גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השמונה עשרה (תשי"ט)
הפטרה לפרשת נשא – שמשון
שופטים פרק יג
א.
אברבנאל מקשה:
שאלה א: … מה היה צורך באותה מראה לאשת מנוח?
כי אף ששמשון לא יהיה נזיר מן הבטן, לא תקצר יד ה' להושיע את ישראל על ידו,
כל שכן שכבר יוכל להיות נזיר אח"כ מנדרו, ומה לו שיהיה נזיר מן הבטן שהוצרך לבוא עליו מלאך?
וזו תשובתו:
היה צורך במראה הזאת להגיד לאשה באופן שהבן שתלד ידע וישכיל ויתן אל לבו שהוא כלי מאת אלוקים ושליח ההשגחה, וגם היה צריך להזהיר האשה הדברים שתאכל,
באופן שהולד אשר במעיה יזון במאכלים טהורים ויקנה מזג טהור ומתחלף (מתנגד)
למזגי הפלשתים האוכלים כל טומאה ושותים במזרקי היין ויהיה זה סיבה לשנאתו אותם ולהלחם בה תמיד ולעשות בתוכם נקמות ה' …
וגם לסיבה אחרת והיא: לפי שהיה גלוי לפניו הדברים הזרים שהיה עתיד שמשון לעשותו, רצה ית' שלא יחשוב אדם שיהיו מעשיו מעשי שיכרות,
ומפני זה ציווהו שיהיה מבטן אמו נזיר.
וגם ציווה שינזר,
כדי שלא יעלה מורה על ראשו ויהיו שערותיו תלתלים שחורות כעורב,
כאילו הוא מתאבל על שעבוד ישראל והיו הפלשתים גוברים עליהם, עד שתמיד מפני זה יכסוף להנקם מהם.
השווה
לדבריו
אלה את
דברי א.
קריב:
מעז
יצא מר [משמעו של מעשה שמשון ]
בתוך:
שבעת עמודי התנ"ך.
כשם שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד,
כך אין שני מושיעים עושים שליחותם בדרך אחת. וכשם שיש ניסויים במערכי הטבע כן יש כעין ניסויים מצד ההשגחה להגשים את כוונותיה על ידי הכוחות השונים הגלומים באדם. שמשון היה בעל שליחות בדרך חדשה, והוא היה גם אבן הבוחן לדרך זו.
בימים שהפלשתים הכניעו את שבטי ישראל בעוז כוחם ובכלי מלחמה שהיו בידיהם ולא היו עדיין בידי ישראל,
היתה העצה העליונה לשלוח לישראל איש גיבור–כוח בשיעור מופלא,
שלא יהא זקוק לאנשי מלחמה עמו ואף לא לשום כלי מלחמה העשוי בידי אדם, כי הוא עצמו הכלי – כלי אלוהים.
בזמנים הקדומים של תולדות ישראל בולטת דמות הנביא – איש הגילוי של דבר אלוהים. הפעם מופיע על הבמה איש הגילוי של–כח אלוהים. בידו הופקד לשם תכלית מסויימה פקדון ממין חדש – גבורה. אולם הגבורה מבחינה ישראלית היא אליה וקוצים בה, כי הגבורה לפי טבע ברייתה,
בהיותה יתרון כח שבגוף, נותנת שליטה יתרה לגוף על–הנפש ומושכת את האדם לצד האינסטינקטים הנמוכים שבו.
ואוי לאותה גבורה שמכרעת את נשמת בעליה,
ומכל שכן שגבורה אשר כזו פסולה לעשות שליחות של מעלה. אך נוסף לסכנת הגבורה כשלעצמה נטמנה לשמשון רשת מדוחים גם מצד הפלשתים, אשר לא מחנה אל מחנה יתייצב נכחם,
אלא מטעם ייעודו יהא שומה עליו להתהלך בעריהם ולהכריעם בתוך גבולם.
ובקרבה זו עלול הוא ללמוד את דרכיהם ולהטמא בטומאותם.
בצד מלחמותיו בפלשתים נכונו לו אפוא מלכתחילה גם נפתולים קשים עם יצרים רעים שישיתו עליו כל הימים.
– ובמערכה זו של שמשון היחיד תלוי בסופו של דבר גם גורל המערכה של שמשון השליח,
כי אם ידו תהיה על התחתונה בנפתולי לבבו לא איש הוא עוד להלחם מלחמות ה'.
