13.8.07
15.8.07
סיום
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת שמות
פרק א'
א.
א.
א.
ואלה שמות
1. מה קשה כאן?
רש"י א, א
ואלה
שמות בני
ישראל –
אע"פ שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן,
להודיע חבתן, שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנא'
(ישעי'
מ)
המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (שמ"ר):
רמב"ן א, א
טעם
ואלה
שמות –
כי הכתוב ירצה למנות עניין הגלות מעת רדתם למצרים,
כי אז גלו בראש גולים,
כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחלת העניין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה (בראשית מו ז),
ושם כתוב אחריו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים,
הספור מחובר בדברים באים זה אחר זה,
וכאשר הזכיר בני יעקב קצר בבני בניו וכל זרעו,
והחזיר הכלל כאשר אמר שם כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים וכעניין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא,
שהשלים דברי הימים ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה'
בפי ירמיהו העיר ה' את רוח כורש וגו', כה אמר כורש מלך פרס וגו', ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא לחבר הספור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית והספר השני מעת הבנין וכן הדבר בשני הספרים האלה בראשית ואלה שמות:
ורבי אברהם אמר,
כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים, הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו.
ואיננו נכון.
ורש"י כתב אע"פ שמנאן בחייהם חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם להודיע חבתם שנמשלו ככוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר, שנאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא (ישעיה מ כו).
ואלו דברי אגדה,
והם דברים של אמת בעניין החבוב שהקב"ה מחבבן וכופל שמותם תדיר,
אבל קשור הפסוקים וחבורם בוא"ו הוא כמו שפירשתי:
רשב"ם א, א
ואלה
שמות –
מפני שרוצה לפרש ולומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו'
הוצרך לכפול ולומר בבואם למצרים לא היו אלא שבעים ואחד מות דור ההוא פרו וישרצו:
2. איך מתרצים את הקושי רש"י,
רמב"ן,
רשב"ם?
3. מה ההבדל ביניהם?
4. איך מתייחס הרמב"ן לדרש המובא ברש"י?
ב.
א,
ה'.
רש"י א, ה
ויוסף
היה
במצרים
– והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים אלא להודיעך צדקתו של יוסף.
הוא יוסף הרועה את צאן אביו. הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו:
איך אפשר לתרץ את הקושי בלי להזדקק לדרש?
ג.
א,
ח'.
רש"י:
ויקם
מלך חדש
– רב ושמואל. חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזרותיו (סוטה יא):
מהו טעמו של מאן דאמר שנתחדשו גזרותיו?
ראב"ע א, ח
ויקם
מלך חדש
– פירושו כמשמעו בלא תוספת שלא היה מזרע המלוכה. על כן כתיב ויקם כמו כי הקים בני את עבדי:
מהי דעתו של ראב"ע בעניין זה?
ד.
א,
י'.
קרא:
רמב"ן פ' י'
הבה
נתחכמה
לו –
לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב,
כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה,
כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם,
ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מ"א ט כא)
ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים,
ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם….
…ועלה
מן הארץ
–על כרחנו –
ורבותינו דרשו כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים (סוטה יג), כאילו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה לשון רבינו שלמה ואם כפירוש הרב היה אומר "ועלה על הארץ",
כי כן הלשון בלוחמים עלה נבוכדנצר מלך בבל על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם, ויתפשם (מ"ב יח יג),
עלה רצין מלך ארם ירושלם למלחמה (ישעיה ז א)
ואולי יאמר ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה, ירמוז לארץ גושן:
ויתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז, ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו, ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו והוא כלשון אשר העלנו מארץ מצרים (להלן לב א),
אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ירמיה כג ח)
וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ (הושע ב ב),
שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה:
רמב"ן א, יא
שרי
מסים
למען
ענותו –
שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך,
ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות,
חדש או יותר יהיו בבנין המלך, ושאר הימים בביתו והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה ויבן העם ערי מסכנות לפרעה במס הזה,
וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם,
וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו וזה טעם ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך:
ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים,
כי מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין, ועתה נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין,
וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם,
וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם וזה טעם את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך:
והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך – וזה מאמר המתאוים שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים (במדבר יא ה),
כי הדגה במצרים רבה מאד והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגנות קשואים ואבטיחים,
ואין מכלים כי מצות המלך היא ורבותינו אמרו עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה)
אם כן "ויעבידו מצרים" רמז לשרי המסים אשר לפרעה:
רשב"ם א, י'
ונלחם
בנו ועלה
מן הארץ
– לשוב אל ארץ אבותיהם ולא טוב לנו לאבד עבדינו וקראו לי מלכותא קטיעא:
מה הייתה הפוליטיקה של פרעה לפי הרמב"ן ומה הייתה לפי הרשב"ם?
קרא ספורנו: ו',
ח',
י',
י"א,
י"ג.
ספורנו א, ו
וכל
הדור
ההוא. כל שבעים נפש,
שלא בא הדור לקלקול גמור כל ימיהם:
ספורנו א, ח
ויקם
מלך חדש
על מצרים
וכו'. אף על פי שהיה זכרון ממנו בדברי הימים למלכים בלי ספק,
בפרט בעניין החדוש אשר שם לחוק לא עלתה על לב המלך החדש אפשרות היותו מזה העם, ושהיה עם זה ראוי לשאת פנים לעמו בעבורו:
ספורנו
א, י
הבה
נתחכמה
לו. לבא עליו בעקיפין:
ועלה מן הארץ.
מעצמו,
מבלתי שנגרשם בכח בלתי סבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו. וזה נעשה פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה. כי תקראנה רעות וצרות של איזו מלחמה,
כמו ותכל דוד,
נפש דוד: ונוסף גם הוא על שונאינו.
כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם הם לנו לאויבים בלי ספק,
ויגלו שנאתם אז בעת צרות המלחמה:
ספורנו א, יא
למען
ענותו. כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת: ויבן ערי מסכנות.
והם קבלו עליהם למס לבנות את הערים:
ספורנו א, יג
ויעבידו.
כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים,
וזה כי כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת כן אבדה עצתם ויצאו מרעה לרעה:
איך תופש הספורנו את כל העניין?
ה.
א,
י'.
רש"י
הבה
נתחכמה
לו –
כל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא כלומר הזמינו עצמכם לכך:
נתחכמה
לו –
לעם נתחכמה מה לעשות לו (ש"ר)….
מה הן שתי הקושיות שאותן בא רש"י לתרץ? /עד רבותינו דרשו./
ו.
א,
י'.
רש"י
ועלה
מן הארץ
– על כרחנו. ור"ד כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים והרי הוא כאלו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה:
1. מה ההבדל בין שני פרושי רש"י?
2.
מדוע אינו מסתפק בפרושו הראשון,
כלומר מה היא חולשת הראשון?
ז.
א,
ט"ו.
למילדות
העבריות
מדוע תרגם אונקלוס כאן יהודיות /וכן פסוק ט"ז,
י"ט פרק ב',
ט'
ו'
ז'
ובכל ספר שמות/
ולא כמו שתרגם בספר בראשית/
י"ד י"ג;
ל"ט י"ז;
מ"ט ומ"א י"ב/
עבראה?
ח.
האם שאלת פרעה בפסוק י"ח:
"מדוע
עשיתן"
וכו'
היא שאלה רטורית דוגמת
שמו"ב
יב ט מדוע
בזית.
שמו"א
טו יט
ולמה
לא
שמעת
ירמיה
כ"ז
ט מדוע
נבאת
– או יש הבדל בין מקומנו ובין המקומות האלה ושאלתנו היא שאלה ממש? נמק את תשובתך!
