" מה היה לו?
[מלכים ב, יט,
לה]
"ויצא מלאך ה'
ויך במחנה אשור…"
ומה עשה לו?
[ישעיה י, טז]
"ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש".

כיצד מפרש המדרש כאן את המילה "עולה"?

כיצד יש לסמן את פסוקנו בסימני פיסוק לפי מדרש זה?

ב.
שאלות לשון:

1.
כיצד יש לפרש את הה"א של "מוקדה"
[פסוק ב]?

2.
כיצד לפרש את הוי"ו של "מדו"
[פסוק ג]?

3. למי מוסב ה"בו"
של "ואש המזבח תוקד בו" [פסוק ב]?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השבע –עשרה [תשי"ח]

צו

ו,
א – ו

א.
פרק ו, ג:

וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן

ירושלמי
שבת י,
ג:

ללמדך שאין גדולה בפלטין של מלך.

הסבר את הרעיון הכלול בדברים אלה.

ב.
פרק ו, ד

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים

שבת
קיד, א:

אמר ר' יוחנן:
מניין לשינוי בגדים מן התורה?
[תורה תמימה: מניין שדרך הכבוד לפני המקום לשנות בגדים מיוחדים כשמכינים עצמן למצווה מכובדת, כגון לתפילה ולקבלת שבת ויום טוב ושמחת מצווה וכדומה].
שנאמר:
"ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" ותנא דבי ר'
ישמעאל:
למדך תורה דרך ארץ: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו,
אל ימזוג בהן כוס לרבו.

שבת
י, א:

רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי.
[רש"י:
נותן אנפילאות חשובים ברגליו ואחר כך מתפלל].
אמר:
"הכון לקראת אלוקיך ישראל" [עמוס ד, יב].

שבת
קיג, א:

אם יש לו להחליף – יחליף [רש"י מי שיש לו בגדים לבד מאותו שלבש בחול – יחליפם בשבת]
ואם אין לו להחליף – ישלשל בבגדיו.
[רש"י:
ישלשל כלפי מטה שיראו ארוכים,
והוא מידת עשירים היושבים בביתם ואין צריכין לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה,
וכבוד שבת הוא].
מתקיף לה רב ספרא: והא מתחזיא כרמות רוחא, כיון דכל יומא לא קעביד והאידנא הוא דקא עביד?
לא מתחזי כרמות רוחא, שנאמר:
[ישעיה נח, יג]
"וכיבדתו מעשות דרכיך",
"וכיבדתו"
– שלא
יהא
מלבושך
של שבת
כמלבושך
של חול.

1.
הסבר מהו היסוד הפסיכולוגי לדין זה של שינוי בגדים לדבר מצווה!

2.
מקשה בעל
תורה
תמימה:

למה הוצרכו לדברי קבלה, [הכוונה לשני המקומות האחרונים בגמרא]
– בעוד שכאן מפורש רמז בתורה [ויקרא ו, ד]
"ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים?

א.
מה כוונתו ב"דברי קבלה"?

ב.
כיצד אפשר ליישב קושייתו?

השווה לדברי הגמרא שבת קיד את דברי הירש בגיליון צו תשד שאלה א.

רש"ר
הירש:

תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש – אגב זכירת עבודת היום שעבר.
ואילו הוצאת הדשן מביעה לעומת זה, שהתפקיד היהודי מתחדש בכל יום.
במסירות מלאה ורעננה נמלא את תפקידנו כל יום, כאילו עדיין לא עשינו דבר.
עבודה שנעשתה אתמול אל תצמצם את פעילותינו היום. זכרון המעשים שנעשו כבר עלול להחניק כל יזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה,
שלבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, שאינו עובד את עבודת כל יום ביומו – כאילו היה זה היום הראשון של עבודת יומו.

והוציא
את הדשן:
יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול. כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית.
על פי זה תתבאר ההלכה,
שהעיסוק בעבודת יום אתמול – הוצאה וכנראה גם הרמה – נעשה בבגדים פחותים,
"שחקים".
אל נתגאה במעשים שעשינו כבר.
העבר ייסוג מפני התפקיד החדש המוטל עלינו כל יום ביומו.

מה ההבדל ביניהם בטעם שינוי הבגדים של כהן בזמן הוצאת הדשן?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י

1.
פסוק
ב:

צו את אהרון:

אין צו אלא לשון זירוז,
מיד ולדורות. אמר ר' שמעון:ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.

א.
מה קשה לו?

ב.
מהו חסרון כיס שנגרם על ידי מצווה זו?

ג.
מקשים:
למה נאמר כאן:
"אמר ר' שמעון"
ולא נאמר: "ר'
שמעון אומר"?

