גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת בא
פרק י"ב
א.
יב,
ג'.
רש"י:
דברו
אל כל
עדת –
(מכילתא)
וכי אהרן מדבר והלא כבר נאמר אתה תדבר אלא חולקין כבוד זה לזה ואומרים זה לזה למדני והדבור יוצא מבין שניהם כאלו שניהם מדברים:
אל
כל עדת
ישראל
וגו' בעשור
לחדש –
(מכילתא)
דברו היום בראש חודש שיקחוהו בעשור לחודש:
הזה
– פסח מצרים מקחו בעשור ולא פסח דורות (פסחים צו):
שה
לבית
אבות –
(שם)
למשפחה אחת הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן ת"ל שה לבית:
1.
העתק את הפסוק בסימני פיסוק בהתאם לפירוש רש"י.
2. באר את ההבדל בין בית אבות ובין בית.
3. באר את הביטויים ברש"י:
"מקחו",
"פסח
מצרים", "פסח
דורות".
ב.
להבנת הסגנון המיוחד של מדרש הלכה, העתק בסימני פסוק את דברי רש"י:
ג'
שה
לבית
אבות –
(שם)
למשפחה אחת הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן ת"ל שה לבית:
ז'
ולקחו
מן הדם
– זו קבלת הדם יכול ביד ת"ל אשר בסף:
י"ב
כל
בכור
בארץ
מצרים –
אף בכורות אחרים והם במצרים ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים ת"ל (תהילים קלו) למכה מצרים בבכוריהם:
ט"ו
מישראל
– שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר ת"ל במקום אחר מלפני בכל מקום שהוא רשותי:
י"ח
עד
יום האחד
ועשרים
– למה נאמר והלא כבר נאמר שבעת ימים לפי שנאמר ימים לילות מנין ת"ל עד יום האחד וגו':
/הערה:
את דברי הכתוב המצוטטים יש להביא במרכאות./
באר את הביטויים
"יכול";
"תלמוד
לומר"; "מנין".
ג.
יב,
ו'.
רש"י
והיה
לכם
למשמרת
– זה לשון בקור שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים,
מה שלא צוה כן בפסח דורות, הי'
ר'
מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר (יחזקאל טז) ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים,
הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו,
ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם)
ואת ערום ועריה.
ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה,
שנאמר מתבוססת בדמיך (שם)
בשני דמים. ואומר (זכרי'
ט)
גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. ושהיו שטופים באלילים.
אמר להם, משכו וקחו לכם – משכו ידיכם מאלילים,
וקחו לכם צאן של מצוה:
קרא יחזקאל ט"ז ה'-י"ב.
מה מסמלים דברי נבואה אלה אם נפרשם כפשוטם ואיזה רעיון מכניס לתוכם ר'
מתיא בן חרש?
/פרש בפרט אם הביטויים ערם
ועריה לפי פשוטם ולפי מדרשם./
ד.
יב,
מ"ו.
ועצם לא תשברו בו.
ואלה דברי ספר החינוך בדבר מצווה זו:
מו.
שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח שנאמר ועצם לא תשברו בו.
משורשי
המצוה: לזכור נסי מצרים,
כמו שכתב באחרות.
וגם זה גזעו מן השורש הנזכר שאין כבוד לשרים ויועצי ארץ לגרר עצמות ולשברם ככלבים.
לא יאות לעשות כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלה באנו להיות סגולה כל העמים ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות המעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה השעה,
ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.
ואל תחשוב בני לתפוס על דברי ולאשר למה יצוה אותנו הש"י לעשות כל זה לזכרון אותו הנס,
והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבותיו ולא ישכח מפי זרענו?
– דע כי לא מחכמה תתפסני על זה,
ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן.
ועתה בני בינה ושמעה זאת,
והטה אזנך ושמע,
אלמדך להועיל בתורה ומצות.
דע
כי האדם
נפעל כפי
פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחרי מעשיו שהוא עוסק בהם,
אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבותיו רק רע כל היום אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ומצוות ואפילו לא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה ובכח מעשיו ימית היצה"ר כי אחרי
הפעולות
נמשכים
הלבבות, ואפילו אם יהיה האדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאלו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה באמת, אם כל עסקו כל היום באותה אומנות ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור. כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו.
ועל כן אמרו חכמינו ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות,
כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד.
ורמזו על זה מאמרם (מנחות מ"ג ב') כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו מובטח לו שלא יחטא. לפי שאלה מצוות תמידיות ונפעל בהם תמיד.
לכן אתה, ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקיך, כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר, אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים,
מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות,
להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות,
וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהם אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמוהם,
קטני עבה ממתניהם,
ומדוע ימשכוני הם אחריהם. אל בני, השמר מפניהם פן תלכד ברשתם,
רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל.
ואחר דעתך זה,
אל יקשה עליך מעתה ריבוי מצוות בענין זכירת ניסי מצרים, שהוא עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדבר כמו שאמרנו.
1. מה טעם מצווה זו לפי דברי ספר החינוך?
2. מהי לדעתו בכלל הדרך החינוכית שבחרה בה התורה ולאיזו דרך חינוכית הוא מתנגד.
ה.
מה קשה לרש"י:
ט'
כי
אם צלי
אש –
למעלה גזר עליו במצות עשה וכאן הוסיף עליו ל"ת אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש:
י"ב
ובכל
אלהי
מצרים –
של עץ נרקבת,
ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ:
י"ג
וראיתי
את הדם
– הכל גלוי לפניו אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח אני עליכם:
ט"ו
הנפש
ההוא
– כשהיא בנפשה ובדעתה פרט לאנוס:
מ"ט
תורה
אחת וגו'.
(מכילתא)
להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה:
ו.
י"ג,
ח'.
ראב"ע:
בעבור
זה –
אמר ר' מרינוס:
פירוש 'בעבור זה', היה ראוי להיותו הפך זה בעבור שעשה ה' לי.
והביא רבים כמוהו לדעתו, ולפי דעתי אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו. כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה.
רק פירוש 'בעבור זה', בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ.
שהוא תחילת המצוות שצוה לנו השם, עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים.
והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה.
וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים:
1. מהו ההבדל העקרוני בין פירוש ר' מורינוס ובין פירוש ראב"ע?
2.
כדעת מי מהם היא דעת רש"י ודעת הרמב"ן /עד למלים "כל אשר רחם"/?
הערה:
רצוי שתענה הפעם על כל השאלות מפאת חשיבותן. לאלה שאין להם הפנאי הדרוש לכך: ענה על השאלות ג, ד,
ו ולחלק מן ב.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
פרשת בא –
קדוש החדש
פרק י"ב
א.
רש"י
יב, ב
החדש
הזה –
(מכילתא ש"ר)
הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהי' לך ר"ח ואין מקרא יוצא מידי פשוטו על חדש ניסן אמר לו זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים שיהא אייר קרוי שני סיון שלישי:
הזה
– נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום שנאמר (לעיל ז) ויהי ביום דבר ה' (ויקרא ז) ביום צותו (במדבר טו) מן היום אשר צוה ה'
והלאה אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו והראהו עם חשכה:
1. מהו פירוש המלה "חדש"
לפי פירושו הראשון?
2. מהו פירוש המלה "חדש"
לפי פירושו השני?
3. למה לא הסתפק רש"י בהבאת פשוטו של מקרא ומה המריצו להקדים לו את מדרש חז"ל?
ב.
רמב"ן
יב, ב
החדש
הזה לכם
ראש חדשים
– זו מצוה ראשונה שצוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני,
או שבא לומר בארץ מצרים,
לא בעיר מצרים,
כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן) חוץ לכרך והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה,
אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר "לכם"
כנגד ישראל לדורותם,
וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל,
שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור:
ולפי מדרשו "לכם"
לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר"ה כה🙂 – ולכך לא נאמר בתחלה "דברו אל כל עדת ישראל",
שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון,
וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א),
ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא),
ובחדש השביעי באחד לחודש וגו'
(שם כט א),
וכן כולם:
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת,
כאשר אפרש (להלן כ ח),
כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו,
שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב)
וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז)
בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה,
אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו:
וכבר הזכירו רבותינו זה הענין,
ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב,
ב"ר מח ט),
כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו,
והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים,
אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד –טו)
ולא יאמר עוד חי ה'
אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה'
אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון,
חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל,
להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים,
ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז,
עזרא ו טו,
נחמיה א א)
ובמגילת אסתר (ג ז) ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם)
ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:
1. מה הקושיות השונות בפסוקים שעליהן עונה הרמב"ן?
2. למה אין שמות לחדשים בכל התורה – לדעתו?
3. מה היא ההשוואה בין מנין חדשי השנה לבין מנין ימי השבוע?
ועיין
רמב"ן
שמות כ'
ח'
ד"ה
זכור את
יום
השבת… ובמכילתא (כאן)
רבי יצחק אומר,
לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן,
יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים,
או שמות אחרים שיקראו להם,
וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום וזה פשוטו של מקרא,
4.
כיצד מפרש הרמב"ן את מאמר חז"ל "שמות החדשים העלו עימהם מבבל"?
5. לשם מה נעזר הרמב"ן בפסוקים ירמיהו ט"ז י"ד–ט"ו?
6. מה רוצה הרמב"ן להוכיח ע"י הפסוק ממגילת אסתר ג'
ז'?
ר'
ש.ר.
הירש:
"ראש
חדשים" אין פירושו החדש הראשון, שאם כן היה הפסוק השני "ראשון הוא לכם"
כופל הענין בלי שום טעם.
