גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
בשלח
י'ד,
ג,
י',
י'ב,
ט'ו
(הערה:
לשאלת "וחזקתי את לב פרעה"(ד),
ויחזק ה' את לב פרעה(ה)
עיין החומר המפורש בגליונות וארא תש'ב,
וארא תש"ד).
א.
יד,
ג'
נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר.
מלבי"ם:
… ע"י שיראה שחזרו לצד מצרים וחנו ממקום סכנה לפני מגדל עז ומקום צר,
אם כן נבוכים
הם בארץ ואינם יודעים הדרך והמקום וממה שחזרו מן המדבר שהלכו לשם בחפזון יומם ולילה יוכיח, כי בעל צפון (וע'
רש"י ב' ד"ה לפני בעל צפון) סגר עליהם את המדבר ולא הניחם לצאת.
במה שונה המלבי"ם מן הפירוש הרגיל ומה המריצו ללכת בדרך זו?
ב.
יד,
י– י'ב
רמב"ן
וייראו
מאד
ויצעקו
בני ישראל
אל ה',
ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה'
להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם אמר כי הכת האחת צועקת אל ה',
והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז),
ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה',
כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו ולכך אמר אח"כ (להלן פסוק לא)
וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו"
אבל אמר "העם",
כי "בני ישראל" שם ליחידים, ו"העם"
שם להמון, וכן וילונו העם (להלן טו כד)
וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר כ כג)
ויחל העם לזנות (במדבר כה א),
בכל מקום שנאמר "העם"
לשון גנאי הוא,
וכל מקום שנאמר "ישראל"
לשון שבח הוא:
והנה לא אמרו "לקחתנו למות במלחמה",
אבל לקחתנו למות במדבר, וממותנו במדבר, כי טרם יראו מלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא ויתכן שאמרו לו כן בצאתם ועודם בארץ מצרים כאשר הסב אותם אלהים דרך המדבר ים סוף או שאמרו לו מתחלה אנה נצא,
אם דרך פלשתים ילחמו בנו,
ואם דרך המדבר טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו במדבר ואפשר עוד לומר כי היו העם מאמינים בה' ומתפללים אליו להצילם,
אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם ואע"פ שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגוים, כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם:
ואונקלוס תרגם בכאן ויצעקו וצעיקו,
עשאו ענין תרעומת,
לומר שלא התפללו אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים, כלשון ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך (לעיל ה טו)
וכמוהו ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים (נחמיה ה א),
מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה ובמכילתא (כאן)
תפשו להם אומנות אבותם, ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים,
מאחר שנתנו שאור בעיסה באו להם אצל משה, אמרו לו הלא זה הדבר אשר דברנו אליך וגו'
ושאור שבעיסה הוא היצר הרע,
והיה דעתם לומר כי מתחלה צעקו אל ה' לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם,
וכאשר ראו שלא היה חוזר אבל היה נוסע וקרב אליהם, אז אמרו לא נתקבלה תפלתנו ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה כאשר בתחלה:
1. מה הקשי העיקרי בפסוקים הנ"ל?
2.
כיצד מתרצו הרמב"ן?
3. מה החשיבות שבהגדה הנתנת ברמב"ן ל"עם"
ול"בני ישראל"?
מה הקשי בפסוקים המתורץ עי"כ?
4.*
קרא ירמיהו פרק כ'ו ושים לב לקשי שבו.
פרשהו באותה הדרך שמפרש הרמב"ן את הקשי שבפסוקינו!
5.**.
שאלת בקיאות.
הידועים לך עוד מקומות בתורה המתפרשים בדרך של חלוקת דברי הפסוקים ל"כתות כתות"?
ג.
יד,
י.
ויצעקו בני ישראל אל ה'.
רש"י
ויצעקו
– (מכילתא)
תפשו אומנות אבותם.
באברהם הוא אומר (בראשית יט) אל המקום אשר עמד שם.
ביצחק (שם כד) לשוח בשדה. ביעקב (שם כח) ויפגע במקום:
רמב"ן
יד, י
וייראו
מאד
ויצעקו
בני ישראל
אל ה',
ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה'
להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם…
אברבנל:
(אחרי הביאו את דברי הרמב"ן הנ"ל)
; וזה פירוש בלתי מתישב, כי הוא מחלק המחובר, לפי שהכתוב אומר "ויצעקו בני ישראל אל ה'
ויאמרו אל משה…"
מורה,
שהצועקים הם עצמם אמרו זה אל משה,
ואיך יפרידם הרב (הרמב"ן)
לשתי כתות… אבל אמיתת הענין הוא, שאמרו "ויצעקו בני ישראל אל ה'"
אינו ענין תפילה,
כי אם ענין תרעומת ותלונה ולטון "ויצעקו אל פרעה לאמור למה תעשה כה לעבדיך" (שמות ה' ט"ו)
וכן "ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים" (נחמיה ה'), רוצה לומר שהיו מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה.
מה הן שתי הדעות בפירוש המלה "ויצעקו"?
2.*
התוכל למצוא בדברי הפסוקים בפרקנו סעד לאחת משתי הדעות הנ"ל?
3.**
השווה לדברי המפרשים את הדרך בו תרגמו
אונקלוס:
פ'
י':
ויצעקו
בני
ישראל
וזעיקו בני ישראל קדם ה'.
אונקלוס:
ט"ו:
מה
תצעק
אלי
קבלית צלותך (=תפילתך).
(ליודעי גרמנית: השוו תרגום בדבר בובר רוזנצווייג:
יד,
י:
ויצעקו
בני
ישראל
–
אונד זריען…צר איהם
יד,
טו:
מה
תצעק
אלי
–
וואס שרייסט דו נאך מיר.
ד.
מה ראו המתרגמים לשנות בתרגומם בשני הפסוקים?
לאיזו משתי הדעות (ג1)
הם נוטים?
יד,
יב:
הלא
זה
הדבר
אשר
דברנו
אליך…
רש"י
יד, יב
אשר
דברנו
אליך
במצרים
– (מכילתא)
והיכן דברו ירא ה' עליכם וישפוט:
ראב"ע
יד, יב
הלא
זה הדבר
– איננו מפורש. רק ידענו כי כן היה.
כי איך יאמרו לו בפניו דבר שלא היה. והדבר הזה הוא בכלל ולא שמעו אל משה:
רמב"ן
(בתוך
י–י'א)
…. והנה לא אמרו "לקחתנו למות במלחמה",
אבל לקחתנו למות במדבר, וממותנו במדבר, כי טרם יראו מלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא ויתכן שאמרו לו כן בצאתם ועודם בארץ מצרים כאשר הסב אותם אלהים דרך המדבר ים סוף או שאמרו לו מתחלה אנה נצא,
אם דרך פלשתים ילחמו בנו,
ואם דרך המדבר טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו במדבר….
והשוה:
רש"י
שמות
ל'ב
כ'ז
כה
אמר וגו'
– והיכן אמר (שמות כב) זובח לאלהים יחרם כך שנויה במכילתא:
רמב"ן
לב, כז
… וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל, איננו ממצות זובח לאלהים יחרם (לעיל כב יט),
כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין,
אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה,
כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה'
נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כה ד)
והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה'
מלא העומר ממנו (לעיל טז לב)
וכבר הזכרתי (לעיל י ב,
יא א) כיוצא בהם.