והשווה
ברש"י :

שמות פרק כא פסוק ל:

ונתן
פדיון
נפשו. דמי ניזק דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר דמי מזיק (בבא קמא כז).

שמות פרק כא פסוק לז:

חמשה
בקר וגו'.
אמר רבי יוחנן בן זכאי:
חס המקום על כבודן של בריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה. שה שנושאו על כתפו משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו.
אמר רבי מאיר:
בוא וראה כמה גדול כוחה של מלאכה,
שור שביטלו ממלאכתו משלם חמישה,
שה שלא ביטלו ממלאכתו – ארבעה.

שמות פרק כב פסוק יד:

אם שכיר הוא.
אם השור אינו שאול אלא שכיר, בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה,
ואין כל הנאה שלו שהרי על ידי שכרו נשתמש,
ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין. ולא פירש מה דינו אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל,
שוכר כיצד משלם?
רבי מאיר אומר כשומר חנם,
רבי יהודה אומר כשומר שכר.

בראשית פרק יח פסוק א:

וירא
אליו. לבקר את החולה (בבא מציעא פו,
ב)
אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה,
ובא הקב"ה ושאל בשלומו.

בראשית פרק כב פסוק יב:

כי
עתה
ידעתי. אמר רבי אבא:
אמר לו אברהם אפרש לפניך את שיחתי,
אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע"
[בראשית כא, יב]
וחזרת ואמרת "קח נא את בנך" [בראשית כב, ב],
עכשיו אתה אומר לי "אל תשלח ידך אל הנער".
אמר לו הקב"ה:
"לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה"
[תהלים פט, לה],
כשאמרתי לך "קח",
מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך "שחטהו"
אלא "העלהו"
אסקתיה,
אחתיה:

במדבר פרק יא פסוק כב:

הצאן
ובקר
ישחט. (ספרי)
זה אחד מארבעה דברים שהיה ר' עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו.
רבי עקיבא אומר:
"שש מאות אלף רגלי" ואתה אמרת "בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו'"?
הכל כמשמעו. מי יספיק להם?
כענין שנאמר (ויקרא כה, כו)
"ומצא כדי גאולתו"
ואיזו קשה, זו או (במדבר כ, י)
"שמעו נא המורים"?
אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו,
וזו של מריבה היתה בגלוי,
לפיכך לא חיסך לו הכתוב.
ר'
שמעון אומר: חס ושלום. לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך. מי שכתוב בו (שם יב, ו)
"בכל ביתי נאמן הוא" יאמר אין המקום מספיק לנו?
אלא כך אמר:
"שש מאות אלף רגלי וגו'
ואתה אמרת בשר אתן" לחדש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו? הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו? ותהא אכילה זו מספיקתן עד עולם? וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור:
טול כור שעורים ונחתוך ראשך?
השיבו הקב"ה:
ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם? יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת.

2.
פסוק
ג:

והרים את הדשן.

היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנו במזרחו של כבש.

א.
מהיכן למד שמקום תרומת הדשן היתה במזרחו של כבש,
והלא בפסוקנו נאמר רק "אצל המזבח" ולא נאמר לאיזה צד?

3.
פסוק
ג:

הדשן אשר תאכל האש את העולה.

ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח.

א.
מה קשה לו?

4.
פסוק
ו:

אש תמיד.

אש שנאמר בה "תמיד"
היא שמדליקין בה את הנרות,
שנאמר בה [שמות כז, כ]
"להעלות נר תמיד",
אף היא מעל המזבח החיצון תוקד.

א.
מה קשה לו?

ב.
מה ראה רש"י להביא לפירוש פסוקנו את הדברים האלה ממסכת יומא ולא הביא את הדרש:
"אש תמיד" – אפילו בשבת [ירושלמי יומא ד,
ו]?

ועיין רש"י ויקרא יט,
כו גיליון קדושים תש"ה ב.

ועיין גיליון כי תשא תש"ה ב.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ח]

צו

ו'
א'
– ו'

פסוקים אלה ניראים ללומד חסרי עניין. וכי אינן אלא הוראות טכניות בלבד, גם תרומת הדשן וגם הוצאת הדשן וגם החלפת הבגדים בשעת ההוצאה,
גם קיום האש.
ומה ראתה התורה המקצרת כל כך בדברים חשובים וגדולים לפרט כאן עשייתן.

גליוננו זה בא ללמד את הצעד עד כמה צריכים כל דברי תורה, לימוד ועיון.

בשאלה א ו–ב
יתברר ללומד כיצד למדו קדמונינו אורח חיים,
מידות ומנהגים מפסוקים הנראים “בלתי חשובים" בתורה.