ט.
פנה דקדוקית – רק לחובבים.
מה
קשה
למפרשים
בפסוקים
הבאים:
לרשב"ם
י'
נתחכמה
לו שלא
ירבה –
שאם ירבה והיה כי תקראנה מלחמה משנאינו.
כמו ידה ליתד תשלחנה. מצינו לשון יחיד אצל רבים:
מה הקושי במלה תקראנה?
לראב"ע א, י
… ד"ה
לו. דע כי כל הפעלים עוברים או עתידים שם הפועל בכחם. פי'
שם דבר הנגזר מן הפועל שהוא חסר הוא נשמע מכח הפעלים כמו והנה ברכת ברך.
וברך ולא אשיבנה.
והטעם וברך ברכה.
וככה וברוב יועצים תקום. והשלם יועצים עצה תקום. וככה כי תקראנה קורות מלחמה….
פרש את המלים:
כי כל הפועלים…
שם הפעל בכחם!
לראב"ע י"ד
וימררו
– ידוע הוא כי התי"ו סימן לנקבות על הרוב והמ"ם סימן לזכרים כמו מועדות ומועדים. ודרך חכמי ספרד כי בניני הפעלים שמורים ולא תחסר אות מן השרש. ואינם כן רק שמות דברים יאמרו כאשר נמצאו. כי יחיד מן מועדות מועד לא מועדה.
כאשר אמר החכם בעיניו כי מן מקום יאמר מקומים וממקומות מקומה.
אולי יפקח עיניו ויראה כי מן בכור יאמר בכורים.
למכה מצרים בבכוריהם.
והנה ובכורות בקרך.
אם כן יהיה היחיד בכורה.
וככה לבנים לא יאמר לבן כי אם לבנה. וטעם בחומר ובלבנים לבנות בתים וגדרות גם לחרוש ולקצור ולזמור ולבצור וזה את כל עבודה בשדה. ואחר כן כלל את כל עבודתם לצרכיהם:
על איזו מלה הוא מדבר?
לרש"י ט"ז
וחיה
– יט ותחיה:
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
פרשת שמות
פרק א'
שמות
רבה א'
א':
… הדא הוא דכתיב (משלי י"ג)
חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר.
בנוהג שבעולם אדם שאומר לו חברו: "פלוני הכה לבנך"
– יורד עמו לחייו ומה ת"ל:
"חושך שבטו שונא בנו"? ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות, סוף הוא בא לתרבות רעה ושונאהו…. כיוצא בו דוד שלא יסר לאבשלום בנו ולא וידהו – יצא לתרבות רעה ובקש להרג אביו ושכב עם פלגשיו וגרם לו לילך יחף והוא בוכה ונפלו מישראל כמה אלפים וכמה רבבות…
"ואוהבו שחרו מוסר"
– זה הקבה"ו על שאהב את ישראל דכתיב (מלאכי א') "אהבתי אתכם אמר ה'" – שהוא מרדה אותן ביסורין. אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקבה"ו לישראל וכלם לא נתנם להם אלא ע"י יסורין, התורה וא"י וחיי העוה"ב.
התורה דכתיב (תהילים צ"ד)
"אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו",
ארץ ישראל דכתיב (דברים ה') וידעת עם לבבך – כי כאשר ייסר איש את בנו, ה'
אלקיך מיסרך", מה כתיב אחריו?
"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה…"
חיי העוה"ב דכתיב (משלי ו') "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר…"
וכל המיסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו ומכבדו… שנאמר "ואוהבו שחרו מוסר"
– ולפי ששחרו מוסר לכך אוהבתו.
1. מה ראה המדרש לפתח ספר שמות רבה במאמר זה?
2.* על איזו שאלה כללית רוצה המדרש הזה לתת תשובתו?
שמות
רבה א'
ה'
ויקם
מלך חדש
רבנן פתחו פתחא להאי קרא (כשבאו לדרש פסוק "ויקם מלך חדש"
היו פותחין מפסוק זה (הושע ה' ז')
"בה'
נדרו כי בנים זרים ילדו,
עתה יאכלם חדש…
חלקיהם"
ללמדך:
כשמת יוסף הפרו ברית מילה,
אמרו:
נהיה כמצרים. וכיון שעשו כן,
הפך הקבה"ו האהבה שהיו המצרים אוהבין רותן לשנאה…
לקיים מה שנאמר "עתה יאכלם חדש את חלקיהם"
מלך חדש שעמד וחדש עליהם גזרותיו.
ילקוט
שמעוני
א' (ז')
… ותמלא הארץ אותם:
שנתמלאו בתי תיאטראות ובתי קרקסאות מהם.
1.
כיצד מציירים שני המדרשים האלה את סבת ייסורי ישראל?
2.* מה ההבדל העקרוני בין שני המדרשים האחרונים לבין המדרש הראשון?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
א.
ז'
וישרצו
– שהיו יולדות ששה בכרס אחד:
מניין למדרש שכן היה?
א,
י
הבה
נתחכמה
לו –
כל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא כלומר הזמינו עצמכם לכך:
נתחכמה
לו –
לעם נתחכמה מה לעשות לו (ש"ר).
דברי
דוד:
הוקשה לו היתור של מלת "לו",
דדי לו לומר "הבה נתחכמה, פן ירבה". ותירץ רש"י,
דקאי על "עם",
דיש לומר במה שכתב, "הנה עם בני ישראל רבוי בני אדם והם בלי אסיפה אתה ואין להם חבורה ביחד אינם יכולים לעשות שום דבר, אלא אם הם נקראים בשם "עם"
ויש להם חבור יחד, אז יכולים לעשות איזה דבר בכח, על כן אמר "הנה עם בני ישראל" – פירוש,
שנהיו לעם, על כן הבה נתחכמה לו לעם, כלומר מה נעשה שלא יהיו לעם ועל זה הסכימו שיהיו עסוקים בעבודה ולא יהיה להם שום חבור להקרא בשם עם.
1. באר את הרעיון הכלול בדבריו:
2. למה לא פירש כדעת מפרשי רש"י האחרים (וכן הרא"ם)
דקשה לרש"י,
למה נאמר "לו"
לשון יחיד ולא נאמר "להם"
בלשון רבים?
3. מה כוונתו בדבריו המסומנים בקו,
במה מונע "עיסוקם בעבודה" מחשב "עם".
ד.
א,
י.
יעלה מן הארץ.
רש"י
ועלה
מן הארץ
– על כרחנו. ור"ד כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים והרי הוא כאלו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה:
ראב"ע:
… נתחכמה
– א"ר מרינוס כי טעם ועלה מן הארץ כמו ועלינו.
ודבר ככה שלא יכשול השטן פיהו. ולפי דעתי אין צורך:
רשב"ם:
ונלחם
בנו ועלה
מן הארץ
– לשוב אל ארץ אבותיהם ולא טוב לנו לאבד עבדינו וקראו לי מלכותא קטיעא:
רמב"ן:
ד"ה
ועלה מן
הארץ …
ויתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז, ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו, ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו והוא כלשון אשר העלנו מארץ מצרים (להלן לב א),
אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ירמיה כג ח)
וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ (הושע ב ב),
שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה:
הכתב
והקבלה:
ו',
מ'
של "מן הארץ" הוא מ' היתרון,
וטעמו מצד התרבותם יתעלו ויתרוממו יותר מאנשי ארצנו, הם יעלו עלינו מעלה מעלה וימשלו בנו ואנחנו נרד מטה מטה ונהיה משועבדים תחתיהם.
1. מה השאלה שעומדת בפני כלם?