רש"י
ויקרא
י' ג'
הוא
אשר דבר
וגו' – (זבחים קטו) היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי …
רש"י הולך בשלשה המקומות בדרך אחת, כדי לתרץ את הקשי, איזו היא?
איך אפשר לתרץ את הקשי בכל המקומות הנ"ל ע"פ הכלל הניתן ברמב"ן
בראשית
מ'ב
כ'א
ד"ה
אשר ראינו
צרת נפשו
החל מן
"או
מדרך
הכתובים" עד
"הנה
ראובן"
רמב"ן בראשית מ'ב כ'א
אשר
ראינו
צרת נפשו
בהתחננו
אלינו…. או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר:
3.**
התוכל לפרש את מקומנו לפי הפשט שלא כראב"ע–רמב"ן כאן ובלי השתמש בכלל הנ"ל?
4.*
היכן נמצא קשי זה שנית בפרשת בשלח?
השאלות המסומנות ב-*
קשות,
והמסומנות ב-** קשות יותר.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית (תש"ח)
בשלח
יד
א.
שאלה כללית לתכונותיו של דור יוצאי מצרים.
ראב"ע י'ג
ד'ה
התיצבו
וראו …
יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם.
ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם.
התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה.
ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות.
ולו נתכנו עלילות.
סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים.
כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות.
והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות:
והמקום שאליו ירמוז ("כאשר פרשתי") שמות
ב' ג'
ד"ה
ותחמרה
החל מן
"ומחשבות
ה'".
שמות ב' ג'
ותחמרה
…. ומחשבות השם עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו ולא לבדו נתכנו עלילות.
אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים.
הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו. ועוד דבר אחר.
כי אלו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם:
היכן מצינו בפרשתנו ראיה לדבריו והערכה כזו ליוצאי מצרים?
ב.
שאלת סגנון
י"א המבלי
אין
קברים
במצרים
לקחתנו
למות
במדבר
מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים
הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים
לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים
כי טוב לנו עבד את מצרים ממותנו במדבר
התוכל להסביר, מהי הכוונה בחזרות מרובות אלה על אותן המילים?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
a. מה קשה לו? b. * הבא דוגמה נוספת לשמוש הלשון הזה! |
1) ג ד"ה לבני ישראל |
|
גור יישב את קושיתו? |
2) ** ג ד"ה נבוכים הם |
|
מה קשה לו? |
3) ד ד"ה ויעשו כן |
|
מה קשה לו? ( ועיין גליון נצבים תש"ז ב3 ) |
4) ה ד"ה מעבדנו |
|
a. למה לא פרש רש"י שהוא בצווי (כמו שפירש ראב"ע)? b. היכן מצינו דרך פרוש זה? (הבא דוגמאות אחדות מדברי רש"י) |
5) ו ד"ה ויאסר את רכבו |
|
מה מניעו לדרש כך. והלא מצרים שם קבוצי ובא לרב בלשון יחיד? ( וע' |
6) י ד"ה נוסע אחריהם עד ד"א |
|
מה קשה לו ומה בא להשמיענו? (ואם תאמר, שרצה ללמד, שאינו לשון תרעמת ותלונה, מלשון (ה' |
7) ** י ד"ה ויצעקו |
ד.
יד,
ז'.
ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים.
רש"י.
וכל
רכב מצרים
– ועמהם כל שאר הרכב (מכילתא)
ומהיכן היו הבהמות הללו א"ת משל מצרים הרי נאמר (שמות ט) וימת כל מקנה מצרים וא"ת משל ישראל והלא נאמר (שם י) וגם מקננו ילך עמנו משל מי היו מהירא את
דבר ה'
מכאן היה ר"ש אומר כשר שבמצרים הרוג טוב שבנחשים רצוץ את מוחו:
גור
אריה. לדברי
רש"י
אלה:
כשר שבכותים הרוג:
אפן הפירוט דלהרוג הכשר, דמעולם לא אמרו חז"ל דיש להרג הכותים וכו'
וחס ושלום לומר כן, אלא פירושו בכהאי גוונא במלחמה,
שאם בא עליך כותי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה,
אל תרחם עליו ותהרגהו כאשר היה בכאן,
שמצרים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם; ועל כיוצא בזה אמרו: "הרוג".
וכן בפרשת שופטים (דבר'
כ')
אמר הכתוב: "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם", שאם יפלו בידכם אל תרחמו עליהם שגם הם אינם מרחמים עליכם – וזה בכותים שבאו על ישראל למלחמה והם אויבים לוחמים בם, אבל על כותים שעשו טובה עם ישראל נצטוינו מפי הקבה"ו שלא לעשות להם רע,
שהרי המצרים עצמם שהרגו את בניהם ושעבדום קשה רק בעבור שהיו ישראל גרים בארצם, צוה הקבה"ו לגמל חסד עם בניהם שנ' (דב'
כ'ג ה') "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצם.
כל שכן הכותים,
שאין עושים רע לישראל – שלא נגמול להם רע,
דאיך יהיו דברי חכמים סותרים את הכתוב הזה, שהוא פסק מלא לעשות טוב למי שעשה לנו טוב.
והרי חכמים ז"ל עצמם מהך קרא כדכתיב "לא תתעב מצרי"
אמרו:
בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא (=באר ששתית ממנה – אל תידה בה אבן)…. ואין פירוש דבר זה רק בכותים שהיו מאבדים את ישראל ונפלו בידם….
הסבר את דברי רש"י
"מהירא
את דבר
ה'".
2) *
הבא ראיה מספרי התנ"ך לדברי בעל גור–אריה "שנצטוינו שלא לעשות בהם רע".
(דוגמת ראיה מן התורה "לא תתעב…)
3) *
התוכל לענות על שאלת גור–אריה בדרך אחרת?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
בשלח
פרק י'ד
לפרקנו עיין גם גליון בשלח תש"ו ותש"ח.
א.
יד,
ז.
ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים!
רש"י.
וכל
רכב מצרים
– ועמהם כל שאר הרכב (מכילתא)
ומהיכן היו הבהמות הללו א"ת משל מצרים הרי נאמר (שמות ט) וימת כל מקנה מצרים וא"ת משל ישראל והלא נאמר (שם י) וגם מקננו ילך עמנו משל מי היו מהירא את
דבר ה'
מכאן היה ר"ש אומר כשר שבמצרים הרוג טוב שבנחשים רצוץ את מוחו:
גור
אריה. לדברי
רש"י
אלה:
כשר שבכותים הרוג:
אין הפירוש דלהרוג הכשר, דמעולם לא אמרו חז"ל דיש להרג את הכותים וכו' וחס ושלום לומר כן, אלא פירושו בכהאי גוונא במלחמה,
שאם בא עליך כותי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה,
אל תרחם עליו ותהרגו כאשר היה בכאן,
שמצרים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם; ועל כיוצא בזה אמרו: "הרוג".
וכן (דבר כ') אמר הכתוב: "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם", שאם יפלו בידכם אל תרחמו עליהם שגם הם אינם מרחמים עליכם – וזה בכותים שבאו על ישראל למלחמה והם אויבים לוחמים בם, אבל על כותים שעשו טובה עם ישראל נצטוינו מפי הקבה"ו,
שלא לעות להם רע; שהרי המצרים עצמם שהרגו את בניהם ושעבדום קשה רק בעבור שהיו ישראל גרים בארצם, צוה הקבה"ו לגמל חסד עם בניהם שנ' ( דב'
כ"ג ח' ) "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצם",
כל שכן הכותים,
שאין עושים רע לישראל – שלא נגמול להם רע,
דאיך יהיו דברי חכמים סותרים את הכתוב הזה, שהוא פסק שלא לעשות טוב לפי שעשה לנו טוב.