בכל מקום בתנ"ך שאנו מוצאים את המלים ראשי חדשים אין פירושו החדשים הראשונים אלא התחלות החדשים. לפיכך "חדש"
אין מובנו הראשוני "ימי החדש" אלא "התחדשות הלבנה". כמו "עולת חדש בחדשו";
מחר חדש (שמואל א' כ'),
חדשיכם ומועדיכם… (ישעיה א) (המונח "חדש"
ל"ימי החדש" אינו אלא מושג מושאל.) כשתראה הקבה"ו על אור הלבנה המתחדשת בדבור "החדש הזה לכם…",
הייתה הכונה כמאמר המסורת (ראש השנה כ'
ע"א)
(ועיין רש"י ד"ה הזה): "כזה ראה וקדש"
= "כמראה הזה תראו ותקדשו לכם את התחלת החדשים". מאחר שהצו אינו מתחיל ב"דברו אל כל עדת בני ישראל" אלא מכוון ומופנה רק אל משה ואהרן,
הרי מודגש בזה גם בכתב,
מה שנמסר לנו בתורה שבעל פה, שקביעת ראשי החדשים נמסרה לבית דין מומחה שהם כמשה ואהרן בדורם,
אשר אליהם נאמר:
"החדש הזה לכם…
עדות זו מסורה לכם". (רה"ש כ"ב ע"א,
כ"ה ע"ב).
… "החדש הזה לכם ראש חדשים"
פירושו אפוא – חדוש הלבנה הזה יהא לכם סמל להתחדשותכם, כלומר,
ההסתכלות בהתחדשות הלבנה תביאכם להתחדשות עצמכם… לפיכך לא נאמר "החדש הזה ראש חדשים" אלא "לכם ראש חדשים",
ללמדך שאין עניננו כאן קביעות החדשים האסטרונומיים אלא חשבון נפשותינו בחדשינו.
(כבר העיר ר'
עובדיה בפירושו להלכות קדוש החדש לרמב"ם שעל ראשי חדשים וימים טובים יאמר "חדשיכם ומועדיכם" בעוד שיום השביעי הקבוע ועומד לא נקרא מעולם שבתכם)…
קדוש החדש נקבע,
כדי שנשאף לעתים מזומנות להתחדשות רוחנית ומוסרית ע"י שיבה אל ה'. חז"ל הביעו רעיון זה בקצור נמרץ: "החדש הזה לכם"
– בדוגמא שלכם, רצונם לומר: התחדשות הלבנה היא לכם לדוגמא ולמופת, בלי חפץ מתחדש מזמן לזמן,
בלי שיבה מחדש אל ה',
בלי הקרנה חוזרת ומתחדשת תמיד מאורו וחומו,
היינו מתרחקים יותר ויותר ממנו,
היינו נהפכים – בלי משים – לבלתי מסוגלים לקבלת שפע האור הנאצל ממרום,
היינו הולכים קודרים יותר ויותר ולבותינו היו ל"כבדים"
ול"חזקים"
כלב פרעה, ששום אותות ומופתים לא יעוררום לתשובה… כך מבשר ה"חדש"
את הגאולה מן החטא ומן הרע. לפיכך נקבעה מצוות קדוש החדש בפתח בנינו הלאומי. אמת זו שבאה המצוה ללמדנו היא אבן הפנה של תודעתנו הישראלית המבדילה אותנו לחלוטין מן העכומיו"ת.
זו איננה מודה בחידוש, לא באדם ולא באלוהיו – אליליו. לפי אמנותה נגזר הכל ע"פ חוק הברזל של ההכרח.
כל יום הוא תוצאה הכרחית של יום אתמול וכל מחר תולדה הכרחית של היום. ככפירתם בבריאת "יש מאין" – כן כופרים הם במציאות "יש מאין" ע"י בחירה חפשית של האדם ובמציאות "יש מאין" בגורל האדם. החטא והרע בהכרח יולידו לעולמי עד חטאים ורעות.
1. לפי איזה משני פירושי רש"י פירש הירש את פסוקנו ומה המריצו לבחור בפירוש זה?
2. מה הרעיון המרומז לדעתו במלה "לכם"?
3. מהו טעם מצוות קדוש החדש לפי דעתו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
פרשת בא
פרק י"ב כ"א–כ"ח
א.
השוה שתי פרשיות פרקנו: א'-כ';
כ"א–כ"ח.
כיצד מתיחסות שתי הפרשיות זו לזו?
ב.
יב,
כ"א.
משכו וקחו לכם.
מכילתא:
"משכו
וקחו" –
"משכו"
מי שיש לו "וקחו"
מי שאין לו.
ר 'יוסי הגלילי אומר משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצוות.
רש"י
יב, כ"א
משכו
– מי שיש לו צאן ימשוך משלו:
וקחו
– מי שאין לו יקח מן השוק:
רמב"ן
יב, כ"א
ד"ה
ויקרא
משה לכל
זקני
ישראל
… ויתכן שאמר "משכו",
בעבור היות צאנם רחוק מאד מהם בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רועה צאן (בראשית מו לד)
ואמר וקחו לכם,
קחו אותם למשפחותיכם איש שה לבית אבות שה לבית ושחטו הפסח בין הערבים,
ככל המפורש למעלה במצוה…
1. מה הקשי?
2. מה הנימוק החיצוני והפנימי שהמריץ את ר'
יוסי הגלילי לדרש מה שדרש?
העזר בגליון ויקרא תש"ו שאלה א.
3.
כיצד יש לבאר "ואו"
של "וקחו"
לפי פירוש רש"י?
4.
היכן נמצאת וא"ו בהוראה זו שנית בפרקנו?
ג.
יב,
כ"ב.
והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות
כ"ג…
ועבר
ה'
וראה
את
הדם
י"ג…
והיה
הדם
לכם
לאות
עקדת
יצחק:
היה מפורסם כי הנוגע בכבש או עז כנוגע בבבת עינם של אלוהיהם של מצרים. ועתה יראו ויכירו המצרים, איך התהפך הדבר כמו רגע,
עד שעם בזוי ושטוי תחת עבודת עבדים ירימו יד בעדר אשר בחרו להם מצרים לאלוהים ולוקח איש שיו ובכרעי משתן יאסור אותו לעיניהם (כלים י"ט משנה ב')
שלשת ימים ואין לאל ידם להציל, יומו יבוא ושחט אותו לפניו בעוד השמש בצהרים וקול דמיו צועקים על כל דלת ועל כל מזוזה…
ונאכל גלוי לכל כדמותו וצלמו ראשו על כרעיו ועל קרבו; ובדרך ארעי ובזיון יכרו עליו לאכול את כל בשרו…
עד אור הבוקר והנותר שרוף ישרף, והכלבים עזי הנפש (= המצרים)
לא יוכלו לנבח;
וכדי בזיון וקצף בעיני ההמון המצרי: ואף כי חכמי חוזיהם המעמיקים בחכמתם, הרואים בכוכבים את צורת הטלה למזל למו,
החושבים אותו ראשון למלכות ושהוא ("מזל טלה") הנותן להם כח לעשות את החיל ההוא,
הנה הם המכירים ומרגישים את כל מפלתו,
בעשור לחדש הזה ראשית ממלכתו – עודנו בבחרותו ושליש זמנו -;
ואחר כך שחיטתו ואכילתו ביום הארבע עשר,
שהוא תכלית גבורתו ע"י המאור הגדול העומד אתו במחיצתו.
הכתב
והקבלה:
… באמת היו בישראל דברים מונעים הגאולה, כמו שאמרו רבותינו,
שהיו ע"א במצרים, והיה רצונו יתברך לטהרם, וצוה עליהם קרבן פסח, ובזה יורד, כי שבו מדרכם הרעה בשחיטת האלוה עצמו אשר היו עובדים אותו;
והנה אות האהבה השלמה הוא לבלי יכנס בלב האוב שום פחד ודאגה מאיזו סכנה למלא רצון הנאהב,
אבל ישים נפשו בכפו ויסתכן לבלי המנע מעשות רצונו,
לכן ציווה ה'
שיעשו ג' פעולות בזביחות האלוה של המצרים לעיניהם בפרסום גדול ולא ישיתו לב על הסכנה העצומה, שיחרה אף המצרים ויקומו עליהם להשמידם, כמאמר משה (ח'
כ"ב),
עם כל זה לא ימנעו מלמלא המצוה בשוקים וברחובות עד הביאם אותו לביתם בקולי קולות ולא ייראו מן המצרים,
יתר על כן – ישחטו הפסח בכנופיה ובעסק גדול משפחות משפחות בפרסום, ולא יפחדו משונאיהם,
ולא די בזה,
ועוד אח"כ בעת אכלם יפרסמוהו לדאבון נפש המצרים,
בתתם מדמו על משקופי הבתים והמזוזות לעיני כל עובר וידעו המצרים,
כי עתה יאכלו את יראתם,
הלא ירצו לבוא עליהם בחרבות וברמחים ולנקום בתוך בני ישראל, הנח בכ"ז יעשו רצון קונם ולא יהיה מורך בלבבם, ובזה אות נפלא על שלימות התשובה והדבקם בו יתברך,
והיותם כופרים בע"ז,
וזהו "והיה הדם לכם לאות" – לכם,
על טוב כונתכם ויושר אמתת לבבכם על אלוקיכם…
ר'
ש.ר.
הירש:
היסודות שהבורא כונן עליהם את עמו הם לא האישים הפרטיים… כי אם בתי ישראל – המשפחות -,
בם בחר לנחלה לו. רק בתוך "הבית"
פנימה יגיע היחיד לשלמות ולכן על דם הקרבן להנתן על המשקוף והמזוזה ובקרבם יאכל קרבן הפסח. המשקוף והמזוזות הם המסמלים את הבתים. מושג "הבית"
כולל שני יסודות:
ההסתברות הסוציאלית כלפי החברה האנושית מעבר מזה;
וההסתגרות הגופנית כלפי כחות הטבע ממעבר מזה.