[אם ימצאו גנדרנים או גנדרניות כאן מקום היתר להתהדרותם בבגדים יקרים,
אל יאמר המורה:
אין זה מענייננו ויתחמק מלהגיד דעתו; אדרבא יכנס בעובי הקורה, יגיד דעתו, ישתחל להשפיע, אין אנו למדים תורה אלא לשם זה!]

לשאלה א מוסיפים אנו כאן עוד את דברי בעל חובות
הלבבות:

חובת
הלבבות
שער
הכניעה
ו'

…. שיקטן בעיניו מעשהו ויתרעם על נפשו על קיצורו בענייני תורתו לפני האלוקים ולפני בני אדם ויבקש מהאלוקים עזר ואומץ ויניח הגבהות לכבוד הבורא ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלוקים ית',
בין לבדו –
בין
בתוך
מקהלות
בני אדם,
כמו שאמר הכתוב על אהרן על גדולת מעלתו "והרים את הדשן…
ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן"
– להשפל ולהסיר הגבהות מליבו. וכמו זה בדוד [שמואל ב' ו']
"ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר… ושאר הענין".

אם אין תכנו של הויכוח בין דודו ובין מיכל אשתו זכור היטב ללומדים מוטב לפתוח את התנ"ך ולקראו משם בדייקנות ובתשומת לב מרובה,
בתקופה בה רואים צעירים [ואף זקנים] ששימשו או שעוד לא שימשו כל צרכם את עיקר כבודם בסימני היכר חיצוניים ומעמדם הרם,
בשעה שנלחמים ל”פער"
ול"ייצוג"
כאילו כבוד האומה וכבוד ה"רוח"
תלוי בהם, כאילו אלה הם ערכים אשר כדאי לקדש למענם מלחמה,
ראויים דברים אלה להילמד לא כדו–שיח פיקנטי בין דוד ואשתו בלבד.

ועוד יועתקו בזה לשאלה ב3
דברי הירש [בתרגום מגרמנית] מתוך גיליון צו תש"ד.

ר’
ש.ר.
הירש:

כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת
הדשן כרמיזה לעבודות יום הקודם ולזכרונן לפני ה’ תמיד, כך לעומתה הוצאת
הדשן מכוונת להורות, כי בכל יום ויום המתחדש גם התחיבותנו מתחדשת לשמור לעשות ולקיים כלל מה שניצטוינו עליו.

תהי נא מדי יום ויום חובתנו לקיום המצוות כחדשה בעינינו וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה,
ועלינו לשקוד ולהזדרז בכל מאודנו לקיים המצוות,
ומצווה שקיימנוה בעבר – אין אנו פטורים ומחזור ולקיימה בכל ויום מתוך אותה שמחה –
כאילו יום ראשון לפעולה הוא לו זה.

והוציא
את הדשן – שרידי עבודת יום אתמול טעונים פינוי והרחקה בכדי להתחיל בעבודת היום החדש במקום מחודש ופנוי כולו. לפני הסתכלות זו תגלה לנו חשיבות האזהרה שההתעסקות במעשה יום שעבר – ההוצאה ואולי גם ההרמה –
מצוותה בבגדים שחוקים ובלויים. אין ללבוש גאות לכבוד הנעשה בעבר והוא נידחה הצידה מפני המצווה החדשה שכל יום נולד דורש קיומה !

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים וחמש [תשכ"ז]

צו – תורת המנחה ותורת החטאת

ו,
ז–כג

[עיין גם גיליון צו תשי"א]

א.
שאלה כללית

ר'
דוד
הופמן
בפירושו
לויקרא
[בתרגום
העברי
עמוד סה]

אולם אם קרבנו של הבל העיד על מחשבה אצילה,
הרי לא היה זה בעצם אלא מנחה,
כלומר מתנה. הוא נדב, אמנם,
בעל חיים, אולם בעלי חיים אלה, כיצירים חיים לא היה ייעודם לסמל את חייו הוא כשייכים לה'
ותלויים בו, אלא הם היו חלק מהונו,
כשם שפרי האדמה היה חלק מרכושו של קין. רק נח, שראה במו עיניו באובדן עולם מלא רשעים,
שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה', רק הוא הרגיש כי חייו ניתנו לו מאת ה'
ותלויים בו, והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל חיים.
הדם שנשפך בתורת "נפש"
בעל החיים על גבי המזבח,
היה מסמל את נפש האדם ואת חיי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, כי לא בהונו בלבד, אלא גם בדמו הוא שייך לה', "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש".

1.
מהו ההבדל בין עולה למנחה לפי דעתו?

2.
עיין רש"י ב, א:
ונפש כי תקריב.
לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני!
אמר הקב"ה:
מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.

העומדים דבריו בניגוד לדברי ר'
דוד הופמן או לא?

3.
התוכל לתת טעם אחר, למה הביא הבל מנחה ונח עולה?