והרי חכמים ז"ל עצמם מהך קרא דכתיב "לא תתעב מצרי"
אמרו:
בירא דשתית מיניה ביה קלא(
= באר ששתית ממנה – אל תידה בה אבן )…
1.
הסבר את דברי רש"י "מהירא את דבר ה'"
2. הבא ראיה מנ"ך לדבריו, "שנצטוינו שלא לעשות להם רע."
3.**
התוכל לתרץ את שאלת רש"י בדרך אחרת?
4.**
התוכל לתרץ את שאלת גור–אריה בדרך אחרת?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
מה קשה לו? |
1) י'א ד"ה המבלי אין קברים |
|
מה קשה לו והיכן מצינו קשי כזה עוד בפרקנו? |
2) י'ב ד"ה אשר דברנו אליך במצרים |
|
a. מה קשה לו? b. העתק את פסוקנו בסמני פסוק לפי פירושו! c. מה ראה רש"י להוסיף ו' |
3) י'ג ד"ה אשר ראיתם את מצרים |
|
a. * העתק את המלים הללו בסמני פסוק לפי פירושו השני של רש"י! b. * הסבר, |
4) ט'ו ד"ה מה תצעק אלי |
ג.
יד,
ט'ו
מה תצעק אלי.
שמות רבה כ"א:
א'ר אלעזר בן פדת: בשר ודם אם שומע דברי אדם, עושה דינו; אם לא שומע,
אינו יכול לכוון דינו. אבל הקבה"ו אינו כן.
עד שלא ידבר האדם, הוא יודע מה בלבו. לכך כתיב (
ישעיה ס'ה ). "טרם יקראו ואני אענה" – לכן נאמר: "מה תצעק אלי".
רש"י
מה
תצעק אלי
– למדנו שהי' משה עומד ומתפלל אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה ד"א מה תצעק אלי עלי הדבר תלוי ולא עליך כמו שנאמר להלן (ישעיה מה) על בני ועל פועל ידי תצוני:
ראב"ע
מה
תצעק –
יש אומרים כי משה היה צועק אל השם. וזה איננו נכון כי כבר דבר לו ואכבדה בפרעה.
רק נאמר על משה שהוא כנגד כל ישראל. בעבור שצעקו בני ישראל אל ה':
רמב"ן
מה
תצעק אלי
– אמר ר"א כי משה כנגד כל ישראל, שהיו צועקים לו,
כמו שאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'
וא"כ למה אמר מה תצעק אלי, ראוי להם לצעק ואולי יאמר מה תניחם לצעוק דבר להם ויסעו,
כי כבר אמרתי לך ואכבדה בפרעה (פסוק ד) ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) שהיה משה צועק ומתפלל, והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה,
ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר וזה טעם מה תצעק אלי,
שהיית צריך לשאל מה תעשה ואין לך צורך לצעוק,
כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה,
ולא סיפר הכתוב צעקת משה,
כי הוא בכלל ישראל:
ספורנו
מה
תצעק אלי
– כי אמנם הוא היה בכלל ויצעקו בני ישראל אל ה', אמנם צעקת משה לא היתה מיראת פרעה וחילו, כי כבר הגיד לישראל את מפלת המצרים ומיתתם כאמרו לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם,
ה'
ילחם לכם אבל היתה צעקתו על שרי ישראל שהעיזו פניהם באמרם המבלי אין קברים וחשב בשביל זה שלא ישמעו לו להכנס בים, לפיכך אמר לו מה תצעק אלי בזה,
כי אמנם אתה חושד בכשרים:
דבר אל בני ישראל ויסעו.
ולא ימרו את פיך:
הכתב והקבלה:
יתכן לומר, שהוא חוזר אל צעקת בני ישראל שהזכיר למעלה לפירוש "תצעק"
– תעזור ותניח להם לצעוק (לאססעסט שרייען), כי יש פעלים שאין הוראתם פעולה הנעשית מידי הפועל בעצמו, רק הסבת הפעולה,
וכן (בראשית ל'ד)
"אשר טמאו אחותם",
אף שאנשי שכם לא היו פועלים עצמיים בדבר הנבלה,
מכל מקום מפני שהיו יודעים בו ושותקים,
ובהסכימם להמול היו רוצים ליפות הדבר, לכן נתיחס המעשה גם אליהם,
על דרך: "מי שבידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בו". ומזה אמר כאן "מה תצעק אלי"
– מה תתן מקום אל הצעקה שיצעקו ישראל אלי?
מה הן השאלות לפסוקנו שאותן רצו לתרץ?
מה הן התשובות הניתנות בזה לקשיים הנ"ל ואיזו מהן נראית לך?
ד.
שאלות סגנון ומבנה:
1.
השוה את הפסוקים:
י'...
ויאמרו
מה
זאת
עשינו
כי
שלחנו
את
ישראל
מעבדנו.
יא'
ויאמרו…,
מה
זאת
עשית
לנו
להוציאנו
ממצרים.
מהי כונת הנסוח הדומה בשני הפסוקים?
**
היכן מצינו בתורה שוב תגובה בנסוח מקביל ודומה?
2.
** ט'ו–ט'ז:
דבר
אל
בני
ישראל
ויסעו
–
ואתה
הרם
את
מטך…על
הים
ובקעהו.
לסדר
הפסוקים
מקשה אור
החיים:
קשה,
להיכן יסעו, אם רודף – מאחור והים – לפניהם;
ואם הכונה אחר שיבקע הים,
אם כן היה לו לומר:
"הרם את מטך…"
ואחר כך חאמר "דבר אל בני ישראל ויסעו".
הסבר את סדר הפסוקים והעזר בתשובתך בדברי חז"ל המובאים ברש"י ט'ו ד"ה דבר אל בני ישראל;
י'ט ד"ה וילך החל מן "בכל מקום".
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה (תשי"ב)
פרשת בשלח
י"ד
הערה:
לפרק זה עיין גם גליונות בשלח תש"ו,
תש"ח,
תש"ט!
א.
שאלות סגנון
1.
י"ד
ואני
הנני
מחזק
את
לב
מצרים
הסבר,
למה באה בפסוק מלת "ואני"
ולא נאמר –
כרגיל בסגנון המקרא – "והנני מחזק". וע'
לשאלה זו גליון לך לך תשי"ב א2.
2.
השווה:
כ"ב:
ויבואו
בני
ישראל
בתוך
הים
ביבשה
והמים
להם
חומה
מימינם
ומשמאלם.
כ"ט:
ובני
ישראל
הלכו
ביבשה
בתוך
הים
והמים
להם
חומה
מימינם
ומשמאלם.
(א)
לשם מה באה החזרה על פסוק כ"ב בפסוק כ"ט?
(ב)
מה סבת השנוי בסדר המילים בין כ"ב ויבואו בני ישראל ובין כ"ט ובני ישראל הלכו….