הראשונה:
החומות;
השניה:
הגג.
את המחיצה המפרידה הסוציאלית מסמלות המזוזות, את המחסה הטבעי – המשקוף (מה שמשקיף מגבוה);
העבד המשתחרר משעבוד מצרים, בן המשפחה זוכה למזוזות ולמשקוף:
חסות והגנה ע"י הבורא יתברך נגד התקפות כחות האדם והטבע אחרי שהתמסר בכל מהותו לעבודת הבורא. סמל כזה אפשר למצוא בדם על המזוזות והמשקוף, שקר החומות לתשועה נגד האויב,
והגג לא ימלט את האדם מפגעי כחות הטבע – הבורא יתברך הוא השומר בתוך החומות ותחת הגג את המתמסרים לעבודתו…
1. מה התמיהה במצוה זו שאותו רצו לתרץ?
2. מה ההבדל העקרוני בין שלשת הנ"ל בטעם מצוות נתינת דם על המשקוף ועל המזוזות?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה (תשי"ב)
פרשת בא (תשי"ב)
פרק י"ב פסוק מ'
א.
יב,
מ
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה
מגילה
ט' ע"ב:
מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסם בשבעים ושנים בתים ולא גלה להם על מה כינסם.
ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר להם: "כתבו לי תורת משה רבכם".
נתן הקבה"ו בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולם לדעת אחת, וכתבו לו: "אלוהים ברא בראשית"…
(והולך ומונה כל המקומות ששנו לתלמי המלך ומביא ביניהם)
"ומושב בני ישראל במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה".
(ועיין גליון בראשית תש"ג שאלה א,
ועיין גליון ואתחנן תש"י)
הסבר למה שינו השבעים את פסוקנו, מה תקנו בשינוי זה?
ב.
יב,
מ
רש"י
יב, מ'
אשר
ישבו
במצרים
– אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם:
שלשים
שנה וארבע
מאות שנה
– בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק.
וא"א לומר באמ"צ לבדה שהרי קהת מן הבאים עם יעקב הי'
צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה לא תמצאם כל כך וע"כ הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם הרי שלא תמצא ד' מאות לביאת מצרים והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות אפי'
בחברון כענין שנאמר (בראשית לה) אשר גר שם אברהם ויצחק ואומר (שמות ו) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהי'
לו זרע. וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן ר"י שנה וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך:
ראב"ע
בראשית
ט"ו
י"ג
ארבע
מאות שנה
– עד סוף זה הקץ מהיום:
רמב"ן
בראשית
ט"ו
י"ג
כי
גר יהיה
זרעך –
זה מקרא מסורס,
ושיעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם, ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי:
והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב,
וכן בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (להלן לט יז),
וכן וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (שם מא נז),
וכן כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי (שמות יב טו),
וכן ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחות לחפור פירות ולעטלפים (ישעיה ב כ),
וכן לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי (תהלים סו טז),
וכן לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל (הושע ח ב),
וכן והיו לי אמר ה'
צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם (מלאכי ג יז),
ורבים כן:
וענין הכתוב, אף על פי שאני אומר לך לזרעך נתתי את הארץ הזאת,
ידוע תדע כי טרם תתי אותה להם יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה וגם יעבדום וענו אותם ורבי אברהם אמר, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד קץ ארבע מאות שנה מן היום הזה ואם כן הודיעו קץ הגאולה ולא הודיעו כמה ימי הגלות גם נכון הוא:
רמב"ם
מתוך
אגרת
תימן:
אבל מה שזכרת מדבר הקצים…
תחילה מה שיש עליך לדעת,
שהקץ על דרך האמת לא יתכן לשום אדם לדעתו לעולם, כו שבאר דניאל ואמר (דניאל י"ב)
"כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ"…
וכבר באר הקבה"ו על ידי נביאיו, שקצת בני אדם יחשבו קצים למשיח ויעברו הקצים ולא יתקיימו ואומר:
אל יעציבו אתכם,
אם לא יעלה חשבונה, אבל כל מה שיוסיף להתאחר,
הוסיפו בו תקווה!
שכן אמר חבקוק (ב'
ג')
"אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבוא ולא יאחר".
ודע שהקץ שבאר אותו הקבה"ו בבאור בענין גלות מצרים,
שאמר (בראשית ט"ו י"ג)
"ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" לא נודעה אמתתו,
ונפל בו ספק:
מהם מי שסבר,
שארבע מאות שנה עלה משעה שירד יעקב אבינו למצרים.
ואחרים חשבו אותה משעה שנאמרה נבואה זו לאברהם אבינו והוא מעמד בין הבתרים.
וכשמלאו ארבע מאות שנים למעמד בין הבתרים יצאו ממצרים קצת בני ישראל קודם שעמד משה רבנו שלשים שנה, ועלה בדעתם, שכבר תם הקץ – והרגום המצרים, והכבידו על ישראל השעבוד. כן הודענו חכמים.
ועל האנשים ההם אשר טעו בחשבון ודמו,
שכבר באה הגאולה ויצאו, אמר דוד: (תהילים ע"ח)
" בני אפרים נושקי דומי קשת הפכו ביום קרב".
והקץ האמתי היה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, שהוא זרע אברהם,
ואמר יתברך (בראשית ט"ו)
"כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".
ובזמן הגלות ישלטו בהם וישעבדו בהם וייגעום.
כך הוא פירוש הפסוק, והיו ארבע מאות שנה לגרות ולא לשעבוד.
ולא התבאר זה עד שעמד הנביא הגדול ונמצא, שמיום שנולד יצחק עד שיצאו ממצרים ארבע מאות שנה בשנה.
ואתה דן מקץ זה קל וחומר: ומה הקץ הזה שנודע זמנו והתבאר – לא ידעוהו,
כל שכן הקץ הזה הארוך,
שפחדו הנביאים וחרדו מרב אריכותו,
עד שאמר דוד על דרך התימה: (תהילים פ"ה)
"הלעולם תאנף בנו,
תמשוך אפך לדור ודור?!"
רמב"ן
מ"ב
ד"ה
ליל
שמורים… ועוד אני אומר,
כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר,
כי הגזרה הייתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא (ברית בין הבתרים)
והשלושים שנה הם תוספת עליהם בעבור הדור ההוא. כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות ועינוי שנה או שנתים והוא יוסיף על חטאתו פשע, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה וכהנה,
שאין ענשו הראשון הבטחה לו,
שלא יענש בעון שיעשה עוד.
והנה היה על אברהם אבינו גזרה, שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה ושלא ישובו הנה עד דור רביעי…
ואין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה…
ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעם וחטאים מאד ובטלו גם המילה דכתיב (יחזקאל כ' ח'):
"וימרו בי ולא אבו לשמע אלי, איש שקוצי עיניו לא השליכו,
ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים";
וכתיב (יהושע כ"ד):
"והסירו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בארץ מצרים ובעבר הנהר – ועבדו את ד'!" ועל כן ארך (= הוארך)
גלותם שלשים שנה…
ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש, כי נתארך גלותם על הקץ שלושים שנה,
והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים,
כי כל הארבעים ההם היה להם ענוי כמו שאמר "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה'
אלוהיך ארבעים שנה במדבר למען ענותך" (דברים ח') והיה להם גלות שלימה "בארץ לא להם"
– רק לנחש שרף ועקרב; ולא נתקיים להם "ודור רביעי ישובו הנה", כי בארבעים שנה נתחלף כל הדור ההוא בודאי – אבל החטאים גרמו הכל.
ואפשר שיהיה זה סבת בני אפרים שיצאו שלושים שנה קודם לביאת משה רבנו וכמו שהזכירו רבותינו, כי הם מנו ולא טעו "ועונותיו ילכדונו את הרשע" (משלי ה' כ"ב).
והקבה"ו ימחול לנו על כל חטא ושגיאה.
1. מה השאלה שאותה משתדלים כל הנ"ל לתרץ?
2.**
מה בין הראב"ע לרמב"ן (בבראשית ט"ו)
בישוב הקושי הנ"ל?
3. במה שונה הרמב"ן בדבריו במקומנו מכל המפרשים שהבאנו (וגם מדברי הרמב"ם באגרת תימן)?
4.
הסבר את המקומות הבאים מתוך דברי הרמב"ן:
"יוסיפו עוד שבע על חטאתיו"
"ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש"
"שאין ענשו הראשון הבטחה לו,
שלא יענש…"
"ואין שום הבטחה,
שלא יגרום החטא לבטלה"
5. הבא הוכחה מספר בראשית לרעיון המובא בדברי הרמב"ן המובאים ב(ג)
ו(ד)?
6. מי מנביאינו מדגיש ומפרט את הרעיון המובא בדברי הרמב"ן האחרונים (ד')?
7. מהו עניין "בני אפרים" המוזכר בדברי הרמב"ם והרמב"ן כאן.
(עיין לזה תהילים
ע"ח
ט' ורש"י
שם!
בני
אפרים –
שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדי' בארץ.
רומי – משליכין וזורקין, כמו רמה בים (שמות טו):
עיין לזה דברי
הימים
א' ז'
כ'-כ"א
ורד"ק
שם!)
כ.
ובני
אפרים –
שותלח כמו שנזכר בתורה, וברד הוא בכר והוא הנזכר בתורה, ותחת הוא תחן הנזכר בתורה,
ומכאן ואילך הם בני בכר ואולי כל הנזכרים מלבד שותלח הם בני בנים:
כא.