והמבשר בא לקדם את הרעה ולפלס מעגליו של הנועד להושיע את ישראל.
1. מהי חולשת פירושו של אברבנאל?
2. מהי תשובה אחרת שתוכל לתת לשאלתו, בהעזרך בדברי קריב שהובאו לעיל?
ב.
השווה:
|
דברי פסוק – – – הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה – – – – – – כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ: |
דברי המלאך לאשה: שופטים פרק יג פסוק וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן: פסוק וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא: פסוק וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: |
1. נסה להסביר סיבת אחדים מן השינויים הנ"ל!
* 2. אברבנאל:
והנה הוסיפה לומר "עד יום מותו",
כדי להפחיד את מנוח לומר,
שאם יעבירה על הנהגת המלאך מיד ימות הנער אשר בבטנה, ולכן ראוי שיהיה זריז בשמירת ההנהגה, כדי שיחיה הנער ולא ימות.
התוכל לתת טעם אחר לשינוי זה?
ג.
שופטים פרק יג
יז:
וַיֹּאמֶר
מָנוֹחַ
אֶל
מַלְאַךְ
ה':
מִי
שְׁמֶךָ,
כִּי
יָבֹא
דְבָרְךָ
וְכִבַּדְנוּךָ:
יח:
וַיֹּאמֶר
לוֹ
מַלְאַךְ
ה':
לָמָּה
זֶּה
תִּשְׁאַל
לִשְׁמִי
וְהוּא
פֶּלִאי:
מדרש רבה במדבר פרשה י פסקה ה:
ויאמר
לו
מלאך
ה': למה זה תשאל לשמי –
אמר לו המלאך אין אתה צריך לידע שמי, שאין סופך שתראני עוד לעולם.
הדא הוא דכתיב,
"והוא פלאי".
על עצמו אמר לו, שהוא יהיה מכוסה ממנו שלא יראנו עוד לעולם.
ד"א,
והוא
פלאי: – א"ל המלאך: איני יודע לומר לך שמי,
שלפי השליחות ששולח הקב"ה אותנו קורא לנו שם.
הוי – "והוא פלאי", לפי פליאה ופליאה שעושה על ידינו הוא קורא לנו שם.
ד"א,
והוא
פלאי: – שם שמו המלאך פלאי לפי שליחותו. הוא בא להזיר את שמשון כמה דתימא:
"כי נזיר אלהים יהיה הנער"
– לכך קרא שמו "פלאי",
כעניין שאמר הכתוב:
איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר לה'
(במדבר ו, ב).
ילקוט שמעוני שופטים – פרק יג –
רמז סט
ויאמר
מלאך
ה' אל
מנוח. אמר לו המלאך:
איני יודע בדמות מי אני עשוי, בכל שעה הוא מחליפני. "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי", פלאי פלאים הוא עושה בי,
פעמים שאני רוח שנאמר: "עושה מלאכיו רוחות"
(תהלים קד), פעמים שאני אש,
שנאמר:
"משרתיו אש לוהט"
(שם).
וכן אתה מוצא באברהם נדמו לו כאנשים "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים", ובסדום נראו מלאכים "ויבאו שני המלאכים סדומה".
1.
הסבר מה בין ארבעת הפירושים הניתנים במדרשים לפסוקנו?
* 2.
לפי דעה ראשונה מדב המלאך על עצמו בגוף שלישי.
מהו משמעות הדבר לדעת המדרש הזה?
3. למי מארבעתם דומים פירושי רש"י ורמב"ן לבראשית לב,
ל?
רש"י:
פסוק
ל: למה זה תשאל – (ב"ר)
אין לנו שם קבוע משתנין שמותינו לפי מצוות עבודת השליחות שאנו משתלחים.
רמב"ן:
פסוק
ל: למה זה תשאל לשמי: אמר,
אין לך בידיעת שמי תועלת,
כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו,
אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך אבל עתה אברך אותך כי כן צוותי….
* 4.
במה מתאימים דברי הרמב"ן יותר למקומנו מאשר למקום בתורה שם?
ד.
בבמדבר רבה י,
נשאלה שאלה:
ולמה אכלו המלאכים שבאו לבשר את שרה בהריון וזה לא רצה לאכול?
