גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השמונה עשרה (תשי"ט)
הפטרת פרשת חקת
שופטים יא יפתח
א.
שאלה כללית:
פרופ'
מ.
צ.
סגל
חקירות
בספר
שופטים, (תרביץ
א ספר
ב, תר"ץ,
עמ'
6):
גם לפי מצבו התכסיסי יש להאמין שיפתח היה בוחר לגמור את הריב עם עמון בשלום ולהפטר ממלחמה.
כי מן יב,
ג ("ואשימה נפשי בכפי")
מוכח שהכח היה על צד עמון, ושהמלחמה היתה עניין מסוכן מאד לגלעדים.
1. מה הם הפסוקים בפרקנו ובפרקים הסמוכים שמהם יש להוכיח זאת?
2.
במשך דבריו מביא סגל כראיה את מלכים–ב ג, כז.
מהי הראיה משם?
ב.
שאלה כללית:
מה הם הפסוקים שבפרשתנו המשמשים הוכחה לצדקת טענותיו של יפתח במשאו ומתנו עם מלך עמון?
ג.
שופטים יא, טו:
וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה אָמַר יִפְתָּח,
לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן:
אברבנאל
מקשה:
אם היו האויבים האלה בני עמון ואליהם שלח יפתח מלאכים, והם השיבוהו "כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים",
אם כן למה השיבם יפתח "לא לקח ישראל את ארץ מואב" ומה לו לזכור ארץ מואב?
*
*נסה לענות לשאלתו!
מצא סעד לתשובתך בתורה בפרשתנו.
ד.
שופטים יא, יז:
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ
וְלֹא
שָׁמַע
מֶלֶךְ
אֱדוֹם
…
לשם מה מזכיר יפתח למלך עמון שליחות זו לאדום?
ה.
שופטים יא, יז:
…
וְגַם
אֶל
מֶלֶךְ
מוֹאָב
שָׁלַח
וְלֹא
אָבָה
וַיֵּשֶׁב
יִשְׂרָאֵל
בְּקָדֵשׁ:
רד"ק
יא, טז:
… והנה לא ראינו בתורה ששלח אל מלך מואב …
*
*
התוכל למצוא בפרשתנו או במקום אחר בתורה רמז לכך שאמנם שלח שליחים אל מלך מואב ובשליחות דומה לזו ששלח אל מלך סיחון?
ו.
נדרו של יפתח.
מדרש תנחומא בחוקותי פרק ז (ע"פ תנחומא באבער)
דבר אחר: "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות" (ויקרא כז, ב):
זה שאמר הכתוב:
"פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם"
(משלי יא, ל),
אם יהיה אדם צדיק, ואע"פ שהוא צדיק אם אינו עוסק בתורה אין בידו כלום, אלא "פרי צדיק עץ חיים" – זו התורה שמתוך שהוא בן תורה הוא לומד היאך לוקח נפשות,
שנאמר:
"ולוקח נפשות חכם".
שאם ידור לערוך נפשות הוא למד מן התורה היאך לוקח נפשות,
ואם אינו בן תורה אין בידו כלום.
וכן אתה מוצא ביפתח הגלעדי,
מפני שלא היה בן תורה – איבד את בתו.
אימתי?
בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר (שופטים יא, ל–לא)
"וידר יפתח נדר לה' ויאמר:
"אם תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי,
בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה' והעליתיהו עולה". באותה שעה כעס עליו הקב"ה.
אמר הקב"ה:
"אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל –
יקריב לפני?!…
"והנה בתו יוצאת לקראתו ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי וגו' ואנכי פציתי פי אל ה'
ולא אוכל לשוב"
(שם).
והלא פנחס היה שם? (שהיה יכול להתיר את נדרו.)
והוא אומר, "ולא אוכל לשוב".?!
אלא פנחס אמר:
"אני כהן גדול בן כ"ג ואיך אלך אצל עם הארץ?!
ויפתח אמר: אני ראש שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?!
מבין שניהם אבדה אותה עלובה.
[בב"ר ס: בין חייתא למחבלתא אזל ברא דעלובתא – פירוש: בין המיילדת והיולדת הבן הלך לו.]
ושניהם (יפתח ופנחס) נתחייבו בדמיה … …
אמרה לו בתו:
"אבי!
שמא כתיב בתורה שיקריבו נפשות בניהם על גבי המזבח?!
והלא כתיב בתורה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" (ויקרא א, ב)
מן הבהמה –
ולא מן בני אדם!
אמר לה: "בתי,
נדרתי "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי והיה לה' ".
אמרה לו: יעקב אבינו, שנדר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח, כב),
ונתן לו הקב"ה שנים עשר שבטים, שמא הקריב אחד מהם?! ולא עוד: הלוא חנה כשהיא נודרת ואומרת:
ונתתיו לה' (שמואל–א א, יא)
שמא הקריבה את בנה להקב"ה?