וע'
לשאלה זו וירא תשי"א ג1
3. קאסוטו
בספרו: פירוש
על ס'
שמות
מ' 119
מפנה את תשומת לבנו לחזרות על אותן המלים בפסוקים ל–ל"א,
ש"בודאי אין לחשוב אותן למקרה":
ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים
וירא ישראל את מצרים
מת על שפת הים
וירא ישראל את היד הגדולה
אשר עשה ה'
במצרים
הסבר,
מה הכונות בחזרות על מלים אלה, השוה לשאלה זו גליון בשלח תש"ח ב!
ב.
יד,
ו
1.
ויאסר
את
רכבו
ואת
עמו
לקח
עמו
מכילתא:
ואת
עמו לקח
עמו: לקחם בדברים, אמר להם: דרך מלכים להיות מנהגים בסוף וחיילותיהם מקדמין לפניהם,
אבל אני אקדם לפניכם.
רש"י
יד, ו
ואת
עמו לקח
עמו –
משכם בדברים לקינו ונטלו ממוננו ושלחנום בואו עמי ואני לא אתנהג עמכם כשאר מלכים דרך שאר מלכים עבדיו קודמין לו במלחמה ואני אקדים לפניכם שנאמר ופרעה הקריב.
הקריב עצמו ומיהר לפני חיילותיו דרך שאר מלכים ליטול ביזה בראש כמו שיבחר אני אשוה עמכם בחלק שנאמר אחלק שלל:
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
השוה:
מתוך קטע חקוק על כתלי בית המקדש לאמון רע בכרנך על מלחמת פרעה תחותימיס 3
בשנת 1483 בקרב על מגידו.
פרעה פונה אל חילו הממאן לעבור במעבר צר מפחד האויב:"ויצו הוד מלכותו להכריז בכל צבאו: אמצו כולכם לבבכם,
כי תלכו בדרך הלזו הצרה.
ראו:
הוד רוממותו שבועה נשבע: אם אניח לצבא נצחוני לצאת לפני הוד רוממותי במקום הזה! כי נתן הוד רוממותו את לבו לצאת לפני צבאו,
הוא עצמו.
(מתוך"
צ'ריקובר:
ספר קריאה בהסטוריה כללית 461.
העמידני על כך חברי הרב דוד קרלבך).
2. מה יש ללמוד מתוך ההשואה עם הכתובת העתיקה על דברי חז"ל המובאים ברש"י?
(שים לב: פרעה תחותימיס זה אינו פרעה של פרשתנו,
אלא קדם לו בלמעלה ממאתים שנה!)
ג.
יד,
י"ט
ויסע מלאך האלוקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם.
ןיסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם.
רשב"ם
יד יט
ד"ה
ויסע
מלאך
האלוהים;…
וילך – המלאך מאחריהם ומתוך כך ויסע העמוד מפניהם ויעמוד מאחריהם.
כי המלאך הוליכו להפסיק בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וישם מאפל ביניהם כדכתיב ביהושע שלא יוכלו לקרב זה אל זה כל הלילה:
ראב"ע
יד, יט
ויסע
מלאך
האלהים
…והאומר כי מלאך אלהים הוא הענן יראה לנו אנה מצאנו עמוד הענן נקרא מלאך האלהים.
ואם המלאך הוא העמוד למה אמר פעם אחרת ויסע עמוד הענן מפניהם. ואם השיב לנו הטעם כפול.
אין משפט לשון הקדש לכפול רק הנבואות והתוכחות. רק המספר כי כן היה המעשה אין ראוי לכפול:
רלב"ג:
… ואפשר שיהיה מלאך אלוהים הנזכר בזה הפסוק – משה,
כי הנביא יקרא "מלאך";
ואחשוב שעשה זה (שעמד מאחריהם), כי היה בזה תועלת לישראל,
שלא ייראו מפרעה,
כי הנביא העמיד עצמו במקום הסכנה הגדולה,
ולזה מבואר שהיה יודע שלא יקרם שום נזק, ועוד,
כי לפי שהנביא היה יותר מושגח לעוצם התדבקותו בשם יתעלה, היה ראוי שיהיה הוא האחרון,
כי בזה יעשה במלחמות, שישימו מול פני המלחמה ההזקה(?)
את היותר גבורים.
וכזה המצא ביהושע כאשר עברו ישראל את הירדן יצאו אחרונים הכהנים נושאי ארון ברית ה'.
חזקוני:
הכתוב סתם דבריו בתחילתו שלא הודיע, מי הוא המלאך ההולך לפניהם ואח"כ פרש, שהוא עמוד הענן.
1. מה קשה להם ומה ביניהם בישוב הקשי?
2.**
התוכל לסתור את טענות הראב"ע?
3.*התוכל להביא סעד לדעת הרלב"ג ממקום אחר בתנ"ך?
4.
איזו מן הדעות הנ"ל נראית לך קרובה לפשוטו של מקרא ומדוע?
השאלות המסומנות *
קשות,
המסומנות ** קשות ביותר, ענה כפי בחירתך
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
בשלח – שירת הים
פרק יד פסוקים טו–כב
א.
שאלה כללית:
קאסוטו
בפירושו
לפרשת
בשלח
רואה
את
הפסוקים
יט
– כב
כפסקה
אחת.
הסבר,
מה מאחד פסוקים אלה לפסקה אחת, הן מבחינת תכנם הן מבחינת צורתם!
ב.
השווה את שני הפסוקים הבאים בפרקנו:
שמות
פרק יד
פסוק ד:
וחזקתי
את לב פרעה ורדף
אחריהם
ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'
שמות
פרק יד
פסוק יז:
ואני
הנני
מחזק
את לב מצרים ויבאו
אחריהם
ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו:
פסוק
יח:
וידעו
מצרים
כי
אני
ה'
בהכבדי
בפרעה
ברכבו
ובפרשיו:
1.
הסבר את סיבת השינוי בזמנים בתחילת הפסוקים!
2.
הסבר את סיבת תוספת ואני בראש פסוק יז!
3.
הסבר את סיבת שאר השינויים!
ג.
יד,
טז:
ויבאו
בני
ישראל
בתוך
הים
ביבשה:
הרכסים
לבקעה
פסוק
טז:
בתוך
הים: העומק הגדול שבו מי הים קרוי ים.
זהו עיקר משמעות ים. אבל לפעמים קורא גם להמים – ים.
1. מה הקושי בפסוקנו שאותו הוא מיישב?
2. מה אפוא פירוש המילה "ים"
בפסוקים הבאים: טז – הראשון והשני; כא – הראשון והשני והשלישי;
כב;
כו;
כז – הראשון והשני והשלישי!
ד.
יד,
יט:
ויסע מלאך האלקים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם
ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם:
רשב"ם
יד, יט:
ויסע
מלאך
האלקים
המוליך את עמוד הענן:
לפני מחנה ישראל.
וילך:
המלאך מאחריהם ומתוך כך ויסע העמוד מפניהם ויעמוד מאחריהם.
כי המלאך הוליכו להפסיק בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, "וישם מאפל ביניהם"
כדכתיב ביהושע, שלא יוכלו לקרב זה אל זה כל הלילה.
אבן
עזרא יד,
יט
ויסע
מלאך
האלהים: זה היה קודם "דבר אל בני ישראל ויסעו"
(פסוק טו). והנה פירוש וכבר נסע, וכבר הראיתיך רבים כזה. …
מלאך
האלהים:
הוא השר הגדול ההולך בענן.
והוא הכתוב עליו "וה'
הולך לפניהם יומם"
(יג,
כא).
וכאשר נסע זה המלאך ההולך לפני מחנה ישראל והלך מאחריהם נסע עמוד הענן עמו.