2. למה לא הסתפק רש"י בפרושו ההוסיף גם את מדרשו?
3. מה תיקן הרמב"ן בהוסיפו מלת "ועלה לו מן הארץ"?
4. במה שונה הכתב והקבלה מכולם?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר – בחר לפי הבנתך
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
פרשת שמות
פרק א' י'-כ"ב
א.
שאלה כללית
רמב"ן
א, י'
הבה
נתחכמה
לו –
לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב,
כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם אשר באו בארץ במצוות המלך הראשון,
וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה.
אבל אמר שיעשו דרך חכמה,
שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם,
ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך,
כמו שבא בשלמה (מ"א ט כא).
ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים,
ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם:
ואחרי
כן צוה
לכל עמו
כל הבן
הילוד
היאורה
תשליכוהו
אתם –
והעניין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם,
כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (להלן ב ג):
ונראה שעמד זה ימים מעטים,
כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו"ר א כט),
כי הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם (להלן ה כא),
כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו,
וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל,
לא יצטרכו עוד לעשות במרמה:
ועלה
מן הארץ על כרחנו – ורבותינו דרשו כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים (סוטה יג), כאילו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה לשון רבינו שלמה ואם כפירוש הרב היה אומר "ועלה על הארץ",
כי כן הלשון בלוחמים עלה נבוכדנצר מלך בבל על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם, ויתפשם (מ"ב יח יג),
עלה רצין מלך ארם ירושלם למלחמה (ישעיה ז א)
ואולי יאמר ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה, ירמוז לארץ גושן:
ויתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז, ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו, ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו והוא כלשון אשר העלנו מארץ מצרים (להלן לב א),
אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ירמיה כג ח)
וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ (הושע ב ב),
שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה:
שים
לב: 1. הרמב"ן נותן בדבריו אלה עקידה על כל "המדיניות הישראלית" על פרעה מלך מצרים המתוארת בפרשת שמות.
הסבר,
מהי – לדעת הרמב"ן – המגמה הכללית של מדיניות זו?
2. מה הם השלבים השונים בהתפתחות מדיניות זו?
3.* מה הן התמיהות השונות שבפסוקי פרשתנו המתורצות בדבריו?
4. למה נתן הרמב"ן את הסקירה הכללית הזו דווקא לד"ה שבפסוק י'?
5.*
במה טעה הרמב"ן בהשקפתו המתבטאת כאן? (אם נשקיף על דבריו מתוך הניסיון ההיסטורי שרכשנו לנו בתקופתנו).
ב.
המיילדות
מדרש
תדשא סוף
פרק א':
כ"ג נשים ישרות,
גדולות בצדקות היו בישראל… ועוד יש נשים חסידות גיורות מן הגויים,
נשים כשרות ואלו הן: הגר,
אסנת,
צפורה,
שפרה,
פועה,
בת
פרעה, רחב,
רות,
יעל.
ר'
יצחק
מוינה
(בעל
אור זרוע
1270 – 1200):
מצאתי ששפרה ופועה מצריות היו מתחילה…
1. מה הביא אותם לחשוב, שהמיילדות לא מזרע ישראל היו?
2.*
כיצד יש לפרש לפי דעה זו את הכתוב במפורש (ט"ו)
"ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות"?
(ועיין ירמיהו ל"א ל').
ג.
א,
י"ט.
ותיראן המילדות את האלוהים.
היש להביא ראיה מביטוי זה בעד או נגד הדעה המובאת בשאלה ב, על היות המיילדות לא מבני ישראל?
והשוה למקומנו:
בראשית
כ' י"א
בראשית
מ"ב
י"ח
דברים
כ"ח
י"ח
ועיין גליון מקץ תש"ו שאלה ד!
ד.
שאלות ברש"י:
*** ט"ז
ד"ה וחיה: "ותחיה".
מה קשה לרש"י ומה תיקן בפרושו?
(ואל תקשה על דעתך שרצה ללמדנו שהוי"ו הופכו מעבר לעתיד, דזה כבר הסביר בכמה מקומות לפני כן ואין כאן מקומו).
י"ז
ד"ה
ותחיינה
את הילדים:
"מספקות להם מים ומזון".
דברי
רש"י
אלה
לקוחים
משמות
רבה א'
י"ט
וזה לשון
המדרש:
"ותחיין
את
הילדים": וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהם,
אין אנו יודעים שקיימו את הילדים? ולמה הוצרך הכתוב לומר "ותחיין את הילדים"?
יש קילוס בתוך קילוס: לא דיין שלא קיימו את דבריו אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות: יש מהם שהיו עניות והולכות המילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות ומחיות את בניהן. הוא שכתוב: "ותחיין את הילדים".
1. מה ההבדל בין המדרש לבין רש"י בסגנון הדברים.
כיצד מסגנן רש"י את מקורו?
2.
כיצד אפשר לתרץ את קושית המדרש בדרך הפשט?
(השווה את המתרגמים ללועזית:
Revised
Version: … but saved the men-children alive.
…
et elles laisserent vivre les gargons.
(Buber-Rosenzweig:...
sie liessen die Knaben am Leben.
3.**
מדוע נמנע רש"י מלפרש בדרך זו? (ועיין גם ספורנו
י"ח
ד"ה
ותחיין
את
הילדים).
ותחיין
את הילדים.
ולא די שלא עשיתן מצותי להמיתן כי גם נתתם עצות להחיותם:
4.
רש"י **א,
יט
כי
חיות הנה
– בקיאות כמילדות. תרגום מילדות –
חייתא.
ור"ד (שם וש"ר)
הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות והיכן משולות לחיות.
גור אריה. זאב יטרף. בכור שורו. אילה שלוחה. ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן ויברך אותם ועוד כתיב (שם יט) מה אמך לביאה:
לפי דעת כמה ממפרשי רש"י אין רש"י מביא שני פרושים, אלא אם כן לא נחה דעתו באחד מהם. הסבר – אפוא – מדוע לא נסתפק רש"י כאן באחד משני פירושיו ומה חולשה מצא בכל אחד מהם?
(והשוה לשאלה זו גליון דברים תש"י בהאזינו תש"י ב13)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שבע עשרה (תשי"ח)
פרשת שמות
פרק א'
לפסוק י' של פרקנו – עצת פרעה – עיין במיוחד גליון שמות תשי"א!
א.
א.
א
ואלה
שמות
בני
ישראל:
רש"י:
ד"ה
ואלה
שמות בני
ישראל: אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן,
להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם שנאמר (ישעיה מ'): "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא" (שמ"ר).
רמב"ן:
טעם
ואלה
שמות: כי הכתוב ירצה למנות עניין הגלות מעת רדתם למצרים,
כי אז גלו בראש גולים – כאשר פרשתי – ולפיכך יחזור אל תחילת העניין שהוא מפסוק (בראשית מ"ו ז'): "וכל זרעו הביא אתו מצרימה"
ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אע"פ שהם שני ספורים, הספור מחובר בדברים באים זה אחר זה.
וכאשר הזכיר בני יעקב, קצר בבני בניו וכל זרעו והחזיר הכלל כאשר אמר שם (בראשית מ"ו כ"ז):
"כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים".
וכעניין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא,
שהשלים דברי הימים:
"ובשנת אחת לכרש מלך פרס…
העיר ה' את רוח כרש…
כה אמר כרש מלך פרס…"
ואותם שני הפסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא לחבר הספור. אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קדם בנין הבית והספר השני מעת הבנין.