והרגום
אנשי גת
הנולדים
– י"מ כי לפיכך אמר הנולדים בארץ, לפי שהם היו יודעים מוצא הארץ ומבואה והם בני אפרים נכנסו בארץ לקחת מקניהם ולא ידעו הדרכים והם בני גת ארבו להם והרגום,
וי"מ כי אמר הנולדי' בארץ לפי שהיתה גת אחר כן לישראל אמר כי בני גת הנולדים בארץ והם הפלשתים הם הרגום,
ולפי דעתי כי הנולדים בארץ שב לבני אפרים, ולפי שזכר בבני אפרים הנולדים במצרים והם בניו ובני בניו כמו שאמר וירא יוסף לאפרים בני שלשים,
אמר כי בני אפרים הנולדים בארץ שהוליד הוא בארץ ירדו לארץ גת לקחת מקניהם והרגום אנשי גת וזה היה במדבר כי בארץ ישראל לא יוכל להיות לפי שאמר ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים,
ואפרים לא נכנס בארץ כי לא נכנסו לארץ מיוצאי מצרים מבן עשרים שנה ומעלה כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, לפיכך אני אומר כי המעשה הזה היה במדבר או בארץ הגלעד,
והיה עדיין אפרים חי כי זה יכול להיות כי מכיר בן מנשה היה מכובשי ארץ גלעד, והנה בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף,
ומה שמוכיח הפירוש הזה כי תמצא מספר בני אפרים בצאתם ממצרים כשנמנו במדבר סיני בשנה השנית מ'
אלף ות"ק וכשנמנו בכניסתם לארץ בערבות מואב בשנת הארבעים לא היו כי אם ל"ב אלף ות"ק ואלו ח'
אלפים שחסרו במדבר הם שהרגו בני גת,
ורז"ל דרשו כי זה היה קודם יציאת מצרים שמנו את הקץ וטעו ויצאו בלא עתם וקרה להם זה:
8. מה ההבדל בין הרמב"ם (באגרת תימן) ובין הרמב"ן כאן בתפישתם את עניין בני אפרים.
ולשם מה מזכיר כל אחד מהם (הרמב"ם והרמב"ן)
את בני אפרים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלוש עשרה (תשי"ד)
פרשת בא
פרק י"ב כ"א–כ"ח
עיין לפרשה זו ובייחוד למצוות הדם על המשקוף והמזוזות גליון בא תש"ז.
א.
שאלה כללית
השוה שתי הפרשיות שבפרק י"ב:
1. א'-כ';
2. כ"א–כ"ח זו לזו,
והסבר מה היחס שהן מתייחסות זו לזו.
ב.
יב,
כ"א.
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו.
מכילתא
ע"ו:
מגיד:
משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע…
ואומר (ישעיה כ"ו)
"הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע"
1.
הסבר את הרעיון הכלול במאמר זה!
2.*
כיצד יתישב מאמר חז"ל זה עם הנאמר בבראשית י"ח כ"ג–ל"ג?
הערה
למורה, למדריך,
לנותן
השעור:
להסברת מאמר חז"ל זה קרא אהרן ברט:
דורנו מול שאלות הנצח פרק י"ג עמ' 85-87.
ג.
יב,
כ"ד.
ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם.
רמב"ן
יב, כ"ד
ושמרתם
את הדבר
הזה –
הוא דבר הפסח עצמו שאמר למעלה (בפסוק כא) ושחטו הפסח, ואם הוא רחוק,
לא מתן הדמים הסמוך לו,
כי בפסח מצרים בלבד נצטוו בכך, כמו שאמר (בפסוק כג) ועבר ה' וראה את הדם וגו', וכן ושמרתם את העבודה הזאת (פסוק כה), זבח פסח, וכמוהו (דברים טו יז)
ואף לאמתך תעשה כן:
1. מה קשה לו?
2. מה פירוש דבריו "ואם הוא רחוק"?
3. מה הדמיון בין פסוקנו לבין דברים ט"ו ט"ז?
ד.
יב,
כ"ו–כ"ז.
והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם: זבח פסח הוא לה'…
ר'
ש.ר.
הירש
(תרגום
מגרמנית):
התורה האלוקית יודעת,
שאין תקווה מהטפה ישירה לתיקון דור שכחי אלוהים השקועים בחומריות ושרק נתינת דוגמא של קיום המצוות בכוונה והתלהבות עלולה להשפיע על הזולת. בלי שים לב למלעיגים של בני הדור שע"י קיפאונם בחומריותם אבד להם טעמה ומשמעותה של עבודת הקדש והלכתה,
תכריזו על הדבר והשומע ישמע.
1. מה הרמז בפסוקנו לדברי הירש אלה?
2.* מה המריץ את הירש לפרק פ' כ"ז כך (בהכרזה ולא כהטפה לזולת) מלבד הדיוק הלשוני?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
הסבר, |
1. כ"ח |
|
מקשין ענה לקושייתם. |
2.* כ"ה |
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי יכלתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השש עשרה (תשי"ז)
פרשת בא
פרק י"ב כ"א–כ"ח
א.
שאלה כללית
1.
השוה שתי הפרשיות שבפרקנו: 1. א'-כ';
2. כ"א–כ"ח זו לזו והסבר מה היחס שביניהן.
ויקרא
משה
לכל
זקני
ישראל
ויאמר
אליהם:
משכו
וקחו
לכם
צאן
מכילתא
ע"ז:
"משכו"
– מי שיש לו.
"וקחו"
– מי שאין לו.
ר'
יוסי הגלילי אומר:
משו ידיכם מעבודה זרה והדבקו במצוה.
רש"י
ד"ה
משכו: מי שאין לו צאן יקח משלו
ד"ה וקחו: מי שאין לו יקח מן השוק.
2. מה הקושי בפסוקנו שאותו רצו ליישב?
3.
כיצד מתפרשת הוי"ו של "וקחו"
לפי ר' יוסי הגלילי וכיצד ע"פ רש"י?
4.**
למה לא הביא רש"י את דברי ר' יוסי הגלילי כאן,
אבל הביאם לפסוק ו' ד"ה והיה לכם למשמרת (עיין שם!)
ב.
יב,
כ"ב
…
והגעתם
אל
המשקוף
ואל
שתי
המזוזות
כ"ג...
ועבר
ה'
וראה
את
הדם
כ"ד…
והיה
הדם
לכם
לאות
רמב"ם
מורה
נבוכים
ג' מ"ו
… שהמצרים היו עובדים מזל טלה,
מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן, אמר (ט'
כ"ב)
"הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו". ומפני זאת הכונה בעצמה צונו לשחוט כבש בפסח ולזהות דמו במצרים על השערים מבחוץ, לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם,
ולהביא להאמין שהמעשה אשר יחשבו בו שהוא שבה ממיתה,
הוא המציל מן המות. ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף,
גמול פרסום העבודה,
בעשות כל מה שמרחיקין אותו עובדי ע"ז.
עקדת
יצחק:
היה מפורסם כי הנוגע בכבש או עז כנוגע בבבת עינם של אלוהיהם של מצרים. ועתה יראו ויכירו המצרים, איך התהפך הדבר כמו רגע,
עד שעם בזוי ושטוי תחת עבודת עבדים ירימו יד בעדר אשר בחרו להם מצרים לאלוהים ולוקח איש שיו ובכרעי משתן יאסור אותו לעיניהם (כלים י"ט משנה ב')
שלשת ימים ואין לאל ידם להציל, יומו יבוא ושחט אותו לפניו בעוד השמש בצהרים וקול דמיו צועקים על כל דלת ועל כל מזוזה…
ונאכל גלוי לכל כדמותו וצלמו ראשו על כרעיו ועל קרבו; ובדרך ארעי ובזיון יכרו עליו לאכול את כל בשרו…
עד אור הבוקר והנותר שרוף ישרף, והכלבים עזי הנפש (= המצרים)
לא יוכלו לנבח;
וכדי בזיון וקצף בעיני ההמון המצרי: ואף כי חכמי חוזיהם המעמיקים בחכמתם, הרואים בכוכבים את צורת הטלה למזל למו,
החושבים אותו ראשון למלכות ושהוא ("מזל טלה") הנותן להם כח לעשות את החיל ההוא,
הנה הם המכירים ומרגישים את כל מפלתו,
בעשור לחדש הזה ראשית ממלכתו – עודנו בבחרותו ושליש זמנו -;
ואחר כך שחיטתו ואכילתו ביום הארבע עשר,
שהוא תכלית גבורתו ע"י המאור הגדול העומד אתו במחיצתו.
ר'
יעקב
מקלנבורג:
הכתב
והקבלה:
… באמת היו בישראל דברים מונעים הגאולה, כמו שאמרו רבותינו,
שהיו ע"א במצרים, והיה רצונו יתברך לטהרם, וצוה עליהם קרבן פסח, ובזה יורד, כי שבו מדרכם הרעה בשחיטת האלוה עצמו אשר היו עובדים אותו;
והנה אות האהבה השלמה הוא לבלי יכנס בלב האוב שום פחד ודאגה מאיזו סכנה למלא רצון הנאהב,
אבל ישים נפשו בכפו ויסתכן לבלי המנע מעשות רצונו,
לכן ציווה ה'
שיעשו ג' פעולות בזביחות האלוה של המצרים לעיניהם בפרסום גדול ולא ישיתו לב על הסכנה העצומה, שיחרה אף המצרים ויקומו עליהם להשמידם, כמאמר משה (ח'
כ"ב),
עם כל זה לא ימנעו מלמלא המצוה בשוקים וברחובות עד הביאם אותו לביתם בקולי קולות ולא ייראו מן המצרים,
יתר על כן – ישחטו הפסח בכנופיה ובעסק גדול משפחות משפחות בפרסום, ולא יפחדו משונאיהם,
ולא די בזה,
ועוד אח"כ בעת אכלם יפרסמוהו לדאבון נפש המצרים,
בתתם מדמו על משקופי הבתים והמזוזות לעיני כל עובר וידעו המצרים,
כי עתה יאכלו את יראתם,
הלא ירצו לבוא עליהם בחרבות וברמחים ולנקום בתוך בני ישראל, הנח בכ"ז יעשו רצון קונם ולא יהיה מורך בלבבם, ובזה אות נפלא על שלימות התשובה והדבקם בו יתברך,
והיותם כופרים בע"ז,
וזהו "והיה הדם לכם לאות" – לכם,
על טוב כונתכם ויושר אמתת לבבכם על אלוקיכם…
1.