והאומר כי מלאך אלהים הוא הענן,
יראה לנו אנה מצאנו עמוד הענן נקרא מלאך האלהים.
ואם המלאך הוא העמוד למה אמר פעם אחרת ויסע עמוד הענן מפניהם.
ואם השיב לנו:
הטעם כפול.
אין משפט לשון הקדש לכפול רק הנבואות והתוכחות.
רק המְסַפר כי כן היה המעשה,
אין ראוי לכפול.
רלב"ג
פסוק
יט:
ויסע
מלאך
האלוקים:
יתכן שקרא "מלאך האלוקים" הכוח השופע מאת ה' ית'
שישפע ממנו זה הפלא העצום,
ר"ל עמוד הענן ועמוד האש.
ואפשר שיהיה מלאך האלקים הנזכר בזה הפסוק הוא משה.
כי הנביא יקרא מלאך כמו שזכרנו במה שקדם (בראשית טז, ז).
… (כמו שהתבאר בשישי מספר מלחמות ה' ח"ב פ"ט–י).
ועוד:
כי היה בזה תועלת לישראל שלא ייראו מפרעה ומעמו.
כי הנביא שם עצמו במקום אשר היה בו מהסכנה יותר. ולזה יתבאר להם שהוא היה יודע שלא יקרם שום נזק בזה.
ועוד:
כי לפי שהנביא היה יותר מושגח לעוצם התדבקותו בה'
ית'
הנה היה ראוי שיהיה הוא אחרון. כי כזה ייעשה במלחמה, שישימו מול פני המלחמה החזקה היותר גיבורים.
הרכסים
לבקעה: פסוק
יט:
ויסע
מלאך
ה': כיצד?
ויסע עמוד הענן וכו', מדבר זה ידעו כי נסע מלאך ה'
מפניהם ללכת מאחריהם.
שמואל
דוד
לוצאטו
פירוש
המשתדל
(וינה
1847 ) פסוק
יט:
ויסע
מלאך
האלוקים:
כל דבר שהקב"ה עושה בו שליחות נקרא מלאך ה',
ככתוב "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" (תהלים קד, ד).
וכעניין שכתוב: "רוח סערה עושה דברו" (שם קמח, ח).
ובפרט העניינים היוצאים מדרך הטבע,
כמו עמוד הענן שהיה מעשה נסים.
והנה "ויסע עמוד הענן"
הוא פירוש "ויסע מלאך האלוקים"
(וכיוצא בזה בבראשית כד, מא).
פירוש זה קדמון הוא, הזכירו ראב"ע ודחה אותו,
ופירש מלאך האלוקים הוא שר גדול (?)
ההולך בענן, והוא שכתוב עליו "וה'
הולך לפניהם יומם".
והוא לא הבין כי "וה'
הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש וכו'
" אין הכוונה כי ה' או מלאכו היה הולך ממש לפניהם, אלא שהליכת ה'
לפניהם היתה על ידי הליכת עמוד הענן ועמוד האש לפניהם. כי העמודים ההם היו מאת ה' כלומר,
מעשה נסים, ולא היה לא ה' ולא מלאך הולך לפניהם ממש.
אלא היה ה'
ברצונו מוליך לפניהם העמודים ההם ועל ידי כן היה כאילו הולך לפניהם. וכטעם:
"וירא ה' באהל בעמוד ענן"
(במדבר לא, טו),
"כי בענן אראה על הכפורת"
(ויקרא טז, ב)
לא היה ה'
נראה,
אלא היה מתגלה על ידי הענן שהיה מאתו כלומר,
שלא מדרך הטבע.
ואחרי כתבי כל זה מצאתי כי כדעתי כן היא גם כן דעת המעמר,
וכן נראה שהיה בעל הרכסים לבקעה.
שד"ל
בפירושו
לתורה
(פאדובה
1872 ): פסוק
כ:
ויבא
בין
מחנה: היום כ"א אייר תרי"ט נראה לי שהדבר כמשמעו,
מלאך לחוד וענן לחוד, כי לכך שינה הכתוב ואמר במלאך – וילך מאחריהם,
ואמר בעמוד הענן – ויעמוד מאחריהם, ויבא בין מחנה,
לא הענן אלא המלאך, והוא היה ענן וחושך – לאלו, ויאר את הלילה – לאלו.
1. כמה דעות שונות יש לפנינו בהבנת פסוקנו?
2.
לאיזה מקום ביהושע רומז הרשב"ם?
** 3. כיצד דוחה הראב"ע את דעת מתנגדיו, וכיצד אפשר להפריך את הכלל הניתן בדברי התנגדותו?
*
4. אברבנאל
טוען
נגד
הרלב"ג:
… למה זה יקרא הכתוב למשה כאן "מלאך אלוקים" ולא נמצא בו התואר ההוא במקום אחר.
יש במדרש (ויקרא רבה א,
א)
וגם בדעת כמה מן המפרשים שאמנם נקרא כן בתורה.
היכן?
5. מהי ראייתו של שד"ל ב"משתדל"
מבראשית כד, מא?
6. מהי ראיית שד"ל (בפירושו המאוחר נגד פירושו במשתדל ומהי חולשת ראייתו זו?
ה.
משך חכמה יד,
טו:
מה
תצעק אלי
דבר אל
בני ישראל
ויסעו: במכילתא ר"י אמר הקב"ה למשה: משה אין להם לישראל אלא ליסע.
נראה דמפרש דכל בני ישראל הלכו אחר משה כצאן בבקעה אחר הרועה, אמנם בים צוה הקב"ה למשה שיסע אחרי העם והמה באמונתם בו ילכו בתוך הים ובזכות הנסיעה שיבואו תוך המים בים,
יבקע להם הים.
לכן כתוב "ויסע מלאך האלוהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם"
(יט)
– זה משה שנקרא כאן מלאך האלהים וכמו שכתוב בחגי (א,
יג)
"ויאמר חגי מלאך ה' ".
לכן בזכות שהלכו בים ומשה אחריהם נבקע הים. ולכן אמרו להלן במכילתא (ס"פ כב) מתוך שהיו נוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב כו'
לתוך גלי הים.
וזה שאמר "דבר אל בנ"י ויסעו" הם יסעו ואתה אחריהם ובזכות זה יבקע הים.
1. עם מי מן המפרשים שהובאו בשאלה הקודמת מסכימה דעתו?
**2.
למה לא הביא ראיה לכך שנביאים נקראים מלאכים מן התורה והביאה
מחגי?
3. מהו הקושי בפסוקים טו – טז שמיישב בעל משך חכמה?
השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
בשלח – שירת הים
פרק יד פסוקים טו–כב
בהתחלת פרקנו עסקנו בגיליון בשלח תשט"ו,
עיין שם וצרפהו לגיליוננו.
פרופ'
קאסוטו
בפירושו
לשמות היטיב להסביר את מבנהו של פרקנו ואת השתזרות חוטי העלילה שבו. את פרשת קריעת ים–סוף (יג,
יז – טו.
כא)
הוא רואה כמחולקת לעשר פסקאות.
1. יג,
יז – כב המסע הגדול
2. יד,
א – ד החנייה על ים סוף
3. יד,
ה – ח רדיפת המצרים
4. יד,
ט – יד פגישת שני המחנות
5. יד,
טו – יח דרך הישועה
6. יד,
יט – כב מעבר בני–ישראל בתוך הים
7. יד,
כג – כה מהומות המצרים
8. יד,
כו – כט עונש הרודפים
9. יד,
ל – לא הישועה
10.