וכן הדבר בשני הספרים האלה:
בראשית ואלה שמות…
ורש"י כתב: "אע"פ שמנאן בחייהם,
חוזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם להודיע חיבתן…"
ואלו דברי אגדה והם דברים של אמת בעניין החבוב שהקבה"ו מחבבן וכופל שמותם תדיר,
אבל קשור הפסוקים וחבורם בוא"ו הוא כמו שפרשתי.
רשב"ם:
ד"ה
ואלה
שמות: מפני שרוצה לפרש ולומר ובני ישראל פרו וישרצו הוצרך לכפול ולומר בבואם למצרים לא היו אלא שבעים ואחר מות הדור ההוא – פרו וישרצו.
1. האם רצו שלשה המפרשים ליישב קושי אחד או קשיים שונים? אלו הם?
2.* מה ההבדל העקרוני בין תשובת רש"י לבין תשובת הרמב"ן?
3.*
במה דומים פרושי הרמב"ן והרשב"ם זה לזה ומה ההבדל ביניהם?
4.
השוה את דברי רש"י לבראשית כ"ח י' ד"ה ויצא יעקב לדבריו כאן?
מהו הקושי המשותף שרצה ליישב בשני המקומות?
האם ישב אותם פה ושם באותה שיטה?
5. במה דומים שני המקומות בדברי הימים ב'
ובספר עזרא למקומנו ובמה אינם דומים לענייננו?
6. מהו יחסו של הרמב"ן למדרש חז"ל המובא ברש"י?
7.
איזה קושי נוסף על הקושי שאותו מישב רש"י מישב הרמב"ן דרך אגב בדבריו?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
א.* ב. מה הקושי המשותף לשני הפסוקים? |
1. ה' |
|
א. ב.** |
2. ה' |
|
א. ב. א. |
3. ה' |
|
א. ב. ג. |
4. ד"ה (כך הגירסא הנכונה לפי הוצאת רש"י לר' אברהם ברלינר "זכור לאברהם"). |
|
א.* ועיין בראשית כ"ז מ"ו ד"ה קצתי. ב. |
5. י"א |
ג.
א.
י
ועלה
מן
הארץ.
ראב"ע:
אמר ר' מורינוס,
כי טעם "ועלה מן הארץ"
כמו "ועלינו"
ודבר (פרעה)
ככה,
שלא יכשיל השטן פיהו. ולפי דעתי אין צרך.
רמב"ן:
ויתכן לפרש, שיאמר:
כי תקראנה מלחמות,
יהיה נוסף על שונאיו לשלול שלל ולבוז בז ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתינו ממנו ולהלחם בו; והוא כלשון "אשר העלנו מארץ מצרים" אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון וכל הארצות"
(ירמיהו כ"ג)
וכן "ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ",
(הושע ב' ב')
שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה.
האם רצה פרעה מלך מצרים להשמיד את ישראל או לנצל את ישראל היושבים בארצו או להפטר מישראל?
ד.
א,
י
ועלה
מן
הארץ.
שמות
רבה א'
י"ג:
כל זמן שישראל בירידה תחתונה הם עולים.
ראה מה כתיב?
"ועלה – מן הארץ". אמר דוד (תהילים מ"ד כ"ו)
"כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו"
אותה שעה – "קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך".
הדר
זקנים:
כשהם יורדים עד עפר בסוף מדרגה התחתונה,
מיד סופם לעלות,
וזהו "ועלה מן הארץ".
1.
הסבר את הרעיון הכלול בדברי המדרש?
2.
הידוע לך רעיון זה ממקומות אחרים בתנ"ך או בדברי חכמים?
3. במה סוטה המדרש כאן מפשוטו של הכתוב?
ה.
א,
י"ג.
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך.
ראב"ע:
דעות רבות חדש עליהם: בראשונה לעשות מלאכתו.
וכאשר ראה שלא חסר רבותם,
נתן רשות למצרים ולשריהם להעבידם יותר מחוק העבדים – וזהו "בפרך".
והוא כדברי המתרגם ארמית ("ואפלחו מצראי ית בני ישראל בקשיו") ולומר בפיוט *)
"פרוכים"
אינו נכון כלל.
וכאשר ראה שלא יועיל זה,
אז קרא למיילדות שהן שרות על כל המיילדות וצוה להרוג כל הזכרים הילודים.
1.* מה קשה לו בפסוקנו?
2.**
מדוע מתקיף הוא את הפייטן המשתמש במלה "פרוכים"
במובן של משועבדים?
3. לשם מה הכניס לדבריו את עניין המיילדות,
אשר עדיין לא ספרו הכתוב עד הנה,
ולמה אמר על המיילדות שהן "שרות כל המיילדות"?
*)
מאורה לשבת חנוכה לפיטן ר'
יוסף בר' שלמה ונאמר שם "ואום (= אומה)
פרוכים יהיו ברוכים".
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת שמות
פרק א' א'-י'
א'.
ואלה
שמות
בני
ישראל
הבאים
מצרימה
את
יעקב
איש
וביתו
באו
ב'.
ראובן
שמעון
לוי
ויהודה
ג'.
יששכר
זבולון
ובנימין
ד'.
דן
ונפתלי
ואשר
ראב"ע
א, ד'
ד"ה
דן: בהתחבר השמות הם על ששה דרכים וכולם נכונים:
האחד כמו (בראשית י' כ"ב)
"עילם ואשור וארפכשד"
והשני (יחזקאל כ"ז ט"ז)
"בנפך ארגמן רקמה ובוץ" *)
השלישי (שמות כ"ה י"ז)
"אדם פטדה וברקת"
הרביעי (שמות א' ו')
"דדן ונפתלי גד ואשר"
החמישי (תהילים מ"ה ט') "טור ואהלום קציעות"
השישי (דברי הימים א'
א')
"אדם שת אנוש".
*)
בספרים שלנו כתוב "ורקמה ובוץ" אבל בכל הוצאות פרושי הראב"ע נמצא "ברקמה ובוץ".
*
התוכל למצוא סבה לכך למה חוברו שמות בני יעקב בפסוקנו על פי הדרך השני והשלישי והרביעי?
ב.
א,
ו'.
וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא
ח'.
ויקם
מלך
חדש
על
מצרים
אשר
לא
ידע
את
יוסף
רש"י
ח'
ד"ה
אשר לא
ידע: עשה עצמו כאלו לא ידע.
ראב"ע
ו'
וטעם
"וכל
הדור
ההוא" על המצרים, כי יזכיר "אשר לא ידע את יוסף".
רלב"ג
י'
והנה הרצון אמרו "וכל הדור ההוא"
שהמצרים שראו כבוד יוסף ומעלתו וכבוד בית אביו מתו,
וזה שהוא ספר שכבר קם מלך על מצרים אשר לא ידע את יוסף,
ולזה הקדים הספור,
שכבר מת כל הדור אשר ידע את יוסף, ובכלל הנה הורה בזה, שמעלת יוסף היתה חזקה מאד אצל היודעים אותו, עד שאלו היה שם מהיודעים אותו, כשהסכים מלך מצרים לענותם, לא היו מסכימים על זה לגודל מעלת יוסף אצלם ולחוזק אהבתם אותו.
1. שתי תפישות לפרשנים בזהותו של "הדור ההוא". אלו הם ומה נימוקיהם?
2.*
במה שונה רש"י מן הפרושים האחרים וכיצד אפשר להוכיח את צדקת פרושו?
ג.
א,
ו:
ובני
ישראל
פרו
וישרצו
וירבו
ויעצמו
במאד
מאד.
רש"י
ד"ה
ושרצו (על פי מדרשי חז"ל)
שהיו יולדות ששה בכרס אחד.
ראב"ע:
ד"ה פרו: הולידו כעץ יתן פריו.