כל הדברים האלה אמרה לו ולא שמע אליה … עלה ושחטה לפני הקב"ה.
ורוח הקודש צווחת:
נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני?!
"אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"
(ירמיה יט, ה).
"אשר לא צויתי"
לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו "אל תשלח ידך אל הנער"
(בראשית כב, יב),
בשביל להודיעך היאך היה אברהם עושה רצוני,
שהיו אומות העולם אומרים למה הקב"ה מחבב את אברהם הרבה?לכך אמר לו:
קח נא את בנך (שם שם ד).
הוי,
אשר לא ציויתו לאברהם לשחוט את בנו ודאי.
"ולא דברתי" ליפתח להקריב את בתו….
"ולא עלתה על לבי" שיפל מלך מואב ביד מלך ישראל ויקריב לי בנו בכורו, שנאמר:
"ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החֹמה"
(מלכים –ב ג, כז).
מי גרם ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא בתורה, שאילו קרא בתורה לא אבד את בתו,
שכתיב:
"איש כי יפליא נדר … ואם נקבה היא…" (ויקרא כז, ד)
….
רד"ק שופטים פרק יא פסוק לא
והעליתיהו
עולה: דעת רז"ל בזה ידועה.
ואדוני אבי ז"ל פירש: "והעליתיהו"
הוי"ו במקום או,
ופירש:
והיה לה' הקדש,
אם אינו ראוי לעולה או העליתיהו עולה,
אם ראוי לעולה.
וכמו זה הוי"ו מכה אביו ואמו –
או אמו. ויפה פירש. וכן נראה מהפסוק,
כי לא המיתה;
שאמרה:
"ואבכה על נפשי"
לאות כי לא המיתה, אך לא ידעה איש. כמו שאמר: "והיא לא ידעה איש". ומה שאמר גם כן: "ויעש לה את נדרו אשר נדר" ולא אמר: ויעלה עולה, לאות כי פרושה היתה. וזהו "את נדרו אשר נדר והיה לה' ". כך נראה לפי פשטי הפסוקים ודברי רז"ל אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה.
רלב"ג:
שופטים
פרק יא
פסוק לא
והנה היוצא מדלתי ביתי: יהיה בהכרח על בעל החיים.
ואם היה ממין האדם יהיה לה' ויהיה מיוחד לעבודת הש"י לבד. ואם יהיה זכר לא יצטרך שיהיה פרוש מן האשה,
כי כבר יהיה מיוחד לעבודת הש"י בזולת זה האופן. כמו שנמצא בכהנים ובלוים. ומצאנו ג"כ זה הלשון בשמואל עם לקחו אשה והולידו בנים ממנה. ואמנם אם היתה אשה יחויב שתהיה פרושה מאיש, שאם היה לה בעל לא תהיה מיוחדת לעבודת הש"י אבל תעבוד על זה בעלה כמשפט הנשים הנשואות.
ולזה קרע יפתח את בגדיו בראותו בתו יוצאה לקראתו,
כי זה הנדר יחייב שלא תהיה לאיש.
ידמה שעשה לה יפתח בית מחוץ לא ראתה אדם בו, ולא אשה, וישבה שם. אך המתין לה שנים חדשים תלך בהם עם רעותיה לבכות על בתוליה על ההרים ובזה הזמן הסגירה בבית הוא ולא הייתה רואה אפילו אשה שם זולתי ארבעה ימים בשנה שהיה חק לישראל שתלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח על בתוליה והיא היתה פרושה מאיש כל ימיה.
אברבנאל:
פסוק
לה:
הכרע
הכרעתִני:
העמונים לא נצחוני ולא הכניעוני ואת בתי הכרעתני. לפי שפציתי פי לה' ונדרתי שלא תנשא עוד. והיא השיבתהו שיקים את נדרו אך בקשה ממנו לבכות על בתוליה עם רעותיה,
"וירדתי על ההרים"
מענין "אריד בשיחי ואהימה"
(תהלים נה,ג).
והיה זה לפי שהיא עתידה להיות פרושה בית אחד לא תצא משם כל ימי חייה,
בקשה שתלך חדשים באשר תרצה,
ותשביע רוחה מהנדוד וההליכה, יען לא תנוד ולא תלך עוד כל ימיה, ולא תינשא עוד,
וגם תלך לבחור מקום ישיבתה בפרישות.
וכוונתי שמזה למדו אומות אדום לעשות בתי פרישות (קליסט"ר)
לנשים שיכנסו שם ולא יצאו משם כל ימי חייהן ולא יראו איש.
*1.
שתי תפישות לפנינו בנדר יפתח.
מה הן ואיזו מהן קרובה יותר לפשוטי הכתובים?