טו,
א – כא שירת הים
רבות הוא מעיר על האופי השירי של כמה מחלקי הפרשה הזו,
על "הקצב השירי הניכר בכמה פסוקים,
התקבולת השכיחה בהם,
ההקבלות שבין פסקה לפסקה, הביטויים הנדירים והפיוטיים",
הוא פוקח את עינינו לראות את שילובם של הפסקאות זו בזו,
כגון:
המילים הראשונות של פיסקה 4
(פסוק ט) "וירדפו מצרים אחריהם"
באים לקשור פיסקה זו אל הקודמת, מבעד להערה הצדדית שבסוף פסוק ח על בני ישראל שיצאו ביד רמה, "וירדוף אחרי בני ישראל" (פסוק ח).
וכן:
המילה הראשונה של פסקה 6,
פסוק יט: "ויסע"
מקבילה למילה, בפסוק טו: "ויסעו"
שבתחילת הפסקה הקודמת.
לחיזוק לב פרעה יש לעיין בגיליון וארא תשי"ח.
אלא שזו שאלה גדולה והדיון בה צריך להיות רחב ומעמיק ואין לשלבו דרך אגב בשיעור העוסק בעיקרו בקריעת ים–סוף.
העיקר בדבריו ובדברי עבדיו הוא,
שהוכח עתה שהיתה שליחת ישראל לא מתשובה אמיתית אלא רק מלחץ המכה. ויפה מעיר בנו יעקב, שעד עתה שמענו על הקשיית הלב, על הכבדת הלב ואילו עתה מתווספת הפיכת הלב, כי עד עתה היו חטאי פרעה – במשך כל עשר המכות סירוב להישמע,
אי ציות, סבילות.
ואילו עתה יעשה מעשים, יקום וירדוף – הוא נהפך מסביל לפעיל!
עיקר גיליוננו הוא בשאלות ד–
ה.
יש לקשר לימוד פסוק יט עם לימוד פסוקים יג,
כא–כב,
הכלל שמביא ראב"ע בדבריו על המצאות של תקבולות רק בדברי שירה,
הוא דבר שחוזר עליו הראב"ע בכמה מקומות.
כן לדוגמא אומר
ראב"ע
בפירושו
לישעיהו:
א,
ג:
ישראל
לא
ידע
–
עמי
לא
יתבונן
הטעם כפול, כדרך רוב הנבואות ושירת האזינו,
גם משלי בלעם ….
ודבריו אלה עומדים בניגוד גמור לכל מה שהובא לעיל בשם קאסוטו.
ובוודאי אין ההבחנה הזו בין שירה וסיפור תופסת לגבי דברי תורה.
ועיין על אופייה השירי של התורה בדברי העמק דבר שהובאו בגיליון וילך תשי"ב.
*)
על רוחב קשת הדעות בפרשנותנו יוכיח הויכוח בפירוש המילה "מלאך"
והמרחק הרב בין ראב"ע ואברבנאל מחד (ואין אברבנאל הולך כרגיל בעקבות הראב"ע),
והרלב"ג ובעל משך חכמה מצד שני (וגם כאן אין דרכו של בעל משך חכמה כרגיל קרובה לשיטת הרלב"ג!)
*)
מדברי
בעל
העמק
דבר
בהקדמה
לפירושו
לתורה
אות
ג:
בגמרא בנדרים (לח)
העלו בפירוש המקרא:
כתבו לכם את השירה (דברים לא, יט),
שהוא כל התורה.
הא מיהא יש להבין האיך נקראת כל התורה שירה,
והרי לא נכתבה בלשון שירה?
אלא ע"כ יש בה (בתורה)
טבע וסגולת השירה.
שהוא דיבור בלשון מליצה. דידוע לכל מבין דמשונה המליצה מסיפור פרזי (פרוזה)
בשני עניינים בטבע ובסגולה.
בשיר אין העניין מבואר יפה כמו בסיפור בפרוזה, וצריך לעשות הערות מן הצד,
שזה החרוז כיוון לזה הסיפור וזה החרוז כיוון לזה,
ולא מקרי דרוש אלא כך הוא טבע השיר אפילו של הדיוט.
מושכל עוד, שמי שיודע בטיב עניין שהביא לידי מליצה זו, מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת העניין ורק בא להתבונן מן המליצה תורף העניין… כך הוא טבע כל התורה שאין הסיפור שבה מבואר יפה אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון ולא נקרא דרוש אלא כך הוא פשט המקרא.
ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוון לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל.
ב.
שבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בסיפור בפרוזה.
וידוע שסגולה זו מכרחת הרבה פעמים את המחבר לעקם את הלשון מעט, רק כדי שיחלו ראשי החרוזים באות הנדרש לו. ודבר זה ממש הוא בכל התורה כולה,
שמלבד העניין המדובר בפשט המקרא עוד יש בכל דבר הרבה סודות ועניינים נעלמים אשר מחמת זה בא כל פסוקי המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך.
…. על שני דברים הללו: היינו על טבע דבר ה'
ועל סגולת דבר ה' כתוב במשלי (ב,
ד–ה):
"אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה,
אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא".
פירוש,
טבע דבר ה'
הוא הפשט המכוסה ונצרך לחקירה יפה לעמוד עליו, הרי זה דומה לכסף המכוסה בעפרורית מוצא הכסף ונצרך למצרף והשתדלות להוציא את הכסף מזוקק.
אבל סודות התורה – שהיא סגולתה הרי זה ידוע שיש מטמונים באדמה ואין מקום על פי שכל אנושי לדעת מקום המטמון אם לא שמתגלה בסייעתא דשמיא. כך סודות התורה שאינו מעניין הפרשה אי אפשר למצוא מצד שכל אנושי, אך מכל מקום הודיע החכם (שלמה)
ברוח הקודש אשר "אם תחפשנה ככסף"
– הפשט מעניין הפרשה,
"וכמטמונים תחפשנה" – הסודות המרומזים בה,
"אז תבין יראת ה' ", היינו פשט המקרא שהוא הלכות או אגדה ומוסרים, "ודעת אלוקים תמצא"
היינו מטמוני התורה….
(עד כאן עיקר דבריו.)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
בשלח
י"ד ט"ו–כ"ה
א.
יד,
ט"ו.
ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי
דבר אך בני–ישראל ויסעו
רש"י:
ד"ה מה תצעק אלי:
למדנו שהיה משה עומד ומתפלל,
אמר לו הקב"ה:
"לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונין בצרה". ד"א:
מה תצעק אלי עלי הדבר תלוי ולא עליך כמו שנאמר להלן (ישע'
מ"ה)
"על בני ועל פעל ידי תצווני.
1. מה קשה לו?
2.העתק פסוקנו פעמיים וסמנו בסימני פסוק לפפי כל אחד מפירושי רש"י!
3. למה לא הסתפק רש"י בפירושו הראשון והביא גם את השני?
בעל אור החיים מקשה על פסוקנו שתי קושיות:
קשה ולמול מי יצעק אם לא לה'
אלוהיו ובפרט בעת צרה?! וכתוב (יונה ב' ג')
"קראתי מצרה לי";
(תהלים קי"ח ה') "מן המיצר קראתי י–ה".
ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונש בצר לו, לא ירף מתפילה.