ד"ה
וישרצו: כמו (בראשית א') "ישרצו המים", רק הראשון מהפעלים העומדים בעצמם כמו הלך,
ישב,
עמד,
שכב;
והשני מהיוצאים, תלויים בדבר אחד,
כמו אכל, שמר,
שכר:
אכל את הלחם,
שמר את הדבר,
שכר את החמור,
אלו נקראים פעל יוצא: והנה "ישרצו המים" מהיוצאים,
וזה השני (שמות א') "וישרצו"
מהפעלים העומדים;
והנה זו הגזרה כגזרת "שב"
פעם עומד כמו (דברים ל' ג')
"ושב וקבצך" ופעם יוצא כמו (שם)
"ושב ה' אלוקיך את שבותך".
אולי מלת "וישרצו"
רמז שילדו נשותיהם תאומים ויותר.
ואני ראיתי ו'
בנים ילדה אשה אחת, והרופאים נותנים טעם עד שבעה יגיעו בבטן אחת.
ד"ה
וירבו: שלא היו מתים כדרך עם רב.
ד"ה
ויעצמו: שהיו בעלי עצם,
תקיפין,
ומלת "במאד מאד" שלא היו יכולים להיות יותר.
ובי"ת "במאד"
כמו בית (במדבר י' י"ג)
"ויסעו בראשונה", כי כתיב (במדבר ב' ט')
"ראשונה יסעו".
רלב"ג:
ד"ה
וישרצו: ר"ל שכבר נמצאת בהם הפריה והרביה באופן נפלא מאד,
כמו שתמצא בשרצים,
שכבר נמצא בהם הרבוי בהולדה,
וימצא בהם עם זה מהירות ההולדה, וזה מבואר מעניין השרצים.
והנה אמר "וישרצו"
מעניין ההדמות לשרצים ברבוי ההולדה,
כמו שאמר (בראשית מ"ט)
"וידגו לרוב", והנה הדגים נקראים "שרצים",
כמו שאמר (בראשית א') "שרצו המים שרץ נפשש חיה".
ד"ה
וירבו
ויעצמו: "וירבו"
– מספר,
"ויעצמו"
– גדולי הגגוף ותקיפים.
ד"ה
במאד
מאד: הרצון בזה, שבמאד מהם היה רבוי דהעוצם מאד, לא היה שם כי אם מעטים שלא ימצא בהם זה הרבוי הנפלא בהולדה ובעוצם. וזה מורה על חזוק דבקות ברכת ה'
יתעלה.
1. על מה מבוסס המדרש המובא בדברי רש"י?
2.*
למה אמר רש"י דבריו לד"ה וישרצו ולא לד"ה פרו או לד"ה פרו וישרצו וירבו ויעצמו…
3.**
יש מפרשים את דברי הראב"ע לד"ה וירבו בעזרת הפסוק מיהושע י"ז י"ד "וידברו בני יוסף את יהושע…"
4. מהו אפוא פירוש דברי הראב"ע לפי דעה זו ואיך אפשר לפרש את דבריו מבלי להתחשב בפ' ההוא מיהושע?
5. *
מהו ההבדל בין הראב"ע ובין הרלב"ג בפירוש הביטוי "במאד מאד"?
קאסוטו:
"הלשונות של פריה ורביה הבאות בפ' זה הן שבע במספר המורה על השלמות.
יש כאן רמז לשלמות ולהרמוניה,
המתכוון להורות שכל מה שהתרחש,
התרחש לפי רצונו של האלוקים ולפי תכניתו המחושבת מראש.
א.
מה הן שבע הלשונות של ריבוי בפסוקנו?
ב.*
במה רואה הוא את "הרמז לשלמות והרמוניה"?
ד.
א,
י'.
ויאמר
אל
עמו
הבא
עם
בני
ישראל
רב
ועצום
ממנו
הבה
נתחכמה
לו
השוה:
בראשית
מ"א
ל"ה ויאמר
פרעה
אל
עבדיו:
הנמצא
כזה
איש
בראשית
מ"ה
ט"ז
וייטב
בעיני
פרעה
ובעיני
עבדיו
שמות
י' ז'
ויאמרו
עבדי
פרעה
אליו
שמות
י"ד
ג' ויהפך
לבב
פרעה
ועבדיו
* לא מצינו בכל ספר שמות שדבר פרעה אל עמו פרט למקומנו.
מהי סיבת השנוי במקומנו?
ה.
א,
ט
הנה
עם
בני
ישראל
רב
ועצום
ממנו.
האם פירוש "ממנו"
בפסוק זה כפירושו באחד הפסוקים הבאים?
בראשית
כ"ו
ט"ז:
לך
מעמנו
כי
עצמת
ממנו
מאד
במדבר
י"ג
ל"א:
כי
חזק
הוא
ממנו
דברים
א' כ"ט:
עם
גדול
וחזק
ממנו
מלכים
א' כ'
כ"ג:
אלוהי
הרים
אלוהיהם
על
כן
חזקו
ממנו.
ו.
א,
י
ועלה
מן
הארץ
רש"י:
על
כרחנו; ורבותינו דרשו: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים והרי הוא כאלו כתב "ועלינו מן הארץ",
והם יירשוה.
רמב"ן:
… ויתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו, ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו. והוא כלשון (שמות ל"ב א') "אשר העלנו מארץ מצרים", (ירמיה כ"ג,
ח)
"אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות", וכן (הושע ב' ב')
"ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ"
– שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארת אשר גלו בה.
1. מה הקושי בפסוקנו?
2. למה לא הסתפק רש"י בפרושו הראשון והוסיף גם מדרש חז"ל?
3.*
הרמב"ן מיישב את הקושי ע"י הוספת מלה אחת לפסוק,
איזו היא?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
פרשת שמות
פרק א' א'-י'
התחלת ספר שמות – מנין בני יעקב היורדים מצרימה – היא חזרה על הנאמר בספר בראשית. על משמעותה של חזרה זו לפי דעות פרשנים שונים עמדנו בגליון לפרשת שמות תשי"ח.
הפעם פתחנו את למודנו בהסתכלות בפסוקים המונים את שמותם.
ושם לב שהסדר אינו כאן לפי הסדר שבו נמנו בבראשית מ"ו אלא לפי הסדר ששבו נמנו בבראשית ל"ה כ"ג אלא שצירופם והפרדתם ע"י הבאת וי"ו החבור ועל ידי הימנעות מוי"ו החבור שונה.
הראב"ע הסתפק בכך להראות את האפשרויות השונות המצויות במקרא בחבורי שמות (על ידי וי"ו החבור ובלעדו).
כבר אמרו שזהו הבדל חשוב בין שתי גישות פילולוגיות:
האחת מצביעה על התופעות (ואולי קובעת להם גם שמות)
ומרעה על תדירותו או נדירותן של המצאן בטקסטים שונים,
והשניה השואלת למשמעותן של תופעות,
על הפונקציה שהם ממלאים בהקשרים שונים. המעיין במציאותו והעדרו של וי"ו החבור בפסוקים ב'-ד'
יוכל לעמוד על משמעותו.
לשאלה ב
רק בן זמננו יוכל להבין עד כמה היו ראב"ע ורלב"ג תמימים בעניין של "אשר לא ידע,
ועד כמה הטיבו רבותינו במדרשם המובא ברש"י להבין לתהפוכות המדיניות. בספר הידוע של אורוול "1984"
יש פרק מאלף מאד על דרכי פעילותם של משרדי "ההסברה"
בתעשית ה"לא ידע".