מפני איזו אי–הבנה בפסוקים י"ג וכ"ג רצו להמנע אותו?
2. מה ההבדל בין שלשת הנ"ל בטעם מצוות נתינת הדם על המשקוף והמזוזות?
3.
כיצד יפרש הרמב"ם את הפ'
י"ט כ"ב?
4. פרש את דבריו המסומנים בקו.
5. מה הם פרטי הדינים שנאמרו בפרק י"ב אשר יתברר טעמם לפי דעות החכמים הנ"ל?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השבע עשרה (תשי"ח)
בא
פרק יב –
יג
א.
יג,
יד:
והיה כי ישאלך בנך מחר…
מכילתא
פרשת בא
פרשה יח:
… "מה העדות החקים והמשפטים": נמצאת אומר: ארבעה בנים הם,
אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול,
חכם
מה הוא
אומר: "מה העדות החקים והמשפטים אשר ציווה ה'
אלקינו (אותנו)
אתכם"?
(דברים ו, כ),
אף אתה פתח לו בהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
רשע
מה הוא
אומר: "מה העבודה הזאת לכם? (שמות יב, כו),
לכם ולא לו.
ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו:
"בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"
(שמות יג, ח),
לי ולא לך,
אילו היית שם,
לא היית נגאל.
תם
מה הוא
אומר: "מה זאת?" (שמות יג, יד),
ואמרת אליו: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים".
ושאינו
יודע
לשאול את פתח לו שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר:
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"
(שמות יג, ח).
1. שים לב, שלושה מארבעת הפסוקים הם מפרשתנו ואחד מפרשת ואתחנן (וכן סדרם בכל הנוסחאות). התוכל למצוא סיבה לכך, למה לא סידרום רבותינו לפי סדר המקראות?
ולמה תפשו סדר זה שבו האחרון בתורה – ראשון בדבריהם?
2.
מקשים:
והלא החכם והרשע בסגנון אחד שואלים:
דברים ו, כ:
"מה העדות אשר ציווה ה'
אלוקינו אתכם"
שמות יב, כו:
"מה העבודה הזאת לכם"
ולמה לא אמרינן על החכם שהוציא עצמו מן הכלל?
** 3.
לתשובה הניתנת לרשע (יג,
ח):
"בעבור זה עשה ה' לי…"
נשאלת השאלה: הלא בתורה ניתנת לשאלתו (שמות יב, כו):
"מה העבודה הזאת לכם?" תשובה אחרת: (יב,
כז):
"ואמרתם זבח פסח הוא לה',
אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בנינו הציל".
מדוע לא ניתנת תשובה זו בברייתא ובאגדה אלא, ניתנת לרשע תשובתו של שאינו יודע לשאול (יג,
ח):"בעבור
זה
עשה
ה'
לי
בצאתי
ממצרים"
נסה לענות לשאלה זו?
4.
מניין שתשובת יג,
ח:
"בעבור
זה
עשה
ה'
לי…
ניתנת לבן שאינו יודע לשאול,
היכן הרמז לכך בפסוק?
5.
השווה
דברי
המכילתא
כאן לדברי
תנחומא
הבאים:
מדרש
תנחומא
שמות פרק
כה:
כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוהים חיים וגו' (דברים ה, כב ) אתה שמעת קולו וחיית אבל האומות שומעין ומתים. בא וראה היאך היה הקול יוצא אצל ישראל, כל אחד ואחד לפי כוחו:
הזקנים היו שומעין את הקול לפי כוחן,
והבחורים לפי כוחן,
והנערים לפי כוחן,
והקטנים לפי כוחן,
והיונקים לפי כוחן,
והנשים לפי כוחן,
ואף משה לפי כוחו שנאמר (שמות יט, ) "משה ידבר והאלקים יעננו בקול"
– בקול שהיה יכול משה לסבול.
וכן הוא אומר:
"קול ה' בכח "בכוחו"
– לא נאמר, אלא "בכח",
שכל אחד ואחד מהן יכול לסבול.!" (תהילים כט, ד)
מהו הרעיון המשותף לדברי המכילתא שלנו ולדברי מדרש תנחומא זה?
ב.
יג,
ח:
…
בעבור זה עשה יהוה לי בצאתי ממצרים:
רמב"ן
יג, ח:
בעבור
זה עשה
ה' לי
בעבור
זה שעשה
ה' לי
בצאתי
ממצרים: וכן "והודעת להם את הדרך ילכו בה" (להלן יח, כ),
ורבים כן. יאמר,
כי בעבור זה שעשה ה'
לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת, כענין שאמר למטה (בפסוק טו) "על כן אני זובח לה'
כל פטר רחם".
ואמר "זה",
כלומר תגיד לו זה שאתה רואה בעיניך שעשה ה'
לך בצאתך ממצרים.
** 1.
מה קשה לו?
** 2.
שתי חולשות לפירושו של הרמב"ן כאן, אלו הם?
** 3.
לשם מה נעזר הרמב"ן בפסוק שמות יח, כ.
מה מועילו?
ג.
רש"י י, ח:
בעבור
זה: בעבור שאקיים מצותיו כגון פסח מצה ומרור הללו.
אבן
עזרא יג,
ח:
בעבור
זה: אמר ר' מורינוס,
פירוש "בעבור זה" היה ראוי להיותו הפוך: זה – בעבור שעשה ה'
לי.
והביא רבים כמוהו לדעתו. ולפי דעתי אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלוהים חיים? וטעם הפסוק הפך מחשבתו. כי אין אנו אוכלים מצוות בעבור זה רק פירוש "בעבור זה" – בעבור זאת העבודה,
שהיא אכילת המצה ולא יאכל חמץ, שהוא תחילת המצוות שציווה לנו ה', עשה לנו ה'
אותות עד שהוציאנו ממצרים.
והטעם:
לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו (אלא כדי לעובדו בלבד) ככתוב:
"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות ג, יב);
וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים.
1. למי מוסבת מילת "זה"
לדעת שלושה הפרשנים הנ"ל (רש"י,
ר'
מורינוס,
ראב"ע )?
2. האם מסכים ר'
מורינוס או ראב"ע עם פירושו של רש"י?
* 3.
לשם מה הוסיף רש"י בפירושו מילת "כגון"
ולא אמר בעבור שאקיים מצוות פסח מצה ומרור?
** 4.
לשם מה הוסיף ראב"ע את המילים "שהיא תחילת המצוות שציווה לנו ה'?
5. מהו ההבדל העקרוני שבין ראב"ע ור' מורינוס בתפישתם את תפקיד המצוות
בכלל?
* 6.
מי משניהם יכול להסתמך על הפסוק מירמיהו לג, כה:
"כה אמר ה'
אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי"?
ד.
פסחים פרק י משנה ה:
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר:
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר:
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
1.
מניין הרמז לכך בפסוק?
* 2.
היכן מצינו רעיון זה בתורה שנית?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ח]
בא
פרק יב –
יג
הברייתא על ארבעה בנים ידועה יפה, אך ימצאו וודאי רבים מן הלומדים, בפרט בין ילדים ונוער, אשר אע"פ שידעוה בע"פ,
לא הבינוה כלל וכלל, אולי מפני ש"אמרוה"
ולא ניתחוה מעודם.
יתברר ללומדים עצמם שאותם ארבעה בנים שכנגדם דברה תורה אינם מוזכרים בתארם ובאפיונם (חכם,
רשע וכו') בתורה כלל, ורק מתוך שלוש הפניות השונות של הבן השואל באותם שלושה הפסוקים שבהם מצווים אנו בתורה על הדרכת בנים בעניין עבודת הפסח,
– רק מתוך האופי השונה של שאלות הבנים ומתוך חוסר כל פניה בפסוק הרביעי עמדנו על אופיים השונה ועל דרגת כושרם השונה של הבנים השואלים.
אם ניתן השיעור בכיתה (ב–ו עד ח)
של בי"ס יסודי או באחת הכיתות העל יסודיות או בחברת נוער (בנוער העולה) רצוי שיועתקו על ארבעת המקומות שעליהם מיוסדת הברייתא למחברת (השאלות וגם התשובות),
כדי שתהיינה לעיני הלומד יחדיו ואז יובלט ההבדל בין השואלים, וההבדל שבין ניסוחי התשובות הניתנות.
ייכתב על הלוח הכלל הדידקטי הנאמר במשנה:
פסחים פרק י משנה ד:
וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁלּ בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ.
אך בזה רק הגענו להבנה פורמלית בלבד של הברייתא ונפנה מקום לעצם לימודה ולראיית הקשיים הרבים שבה,
שבאחדים מהם עוסק גיליוננו (שאלות א 1-4
).
שאלת החכם שהיא היחידה שאינה מפרשתנו לא נראה בה כלל הקשר לעבודת הפסח,
וצריך לעמוד על כך ולהסביר שרק המשך הפסוקים (דברים ו, כ)
נלמד ששאלתו מוסבת על עדות חוקים ומשפטים של התורה בכללה ושל פסח בפרט.
ושוב תתעורר השאלה למה אין הברייתא שמה בפי העונה את תשובת הפסוק שם.
לשאלה א2 נאמרו הרבה תשובות והינן מפוזרות על פני פירושי הגדה לפסח. למבוגרים אולי טוב לספר שבגרסאות של המדרש הזה במקורות עתיקים נאמר בשאלת החכם "אותנו"
שלא כפי הכתוב בתורה ואז בולט ההבדל בין שאלת החכם לבין שאלת הרשע.