ב.
שאלות בראב"ע

1. פסוק
ז: הקרב
אותה: שם הפועל, וטעם "הקרב אותה בני אהרן", וטעמו אחד מבני אהרן, על כן "והרים ממנו". והוסיפה זאת הפרשה על הכתובה בפרשת ויקרא.

א.
מה הקשיים שמיישב הראב"ע בפירושו?

ב.
היכן מצינו בתורה שם הפועל בהוראה זו?

2. פסוק
ט:

מצות תאכל במקום קדוש. והנה שתיים מצוות.
"וכל זכר" [פסוק יא] שלישית.

הסבר מה הן השתיים ומהי השלישית?

3. פסוק י: כחטאת וכאשם. כן המנחה.

מה קשה לו,
מה תיקן בדבריו?

ג.
פרק ו יא:

כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ:

רש"י:

כל
אשר יגע.
קדשים קלים או חולין שיגעו בה ויבלעו ממנה.

יקדש.
להיות כמוה, שאם פסולה יפסלו,
ואם כשרה יאכלו כחומר המנחה.

ראב"ע:

כל
אשר יגע.
במנחה ובחטאת ובאשם הוא קדש לה'.

רשב"ם:

יקדש.
קודם הנגיעה יהיה טהור.

והשווה דבריו של הרשב"ם
שמות ל,
כט:

כל הנוגע בהם יקדש: ויטהר תחילה קודם שיגע בהם לאחר שנמשחו.

והשווה דבריו לויקרא יא, ח:

ובנבלתם לא תגעו.
בשעה שאתם צריכים ליגע בקודש או לאכול קודש כדכתיב [ויקרא ו, יא]
"כל
הנוגע
בהם יקדש"
– יקדש את עצמו.
גם בכלי שרת [שמות ל, כט],
גם במזבח [שמות כט, לז],
גם בבשר חטאת [ויקרא ו, כ],
בכולם כתב "כל הנוגע בהם יקדש" – יקדש ויטהר תחילה,
שאם נגע בנבלה או בשאר טומאות הכתובות בתורה יקדש ויטהר, ויטבול תחילה קודם נגיעתו בקודש.

1. מה ההבדל בין רשב"ם לשני הפרשנים האחרים שהבאנו לעיל?

2.
לדעת רוב הפרשנים לא התכוון הרשב"ם כאן לפשוטו של מקרא.

רבי נפתלי הרץ ויזל מוכיח מלשון הכתוב שאין פירושו פשט ומסתמך על הפסוקים ויקרא כב,
ד;
במדבר יט, יב,
וכן על שמות יט, כב;
ויקרא כ, ז;
ויקרא יא, מד.

מה היא ההוכחה הלשונית נגד פירושו של הרשב"ם!

ד.
פרק ו, טז:

וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל:

התוכל למצוא – מהו טעם מצווה זו?

ה.
פרק ו יח:

בִּמְקוֹם
אֲשֶׁר
תִּשָּׁחֵט
הָעֹלָה
תִּשָּׁחֵט
הַחַטָּאת

[עיין ויקרא א,
יא]

והקשו
המפרשים:

למה לא אמר הכתוב בקיצור:
בצפון המזבח תשחט החטאת,

ומה ראה לתלות את מקום החטאת במקום העולה?

בעל
העמק דבר

מתרץ קושייה זו בהביאו דברי הירושלמי יבמות ח, ג.

רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש:
"במקום אשר תשחט החטאת לפני ה'" – שלא לפרסם החטאים.
[ופירש פני משה:
שלא יבינו הרואים שהוא חטאת ויתבייש].

היכן מצינו עוד בתורה, שפירטי הדין נקבעו בהתחשב ברגשות החוטא וכדי שלא לביישו?

ו.
פרק ו, יא:

כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ:

פסוק כ:

כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ

פסוק כא:

וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:

רש"י
כ:

כל
אשר יגע
בבשרה. כל דבר אוכל אשר יגע ויבלע ממנה

יקדש.
להיות כמוה…

כא:
ישבר.
לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר, והוא הדין לכל הקדשים.

ומורק
ושוטף. לפלוט את בליעתו,
אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן, שאינו יוצא מידי דופיו לעולם.

[שים לב: הגרסא בגמרא עבודה זרה לד,
א:
שאינו יוצא מידי דופנו.

הגרסא בגמרא פסחים ל, ב:
שאינו יוצא מידי דופיו].

1. בעל
כלי יקר מקשה: אחר שאמר רש"י 'הוא הדין לכל הקדשים' הדבר צריך ביאור:
למה כתבה התורה דין זה דווקא לגבי חטאת?