לשאלה ג
הריבוי הנפלא של בני ישראל במצרים אשר ירדו "בשבעים נפש" ויצאו בששים ריבוא מסופר פעמים בפרקנו, בפ'
ו'
עודד לפני השעבוד והענויים, ואחר כך שנית בפ' י"ב לאחר התחלת הענויים. פסוק ו' הוא מבחינת סגנונו יחיד ומיוחד בתורה: ארבעה נשואים, פעלים נרדפים כלם,
ואחריהם כפל מלת החיזוק "מאד"
ובולטות כאן הגישות השושנות של המפרשים בהתיחסותם לשמות נרדפים.
האם ריבוי שמות נרדפים (או פעלים נרדפים)
ופעמים מקבילים נרדפים תפקידם חיזוק בלבד, או יש לחפש במלים הנרדפות גם גווני הוראה? ועיין לבעיה זו גליון ויחי תשי"ד.
דווקא רש"י הנוטה יותר מרודפי הפשט – הראב"ע,
הרשב"ם,
בכור שור, – להבחין בין המשמועיות אינו עוסק בפסוקנו בשאלה זו. הטכניקה המדרשית כאן דומה לזו של המדרש שהובא ברש"י בפרשתנו לפרק ד' י'
ד"ה גם מתמול.
המתרגמים ללעז כמעט כלם לא שמרו על מבנהו המיוחד של פסוק מופלא זה,
והחלישו אותו על ידי שמעטו במספר הנשואים,
וגם על ידי שפחדו למסור בסוף שתי מלים זהות.
Isaac
Jesser:
ואולם גרוע מכלם התרגום החדש ב"פרוש מדעי" של מרטין נוט:
Martin
Nath:
גם סימני הפסוק – ההפסק בין שני הפעלים הראשונים לשני הפעלים האחרונים – מוכיח ששלא חשו כלל בזרם הבלתי פוסק העולה וגואה בפסוק.
גם הפעם בובר ורוזנצווייג הם היחידים ששמרו על ארבעת הפעלים – אשר לא הוסיפו עליהם (כדרך שעשו כמה מן המתרגמים דלעיל) שום תארי הפעל – ועל מלת החזוק החוזרות פעמים בסוף. אמנם התחבטו הרבה בתרגום, בטיוטה הראשונה הציע בובר במקום "במאד מאד" – "מעל כל מידה":????
אבל מיד תקן רוזנצווייג – אולי נכתב ????
אח"כ הסכימו להדפיס במהדורה ראשונה: ????
ובמהדורות הבאות שוב שנו ????
ואשר לסמני פסוק מציע רוזנצווייג שיבוא הפסיק רק אחרי הפעל הרביעי,
כדדי שהמלים "במאד מאד" תתייחסנה לכל ארבעת הפעלים. (אולם רק הרלב"ג – עד כמה שבדקתי – הוא היחידי המבדיל בין המלה "במאד למלה "מאד").
לשאלה ה
עיין בגליון תולדות תשכ"ו
לשאלה ו
עוסקת בעניין שהתחבטו בו כל הפרשנים: ושאל ר' משה אלבילדו
לפי שעדיין לא היו משועבדים להם ומה להם אם ילכו?! ועוד שהיה לו לומר "ויברח מן הארץ".
וכן
שואל
הגור
אריה:
מאי אכפת להו,
כל אדם רוצה שיעלו לוחמין מן הארץ.
והרא"ם
פרש דברי
רש"י
הראשונים
"בעל
כרחנו"
אע"פ שהנלחם עם אנשי מדינה כשיעלה משם וילך לו הוא לטובתם של אנשי המדינה, מכל מקום מצד שהיו תופשין אותם בהכרח ועכשו יצאו מידם בעל כרחם – נחשב להם זה לרעה.
מכל מקום הרגיש כנראה גם רש"י את חולשת פירושו הראשון – כי עדיין לא היו משועבדים להם – ולכן הלא ירצה שיעזבו את הארץ,
ולכן הביא את מדרש חז"ל.
כנראה רצה רוזנצווייג לתרגם לפי המדרש, שכונתו היא: אנחנו נצטרך לעזב את הארץ.
והוא גם מוצא צדוק דקדוקי לפירוש זה.
אך לבסוף הוא מחליט שפשוטו של מקרא מתאים יפה להקשר,
אמנם מלך אנטישמי ראשון זה מוכן להאמין שנתיניו היהודים עשויים לבגוד בו, אבל כל זאת אינו רוצה במדינה ריקה מיהודים, "המשקיות"
– גדול בהמות בגשן!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת שמות –
המיילדות
פרק א'
ט"ו–כ"א
א.
שאלה כללית
אברבנאל
מקשה:
במה שצוה פרעה למילדות "אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה".
כי הספק ברבוי הזרע יותר היה בנשים מבאנשים, דלכן היה יותר טוב כל נולד – בין זכר בין נקיבה,
או ימיתו הנקבות ולא הזכרים?
ענה לשאלתו.
ב.
א,
ט"ו.
ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השניה פועה.
אברבנאל:
העניין כך הוא,
שהיה מנהג במצרים שהיו באות שתים מילדות לעמוד עם כל אמה שהייתה יולדת ואחת מהן היה עסקה בהוצאת הולד ובשכלולו ולכן נקראת "שפרה"
על שם שמשפירה את הולד.
והשנית היה עסקה להחזיק ביולדת ולעוזרה בדברים ובקולות ותפילות,
ולכן נקרא "פועה"
מלשון (ישעיה מ"ב)
"כיולדת אפעה". ואמר שדבר פרעה "למיילדות העבריות" ר"ל:
לכלנה,…
וצוה זה, וכלן היו נחלקות לשתי אומנויות ההם. וזהו אמרו: "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה".
1. מה הוא הקושי שאותו מנסה אברבנאל לתרץ בדרך זו?
2.**
התוכל ליישב קושי זה בדרך אחרת?
רש"י:
ד"ה
שפרה: זו יוכבד על שם שמשפרת את הולד
ד"ה
פועה: זו מרים על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק בוכה.
** מה ראה רש"י להביא כאן את דברי המדרש המזהה את המיילדות עם נשים ידועות לנו מן המקרא,
והלא אין דרך רש"י להביא דברי המדרש (ומדרשים של זהויי אישים בכלל)
אלא אם כן מצא קושי בפסוק האומר "דרשני"!
ג.
א,
ט"ו.
ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השניה פועה
ט"ז.
ויאמר
בילדכן
את
העבריות…
אם
בן
הוא
והמיתן
אותו…
יוסף
בן מתתיהו
קדמוניות
היהודים
ספר שני
ט' (2) (תרגום
שליט).
אחד האצטגנינים – אנשים שמוכשרים להגיד עתידות – הודיע למלך, שעתיד באותו זמן להיוולד איש בישראל שישפיל את מלכות מצרים וינשא את עם ישראל וכשיגדל יעלה על כל אדם במידותיו הטובות ויזכה לתהילת עולם. והמלך פחד וצוה בעצתו של אותו אצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל,
ופקד שמילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן. עליהן היתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך,
להיות המילדות, הואיל ונדמה, שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותן בנות עמו, ואלו את אלו שזלזלו בפקודה והעזו להציל בצנעה את הולד, ציווה להרוג עם כל המשפחה.
אולם אין בכוחו של שום איש להפר את עצת אלוקים, ואפילו יחבל אלפי תחבולות. כי אותו הנער שניבא עליו האצטגנין הלך וגדל בצנעה מפני משמר המלך.
סוטה
י"א:
רב ושמואל. חד אמר: אשה ובתה וחד אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר "אשה ובתה" – יוכבד ומרים; מאן דאמר: "כלה וחמותה" – יוכבד ואלישבע.
מדרש
תדש"א
פרק כ"א:
ועוד יש נשים חסידות גיורות מבין הגויים,
נשים כשרות, אלו הן: הגר,
אסנת,
צפורה,
שפרה,
פועה,
בת פרעה, רחב,
רות,
יעל.