אך בהגדות לפסח הגרסא היא כפי הכתוב בתורה, וזהו המצריך פירושים.
תיאמר כאן רק תשובת "חוקת
הפסח" לר'
משה
ב"ר
חיים
פיזאנטי
שנת שכ"ט,
גאליפול
(מובאת
ב"הגדה
שלמה" לרב
מ. כשר
עמ' כג)
שבפסוק המיוחס לחכם נאמר: "וכי ישאלו" ובפסוק המיוחס לרשע נאמר "כי יאמרו אליכם בניכם" ובזה כל ההבדל שזה רוצה לדעת, וזה אינו רוצה לשאול, אינו רוצה כלל בהבנת ספקותיו,
אלא בא רק להכחיש ולכפור.
אך אפשר למצוא בשני הפסוקים עוד הבדלים נוספים.
שאלות 4, 5 קלות הן והלומדים יוכלו לעמוד על פתרונן מעצמם.
ללומד המבוגר והמבין מכוונת בעיקר שאלה ג.
בייחוד ג 5
–6 אשר משתרעות הן על פני הרבה עניינים ירחק מפירושי פסוק בודד.
יש לעמוד בפרטות על עומק התפישה של תורה ומצוות לא כאמצעי,
אלא כתכלית שכלולה בדברי ראב"ע בפולמוסו עם ר' מורינוס (ר'
יונה אבן ג'נאח,
המדקדק הראשון). את צדקת דבריו מבחינה לשונית הוכיח ר'
וולף היידנהיים בפירושו "הבנת המקרא"(הוצאת בני תורה,
ישראל,
דף ה) והובאו דבריו בשלמות בגיליון בא תש"ג שאלה א2.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה התשע עשרה (תש"ך)
פרשת בא
פרק י"ב כ"א–ל"ט
א.
יב,
כ"א.
ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם.
רמב"ן:
הפרשה הזו מקצרה,
באשר ציווה אותו ה' בפרשה של מעלה,
כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב (כ"ח)
"כאשר ציווה ה'
את משה כן עשו", אבל הזכיר את הפרשה בכלל,
כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם,
ואז אמרו אל כל עדת ישראל: "משכו"
הצאן מן העדר אל בתיכם להיות לכם למשמרת מבעשור לחודש.
ויתכן שאמר "משכו"
בעבור היות צאנם רחוק מאד מהם בארץ גשן, "כי תועבת מצרים כל רועה צאן" (בראשית מ"ו ל"ד),
ואמר "וקחו לכם" – קחו אותם למשפחותיהם,
איש שה לבית אבות שה לבית (שמות י"ב ג') ושחטו הפסח בין הערבים, ככל המפורש למעלה במצוה.
1.* מה הם הקשיים השונים שרצה ליישב?
2. מה רצה להוכיח בעזרת פסוק כ"ח מתוך פרקנו?
אברבנאל:
והנראה בישוב כל זה הוא,
שהשם יתברך ציווה כראש חודש ניסן למשה ולאהרן על חג הפסח שיעשו במצרים ולדורות, ואין ספק שמשה רבנו הגיד את המצוה לכל ישראל כמו שצוהו ה' ולא השמיט ממנה דבר, ואין להפלא מאשר לא ספר הכתוב שהגיד משה את המצוה לכל ישראל, כי הנה בכל המצוות נאמר "וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל"
ולא יספר הכתוב,
שמשה הגידה להם,
כי בידוע שלא יעבור משה על דבר ה'…
ואמנם הפרשה הזאת "משכו וקחו לכם"
לא באה להגיד שדבר משה המצוה את צוהו ה',
כי כבר שמעו אותה כל העדה מפיו,
אבל ראה משה לצוות מעצמו לזקנים שהם יזדרזו במצוות הזאת מקרבן הפסח והם יתחילו ראשונה בלקיחתו ושחיטתו ונתינת הדם על המשקוף והמזוזות, הם שהיו הדברים היותר מסוכנים,
ולכך חשש משה,
אולי יהיה בעיני העם קשה לעשות הדברים האלה, כי בראות המצרים שהיהודים ישלחו ידיהם במקנה הנכבד שעבדו לו (=
המצרים)
ועם בזוי ושטוי בזה ירימו יד בעדר אשר בחרו מצרים להם לאלוהות והישראלי יאסור השה לכרעי מיטתו לעיניהם ואין לאל ידם להוציאו משם וביום הי"ד בניסן ישחטוהו בעוד השמש בצהרים וישימו את דמו על הדלת והמזוזה – תהיה בזה סכנה גדולה,
הנה חשש אדוננו משה אולי המון בני ישראל יפחדו לעשות המצוה,
לכן כדי לתת להם אומץ לב, ציווה לזקנים "משכו וקחו לכם"
– אתם ראשי בני ישראל היו ראשונים בעשיית המצוה הזאת,
אתם בעצמכם לא ע"י שליח, וקחו לכם שה לבית בפרסום לכל משפחותיכם,
וכן אתם ראשונה שחטו הפסח וטבלתם האזוב בדם וכו'…
אותם הדברים שהיה בהם סכנה מפני המצרים,…
והיה זה כולו כדי שהמון ישראל יראו הזקנים עושים כן – וכן יעשו גם הם,
כי העם תמיד נמשך במעשיו בדרך הגדולים…
והנה העם כולו שהיו שמה כשצוה זה לזקנים השתחוו לפניו לאמור:
אין צורך שיעשו זה הזקנים לאמץ לבבנו,
כי אנחנו "נעבור חלוצים" וכולנו נקיים המצוה הזאת; והוא אמרו: "ויקד העם וישתחוו וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציווה ה' את משה ואהרן כן עשו"
(כ"ז–כ"ח)
ר"ל כן עשו מעצמם ולא הוצרכו ללמוד הזקנים.
1. מה קשה לו,
האם יש אותם הקשיים שמישב הרמב"ן או נוטפים עליהם, או אחרים לגמרי?
2.
היכן מצא רמז בפסוקי שמות,
שסכנה בעבודות ה'
כזו?
3. מה רמז מצא בפסוקים שמשה ציווה מעצמו לזקנים ולא ע"פ צווי ה'?
ב.
יב,
כ"ו–כ"ז.
והיה כי יאמרו אלכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם: זבח פסח הוא לה'…
ר'
ש.ר.
הירש
(תרגום
מגרמנית):
התורה האלוקית יודעת שאין תקווה מהטפה ישירה לתיקון דור שכחי אלוהים השקועים בחמריות ושרק נתינת דוגמא של קיום המצוות בכונה והתלהבות עלולה להשפיע על הזולת.
בלי שים לב למלעיגים של בני הדור שע"י קפאונם בחמריותם אבד להם טעמה ומשמעותה של עבודת הקדש והלכתה,
תכריזו על הדבר והשומע ישמע.
1. מה הרמז בפסוקנו לדברי הירש אלה (ביחוד לדבריו המסומנים בקו)?
2.* מה המריץ את הירש לפרק פ' כ"ז כך (בהכרזה ולא כהטפה לזולת) מלבד הדיוק הלשוני?
ג.
השוה דברי פרעה הבאים:
ה'
ב'.
לא
ידעתי
את
ה'
וגם
את
ישראל
לא
אשלח
ה'
ד'.
למה
משה
ואהרן
תפריעו
את
העם
ממעשיו
במכת
צפרדע
ז' ד'.
ואשלחה
את
העם
ויזבחו
לה'
במכת
הערב ז'
כ"ד.
אנכי
אשלח
אתכם
במכת
הברד ט'
כ"ח.
ואשלחה
אתכם
ולא
תוסיפון
לעמוד
(עבדי
פרעה י'
ז'.
שלח
את
האנשים
ויעבדו
את
ה'
אלוהיהם)
במכת
הבכורות
י"ב
ל"א.
קומו
צאו
מתוך
עמי
גם
אתם
גם
בני
ישראל
1. נסה להסביר סבת השנוי בכינויים,
בייחוד למה מצאנו שם "ישראל"
בדברי פרעה רק בפעם הראשונה ובפעם האחרונה?
ד.
יב,
ל"ט.
ויאספו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ,
כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם.
רמב"ן
ל"ט
ד"ה
ויאפו
את הבצק:
שאפו אותו מצווה מפני המצוה שנצטוו (י"ב י"ט)
"שאור לא ימצא בבתיכם". ואמר (ל"ט)
"כי גורשו ממצרים",
לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו אפוי מצוה,
ועל כן נשאו אותו בצק "משארותם צרורות בשלמותם על שכמם"
(י"ב ל"ד)
ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך.
ר'
עובדיה
מברטנורא
ל"ט
ד"ה
ויאפו
את הבצק:
יש לומר דמצוות השבתת שאור ואזהרת אכילת חמץ לא נצטוו בהן אלא לדורות,
אבל לא בפסח מצרים, וכן נראה מלישנא דקרא בפרשת החודש הזה לכם (פרק י"ב)…
בעל
הטורים
ל"ט
ד"ה
ויאפו
את הבצק
אשר
הוציאו
ממצרים
עוגות
מצוות
כי לא
חמץ כי
גורשו. כפשוטו:
"כי גורשו ממצרים"
הוא טעמו, למה אפוהו מצות.
ואלו נשארו, היו מחמיצין אותו,
שבפסח מצרים לא נצטוו באכילת מצה אלא על לילה ראשון.