*
התוכל לענות לשאלה זו מבלי לעיין במדרש ולקרוא את תשובתו?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ט]
הפטרה לפרשת נשא – שמשון
שופטים פרק יג
פרק זה – הפרק הראשון מפרקי שמשון וההקדמה להם – נראה "קל"
ומובן בקריאה ראשונה,
ואעפ"כ מעורר הוא שאלות רבות (ככל סיפורי שמשון)
וזו היא תמיד הסכנה בלימוד פרק הנראה קל (מפני שאין בו "פסוקים קשים" או מילות קשות)
שהלומד יעבור עליהם במהירות ויקראם כקורא בסיפור מעשה.
וזהו ערכם הגדול של לימוד פרשנים, שמעמידים הם אותנו על הקשיים שלפנינו, שמעכבים הם את הקורא בריצתו ואומרים לו:
עמוד והסתכל ותשוב.
מבין פרשנינו עוזר לנו בכוון זה ביותר אברבנאל המנסח את השאלות בראש כל פרק.
השאלה הראשונה שמעמיד לפנינו אברבנאל ניתן להרחיבה,
על כל אלה שנתבשרו הוריהם על לידתם,
שסיפור חייהם מתחיל אפוא עוד לפני בואם לעולם (בראשית יח; שמואל–א א; שופטים יג, ו)
וניתן להשוות ביניהם,
למצוא את הצד המשותף ואת הצדדים השונים – (השוני נובע מתוך הבדלי האישים)
א.
קריב
במאמר
"מעז
יצא
מתוק"
(משמעו
של
מעשה
שמשון)
אנתולוגיה
מקראית
בעריכת
גדליה
אלקושי, הוצ'
דביר,
תשי"ד)
עמ'
220, מוסיף
הערה
כללית:
בדורות מאוחרים היו רווחים אצלנו סיפורי–עם על נשמות גדולות, הנשלחות להאיר לעולם בתורה ובחכמה ובמעשים מפוארים,
אלא שברוב גדולתן יהא השטן פורש להן רוב חרמיו לצודן למדחפות.
ולפיכך מצטווים ההורים והמורים לשמור על נשמה כזאת מכל משמר. מעשה שמשון שבתנ"ך הוא אבי כל הסיפורים האלה.
אולי יזכרו הלומדים (ואם למדו בבית ספר בארץ מן הנמנע שלא יזכרו)
בסיפורו של פייארברג,
"בערב"
(בקיצורו נקרא "תינוק שנשבה") אשר גם שם הבעש"ט מזהיר את ההורים יחד עם הבשורה על הבן הראשון והיחיד אשר יולד להם, על הסכנות אשר תהיינה אורבות לנשמתו הגדולה,
ועל ההכנות המיוחדות שיש להתכונן לבואו. מכאן מעבר לשאלתנו א2.
ושוב אנו מביאים כאן מתוך
המשך
דבריו
של
קריב
(שם)
לשמשון יהא אורב שטן הטומאה,
ועל כן קובע המבשר סייגים לאמו שתישמר מכל טמא,
ועל שמשון עצמו הוא מצווה נזירות לכל ימי חייו,
להיותה מסגרת–מגן לגבורתו. גבורה שהיא סוגה בנזירות חזקה עליה שלא תיאלח ותכשר לעמוד בשליחותה.
בהיותו נזיר–אלוהים יוכל להיות גם גיבור–אלוהים.
כאן,
אפוא,
בעצם ראשיתו של הסיפור, גם שיאו המוסרי.
לא רק ילד אשר ניתן לה', כשמואל,
אלא מי שנתייעד לעשות גבורות בארץ נצטווה על הנזירות.
בל ישכר הגיבור את חושיו!
עצם הכרתת הרע על תיהפך לו לשיכרון.
פיכח יהיה כל ימיו, טהור יהיה וקדוש!
גיבור קדוש, גבורה במעלת קדושה – זוהי השגה ישראלית גמור, ודרגה זו נדרשה מגיבור–הגיבורים בישראל, שנשלח להושיע את עמו.
וכאן עלינו לעמוד עוד על פרט אחד,
התופס מקום בולט בסיפורנו. הנזירות,
שהיא מוסד של קדושה, כוללת איסור גילוח השערות, כי אדם השומר על מראהו הטבעי מסוגל יותר להיות קרוב למקורו האלוהי. ושמשון נצטווה במיוחד לשמור על הדפוס שניתן לו מידי הבורא. כלי אדם בל ישנה מאומה בכלי אלוהי זה, ואזי גם לא יצלח עליו כל כלי–משחית אנושי.