רש"י,
עיין דבריו שהובאו בשאלה ב2.
רשב"ם
ד"ה
למילדות
העבריות:
למילדות
שהם
העבריות
אמרי נעם (ר'
יעקב ד'אילישקאש במאה הי"ד,
נדפס לראשונה בקושטא שנה ט').
מצאתי ששפרה ופועה מצריות היו מתחילה ונתגיירו,
דאם לא כן תימה, היאך צוה אותן להרוג היהודים,
וגם הם – היאך הודו לדבריו, והא אמרינן; בכל יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים?
לכך כתיב "ותראנה המילדות את האלוקים", אע"פ שלא היו מתיראות מלכתחילה בגויותן. דאם לא כן (= דאם לא מצריות היו) מאי רבותייהו? ומאי יראה היה זה? פשיטא.
ואע"פ שפרעה נתן להם שחד,
לא רצו לקבל.
אברבנאל:
ולא היו עבריות,
כי איך יבטח לבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן, אבל היו נשים מצריות מילדות את העבריות,
ר"ל עוזרות אותן ללדת, כמו שאמר "בילדכן את העבריות".
אהרליך,
מקרא
כפשוט
ד"ה
למילדות
העבריות: לנשים מצריות…
כ"ב
ד"ה
כל הבן
הילוד:… ומה שנאמר כאן "כל עמו" משמע שהיו המילדות מצריות כמו שאמרתי לעיל…
1. מה הן שתי הדעות בזהותן של המיילדות?
2. איך מפרשת כל אחת משתי הדעות הנ"ל את היחס התחבירי של "למיילדות העבריות"?
3. מה ההוכחות שיש להביא לכל אחת משתי הדעות?
4.*
היש לראות במלים "ותראנה המילדות את האלוקים" (פ'
י"ז)
סעד לאחד משתי הדעות?
5*
אהרליך מביא כהוכחה לדעתו את פסוק כ"ב.
מה הראיה?
6**
במה סוטה יוסף בן מתתיהו מן המסופר בתורה ומה יכלו להיות המניעים שהביאוהו לתאר את הדברים כפי שתארם?
ד.
א,
י"ז.
ולא
עשו
כאשר
דבר
אליהן
מלך
מצרים
ותחיינה
את
הילדים.
שמות
רבה א'
(י"ט)
"ותחיינה
את הילדים"
– וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן,
אין אנו יודעים שקיימו את הילדים? למה הוצרך הכתוב לומר "ותחיינה את הילדים"?
יש קילוס בתוך קילוס: לא דיין שלא קיימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהן טובות; יש מהן שהיו עניות והולכות המילדות ומגבות מים ומזון מבתיהן של עשירות ובאות ונותנות לעניות,
והן מחיות את בניהן; הוא שכתוב "ותחיינה את הילדים".
ראב"ע:
ד"ה
ותחיינה
בכל כחן,
יותר ממשפט הראשון,
כי מה צורך היה להאריך?!
ר'
יוסף
אבן כספי:
משנה
כסף:
ד"ה
ותחיינה
את הילדים.
אמר ראב"ע "יותר ממשפטן הראשון".
הביאוהו לזה שתי סיבות: האחת כפל לשון,
רצוני:
אמרו "ולא עשו", ואמרו "ותחיינה".
הסבה השנית לשון הפעל הדגוש באמרו "ותחיינה".
והנה אין אחת מאלה סבה כלל, וכבר קדם לנו הדבור בכל זה *)
והנה כתוב "וכל הבת תחיון",
כי לא צוה להם שיעשו פעולות מופלגות להחיותם, או שיוליכום בייתם ויגדלום, רק "ואם בת היא וחיה"; ולכן מלך מצרים שאמר להם "מדוע עשיתם הדבר הזה ותחיינה את הילדים",
הכוונה בלי ספק:
מדוע לא המתן אותם?
ומה היא הפלגת הפעולות שתעשינה אלו שתי המילדות עתה "יותר ממשפטן הראשון",
כמו שאמר האבן עזרא, כי זה בטל מכמה פנים:
וזה ידוע כי המילדת אינה מינקת, ומלאכתה מוגבלת, ומה יהיה התוספת בזה? ואם תאמר: בחריצות ובזריזות בתנועתה – האם זה השם מורגש שיוכל פרעה להתפישן בזה ולומר להן: "מדוע עשיתן הדבר הזה?!"
ועוד:
מה יניעם להזדרז עתה יותר מלפנים? ודי אם היו עושות כמשפטן,
כי צדיקות ונשי חיל היו גם היום,
גם תמול גם שלשום.
ואם תאמר: מדוע יאמר שתי לשונות, שדי באחד? התשובה:
כי אלו הטענות מי שלא ידע המקרא ולא לשון,
וכלל הטוענים כמו זה "בנים סכלים המה ולא נבונים".
*)
עיין בעלון ההדרכה.
כ"ב ד"ה וכל הבת תחיון.
לא צוה אל המצרים שתיכף כשתולד בת לישראל, שיקחוה ויוליכוה בביתם וישכרו לה מינקת ומיניקות ויגדלוה ויאכילוה וישקוה וילבישוה ומי יתן והיה זה!
ואני תמה! למה לא אמר אבן עזרא גם בזה "יותר ממשפטן", או שיתנו לה כל צרכה כמו (בראשית י"ב י"ב)
"ואותך יחיו", או שישבו בה נפש אחר שתמות! והאמת עד לעצמו.
1. מה היא הבעיה שבה עוסקים הפרשנים?
2. מה ההבדל העקרוני בין דברי המדרש והראב"ע מצד אחד ובין גישת אבן כספי מצד שני?
3.*
מהי ראייתו של אבן כספי מפסוק כ"ב שבפרקנו ומה חולשת ראיה זו?
4.
הסבר את דבריו המסומנים בקו?
5.
מדוע סיים את דבריו לפ'
י"ז במליצה מירמיהו ד' כ"ב דווקא?
6. איך יש לפרש את דברי פרעה "מדוע עשיתן את הדבר הזה".
(ולא "מדוע לא עשיתן את מצותי")
לפי כל אחת משתי הדעות הנ"ל?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ותשע (תש"ל)
פרשת שמות
פרק א'
גליון זה הוא המשך גליונות שמות תשכ"ח ותשכ"ט שעסקו שניהם בפרקנו.
א.
א,
י'.
הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו.
ר'
אהרן
אבו
אלרביה: (בפירושו
לרש"י,
שיש בו לפעמים גם פירושים לפסוק עצמו,
כמו להלן)
זה לא יתכן,
אלא אמר (=
פרעה)
כן להכניס שנאה בלב עמו לעשות רצונו.
ואלו היה אומר אמת…
מהי הראיה – מדברי הכתוב – שדברי פרעה אלה לא היו אמת?
התוכל לפרש את פסוקנו שלא כפי שפירשו ר' אהרן אבו אלרביה,
ומבלי שנצטרך להאשים את פרעה בדברי שקר,
בסילוף עובדות?
ב.
א,
י"א.
וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם.
1.
השוה לפסוקנו את ב' י"א:
"ויצא אל אחיו וירא בסבלותם".
2. מה ההבדל בין כינוי "בסבלותם"
במקומנו ובין הכינוי "בסבלותם"
בפסוק ב' י"א?
3.
מנין לך שאין הוראתו כאן כהוראתו שם?
ג.
א,
י"א.
ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס.
רש"י:
ד"ה
את פתם
ואת
רעמסס: שלא היו ראויות מתחילה לכך,
ועשאום חזקות ובצורות לאוצר.