שד"ל
כ"א:
משכו
וקחו –
והנה משה בפרשה הזאת לא הזכיר כלל לישראל עניין אכילת המצוות ואסור החמץ אע"פ שכבר נצטווה על כך בפרשה של מעלה כי ידע, שיצאו מגורשים ולא יספיק בצקם להחמיץ, אבל משה לא אמר להם דבר מזה,
כי לא היו יכולים להבין למה יאכלו מצות. רק אחר שיצאו,
פרש להם (בסימן י"ג)
אסור החמץ ומצוות המצות, כי אז הבינו,
שזה לזכרון הנס שורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. אך אע"פ שלא אמר להם משה אסור החמץ,
מכל מקום נראה שאמר להם,
שיאכלו את הפסח על מצוות ומרורים; ואכילת הפסח על מצוות נראה שגם הוא מענין החיפזון,
שנתחייבו לאכלו בחיפזון.
וראיה גדולה שלא נצטוו במצרים על בעור חמץ הוא מה שכתוב (ל"ד)
"וישא העם את בצקו טרם יחמץ" שנראה שלא היה אלא מפני החפזון, שלא יכלו לאפותו מפני שהיו ממתינים שיחמץ,
ואם כבר נצטוו על המצה,
היו אופים בצקם מיד אחרי הלישה, ולא היו ממתינים עד שיחמץ.
והנה,
שגורשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם.
הכוונה שלא הספיק בצקם להחמיץ,
ועל כן לא אפו אותו ולא היה להם צידה לאכול – אלא בצק.
1.**
מהי השאלה שרצו לישב?
2.**
כמה תשובות נתנות ע"י ארבעת הפרשנים דלעיל ומה הוא ההבדל שביניהן?
3.**
מהו הפסוק בפרשתנו שעליו מסתמכת דעתו של ברטנורה?
4. מה בין הרמב"ן לבין שד"ל בפירוש המלים "כי גורשו ממצרים"?
(לאיזו עובדה ניתן בזה טעם)
ראב"ע
הפירוש
הקצר
(שאינו
מודפס
בחומשים
שלנו) ט"ו:
ד"ה
שבעת
ימים
מצוות
תאכלו: ולא ציווה לשמור חג המצוות עתה במצרים גם לא במדבר, כי אין להם לחם. רק שמרו חג הפסח כאשר עשו במצרים.
על כן אמר:
יהיה יום שלכם זכרון לדורותיכם (הכונה לפסוק י"ד בפרקנו), כי ביום ט"ו בניסן הלכו בדרך והוא מקרא קודש על כן אמר הכתוב (ל"ט)
"עוגות מצוות כי לא חמץ"
ואלו התמהמהו אכלו חמץ. ואכילת מצוות היום זכר, כי כן עשו אבותינו.
5. עם מי מן הדעות המובאות בשאלה 1
מסכים הראב"ע?
6.*
לשם מה מוסיף ראב"ע את הדברים המסומנים בקו,
מה רצה להוכיח בעזרתם?
7.**
למה מביא ראב"ע פירושו זה לפ' ט"ו בפרקנו ולא לפסוק ל"ט?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתרו כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
בא
פרק יב, לז – נא
הערה:
לפסוק מא – לשאלת מספר השנים – עיין גיליון בא תשי"ב,
שהוקדש כולו לפסוק זה בלבד.
א.
יב,
מב:
לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לה'
שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:
אבן
עזרא יב,
מב:
ליל
שמורים
הוא לה':
על דרך הפשט,
בעבור שהזכיר "ליל שמורים הוא לה' ", ובסוף "שמורים לכל בני ישראל לדורותם",
נראה כי הטעם:
בעבור שה' שמרם ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, ציווה שיהיה זה הלילה שמורים לכל בני ישראל לדורותם.
והטעם,
אכילת הפסח על משפטו ומצוות ומרורים בלילה הזה.
ויש מפרשים אותו כטעם "שומרי החומות" (שיה"ש ה, ז),
שלא ישנו רק יודו ויספרו גבורות ה'
בצאתם ממצרים. וככה רמזו חכמינו ז"ל הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
(וראה תוספות כתובות קה ע"ב ד"ה דחשיב ליה קתני. ותוספות ע"ז מה ע"א ד"ה אמר ר"ע.)
רמב"ן
יב, מב
ואמר
ליל
שמורים
הוא לה'
– להוציאם מארץ מצרים,
כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבא הקץ מיד,
כי "בעתה אחישנה" (ישעיה ס, כב).
או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים,
שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם.
המשך פירושו לפסוק מב
וטעם
הוא הלילה
הזה לה'
שמורים
לכל בני
ישראל
לדורותם: שזה הלילה שהיה שמור לה'
להוציאם ממצרים –
הוא לה', כלומר מקודש לשמו.
"שמורים לכל בני ישראל לדורותם"
– שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים,
ולתת הלל והודאה לשמו, כמו שאמר (להלן יג, י):
"ושמרת את החוקה הזאת", ואמר (דברים טז, א):
"שמור את חדש האביב".
ורבי אברהם אמר:
כי טעם "ליל שמורים הוא לה' ", שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם, ואיננו נכון, בעבור שאמר: "להוציאם מארץ מצרים".
ר'
יוסף אבן כספי:
פסוק מב:
ליל
שמורים
הוא לה':
ואחריו שמורים לכל בני ישראל.
ושניהם לטעם אחד,
כי ה' שמרם והם נשמרו מאתו, כי שם הפעולה מצטרף עם הפוֹעֵל ועם הפעוּל.
הרכסים לבקעה: ר'
יהודה ליב שפירא תקע"ה 1815 , פסוק מב:
ליל
שמורים: במשקל כפורים, כפרה שלמה וגמורה.
כך לילה של שמירה שלמה ומעולה ששמר המקום הבטחתו באמונה לגאלם ולהוציאם.
שמורים:
כמו כן לבני ישראל, לילה זה יש בו שמירות גדולות הרבה לבני ישראל.
אין מועד לישראל שהוזכר בו בתורה אפילו שמירה אחת.
ובמועד הזה הוכפלו בו כעשר שמירות בתורה.
והיה לכם למשמרת (יב,
ו);
ושמרתם את הדבר הזה (יב,
כד);
ושמרתם את העבודה הזאת (יב,
כה);
ושמרתם את המצוות (יב,
יז);
שמור את חודש האביב (דברים טז, א);
ושמרת את החוקה הזאת (יג,
י);
את חג המצוות תשמור – שתי פעמים (כג,
טו;
לד,
יח)
ועוד אחרים כאלה.
זהו:
"שמורים לכל בני ישראל" (דער פיהלען בעאבאכטונגען).
כלי יקר ר'
אפרים מלונשיץ, שמות פרק יב פסוק מב:
(אמר)
"ליל
שמורים
לה' ", ואח"כ אמר: "ליל שמורים לכל בני ישראל לדורותם". לפי שאמר הקב"ה לישראל (דב"ר ד, ד):
נרי בידך ונרך בידי –
שמור לי ואשמור לך, שמור נר מצווה ואני אשמור נר אלקים נשמת אדם שבידי. והנה בלילה זו שמרו ישראל נר מצוות הפסח ככל חוקתיו, והקב"ה שמרם ולא נתן המשחית לבא בבתיהם.
ועל שמירה זו אמר: "ליל שמורים לה'
להוציאם מארץ מצרים".
וכנגד שמירת ישראל המצוות אמר:
"שמורים לכל בני ישראל לדורותם",
אבל בראשונה לא נאמר "לדורותם"
כי שמירת מצוות הפסח לבד הוקבע לדורות,
אבל שמירה מן המזיקים לא הוקבע לדורות כי במצרים לבד יצא המשחית לחבל ולא לדורות.
1. מה בין פירושו הראשון לפירושו השני של הרמב"ן למילים: "ליל שמורים לה'
"?
2. במה מסכים הרמב"ן בפירושו לפסוק עם הראב"ע?
3. במה מתנגד הרמב"ן לראב"ע ומה ראייתו?
4.
כיצד מפרש הרמב"ן מבחינה תחבירית את חלקו האמצעי של פסוקנו: "הוא הלילה הזה לה'?
5.
ההולכים המפרשים המאוחרים – הרכסים לבקעה והכלי יקר – בדרך הרמב"ן או בדרך הראב"ע או בחרו לעצמם כל אחד דרך חדשה?
6. במה שונה אבן כספי בפירושו מכל האחרים?
7.
הסבר את דברי אבן כספי המסומנים – המודגשים, והדגם אותם בביטויים מן התורה או מלשוננו המדוברת!
ב.
יב,
מד:
וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:
1. אבן
עזרא יב,
מד:
ומלתה
אותו: לרצונו.
שישוב לדת ישראל אם הוא בן מצווה.
והשווה:
שולחן
ערוך
יורה דעה
הלכות
עבדים
סימן
רס"ז
סעיף ג:
העבד שנלקח מן העכו"ם אומרים לו:
רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים או לא?
אם רצה – מודיעין לו עיקרי הדת ומקצת מצוות קלות וחמורות ועונשן ושכרן,
כמו שמודיעים את הגר, ומטבילים אותו כגר … והעבד מברך על הטבילה ולא האדון.
הסבר את דברי הראב"ע "לרצונו"
של מי?
2. רש"י
יב, מד
ומלתה
אותו אז
יאכל בו:
רבו (מכילתא בא טו).
מגיד,
שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר:
אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח. א"כ מה תלמוד לומר, "אז יאכל בו"?
העבד!
1.****לדעת מפרשי רש"י אין רש"י מביא שתי דעות שבפלוגתא אלא אם כן יש להקשות קושיה על כל אחד מהם.
מה היא הקושיה על דברי רבי יהושע ומה הקושיה על דברי רבי אליעזר?
2.
איזו משתי הדעות קרובה יותר לפשוטו של מקרא? נמק את הכרעתך!
3. רלב"ג
שמות יב:
התועלת
העשרים: הוא באזהרות (=במצוות).