והוא מיישב קושייתו:

"וכפי הפשט נוכל לומר, לפי שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם,
הייתי אומר: דווקא בקדשים קלים הנאכלים לשני ימים ולילה,
שהמאכל מתעכב בקדירה זמן רב,
על כן הוא בולע כל כך הרבה,
עד שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, אבל קדשי קדשים הנאכלים ליום אחד ולילה אחד בלבד,
אמרתי שבזמן מועט כזה אינו בולע כל כך הרבה ויש תקנה אף לכלי חרס בשטיפה,
לפיכך בא דין זה דווקא בחטאת. (*)

א.
מהי חולשת תירוץ זה?

ב.
התוכל ליישב קושייה זו ביישוב פשוט ומתקבל על הדעת?

2.
השווה לפסוקנו את שאלת הנביא חגי את הכהנים [ב,
יא–יד].

האם לפי פשוטם של פסוקים השיבו הכהנים שם בתורה או לא?

(*)ונותן עוד טעם אחר:
ועל צד הרמז קרוב לשמוע,
שטהרת הכלים יש להם דמיון טהרת החוטא המקריב חטאת,
כי כמו שהכלים יש מהם שבולעים הרבה מן האיסור ולא יוכל לצאת על ידי שטיפה ואין להם תקנה אלא בשבירה,
ויש מהם שאינם בולעים הרבה מן האיסור ויש להם תקנה בשטיפה,
כך יש לך אדם חוטא שבולע הרבה מן האיסור וקשה לו לעזוב ההרגל,
ואין לו תקנה אלא בשבירת לבו… ויש לך אדם שאינו בולע הרבה,
ויש לו תקנה בכל דבר.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ותשע [תש"ל]

צו – שלמים

א.
למבנה פרשתנו

השווה סדר הקרבנות בפרשת ויקרא לסדר הקרבנות בפרשתנו:

התוכל להסביר את שינוי הסדר מתוך השוני שבאופיים של שתי הפרשיות?

ב.
פרק ו, יא:

(יא)
וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לה:

הקשה בעל העמק דבר:

"אשר יקריב לה'"
הוא מיותר, שהרי כל הקרבנות בלתי לה'
לבדו?!

התוכל ליישב קושייתו בעזרת דיני קרבן שלמים כפי שנאמרו בפסוקים?

ג.
פרק ו יב:

אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן

השווה

ויקרא א, ג:

אם עולה קרבנו

ויקרא ב, ה:

ואם מנחה על המחבת קרבנך

ויקרא ב, ז:

ואם מנחת מרחשת קרבנך

ויקרא ג, א:

ואם זבח שלמים קרבנו

מקשה
בעל "שם
עולם" לפסוקנו:

לכאורה "על"
[על תודה] מיותר,
היה לו לומר:
אם תודה יקריבנו… אך לשון המקרא לבד ולשון חכמים לבד…

הסבר כיצד הוא מיישב את קושייתו?

פעמיים נאמר בפסוקנו "על",
האם הוראת שניהם שווה?

ד.
פרק ו, טו:

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל …

ר'
נפתלי
הירץ
ויזל: מילת "יום"
על שלושה דרכים:

האחד:
יום של מעשה בראשית שהוא כ"ד שעות ומתחיל מערב עד ערב, כמו [בראשית א, ה]
"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".

והשני:
כל כ"ד שעות הם יום, יתחילו מתי שיתחילו,
והוא מעת לעת,
כמו מהצהריים עד הצהריים. כל פעם שיסוב השמש גלגלו הוא יום שלם, כי יום –
מידת זמן של יום ולילה.

והשלישי:
שם פרטי לזמן האור…

ורוב מצוות התורה נוסדים על יום של מעשה בראשית מערב ועד ערב…

הבא ראייה מן המקרא להוראה השלישית של "יום"!

לאיזה משלוש ההוראות של יום מכוון פסוקנו?

ה.
פרק ו, טו:

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:

הרמב"ם
מורה
נבוכים
ג, מו:

… ומפני הגדלת הקרבן,
שלא יהיה נמאס ונבזה, ציווה להפשיט העולה ולרחוץ הקרב והכרעיים, אף על פי שכולם נשרפים,
ותמצא זאת הכוונה ישמרה תמיד,
ויזהיר ממנה [מלאכי א, יב]
"באמרכם:
שלחן ה' מגואל הוא וניבו נבזה אכלו".
והוא הטעם גם כן שלא יאכל קרבן ערל ולא טמא, ולא יאכל אחר שטמא, ולא יאכל אחר זמנו, ולא כשיחשוב עליו מחשבה רעה,
ושיאכל במקום מיוחד.

אבל העולה שהיא כולה לה'
לא תיאכל כלל,
ומה שיקריב בשביל חטא, והוא החטאת והאשם,
יאכל בעזרה וביום שחיטתו ולילו לבד, אבל השלמים שהם למטה מהם,
והם קדשים קלים יאכלו בכל ירושלים לבד,
ויאכלו ממחרת היום,
לא אחר–כך,
מפני שאחר–כך יקבלו זוהמה ויפסידו.