שאלה ב שייכת לשאלת השינויים שבחזרות שכבר עמדנו עליהם פעמים רבות.
כגון בגיליונות:
בראשית תשט"ו;
חיי שרה תשי"ב;
חיי שרה תשי"ט;
וישלח תש"ח;
וישב תשי"ז;
מקץ תש"ט,
תשט"ו;
ויקרא תשי"ט;
מטות תשי"ז.
בפרקנו רבו החזרות,
האשה חוזרת על הדברים שאמר לה המלאך בדברה עם מנוח. והמלאך חוזר על דבריו שאמר לאשה, בדברו אל מנוח והשינויים ניתנים להסבר, כמעט כולם.
שאלה ג עוסקת במהותו של ה"מלאך"
בכלל.
כאן יש להזכיר את דברי חז"ל שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות,
והביאו רש"י בבראשית יח,
ב ד"ה שלושה אנשים.
המאמר הזה מגמתו כמגמת דברי ילקוט שמעוני כאן, וכשם שאין לו שם קבוע,
כך אין ביכולתו אלא לעשות שליחותו. וחשובים בקשר לזה דברי מהר"ל מפרג בספר גור אריה על רש"י שאמרם בבראשית שם:
ספר גור אריה על בראשית – פרק יח פסוק ב
דאין מלאך אחד כו': פירוש טעם הדבר שענין המלאך הוא השליחות,
ולכך נקרא 'מלאך'
לשון שליחות, ושמות המלאכים הוא לפי השליחות שנשתלחו, לכך אם מלאך אחד עושה שתי שליחות היה מלאך אחד שני מלאכים. וכן אם שני מלאכים עושים שליחות אחת – יהיו שני מלאכים מלאך אחד,
אחרי שעיקר עצמות המלאכים השליחות,
שלזה הם נבראים לעשות שליחות בוראם.
לכל הפרק יכול המורה להעזר במאמרו של חיים חמיאל,
עיונים בספר שופטים,
מעיינות,
ד,
עמ'
75, הוצ'
ההסתדרות הציונית, המחלקה לחנוך ותרבות תורניים בגולה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושתים (תשכ"ג)
הפטרת פרשת נשא
שופטים פרק י"ג
א.
שאלה כללית:
|
דברי |
דברי |
|
ז. הנך הרה וילדה בן ועתה אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טומאה ———- ———- כי נזיר אלוקים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו ———- |
הנה נא את עקרה ולא ילדה והרית וילדת בן |
|
ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא |
|
|
כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלוקים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל |
במדבר
רבה י'
י"ז
היא הוסיפה "עד יום מותו"
לפי שלא ידעה מה שעתיד,
אבל המלאך שהיה יודע שעתיד הוא לאבד נזירותו (עוד זמן ממושך לפני מותו)
ע"י דלילה, לא אמר "עד יום מותו".
אלשיך:
אמנם חסה על כבוד אישה פן ידאג באומרו, למה החשיב המלאך אותה לדבר אליה ולא אליו, על כן התחכמה לבלתי אמור לו אלא שדבר לה רק מה שחייבה לעשות בעצמה, שהוא אל תשתי ין ושכר אל תאכלי כל טומאה"
– אך "ומורה לא יעלה על ראשו"
הוא דבר בלתי נודע אליה וזה היה יכול המלאך לאומרו אליו ולא היה צריך לאמרו אליה.
יחזקאל
קויפמן: הספור
ב ו'-ז'
שונה
בפרטים
מן הספור
ב ג'-ה'.
באמנות יפה שם המספר את הואר מראה העליון בפי האשה והיא גם המספרת על הרושם שעשה עליה.
מתוך כך מוסבר משום מה לא שאלה למקומו ולשמו.
האשה אינה מזכירה במפורש את מצות המלאך "ומורה לא יעלה על ראשו",
אבל אין ספק שזה כלול במלים "כי נזיר אלוקים יהיה הנער".
הבשורה שהבן יושיע את ישראל לא נקלטה בזכרונה של האשה, נקלטה רק הבשורה האישית.
1. מה ההבדל בין שתי השיטות בהסבר השינויים ומהי חולשת פרושו של קויפמן?
2.