2. מה עניין הפסוק מירמיהו יט – שמביאו מדרש תנחומא – לענייננו?
3. במה סוטה המדרש מפשוטו של הכתוב בפרשו מלכים–ב ג, כז ומה אילצו לפרש את הפסוק כפי שפירש?
4. מה גרם לאברבנאל שפירש "וירדתי על ההרים"
שלא כפשוטו?
5. מה יש לומר על דעת אברבנאל שיחס למוצאם של מנזרי הנזירות?
השאלות המסומנות ב–
* קשות והמסומנות ב–
* * קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ט]
הפטרת פרשת חוקת
שופטים יא יפתח
בגיליון זה בחרנו בלימוד ההפטרה בלבד. על המורה להתחיל מן הקשר שבין ההפטרה לפרשה ויש להשאיר לתלמידים למצוא אותו.
אפ מתקשים הלומדים לגלות את הקשר, והעיון והחיפוש בפרשה כולה יגזול זמן רב מדי (המדובר בלומדים צעירים)
יעזור המורה להם בהגבילו את החיפוש: "חפשו החל מרביעי והלאה.
עזרה זו דרושה בייחוד למציאת התשובה לשאלה ב. אולי קשה יהיה ללומדים למצוא את הפסוק העיקרי הנדרש (והוא כא, כו ועיין שם רש"י ), לכן יאמר להם:
תמצאו את התשובה בשביעי, או בפרק כא.
ויש לעיין לשאלה זו בדברי
הרמב"ן
כא, כו
ד"ה
חשבון
עיר סיחון
מלך
האמורי
הוא.
בייחוד חשובים דבריו האחרונים:
כי
חשבון
עיר סיחן
מלך האמרי
היא –
כלומר עתה כאשר נלחמו בו ישראל עירו של סיחון מלך האמורי היתה, כלומר עיר מושב המלך. כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך, או "הראשון"
קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא,
ויקח סיחון את כל ארצו מידו ועד ארנון. וחשבון בתחלת גבול הכבוש, על כן תחשב לאמורי, ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצואה. והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא, כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו'. כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחלה עיר חשבון ונחרבה העיר, ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות, וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק לד),
וכן נאמר בספר יהושע (יג י) סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון. והיו המושלים אומרים לאמורי, באו חשבון –
ותשבו בה, תבנה ותכונן –
אחרי חורבנה, עיר סיחון –
אשר המלך עליה.
ואחר שישב סיחון בחשבון, אסף שם את חילו וילכוד מגבול מואב עד ארנון וארנון בכלל.
על כן אמרו המושלים, כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון – אשר יושב בה,
ואכלה ער מואב בעלי הבמות אשר לארנון,
שלכד סיחון ממואב עד ארנון וכל במות הארץ ובעלי הבמות, כענין ובמות עולם למורשה (יחזקאל לו ב).
ולקח עוד מבני עמון מארנון עד היבוק,
כמו שנאמר ביהושע (יג כד כה)
ויתן משה למטה גד וגו'
יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער, והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח,
כמו שאמר (שופטים יא יג)
כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבק (ומן המדבר) ועד הירדן:
וכן יש לעיין בדברי
הספורנו
שם לפסוק
לא ד"ה
ויישב
ישראל
בארץ
האמורי.
וישב
ישראל
בארץ
האמורי. ומכל זה שסיפר התבאר שישראל אז לא ישבו בארץ מואב, אבל ישבו בארץ האמורי, כמו שביאר יפתח באמרו לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון:
וכן עיין בגיליונות חוקת של שנת תש"ד שאלות: ד,
ז.
וכן עיין בגיליונות חוקת של שנת תש"ז שאלה ד.
שאלה ה קשה היא ויש להפנות את הלומדים לדברים פרק ב,
אולי ימצאו משם את הרמז.
שאלה ו אינה קשה כלל,
ויש להבליט לתלמידים את כל השלילה שבאופיו של יפתח – המובלטת בפרקנו וכן גם בפרק הבא (יב)
במלחמתם האכזרית נגד אחים, בני אפרים.
לפי שתי התפישות שהובאו בגיליוננו מעשה יפתח הוא אכזרי וחסר שחר,
ויש להלחם בתפישה שקנתה לה – משום מה – מקום בבתי ספר מסוימים בארץ, העוטרת את יפתח בהילה של גדולה, של גבורה, של הקרבה מתוך רגשות פטריוטים.
נאמנים עלינו דברי חז"ל הרואים בו ריק ופוחז – התלהבות בלבד עדיין אין בה ערובה שתהיה מכוונת לרצוי ולטוב. וזהו שאמרו חז"ל:
"מי גרם ליפתח לאבד בתו?
על שלא קרא בתורה", על שהייתה התלהבותו בלי מצפון.