ספר
החינוך
קלח:

…גם מלבד זה יש בדבר רמז אל הבטחון בהשם יתברך, שלא יהיה אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדי להצניעו ליום מחר,
בראותו כי האל יצווה לכלות בשר קודש משעברה שעתו כליון גמור,
ולא רצה שתיהנה בו ברייה אחרת, לא אדם ולא בהמה.

רלב"ג:

ראוי שנדע שאין הכוונה בזה [=בחלק הראשון של פסוקנו] שיאכל קודם בא הלילה, שכבר אמר אחר זה "לא יניח ממנו עד בקר"…
אבל יהיה גבול אכילתו עד סוף הלילה,
והסיבה כי אז יהיה הבשר יותר נבחר ממה שיהיה כשיעבור זה הזמן.

אברבנאל:

היה זה [=המצווה הנאמרת בפסוקנו],
כדי לפרסם הנס!

וזה שהבעל שלמי תודה, כשרואה ששלמיו אין נאכלים אלא ליום ולילה,
הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו לאכול ולשמוח עמו, וישאלו זה את זה, על מה היה תודתו, והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו ה', וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואילו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד,
לא היה הבעל מזמין לשום אדם, כי לשני ימים ולילה אחד "בבית אחד יאכל"
[שמות יב, מו],
אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו, ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד, בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול,
פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם, הרואים אותו שורף כמות גדולה מתודת שלמיו,
ואת אחיו ואוהביו לא קרא.

1.
הסבר שאין דברי הרמב"ם "אבל השלמים שהם למטה מהם [=מחטאת ואשם]… יאכלו ממחרת היום ולא אחר כך" סותרים את פסוקנו!

2.
הסבר שאין בדברי הרמב"ם "ולא יאכל קרבן טמא ולא יאכל אחר שטמא" כפילות,
אלא שמדבר על שני איסורים שונים.

3. כמה דעות שונות הובאו לעיל בטעם איסור זה של אכילה חוץ לזמנו? מה ההבדל שביניהן?

4. במה משתמש אברבנאל בפסוק שבשמות יב שלא לפי פשוטו?

5.
נראה שויזל בהביאו את הפסוק ממשלי סותר את דברי עצמו. במה?

הביאור
ר' נפתלי
הירץ
ויזל:

… נראה שהזובח תודה ושלמים ראוי לו להקדיש קרואים שיאכלו עמו, כדי שלא יבוא לידי נותר,
ורמז לדבר [משלי ז, טו]
"זבחי שלמים עלי,
היום שילמתי נדרי,
על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך",
כלומר צריך אני לאוהבים ורעים שיאכלו אתי,
וזהו שקרא אותן הכתוב תמיד "זבח תודה", "זבח שלמים", ללמדנו שהם תמיד זבח משפחה,
לספר מעשיו בקהל עם, כי בשר הבקר הגדול כשיאכל ליום ולילה עם לחמי תודה צריכין אוכלים רבים שלא יבוא לידי נותר…

ו.
פרק ו, טז:

וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת

הביאור:

… כתב רבנו ישעיה הראשון בפירושו לתורת כהנים שכך היא קבלה בידנו איש מפי איש עד משה רבנו מסיני, ששלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד. ולדברינו מלבד הקבלה הדבר מפורש במקרא…

התוכל להסביר היכן הדבר מפורש במקרא? [בפרקנו!]

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השלושים [תשל"א]

צו

פרק ו, א–ו

א.
פרק ו, ג:

וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן

ירושלמי
שבת י,
ג:

ללמדך שאין גדולה בפלטין של מלך.

הסבר את הרעיון הכלול בדברים אלה.

ב.
פרק ו, ד:

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים

שבת
קיד,א:

אמר ר' יוחנן:
מניין לשינוי בגדים מן התורה?
[תורה תמימה: מניין שדרך הכבוד לפני המקום לשנות בגדים מיוחדים כשמכינים עצמן למצווה מכובדת, כגון לתפילה ולקבלת שבת ויום טוב ושמחת מצווה וכדומה].
שנאמר:
"ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" ותנא דבי ר'
ישמעאל:
למדך תורה דרך ארץ: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו,
אל ימזוג בהן כוס לרבו.