עוד רואני כי נתקבלה תפילתו ואמר לו ה' "הרם את מטך וגו'". אם כן – קבל תפילתו,
אם כן "מה תצעק אלי"
למה?
עוד קשה: אומר לו "דבר על בני ישראל ויסעו"
– להיכן יסעו, אם רודף מאחור והים לפניהם?
ואם הכוונה אחר שיבקע הים,
אם כן היה לו לומר:
"הרם את מטך"
ואחר–כך יאמר "דבר אל בני–ישראל ויסעו"?!!
**
התוכל לישב שתי קושיותיו?
ספורנו:
ד"ה מה תצעק אלי:
כי אמנם הוא היה בכלל "ויצעקו בני–ישראל אל ה'",
אמנם צעקת משה לא היתה מיראת פרעה וחילו, כי כבר הגיד לישראל את מפלת המצרים ומיתתם, באמרו (פסוק י"ג)
"לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה'
ילחם לכם"; אבל היתה צעקתו על שרי ישראל שהעיזו פניהם באמרם:
"המבלי אין קברים:
וחשב בשביל זה,
שלא ישמעו לו להכנס בים.
לפיכך אמר לו ה': "מה תצעק אלי"
בזה,
כי אמנם אתה חושד בכשרים.
ד"ה דבר אל בני–ישראל ויסעו: ולא ימרו את פיך.
4. מה קשה לו בפסוקנו, האם זו אחת מן הקושיות שהקשה בעל אור–החיים,
או קושיה אחרת לפניו?
5.
השוה את דברי הספורנו לדברי המדרש המובא ברש"י
י"ז
ד–ה.
ד"ה עבור לפני העם: וראה אם יסקלוך,
למה הוצאת לעז על בני?
6. מה המשותף לדברי ספורנו במקומנו ולדברי המדרש ההוא?
ב.
מדברי המדרש
1.
ט"ז.
ועתה
הרם
את
מטך
ונטה
את
ידך
על
הים
ובקעתו.
שמות רבה כ"א (ט')
אמר ר' סימון:
משל לבעל הזמורה,
שהיה מהלך בחוץ והזמורה בידו,
אמרו:
אלולא שהזמורה בידו לא היה מתכבד. שמע המלך ואמר לו: "העבר הזמורה ממך וצא לחוץ,
וכל מי שאינו שואל בשלומך,
אני נוטל את ראשו".
כך אמרו המצרים:
לא היה משה יכול לעשות כלום אלא במטה, בו הכה היאור,
בו הביא כל המכות. כיון שבאו ישראל לתוך הים והמצרים עומדים מאחריהם, אמר הקב"ה למשה: "השלך את מטך!"
שלא יאמרו: "אלולא המטה לא היה יכול לקרוע את הים" שנאמר:
"הרם את מטך".
1. איך מפרש המדרש את מלת "הרם"?
2.* מה אילצו לפרש כך?
3.
היכן מצינו במקרא "הרם"
בהוראה זו?
השוה
לדבריו
דברי
שמות רבה
המובאים
ברש"י
י"ז
ה' ד"ה
ומטך אשר
הכית בו
את היאור:
מה ת"ל:
"אשר הכית בו את היאור"?
אלא שהיו ישראל אומרים על המטה שאינו מוכן אלא לפורענות, בו לקה פרעה ומצרים כמה מכות במצרים ועל הים,
לכך נאמר "אשר הכית בו את היאור"
יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן.
מה הרעיון המשותף לשני המדרשים?
(עיין עלון ההדרכה).
2. שמות
רבה כ"א
(כ"ב)
(ט"ז)
"ויבואו בני–ישראל בתוך הים ביבשה". אם בים – למה ביבשה?
ואם ביבשה, למה "בתוך הים"? אלא מכאן אתה לומד שלא נרקע להם הים עד שבאו לתוכו עד חטמן,
ואחר–כך מעשה להם יבשה.
1. מה הרעיון הכללי הכלול במדרש זה?
2.
היכן יש רמז בפסוקי פרקנו לנאמר במדרש זה (מלבד פסוק ט"ז)?
3.
כ.
ויהי
הענן
והחשך
ויאר
את
הלילה
ולא קרב זה אל זה
סנהדרין ל"ט
(מלכים א' כ"ב ל"ו)
"ויעבר הריגה במחנה"
– אמר רב אחא בר חנינא:
(משלי י"א)
"באבוד רשעים רנה"
– באבוד אחאב בן עמרי רנה.
וכי חדי קודשא בריך הוא (=וכי שמח הקב"ה)
במפלתן של רשעים?
והכתיב (דברי–
הימים ב' כ')
'בצאת לפני החלוץ'
ואומרים "הודו לה' כי לעולם חסדו"?!
ואמר ר' יונתן:
מפני מה לא נאמר בהודאה זו "כי טוב"? לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים.
דאמר ר' שמואל בר נחמן א"ר יונתן: מאי כתיב (שמות י"ד)
"ולא קרב זה אל זה כל הלילה"?
באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה,
אמר להם הקב"ה:
"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?"
שמות רבה כ"ג ח'
אמר ר' יוחנן:
בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחם הקב"ה.
אמר להם: "לגיונותי נתונים בצרה,
ואתם אומרים לפני שירה?!" הה"ד:"ולא קרב זה אל זה כל הלילה".
1. מה ההבדל במגמת שני המדרשים הנ"ל?
2.
כיצד לומדים שניהם מפסוקנו שלא ניתן למלאכי השרת לומר שירה?
3. מה רצו להוכיח בפסוק מדברי–הימים ב' כ'?
4. האם הפירוש הניתן בגמרא למלכים א' כ"ב ל"ו הוא פשוטו של מקרא?
ג.
קריעת ים–סוף
ראב"ע כ"ב
ד"ה והמים להם חומה.
שנקרשו המים וכתיב (ט"ו ח') "נצבו כמו נד נוזלים" ואחר עבור רוב ישראל המים שהיו להם חומה נמסו.
וזהו (פ'
כ"ו)
"וישובו המים על מצרים", והם הבדילו בין המצרים ובין היבשה…
כ"ט
ד"ה
ובני–ישראל
הלכו: טעם להזכיר זה פעם אחר,
כי פרעה היה טובע ועוד נשארו אנשים מישראל בים עוברים, וזה היה פלא בתוך פלא,
כי במקום שהיו ישראל עוברים בתוך הים,
היה שם רוח קדים מייבש,
ובמקום פרעה וחילו הביא השם רוח אחרת להמיס המים שנקרשו ונעשו חומות. והנה שני רוחות בים ושני המקומות קרובים.
והעד הנאמן על הזה הוא הפירוש שכתוב בשירה (ט"ו ח') "וברוח אפך נערמו מים" וזאת הרוח היתה עם ישראל,
וכתוב (ט"ו):
"נשפת ברוחך כיסמו ים" וזוהי שטיבעה את המצרים.
רלב"ג:
וילך
ה' את
הים…ראוי שתדע כי ה' כשיעשה המופתים ישתדל להמציא להם סיבות אשר בהם יהיה יותר מעט מן הזרות אצל הטבע.
כמו שקדם וכבר בארנו זה בששי מ"מלחמות ה'" ולזאת הסיבה המציא ה' ית'
על דרך המופת רוח קדים עזה אשר היא מנגנת ומעתקת המים אל הצד המערבי, באופן שחדש להם מקום מגולה בים והיו מי–הים מימינו ומשמאלו.
כי המקום ההוא יותר גבוה,
ולזה נשלם לו ההגלות עם השאר המים מימינו ומשמאלו.