התוכל לתת הסברים אחרים להבדלים משנתנו לעיל,
ביאור להעדר דבריו האחרונים של המלאך במסירת דבריו ע"י האשה?
ב.
יג,
י"ב:
מה יהיה משפט הנער ומעשהו
רש"י:
מאי חזי לעולימא ומה נעביד ליה?
אברבנאל:
ולא היתה כונתו לשאול, מה יעשו לנער (כי לא יאמר על זה "משפט הנער חרי ומעשהו") אבל שאל שיגיד לו העתיד והנפלאות אשר יעשה אחרי הגדל הנער הזה, אחרי אשר הא–ל יתברך מולידו על דרך נס, ושגזר שיהיה נזיר,
ושיהיה נזירותו מן הבטן, שבלא ספק כל זה יורה על היותו נולד לתכלית מה.
מלבי"ם:
ר"ל בפעם הראשונה הגדת משפט האשה והנהגתה:
עתה הורגו
"משפט הנער", איך יתנהג
"ומעשהו",
שאחר שיעדת אותו שום נולד,
בודאי יעשה גדולות.
הודיענו מעשהו וגבורתו.
יחזקאל
קויפמן:
מה צריך להיות מנהגנו עם הנער ומה נעשה בו…
משמעות השאלה: איך לנהוג בימי הריונה של האשה ומה נעשה לכשיולד הבן. אם האיש יחזור על דבריו,
יהיה זה אות נוסף.
1. מה הם שני הפרושים הניתנים בזה לפסוקנו?
2.
התוכל להכריע ביניהם ולהוכיח צדקת אחד מהם?
3.
ב"באור"
לשופטים
מצינו
שני
תרגומים: כמי
מן המפרשים
דלעיל
תרגמו
המתרגמים:
וואט שאלל דען די בעטשימטונג דעם קנאבען זיין אונד זיין געשעפט.
וויא זאלל דאז פערהאלטען זיין,
וועגען דעס קנאבען,
אונד וואס זאלל זינעטוועגען געשעהעך?
ג.
יג י"ב:
מה יהי משפט הנער ומעשהו
השוה את תרגום יונתן לפסוקנו לתרגומו במקומות הבאים:
כאן:
מה יהיה דחזי לרביא (מה יהיה הראוי לנער)
שופטים
י"ח
ז':
יושבת
לבטח
כמשפט
צידונים
–
כהלכת צידונאי.
שמו"א
ב' י"ג:
ומשפט
הכהנים
את
העם –
ונומטא דכהניא.
שמו"א
כ"ז
י"א:
מה
עשה
דוד
ומה
משפטו
כל
הימים
–
וכן עבד דוד וכדין הלכתיה כל יומא.
שמו"א
ה' י"א:
זה
יהיה
משפט
המלך
–
דין יהיה נמוטא דמלכא.
מה ראה המתרגם לשנות מקומונו מתרגומו בשאר המקומות?
ד.
מדברי המדרשים
ה':
כי
נזיר
אלוקים
יהיה
הנער
מן
הבטן
במדבר
רבה פרשת
נשא (ה):
גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון היה הולך אחר עיניו, לפיכך הזהירו בנזיר,
שלא יהיה שותה יין, לפי שהיין מביא לידי זימה.
ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר עיניו,
אילו היה שותה,
לא היה לו תקנה לעולם,
מרוב שהיה רודף אחר זימה.
* עבור על כל פרקי שמשון והבא הוכחה לכך שבאמת קיים שמשון דיני נזירות מן היין.
י"ג:
מכל
אשר
אמרתי
אל
האשה
תשמור
ויקרא
רבה צו
(ט'):
בר קפרא אמר:
גדול שלום, שדברו הכתובים דברי בדאות בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה, הדא הוא דכתיב (בראשית י"ח)
"אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן"
אבל לאברהם לא אמר כן,
אלא "ואני זקנתי".
בר קפרא אמר תרי: גדול שלום, שדברו כתובים לשון בדוי בנביאים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו,
שנאמר "הנה נא את עקרה ולא ילדה, והרית וילדת בן",
אבל למנוח לא אמר כן,
אלא "מכל אשר אמרתי לאשה תשמור"
מקשים
מפרשי
המדרש:
למה אמר אצל אברהם שדברו הכתובים "דברי בדאות" ואלו כאן אמרו "לשון בדוי"?
** ישב קושיתם!