שבת
קיג, א:

אם יש לו להחליף – יחליף [רש"י מי שיש לו בגדים לבד מאותו שלבש בחול – יחליפם בשבת]
ואם אין לו להחליף – ישלשל בבגדיו.
[רש"י:
ישלשל כלפי מטה שיראו ארוכים,
והוא מידת עשירים היושבים בביתם ואין צריכין לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה,
וכבוד שבת הוא].
מתקיף לה רב ספרא: והא מתחזיא כרמות רוחא, כיון דכל יומא לא קעביד והאידנא הוא דקא עביד?
לא מתחזי כרמות רוחא, שנאמר:
[ישעיה נח, יג]
"וכיבדתו מעשות דרכיך",
"וכיבדתו"
– שלא
יהא
מלבושך
של
שבת
כמלבושך
של
חול.

– הסבר מהו היסוד הפסיכולוגי לדין זה של שינוי בגדים לדבר מצווה !

מקשה בעל
תורה
תמימה:

למה הוצרכו לדברי קבלה, [הכוונה לשני המקומות האחרונים בגמרא]
– בעוד שכאן מפורש רמז בתורה [ויקרא ו, ד]
"ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים?

– מה כוונתו ב"דברי קבלה"?

–
כיצד אפשר ליישב קושייתו?

–
השווה לדברי הגמרא שבת קיד את דברי הירש בגיליון צו תש"ד שאלה א.

רש"ר
הירש:

תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש – אגב זכירת עבודת היום שעבר.
ואילו הוצאת הדשן מביעה לעומת זה, שהתפקיד היהודי מתחדש בכל יום.
במסירות מלאה ורעננה נמלא את תפקידנו כל יום, כאילו עדיין לא עשינו דבר.
עבודה שנעשתה אתמול אל תצמצם את פעילותינו היום. זיכרון המעשים שנעשו כבר עלול להחניק כל יזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה,
שלבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, שאינו עובד את עבודת כל יום ביומו – כאילו היה זה היום הראשון של עבודת יומו.

והוציא
את הדשן:
יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול. כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית.
על פי זה תתבאר ההלכה,
שהעיסוק בעבודת יום אתמול – הוצאה וכנראה גם הרמה – נעשה בבגדים פחותים,
"שחקים".
אל נתגאה במעשים שעשינו כבר.
העבר ייסוג מפני התפקיד החדש המוטל עלינו כל יום ביומו.

– מה ההבדל ביניהם בטעם שינוי הבגדים של כהן בזמן הוצאת הדשן?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י

1.
פרק
ו ב:

צו
את אהרון:
אין צו אלא לשון זירוז,
מיד ולדורות. אמר ר' שמעון:

ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.

מה קשה לו?

מהו חסרון כיס שנגרם על ידי מצווה זו?

מקשים:
למה נאמר כאן:
"אמר ר' שמעון"
ולא נאמר: "ר'
שמעון אומר"?

והשווה
ברש"י :

שמות פרק כא פסוק ל:

ונתן
פדיון
נפשו. דמי ניזק דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר דמי מזיק (בבא קמא כז).

שמות פרק כא פסוק לז:

חמשה
בקר וגו'.
אמר רבי יוחנן בן זכאי:
חס המקום על כבודן של בריות. שור שהולך

ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה. שה שנושאו על כתפו

משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו.
אמר רבי מאיר:
בוא וראה כמה גדול כוחה של מלאכה,
שור

שביטלו ממלאכתו משלם חמישה, שה שלא ביטלו ממלאכתו – ארבעה.

שמות פרק כב פסוק יד:

אם
שכיר
הוא. אם השור אינו שאול אלא שכיר, בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא

בשאלה,
ואין כל הנאה שלו שהרי על ידי שכרו נשתמש,
ואין לו משפט שואל

להתחייב באונסין. ולא פירש מה דינו אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך

נחלקו בו חכמי ישראל, שוכר כיצד משלם?
רבי מאיר אומר כשומר חנם,
רבי יהודה

אומר כשומר שכר.

בראשית פרק יח פסוק א:

וירא
אליו. לבקר את החולה (בבא מציעא פו,
ב)
אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה,
ובא הקב"ה ושאל בשלומו.

בראשית פרק כב פסוק יב:

כי
עתה
ידעתי. אמר רבי אבא:
אמר לו אברהם אפרש לפניך את שיחתי,
אתמול אמרת לי "כי

ביצחק
יקרא לך
זרע" [בראשית כא, יב]
וחזרת ואמרת "קח נא את בנך" [בראשית כב, ב],
עכשיו אתה אומר לי "אל תשלח ידך אל הנער".
אמר לו הקב"ה "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה"
[תהלים פט, לה],
כשאמרתי לך "קח",
מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך "שחטהו"
אלא "העלהו"
אסקתיה,
אחתיה.