והוא מה שהזהיר שלא נאכיל מהפסח לישראל מומר לע"ז שנאמר: "כל בן נכר לא יאכל בו". ואמנם העיר בזה אל ה"בן"
שהוא "נכר"
והוא ישראל משומד,
שהיה בן תחילה ואחר כך נתנכר. והיה זה כן לפי שהכוונה הייתה במצוות הפסח להקנות אמונה שלמה בש"י,
ומי שלא ישלם לו זה לא יתכן שיאכל ממנו.
התועלת
הכ"א:
הוא במצוות. והוא מה שהזהירנו שלא נאכיל מהפסח לתושב ושכיר והם הגוים שקבלו עליהם שבע מצוות. שנאמר "תושב ושכיר לא יאכל בו".
והיה זה כן לפי שלא נכנסו באמונתנו ולא יתכן שימשך להם מזה תועלת שכוון בפסח והוא להיכנס בזאת התורה האלוקית שהיתה זאת המצווה דרך והישרה לקבולה.
התועלת
הכ"ב:
הוא במצוות. והוא מה שהזהיר שלא נאכיל מהפסח ערל ישראל שנאמר "וכל ערל לא יאכל בו".
והיה זה כן כי לא נכנס באמונתנו בשלמות. כי המצווה הראשונה,
אשר יחזיק בה מי שהוא מאמונתנו נפקדה ממנו. והיא גם כן המצווה שצווה בה אברהם,
בעבור שיגיע השלמות לזרעו באופן שיקבלו התורה וירשו הארץ,
כמו שבארנו בפרשת לך לך.
ולזה החמירה התורה בזה המקום בעניין העורלה.
ולזאת הסיבה גם כן הוזהרנו שלא יעשה הפסח ולא יאכל ממנו מי שלא נימולו המוטלים עליו לימול,
כמו בניו הקטנים ועבדיו, שהם מקנת כסף או ילידי בית. כי לא נכנס זה האיש בשלמות באמונתנו,
אחר שכבר זלזל בזאת המצווה הראשונה.
שד"ל
פסוק מד:
וכל
עבד: מילת העבדים היא חובה על האדון מאברהם ואילך (בראשית יז, יב),
גם נצטווינו בשביתת העבדים בשבת ויו"ט (שמות כ, י),
וכל זה מרומם מעלת העבד,
שהוא חסר מעט מאדוניו, ולפיכך מיד כשנימול הוא אוכל בפסח כאדוניו.
ובסוף בית שני,
כשנתקלקלו המידות על ידי מלכי בית הורדוס ולמדו ישראל דרכי הגוים,
ובפרט המלכים והשרים והעשירים, היו אוהבים להידמות לרומאים, וידענו כי הרומאים היו אכזרים כלפי עבדיהם,
היו בישראל אדונים שלא היו רוצים למול את עבדיהם כדי שלא יחשבו עצמם כישראל וכבני אדם. אז קמו חכמי ישראל וגזרו,
כי מי שלא ימול את עבדיו לא יוכל לאכול בקרבן פסח,
וכוונתם לפי דעתי היתה, כי מי שאינו מחשב העבדים כבני אדם אינו ראוי להיות נחשב בין חוגגי חג החירות.
זאת היא סברת רוב החכמים והיא שנויה סתם המכילתא (ולגירסת רש"י כאן היא דעת רבי יהושע, ולגירסת התוספות ד"ה אי, יבמות ע ע"ב,
היא דעת רבי עקיבא). אבל רבי אליעזר אומר: אין מילת עבדו מעכבתו מלאכול בפסח, [כי היה אוחז בדרכי שמאי אשר ביארתי ב"כרם חמד" ג עמוד 220
] ולא היה רוצה שיחודש שום דבר שאיננו בתורה או בקבלה ולא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו. אבל שאר חכמי ישראל היו מחדשים תקנות לפי צורך הזמנים, והוצרכו לנדות את רבי אליעזר (בב"מ נט ע"ב),
שהיה מתקומם כנגד כל דבר הנוטה ממה שקיבל מרבותיו.
מה ההבדל בין שני הפירושים בטעם האיסור לפי דעתו של רבי יהושע?
אין עלון הדרכה לגיליון זה!
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
ויקהל–
פקודי – פרשת "החדש הזה לכם"
שמות י"ב א– כ
עיין גם בגליון בא תש"ך!
א.
יב,
ד':
ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו.
משנה פסחים: פרק י' משנה ה':
רבן גמליאל אומר:
כל שלא אמר שלשה דברים אלה בפסח לא יצא ידי חובתו,
אלו הם: פסח,
מצה ומרור.
פסח–
על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנ'
(שמ'
י"ב)
"ואמרתם זבח פסח הוא לה'
אשר פסח על בתי בני ישראל…"
מצה–
על שום שנגאלו אבותינו ממצרים שנאמר (שנ'
י"ב ל"ט)
"ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ…"
מרור–
על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר (שמ'
א')
"וימררו את חיההם בעבודה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה…"
(כן הוא בגמ'
קט"ז ובסדר הגדת הפסח ואינו כן בספרי המשניות שלפנינו).
ראב"ע שמ' י"ב ח'
ד"ה
ומצות
על מרורים
יאכלוהו. אמר אחד מחכמי ספרד: ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור,
ובעבור שלא ירד שם גשם,
כי האויר הוא לח תמיד,
על כן מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים ומחרדל, ואפילו לא היה למצרי אלא פת לחם לבד לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת, כי הם רפואה לאוירם.
ואנחנו נסמוך על דעת קדמונינו ז"ל שפרשו לנו,
כי המרורים זכר ל"וימררו את חייהם".
חזקוני:
ד"ה
על מרורים
יאכלוהו:
יאכלו עמו עשב מר כדי שיהיה הכל נאכל בבת אחת: עבדות,
הצלה,
חרות.
עשב מר– זכר ל"וימררו".
פסח–
זכר להצלה, שבשעת המגיפה פסח עליהם.
מצות–
זכר לחירות, שלא הספיק הבצק להחמיץ עד שנגאלו.
"על מרורים"- כל זה דרך בזיון, שיאכלוהו עם דבר רע ומר ואל עם דבר חשוב ומתוק.
האם יש סתירה בין פירושו של הראב"ע ובין דברי הגמרא שהבאנו לעיל?
מהו הדיוק הלשוני בפסוקנו שעליו בונה חזקוני את דבריו?
מהו הלקח המוסרי שבדברי החזקוני?
מפרשי האגדה כלם מתקשים בטעם שניתן כאן לאכילת מצה.
האין הטעם המובא כאן בפסוק ל"ט שבפרקנו סותר את הנאמר בפסוק ד'?
ועברתי בכל ארץ מצרים.
שמות
רבה י"ז
(ד):
הה"ד (איוב ל"א)
"ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקד מה אשיבנו?"
מי אמר הפסוק הזה? שר העולם אמרו,
אע"פ שאמרו איוב על עצמו.
וכן כל באי עולם עתידין לומר כך:
אנו מוצאים בדור המבול בישיבה דן אותם שנ' (תהל'
כ"ט)
"ה'
למבול ישב", מה כתיב בהם?
"וימח את כל היקום". אבל מצרים בעברה דן אותם,
שנ'
"ועברתי בכל ארץ מצרים", אבל לעתיד לבוא הוא עומד ודן את עולמו בעמידה שנ' (זכריה י"ד)
"ועמדו רגליו ביום ההוא". אומרים באי עולם:
אם בישיבה דן דור המבול ומחה אותן,
ובעברה דן את מצרים והרג את בכוריהן,
לכשיעמוד לעתיד לבוא ודן עולמו,
מי יוכל לעמוד?
לכך כתיב (איוב ל"א)
"ומה אעשה כי יקום אל?!"
מפני מה עתיד לקום? מפני צעקת עניים!
שנאמר:
(תהלים י"ב)
"משוך עניים. מאנקת אביונים עתה אקום, יאמר ה' ".
1. במה מוציא המדרש פסוקנו מפשוטו ומה הניעו לעשות כן?
2.
היכן מצינו בתפילותינו השפעת מדרש זה?
ג.
יב,
י"ז
ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים.
רש"י:
ד"ה
ושמרתם
את המצות
– שלא יבואו לידי חמוץ, מכאן אמרו: תפח–
תלטוש בצונן. ר'
יאשיה אומר: אל תהי קורא "את המצות" אלא "את המצוות", כדרך שאין מחמיצין את המצות,
כך אין מחמיצין את המצוות,
אלא אם באה לידך– עשה אותה מיד.
ראב"ע:
ד"ה
ושמרתם: הנה צוה להיות המצות שמורים מימות הקציר.
רשב"ם:
ד"ה
ושמרתם
את המצות.
לאכלם ביום הזה לזכרון, "כי בעצם היום הזה הוצאתי…"
ולא הספיק בציקם להחמיץ, כדכתיב (י"ב ל"ט)
"ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ,
כי גורשו ממצרים…"
חזקוני:
ד"ה
ושמרתם
את המצות.
יש מפרשים שלא תפסוק מכם אכילת מצות לדורי דורות,
דוגמה (במד'
ג'):
"את קרבני לחמי לאשי…- תשמרו להקריב לי במועדו".
1. מה קשה לכל המפרשים הנ"ל בפסוקנו?
2. מה ההבדל בין הראב"ע לבין הרשב"ם ומה היא מעלתו של כל אחד משני הפירושים?
3.
מדוע אין ראיתו של חזקוני מבמדבר כ"ח–
ראיה מוכיחה?
4.
מפרשי
רש"י
כלם תמהים
על רש"י
שהביא
את דברי
המדרש. וכן
אומר בעל
גור אריה:
מאי ענין זה לזה שתולה המצוה במצה…
ומכל שכן שדבר תימה שרש"י הביא מדרש זה תוך פרושו והוא רחוק מאד מפשוטו?!
התוכל למצוא סיבה–
למה לא הסתפק רש"י כאן בפשוטו והוסיף את דברי המדרש?