וזה הרצון בהם,
שאמר (י"ד כ"ט)
"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם",
לא שיהיו המים גבוהים מימין ומשמאל ולא יהיו נגרים,
שאם היה הענין כן לא יהיה מביא רוח הקדים לחדוש זה המופת, אלא שעם כל זה היו המים גבוהים בצד המערבי,
כי הרוח העתיקם שם והיה מונע אותם תמיד מהיותם ניגרים, ולזה הוליך ה'
רוח קדים עזה כל הלילה.
והנה קרא המים "חומה"
ואם אינם גבוהים,
לפי שהם היו מונעים המצרים מלבוא עליהם מימינם ומשמאלם ולא היו יכולים ללכת כי אם מאחריהם. ומאחריהם היה הענן לחומה ביניהם.
1. מה ההבדל העקרוני בין שני המפרשים?
2. מה יש לטעון נגד ראיותיו של הראב"ע מפרק ט"ו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ל]
בשלח
י"ד ט"ו–כ"ב
הפסוקים שבהם עוסק גליוננו הם פרשת "שלישי",
והם מהוים יחידה בתוך כל הספור של יציאת–מצרים,
רדיפת המצרים והצלת ישראל וטביעת המצרים בים.
הקטע שלנו הוא העוסק בקריעת ים סוף עצמה. בגליונות בשלח תש"ט ותשט"ו עסקנו בתגובת ישראל עד לרגע של קריעת ים–סוף ואלו עתה בא הרגע הגדול של הנס.
דברי ה' למשה בפ' ט"ו מתמיהים הן מבחינת מיקומם,
הן מבחינת תכנם.
מבחינת מיקומם תמוהה היא התגובה על צעקת משה, והרי משה עצמו כבר ניסה להרגיע את ישראל בשני הפסוקים הקודמים (על יסוד מה שנאמר לו בפ' ד')
מתוך בטחון גמור בישועה הקרובה – (אם לא נקבל את פירושו של הראב"ע ד"ה מה תצעק).
המענינת
תשובת
ר' יוסף
אבן כספי,
ההולך בראשונה בעקבות הראב"ע ואחר–כך בדרך אחרת שלא כדעת הפרשנים שקדמו לו:
ד"ה
מה תצעק
אלי: דבר למשה כנגד כל ישראל.
ואין רחוק כי גם משה עמם היה צועק, ואולי קרהו פחד–מה,
ואם לא היה במדרגת פחדם שמא חטא או שגג במחשבתו, ואע"פ שהבטיחו ה'
כמו שאמר למעלה (=כונתו לפסוק ד').
הן כן קרה ליעקב אבינו בנבואתו על ענין עשו.
שאלה א2.קשה ויפה מאד היא תשובת בעל אור–החיים,
שלא נגלה כאן.
יושם לב שגערת ה' במשה אינה: "מה תצעק" – אלא:
"מה תצעק אלי?!"
לשאלה א3: יש להשוות דברי ספורנו אלה לדברי רש"י שמות ב'
י"ד ד"ה אכן נודע הדבר, ובייחוד לדברי רש"י שמות ד'
ב'
ד"ה מזה בידך.
לכן נכתב תיבה אחת לדרוש:
מזה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים.
לשאלה
ב1: "בעל
הזמורה
"מתפרש
בערוך
השלם
במלים
הבאות:
פקיד במלכות רומי הממונה להכות את החייבים ע"י זמורה או רצועה. ויתכן ש"בעל זמורה" הוא כינוי ליקר וגדולה מיוחדת והיא העתקת כנוי רומי ונקרא כן הפקיד הנושא חבילת זמורות לפני השליט.
לשאלה ב3 יש לשים לב שיש הבדל בין ה"שירה"
של מלאכי השרת אשר נאסרה עליהם בשני המדרשים. לפי האחד זו שירת תודה על נס ההצלה ולפי השני זו שירת המלאכים הנאמרת לפניו ית' בקר בקר ואינה קשורה לעניינה של אותה שעה.
לשאלה
ג ראוי
מאד לעיין
בדברי
שד"ל
אשר האריך
מאד
בפירוש
קריעת
ים–סוף.
נראה בזו רק מקצת דבריו:
כ"א וילך
ה'
את
הים
ברוח
קדים
עזה:
קריעת ים–סוף לפי שהיא מסופרת בתורה היתה מעשה נסים מעורב עם הענינים הטבעיים, שהרי אם לא היה הא–ל רוצה להשתמש כלל בכוחות הטבע – רוח קדים עזה למה?
והכתוב אמר בפירוש כי ה'
הוליך את הים ברוח קדים עזה. וכמו–כן כתב הרשב"ם:
"כדרך–ארץ עשה הקב"ה שהרוח מייבש ומקריש את הנהרות" על כן בכוונה לפרש איך היה הדבר אמר קלעריקוס (פרשן שלא מבני עמנו) ואחריו רבים, כי בני–ישראל עברו בים–סוף לצד קצהו הצפוני, לצד סואס, ועברו בשעה שהוא חוזר למקור ומימיו חסרים,
אמנם בנטות משה ידו על הים שלח ה' רוח עזה ונשבה מצפון לדרום ועכבה את המים מלמהר לשוב למקומם,
באופן שנמשך החסרון שעור הרבה יותר מן השעור הנהוג.
ואמרו כן, מפני שאם היה כח הרוח לבדו מיבש הים, לא יובן איך יוכלו בני–אדם לעבור בו ולא תישאם הרוח.
ודוגמא לזה הביא קלעריקוס שאירע בהולנד בשנת 1672, שהיו האנגלים במלחמה עם ההולנדים ונשבה רוח חזקה והמשיכה חסרון מי–הים י"ב שעות ולא יכלו האנגלים לבוא היבשה,
ותהי תשועה גדולה לאנשי הולנד.
והוא,
קלעריקוס,
ואחרים אומרים, כי אין "רוח קדים" זה מזרחי אלא צפוני ושאמנם להיות רוח קדים במקומות ההם עז וקשה, היו קוראים כל רוח קשה "רוח קדים" כמו (תהלים מ"ח ז') "ברוח קדים תשבר אניות תרשיש"
(ירמ'
י"ח)
"ברוח קדים אפיצם לפני אויב"……
אמנם
החכם
יאסט
אומר:
כי לא היה בקריעת ים–סוף מבוא כלל לחזרת מי–הים לאחור כמנהג הטבעי, אלא שהיה הענין כולו ע"י סערה גדולה וחזקה, ומה שיקשה, איך יוכלו בני–ישראל לעבור בים בזמן סערה,
הוא אומר, כי הסערה היתה ביום הקודם ובלילה שלפניו ושמה את הים לחרבה,
ומשה העביר ישראל בים אחרי עבור הסערה וקודם שישובו המים למקומם…
איך שיהיה. אין ספק הענין במעשה נסים מעורב עם דרכי הטבע.
וראה דבריו שם באריכות. ומנסה להוכיח שאי–אפשר לפרש את קריעת ים–סוף כתופעה טבעית רגילה בלבד ולא כתופעה נסית שאין עמה כלל מדרכי הטבע.
(פירושו של שד"ל לתורה יצא לפני שנים אחדות במהדורה חדשה – בהוצאת דביר תשכ"ו,
וחבל שקצר המהדיר באי אילו מקומות, והשמיט כמה מקומות,
כפי שהוא עצמו מסביר במבוא).