במדבר פרק יא פסוק כב:

הצאן
ובקר
ישחט. (ספרי)
זה אחד מארבעה דברים שהיה ר' עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו.
רבי עקיבא אומר:
"שש מאות אלף רגלי" ואתה אמרת "בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו'"?
הכל כמשמעו. מי יספיק להם?
כענין שנאמר (ויקרא כה, כו)
"ומצא כדי גאולתו"
ואיזו קשה, זו או (במדבר כ, י)
"שמעו נא המורים"?
אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו,
וזו של מריבה היתה בגלוי,
לפיכך לא חיסך לו הכתוב.
ר'
שמעון אומר: חס ושלום. לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך. מי שכתוב בו (שם יב, ו)
"בכל ביתי נאמן הוא" יאמר אין המקום מספיק לנו?
אלא כך אמר:
"שש מאות אלף רגלי וגו'
ואתה אמרת בשר אתן" לחדש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו? הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו? ותהא אכילה זו מספיקתן עד עולם? וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור:
טול כור שעורים ונחתוך ראשך?
השיבו הקב"ה:
ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם? יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת.

פסוק
ג:

והרים
את הדשן.
היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנו במזרחו של כבש.

מהיכן למד שמקום תרומת הדשן היתה במזרחו של כבש,
והלא בפסוקנו נאמר רק "אצל המזבח" ולא נאמר לאיזה צד?

3. פסוק
ג:

הדשן
אשר תאכל
האש את
העולה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח.

מה קשה לו?

4. פסוק
ו:

אש
תמיד. אש שנאמר בה "תמיד"
היא שמדליקין בה את הנרות,
שנאמר בה [שמות כז, כ]
"להעלות
נר תמיד",
אף היא מעל המזבח החיצון תוקד.

א.
מה קשה לו?

ב.
מה ראה רש"י להביא לפירוש פסוקנו את הדברים האלה ממסכת יומא ולא הביא את הדרש:
"אש תמיד" – אפילו בשבת [ירושלמי יומא ד,
ו]?

ועיין רש"י ויקרא יט,
כו גיליון קדושים תש"ה ב.

ועיין גיליון כי תשא תש"ה ב.

ד.
והרים את הדשן

ירושלמי
יומא פרק ב' ח"א:
ללמדך שאין גדולה בפלטרין של מלך.

הסבר את הרעיון הכלול בדברים אלה.

ה'.
ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים

שבת
קי"ד
ע"א:

אמר ר' יוחנן:
מניין לשינוי בגדים מן התורה.
[תורה תמימה:]

מניין שדרך הכבוד לפני המקום לשנות בגדים מיוחדים כשמכינים עצמן למצווה מכובדת, כגון לתפילה או לקבלת שבת ויו"ט ושמחת מצווה וכדומה],

שנ'
: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים", ותנא דבי ר'
ישמעאל:
למדך תורה דרך ארץ: בגדים שבשל בהן קדרה לרבו,
אל ימזוג בהן כוס לרבו.

שבת
י' ע"א:

אם יש לו להחליף – יחליף [רש"י:
מי שיש לו בגדים לבד מאותם שלבש בחול – יחליפן בשבת],
ואם אין לו להחליף – ישלשל בבגדיו.

[רש"י:
ישלשל כלפי מטה שיראו ארוכים והוא מידת עשירים היושבים בביתם ואין צריכין לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה, וכבוד שבת הוא].

מתקיף לה רב ספרא: והא מתחזיא כרמות רוחא, כיון דכל יומא לא קעביד והאידנא הוא דקא עביד?
לא מתחזי כרמות כוחא, שנ'
[ישעיה נ"ח]
"וכבדתו מעשות דרכיך",
וכבדתו שלא
יהא
מלבושך
של שבת
כמלבושך
של חול.

הסבר מהו היסוד הפסיכולוגי לדין זה של שינוי בגדים לדבר מצווה!

מקשה
בעל תורה
תמימה:

למה הוצרכו לדברי קבלה [הכוונה לשני המקומות האחרונים בגמרא]
– בעוד שכאן מפורש רמז בתורה [ויקרא ו' ד']:
"ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים". – מה כוונתו ב"דברי קבלה"?

כיצד אפשר ליישב קושייתו?

השווה לדברי הגמ'
שבת קי"ד את דברי הירש בגיליון צו תשי"ד שאלה א.
מה ההבדל ביניהם בטעם שינוי הבגדים של כהן בזמן הוצאת הדשן?

ו.
שאלות ודיוקים ברש"י

והשווה ברש"י:

שמות
כ"א
ל' ד"ה
ונתן
פדיון
נפשו

שמות
כ"א
ל"ז ד"ה חמשה
בקר

שמות
כ"ב
י"ג
ד"ה אם
שכיר
הוא

בראשית
י"ח
א' ד"ה וירא
אליו

בראשית
כ"ב
י"ב
ד"ה כי
עתה
ידעתי

במדבר
י"א
כ"ב
ד"ה
הצאן
ובקר