לדברי
רש"י
אלה כתב
ר' אליהו
מזרחי:
יש מפרשים: מדכתיב "את פיתם ואת רעמסס" משמע שקודם שבנאום ישראל כבר היו בעולם,
שאם תאמר: אחד שבנו אותם קראו להם פתם ורעמסס,
היה לו לכתוב "ויבן ערי מסכנות לפרעה – פתם ורעמסס…"
ואיננו נכון, שהרי מצינו (בראשית י' י"א)
"ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלה" שפירושו:
את נינוה ואת רחובות עיר הנמצאות היום בעולם, אף כאן: פיתם ורעמסס הנמצאות היום בעולם,
וכמו (בראשית נ' י"ד)
"הוא ההולך קדמת אשור" היום – לא בימים ההם.
אבל הפירוש הנכון בזה הוא…
1.
הסבר כיצד דוחה הרא"ם את פירוש ה"יש מפרשים" ומה היא ראייתו מנהר חידקל?
2.**
התוכל למצוא מהו הפירוש הנכון לדברי רש"י,
כלומר:
מה הוא שדחקו לומר שכבר היו קיימות מלכתחילה אלא שלא היו ראויות להיות אוצרות וכו'?
ראב"ע:
ד"ה
רעמסס: בפתחות העי"ן,
ואיננו מקום ישראל.
1. למה לו לומר שנכתב בפתח,
והלא כן הוא נקודו לפנינו בספרי החומשים?
2.**
הסבר דבריו, שאיננו מקום ישראל!
ד.
רלב"ג מתוך דבריו לפרק א'.
… התועלת השלישית היא במידות:
שאין ראוי שיסכים אדם לעשות הפעולות המגונות מאד, ואף על פי שהוא מוכרח ומצווה עליהם מהמושל בו,
כי הוא ראוי שיירא יותר מה' יתעלה אשר הוא מושל על המושל בו מיראתו מהמושל בו…
התועלת הרביעית היא במידות:
והוא שאין ראוי לאדם שיסמוך על הנס מפני עשותו ליראת השם מה שעשהו,
אבל ראוי שישתדל כפי כחו להרחיק ממנו הרע שאפשר שיקרה לו מפני המעשה הזה…
1.
מהיכן בפרקנו למד את התועלת השלישית?
2.
מהיכן בפרקנו למד את התועלת הרביעית?
ה.
א,
כ'.
וייטב
אלוקים
למילדות
וירב
העם
ויעצמו
מאד
כ"א.
ויהי
כי
יראו
המילדות
את
האלוקים
ויעש
להם
בתים
רש"י:
ד"ה
וייטב
אלוקים
למילדות: מהו הטובה?
ד"ה
ויעש להם
בתים: בתי כהונה ולוייה ומלכות שקרויים "בתים".
(מלכים א' ט'
י')
"ויבן את בית ה' ואת בית המלך"…
ראב"ע:
ד"ה
וייטב:… וזה הטב הוא הנזכר אחר כן "ויעש להם בתים".
כמו (שמואל ב' ז')
"כי בית יעשה לך…".
רשב"ם:
ד"ה
ויעש להם
בתים: לשמרם,
פן ילכו לעבריות היולדות, וגם ויצו פרעה לכל עמו.
חזקוני:
ד"ה
וייטב
אלוהים
למילדות: ממאי?
מ"וירב העם מאד"
ולא נחשדו הן על שפיכות דמים; וממה שלא היה לפרעה לב להרע להם,
אמר בלבד: שתי מילדות הן,
אינן יכולות להספיק לילד כל הנשים של עם רב כזה, בודאי כדבריהן כן הוא, "בטרם תבוא אליהן המילדות וילדו".
ד"ה ויעש להם:
פרעה בתים לעמוד בהם ולא יהיו זזות מהם, וצוה להוליך שם העבריות בשעת לידתן, להשליך היאורה הזכרים.
ד"ה
לכל עמו:
כיון שראה שלא עשו המילדות כאשר דבר אליהן, עשה כל עמו ממונין עליהם…
מדרשי
התורה
להקדוש
אנשלמה
אשתרוק:
ד"ה
ויהי כי
יראו
המילדות
את האלוקים והכיר בהן כי כחשו בו, נתחכם להן ועשה להן בתים סמוך למגדלים,
בעבור ידע בלכתנה ובואנה ולא תוכלנה לכפור.
ואין ספק כי היו מילדות להרבה נשים קודם שובן,
ויהי כבואנה בערב היו נחקרות והן מגידות הולדת הנקבות ומעלימות לידת הזכרים…
פירוש
הטור
הארוך
(רבנו
יעקב בעל
הטורים)
ד"ה
ויעש להם
בתים: פירוש שהרבה להם בנים, שפרו ורבו מאד עד שהיו אומרים: "אלו בני שפרה ופועה" ו"בית"
לשון בנים כמו (שמות ב' ז')
"ובית יעשה לך"
ופירושו שיתן לך בן יושב על כסאך.
ויש מפרשים:
"ויהיה
כאשר
יראו
המילדות
את
האלוקים"
ולא הועיל פרעה מה שצוה להם להרגם,
ויעש להם פרעה גזרות בתים,
שהושיב את ישראל בין בתי מצרים כדי שידעו עת לידתו, או בתים ממש,
שעשה בתים ידועים שלא ילדו אלא בהם.
ויש
מפרשים:
"בתים"
– שנתנן בבית הסוהר,
כמו (בראשית מ' י"ד)
"והוצאתנו מן הבית הזה".
1. מה הם הקשיים השונים בשני הפסוקים האלה?
2.**
לשם מה שואל רש"י בד"ה וייטב אלוהים "מהי הטובה"?
3.כמה דעות שונות באמרו לעיל בפירוש "ויעש להם בתים"?
שים
לב: פירושו הראשון של חזקוני מסכים מבחינה אחת לפירוש רש"י ומתנגד מבחינה אחרת לפירושו של רש"י!
4. מהי מעלתה ומהי חולשתה של כל אחת מן הדעות שנאמרה בפירוש המלים "ויעש להם בתים".
ו.
א,
כ"ב.
ויצו פרעה לכל עמו לאמור:
כל
הבן
הילוד
היאורה
תשליכוהו
וכל
הבת
תחיון
העמק
דבר:
ד"ה
ויצו
פרעה: כאן כתיב "ויצו",
שהוא לשון זירוז.
ומבואר בריש פרשת צו (ויקרא ז') דזרוז הוא על כל אופן שנדרש לשקידה בעניין שיהא נעשה בשלמות ומשום שגזירה זו אינה דומה לאזהרה של המילדות,
דשם היה בנקל למלא את הגזירה, שהרי אי–אפשר ללדת בלי מילדת, מה שאין כן אזהרה זו שהיה מקום להסתיר אחר שהודיעו לו,
כי נשי ישראל חיות הנה ואפשר ללדת בלי מילדת,
וגם הממונים על זה היו יכולים להתנהג בגזרה זו ברפיון ולומר שלא ידעו מזה הילד,
משום כך הזהיר פרעה בצווי,
שיהיו שוקדים על הדבר, שימלאו הגזירה בשלמות.
מהו הדיוק הסגנוני שעליו מבוססים דבריו?
העמק
דבר:
ד"ה
וכל הבת:
בין שכבר נולדו,
בין הנולדות מהיום – תחיון – השתדלו להחיות אותם.
וכוון בזה שאחר שירבו הבנות מאד על הזכרים, בעל כרחן ינשאו למצרים; וראה בזה להיטיב לארצו אחר שהודיעוהו המילדות, כי נשי ישראל חיות הנה וכסבור שזה גרם לרבוי עם ישראל,
וכאשר ינשאו למצרים,
ירבו ויעצמו גם המה.
על אילו דיוקים בסגנון הכתוב מבוססים דבריו אלה?